הלוי ואח' נ' מימון ואח'

לפניי תביעה כספית לפיצויים בסך של 10 מיליון ₪ בגין הפרת חוזה, שעל פי הטענה נכרת בין הצדדים בעל פה, ובמסגרתו התחייב הנתבע 1 (הנתבע או מוטי) לדאוג להעביר לתובעים 10% מהון המניות של הנתבעת 2 (פיסנטרה או החברה), בתמורה לכך שהתובע 1 (התובע או ירי) יסייע לחברה לצאת ממשבר עסקי שאליו נקלעה ויתרום לעסקיה. התובע טוען כי לאחר שקיים את חלקו, התנער הנתבע מהחוזה ומכחיש את עצם קיומו.

כמו במקרים רבים אחרים בהם לא נערך הסכם בכתב, מתעוררת השאלה אם נכרת חוזה בין הצדדים; אם נכרת - מהו תוכנו; ואם לא נכרת - האם זכאי התובע לתמורה בעד פעולותיו בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, ומהי אותה תמורה.

הצדדים ורקע כללי

1. התובע, כפי שהעיד על עצמו, מתמחה במתן שירותי יעוץ אסטרטגי ופיתוח עסקי, ניהול משברים עסקיים והשבחת חברות (סעיף 3 לתצהיר התובע וראו פרק א' לתצהירו, שם הוא מפרט עניינים שונים בהם הוא עוסק). התובעת 2 היא חברה בשליטת התובע. התובעת 2 אינה מעורבת בהשתלשלות האירועים. בכתב התביעה נטען, כי על פי המוסכם, היה על הנתבעים להעביר את מניות פיסנטרה לתובעים (ראו פסקת הכותרת לתביעה וכן סעיף 89 שם). השתלשלות האירועים סובבת כולה סביב התנהלות התובע והנתבע (הצדדים), ובהתאם כך תתואר. לפי הצורך אתייחס לתובעת 2 במפורש.

    

2. הנתבע, על פי תצהירו, הוא מייסד פיסנטרה והמנהל הכללי שלה מהיווסדה. הנתבע הקים את החברה לאחר שחרורו משירות ביחידות מחשבים שונות בצה"ל, והוא שהמציא את הטכנולוגיות המתקדמות שברשותה. מעיון בתדפיס רשם החברות מיום 14.12.2020 עולה כי החברה התאגדה ביום 16.3.2008, והנתבע הוא הדירקטור ובעל המניות העיקרי בה (חברת איסופ מחזיקה בכ- 10% מהמניות. ראו נספח 3 לתצהיר הנתבע). במועדים הרלבנטיים לתביעה עסקה פיסנטרה באספקת שירותי כרטוס חכמים ומערכות בקרה (ונראה שכך גם כיום). מוצר הדגל של החברה היה "רב-קו אונליין" (רב-קו), המאפשר טעינה מקוונת של הרב-קו, מהמחשב האישי, באמצעות אפליקציה בטלפון הנייד ובנקודות שירות ברחבי הארץ (קיוסקים, חנויות, בתי מלון וכו'). בשנת 2017 אף זכתה החברה בשני פרסים יוקרתיים בגין מוצר זה (סעיפים 13-22, פרק ב' לתצהיר הנתבע).

    

3. לשלמות התמונה אציין עוד, כי ביום 1.3.2022, כשנה ושלושה חודשים לאחר שנפתח הליך זה, נרכשה החברה על ידי התאגיד הקנדיModaxo המספק פתרונות טכנולוגיים לתחבורת המונים בערים רבות ברחבי העולם (סעיף 22 שם).

    

4. ברקע האירועים עומדת הרפורמה שביקש משרד התחבורה לקדם, לביטול אפשרות התשלום לנהג האוטובוס במזומן או להטענת כרטיס הרב-קו באוטובוס. זו יושמה תחילה בירושלים ובבאר שבע, ובתחילת שנת 2018 הוחלט להרחיבה גם למטרופולין גוש דן, תוך הגברת פעילות החברות המאפשרות טעינת הכרטיס באמצעים חלופיים (הרפורמה או הרפורמה בגוש דן). בשוק פעלו אז פיסנטרה וחברות נוספות ובכלל זה חברת HopOn, שהיא חברה בת של דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ (הופ-און ו- חברת דן, בהתאמה). הרפורמה בגוש דן יצאה לדרך ביום 21.12.2018 באוטובוסים של חברת דן, וביום 18.1.2019 ביתר החברות הפועלות בגוש דן. הודעת משרד התחבורה על כך פורסמה קודם לכן, ביום 20.11.2018 (הודעת משרד התחבורה מיום 20.11.2018, נספח 15 לתצהיר התובע. ראו גם סעיף 58 לכתב ההגנה). יוער, כי ביום 15.12.2020 יושמה רפורמה נוספת, במסגרתה ניתן לשלם על כרטיס הנסיעה באמצעות מכשיר הסלולר באפליקציות שונות, וללא צורך ברב-קו. הנתבע הצהיר, כי גם עם יישומה של רפורמה זו, שמרה הנתבעת על מעמדה כחברה מובילה בתחום בישראל (סעיף 98).

    

5. טענת התובע היא, כי פיסנטרה הייתה ערוכה היטב ליישום הרפורמה בגוש דן, טוב יותר מהמתחרה הופ-און, והנתבע היה מעוניין ביישומה המהיר והמידי, כך שתוכל לנצל את יתרונה לביסוס מעמדה בשוק הכרטוס. אלא שיישום הרפורמה עוכב או נדחה על ידי משרד התחבורה (המשרד) וזאת, כך סבר הנתבע בזמן אמת, ללא הצדקה עניינית, ועל אף שהמשרד היה ערוך ליישומה. הנתבע סבר, כי ביסוד העיכוב עומדים שיקולים לא ענייניים, על רקע קשרים אישיים בין בכירים במשרד התחבורה ובחברת דן. בנוסף, הנתבע טען כי חברת דן מנצלת את כוחה בשוק תוך תחרות בלתי הוגנת בפיסנטרה, על מנת שספקים יימנעו מלהתקשר עמה ויתקשרו עם הופ-און. גם בהיבט זה פעל, אפוא, העיכוב ביישום הרפורמה לטובת המתחרה הופ-און. במצב דברים זה - אשר לטענת התובע, הנתבע ראה בו בזמן אמת, עניין משמעותי מאוד בחייה של החברה - פנה הנתבע לתובע, על מנת שיסייע בידו להביא ליישום הרפורמה בהקדם. זאת, לאור כישוריו וקשריו של התובע בענף התחבורה, אשר הנתבע גם נעזר בהם בעבר. זהו בתמצית, לטענת התובע, המשבר שבעטיו ולצורך הטיפול בו, גייס הנתבע את שירותיו של התובע (המשבר); ובנסיבות אלה נכרת, לטענתו, החוזה.

    

6. יש לציין כי התובע הכיר את אביו של הנתבע, מר בני מימון (בני או אביו של הנתבע), וכך נוצר הקשר ביניהם. אין חולק, כי על רקע האמור היו בין הצדדים יחסים קרובים ויחסי אמון. כך העיד גם הנתבע (עמ' 275 ש' 20-24, עמ' 359 ש' 24-25, 1, עמ' 365 ש' 16-17). לטענת התובע, בשל הקשר החברי והמשפחתי ששרר בין הצדדים והיחסים המיוחדים הנובעים מכך, הוא הסתפק בהבטחת הנתבע להעברת המניות, ולא נערך הסכם בכתב.

    

7. לטענת התובע, החוזה בין הצדדים נכרת בפגישה מיום 11.10.2018 בבית קפה "רביבה וסיליה" ברמת השרון (הפגישה או הפגישה מיום 11.10.2018), שאין חולק על קיומה. המחלוקת בין הצדדים היא באשר לדברים שנאמרו בפגישה.

    

8. התובע טוען כי הרקע לפגישה הוא המשבר, כי היוזמה לפגישה ולאלה שקדמו לה, הייתה של הנתבע לצורך גיוסו של התובע לפתרון המשבר, וכי בפגישה זו נכרת חוזה בעל פה שלפיו יקבל 10% ממניות פיסנטרה באופן מידי ובתמורה לכך "יטפל התובע במשבר העסקי שפקד את הנתבעת 2 ויבטיח את ההמשכיות העסקית שלה" (כלשון פסקת הפתיחה בתביעה). אליבא דתובע מדובר בהתחייבות שאינה תלויה בהצלחה אלא בחיוב השתדלות (ראו למשל סעיף 28 לכתב התביעה). התובע, כך לטענתו, קיים את חלקו, הקדיש את זמנו ומרצו לטובת העניין ועסקי החברה, ניהל את המשבר מספר חודשים ואף בהצלחה מרובה, ותרם לעסקיה. והנה, לאחר שקיים את חלקו "והנתבעת 2 יצאה מן המשבר העסקי שפקד אותה ועלתה על פסי הצמיחה, התנערו הנתבעים – בחוסר תום לב ובכפיות טובה – מההסכם, וסירבו להעביר לתובעים את התמורה המוסכמת" (שם). התובע טוען שהוסכם גם, כי יקבל 50% מרווחי החברה שיופקו כתוצאה מפעילות שהתובע ייזום שלא בתחום התחבורה הציבורית (ראו סעיפים 32-33 לכתב התביעה וכן סעיף 1 לתצהיר התובע) (גרסת ה- 50% הנוספים של התובע). גם טענה זו מוכחשת על ידי הנתבע. הגם שהתובע עמד על טענתו זו גם בסיכומיו (פרק ח(3)) אין טענה כי לתובעים או מי מהם מגיעה תמורה כזו, ולא התבקש כל סעד בעניין זה בתביעה או בסיכומים. הדברים נזכרים לשלמות התמונה, בהיותם, לשיטת התובע, חלק מההסכמות.

    

9. הנתבע טוען, כי לא נכרת כל חוזה באותה פגישה (ובכלל), וכי הרקע לפגישות בין הצדדים הוא ניסיונו של התובע "להידחף לחברה" בטענה שהוא (התובע) "יודע למכור חברות" (ראו למשל סעיפים 27-30, 33 לתצהיר הנתבע). הפגישה הייתה "בגדר החלפת רעיונות ראשוניים ובלתי מחייבים בלבד, והיא הסתיימה מבלי שסוכמו ביננו תנאי התקשרות כלשהם". המגעים בין הצדדים לא השתכללו לכדי חוזה מחייב וממילא לאחר מספר חודשים פסק התובע מיוזמתו מלשתף פעולה עם החברה (סעיפים 35, 70 לתצהיר הנתבע). (גם) בפגישה זו, עמד הנתבע, כך לטענתו, על כך שניתן יהיה לבחון את שילוב התובע בתכנית האופציות של החברה שנבנתה באותם ימים, בכפוף להגדרת היעדים שבהם יידרש לעמוד ואשר טרם הוגדרו על ידי הצדדים, בדגש על מימוש האופציות רק אם החברה תימכר במחיר גבוה משמעותית משוויה; ובכפוף לכך שהתובע יספק לחברה שירותים לתקופה שלא תפחת משנתיים. אציין עוד, כי בתכתובת בין ב"כ הצדדים שקדמה להליך זה, וכך גם בכתב ההגנה ובתצהיר הנתבע, טען הנתבע כי סוכם שאם המגעים לא יבשילו לכדי הסכם מחייב, כפי שאכן ארע לשיטתו, יהיה התובע זכאי לגמול כספי ולהחזר הוצאות בסך כולל של 15,000 ₪ לחודש (מכתב ב"כ הנתבע מיום 17.11.2019, נספח 6 לתצהיר הנתבע וראו שם סעיף 3 בפרט. כן ראו סעיף 82 לכתב ההגנה וסעיף 31 לתצהיר הנתבע) (גרסת ה- 15,000 ₪ של הנתבע). התובע מכחיש זאת. אציין כבר כאן, כי הטענה לא חזרה בסיכומי הנתבעים.

    

10. הנתבע חולק, אפוא, על כך שנכרת חוזה, וטוען כי המגעים בין הצדדים לא הבשילו לכדי חוזה מחייב. הנתבע חולק גם על כך שהיה "משבר" או על עצימותו ומשמעותו. לטענתו, החברה לא נקלעה למשבר, לא כל שכן למשבר שאיים על ההמשכיות העסקית שלה, "אדרבא, במהלך השנים 2015-2020 החברה הציגה באופן עקבי נתוני צמחיה מרשימים" (סעיף 7 לכתב ההגנה). הנתבע חולק אף על תרומתו הנטענת של התובע לכך שהרפורמה יצאה לדרך במועד שיצאה ולתרומתו הנטענת לעסקי החברה.

     

11. עם זאת, אין חולק כי התובע עסק בענייני החברה ונכח (עם הנתבע) בפגישות עסקיות עם צדדים שלישיים. זאת, החל מהפגישה באוקטובר 2018 ועד אפריל 2019, שאז חש התובע, לפי הטענה, שהנתבע מתחמק ממנו ללא סיבה עניינית והצדדים "ניתקו מגע" כלשון התביעה (ראו למשל סעיפים 71 ו- 122 לכתב ההגנה והתייחסות הנתבע לפגישות העסקיות שבהן נכח התובע בפרק ד3 לתצהירו). לטענת התובע, בנסיבות אלה התעורר חשדו שהנתבע מבקש להתנער מההסכמות אליהן הגיעו, והוא ביקש לממשן ולהעביר לרשותו 10% מהמניות (סעיף 53 ו- 70 לכתב התביעה). בהמשך לכך נפגשו השניים בבית קפה, ביום 1.5.2019 (הפגישה במאי 2019). לא עלה בידי הצדדים להגיע לעמק השווה, ומכאן התביעה.

     

12. הסעד המבוקש הוא אכיפת ההתחייבות הנטענת להעברת 10% ממניות הנתבעת לתובעים, על דרך תשלום שווין, שהועמד על סך של 10 מיליון ₪. התובעים ציינו, כי להערכתם במועד כריתת החוזה, באוקטובר 2018 (שהוא לשיטתם המועד הרלבנטי), שווי המניות עלה על 10 מיליון ₪, אך העמידו את התביעה על סכום זה משיקולי אגרה. בניגוד לטענת התובעים בסיכומים, לא התבקש בכתב התביעה סעד של קבלת המניות בעין, והדבר אף נאמר מפורשות בכתב התשובה (סעיפים 27-29). ממילא גם סעד בעין כאמור מצוי בסמכותה של המחלקה הכלכלית (לסעדים שנתבעו ראו גם סעיף 90 לתביעה וכן סעיפים 95 ואילך שם, ופרוטוקול הדיון מיום 27.12.21). מכל מקום, אף לשיטת התובעים בסיכומיהם, במסגרת ההליך הוסכם שהתביעה כספית והצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט כי הסך של 10 מיליון ₪ ייצג את שווי המניות לצורך ההליך, כך שתתייתרנה המחלוקות בנוגע להערכת שווי המניות, וניתן יהיה לקדם את ההליך (הסכמת הנתבעים נרשמה בפרוטוקול מיום 18.7.22. וראו ההחלטה מיום 31.7.22 על גבי הודעת התובעים כי הם מסכימים לכך. ראו סעיף 114 לסיכומי התביעה).

     

13. כאמור, התובעים תובעים פיצויים בסך של 10 מיליון ₪ בשל הפרת החוזה שנכרת לפי הטענה בעל פה. לחלופין, אם ייקבע שלא נכרת חוזה, נטען כי יש להורות על פיצוי באותו סכום מכוח החובה לנהוג בתום לב בניהול משא ומתן מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (חוק החוזים) או מכוח העילה של עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (חוק עשיית עושר ולא במשפט) (ראו בין היתר סעיפים 80-81 לכתב התביעה וכן סעיף 114 לסיכומים).

     

    ההיבט הדיוני - ראיות הצדדים ומהלך הדיון

     

14. מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של התובע ורעייתו, גב' הלוי (גב' הלוי) וכן תצהיר קרובו של התובע, הדוגמן הבינלאומי, ברק שמיר (מר שמיר), שאין חולק כי גויס על ידי הנתבע לפרסם את מוצרי החברה ללא תשלום. אין חולק, כי ביוזמת התובע התקיימו במשרדם של עו"ד אלירם בקל (עו"ד בקל) ועו"ד עודד גזית (עו"ד גזית), מספר ישיבות ייעוץ סביב סוגיית כניסת הרפורמה לתוקף בהשתתפות הצדדים. עורכי הדין הנ"ל זומנו על ידי התובע להעיד מבלי שהגישו תצהיר, העידו בעדות ראשית ונחקרו ע"י ב"כ הנתבעים בחקירה נגדית. במסגרת ראיותיו הציג התובע גם תרשומות בכתב יד שנערכו בפגישה שקיימו הצדדים בספטמבר 2018 (הפגישה מספטמבר 2018) - אחת היא תרשומת בכתב ידו של הנתבע (נספח 10 לתצהיר התובע) והשנייה, תרשומת בכתב ידו של התובע (נספח 11 שם) (להלן, שתי התרשומות יחדיו: התרשומות בכתב יד. לפי העניין אתייחס לכל אחת מהן בנפרד). בנספח 12 לתצהיר התובע (עמ' 94-111 לקובץ התצהירים), צורף העתק תכתובת ווטסאפ שבין התובע לנתבע מתאריך 26.2.2017 ועד ליום 26.5.2019. התרשומת כוללת גם שיחות קוליות שלא נענו (תכתובת הווטסאפ בין הצדדים).

     

15. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר הנתבע בלבד. במסגרת דיוני ההוכחות הנתבעים הגישו מוצגים שסומנו נת/1-נת/15. ביניהם אציין כאן את המוצג נת/6, שהוא רשימת העדים מטעם התובע שהוגשה ביום 13.12.2021 לקראת דיון קדם המשפט הראשון.

     

16. בישיבת ההוכחות הראשונה נשמעו עדויותיהם של עורכי הדין בקל וגזית, וכן העדים האחרים שזימן התובע, גברת הלוי ומר שמיר. התובע לא נכח בזמן עדותם, ונחקר על תצהירו למחרת. הנתבע נחקר בישיבה נפרדת.

     

17. לאחר שהוגשו הסיכומים זימנתי את הצדדים לדיון בניסיון להגיע להסכמות ולייתר פסק דין, אך לצערי לא צלח הדבר (ראו הודעות הצדדים מיום 21.1.24).

     

18. ההדגשות בקו בציטוטים שלאורך בפסק הדין, הן שלי.

     

19. עיקרי המחלוקת הוצגו לעיל. אתמקד להלן במיוחד בטענות הצדדים בסיכומיהם.

     

    עיקרי טענות התובע

20. לטענת התובע בסיכומיו, הוכח הרקע לכריתת החוזה, והוכחו יחסי אמון קרובים בין הצדדים, המסבירים מדוע לא נחתם חוזה בכתב. הוכח גם כי הסכמים בעל פה מאפיינים את התנהלות התובע עם הנתבע ועם אחרים. הוכחו שלוש עסקאות בעל פה שערך התובע, שתיים מהן עם הנתבע (הסכם שכירות ביחס לבית באפקה, הסכם לשיתוף פעולה לרכישת דירה במרינה בהרצליה), ואחת עם אחר (טסה). הוכח גם קשר קודם בין הצדדים בקשר לפעילות החברה בשנת 2017, כשלבקשת הנתבע התובע סייע בידו מול הרכבת ועל כן גם, בניגוד לטענתו, הכיר הנתבע את יכולותיו של התובע וכישוריו.

     

21. עוד הוכח, כך נטען, כי הנתבע סבר שמשרד התחבורה מעכב את יישום הרפורמה בשל קשרים פסולים בין בכירים במשרד ובחברת דן ומשיקולים זרים; הוכח כי הנתבע חשש שעיכוב נוסף ברפורמה יפגע קשות בפיסנטרה; והוכח כי הנתבעים רצו ביישום מידי של הרפורמה, שלה הייתה ערוכה החברה היטב, וטוב יותר מהופ-און. בנסיבות אלה היה הנתבע במתח עצום, כפי שהצהיר התובע (סעיף 74) ולא נחקר על כך, וכפי שהעידו עורכי הדין בקל וגזית. לטענת התובע, בהוכחת כל הנ"ל התפוגגה מהימנות גרסתו של הנתבע ובנוסף, זו תשתית חשובה כשלעצמה להבנת הרקע להתקשרות. מצוקה זו הביאה את הנתבע להסתייע בתובע בחילוץ החברה מהמשבר, והיא הרקע לנכונותו ליתן לתובע 10% ממניות החברה בתמורה לשירותיו.

     

22. לטענת התובע, גרסתו כי נכרת בין הצדדים חוזה שבעל פה הוכחה לאור חוסר מהימנות עדותו של הנתבע, שהציג גרסאות שונות וכבושות והתחמק ממענה לשאלות בחקירתו. גם התנהלות הצדדים לאחר הפגישה מוכיחה את מעורבותו העמוקה של התובע בעסקי החברה ואת תרומתו הגדולה לעסקיה. הוכח כי הנתבע ראה בתובע בזמן אמת שותף לכל דבר ועניין: מתכתובת הווטסאפ עולה שבתקופה הרלבנטית קיבל הנתבע החלטות רק לאחר היוועצות בתובע; ומלשון הנתבע בהודעות אלה עולה כי פעלו כגוף אחד בעל אינטרס משותף. כמו כן, התובע נחשף לסודות מסחריים רגישים ביותר, מידע ומסמכים שהעביר לו הנתבע, שאף העיד ששיתף את התובע במה שאינו משתף אף אחד. גרסת התובע מתחזקת גם מעדות עדי התובע: עו"ד בקל, שהעיד כי התובע אמר לו בזמן אמת שהוא בעל 10% מהמניות; רעייתו, שהעידה כי כשחזר מהפגישה הוא אמר לה שהוא שותף ב-10% בחברה; ומר שמיר, שנאמר לו, בנוכחות הנתבע, שהצדדים שותפים בפיסנטרה, ולכן הסכים להשתתף במסע הפרסום וללא תמורה.

     

23. התובע טוען כי לאחר כריתת החוזה, מתוך ידיעה שהוא שותף בחברה, הקדיש את מרבית זמנו ומרצו לחילוצה מהמשבר ולהצלחתה, ובפעולותיו אף תרם תרומה ממשית ובעלת ערך לחברה. כאמור, התובע גייס את מר שמיר לפרסום החברה ללא תמורה; וגייס לטובת העניין את עורכי הדין בקל וגזית, כדי שיסייעו, בין היתר, בשקילת דרכי הפעולה מול משרד התחבורה. לטענתו, במהלך שהגה בישיבות עימם הצליח להביא ליציאת הרפורמה בגוש דן לפועל ללא דחיות נוספות, כשעל הפרק עמדה דחיית יישומה לפברואר 2019. התובע הציע לפנות לתקשורת על מנת שתפנה שאלות בקשר עם עיכוב יישום הרפורמה למשרד התחבורה, באופן שמשרד התחבורה יבין את החשדות לדחייה לא עניינית של הרפורמה ולקשרים בין בכירי משרד התחבורה וחברת דן שבבסיס הפניה, ויירתע מדחייה נוספת; אך זאת מבלי שפיסנטרה תעמוד בחזית מול משרד התחבורה (דבר שהנתבע ביקש להימנע ממנו כדי לשמור על קשרי עבודה עם המשרד). בהתאם, בין הפגישה הראשונה לשנייה במשרד עורכי הדין גזית-בקל, נערכה פניה כאמור באמצעות עו"ד גזית (רעיון הפניה לתקשורת ו- הפניה לתקשורת, בהתאמה) וכפועל יוצא הרפורמה יצאה אל הדרך בדצמבר 2018. כמו כן, במקביל יזם התובע פגישות עם גורמים עסקיים להרחבת ההתקשרויות של פיסנטרה עם חברות התחבורה ובעלים של נקודות טעינה פוטנציאליות, השתתף בפגישות וסייע להוביל מהלכים שונים מול צדדים שלישיים (פרק ט(1) לסיכומים). התובע מציין בסיכומיו, כי לא נחקר כלל על תצהירו בעניין זה, ואף לא הובאו ראיות לסתור.

     

    עיקרי טענות הנתבעים

24. בסיכומיהם טוענים הנתבעים כי התובעים לא הצליחו להציג כל ראיה אובייקטיבית שממנה עולה שהצדדים גמרו בדעתם להתקשר בהסכם מחייב, וכי הם לא עמדו בנטל להוכיח קיומו של חוזה, ואת תוכנו. הוכחות ממשיות לא הוצגו, ואין ולו מסמך אחד המעיד על קיומן של הסכמות כנטען. גם בתרשומות בכתב יד אין זכר להסכמה, בכלל או להסכמה בעניין העברת מניות, בפרט. עדות התובע היא עדות יחידה של בעל דין ולפי סעיף 54 לפקודת הראיות לא ניתן לפסוק על פיה בלבד אלא אם קיימים "נימוקים מיוחדים", אשר נטען כי אינם בנמצא. עדותו של התובע התאפיינה בסתירות, התחמקויות והיתממות, ולכל היותר היא בבחינת "חצי אמת". כמו כן, התובע זימן רק עדים מהמעגל הקרוב שאין ליתן לעדותם משקל כלשהו. עו"ד בקל אישר בעדותו שאינו יודע "מה נסגר" בין הצדדים.

     

25. לטענת הנתבעים בסיכומיהם, התביעה חסרת תקדים ונטולת כל הגיון, שכן מתבקש לאכוף חוזה שבעל פה לקבלת 10% מהמניות, מבלי שהתובע נדרש לעשות דבר. גרסת התובע ביחס למוטל עליו בתמורה, הצטמקה ביחס לאמור בכתב התביעה, שממנו התעלם התובע בסיכומיו, עד שבתצהיר ובסיכומים אין התובע נדרש לבצע דבר. כמו כן, התובע הציג גרסאות שונות בשאלה מי יועד להחזיק במניות (התובע או התובעת 2), וביחס למועד שבו היו זכאים לקבלן. הדבר מלמד, כי לא נכרת חוזה בהעדר גמירות דעת ומסוימות, ויורד לשורש מהימנות גרסת התובע. בנוסף, וכפי שגם אישר התובע בחקירתו, לא סוכם דבר ביחס לסוגיות מהותיות נוספות כגון: אי-תחרות, קניין רוחני, זכות סירוב ראשונה ועבירות המניות. על כך יש להוסיף גם את גרסת ה- 50% בגין ה"עסקאות הנוספות", שלא נזכרה במכתב הדרישה ששלח בא כוחו של התובע דאז ביום 29.10.2019 טרם הגשת התביעה (נספח 5 לתצהיר הנתבע) ואף לא בפתח כתב התביעה, ואת הסבריו של התובע בעניין זה בחקירתו.

     

26. לטענת הנתבעים, התנהלות הצדדים מעידה אף היא שלא נכרת חוזה. הדעת נותנת כי אילו התקשרו בחוזה צריך היה הדבר לבוא לידי ביטוי בתכתובות הווטסאפ הרבות שבין הצדדים, ובוודאי לאחר שהחל לקנן בתובע, לטענתו, החשד לאור התנהלות הנתבע. התובע אף אינו טוען כי באיזו מהשיחות עם הנתבע דרש לקבל את המניות. הדבר אינו מתיישב עם גרסתו בכתב התביעה, כי סירב לקבל 10% מהמניות בפריסה לשנתיים (סעיף 28 לתביעה) ועם טענתו בסיכומיו, כי הובטח לו שיקבל את המניות באופן מידי. גם העובדה שלתובע לא היה כל נתון כספי של החברה מעידה, לפי הטענה, על העדרו של חוזה. אך טבעי הוא שעם היותו שותף, לו היה זה מצב הדברים, היה התובע פונה מיד לאחר הפגישה לקבל מסמכים אודות החברה ומצבה. בנוסף, בפגישות שקיימו עם אחרים, בחר התובע להציג את עצמו כ"אחראי על הפיתוח העסקי" של החברה, ולא כשותף בחברה. את גרסתו של התובע בחקירתו, כאילו נעשה הדבר כדי "לשמור על שקט" מצד העובדים בחברה, שהיא גרסה כבושה ולא משכנעת - אין לקבל. אף מכך יש להסיק כי התובע לא ראה את עצמו כשותף בחברה וכי לא נכרת חוזה. יתר על כן, כעניין של מדיניות משפטית ראויה אין לקבל את הטענה שהסכמים בעל פה מאפיינים את התנהלות התובע, כביסוס לטענתו שנכרת כאן חוזה שבעל פה. הנתבע טוען עוד כי התובע לא הביא לעדות אף לא אחד מהגורמים העסקיים שאתם נפגשו הצדדים (ולעניין זה גם הפנו הנתבעים לרשימת העדים נת/6, בה צוינו מספר עדים כאלה, אשר התובעים לבסוף ויתרו על העדתם), הביא רק עדים מהמעגל הקרוב, והתעקש להעיד אחרון מבין עדיו.

     

27. לעניין הרפורמה והמשבר הנטען - נושא זה זכה להתייחסות קצרה ביותר בסיכומי הנתבעים, תחת הכותרת "מופרכות טענותיו של ירי לעניין הרפורמה בגוש דן" (פרק ח' לסיכומים, המחזיק כחצי עמוד מתוך 25 עמודי הסיכומים). נטען כי זו סוגיה פריפריאלית, שכן "התיאוריות וההשערות הבלתי מבוססות של ירי ביחס לרפורמה" אינן רלבנטיות כלל להכרעה בשאלה אם נכרת בין הצדדים חוזה או ביחס לתוכנו. לטענת הנתבעים, הופרכה הטענה שהרפורמה נדחתה מפעם לפעם, שכן יצאה אל הפועל בדצמבר 2018, כשלראשונה הודיע משרד התחבורה על הכוונה להרחיבה לגוש דן בסוף פברואר אותה שנה, וגם התובע הודה בחקירתו כי מבחינתו זו "מהירות הבזק". נטען עוד כי לא הובאו עד או ראיה כלשהי להוכחת הטענה שעוה"ד בקל וגזית פנו לתקשורת ולכך שהפניה לתקשורת (אם הייתה) היא שהביאה לכך שיישום הרפורמה לא נדחה; וכן לא הוכח גם שאילו הייתה הרפורמה נדחית לפברואר 2019, היה הדבר גורם לחברה נזקים כבדים.

     

    עיקרי טענות התובעים בסיכומי התשובה

     

28. בסיכומי התשובה הועלו שתי טענות עיקריות. האחת היא שבסיכומיו זנח הנתבע את גרסת ה- 15,000 ₪ שהייתה לפי הטענה קו ההגנה המרכזי שלו. וזאת בשל קריסת הגרסה בעניין זה בחקירתו הנגדית, כנטען כבר בסיכומי התובעים. חלף גרסה זו באה טענה עובדתית סותרת וכבושה, כי לא היה "סיכום" ולא קבעו בפגישה דבר (סעיפים 28, 74, 119, 204 לסיכומי התובעים). בהעדר גרסה עובדתית סותרת, הנטל על התובע קל יותר מהמצב הרגיל.

     

29. נטען עוד כי הנתבעים נמנעו במכוון מכל ניסיון ליישב את הסתירות בעדות הנתבע וציינו במפורש ש"מוטי אינו מוצא מקום להתייחס לשלל הציטוטים החלקיים והסתירות המדומות שנזכרו בסיכומיו של ירי" (סעיף 13 לסיכומי הנתבעים). כן טענו (בסעיף 15), כי גם אם התגלו "בקיעים, אי דיוקים או אפילו סתירות, הרי שברי כי אין בכך כדי לעמוד בנטל הראייתי המוטל על ירי, הנדרש כאמור להציג 'הוכחות ממשיות' המעידות על קיומו של הסכם בין הצדדים. זאת כידוע לא נעשה על ידו". לפי הטענה, הדבר מדבר בעד עצמו. לטענת התובעים, נוכח חוסר מהימנות הנתבע בעניינים שבלב המחלוקת - לרבות ביחס לתוכן הפגישה, לשילוב התובע בתכנית האופציות וגרסת ה- 15,0000 ₪, וביחס לשיקולים הלא ענייניים של משרד התחבורה ועוד - המסקנה המתחייבת מהשכל הישר והפסיקה היא שגם במחלוקת בדבר קיומו של הסכם בעל פה, יש לקבוע כי גרסתו של הנתבע אינה מהימנה.

     

30. התובעים דחו את טענות הנתבעים לפיהן לפי גרסת התובע אין התובע נדרש לעשות דבר בתמורה למניות. גרסתו לכל אורך הדרך זהה ועקבית, ולפיה התובע יקבל מניות בתמורה לסיוע לנתבע לחלץ את החברה מהמשבר ולקידום עסקיה להשאת ערכה. כן דחו את הטענה לסתירות בעדותו של התובע. לטענתם, לאור כל עדי התביעה, אין מדובר בעדות יחידה של בעל דין. דווקא עדות הנתבע היא עדות יחידה של בעל דין, והוא שנמנע מזימון אביו לעדות, אף שהיה עד יחיד להצעה (המוכחשת) שהנתבע טוען שהעלה בפגישה מיום 8.10.2018 בדבר אפשרות שילוב התובע בתכנית האופציות של החברה, וגרסת ה- 15,000 ₪ אם לא יגיעו להסכמות. יש לזקוף זאת לחובת הנתבעים כבר מטעם זה, ועל כך יש להוסיף כי מדובר בעד שהוא "עד טבעי" של הנתבע ועליו הנטל להביאו גם במקרה שבו נטל ההוכחה מוטל על הצד השני. חזקה שלא הובא לעדות משום שהנתבע העדיף שלא לחשוף אותו לחקירה נגדית.

     

31. הערה טרם סיום פרק זה, לעניין קיומה של הקלטה של הפגישה מיום 11.10.2018: במהלך ניהול ההליך עלתה השאלה אם התובע הקליט את הפגישה מיום 11.10.2018, והנתבעים הקדישו לכך פרק שכינו "פרשת הקלטת הנעלמה". לפי כתב התביעה בפגישה ממאי 2019 הנתבע שאל הנתבע את התובע אם הפגישה הוקלטה על ידו ו"התובע השיב לנתבע על שאלה זו בחיוב, והודיע לו כי אם ימשיך להתנער מההסכם הוא יפנה לדרך המשפט" (סעיף 54). בקדם המשפט הצהיר ב"כ התובעים דאז, במענה לשאלת בית המשפט, שאין הקלטה ולא הייתה כזו (עמ' 1 ש' 12-13). הנתבע טען בסיכומיו כי על אף שלא ידע שאין קלטת וגם תחת החשש שהפגישה הוקלטה, הוא עמד בעקביות על כך שלא נכרת חוזה מחייב. התובע מאידך טען בסיכומיו, כי צדק בכך שרצה ליצור אצל הנתבע רושם שהפגישה הוקלטה, שכן מחמת החשש שהוקלטה, גרסת ה- 15,000 ₪ לא נזכרה בכתב ההגנה במסגרת תיאור הפגישה. היא נזכרה רק בהקשר לפגישה שקדמה לה ובשיחות שלאחריה, שלא עמדו בצל חשש הנתבע להקלטה (ראו גם סעיף 114 לתצהיר התובע ועדותו בעמ' 159-160 לפרוטוקול). כך גם בתצהיר הנתבע. רק בחקירתו ולאחר שברור היה שאין הקלטה, הרשה הנתבע לעצמו לטעון, שגם בפגישה הציע לשלם לתובע כסף אם לא ייכרת חוזה. החשיבות שיש לאמור היא בכך שאין הקלטה של הפגישה. הא ותו לו. מעבר לכך, לא מצאתי שיש בטענות הצדדים בעניין זה כמפורט לעיל, כדי לשנות מהכרעתי וקביעותיי על יסוד מכלול הראיות כמפורט בפסק דין זה.

     

    דיון והכרעה

32. לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי בסיכומי הצדדים ובכל החומר שהונח לפניי, מצאתי לקבל את התביעה בחלקה, ולפסוק לטובת התובע סך של 1,000,000 ₪ בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. הכל כמפורט להלן.

     

33. הדיון העובדתי בתיק זה ארוך ומלא פרטים (ואולי אף מלאה) ועל כן, לנוחות הקריאה וההתמצאות בו, אקדים ואציין כאן את עיקרי הכרעתי, כדלקמן: קיבלתי את גרסת התובע בכל הקשור לרקע העובדתי למשא ומתן בין הצדדים, שהוכחה כנדרש על פי מאזן ההסתברויות האזרחי. דהיינו: הוכח כי הנתבע ביקש את סיועו של התובע בקידום יישום הרפורמה בנסיבות של משבר כנטען. אולם, לא עלה בידי התובע לעמוד בנטל המוטל עליו להוכיח את טענתו כי בפגישה מיום 18.10.2018, נכרת חוזה שבעל פה ולפיו הוא זכאי לקבל 10% ממניות החברה באופן מידי. הוכח עם זאת, כי במהלך המשא ומתן ולפי בקשתו של הנתבע, בפרק הזמן שמעם הפגישה הנ"ל ועד לניתוק היחסים בין הצדדים, התובע עסק בענייני החברה והשקיע מזמנו ומרצו ובכך ביצע למעשה, בהסכמת הנתבע, חלק מהפעולות מושא ההתקשרות הצפויה. כך, מתוך הנחה שהתמורה עבור פעולות אלה תיכלל בחוזה שייכרת בין הצדדים. על כן, משלא הבשיל המשא ומתן לכלל חוזה וברור היה לצדדים שהפעולות לא נעשות בחינם ובהתנדבות (ואף אין טענה כזו), זכאי התובע לשכר בגין כך על פי העילה החלופית של עשיית עושר ולא במשפט. איני מקבלת את גרסתו של הנתבע, כי הוסכם מראש שאם לא יגיעו הצדדים להסכמות בדבר השתלבות התובע בפעילות החברה, יהא שכרו של התובע עבור פעילותו 15,000 ₪ לחודש. גרסה זו לא הוכחה, ולמעשה נזנחה בסיכומיו של הנתבע. בהעדר הסכמה חוזית ביחס לשכר עבור הפעולות שביצע התובע, יש בנסיבות העניין ועל רקע קביעותיי הנ"ל, לקבוע, כאמור, את שכרו של התובע לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט. אומדן השכר הראוי נעשה על פי הראיות שבאו לפניי ביחס לנסיבות הספציפיות של העניין ומצאתי להעמידו כאמור, על סך של 1,000,000 ₪ (למועד פסק הדין).

34. בחלק הראשון של הדיון אבחן את הרקע העובדתי להתקשרות ולמשא ומתן שהתנהל בין הצדדים, דהיינו: נושא עיכוב או דחיית יישום הרפורמה בגוש דן והתנהלות הצדדים בקשר לכך. בחלק השני אדון בשאלה אם נכרת חוזה, ומשעה שמסקנתי היא, כאמור, כי לא נכרת חוזה, אדון בזכאותו של התובע לשכר ראוי מכוח העילה של עשיית עושר ולא במשפט. אציין כי הדיון בחלק הראשון דרוש לא רק לבחינת השאלה אם נכרת חוזה, אלא מספק תשתית גם לדיון בזכאות התובע לשכר ראוי לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט.

     

    חלק ראשון: עיכוב יישום הרפורמה בגוש דן וגיוסו של התובע לפעול לטובת החברה על רקע זה

     

35. אלו הם תתי הפרקים של הדיון בחלק זה: א(1) הנתבע סבר כי משרד התחבורה מעכב או דוחה את יישום הרפורמה ללא הצדקה ואף שהוא ערוך ליישומה; א(2) בזמן אמת סבר הנתבע כי העיכוב ביישום הרפורמה הוא מטעמים לא עניינים, על רקע קשרים אישיים של בכירים בדן עם בכירים במשרד התחבורה; א(3) הנתבע חשש כי דן מנצלת את כוחה בשוק לתחרות בלתי הוגנת, והיו בידו דוגמאות לכך שהיא מונעת בפועל התקשרות של ספקים עם פיסנטרה; א(4) ההשקעה שהשקיעה פיסנטרה בהיערכות לרפורמה; א(5) בזמן אמת רצה הנתבע ביישום מידי של הרפורמה וחשש כי עיכוב יישומה יפגע משמעותית בחברה, שתאבד את יתרונה ותיפגע כלכלית, ובנסיבות אלה פנה לתובע;

     

    א(1) הנתבע סבר כי משרד התחבורה מעכב או דוחה את יישום הרפורמה, ללא הצדקה ואף שהוא ערוך ליישומה

     

36. לנוחות הדיון ארכז כאן תחילה את המועדים הרלבנטיים לנושא יישום הרפורמה בגוש דן; - אין חולק כי במרץ 2018 יושמה הרפורמה של הכרטוס החכם בירושלים, ולא נקבע מועד מדויק ליישומה בגוש דן (הנתבע בתצהירו מפרט עוד כי כבר בשנת 2016 יושמה הרפורמה בהצלחה בבאר שבע, והחלה אף לפני כן בחיפה בשנת 2013). - בהודעת משרד התחבורה מיום 25.2.2018 הודע כי הרפורמה תורחב לגוש דן "בחודשים הקרובים" (ראו ההודעה בנספח 8 לתצהיר התובע). - בהודעה נוספת מיום 29.4.2018 שב משרד התחבורה והודיע כי "בחודשים הקרובים" תורחב הרפורמה גם לקווי תחבורה בתל אביב ובחלק מערי גוש דן (נספח 9 לתצהיר התובע). - ביום 20.11.2018 פורסמה הודעת המשרד על יישום הרפורמה בגוש דן החל מ- 21.12.2018 באוטובוסים של דן, וכחודש לאחר מכן באוטובוסים של חברות אחרות (נספח 15 שם). - הרפורמה אכן יצאה לדרך ביום 21.12.2018, כאמור בפרסום הנזכר.

     

37. כעולה מהמקובץ, מהודעת משרד התחבורה מיום 29.4.2018 ועד להודעתו מיום 20.11.2018, לא פורסמו הודעות רשמיות לגבי מועד יישום הרפורמה (מכל מקום לא נטען שיש הודעות, ולא הוצגו כאלה על ידי הצדדים). אולם כפי שגם הסכים הנתבע בחקירתו, דובר על חודש יוני ולאחר מכן על חודש אוגוסט 2018 כמועדים אפשריים (ראו סעיף 43 להלן). התובע מציין כי על רקע ידיעות שהרפורמה לא תצא לדרך גם בחודש אוגוסט, פנה אליו הנתבע (פעם נוספת), בבקשה לעזרתו והצדדים קיימו את הפגישה מחודש ספטמבר 2018, אשר במהלכה נערכו התרשומות בכתב יד. יצוין, כי לא הייתה זו הפגישה הראשונה של הצדדים וקודם לה התקיימו פגישות גם באפריל 2018 וביולי 2018. לאחר הפגישה בספטמבר 2018 התקיימה פגישה ביום 8.10.2018 (פגישה שנזכרת בעיקר בתצהירו של הנתבע, והשתתף בה גם אביו). הפגישה המדוברת שבמסגרתה, לפי גרסת התובע נכרת החוזה שבעל פה בין הצדדים התקיימה, כזכור, ביום 11.10.2018, לאחר מספר פגישות בין הצדדים כאמור. יובהר כי אין חולק לגבי עצם קיומן של פגישות אלה.

     

38. כאמור, אין חולק כי ביוזמת התובע התקיימו מספר ישיבות ייעוץ סביב סוגיית כניסת הרפורמה לתוקף במשרד עורכי הדין גזית-בקל בהשתתפות עורכי הדין והצדדים. הישיבות הרלבנטיות נערכו ביום 8.11.2018 וביום 18.11.2018 בערב (הפגישה הראשונה והפגישה השנייה במשרד עו"ד גזית-בקל, בהתאמה). הערה: לעת הזו אין מחלוקת לגבי מועדי הישיבות כאמור. העידו על כך עו"ד בקל ועו"ד גזית, והנתבע אישר את המועדים בחקירתו (למשל בעמ' 333 ש' 7-11). בתצהירו ציין התובע כי הפגישה הראשונה התקיימה ביום 14.11.2018 (במקום 10.11.2018) ותיקן את הטעות בפתח עדותו. הנתבע התייחס בתצהירו רק לפגישה השנייה, והוסיף כי לא הייתה פגישה ביום 14.11.2018 וזו המצאה של התובע. משום מה לא מצא מקום לציין שייתכן שנפלה טעות אצל התובע, והפגישה הראשונה התקיימה בתאריך אחר, ומתצהירו נדמה כאילו הייתה רק פגישה אחת. לא ניתנה לכך תשובה מניחה את הדעת בחקירתו של הנתבע (עמ' 326 ש' 15 - עמ' 328. יצוין כי ב"כ הנתבע הפריע למהלך התקין של חקירה כשהזדרז להשיב במקום העד, ראו בעמ' 327 ש' 3 ואילך).

     

39. האמור "משתלב" היטב ברושם שהתקבל מעדותו ומגרסתו של הנתבע בכל הקשור לסוגיית העיכוב ביישום הרפורמה ומעורבותו של התובע בעניין, שהייתה מונחית לכל אורך הדרך מהרצון לגמד את המשבר ואף לאיינו כליל, ולהרחיק את התובע מכל תרומה אפשרית לחברה מחשש שיזכה בתביעתו. עדותו של הנתבע אף הייתה, בחלקים ניכרים, מתחמקת, לא קוהרנטית, ובלתי משכנעת, כפי שיובא להלן.

     

40. אין חולק, כי בין הפגישה הראשונה לשנייה במשרד עורכי הדין גזית-בקל, בבוקר יום 18.11.2018 פורסמה ביומן הבוקר של גלי צה"ל ידיעה על כוונת משרד התחבורה לדחות (שוב) את יישום הרפורמה שתוכננה לצאת לפועל עוד בחודש יוני 2018, לחודש פברואר 2019, בזו הלשון:

    "פרסום ראשון: מהפכת התשלום בתחבורה הציבורית בגוש דן נדחתה, פעם נוספת, עד תחילת חודש פברואר 2019. המהלך שתוכנן לצאת לפועל, עוד ביוני שעבר, יאסור על תשלום במזומן באוטובוסים עירוניים ויקצר את זמן הנסיעה".

    (ראו נספח 14 לתצהיר התובע, להלן: הידיעה על דחיית הרפורמה לחודש פברואר 2019).

     

41. אציין כי לגרסת התובע, שלא נסתרה, עוד קודם לפרסום זה על הדחיה הצפויה הגיעו לנתבע ידיעות שמשרד התחבורה מתכנן לדחות את יישום הרפורמה בגוש דן לחודש פברואר 2019 (סעיף 74 לתצהיר התובע). אלא שבסופו של דבר, יומיים לאחר שהתפרסמה הידיעה הנ"ל, פורסמה הודעת משרד התחבורה מיום 20.11.2018, שלפיה הרפורמה תיושם בחודש דצמבר 2018 (ידיעה על כך פורסמה באמצעי התקשורת מעט קודם ביום 19.11.2018 בשעה 23:07 לפי הפרסום ב- ynet שצורף בנספח 4 לתצהיר הנתבע). לטענת התובע, כאמור, יש לזקוף זאת לפניה לתקשורת באמצעות עו"ד גזית, בהתאם לרעיון של התובע.

     

42. לגרסת התובע, הנתבע סבר כי משרד התחבורה לא קבע מועד מדויק ליישום הרפורמה בגוש דן ומעכב את יישומה חודשים ארוכים, ללא הצדקה ומטעמים פסולים; ונושא זה, שהטריד מאוד את הנתבע, הועלה על ידי הנתבע תדיר בפגישות בין הצדדים כסוגיה מרכזית שהתובע התבקש לסייע לנתבעים להתמודד עמה (ראו למשל סעיפים 38-45, 51 לתצהיר התובע). כך גם בישיבות שנערכו במשרד עורכי הדין גזית-בקל.

     

43. אף כי הנתבע סירב בחקירתו להודות בכך בפה מלא, וניכר מעיון בפרוטוקול החקירה כי עשה כל מאמץ שלא להודות בכך, מעדותו עלה כי אמנם סבר, כנטען, שיישום הרפורמה נדחה או עוכב ללא הצדקה, על אף שמשרד התחבורה היה ערוך ליישומה. כך לפחות מנקודת מבטו של הנתבע בזמן אמת (ונראה שכך גם לעת עדותו). הנתבע אישר שהרפורמה הייתה מתוכננת להיכנס לתוקף בשנת 2018, אולם לדבריו, לא היה מועד מסוים אלא אפשרויות שונות (עמ' 279, ש' 24-26). עוד אישר כי "יכול להיות" שדובר בהערכות ליישום הרפורמה בחודש יוני 2018, אך מיד סייג ואמר שקשה לו להאמין שהיו מספיקים ביוני. לאחר מכן אישר גם כי "יכול להיות" שעלה המועד אוגוסט 2018, שלדבריו הוא בתקופה של חופש שבדרך כלל עושים בה רפורמות בתחבורה, אך חזר וציין גם כאן כי "לא היה מועד" (עמ' 280, ש' 17 - עמ' 281, ש' 1). אולם, העניין כאן הוא בעיכוב יישום הרפורמה, ולא בשאלה אם משרד התחבורה קבע מועד ספציפי ליישום הרפורמה ואז דחה אותו, או אם התקיימה "דחיה" של מועד שנקבע במובן הטכני של הדברים. ממילא גם אי קביעת מועד כמוה כעיכוב יישומה של הרפורמה. לנתבע, כפי שעוד אראה, היה עניין ביישומה המהיר של הרפורמה. והעיקר הוא בכך שלא הייתה, לדעת הנתבע, הצדקה עניינית לכך שמשרד התחבורה מעכב את יישומה והוא סבר שזה נעוץ בקשרים בין בכירים במשרד ובחברת דן (גם בכך ארחיב בהמשך). השאלה היא, כאמור, כיצד ראה הנתבע את הדברים בזמן אמת, ולא אם באופן מוחלט ואובייקטיבי או בניתוח היסטורי לאחור, יישומה של הרפורמה עוכב או נדחה. על כן, אני דוחה את טענת הנתבעים בסיכומים כי גרסת התובע הופרכה כבר בשל כך שהרפורמה בגוש דן יושמה במהירות; שכן הוכרז על יישומה הצפוי בהודעת משרד התחבורה מפברואר 2018 והיא יושמה כבר בדצמבר 2018. התובע אמנם העיד כי "מבחינתי זה מהירות הבזק" אך בצדק הוסיף, שיש לבחון את הדברים מנקודת המבט של הנתבע "שהיה מתוסכל מכל החודשים האלה" שמבחינתו זה היה "נצח ויש סיבה ויש סיבה. לכך לכל העיכוב הזה. והסיבה הובילה לתסכול והתסכול הוביל אליי" (עמ' 177 ש' 5-24).

     

44. גם מראיות נוספות עולה, כי לכל הפחות מנקודת מבטו של הנתבע בזמן אמת, יישום הרפורמה עוכב או נדחה מטעמים לא עניינים, וכי היד עוד נטויה. כך עולה למשל מתכתובות הווטסאפ בין הצדדים על רקע כתבה ששודרה בטלוויזיה ביום 11.11.2018, בין שתי הישיבות במשרד גזית-בקל (נספח 12, עמ' 95 לתצהיר התובע). זו התכתובת כלשונה:

    "הנתבע :תבין שהם דוחים פרויקט שחוסך הרבה זמן מהנוסעים מטעמים לא ענייניים. לא איכפת להם.

    התובע:מבין מצוין אחי. הבעיה שרק אנו מבינים את הסיבה האמיתית וההזויה לדחייה.

    הנתבע:זה שורש הבעיה. לא מעניין אותם בכלל מהנוסעים".

45. הנתבע אישר בחקירתו תכתובת ווטסאפ זו (עמ' 284-285) והעיד כי "השיקולים שהיו למשרד התחבורה באותו זמן לגבי הרפורמה, זה היה להערכתי על סגירת הסכם שלה עם חברת דן. הדבר הזה להערכתי היה שיקול בעייתי שגרם לזה [הכוונה לדחיית יישום הרפורמה – י'ב']" (עמ' 285, ש' 4–6). ובהמשך: "... בעצם ההסכמות שמשרד התחבורה היה צריך להגיע עם חברת דן על מנת להתחיל את הרפורמה, זה היה משהו שגרם לזה שהרפורמה הזאת לא יצאה לפועל" (שם, ש' 9-11). אציין כי דבריו אלה של הנתבע באו לאחר חקירה מאומצת. תחילה אישר שהמשא ומתן "עשוי לגרום לעיכוב" עד שמגיעים להסכמה (עמ' 260 ש' 20), ולשאלתו הנוספת של ב"כ התובע, אם הרגיש שזה גרם בפועל לעיכוב התהליך אישר, אם כי שוב, בהסתייגות, כי "במידה מסוימת הרגשתי שזה גורם לעיכוב קל" (ש' 21-22) רק בהמשך הודה הנתבע בפה מלא, כי "זה היה משהו שגרם לזה שהרפורמה הזאת לא יצאה לפועל" כמצוטט לעיל.

     

46. המסקנה כי בזמן אמת סבור היה הנתבע שיישום הרפורמה בגוש דן מתעכב או נדחה ולדידו, מסיבות לא ענייניות, מתחזקת גם מעדויותיהם של עורכי הדין בקל וגזית. כך העיד עו"ד בקל בחקירתו הראשית (עמ' 16 ש' 3-17):

     

    "האירוע שלשמו נתכנסנו במשרדנו הייתה סיטואציה שבה מוטי היה תחת החשש שמשרד התחבורה בכירים במשרד התחבורה, פועלים משיקולים שהם שיקולים לא עניינים, מעכבים כניסה של רפורמה לתוקף, וזאת כדי לאפשר למתחרה או מתחרה קיים או מתחרה פוטנציאלי שלו, חברה בשם הופאון, לאפשר להם את הזמן כדי להקים אופרציה מתאימה והזמן מבחינתו היה קריטי. ז"א הוא היה שחקן משמעותי מאוד בשוק, הייתה לו אופרציה עובדת, היה לו כבר ניסיון ולקוחות. מצד שני ברור שתחרות מצד אותה הופאון שמאחוריה עמדו חברות כמו אגד ודן, או כך לפחות אני זוכר את הדברים, היא יכולה להיות תחרות מאוד, מאוד קשה מבחינתו והחשש שמשרד התחבורה מעכב את הרפורמה ואת הרחבת השירותים לכל הארץ, היה החשש מאוד גדול ומשמעותי מבחינתו".

     

    ובחקירה הנגדית, שב והעיד (עמ' 54 ש' 12-19):

     

    "... כן, אני יודע שהרפורמה הזאת היא המשך לרפורמות קודמות, אני חושב שזה גם מה שמאוד תסכל את מוטי. ההבנה שכל הסיבות הענייניות, כל ההצדקות הענייניות, מוליכות לזה שצריך לקדם את הרפורמה והיא לטובת הצרכנים. מעבר לזה שהיא גם לטובתו ולטובת פיסנטרה. אבל היא לטובת הצרכנים, והעיכוב של הרפורמה, זאת היתה טענתו, לא טענתי, העיכוב של הרפורמה הוא מסיבות לא ענייניות".

     

     

    עו"ד בקל העיד, כי איננו יודע אם פניית עו"ד גזית לתקשורת היא זו שהובילה להחלטה לקדם את הרפורמה, אך "... אני כן יודע מה מוט אמר. מוטי אמר - משרד התחבורה ערוך לבצע את הרפורמה. מוטי אמר - צריך לבצע את הרפורמה". ב"כ הנתבע אישר כי "על זה אין חולק". ובהמשך העיד כי "מוטי אמר - אני משקיע כספים רבים לקדם את הרפורמה, אין שום סיבה עניינית לא לבצע את הרפורמה". גם זאת אישר ב"כ הנתבע (עמ' 51 ש' 4-10).

     

47. באופן דומה - דהיינו: כשבמרכז, בעיניו של הנתבע, עיכוב יישום הרפורמה משיקולים לא ענייניים הנעוצים בקשרים שבין בכירים במשרד התחבורה לבכירים בדן - תיאר גם עו"ד גזית את הדברים. לפי עדותו, בפגישה הראשונה ציין הנתבע ש"הכל מוכן מבחינת משרד התחבורה ומבחינת פיסנטרה", אך היה "עיכוב בלתי מוסבר" ביישום הרפורמה כ"שהחשש שהוא [הנתבע – י'ב'] העלה היה שהעיכוב נובע נקרא לזה מטעמים לא עניינים של גורמים במשרד התחבורה וקשרים כאלה ואחרים שיש להם עם חברת דן" (עמ' 58 ש' 13-20). בהמשך העיד, כי הנתבע חשש שהעיכוב יגרום לחברה לנזקים כלכליים (עמ' 60 ש' 17-23). בחקירתו הנגדית הוסיף כי אינו זוכר מהי תקופת העיכוב שלה טען הנתבע, אך "זה לא היה זה עיכוב אחד. אם אני זוכר נכון זה היה איזה משהו כזה שקרה כמה פעמים" (עמ' 84 ש' 23 - עמ' 85 ש' 5).

     

48. עדויותיהם הנ"ל של עו"ד בקל ועו"ד גזית, מהימנות עלי. אני דוחה את הניסיון לתקוף את מהימנותן בשל יחסי הידידות שבינם לבין התובע לאורך שנים (עליה אין חולק), בשל כך שהוא לקוח קבוע של המשרד בעניינים שונים או בטענה לתלות כלכלית בתובע (שלא הוכחה כשלעצמה) וכיוצ"ב טענות, או בשל ישיבת ההכנה לעדות שערכו עם ב"כ התובע. הגם שמדובר בעדים מטעם התובע וגם בשים לב לקשר ביניהם, לא מצאתי כי יש בכך כדי לגרוע ממהימנות עדויותיהם ביחס למה שארע או נאמר בפגישות שבהן נכחו במשרדם, או ממשקל עדויותיהם. עדויותיהם היו סדורות וקוהרנטיות, עמדו במבחן החקירה הנגדית, ואיני סבורה כי אמרו את שהעידו מתוך רצון לרצות את התובע.

     

49. על האמור אוסיף, כי בתצהירו לא הכחיש הנתבע שהוא סבר שמשרד התחבורה מעכב את יישום הרפורמה בגוש דן מטעמים לא עניינים המשרתים את האינטרסים של דן והופ-און, ולא הכחיש כי מסר עמדתו זו לתובע בפגישות עמו או עם עוה"ד בקל וגזית (פרק ד1 לתצהיר).

     

50. בתצהירו בחר הנתבע לייחד את התייחסותו למה שכינה "ניסיונו של ירי להיבנות מידיעה בת שתי שורות שפורסמה בגל"צ ביום 18.11.2018" (סעיף 89) וטען, כי התובע הסתיר מבית המשפט ש"משרד התחבורה הודיע לחברה על יישום הרפורמה בחודש דצמבר 2018 (כפי שאכן קרה בפועל), וכי הוא [התובע – י'ב'] עודכן בזמן אמת ביחס לכך". לטענתו, בבוקר יום 18.11.2018 קיבל שיחת טלפון מגב' עמוס ממשרד התחבורה (גב' עמוס), ואז נאמר לו שהרפורמה תיושם בדצמבר; הוא עדכן על כך את התובע, וכן עדכן בדבר בישיבה השנייה במשרד עו"ד גזית-בקל, שנערכה מאוחר יותר באותו היום (סעיפים 41-42 ו- 45 לתצהיר הנתבע), כך שישיבה זו התנהלה בצל הידיעה המרגיעה שהרפורמה תיכנס לתוקף בדצמבר 2018 (בניגוד לפרסום בגל"צ, שלפיו הרפורמה נדחתה לחודש פברואר 2019). כך טען הנתבע כדי לסתור את טענת התובע, שרעיון הפניה לתקשורת צלח. במסגרת הראיות הצדדים התעכבו לא מעט על כל עניין זה. לטעמי, הרבה מעבר לדרוש. אינני סבורה כי על פי השאלה אם רעיון הפניה לתקשורת צלח יישק דבר, ואתייחס לנושא בקצרה. גרסתו זו של הנתבע, כאילו בבוקר יום 18.11.2018 ובטרם הישיבה השנייה במשרד עו"ד גזית-בקל כבר קיבל את שיחת הטלפון המרגיעה הנ"ל מגב' עמוס, והניח כהנחת עבודה שהרפורמה תיכנס לתוקף בדצמבר 2018 - לא הוכחה ואף נסתרה מן הראיות, ולמעשה, נזנחה על ידי הנתבע, שלא חזר עליה בסיכומיו. כך, בין היתר, הנתבע לא ידע לומר באיזו שעה התקיימה שיחת הטלפון, לא המציא כל ראיה לשיחה כזו שיזמה לטענתו גב' עמוס, ולא זימן את גב' עמוס לעדות. גם התנהלותו בכך שחיפש את התובע 3 פעמים בין 9:20 לבין 10:20 לאחר הפרסום בגל"צ לפיו הרפורמה נדחתה לחודש פברואר 2019 ושלח לו העתק מהפרסום (כעולה מתרשומת הווטסאפ בין הצדדים), שלא ניתן לה הסבר מניח את הדעת בחקירה - אינה תומכת בגרסתו, שלא עמדה במבחן החקירה הנגדית (ראו חקירתו בעמ' 337 ש' 15 - עמ' 338 ש' 20). ובעיקר, גרסתו של הנתבע נסתרה מעדויותיהם המהימנות של עוה"ד בקל וגזית, אשר בהתייחס לה העידו, כי לא שמעו על שיחה כזו ככל שהייתה, וכי מצב הדברים היה הפוך. הישיבה התקיימה באווירה קשה ולחוצה, תחת החשש לעיכוב נוסף כאמור בפרסום בגל"צ (עו"ד בקל בעמ' 26 ש' 10-12 ובעמ' 53 ש' 2-4. עו"ד גזית בעמ' 63 ש' 1-11). אני קובעת אפוא לאור האמור, כי כגרסת התובע, שנתמכה בעדויותיהם של עוה"ד בקל וגזית, עמדה הפגישה השנייה בצל הידיעה בגל"צ מבוקר אותו יום על דחייתה הצפויה של הרפורמה.

     

51. אשלים את הדיון בעניין זה בכך שאציין, כי מנגד לא עלה בידי התובע להוכיח שהפניה לתקשורת היא זו שהביאה לכך שבסופו של דבר יושמה הרפורמה בדצמבר 2018 ללא דחיות נוספות (ראו טענת התובע בסעיף 86 לסיכומי התביעה), והיא נדחית. אמנם שוכנעתי מעדותו של עו"ד גזית, כי בין הפגישה הראשונה לשנייה הוא פנה לאיש תקשורת שממונה על הכתב שפנה למשרד התחבורה (ראו למשל בעמ' 85 ש' 15-22). אך כפי שהעיד, אין לו אפשרות לדעת אם יש קשר סיבתי בין הדברים (עמ' 85 ש' 23 - עמ' 86 ש' 15). גם עו"ד בקל ציין, כי אינו יודע אם הפניה הנ"ל היא שהובילה לגניזת הכוונה לעכב את הרפורמה (עמ' 51 ש' 2-4). ממילא גם לא הוצגה כל ראיה לקשר סיבתי כאמור, וטענת התובע לקשר סיבתי בין הפניה לתקשורת לבין מועד יישום הרפורמה, לא הוכחה כנדרש במאזן ההסתברויות האזרחי.

     

52. סיכום ביניים (העיכוב ביישום הרפורמה): ניתן לסכם בתמצית חלק זה של הדיון בכך שהוכח כי בזמן אמת סבר הנתבע שיישום הרפורמה בגוש דן מתעכב אף שמשרד התחבורה ערוך ליישומה, וזאת מטעמים לא עניינים. כך לרבות במועד הפגישה בין הצדדים ביום 11.10.2018 שבה נטען כי נכרת החוזה (וגם במועד הפגישה השנייה במשרד עו"ד גזית-בקל). בשאלה מה טיבם של טעמים לא עניינים אלה של משרד התחבורה (לדידו של הנתבע), ארחיב עוד להלן.

     

    א(2) בזמן אמת סבר הנתבע כי העיכוב חל מטעמים לא עניינים, על רקע קשרים אישיים של בכירים בדן עם בכירים במשרד התחבורה 

     

53. לטענת התובע התעורר אצל הנתבע חשד בדבר שיקולים לא ענייניים של משרד התחבורה בעיכוב יישום הרפורמה בגוש דן, על רקע קשרים מושחתים בין המשרד לבין חברת דן והופ-און. הנתבע סיפר לתובע, כי בנוסף ליתרון שיש להופ-און בשל כך שהיא חברה בת של חברת דן, הגיעו לידיו ידיעות כי מנכ"לית משרד התחבורה דאז מקושרת למר ק', ששימש כסמנכ"ל הכספים בדן. הנתבע חשד כי למר ק' אינטרס רכושי בהופ-און, ועוד הוא האמין שהמנכ"לית גורמת לעיכוב ביישום הרפורמה בשל האמור (ראו למשל סעיף 39 לתצהיר, סעיף 43, סעיף 58). על חשד כאמור שהעלה הנתבע, העידו גם עוה"ד בקל וגזית. לנוחות הדיון אחזור כאן על עדות עו"ד גזית שלפיה "[ש]החשש שהוא העלה היה שהעיכוב נובע נקרא לזה מטעמים לא עניינים של גורמים במשרד התחבורה וקשרים כאלה ואחרים שיש להם עם חברת דן" (עמ' 58 ש' 13-20) אך ראו כל המובא בסעיפים 46-47 לפסק דין זה.

     

54. אף שנושא השיקולים הלא עניינים של משרד התחבורה תפש מקום מרכזי למדי בגרסת התובע, הנתבע לא התייחס לכך בתצהירו, דבר המעורר תמיהה כשלעצמו. בחקירתו, הכחיש תחילה את הטענה מכל וכל, והעיד כי לא היה לו "שום חשד לקשרים מושחתים" (עמ' 256 ש' 8). כשנשאל שוב, בנוסח מרוכך יותר, אם לא חשד שמשרד התחבורה פועל "מטעמים לא ענייניים", התחמק מלהשיב במישרין לשאלה וחזר וענה כי "לא היה לי שום חשד לקשרים מושחתים במשרד התחבורה", והוסיף כי "שיקוליהם של משרד התחבורה רחבים מאוד" (עמ' 56 ש' 9-12). ב"כ התובעים התעקש: "אתה חשדת שמשרד התחבורה פועל משיקולים לא ענייניים?" והנתבע חזר וענה שוב כי "משרד התחבורה פועל משיקולים מאוד רחבים, זה הכל" (עמ' 256 ש' 16-18). כפי שמעיד פרוטוקול הדיון, נדרשה חקירה ארוכה ומאומצת לקבלת תשובה של ממש מהנתבע בעניין זה (אם בכלל), תוך שבית המשפט העמיד את הנתבע, לא אחת, על הצורך ליתן תשובה ישירה ועניינית (החקירה בעניין זה בעמ' 256-262). לא אלאה בציטוט או פירוט הדרך כולה, אסתפק בתמצית הדברים.

     

55. כאמור, תחילה הכחיש הנתבע באופן גורף שחשד בקשרים מושחתים והתחמק גם מלהשיב לשאלה אם חשד שמשרד התחבורה פעל "מטעמים לא ענייניים". הנתבע ביקש להסתתר תחת מטריית האמרה שהמשרד פועל "משיקולים מאוד רחבים, זה הכל" (עמ' 256 ש' 11-13). לשאלת ב"כ התובע מדוע אינו עונה לשאלה אם חשד שמשרד התחבורה פועל משיקולים לא עניינים, השיב: "כי אני לא מבין את השאלה. מה זה -שיקולים לא עניינים?" (עמ' 256 ש' 17, 19) ועוד שאל, תוך היתממות, יש לומר: "לא ענייניים בהקשר של מה? (ש' 22) או "לא עניינים למי?" (עמ' 257 ש' 2). זאת אף, שכזכור, הנתבע הוא שעשה שימוש במילים אלה בווטסאפ ששלח לתובע מיום 11.11.2018 ("תבין שהם דוחים פרויקט שחוסך הרבה זמן מהנוסעים מטעמים לא ענייניים..."). בהמשך העיד הנתבע כי כוונתו לכך שלא תמיד השיקול של משרד התחבורה היה טיוב השירות ל "[ה]אדם שיושב בתחנה" (עמ' 258 ש' 23-25. ראו גם עמ' 285 ש' 16-18: "אני אומר לא ענייני שזה לא משרת את הנוסע", ומה שמשרת את הנוסע הוא שהרפורמה תצא לפועל ושהנהגים לא יתעסקו בתשלום, עמ' 286 ש' 7-9).

     

56. לצד זאת נאות הנתבע להודות כי לעיתים היה "מוטרד" מהשיקולים של משרד התחבורה, אף כי מיד סייג ואמר "אבל זה לא קשור" (עמ' 257 ש' 12-16). ושוב ציין כי "היו שיקולים שונים שהייתי מוטרד מהם" (ש' 18-19). הנתבע העביר את השיח מ"שיקולים לא עניינים" ל"שיקולים שהיה מוטרד מהם", אך קשה היה גם אז לקבל תשובה עניינית באשר לטיבם של אלה. כשהתבקש לפרט ענה בכלליות כי "... השיקולים של משרד התחבורה לפעמים הם כאלה שהוא צריך לנהל הסכמים עם מפעילי התחבורה הציבורית. ולפעמים כדי לקיים הסכמים עם מפעילי תחבורה ציבורית, לא ניתן לקבל החלטות מסוימות בזמנים מסוימים. לפעמים צריך לקחת בחשבון שיקולים של אותם מפעילים שבסופו של דבר נותנים את השירות. אותם גופים הם גופים פרטיים ... שיש להם את האינטרסים שלהם ועל מנת להגיע לעמק השווה, ולהגיע לאיזושהי משוואה שמאפשרת להרחיב את השירותים ..." (עמ' 258, ש' 1–8). ב"כ התובע הקשה ושאל מדוע זה שיקול לא ענייני, ועל כך השיב "אני לא אמרתי את זה. אני אמרתי שיש שיקולים שלעיתים הם לא עולים בקנה אחד לאותם צרכים או לצורך [ה]אדם שיושב בתחנה..." (עמ' 258 ש' 22-25). בית המשפט הבהיר לנתבע, כי הוא לא נשאל על שיקולי משרד התחבורה כסוגיה אקדמית, אלא על החשש שלו לגבי שיקוליו בעניין מועד יישום הרפורמה, וכי עליו לפרט מהם הדברים שהיה "מוטרד" מהם, כלשונו, באופן קונקרטי (עמ' 258 ש' 26 - עמ' 259 ש' 12). ושוב שואל בית המשפט "אדוני, ממה היית מוטרד?" והנתבע משיב בהיתממות "באיזה הקשר?" (בעמ' 259 ש' 17-18)]. בהמשך השיב כי "[...] שיקולים של משרד התחבורה מול מפעילי התחבורה הציבורית, למשל בנוגע לרפורמה בגוש דן. חברת דן רצתה להגיע לאיזשהו הסכם עם משרד התחבורה, על מנת שיטיב איתה לפני שמפעילים את הרפורמה בגוש דן. השיקול הזה זה שיקול של משרד התחבורה, שהוא בעצם צריך מצד אחד לקיים רפורמה ומצד שני להגיע להסכמות עם חברת דן" (עמ' 259 ש' 23 - עמ' 260 ש' 2). בית המשפט נאלץ להבהיר שוב לנתבע, כי רצוי להימנע מאמירות ערטילאיות וכלליות שאינן מובנות, ולהצביע על דברים קונקרטיים (עמ' 260 ש' 7-10). בסופו של המסע לבירור הדברים שהנתבע היה מוטרד מהם נמצא כי חשוב היה לו, לצורך הצלחתה העסקית של פיסנטרה, שהרפורמה תיכנס לתוקף בהקדם ("... ואני רציתי שהרפורמה בגוש דן תקרה מבלי לחכות לחברת דן, בסדר", עמ' 260 ש' 12-14 וכן בש' 5-6 שם "אני רוצה שדברים יקרו בשטח"); והוא סבר כפי שכבר ראינו, כי יישומה מתעכב ללא הצדקה ואף שמשרד התחבורה היה ערוך ליישומה. הנתבע הוסיף כי משרד התחבורה רצה להגיע להסכמות עם חברת דן קודם ליישום הרפורמה וכי חברת דן מנצלת זאת ומעכבת למעשה את המשא ומתן שכן "לחברת דן יש אינטרס לעכב את הכניסה של הרפורמה לתוקף". ומדוע היה לה אינטרס כזה? - קשה היה לקבל מהנתבע תשובה כנה לכך. בתחילה העיד כי העיכוב משרת את חברת דן "על מנת להגיע להסכמות טובות יותר עם משרד התחבורה" בטרם כניסת הרפורמה לתוקף, וכשיקול יחיד (עמ' 260 ש' 23-27). אך כשב"כ התובע הקשה "לא בגלל שהם הבעלים של הופ-און חס וחלילה?" נאלץ הנתבע להודות גם בכך, גם אם בחצי פה, והשיב "אולי, אבל זה שיקול מאוד משני, זה לא שיקול מרכזי" (עמ' 262 ש' 1-2. החקירה כולה בעמ' 260 ש' 23 - עמ' 261 ש' 2).

     

57. העיכוב ביישום הרפורמה, אדגיש כאן, פעל לטובת הופ-און (ודן כבעליה) שכן, כפי שאישר הנתבע, הופ-און הייתה ערוכה פחות טוב מפיסנטרה ליישום מידי של הרפורמה (על כך, אין חולק). באופן טבעי העיכוב נותן להופ-און זמן התארגנות נוסף, מאפשר לכרסם ביתרונה של פיסנטרה ומונע ממנה לבסס את מעמדה בשוק במצב של יתרון. החברה, כפי שהעיד הנתבע, הייתה מעוניינת בנסיבות אלה ביישומה המהיר של הרפורמה. יש עוד להוסיף על כך את טענת הנתבע כי היה בידו מידע מבוסס שלפיו חברת דן הפעילה את כוחה בשוק כדי שספקים בשוק הכרטוס יתקשרו עמה ולא עם פיסנטרה תוך תחרות בלתי הוגנת (ארחיב על כך בהמשך). האינטרס בדחיית יישום הרפורמה ברור, אפוא, מצדה של הופ-און וחברת דן כבעליה (לפי ראייתו של הנתבע בזמן אמת). השאלה היא האם כטענת התובע, הנתבע סבר באותה עת, כי משרד התחבורה פעל מתוך רצון להיטיב עם חברת דן, ונכון יותר, עם בכירים בדן, בשל קשרים אישיים שבין הבכירים. סבורני כי יש לענות על כך בחיוב. להלן אפרט;

     

58. הנתבע אישר, כי סיפר לתובע שהוא חשד בכך שלבכירים בדן יש אינטרסים כלכליים אישיים בהופ-און. "יכול להיות, כן. אני חשבתי שיש גורמים בתוך דן שיש להם אינטרסים, חלק מההשתלבות של דן בחברה" (עמ' 265 ש' 20-25). הנתבע העיד, כי חשד שסמנכ"ל הכספים בדן דאז, מר ק', שהוביל את הכניסה של דן להופ-און, ישתלב כדירקטור בהופ-און ובנוסף הניח שהוא גם מקבל מניות, וזאת באופן עקיף מבלי שהדבר רשום (עמ' 265-268 ובפרט בעמ' 266 ש' 18-25, וכן בעמ' 267 ש' 24 - 268 ש' 11). עוד חשד כי גם לעוזר המנכ"ל, מר הלמן, "יש איזשהו עניין שם" (עמ' 267 ש' 3-9). החשדות הללו, כפי שהעיד הנתבע, היו הנחות שלו-עצמו אותן כינה "ידע שלא היה לי עליו בסיס" (עמ' 266 ש' 15 וכן בש' 12-13: "זאת היתה ההנחה שלי היא לא הייתה מבוססת"). לשאלתו המפורשת של ב"כ התובע, הנתבע אישר שהוא הגיע עם החשדות האלה לתובע, ולא התובע הוא שיצר אותם אצלו; וכי שיתף את התובע במידע זה ("זה ידע שאני ערכתי כן ... אני אומר, ידע, מידע ששיתפתי, כן" עמ' 267 ש' 10-16). הנתבע אישר שסיפר לעוה"ד בקל וגזית, בהקשר הנדון של עיכוב יישום הרפורמה, על החשדות הנ"ל שהיו לו לגבי קשרים בין בכירים בדן לבין בכירים משרד התחבורה. "כן. ירי העלה במהלך השיחה את הקשרים האלה. גם אני תיארתי קשרים כמו תיארתי כאן" (עמ' 333 ש' 15-22). בהמשך, כשנשאל אם הציג לעורכי הדין "קושי שקשור לפיסנטרה" אישר הנתבע כי אכן כך, באומרו "על אותם קשרים שדיברנו עליהם קודם" (עמ' 334 ש' 5-7). יצוין כי עוה"ד בקל וגזית אישרו בעדויותיהם שהנתבע פרש לפניהם חששותיו לקשרים בין בכירים במשרד התחבורה לבכירים בחברת דן, שמשפיעים על ההחלטות בעניין יישום הרפורמה (ראו המובא מעדויותיהם בסעיפים 46-47 לעיל. כן ראו עמ' 19 ש' 17- עמ' 20 ש' 3. עו"ד בקל העיד כי הפגישה הראשונה הייתה ארוכה ולאחריה, בעקבות דברי הנתבע ולאחר התייעצות עם עו"ד גזית, החל בחיפוש מידע. הזמין את תיקי החברות וכן איתר ברשת את יומן הפגישות של מנכ"לית המשרד דאז. דפי היומן צורפו בנספח 13 לתצהיר התובע).

     

59. עם זאת ולמרות כל האמור, כשנשאל הנתבע האם נכון שסיפר לתובע על האחזקה הלא רשומה של בכירים בדן במניות הופ-און, כי רצה לבסס לפניו את תחושתו בדבר רשת של קשרים פסולים שנעשה בה שימוש לפגוע בפיסנטרה בעיכוב הוצאת הרפורמה לתוקף - התחמק הנתבע ממענה לשאלה זו (עמ' 274- 277 ש' 5). דומני כי בנסיבות העניין והקשר הדברים, על רקע עדותו הנ"ל של הנתבע במסגרתה אישר כי משרד התחבורה היה ערוך יישום הרפורמה ולא היה טעם ענייני לעיכוב יישומה; אישר שסבר כי חברת דן מעוניינת לדחות את הרפורמה ואף הצליחה בכך; ואישר ששיתף את המידע לגבי קשרים של בכירים במשרד התחבורה ובחברת דן ולגבי חשדותיו לאינטרס אישי של בכירים בדן בהופ-און - סבורני כי ההתחמקות מדברת בעד עצמה, ומאששת אף היא את גרסת התובע כי הנתבע חשד שקיימים קשרים מושחתים בין משרד התחבורה לבין דן והופ-און אשר משפיעים על מקבלי ההחלטות במשרד התחבורה בעניין הנדון. אחרת, ואם ממילא ברור שחברת דן שולטת בהופ און (וככזו יש לה אינטרס מסחרי טבעי בהצלחתה), מדוע מצא הנתבע לספק פרטים אלה בדבר הקשר בין הבכירים בחברת דן לבכירים במשרד התחבורה בהקשר שנדון? - הנתבע נשאל זאת (ראו השאלה בעמ' 274 ש' 17-21) וכאמור, התחמק ממענה.

     

60. חשד זה של הנתבע וחששו מפני המשך העיכוב ביישום הרפורמה ניכר גם מתרשומת הווטסאפ שנזכרה לעיל, וגם מהתרשומות בכתב יד שנערכו על ידי הצדדים בפגישה בספטמבר 2018.

     

    התרשומות בכתב יד (נספחים 10-11 לתצהיר התובע);

     

61. הנתבע אישר כי נספח 10 הוא בכתב ידו (עמ' 264 ש' 12-13). כן העיד שהתרשומות נערכו בפגישה במסעדה בהרצליה, כשלפי הטענה התובע התעניין במתחרים של החברה וביקש לדעת פרטים. באיזשהו שלב, כך העיד, התובע הפציר בו לכתוב את הדברים "התחלתי לכתוב דברים על הכתב שמתארים בגדול את התחרות העסקית שקיימת היום בחברה. באיזשהו שלב ירי אמר לי - עצור, אתה לא כותב את הדברים בצורה טובה, תן לי, אני אכתוב, ואז לקח את העט והתחיל לכתוב. הדברים האלה מעולם לא ראיתי את הדפים האלה, הטקסט שהוא רשם פה לא ראיתי מעולם, זהו, זו הייתה הסיטואציה". עמ' 274 ש' 24 - 275 ש' 11). באשר לתרשומת בכתב ידו של התובע - הנתבע נשאל אם קרא אותה והשיב: "ראיתי שאני לא מכיר אותה, וזהו", "ראיתי שזה לא משקף ואני לא התעמקתי בזה יותר מדי, ראיתי אותה פעם ראשונה כשהוא הגיש את הזה", "אני עברתי עליו ברפרוף", אך לבסוף לא שלל באופן גורף את כל האמור וציין כי "ראיתי דברים שלא משקפים וראיתי דברים שכן עולים בקנה אחד עם מה שקרה" (עמ' 278). זאת בניגוד לתצהירו, לפיו "מדובר במסמך שלא עמדתי בשום שלב על תוכנו, ושאינו משקף את הדברים שנאמרו במסגרת הארוחה" (סעיף 124). כך או כך, בנסיבות העניין קשה להלום התנהלות כזו כשל בת יענה, וטענות כגון "לא התעמקתי" או "עברתי ברפרוף", או טענה כללית וסתמית שחלק מהדברים משקפים את שנאמר בפגישה וחלק לא. מתבקש כי לעת עריכת תצהירו יעיין הנתבע בכך בקפידה ויציין כי משפט כזה או אחר לא נאמר על ידו בכלל, או שנאמר באופן אחר או שהוצא מהקשרו וכיוצ"ב טענות, ככל שאלה אמנם היו פני הדברים. יודגש, כי אין מדובר במסמכים ש"נבלעו" בנבכי הנספחים לתצהיר התובע. התרשומות בכתב יד נזכרו במפורש בתצהיר התובע, ואף צוטטו שם חלקים מתרשומת התובע (סעיפים 53-58 לתצהיר התובע). בוודאי שכך מצופה שייעשה לקראת העדות בבית המשפט. לא ניתן להתנהלות זו של הנתבע הסבר מספק אם בכלל, ואין אלא להסיק את המתבקש, כי האמור בתרשומות משקף את שנאמר על ידי הנתבע באותה שיחה. וביתר שאת, כך נדמה, נוכח נסיבות עריכתם כפי שתיאר הנתבע ובשים לב לכך שנערכו בספטמבר 2018 (עוד קודם לפגישה שבה לפי הטענה נכרת החוזה, ובטרם פרצה המחלוקת בין הצדדים). האמור בתרשומות גם עולה בקנה אחד עם הראיות האחרות.

     

62. התובע רשם בתרשומת שערך על יסוד דברי הנתבע, בין היתר, את הדברים הבאים:

    "[...] משרד התחבורה – [מר ק' וגב' ט'] לכאורה היו בתקופה משותפת עובדים בכירים באוצר". [...] כניסת ספק חדש בבעלות דן לשורותיו של אגד, חייב אישור משרד התחבורה בדרגת מנכ"ל, לצורך העניין (מנכ"לית) שהיא קרובה ל[מר ק']. והיא לא פוסלת את עצמה בהכשרת השרץ. במילים פשוטות: "מנסים בשחיתות לפגוע בתחרות לגיטימית, בשקיפות שלהן, לסכל את פעולותיהן ואת התחרות ההוגנת בשוק. למעשה, גורמות לכך ששוב שתי החברות הגדולות, דן ואגד, משתפות פעולה כדי להשתלט על השוק שלא בתחרות הוגנת ובניגוד לחוק הגבלים עסקיים. משרד התחבורה – ישנה בחורה בשם שלומית שקיבלה פניה לקונית מהופאון מכשירים באופן ישיר ללא מכרז, במקום לרכוש מהחברה הזוכה במכרז ע"פ דין".

63. מעבר לכך שהנתבע לא מצא, כאמור, מקום להתייחס לפרטי התרשומת בכתב ידו של התובע לרבות החלקים ממנה שצוטטו בתצהיר התובע, בחקירתו אישר הנתבע את עיקרי הדברים. כך למשל, כשהופנה לאמור בפסקה השנייה (תחת המילים "במילים פשוטות") העיד כי "זה משקף את הסגנון של ירי. הגבלים עסקיים יכול להיות שעלה, אבל כל שאר הדברים - לא", וכי "שחיתות זו לא מילה שלי, לא השתמשתי בה אף פעם. תחרות הוגנת - זה כן משהו שעלה, דיברתי על הנושא של הספק שלטים, זהו" (עמ' 281 ש' 21 - עמ' 282 ש' 11). כשהופנה לשורות האחרונות בציטוט הנ"ל (מתחיל ב"משרד התחבורה", 3 שורות מהסוף) אישר את הדברים, ואישר כי זה הטריד אותו "במידה מסוימת, לא יותר מדי" (עמ' 283 ש' 2-9). ועוד: לעניין הפסקה הראשונה המצוטטת לעיל, אישר הנתבע כי הזכיר באותה פגישה את גב' ט'. כך: "אני מניח שהשם שלה עלה בהקשר שהיא הייתה באותו זמן מי שהובילה את הרפורמה והייתה מנכ"לית משרד תחבורה", אך סרב לאשר כי חשד שהיא פועלת משיקולים לא עניינים. הנתבע אישר כי "אמרתי לדעתי שהיא עבדה עם [מר ק'] ממשרד האוצר" (בעמ' 283 ש' 23, 26-27), אך סרב לאשר כי אמר "שהיא קרובה ל[מר ק'] " כפי שרשם מפיו התובע (בשורה השנייה לפסקה השנייה). ושוב ישאל השואל: אם אין חשיבות או משקל לכך שהמנכ"לית עבדה עם מר ק' במשרד האוצר, מדוע מצא הנתבע לציין זאת? למותר לציין כי לא ניתן הסבר אלטרנטיבי ושונה מזה שעולה מהתרשומות וכלל הראיות לחשדו של הנתבע להפעלת שיקולים לא ענייניים בשל הקשרים האישיים הנזכרים.

     

64. יתר על כן, די לעיין בתרשומת שערך הנתבע בעצמו בכתב ידו (נספח 10) כדי לאשש את גרסתו של התובע בעניין זה. בתרשומת זו כתב הנתבע, בין היתר:

    "ברור שהשחקן הדומיננטי [בהופ-און] היא חברת דן. חשד שסמנכ"ל כספים [בדן] מחזיק באופציות/מניות במיזם המשותף [הופ-און] וכן כנראה שעוזר מנכ"ל גם בעל עניין אישי בפעילות החברה. האחזקה של דן בחברה פוגעת בתחרות בשוק. בנוסף עושה שיתוף פעולה עם חברה מתחרה השלטת בשוק (אגד). חברת דן מונעת מספקים לעבוד עם מתחרים של hopon באמצעות שליטה ושיתוף הפעולה עם אגד. מנסים לנהל תחרות שלא בתום לב ומפעילים איומים על ספקים דרך אמצעי תקשורת".

    יוצא מכאן, כי כגרסת התובע, באותה עת הנתבע האמין שלבכירים בחברת דן יש עניין אישי בפעילות הופ-און וכי דן מפעילה את כוחה בשוק כדי לפגוע בפיסנטרה תוך תחרות בלתי הוגנת. והכל נאמר ונעשה בראי הטענה לעיכוב יישום הרפורמה ורצונו של הנתבע להביא ליישומה המידי.

     

65. הדברים הללו שרשם הנתבע בתרשומת בזמן אמת, מובילים לעניין הבא - דיון בטענת הנתבע לניצול כוחה של דן לתחרות בלתי הוגנת בפיסנטרה.

     

    א(3) הנתבע חשש בזמן אמת כי דן מנצלת את כוחה בשוק לתחרות בלתי הוגנת, והיו בידו דוגמאות לכך שהיא מונעת התקשרות של ספקים עם פיסנטרה

     

66. התובע הצהיר, בין היתר, כי בפגישה מספטמבר 2018 (שבה נערכו התרשומות בכתב יד) הנתבע סיפר שדן מאיימת על ספקים של פיסנטרה שיפסיקו את ההתקשרויות איתה ומנצלת את כוחה בשוק כדי "לחסל" את פיסנטרה. עוד סיפר שנודע לו כי חברת דן הודיעה לחברת שילוט דיגיטלי לתחנות אוטובוס בשם אורבן דיגיטל, שאם היא מעוניינת לעבוד עמה עליה לסיים את ההתקשרות עם פיסנטרה ולעבוד עם הופ-און בלבד (סעיף 56). התובע הצהיר עוד, כי הנתבע חשש מאוד שחברת דן תגרום לכך שאגד תתקשר בהסכם עם הופ-און ולא עם פיסנטרה; וכי לכך דרוש אישור מיוחד של מנכ"לית משרד התחבורה והנתבע חשש שזה יינתן ע"י מנכ"לית משרד התחבורה שמקורבת לסמנכ"ל הכספים בדן, שלפי חשדות הנתבע גם החזיק באופן ישיר במניות הופ-און בחשאי (סעיף 58 שם).

     

67. גרסתו של התובע בעניין זה, לא נסתרה בחקירתו ואף התחזקה מן הראיות האחרות, לרבות התרשומת בכתב ידו של הנתבע ועדותו של הנתבע. נמצא כי הנתבע טען (והאמין) שחברת דן מנצלת את כוחה כדי לדחוק את רגליה של פיסנטרה מהשוק תוך תחרות בלתי הוגנת וחשש כי תגרום לכך שספקים שונים ואף אגד, יתקשרו בהסכמים עם הופ-און ולא עם פיסנטרה.

     

68. בתצהיר ציין הנתבע כי נכון שסבר ש"הופ און נהנית מיתרון בלתי הוגן" (סעיף 93 וכן ראו סעיף 123 שם ציין כי בפגישה בספטמבר 2018 שיתף את התובע בכך שהופ-און נהנית מיתרון בלתי הוגן). בחקירתו הוסיף כי הופ-און בהיותה חברת בת של דן נהנתה "מאיזשהו יתרון להערכתי לא הוגן ונעשה בו שימוש לעתים לרעה" (עמ' 262 ש' 2-3). עוד העיד שחשש כי ספקים שדן עובדת איתם לא יעבדו עם פיסנטרה. הטענה לשימוש לרעה והחשש מפני בעיה עם ספקים, לא צוינו בתצהירו של הנתבע. ביטוי כללי לכך נמצא בתרשומת שערך הנתבע בכתב יד ("בנוסף עושה שיתוף פעולה עם חברה מתחרה השלטת בשוק (אגד). חברת דן מונעת מספקים לעבוד עם מתחרים של hopon באמצעות שליטה ושיתוף הפעולה עם אגד. מנסים לנהל תחרות שלא בתום לב ומפעילים איומים על ספקים דרך אמצעי תקשורת"); והוא לבש פרטים וצבע בעדותו של הנתבע, שסיפר על לחץ של חברת דן על חברת השילוט אורבן דיגיטל שלא להתקשר עם פיסנטרה. להלן עדותו בעניין זה:

     

    ת:... הייתי מוטרד מהקשר בין הופ-און לדן בהקשר הזה שבעצם מהלכים עם ספקים מסוימים, בגלל הקשר של דן להופ-און, אני לא אצליח לקדם אותו. כלומר הקשר שלי עם ספקים מסוימים שעובדים עם דן, ובאיזשהו קונסטלציה זה ימנע ממני לעבוד איתם.

    ש:החשש שלך היה שדן מנהלת את עסקיה בצורה לא הגונה.

    ת:נכון.

    ש:שהיא פועלת בצורה לא הגונה כלפי מתחרים של הופ-און.

    ת:החשש שלי היה שדן מקדמת אינטרסים, מונעת ממני, אני אתן דוגמא ספציפית שתמחיש. אנחנו רצינו לעבוד עם איזשהו ספק שלטים שמאפשר מידע בתחנות אוטובוסים.

    ש:איך קוראים לו?

    ת:אורבן דיגיטל ורצינו לעבוד איתו. התחלנו לקיים איתו איזשהו קשר. באיזה שלב הוא אמר שהוא צריך למכור שלטים לחברת דן, ושהוא לא יוכל לאפשר טעינה של רב קו באמצעותי אלא באמצעות הופ-און כי זאת דרישה של דן. זה משהו שהטריד אותי.

    ש:וזה נכון רק לאורבן דיגיטל או שהיו עוד ספקים שחששת?

    ת:זה דוגמא, נתתי פה דוגמא. אני חושב ש,

    ש:אני מבין שנתת דוגמא, אני שואל אם היו עוד,

    ת:זו דוגמא חזקה, כי זה כאילו היה אירוע מאוד חזק שהיה. היה גם אירוע עם טלופאן להערכתי שגם שם, אבל שם לדעתי לא היה כל כך מעורבות של דן, כן, אין לי עוד דוגמא, אולי אני אזכר. אם יש לך משהו,

    ש:זה לא נכון יהיה להגיד שהם הפעילו איומים על ספקים לא להתקשר עם פיסנטרה?

    ת:אז זה מה שאמרתי על אורבן דיגיטל.

    ש:הבנתי.

    ת:אני לא יודע לגבי איומים, אני לא רוצה לדבר בשם אחרים, אבל זה בהחלט הקשה עליי להתקשר עם אותם ספקים, כן.

    (עמ' 262 ש' 8 - עמ' 263 ש' 10. ראו גם בעמ' 272 ש' 24-27: "... כמו שאמרתי חברת דן, דיברתי קודם, מונעת מספקים, מנעה, נתתי דוגמא לעבוד איתנו. מה זה מנעה? כן, היא הקשתה עליהם").

     

69. דוגמא זו - שאין לה התייחסות בתצהיר הנתבע - צוינה בתרשומת התובע, שם צוין כי "ישנו ספק שלטים בשם אורבן דיגיטל שקיבל איומים מפורשים מדן (מהמנהלים) שבמידה והוא מעוניין בעבודה גדולה מדן, עליו להפסיק לעבוד עם פיסנטרה ולעבור לעבוד עם הופ-און...". וכן נזכרה במפורש בתצהיר התובע (סעיף 56). הדבר תומך באותנטיות ובמהימנות התרשומת ובגרסת התובע בעניין זה. ודאי לנוכח שתיקת הנתבע בתצהירו בדבר.

     

70. תצהיר הנתבע לא מתייחס גם לחברת שימקוטק, שלה הוקדש חלק נכבד של התרשומת בכתב ידו של הנתבע (ראו העמ' הראשון בנספח 10). הנתבע כתב שם כי שימקוטק "מהווה מונופול בעולם הכרטוס לתחבורה הציבורית בישראל" ועוד כתב:

    "(שימקוטק) ספק הכרטיס[ים] המוביל בישראל שמספקים פתרונות לרוב השוק, חבר[ה] לחברת hopon כדי לספק לה פתרונות וליצור עמה שיתוף פעולה אסטרטגי שבאמצעותו גם תקנה ממנו את הטכנולוגיה ומאידך שימקוטק ישווקו את hopon למפעילי התחבורה הציבורית האחרים. המהלך הוכח מבחינתם כמוצלח כאשר שיתוף הפעולה הזה סייע ל- hopon להכשיר את המהלך עם אגד".

     

    בעדותו אישר הנתבע (אם כי השיב בשיהוי מה) כי שימקוטק היא מונופול בשוק הכרטוס (עמ' 268 ש' 18 - עמ' 269); ואישר שסיפר לתובע על שיתוף הפעולה בין דן לבין שימקוטק (עמ' 269 ש' 22-23). הנתבע העיד עוד, שאין מדובר ב"חשש" לשיתוף פעולה כי אם בעובדה: "אני מתאר לך עובדה, מצב שו הופ-און ו-שימקוטק משתפים פעולה. שימקוטק ספק של הופ-און והקשר הזה הולך ומתרחב" והוסיף במענה לשאלה אם הוטרד מכך כמתחרה של הופ-און: "מטריד אותי כחלק מהדברים שאני עסוק בהם כמנהל החברה, כן" (עמ' 270 ש' 18-20).

     

71. הנתבע נשאל מדוע לא כתב בתצהירו דבר מכל הנ"ל, כגון החבירה של דן לשימקוטק שהיא מונופול בתחום. על כך השיב "אני יכול לראות בתצהיר, אבל בעיקרון לא ראיתי לנכון להרחיב בעניין הזה יותר מדי". עוד הקשה ב"כ התובע "וגם לא ראית לנכון לציין שדן מונעת מספקים לעבוד עם פיסנטרה" והנתבע השיב: "... אני חושב שכן הזכרתי את הקשרים בין הופ און לדן" (עמ' 273 ש' 26 - עמ' 274 ש' 10). ודוק: למעט ציון הטענה כי "אומנם שהנתבעים סברו כי הופ-און נהנית מיתרון בלתי הוגן, לנוכח העובדה שהיא חברת בת של דן, ולאור זאת שהתאפשר להופ-און למכור כרטיסי נסיעה בתחבורה ציבורית ללא צורך בכרטיס רב-קו (אפשרות שלא ניתנה לפיסנטרה)" (סעיף 94 לתצהיר וסעיף 123 שם), אין לכך התייחסות בתצהיר הנתבע. אף נטען, כי "ירי מציג בתצהירו בצורה דרמטית ביותר את התחרות העסקית הקיימת בין פיסנטרה והופ-און, תוך העלאת שלל תיאוריות מופרכות ומניפולטיביות" (סעיף 93). הטענה (גם בסיכומים) שמדובר "בתיאוריות מופרכות ומניפולטיביות" של התובע, לא עמדה בחקירה הנגדית, ואף נסתרה מכלל הראיות כמתואר, ונדחית בזאת. הנתבע הודה בחקירתו כי עניין הקשרים שבין משרד התחבורה להופ-און תואר על ידו בפגישה עם עוה"ד בקל וגזית; והודה כי החשדות לאינטרס אישי של בכירים בחברת דן בהופ-און היו תיאוריות וחששות שלו עצמו (ולא של התובע). עוד הודה כי מצא לציין בפני התובע את הקשר שבין מנכ"לית משרד התחבורה וסמנכ"ל הכספים בדן. הנתבע גם הודה כי סבר שדן עושה שימוש בכוחה בשוק לתחרות לא הוגנת בפיסנטרה ואיימה על ספקים שלא יתקשרו עמה, והודה כי היה מוטרד מהמהלך שעשתה דן בחבירה לספקית הכרטוס שהיא מונופול בשוק הישראלי, שימקוטק.

     

72. סיכומה של נקודה זו מכל האמור, שהוכחה גרסת התובע כי הנתבע חשש בזמן אמת שדן מנצלת את כוחה בשוק לתחרות בלתי הוגנת ולדחיקת רגלה של החברה, ואף היה בידו מידע לגבי מקרים שבהם דן פעלה למנוע התקשרות של ספקים עם פיסנטרה.

     

73. טרם "סגירת מעגל" וחיבור חלקי הדיון לעיל, בתשובה לשאלה אם עיכוב יישום הרפורמה נתפס אצל הנתבעים בזמן אמת כמצב משבר - אדון גם בהיבט נוסף של דברים: ההשקעה שהשקיעה פיסנטרה בהיערכות לרפורמה ובכלל, לצורך אחיזתה בשוק הכרטוס.

     

    א(4) ההשקעה שהשקיעה פיסנטרה בהיערכות לרפורמה

     

74. הנתבע העיד, כי החברה השקיעה משאבים להיערך לרפורמה: "אנחנו השקענו משאבים לכל הרפורמות שנערכו, גם לרפורמה הזאת, כן". "בעיקר פעולות פיתוח, גיוס עסקים, הסכמים עם כל מיני גופים כאלה ואחרים". "הכל בסוף זה כסף" (עמ' 288 ש' 1-12). בתצהירו ציין כי "מניסיון מצטבר של כ- 15 שנים בענף התחבורה הציבורית, ומפגישות ושיחות שקיימתי בזמן אמת עם גורמים שונים במשרד התחבורה, אני יכול לומר שמדובר באחת הרפורמות המשמעותיות ביותר שנערכו על-ידי משרד התחבורה, אשר קדמה לה עבודת הכנה ממושכת הן מצד משרד התחבורה והן מצד מפעילות התחבורה הציבורית וחברות הכרטוס החכם. כך לדוגמא, כחלק מההיערכות לרפורמה בגוש דן, החברה הייתה מצויה בדין ודברים עם נציגי משרד התחבורה (אשר אף ביקשו לוודא כי החברה אכן ערוכה לרפורמה), ואף פעלה להרחבת מלאי מכונות הכרטיסים שבבעלותה ורכשה אלפי מכונות טעינה מיצרן סיני (במסגרת נסיעה לסין שקיימתי יחד עם שני עובדים נוספים של החברה במהלך אוקטובר 2018)" (סעיפים 88-89). מכאן משתמע כי מדובר בהיערכות ממושכת, כאשר באוקטובר 2018 רכשה החברה עוד אלפי מכונות. אולם בעדותו טען הנתבע שלאורך השנים רכשה החברה מעל 5,000 מכשירים (עמ' 288 ש' 19 - עמ' 289 ש' 1) וספציפית לקראת יישום הרפורמה בגוש דן בתקופה הרלבנטית, נרכשו בין 500 ל-700 מכשירים בלבד (שם בש' 5-6). הנתבע נשאל על כך והעיד כי התכוון שהיה הסכם מסגרת עם היצרן הסיני לרכישת כמה אלפים לאורך השנים, אך לא רכשו מיד אלא "זה היה במדרגות" (עמ' 289 ש' 7-22). הנתבע לא חשף את עלות רכישת המכשירים והסביר כי מדובר במידע עסקי, אך ציין שזה סדר גודל של כמה מאות אלפי שקלים (עמ' 289 ש' 23 - עמ' 290 ש' 1).

     

75. עולה מהדברים הללו, כי ההיערכות לרפורמה הייתה כרוכה בהשקעה כספית משמעותית. עם זאת כשב"כ התובע ביקש לסכם ואמר שמהחקירה עלה שגופים גדולים בשוק חברו כדי לסייע להופ-און (חברת האם - חברת דן, החבירה של דן לשימקוטק, והקשרים של בכירים בדן עם משרד התחבורה), וכי ערב הרפורמה גם נכנסה החברה להשקעה משמעותית של כסף ומשאבים - הזדרז הנתבע והשיב שאין מדובר בהשקעה משמעותית "ממש לא" (עמ' 290 ש' 2-12). נראה שכך עשה בשל ההקשר שבו נאמרו הדברים, כשמטרת החקירה הייתה לעגן את הקושי שלפניו ניצבה החברה ערב הפניה לתובע שיסייע בידה (כגרסת התובע). הנתבע ביקש להמעיט בגודל ההשקעה שנדרשה להיערך לרפורמה. דומני כי האמור בתצהיר הנתבע משכנע יותר (שם נאמרו הדברים במטרה לתקוף את טענת התובע כי פניית עו"ד גזית לכתב היא שהביאה ליישום הרפורמה בדצמבר 2018). כך או כך, וגם אם לא נרכשו אלפי המכונות כולן באוקטובר 2018 אלא רק 500 או 700 והיתרה עוד קודם בהדרגה, רכישתן של אלפי מכונות נדרשה לצורך היערכות ליישום הרפורמה. וכפי שגם ציין הנתבע בעדותו, ההשקעה הכספית ברכישת מכונות אינה חזות הכל וההיערכות לה אינה רק בחודשים הסמוכים ליישומה, אלא כפי שציין בתצהירו, ארכה זמן רב. אוסיף על כך גם את עדותו של עו"ד בקל לפיה "מוטי אמר – אני משקיע כספים רבים לקדם את הרפורמה, אין שום סיבה עניינית לא לבצע את הרפורמה" (עמ' 51 ש' 8-9), וב"כ הנתבעים ציין שאין חולק על כך. גם עו"ד גזית העיד כי הנתבע הביע חשש שייגרמו לחברה "נזקים כלכליים" (עמ' 60 ש' 20-23).

     

76. עתה לחששו של הנתבע בנוגע לתוצאות האפשריות של העיכוב ביישום הרפורמה. עד כמה הייתה חשובה לנתבעים כניסתה של הרפורמה לתוקף בהקדם והאם, כטענת התובע, בזמן אמת, היה זה מצב משבר או סיטואציה משמעותית בחייה של החברה?

     

    א(5) בזמן אמת רצה הנתבע ביישום מידי של הרפורמה וחשש כי עיכוב יישומה יפגע משמעותית בחברה שתאבד את יתרונה ותיפגע כלכלית, ובנסיבות אלה פנה לתובע

77. אין מחלוקת שהנתבעים רצו ביישומה של הרפורמה בהקדם האפשרי (ראו למשל עדות הנתבע בעמ' 260 ש' 5-6, 12-14 ובעמ' 281 ש' 7-10). אין גם מחלוקת שחברת הופ-און שהיא, כאמור חברה בת של חברת דן, הייתה מתחרה של פיסנטרה (עמ' 261 ש' 23-25); וכי פיסנטרה הייתה מוכנה ליישומה המידי, וערוכה לכך טוב יותר מהופ-און (הנתבע אישר בעדותו: "אני חושב שהיינו ערוכים טוב יותר", עמ' 281 בש' 14). בנוסף, הנתבע אישר, כאמור, כי במסגרת ההיערכות לרפורמה גם רכשה החברה אלפי מכונות כרטוס. אעיר כי בין הצדדים מחלוקת בשאלה באיזה מובן הייתה פיסנטרה ערוכה טוב יותר מהופ-און. התובע טען, כי האפליקציה של הופ-און לא הייתה מוכנה (סעיף 40 לתצהירו. וכן בעמ' 135 ש' 22-25 ובעמ' 137 ש' 8-11). הנתבע טען שלא כך, שכן הופ-און סיימה את פיתוח האפליקציה שלה כבר בשנת 2015 ו"מה שעמד על הפרק לקראת יישום הרפורמה היה היערכותה של הופ-און עם פריסת נקודות טעינה" (סעיף 95 לתצהירו). גם בעדותו ציין כי "יכול להיות שדן רצו להיערך להפעיל עמדות כאלה ואחרות באמצעות הופ-און" (עמ' 281 ש' 18-19). לא מצאתי שיש חשיבות להכרעה בעניין זה. כך או כך, אין מחלוקת שפיסנטרה הייתה ערוכה טוב יותר מהופ-און והייתה מעוניינת ביישום מידי של הרפורמה, ואילו דחייתה פועלת לטובת המתחרה. ואין מחלוקת כי כך סבר הנתבע בזמן אמת.

     

78. אין מחלוקת כי לדידו של הנתבע, משרד התחבורה היה ערוך ליישום הרפורמה וכי העיכוב נעשה "מטעמים לא ענייניים". הנתבע העיד כי לדעתו הופ-און נהנתה מיתרון "לא הוגן ונעשה בו שימוש לעיתים לרעה" (עמ' 262 ש' 3-4); כי חשש שחברת דן מנהלת את עסקיה "בצורה לא הגונה כלפי מתחרים של הופ-און"; וכי היה "מוטרד מהקשר בין הופ-און לדן" במובן זה שהקשר ימנע מפיסנטרה לעבוד עם ספקים מסוימים שעובדים עם חברת דן, ואף נתן דוגמא לספק שהודיע לו שלא יוכל להתקשר עמו כיוון שהוא צריך לעבוד עם חברת דן. הנתבע אישר כי זה היה עניין מאוד משמעותי וכלשונו "דוגמא חזקה, כי זה כאילו היה אירוע מאוד חזק שהיה" (עמ' 262 ש' 8 - 263 ש' 1). כפי שראינו הנתבע אישר (גם אם לא בקלות) כי היה מוטרד מכך שמשרד התחבורה עיכב את כניסת הרפורמה לתוקף בשל משא ומתן מתמשך עם חברת דן; וכי לחברת דן היה אינטרס לעכב את הרפורמה, וזאת מעבר להיותה ספק שירות של תחבורה ציבורית שמבקש להיטיב עם עסקו, אלא גם בשל כך שהיא מחזיקה במניות הופ-און. הנתבע גם אישר כי חשד שיש קשר אישי בין בכירים במשרד התחבורה לבין בכירים בדן, שאף חשד בזמן אמת כי יש להם אינטרס רכושי בהופ-און. הנתבע הודה כי היה מוטרד גם משיתוף הפעולה בין שימקוטק, שהייתה מונופול בתחום אספקת הכרטיסים, עם דן והופ-און ושיתף את התובע בכל אלה, וכן את עוה"ד בקל וגזית. והנה כשנשאל "היו עיכובים במשא ומתן עם דן וזה יצר עיכובים. אתה פנית למישהו כדי לפתור את העיכובים?" השיב בצורה מיתממת ולא משכנעת, שלא עולה בקנה אחד עם הראיות שנפרשו לעיל: "אין פה מה לפתור, זה דבר שקורה וצריך שיסתיים, מה צריך לפתור פה. ההחלטה לעשות את הרפורמה בגוש דן, היא החלטה שהתקבלה. התהליך היה תהליך, אין פה מה לפתור" (עמ' 287 ש' 20-22).

     

79. הראיות לעיל תומכות בגרסתו של התובע, אשר הצהיר כי:

    "מוטי פירט את חששותיו כי גורמים במשרד התחבורה מעכבים את יישום הרפורמה בענף התחבורה והרחבתה לגוש דן כדי לסייע להופ-און וכן טען בפניי שאם הופ-און תקדים אותו ותשתלט על מערך הכרטוס החכם בישראל, פיסנטרה תקרוס. מבחינת מוטי היה מדובר במאבק הישרדות לכל דבר. הוא היה מיואש וחסר אונים כתוצאה מן המצב שנקלע אליו וביקש ממני כי אעבוד ביחד עמו לפתור את התסבוכת שהוא מצוי בה ואסייע לו להתמודד עם הגופים החזקים בענף התחבורה" (סעיף 47).

     

80. באופן דומה העיד גם עו"ד בקל כי "תחת ההתנהגות [של הנתבע] שהיא מאוד עניינית ומאופקת, הוא היה מצוי במתח מאוד גדול. זו הייתה סיטואציה מבחינתו דרמטית בחיים של החברה, וממילא בחיים שלו. הוא תיאר את הדברים במונחים נחרצים, קשים. הוא הבהיר שאם החששות שלו יתממשו יהיה לדבר הזה השלכות קשות על החברה ... והוא לא ידע כיצד לנהוג" (עמ' 17, ש' 14-16. ראו גם סעיף 46 לפסק דין זה). וכך גם עו"ד גזית: "... [הנתבע] היה נסער. אני מבין שזה היה פרויקט גדול בשבילו, והיתה תחושה שנעשה פה איזה עוול... " (עמ' 62 ש' 4-5) ו"באופן כללי מוטי היה נראה לחוץ, הוא היה נראה כמישהו שאפשר לחשוב שעניין מרכזי בחיים שלו יכול לרדת לטמיון או להיפגע ..." (עמ' 63 ש' 15).

     

81. מכל המקובץ לעיל, אני מקבלת, אפוא, את גרסת התובע בעניין זה ואת עדויותיהם של עוה"ד בקל וגזית. זו אכן תמונת המצב המצטיירת ממכלול הראיות. סבורני כי על רקע כל הראיות שנפרשו וקביעותיי לעיל, ולמרות התכחשותו של הנתבע לכך, נכון יהיה לתאר את המצב מנקודת המבט של הנתבע בזמן אמת, כנקודת ציון דרך מדאיגה, חשובה ומשמעותית בחייה של החברה. בעיני הנתבע, בזמן אמת, היה עיכוב ביישום הרפורמה. עיכוב זה, על כל הקשור בו - הקשרים שבין דן והופ-און ובכירי משרד התחבורה, חשדותיו של הנתבע לאינטרס אישי של בכירים בדן בהופ-און, ניצול כוחה של חברת דן לתחרות בלתי הוגנת, וספקים שאולצו להתקשר עם הופ-און - היה מקור לדאגה של ממש להצלחת פעילותה של פיסנטרה. היה זה בגדר משבר של ממש, וניכר מן הראיות כי בזמן אמת חישב הנתבע כיצד להתמודד עם מצב זה. עדותו של הנתבע עצמו כמתואר בפסק דין זה, אינה מתיישבת עם כך שלא הייתה כל בעיה. גם התנהלותו בזמן אמת אינה מתיישבת עם כך, ובכלל זה: כל שרשם הנתבע בתכתובת בכתב ידו, תרשומת הווטסאפ של הנתבע עם התובע, ואף קיומן של הישיבות עם עוה"ד בקל וגזית וההתייעצות עמם בעניין עיכוב יישום הרפורמה. הנתבע אף הודה (בין היתר), כי שיתף את עוה"ד בקל וגזית בחששותיו בעניין הקשרים שבין חברת דן והופ-און. בנסיבות העניין אין לי אלא לקבוע כי השיתוף הוא לשם התייעצות ושקילת דרכי פעולה בזמן אמת, נוכח העיכוב ביישום הרפורמה ורצונם של הנתבעים ביישומה המידי.

     

82. אתייחס עתה למספר טענות נוספות של הנתבע.

     

83. בסיכומי הנתבעים נטען, שלא הוכח כי אילו הייתה הרפורמה מיושמת בחודש פברואר 2019 היה הדבר גורם לחברה נזקים כבדים או מביא לקריסתה. צוין שם, כי לפי דו"ח מחזור העסקאות, נספח 11 לתצהיר הנתבע, גם כשיצאה אל הפועל רפורמה נוספת משמעותית יותר בשלהי 2020, שמרה פיסנטרה על מעמדה כמובילה בישראל. טענות אלה אינן רלבנטיות לסוגיות שעל הפרק. ענייננו, כפי שכבר ציינתי, באופן שבו ראה הנתבע את הדברים בזמן אמת, ולא בבחינה אובייקטיבית של המצב בדיעבד. כך שגם אילו הוכח שפיסנטרה הייתה משגשגת גם במצב של יישום הרפורמה לאחר שנה, לא היה בכך כדי לשנות מהמסקנות אליהן הגעתי.

     

84. בתוך כך ומכל האמור, אני דוחה את טענת הנתבע, כאילו הרקע לפגישות בין הצדדים הוא ניסיונו של התובע "להידחף לחברה" בטענה שהוא "יודע למכור חברות", ולא בקשתו של הנתבע לסיוע מן התובע בקשר עם העיכוב ביישום הרפורמה. גרסתו של הנתבע אינה עולה בקנה אחד עם מכלול הראיות כמפורט לעיל, לא עמדה בחקירה נגדית וממילא לא הוכחה. אציין עוד כי הנתבע טען בתצהירו שהתובע הוא שיזם ופנה אליו, באמצעות אביו של הנתבע, ואף עשה זאת מספר פעמים (סעיפים 25, 28, 29). כך גם בחקירתו (עמ' 292 ש' 21-27, עמ' 293 ש' 14-20). עם זאת, נמנע הנתבע מלהעיד את אביו. נכון הדבר שמלכתחילה כלל התובע את אביו של הנתבע כאחד מעדיו, אך זאת - כעולה מרשימת העדים נ/6 - לצורך הוכחת היחסים המיוחדים בין הצדדים; ולעניין זה ציין בית המשפט, כי העדתו של אבי הנתבע מיותרת, שכן לא נראה היה שיש מחלוקת בדבר. מעבר לכך, אביו של הנתבע, הוא בוודאי "עד טבעי" של הנתבע. לא הומצאו גם ראיות אחרות שניתן היה להסתייע בהן בעניין זה, כגון תיעוד השיחות לטלפון של האב (עמ' 293 ש' 25 - עמ' 294 ש' 1).

     

85. עוד טען הנתבע כי אחרי הפגישה מיום 8.10.2018 התובע הוא שביקש להיפגש שוב ויזם את הפגישה מיום 11.10.2018, שבה לטענת התובע נכרת החוזה בין הצדדים. התובע, כך לפי תצהיר הנתבע, פנה אליו מספר פעמים ללא הצלחה עד שתפס אותו בשעה 21:00 לערך בחזרה מהעבודה, ביקש לקיים פגישה דחופה, וכך הם נפגשו (סעיף 33). אני דוחה טענתו זו של הנתבע, שלא עמדה במבחן החקירה הנגדית. תחילה אמר שאינו זוכר מי יזם את הפגישה, אף שעמד על הטענה שהתובע יזם את הפגישה (עמ' 297 ש' 6-9). כשהוצג לו כי מתרשומות הווטסאפ עולה שדווקא הוא זה שניסה לתפוס את התובע באותו יום בשעה 19:13 (עמ' 94 לנספחי התצהיר של התובע), השיב בשאלה "ואולי אני חזרתי אליו?". לשאלה מדוע לא הציג ראיה לכך שהתובע התקשר קודם ושיחותיו לא נענו, השיב כי "לא ראיתי איזשהו עניין להציג את זה" ואף טען כי זה עיסוק ב"זוטות" (עמ' 297 ש' 23 - עמ' 299). אלא שבתצהירו דווקא הקפיד הנתבע פעם אחר פעם לטעון כי הפגישות נעשו ביוזמת התובע, וזאת בניסיון לבסס את טענתו שהתובע "נדחף" ולנתבע לא היה כל צורך בשירותיו בקשר עם עיכוב יישום הרפורמה. יובהר, כי אינני סבורה שמדובר בסוגיה שהיא כשלעצמה בעלת משמעות רבה, אם בכלל, לצורך הכרעה בשאלות הרלבנטיות, בוודאי איננה משנה מהכרעותיי לעיל. אולם הדבר מצטרף להתנהלותו הכללית של הנתבע שניכר בה, כאמור לעיל, כי ניסה בכל דרך, שלא להודות במצב הדברים לאשורו, לצייר מצב שבו לנתבעים אין כביכול כל צורך או אינטרס בהתקשרות הנתבע, ולהרחיק את התובע מכל תרומה אפשרית לטיפול במשבר.

     

    פניית הנתבע לתובע בענייני החברה בשנת 2017;

86. מעניין לעניין באותו עניין. הנתבע בחר להכחיש בתחילה גם קשר קודם בין הצדדים (שלבסוף נאלץ להודות בו), וזאת בשנת 2017, כשהנתבע ביקש את סיוע התובע לקידום עסקי החברה מול רכבת ישראל, בשל קשריו של התובע שם. אבהיר במה דברים אמורים. תחת הכותרת "הטכנולוגיה שפיתחה פיסנטרה והפנייה אלי בשנת 2017 שאסייע במשא ומתן מול הרכבת" תאר התובע בתצהירו כי הנתבע ביקש להתייעץ איתו לאחר שרכבת ישראל דחתה את הצעתו להשתמש בשירות ובטכנולוגיה שפיתחה החברה. התובע, שהיה מצוי בקשר חברי עם מי שכיהן באותה תקופה כמנכ"ל הרכבת, יעץ לנתבע כיצד לנהוג (סעיפים 26-34). לפי תצהירו של התובע, הנתבע פעל בהתאם תוך שהתובע עזר לו בניסוח הפניה (נספח 7 לתצהירו) ובסופו של דבר, בתום סדרת מגעים עם הרכבת, נחתם הסכם בין החברה לבין רכבת ישראל. התובע הצהיר עוד כי זאת עשה ללא תמורה, וכך גם העיד (עמ' 131 ש' 2-4).

     

87. הנתבע הכחיש בתחילה שנפגש עם התובע בענייני החברה בשנת 2017 (עמ' 248 ש' 11-17). לאחר מכן הסכים כי אמנם נפגשו, אך היה זה במסגרת פגישה של אביו עם התובע, כשהפגישה התקיימה לבקשת התובע שרצה את עזרת אביו, ואביו הוא שביקש ממנו להצטרף לפגישה (עמ' 248 ש' 21-25); וחזר והבהיר כי כשנפגש אז עם התובע, זה לא היה בענייני החברה (עמ' 249 ש' 4). ואולם העיד כי "יכול להיות" שבאותה פגישה עלו גם נושאים שקשורים לחברה (עמ' 249 ש' 9-10). או אז התברר שהתקיימה גם פגישה נוספת, שאותה הנתבע בעצמו תיאם עם התובע (ואף בה נכח אביו), לאחר שאביו אמר לו שהתובע מכיר מישהו בכיר ברכבת ישראל (עמ' 249 ש' 25 - 250 ש' 2). הנתבע התבקש להסביר מדוע העיד שלא הייתה פגישה בענייני החברה בשנת 2017, והשיב "כי שתי הפגישות נערכו בעניין, אלו היו פגישות שנערכו סביב איזושהי סוגיה שירי ביקש מאבא שלי. ובאותו עניין כמו שאמרתי, עלתה איזושהי אפשרות שאולי הוא יכול, שהוא מכיר מישהו ברכבת. דיברתי איתו בנושא הזה ובזה זה נגמר" (עמ' 250 ש' 12–16. ראו גם עמ' 250 ש' 24-27). זהו הסבר קלוש ולא משכנע. אין הוא מסביר את ההכחשה הגורפת של פגישה בענייני החברה בתחילת החקירה, שהתבררה בהמשכה להיות שתי פגישות בענייני החברה, אחת מהן, ללא ספק, גם לפי גרסת הנתבע, ביוזמת האחרון.

     

88. זאת ועוד. כשנשאל הנתבע אם ביקש את הפגישה עם התובע בשל עניין דחוף, שלל זאת ("לא הייתי לחוץ. רציתי להיפגש איתו באיזשהו עניין, כן". עמ' 250 ש' 5-9). אך בניגוד לכך, לפי תכתובת הווטסאפ (נספח 1 לסיכומים), הנתבע פנה לתובע וביקש ממנו להיפגש עוד באותו יום, וציין כי הדבר חשוב לו. כשעתיים לאחר מכן כתב הנתבע לתובע, שהגיע לפגישה. כשהוצג הדבר לנתבע העיד שביקש לפגוש את התובע בו ביום, שכן רצה להבין אם הוא באמת מכיר מישהו ברכבת, כפי שאמר לו אביו (עמ' 251 ש' 22 - עמ' 252 ש' 3). כשנשאל איך מסייעת לו עובדה זו השיב: "אני לא ידעתי באותו רגע איך זה יעזור לי, אני רציתי להתייעץ איתו. היה לנו עניין של לאפשר טעינה של רב קו ברכבת ישראל. הנושא הזה עלה ע"י רכבת ישראל ..." (עמ' 252 ש' 6-8), וביקש להדגיש כי לא היה משבר (שם, ש' 12-13). גרסתו של הנתבע השתנתה במהלך חקירתו, גם בקשר לתרומה אפשרית של התובע לענייני החברה באותו עניין. כשהתבקש לאשר שהתובע עזר לו לנסח מכתב לרכבת ישראל, השיב כלה ונחרצה "שקר מוחלט", "בשום צורה, בשום פנים ואופן" (עמ' 253 ש' 10-14). ובכלל, כך השיב, לא הייתה לתובע כל תרומה בנושא: "כלום" "הבנתי שאין לו שום יכולת לתרום" (שם ש' 15-20). עוד העיד כי "לא נכרת חוזה עם רכבת ישראל" (עמ' 253 ש' 27) "לא אז ולא היום לא נחתם שום הסכם עם רכבת ישראל לאפשרות לטעינת רב קו" (עמ' 254 ש' 6). הנתבע השיב בשלילה גם לשאלה אם נחתם איזשהו הסכם אחר עם רכבת ישראל (ש' 13-14). אלא שבהמשך החקירה נאלץ להודות כי "היה לנו תקופה מאוד קצרה שבה נתנו שירותי פיקוח ובקרה לרכבת ישראל", ולשאלת ב"כ התובע הכחיש שכתוצאה מהפגישה נוצר איזשהו קשר עם הרכבת (ש' 15-24). אך כשהוצג לנתבע כי היה זה בשנת 2018, סמוך לאחר הפגישה עם התובע והפניה במכתב, השיב "יכול להיות, אני אומר יכול להיות שזה ב-2018. נתנו להם תקופה קצרה של שירותים, כן", אך הוסיף כי הכוונה לא לשירותים בענייננו (עמ' 255 ש' 14-19). אמנם אין לכל הנ"ל נגיעה ישירה למחלוקת שלפניי בשאלה אם נכרת בין הצדדים חוזה, אך ניתן לומר שעדותו הפתלתלה של הנתבע בנושא זה לא הרשימה במהימנותה. ויש בכך כדי לבסס את גרסת התובע לגבי פנייתו של הנתבע אליו, על רקע ההיכרות הקודמת בעניין זה.

     

    סיכום הדיון בחלק הראשון

     

89. מהאמור עד כה עולה כי הנתבע סבר שמשרד התחבורה מעכב את כניסת הרפורמה לתוקף אף שהוא ערוך ומוכן ליישומה; וכי העיכוב אינו מטעמים עניינים, אלא נעוץ בקשרים שבין בכירים במשרד התחבורה לבין בכירים בדן כשלאחרונים (כך סבר הנתבע) אף היו אינטרסים אישיים בהופ-און. הנתבע חשש שבשל העיכוב יתפוגג יתרונה היחסי של פיסנטרה על הופ-און, שכן פיסנטרה ערוכה היטב ליישום הרפורמה באופן מידי. בנוסף, בידי הנתבע היה מידע כי חברת דן ניצלה את כוחה בשוק ודרשה מספקים שלא לעבוד עם פיסנטרה והנתבע סבר שהופ-און נהנתה מיתרון של תחרות בלתי הוגנת. הוכח גם שפיסנטרה השקיעה השקעות לצורך יישום הרפורמה. הנתבע ניסה לגמד את השפעת העיכוב ביישום הרפורמה על החברה, הכחיש קיומו של מצב משבר או לחץ, וטען שהעיכוב לא היווה כל בעיה. אולם שוכנעתי כי לא אלה היו פני הדברים, וכי כפי שטען התובע, הנתבע היה מוטרד מאוד מעיכוב יישום הרפורמה ומכל הנ"ל, וביקש את עצתו של התובע ואת סיועו על מנת להביא ליישום מהיר של הרפורמה על ידי משרד התחבורה. וזאת גם על רקע פניה קודמת של הנתבע לתובע בקשר לעסקי החברה עם הרכבת כמפורט לעיל. זהו אפוא הרקע לפגישות ולמשא ומתן בין הצדדים, ואיני מקבלת את גרסת הנתבע שהתובע יזם את הנ"ל בניסיון "להידחף" לחברה.

     

90. עם זאת, כפי שכבר ציינתי, אין בנסיבות אלה כדי להוביל בהכרח למסקנה שנכרת חוזה בין הצדדים. יש בכך כדי לבסס נכונות לשאת ולתת עם התובע בעניין התמורה לשירותיו או כדי להסביר את ההיגיון העסקי שבהתקשרות בין הצדדים, אך אין "מעבר ישיר" בין נסיבות אלה של משבר אשר הובילו את הנתבע לפנות לתובע (שהוכחו) לבין המסקנה שנכרת בין הצדדים חוזה כטענת התובע. הדרך ארוכה ומפותלת במיוחד בהעדר חוזה בכתב והקושי הראייתי בהוכחתו; וסבורני, כאמור לעיל, כי בנסיבות העניין והראיות, לא עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח שנכרת בין הצדדים חוזה שבעל פה. ארחיב בעניין זה בחלקו השני של הדיון.

     

    חלק שני: המשא ומתן בין הצדדים הסתיים מבלי שנכרת חוזה, והתובע זכאי לשכר ראוי עבור פעילותו במהלך המשא ומתן

     

91. מהלך הדיון כאן יהא כזה: ראשית אדון בשאלה אם נכרת חוזה בין הצדדים. אסקור תחילה את הדין ולאחר מכן אבחן את יישומו על עובדות העניין. מסקנתי היא, כאמור, שהמגעים בין הצדדים לא הבשילו לכדי חוזה. מדובר במצב דברים שבו במהלך המשא ומתן החל התובע, בהסכמת הנתבע, לבצע פעולות שהן מושא ההתקשרות העתידית, תוך ציפיה שייכרת ביניהם חוזה, אך המשא ומתן על פרטי החוזה והתמורה - נכשל. משכך, בשלב שני, אדון בזכאותו של התובע לשכר ראוי בגין פעולותיו בעניינה של החברה, ובגובה השכר הראוי. גם זאת תוך סקירת הדין ויישומו לענייננו.

    ב(1) לא הוכח שנכרת בין הצדדים חוזה שבעל פה

     

92. התובע טוען, כאמור, כי בפגישה מיום 11.10.2018, נכרת בין הצדדים חוזה בעל פה, לפיו הוא זכאי ל- 10% ממניות החברה. הנתבעים מכחישים טענה זו. לטענת הנתבע, לא נכרת חוזה בין הצדדים, וכל שהיה בין הצדדים בפגישה הוא "בגדר החלפת רעיונות ראשוניים ובלתי מחייבים בלבד, והיא הסתיימה מבלי שסוכמו ביננו תנאי התקשרות כלשהם" (סעיף 36 לתצהיר). המחלוקת היא, אפוא, יסודית, בשאלה אם נכרת חוזה.

     

    סקירת הדין

     

93. סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 קובע כי "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". בענייננו, אין מניעה על פי חוק או על פי הסכמת הצדדים לעריכת הסכם בעל פה. כפי שנקבע בע"א 4933/17 גרין (איבגי) נ' פרידמן (11.10.2020) (עניין גרין), הקושי הוא קושי ראייתי בהוכחת קיומו של החוזה. כך בלשון פסק הדין (כבוד השופט גרוסקופף):

    "העובדה כי אין בנמצא מסמך כתוב אומנם עלולה להקשות על הצד הטוען לקיומו של הסכם להוכיח את גרסתו, ואולם זהו קושי ראייתי גרידא. כאשר לא קיימת דרישת צורה מהותית על פי חוק או הסכם בין הצדדים, הרי שלהסכמות העומדות בדרישות פרק א' לחוק החוזים יינתן תוקף משפטי מחייב כחוזה לכל דבר ועניין" (פסקה 35).

     

    על מנת לקבוע כי משא ומתן בין הצדדים, שאין חולק כי התקיים בענייננו, הבשיל לכדי חוזה מחייב - יש אפוא להוכיח קיומן של גמירות דעת ומסוימות ביחס להבנות שהושגו לפי הטענה במהלך המשא ומתן.

     

94. באשר ליסוד גמירות הדעת, כפי שנקבע באותו עניין "על מנת שמשא ומתן יבשיל לכדי חוזה מחייב צריכה להתגבש בין הצדדים גמירות דעת להתקשר בעסקה, שתנאיה העיקריים ידועים ומוסכמים על פי מבחן אובייקטיבי .... לצורך כך, אין די בקיומה של הסכמה עקרונית להיקשר בחוזה, אם וכאשר יסוכמו הפרטים העיקריים של העסקה (קרי, אין די בכוונה ליצור יחסים משפטיים) דרישת גמירות הדעת מחייבת שהצדדים יגיעו למפגש רצונות להיקשר בעסקה לאלתר. לעיתים, יכול בית המשפט ללמוד על קיומה של גמירות דעת מדברים שאמרו הצדדים וממעשים שעשו לפני המועד הנטען לכריתה ולאחריו, אולם בכך בית המשפט אינו יוצר בדיעבד את גמירות הדעת אלא לומד על התגבשותה בעת הכריתה מנתונים המעידים על כך במבט לאחור" (פסקה 41. הושמטה ההפניה לאסמכתאות משפטיות). לעניין דרישת המסוימות נקבע שם, כי "בהתאם לדרישה זו על הצדדים לכלול בחוזה את כל התנאים העיקריים החיוניים להתקשרות. עם השנים רוככה הדרישה בפסיקה - אשר הכירה בחוזה כבעל מסוימות מספקת גם כאשר לא ניתן היה למצוא בו את כל התנאים העיקריים החיוניים להתקשרות, וזאת כאשר פרטים אלו ניתנים להשלמה לפי הוראות שבדין או לפי הנוהג המקובל... השלמה כאמור לא תעשה כאשר בין הצדדים קיימת אי הסכמה מפורשת או משתמעת לגבי אותם פרטים חסרים ... עוד נקבע כי העדה חזקה על גמירות דעת נתפסת כפיצוי על מסוימות חסרה או פגומה ... ההנחה היא שבמידה והצדדים גמרו דעתם להתקשר בחוזה, אין לאפשר לאחד המתקשרים להתחמק ממנו בטענה שחלק מתנאיו אינו מסוימים דיים. למעשה, כיום נהוגה במשפט הישראלי הגישה כי דרישת המסוימות, שהיותה בעבר אחד משני עמודי התווך שעליו נבנה החוזה, ירדה מגדולתה, ומהווה מעין 'כינור שני' לדרישת גמירות הדעת" (פסקה 42).

     

95. הבכורה היא, אם כך, ליסוד גמירות הדעת. המבחן לקיומה של גמירות דעת, יש להזכיר, הוא מבחן אובייקטיבי. את הכוונה להתקשר בחוזה יש להסיק מגילויי ההסכמה החיצוניים שהביעו הצדדים. כפי שמציינים המלומדים גבריאלה שלו ואפי צמח בספרם דיני חוזים (מהדורה רביעית, 2019, בעמ' 163), חוק החוזים "מקנה תוקף לכוונת הצדדים ולרצונותיהם, אולם רק כפי שבאו לידי ביטוי חיצוני" ו"מבחן של גמירת הדעת הוא אפוא מבחן אובייקטיבי-חיצוני של ההצהרה ולא מבחן סובייקטיבי-פנימי של הכוונה". כאמור, להעדרו של כתב יש "תג מחיר" של קושי ראייתי להוכיח שנכרת בין הצדדים חוזה. כבר נפסק כי את קיומה של גמירות הדעת במקרה כגון זה שלפנינו, בהעדר חוזה בכתב, ניתן להסיק מהתנהגות הצדדים, מדברים שאמרו ועשו, וממכלול נסיבות העניין (ראו גם המצוטט לעיל מעניין גרין וכן פסקה 46 שם).

     

    יישום הדין בענייננו

     

96. גרסאות הצדדים בשאלת קיומו של חוזה קוטביות. כאמור, בהעדר חוזה בכתב ניתן ללמוד על גמירות הדעת להתקשר בחוזה גם מהתנהגות הצדדים לאחר הפגישה וממכלול נסיבות המקרה. בטרם אעמוד על אלה אבקש תחילה למקד את המחלוקת ולהאיר את הדרוש חיזוק או הבהרה מתוך התנהלות הצדדים ומכלול נסיבות המקרה.

     

97. בסעיף 1 לתצהירו ציין התובע כי "אני התובע 1 בתביעה ... לאכיפתו של הסכם בעל פה שנכרת ביננו לפיו אני אסייע לחלץ את החברה ממשבר עסקי שפקד אותה וכן אסייע לקידומה ולפיתוחה העסקי, ובתמורה אקבל 10% ממניותיה של החברה מיום כריתת ההסכם". בסעיף 65 לתצהירו שב וציין התובע, כי "באותה פגישה סיכמנו באופן ברור, מפורש ושאינו יכול להשתמע לשני פנים, כי אני אקבל 10% ממניות החברה באופן מידי". הנתבע טוען כי התביעה מתייחסת לתקופה קצרה בין החודשים אוקטובר 2018 למרץ 2019 (יצוין כי מדובר בכשישה חודשים, ולא חמישה כפי שמונה הנתבע) כש"במהלך תקופה זו, נבחנה אפשרות השתלבותו של ירי בחברה. מגעים ראשוניים ובלתי מחייבים אלה לא הבשילו לכלל הסכם ..." (סעיף 2) וכי בפגישה הודיע הנתבע לתובע "כי ניתן יהיה לבחון את שילובו בתכנית האופציות של החברה, וזאת בכפוף להגדרת יעדים ברורים שבהם ירי יידרש לעמוד (בדגש על מימוש האופציות אך ורק במידה שהחברה תימכר במחיר גבוה משמעותית משוויה של החברה נכון לאותו מועד) ולכך שירי יספק לחברה שירותים לתקופה שלא תפחת משנתיים". ועוד טען הנתבע כי ממילא בחלוף כחמישה חודשים נותק הקשר בין הצדדים.

     

98. הנתבעים מודים אפוא במשא ומתן שהתקיים בין הצדדים בתקופה הנ"ל, הנתבעים גם אינם חולקים על כך שבתקופת המשא ומתן, שעומדת כאמור על כשישה חודשים עד לניתוק הקשר בין הצדדים, התובע עסק בענייני החברה ואף לא שללו את התמורה שדובר עליה, 10% מהמניות, אלא טענו שדובר על אופציות למניות שהנסיבות שבהן ניתן יהיה לממשן לא סוכמו; וכי ממילא לפי מה שדובר ועמד על הפרק היה על התובע לספק את שירותיו לחברה לתקופה שלא תפחת משנתיים, ותנאי זה לא התקיים נוכח הפסקת שיתוף הפעולה קודם לכן. המכנה המשותף בין הגרסאות הוא קיומו של משא ומתן שבמסגרתו דובר כי התובע יקבל תמורה הונית של 10% ממניות החברה, כשבעניין התנאים לזכאות ומועד הזכאות, תהום פעורה בין הצדדים.

     

99. איני מקבלת את גרסתו הכבושה של הנתבע, שלפיה בפגישה דובר על כך שהתובע יהיה זכאי לתמורה אך ורק במקרה של מכירת החברה במחיר גבוה משמעותית משוויה (תנאי המכירה). טענה זו לא הועלתה על ידי הנתבע טרם ההליכים, במכתב בא כוחו של הנתבע מיום 17.11.2019 שבא בתגובה לדרישת התובע ל- 10% מהמניות (נספח 6 לתצהיר של התובע, מכתב ב"כ הנתבע). שם טען הנתבע, כי "אכן בין החברה ובין מרשתך, מר ירי הלוי .., התנהלו מגעים לעניין תנאי ההתקשרות ביניהם, במסגרתם נבחנה האפשרות כי כנגד העמדת שירותיו של ירי לחברה למשך תקופה שלא תפחת משנתיים, ובכפוף לעמידה ביעדים (שטרם הוגדרו על ידי הצדדים), יוקצו לירי אופציות במסגרת תכנית האופציות של החברה. מגעים אלה לא הגיעו לכדי הסכם מחייב, וממילא לאחר כ- 5 חודשים חדל ירי מיוזמתו לשתף פעולה עם החברה" (סעיף 2 למכתב). בשונה מהאמור במכתב זה, בכתב ההגנה ובתצהיר טוען הנתבע כי בשיחה עם התובע הוא עמד על כך שמימוש האופציה יתאפשר רק אם החברה תימכר במחיר גבוה משמעותית משוויה. בנסיבות העניין כמתואר ועל רקע הדיון בחלק הראשון, נראית הוספת תנאי המכירה במסגרת ההליך כחלק בלתי נפרד מגרסתו הכללית של הנתבע, שנדחתה על ידי, ולפיה התובע הוא שיזם את המפגשים והמשא ומתן בין הצדדים שכן ניסה "להידחף לחברה" והתרברב בכך שהוא יודע למכור חברות (טענה שאין לה, כאמור, כל ביטוי במכתב ב"כ הנתבע). אוסיף כי בחקירתו "חידש" הנתבע תנאי נוסף ולפיו דובר על כך שכתנאי לקבלת המניות נדרש כי התובע יהפוך לעובד שכיר בחברה, ולא ישמש כיועץ או נותן שירותים (עמ' 313 ש' 7-10, 22-25 ועמ' 321 ש' 4-5). לטענה זו אין אחיזה במכתב, בכתב ההגנה או בתצהיר. באלה, כפי שניתן לראות במצוטט לעיל, אף נעשה במפורש שימוש במונחים "העמדת שירותיו" או "יספק לחברה שירותים". זאת ועוד - הנתבע התקשה להשיב לשאלתו של ב"כ התובע בחקירה הנגדית, מה טעם יש בדרישה שהתובע יעבוד במשך שנתיים אם התנאי הבסיסי כפי שמציג הנתבע הוא מכירת החברה במחיר גבוה. הנתבע חזר וטען כי אינו יודע להשיב, שכן לא סוכמו כל הפרטים ולא נכרת חוזה (עמ' 318). אלא שאין בטענה זו כדי להסביר או לבסס את גרסתו הכבושה של הנתבע. אינני מקבלת אפוא גם את הטענה כי דובר על תנאי של הפיכתו של התובע לעובד של החברה.

     

100. המכנה המשותף בין הגרסאות הוא, כאמור, קיומו של משא ומתן שבמסגרתו דובר על כך שהתובע יקבל תמורה הונית בשיעור של 10% ממניות החברה, כשבעניין התנאים לזכאות ומועד הזכאות הצדדים חלוקים ביניהם. התובע טוען, כאמור, כי נכרת חוזה המזכה אותו ב- 10% מהמניות באופן מידי, וכי גרסתו מוכחת מתוך שניתן להסיק מהתנהגות הצדדים בתקופה הרלבנטית, לאחר הפגישה, וממכלול נסיבות המקרה, כי התובע היה שותף. מכל שאפרט להלן, סבורני כי אין אלה פני הדברים, וכי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח קיומו של חוזה;

      

101. ראשית, התובע ציין בתצהירו כי "בזמן אמת לא הסתרתי שאני שותף בחברה" ואף הצהיר באותה נשימה כי סיפר על כך לרעייתו, למר שמיר ולעו"ד בקל; וכי לעו"ד גזית אף אמר שהוא שותף בחברה בנוכחות הנתבע, והנתבע מעולם לא הכחיש זאת אלא רק כשדרש את זכויותיו (סעיף 68). תצהיר התובע בעניין זה לא עמד במבחן החקירה הנגדית. עו"ד גזית לא העיד כלל בנושא זה. התובע זנח את הטענה הנ"ל בסיכומיו, והסתמך על עדויותיהם של רעייתו ושל מר שמיר. כן הסתמך על עדותו של עו"ד בקל, שהעיד כי התובע סיפר לו בזמן אמת שהוא מחזיק ב- 10% מהמניות, אך זאת כשהנתבע נמצא בחדר הסמוך. אמנם כפי שהעיד עו"ד בקל, התובע לא אמר לו שזה סוד ושלא יגיד את זה לנתבע וכד' (עמ' 43 ש' 2-9), אך אין בכך כדי ללמד על גמירות הדעת של הצדדים להתקשר בחוזה, בהיות המבחן לכך אובייקטיבי-חיצוני (כמפורט לעיל), ולא סובייקטיבי כפי שנראה הדבר בעיני התובע. אין באמירה זו לעו"ד בקל בחדרי חדרים את הביטוי החיצוני הדרוש כלפי הנתבע, כך שהנתבע "יקלוט" את המסר וניתן יהיה להסיק מסקנות מתגובתו לסיטואציה. יש בכך, לכל היותר, ללמד כי בזמן אמת סבר התובע, באופן סובייקטיבי, שהצדדים התקשרו בחוזה, וטעה לחשוב שכך. אוסיף כי עו"ד בקל העיד בהגינות "אני לא יודע מה נסגר בין מוטי לירי" (עמ' 42 ש' 1-2 וגם בעמ' 43 ש' 2). עוד העיד כי כשהתובע הציג את הנתבע לפניו בפגישה הראשונה, הוא הציגו במילה "אחי" שהוא ביטוי שהתובע עושה בו שימוש רב (עמ' 41 ש' 12), ולא הציגו למשל כ"שותפי" או ביטוי דומה אחר. אזכיר שוב, כי האמור בתצהיר התובע - שם הצהיר כי הוא אמר לעו"ד גזית שהוא שותף בנוכחות הנתבע - לא הוכח ונזנח בסיכומי התביעה.

      

102. שנית, גם עדויותיהם של גברת הלוי ומר שמיר, אינן מסייעות להטות את הכף כנדרש לפי מאזן ההסתברויות האזרחי ולקבוע כי הוכח קיומה של גמירות דעת להתקשר בחוזה. אזכיר כי בתצהיר התובע לא נטען שהתובע ציין בפניהם שהוא שותף או בעל 10% מהמניות, בנוכחותו של הנתבע, וגרסתה של גב' הלוי בתצהירה (ראו סעיף 6), לא זכתה לתיאור מקביל בתצהירו של התובע. בכל מקרה, באופן טבעי קשה להיתלות בעדותה בעניין זה, בהיותה אשתו של התובע, ובמכלול הנסיבות אין לעדותה משקל משמעותי. העד הנוסף, מר שמיר, הצהיר כי שאל את התובע והנתבע מי משלם לו, והתובע השיב, בנוכחות הנתבע, שזו חברה שבה התובע שותף ועל כן הוא מבקש שיצטלם לקמפיין עבור החברה כטובה אישית (סעיף 4). בחקירתו עוד הרחיק העד וטען, כי הן התובע והן הנתבע "שניהם דאגו להגיד לי לא פעם ולא פעמיים שהם שותפים ברב קו אונליין ..." (עמ' 94 ש' 3-12 ועמ' 93 ש' 3-12). ואף הוסיף על כך, כי שמע את התובע אומר שהנתבע שותף שלו, בנוכחות הנתבע, "יותר מפעם אחת" (עמ' 101 ש' 7-11). כנשאל מדוע לא ציין גם זאת בתצהירו, השיב: "אתם מדברים איתי על משהו מלפני 5 שנים, אני לא יודע כאילו אם היה 3 פעמים, 4 פעמים, 5 פעמים, אם פעמיים, אני לא זוכר, כאילו לא בקטע ..." (שם 23-25). בהמשך הבהיר כי זה היה בביתו של התובע, עוד לפני שהתובע קרא לו לצורך הצילומים לקמפיין הפרסומי (עמ' 103 ש' 1-8). ההסבר שניתן אינו משכנע ואין בידי לקבל עדות כבושה זו. דומה כי העד יצא מגדרו במטרה לסייע לתובע, קרוב משפחתו, אשר שימש באותה עת, לפי תצהיר התובע, גם כסוכנו האישי. בוודאי בנסיבות שבהן התובע לא הזכיר כלל בתצהירו, שאמר למר שמיר שהוא שותף של הנתבע בנוכחות הנתבע. הנתבע, יש לומר, עמד בתצהירו על כך שהתובע מעולם לא טען בפניו, באוזניו של אדם אחר, שהוא שותף בחברה (ראו סעיף 121). אוסיף על כך שהתובע ומר שמיר הציגו גרסה שונה בכל הנוגע לגיוסו של מר שמיר לקמפיין הפרסום של פיסנטרה (כך למשל מר שמיר העיד כי ידע על כך מראש ומה שהפתיע היה רק המועד הספציפי של הצילום, עמ' 94 ש' 16-18, עמ' 95, עמ' 97 ש' 9-7; ואילו התובע העיד שכל העניין לא היה מתוכנן כלל, עמ' 216 ש' 13 - עמ' 217 ש' 16). הדבר אינו תורם, כמובן, למהימנות גרסתו של העד.

      

103. שלישית, היבט נוסף של התנהלות הצדדים: האופן שבו הציגו הצדדים, התובע והנתבע, את התובע כלפי צדדים שלישיים וכיצד תיארו את מעמדו ותפקידו בזמן אמת - אף הוא אינו מלמד שהצדדים ראו בתובע שותף בזמן אמת. התנהלותם של הצדדים מתאימה יותר למצב שבו הם מצויים בשלבי משא ומתן, שבמהלכו מבצע התובע פעולות שהן חלק מן ההתקשרות העתידית ומתוך ציפייה שייכרת ביניהם חוזה.

      

104. בחקירתו אישר התובע כי בפגישות שקיים עם הנתבע וצדדים שלישיים בענייני החברה, הוא מעולם לא הציג את עצמו כשותף, והנתבע לא הציג אותו מעולם כשותף. וזאת, כך טען, למעט בפגישה עם חברת אפיקים (עמ' 204 ש' 10 - 205 ש' 8). כך העיד התובע:

     "סוכם עם מוטי ... שאני לא אגיד שאני שותף כי יש למוטי עובדים בחברה טכנולוגיים שאיתו מהתחלה, וזה יכול לעורר בהם זעם ודרישות וכל מיני דברים והמחיר יכול להיות גבוה יותר, אמרתי לו – אין בעיה מוטי, אני, תגיד לי רק מה להגיד שאני, ישאלו אותי מי אני, ואז סיכמנו אני אחראי על הפיתוח העסקי. בסדר. זרמתי כי זה גם נכון" (עמ' 205 ש' 10-16).

      

     התובע הוצג אפוא בפגישות כ"אחראי על הפיתוח העסקי" (עמ' 208 ש' 1). הצורך לשמור בסוד את היותו שותף מפני העובדים כדי למנוע זעם ודרישות מצדם, לא נזכר בכתבי הטענות של התובע או בתצהירו או בכל מקום אחר, עד שהועלה הדבר בחקירתו. ובתצהירו (סעיף 68) הצהיר התובע, כזכור, את ההפך הגמור, כי "בזמן אמת לא הסתרתי שאני שותף בחברה".

      

105. יתר על כן, התובע העיד בחקירתו, כאמור, כי באופן חריג, בפגישה עם אפיקים כן הציג את עצמו כשותף (עמ' 204 ש' 15). כשהועמד על כך שעובדה זו לא נזכרת בתצהירו, השיב "אם היא אינה מוזכרת, היא אינה מוזכרת" (עמ' 205 ש' 24 - עמ' 206 ש' 1). התובע נשאל מדוע זימן לעדות את אשתו ואת קרוב משפחתו, מר שמיר, שיעידו שהוא הוצג כשותף בחברה, ולא את הבכיר בחברת אפיקים, שאינו בן משפחה. על כך השיב, כי הלה ביקש ממנו שלא יזמנו להעיד, ותהה: "מה אני אביך אותו, אחקור אותו, אעשה לו עוגמת נפש. כמה אנשים צריכים עוגמת נפש בגלל הסיפור הזה עם מוטי? אנשים לא קשורים. הוא בן אדם מכובד, כיבדתי" והוסיף כי לא סיפר על כך בתצהיר כי "אני מה שסיפרתי - סיפרתי. מה שהיה רלוונטי - סיפרתי. זה דבר שלא קיים. מה אני אספר שביקשתי ממנו והוא לא הסכים?..." (עמ' 207 ש' 16-21). אין ההסבר מניח את הדעת, שכן ניתן היה לציין דברים ברוח זו בתצהיר. בנוסף, לפי תצהירו ועדותו של התובע, בפגישה באפיקים נכחו שני אנשים, והבקשה שלא להיות מעורב בהליך כעד נגעה, לפי עדותו של התובע, רק לאחד מהם.

      

106. נמצא, אפוא, כי גרסתו של התובע כי בזמן אמת לא הסתיר שהוא שותף בחברה, לא עמדה במבחן החקירה הנגדית ואף הופרכה. כפי שהתברר בחקירתו, בעצה אחת עם הנתבע, הוצג התובע כ"אחראי על הפיתוח העסקי" כלפי צדדים שלישיים וכלפי עובדי החברה. והראיות בעניין זה עולות בקנה אחד עם הצהרתו של הנתבע שלא נסתרה כי "... ירי מעולם לא טען בנוכחותי כלפי צד ג' כלשהו כי הוא כביכול שותף בחברה, וזאת משום שהוא ידע שמיד הייתי מעמיד דברים על דיוקם, ומבהיר כי הוא איננו שותף בחברה ..." (סעיף 121).

      

107. רביעית, גם זאת באספקלריה של התנהלות הצדדים, והפעם בתקשורת שביניהם; בכל תכתובת הווטסאפ הענפה בין הצדדים שאותה צירף התובע לתצהירו, התובע לא פנה לנתבע בשאלה בסגנון "מה עם המניות שלי?". לא רק שאין סימן או עדות לכך שהתובע מציין דבר קיומה של זכותו הנטענת למניות או עומד עליה, אלא שאין כל אזכור למניות. הדבר אינו עולה בקנה אחד עם גרסת התובע כי הוא זכאי למניות באופן מידי, במועד ההתקשרות, ועם גרסתו בתצהירו, שעמד על קבלת מלוא המניות מיד וסירב לקבלן בהדרגה במשך שנתיים (סעיף 60).

      

108. התובע נשאל על כך בחקירתו, וטען כי לא פנה לנתבע בעניין, שכן האמין בו בעיניים עצומות (עמ' 144 ש' 17), בהיות הנתבע קצין במילואים ובשל מערכת היחסים המשפחתית (עמ' 51 ש' 15 - עמ' 52 ש' 2, עמ' 136 ש' 12-17). אינני סבורה כי בטענה ליחסים חבריים או מעין משפחתיים או בטענה שנוכח האמון הרב שנתן התובע בנתבע הוא לא העלה על דעתו שהנתבע יתנער כך מההסכמות, יש כדי לסייע בידו של התובע להוכיח כי בענייננו התקיימה גמירות דעת כנדרש לכריתת חוזה. טענות מסוג זה אינן פתרון קסם לכל טענה ולכל קושי או חוסר ראייתי, שבו כרוכה לרוב טענה לחוזה שבעל פה. גם אם, כטענת התובע, טבעי וסביר שלא נערך חוזה בכתב בנסיבות מערכת היחסים והאמון כנטען, הרי שבהעדר חוזה בכתב, על בית המשפט לאתר בדיעבד ראיות שיעידו על גמירת דעת בזמן אמת, והמבחן לגמירות הדעת הוא, כאמור, אובייקטיבי. אף אם ניתן להסביר את העובדה שלא נחתם הסכם בכתב ביחסי האמון או ביחסים המשפחתיים בין הצדדים, עדיין יש לכך מחיר במישור הראייתי. ובנסיבות העניין כמפורט, נדמה כי שתיקה זו "מדברת", שכן מצופה היה שהתובע יעמוד על זכותו הנטענת למניות בתכתובת בין הצדדים. על אחת כמה וכמה לאור כך שלפי גרסתו, התבקש התובע על ידי הנתבע להסתיר את היותו שותף. כאמור, אין בנמצא אפילו אמירה חד צדדית של התובע ביחס לזכותו הנטענת. בכל מקרה, בניגוד לטענתו הכללית של התובע כאילו יש בתכתובת הווטסאפ כדי לתמוך בגרסתו, סבורני שאין בה תמיכה לכך שנכרת חוזה. אין היא מהווה ראיה לגמירות דעת של הצדדים להתקשר בחוזה שלפיו זכאי התובע ל- 10% מהמניות כנטען על ידו. תכתובת זו תומכת אמנם במסקנה שאליה הגעתי בדיון בפרק הראשון, כי הנתבע ביקש את סיוע התובע בקשר לעיכוב הרפורמה, והיא אף מצביעה על פעילותו של התובע בעניין זה ובקשר לעסקיה של החברה, אך אינה מעידה על גמירות דעת להתקשר בחוזה שלפיו זכאי התובע ל- 10% מהמניות. כפי שציינתי קודם, סבורני כי מכלול הנסיבות כפי שהוכח, עולה בקנה אחד עם מצב של משא ומתן תוך כדי ביצוע חלק מהפעולות מושא ההתקשרות הצפויה, אשר לא השתכלל לכדי חוזה.

      

109. שתי הערות נוספות בעניין זה; דווקא ניסיון התובע להיתלות במילה אחת מתוך משפט אחד מתוך כלל התכתובת בין הצדדים, שבו כתב הנתבע לתובע על שיחת ועידה עם עורכי הדין של סופרפארם "ושלנו" - מעיד על ה"אין" שבתכתובת הווטסאפ. הנתבע והתובע אכן היו צד אחד של המתרס מול סופרפארם באותו הקשר, ואיני רואה בכך משום ראיה, בוודאי לא ראיה מספקת ומשכנעת כי הנתבע ראה בתובע שותף בחברה ובעל 10% ממניותיה. כמו כן, נדמה שבכתב התביעה ניסה התובע להתמודד עם החוסר האמור ובכלל עם שתיקתו עד שדרש את המניות, כשטען כי "... הבהיר כי הוא מוכן להמתין עם קבלת המניות לשלב מאוחר יותר כדי להתמקד בפעולות המידיות שנדרשו להצלחת החברה ולא בפרוצדורות טכניות של העברת מניות" (סעיף 32. התייחסות דומה עקיפה מצויה גם סעיף 67 לתצהיר). טיעון זה אינו משכנע, וממילא נזנח בסיכומים. גם אם אניח שהטיפול בנושא הרפורמה כילה את כל זמנו של התובע או שהיה בראש מעיניו, כך שלא עסק בכל דבר אחר (ונדמה כי למרות הדחיפות וגם בתוך זמן זה ניתן היה למצוא זמן ל"פרוצדורה הטכנית של העברת מניות" או לאמירה כלשהי בעניין בתכתובת הווטסאפ) - הרי שהודעה רשמית על יישום הרפורמה יצאה ביום 20.11.2018, והיא אף יושמה בהתאם, ביום 21.12.2018. עם יישומה סרה מעל שמי החברה העננה הכבדה של החשש לעיכוב הרפורמה ואף על פי כן, גם בתקופה שלאחר מכן, אין למניות כל אזכור בתכתובת הווטסאפ, והתובע לא מצא לפנות לנתבע בעניין אלא רק בסוף אפריל 2019. התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם טענת התובע לזכאות מידית למניות. שוב, היא מתאימה יותר, כאמור, למצב שבו המשא ומתן ממשיך להתנהל וטרם נפל דבר.

      

110. סיכום הדברים עד כה הוא, שטענת התובע לזכאות מידית למניות לא הוכחה מתוך התנהלות הצדדים. התנהלות הצדדים בדרך הצגת מערכת היחסים ביניהם פנימה כלפי החברה, כמו גם כלפי צדדים שלישיים, ואף בתקשורת שביניהם - איננה תומכת בטענה שבזמן אמת ועד לקרע בין הצדדים, הצדדים ראו בתובע שותף או בכך שהתקיימה גמירות דעת להתקשר בחוזה שזיכה את התובע במניות ממועד ההתקשרות. אוסיף על כך כי טענת התובע שהוא זכאי למניות ממועד כריתת החוזה מעוררת קושי גם מהטעם שלא מצאתי לה ביטוי בכתב התביעה והיא נוספה מאוחר יותר, במסגרת התצהיר (וחזרה גם בחקירתו של התובע ובסיכומים).

      

111. לבסוף, אתייחס גם לפסיקה שאליה הפנו התובעים כדי לתמוך בטענתם כאילו יש להסיק אודות קיומו של חוזה או אודות קיומה של גמירות דעת בענייננו מהאופן שבו נהגו הצדדים בפועל. על רקע כל המקובץ לעיל, דומה כי דווקא עיון בפסיקה מחזק את מסקנתי כי אין מקום ללמוד בנסיבות ענייננו על גמירות דעת.

      

112. כך, בעניין גרין למד בית המשפט על קיומה של גמירות דעת להתקשר בחוזה לאור "שובל של מסמכים בכתב התומכים בקביעה כי נכרת חוזה מחייב". בית המשפט מנה מסמכים רבים שהוחלפו בין הצדדים באמצעי התקשורת השונים, ובכלל זה טיוטות שהוחלפו בין הצדדים ומסרונים בהם כתב "איבגי [התובע – י'ב'] מפורשות 'עשינו עסקה בלחיצת יד' וכן 'סגרנו בלחיצת יד ותו לא'". תכתובת הווטסאפ בענייננו, על פי תוכנה, איננה כוללת ראיות לגמירות דעת, בוודאי שלא בעצימות ומובהקות דומה לתכתובות הנ"ל, ואף אין בה סימן לדרישת התובע למניות, או אזכור כלשהו של המניות. גם בת"א (ת"א) 25256-03-20 אברמוף נ' כוכבי (5.1.2022) (על פסק הדין הוגש ערעור שטרם נדון), שבו קבע בית המשפט כי נכרת חוזה שבעל פה, העובדות שונות בתכלית מענייננו. התובע שם היה מעורב בניהול החברה פנימה, לרבות כלפי העובדים, ובתקופה שבה היה פעיל בה, כשנה וחצי, היה בעמדה בכירה יותר מכל העובדים שהועסקו בה. התובע הוצג כלפי כולי עלמא, לרבות במסמכים ובכנסים שהשתתף בהם לקידום המיזם, כ-Co-Founder ו- COO, ובטיוטות שהוחלפו צוין תוארו ככזה. התכתובות בזמן אמת העידו על קיומו של חוזה מחייב וכללו גם עניינים שבניהול הפנימי של החברה, הרכב הדירקטוריון וכיוצ"ב, וכך העידו גם הטיוטות שהוחלפו בין הצדדים. בענייננו, כאמור, התובע לא הוצג כשותף בחברה כלפי עובדיה או כלפי צדדים שלישיים, ולא היה מעורב בניהול החברה, אלא הטענה היא שהיה מעורב בעסקיה ותרם להם בסלילת הדרך לכניסת הרפורמה לתוקף ובפגישות העסקיות עם צדדים שלישיים; והתכתובת בין הצדדים נגעה אף היא לנ"ל ובפרק זמן קצר יותר של כחצי שנה. גם בעניין אחר שהזכיר התובע, ת"א (י-ם) 47765-11-11 דהן נ' רמי לוי שיווק השקה תקשורת בע"מ (23.8.2016), ניתן משקל רב לאופן שבו הציגה הנתבעת את הקשר עם התובע ואת מעמדו כלפי צדדים שלישיים, ובפרט לכך שהנתבעת ציינה בפניה למשרד התקשורת כי התקשרה זה מכבר עם התובע בהסכם. בנוסף, בין הצדדים הוחלפו טיוטות שנקבע כי הן מלמדות על כך שהייתה הסכמה עקרונית בין הצדדים. כאמור, אין זה המצב בענייננו.

      

113. אציין עוד, כי בטענת התובעים כי כריתת הסכמים בעל פה מאפיינת את התובע גם בעסקאות אחרות, אין כדי לסייע לתובע בהוכחת טענתו כי נכרת כאן חוזה שבעל פה. שהרי יש להוכיח גמירות דעת להתקשר בהסכם בעניין הספציפי שלפנינו, ועליו להוכיח כי גמירות הדעת עולה כאן מן הראיות, והדבר, כאמור, לא עלה בידו של התובע. למותר לציין כי שתי העסקאות של התובע עם הנתבע אשר לא נערכו בכתב, שונות בתכלית מהעסקה בה עסקינן.

      

114. מסקנתי, לאור כל המקובץ היא, כי בהתנהלות הצדדים בזמן אמת אין כדי להעיד על מעמדו של התובע כשותף, ולא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו כי נכרת חוזה שלפיו הוא זכאי ל- 10% מהמניות באופן מידי.

      

     סיכום ביניים ומסקנות עד כאן

      

115. מצאתי על יסוד חומר הראיות ומכל המקובץ, כי התקיים בין הצדדים משא ומתן שבו דובר על כך שהתובע יקבל תמורה הונית של 10% מהמניות בעבור טיפול בקידום יישום הרפורמה וקידום עסקיה של החברה. אולם, הצדדים לא הגיעו להסכמה ביחס לתנאים שבהם תבשיל זכותו של התובע למניות, ולמעשה הותירו את העניין להסכמות שיושגו בהמשך הדרך, תוך שהתובע החל לפעול בעניינים הנ"ל מושא ההתקשרות העתידית. אלא שמשא ומתן זה, שהתקיים במשך כשישה חודשים, בעוד התובע כבר פועל כאמור בענייני החברה, לא השתכלל לכדי חוזה מחייב. היעדר הסכמה בעניין התנאים שבהם תבשיל זכותו של התובע למניות, שהוא עניין יסודי, מהותי ומרכזי בהתקשרות דנן, מעיד על פגם הן ביסוד גמירות הדעת והן ביסוד המסוימות, ויורד לשורש קיומו של חוזה בין הצדדים.

      

116. התובע טען כי בפגישה נחתם חוזה שלפיו הוא זכאי למניות באופן מידי. הנתבעים טענו כי בתקופה הנדונה נוהל משא ומתן בדבר שילובו של התובע בפעילות החברה כנגד אופציות למניות כאמור, אך הנסיבות שבהן ניתן יהיה לממשן לא סוכמו, ולפי מה שעמד על הפרק, היה על התובע לספק את שירותיו לחברה לפחות שנתיים, תנאי שלא התקיים נוכח הפסקת שיתוף הפעולה קודם. דחיתי את טענת התובע, שלא הוכחה, כי בפגישה נכרת חוזה שלפיו הוסכם שהתובע זכאי מידית למניות. מאידך, דחיתי גם את טענת הנתבע שדובר בפגישה על התניית הזכות במכירת החברה או על כך שהתובע ישתלב דווקא כעובד בחברה. דחיתי גם (בחלק הראשון) את גרסתו של הנתבע, כאילו החבירה בין הצדדים באה על רקע רצונו של התובע "להידחף לחברה" ולפעול למכירתה, וקבעתי שהיוזמה לכך הייתה של הנתבע בשל המשבר על רקע עיכוב הרפורמה ועל רק היכרות קודמת של הצדדים בענייני החברה. מצב הדברים הוא, אפוא, כאמור, שהתקיים בין הצדדים משא ומתן אשר לתנאים שבהם תבשיל זכותו של התובע ל- 10% מהמניות, בתמורה לטיפול התובע בעניין יישום הרפורמה וקידום עסקיה של החברה, אך זה לא הושלם ולא השתכלל לחוזה גם במשך כשישה חודשים שבהם עסק התובע בענייני החברה, עד לניתוק היחסים בין הצדדים.

      

117. לא יכול להיות חולק, כי לאחר הפגישה מיום 18.11.2018 שבה לטענת התובע נכרת החוזה, הפך הקשר בין הצדדים אינטנסיבי יותר. עם זאת, אין בעובדה זו כשלעצמה כמו גם בביצוע של פעולות הכלולות בחוזה הצפוי להיקשר בין הצדדים, כדי להעיד על גמירות דעת להתקשר בחוזה להעברת 10% מהמניות לתובע באופן מידי. כאמור, הדבר עולה בקנה אחד גם עם מצב שבו הצדדים מצויים במשא ומתן שבמהלכו החל התובע בביצוע חלק מהפעולות מושא ההתקשרות הצפויה, בטרם שהמשא ומתן השתכלל לכלל חוזה. יש בכך אולי כדי להעיד על כוונה ליצור יחסים משפטיים, אך כמצוטט לעיל מעניין גרין "אין די בקיומה של הסכמה עקרונית להיקשר בחוזה, אם וכאשר יסוכמו הפרטים העיקריים של העסקה (קרי, אין די בכוונה ליצור יחסים משפטיים) דרישת גמירות הדעת מחייבת שהצדדים יגיעו למפגש רצונות להיקשר בעסקה לאלתר". לא מצאתי כי בנסיבות העניין ועל רקע כל האמור, יש במעורבות זו של התובע בעסקיה של החברה, אף שנעשתה לבקשתו של הנתבע ולמצער בידיעתו ובהסכמתו - כדי להוות ראיה לגמירות הדעת להתקשר בחוזה כנטען על ידי התובע, או כדי להטות את הכף לטובת קיומה בצירוף עם כלל הראיות.

      

118. אפנה עתה לדיון בזכאותו של התובע לשכר עבור עמלו מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

     ב(2) התובע זכאי לשכר ראוי מכוח העילה של עשיית עושר ולא במשפט

      

     עיקרי הדין

      

119. בפסק הדין של בית המשפט העליון (כבוד השופט ברק כתוארו אז) בע"א 474/80 גרובר נ' תל-יוסף קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד לה(4) 45, 57-58 (1981) (עניין גרובר), תוארו שלושה מצבים של משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, כדלקמן:

      

     "צדדים, המנהלים משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, כאשר עניינו של החוזה פעולות נמשכות בעלות שלבים שונים, עשויים למצוא עצמם, בין השאר, באחד משלושת המצבים הבאים: האחד, תהליך הולך ומתמשך של משא ומתן, בלי שהצדדים מצליחים להגיע לקשר חוזי כלשהו, כאשר במהלך המשא והמתן מבצע אחד הצדדים חלקים מסוימים של נושא ההתקשרות הצפויה; השני, תהליך של משא ומתן, אשר בעקבותיו משתכלל חוזה, אשר נושאו אינו מכלול הפעולות על כל שלגביהן אלא אך חלק מהפעולות והשלבים, בעיקר אלה שכבר בוצעו, או שביצועם הוא הקרוב ביותר; השלישי, תהליך של משא ומתן אשר בעקבותיו נכרת חוזה לביצוע נושא החוזה כולו. במקרה הראשון לא נוצר קשר חוזי בין הצדדים, אם כי הם עשויים לחוב זה לזה חובות שונות, שמקורן בדינים הטרום חוזיים (סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), או בדיני הנזיקין ...). בהקשר זה מתעוררת השאלה, אם נותן שירות בתקופות המשא והמתן זכאי לשכרו, חרף העובדה שהמשא ומתן לא השתכלל לכדי חוזה. הגישה האנגלית העקרונית החמירה עם נותן שירות בלא חוזה, שכן היא ראתה אותו, עקרונית, כמתנדב, שאינו זכאי להגנתם של דיני הכעין חוזה. חרף גישה עקרונית זו, אם השירות בוצע לפי בקשתו של מקבל השירות, או שזה הסכים לקבלו, הכיר המשפט האנגלי בקיומה של חובת תשלום שכר כראוי. הוא הדין, אם נותן השירות הוא 'אדם שמקצועו בכך והנוהג לקבל שכר עבור ביצוע עבודה כזו' ... גישה זו אומצה בעבר בישראל ..., והיא בוודאי תקבל משנה תוקף לאור עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, אשר לו גישה חיובית יותר למתנדב (ראה סעיפים 4 ו- 5לחוק). כמובן, הכול תלוי בנסיבות העניין. אפילו אדם, שבדרך כלל מקבל שכר עבור שירותיו, עשוי לוותר על השכר, מתוך ציפייה כי ויתור זה יגביר את סיכוייו לזכות בהתקשרות החוזית עצמה. המבקש להוכיח ויתור שכזה, עליו הנטל. אין זה נטל קל, שכן, בדרך כלל, אדם, הנוהג לקבל שכר עבור שירותיו, אינו מוכן ליטול עליו סיכונים שכאלה. על-כן, אם במהלך משא ומתן ניתנים שירותים, מתוך תקווה כי התשלום עבורם ייכלל בחוזה שייכרת, ומחיר זה לא נקבע, שכן המשא ומתן עצמו לא הבשיל חוזה, זכאי נותן השירות לשכרו, שכן אין נסיבות שכאלה מצמיחות כוונת ויתור על שכר ...

      

     ראו גם ע"א 6164/22 SMITH DETECTION INC נ' ווטאירפול הנדסה בע"מ (8.10.2023) (פסקה 55 לפסק הדין של כבוד השופט שטיין) (עניין ווטאירפול), שם הובאו הדברים הנ"ל בהסכמה. עוד נקבע ביחס למצב הראשון, שרלבנטי לענייננו, כי מאז שניתן פסק הדין בעניין גרובר, "חזרה פסיקתנו פעמים רבות על הכלל לפיו אדם שהעניק שירות בהסכמת מקבלו, מבלי שנכרת חוזה מחייב בין הצדדים, יהא זכאי לשכר ראוי עבור השירות אותו העניק מכוחו של חוק עשיית עושר ולא במשפט" (פסקה 56 והאסמכתאות שם).

      

120. דברים דומים מצינו גם בספרם של המלומדים דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שלישית, התשע"ה-2015) (להלן: פרידמן ושפירא בר-אור). המחברים מתייחסים למצבים שבהם משא ומתן שלא הסתיים בהסכם ובכלל זה בשל היעדר גמירות דעת או היעדר מסוימות, ומציינים כי "בכל המקרים הללו עשויים הצדדים להתחיל בביצוע, תוך ציפייה שייכרת חוזה ביניהם (ופעמים, מתוך אמונה, מוטעית, כי החוזה אכן נכרת). הקונה הפוטנציאלי עשוי לשלם דמי קדימה עבור הנכס, שהוא מאמין כי ייערך הסכם לרכישתו, ובעל מלאכה עשוי להתחיל בביצוע העבודה, שהמזמין מעוניין בה, אף שעדיין לא הוסכם על המחיר. אם בסופו של דבר לא נכרת חוזה, זכאי כל אחד מן הצדדים להשבת טובת ההנאה שהעניק לחברו. בנסיבות אלה מדובר, למעשה, בטובת הנאה שהצד השני ביקש או ניאות לקבל (אף שלא נקשר חוזה) והצד שהעניק טובת הנאה זו זכאי להשבה" (חלק שני, פסקה 21.5. ראו גם חלק ראשון, פסקה 8.3).

      

121. מכאן ליישום הדין בענייננו. סבורני, כאמור, על יסוד כל שבא לפניי ועל רקע המפורט לעיל, כי ענייננו בא בגדר המצב הראשון מבין השלושה שפורטו בעניין גרובר, לאמור: מצב של "תהליך הולך ומתמשך של משא ומתן, בלי שהצדדים מצליחים להגיע לקשר חוזי כלשהו, כאשר במהלך המשא והמתן מבצע אחד הצדדים חלקים מסוימים של נושא ההתקשרות הצפויה"; וסבורני כי בגדרו של מצב זה, זכאי התובע לתשלום מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שעה שהנתבע לא שילם לתובע תמורה בגין שירותיו ופעולותיו.

     8

     זכאות התובע בענייננו לשכר ראוי

      

122. לפעילותו של התובע בענייני החברה, שני נדבכים. האחד הוא התגייסות התובע לטפל בנושא העיכוב בכניסת הרפורמה לתוקף כמפורט לעיל. השני הוא פגישות עסקיות עם צדדים שלישיים שבהן נטל חלק לקידום ענייניה של החברה. בעניין הראשון כבר דנתי. בעניין האחרון אוסיף כאן כעת.

      

123. התובע הצהיר כי "ממועד כריתת ההסכם בינינו ובמהלך פרק הזמן בו ליוויתי את פיסנטרה, מוטי ואני נפגשנו עשרות פעמים (מוטי הגיע לביתי כשלושים פעמים) ושוחחנו בטלפון מאות פעמים (ומעיון בתכתובות הווטסאפ בינינו ניתן לראות כי מתועדות למעלה מ-150 שיחות שלא נענו ממוטי אלי, וזאת בנוסף לאין-ספור שיחות נוספות וארוכות שהתקיימו בינינו)" (סעיף 72 לתצהירו). כן הצהיר כי במקביל לפעולות שביצע בכל הקשור לקידום הרפורמה, פעל ואף יזם פגישות עם גורמים עסקיים להרחבת מעגל ההתקשרויות של החברה מול המפעילים (חברות התחבורה) ועם בעלים של נקודות טעינה פוטנציאליות והשתתף בפגישות עסקיות שונות בנושאים שעל הפרק. התובע תיאר השתתפות בפגישות רבות עם כ- 12 נציגי חברות או גופים (לגבי חלקם מספר פגישות) וכן פגישות עם מספר חברות שעיסוקן במכירת שלטי פרסום (סעיפים 88-101 ו- סעיף 97, בהתאמה). להערכתו השקיע בכך מאות רבות של שעות (סעיף 69). הנתבע בתצהירו לא הכחיש את קיומן של פגישות עם חברות וגופים כפי שפירט התובע בתצהיר, ואף אישר כי בתקופה זו "אכן ניהלנו תכתובות, שיחות ופגישות" אך לטענתו, המספרים בהם נקב התובע מופרזים. ובין היתר טען שביקר בבית התובע פעמים ספורות בלבד (סעיף 114 לתצהיר הנתבע). עוד הצהיר הנתבע, כי התובע נטל חלק ב"פגישות ספורות" במהלך מספר מצומצם של חודשים מאוקטובר 2018 עד מרץ 2019 וכי תיאוריו של התובע לגבי הפגישות "מסולפים ומגמתיים"; כי תרומתו הייתה זניחה ביותר ואף אפסית (סעיפים 100-112); וכי ברוב המקרים התובע הוא שביקש להתלוות לנתבע (סעיף 55).

      

124. אין חולק לאור האמור, כי התובע השתתף בישיבות עם הנתבע. מעיון בתכתובת הווטסאפ אף עולה כי בניגוד לטענות הנתבע, התובע השתתף בהן לרוב לפי בקשתו של הנתבע או לאחר שהנתבע הודיע לו על מועדי הישיבות (ראו למשל הנזכר בה"ש 1 בעמוד 19 לסיכומי התובעים). תכתובת הווטסאפ מעידה גם על התייעצות של הנתבע בתובע בקשר למשא ומתן עם צדדי ג' (למשל עם תל אופן, צורף כנספח 18 לסיכומי התובעים; עם סופרפארם, נספח 7 ו- 20 שם) או לקמפיין הפרסום של החברה (נספחים 19 - 22 שם). בתרשומת זו גם כ- 150 שיחות שלא נענו, וכפי שמציין התובע, יש לזכור כי התנהלו גם שיחות שכן נענו (לאלה אין זכר בתרשומת הווטסאפ, ראו עמ' 140 ש' 12-14).

      

125. התובע הצהיר, כאמור, כי השתתף בפגישות רבות עם גורמים עסקיים להרחבת מעגל ההתקשרויות המסחריות של פיסנטרה מול חברות התחבורה (המפעילים) ומול בעלים של נקודות טעינה פוטנציאליות. התובע ציין כי אינו מנהל יומן אלקטרוני, אך על יסוד אינדיקציות שונות מתוך התכתובת עם הנתבע והזיכרון פירט את העניינים הבאים שהיה מעורב בהם, כדלקמן: לפי תצהירו (סעיף 88) פעל התובע בקשר להודעת כספונט כי היא שוקלת לבטל את ההסכם עם פיסנטרה ונערכה בעניין זה פגישה במהלך חודש דצמבר במשרד עו"ד גזית-בקל. מעדות עו"ד גזית עלה כי התובע היה מעורב בסוגיה של חברה שהעמידה מכשירים בפיצוציות ופיסנטרה הייתה קשורה עימה בהסכם (עמ' 69). הנתבע טען (סעיף 104 לתצהירו) כי כספונט מעולם לא ביקשה להפסיק את ההסכם עם החברה, ועם זאת לא שלל שנערכה פגישה כאמור; עוד הצהיר התובע, כי בחודשים נובמבר ודצמבר 2018 היה מעורב במשא ומתן שהתנהל עם תל-אופן בעניין הקמת עמדת טעינה לרב-קו בכל מתקן השכרת אופניים שמפעילה תל-אופן ברחבי תל אביב (סעיף 90, וכן תכתובת הווטסאפ בנספח 12 עמ' 100). הנתבע טוען כי החברה לא חתמה על הסכם עם תל-אופן. הוא מאשר כי נעזר בתובע לניסוח הפניה למנכ"ל אך טוען כי מנכ"ל תל אופן נרתע מהנוסח הבוטה של ההודעה שניסח התובע והנתבע שלח אליו; התובע הצהיר כי השתתף בישיבות עם סופר-פארם בחודשים דצמבר 2018 וינואר 2019, שמטרתן הייתה כי בסניפי הרשת יוצבו עמדות לטעינת הרב-קו (סעיף 92 לתצהיר ותכתובת הווטסאפ בנספח 12 עמ' 101, 103). הנתבע אישר (סעיף 106 לתצהירו) שהתובע נכח בפגישה עם נציג סופר-פארם, אך לטענתו בפגישה זו לא עסקו בתנאי ההתקשרות עם סופר-פארם אלא בתכנית לשיווק הטענת כרטיס הרב קו בסניפי הרשת. לטענתו גם במהלך הישיבה היה עסוק התובע בקידום מר שמיר, שהוא שימש סוכנו, לקמפיין של סופר-פארם; התובע הצהיר כי בחודש דצמבר 2018 קיים פגישות עם המפיץ הרשמי של חברת אפל בישראל, כדי לשכנעו לפתח את אפליקציית רב-קו אונליין במכשירי אפל (סעיף 93 לתצהיר). בסיכומיו מפנה התובע לתכתובת הווטסאפ ממנה עולה כי הוא דחק בנתבע לא לשכוח את אפל וליצור קשר עימם (נספחים 9-10 לסיכומים). הנתבע מחדד כי אפל היא זו שפנתה לפיסנטרה כדי לבחון את האפשרות להטעין את כרטיסי הרב-קו אונליין באמצעות האייפון, ורק באמצע שנת 2021 הושלם התהליך (סעיף 107 לתצהירו); התובע הצהיר כי השתתף בחודש דצמבר 2018 בפגישה עם ראש עיריית בני ברק כדי לעודד שימוש ברב-קו בקרב האוכלוסייה החרדית ואף נחתם חוזה עם העירייה (סעיף 94). הנתבע הצהיר כי מעולם לא נחתם הסכם שכזה, ובפגישה הוצגה לפני ראש העיר הדרך שבה פיסנטרה תנגיש לתושבי העיר את אפשרות הטעינה של הרב-קו (סעיף 108). אציין כי בסיכומיו זנח התובע את טענתו שנחתם הסכם, אולם דבר השתתפותו בפגישה בעינו עומד; התובע הצהיר כי השתתף בפגישה עם מנכ"ל דואר ישראל אף היא בדצמבר 2018 (סעיף 95); בינואר 2019 השתתף בפגישה עם בכירים בחברת אגד שרצתה לבטל את ההסכם עם פיסנטרה לאחר שקיבלה מהופ-און הצעה אטרקטיבית מאוד עם שיעורי עמלה נמוכים. הנתבע חשש מאוד מביטול ההסכם ובמהלך הפגישה ניהל התובע את המשא ומתן שבסופו הגיעו להסכמות חדשות במסגרתן הפחיתה פיסנטרה את העמלה (סעיף 96). הנתבע מנגד הצהיר כי העמלה נותרה כשהייתה (סעיף 109). גם כאן, אין חולק בדבר קיומה של פגישה בה השתתף התובע; התובע הצהיר עוד, כי בינואר-פברואר 2019 השתתף עם הנתבע בפגישות עם חברות שעיסוקן במכירת שלטי פרסום בתחנות אוטובוס, לצורך קמפיין פרסום של רב-קו אונליין (סעיף 97). בחודש פברואר 2019 השתתף בפגישה עם הנתבע ונציגי חברת פלאטוק מסחר ושיווק בע"מ בשיחות שהתקיימו שופרו תנאי ההתקשרות של פלאטוק עם פיסנטרה (סעיף 98 לתצהיר התובע וסעיף 110 לתצהיר הנתבע); התובע השתתף בפגישה עם נציגים של חברת Waze בחודש אפריל 2019 (סעיף 99 לתצהיר התובע וסעיף 111 לתצהיר הנתבע), ובאותו חודש גם בפגישה עם נציגי חברת אפיקים, שביקשה לשפר את תנאיה בהתקשרות עם פיסנטרה והתנאים נשארו ללא שינוי (סעיף 100 לתצהיר התובע וסעיף 112 לתצהיר הנתבע); בנוסף, התובע והנתבע נפגשו מספר פעמים עם רן שדמי, אז ראש הרשות הארצית לתחבורה ציבורית, ועם נציג של מפעילי התחבורה, והמפעילים ביקשו כי הכסף שמתקבל אצל פיסנטרה יועבר אליהם ישירות (סעיף 101 לתצהיר התובע).

      

126. במהלך שמיעת הראיות לא התעכבו הצדדים על פרטי עניינים אלה. בסיכומיו חזר התובע בקצרה על פירוט שורת הפגישות והעניינים הנ"ל שבהם עסק, בשינויים קלים. הנתבע בסיכומיו התעכב על כך מעט מאוד ובכלליות רבה, ואזכר במפורש בקצרה רק את כספונט ועיריית בני ברק (סעיפים 199-200 לסיכומים. טענותיו נזכרו לעיל). לא ראיתי שיש חשיבות לבירור השאלה אם כספונט ביקשה להפסיק את ההתקשרות. ההכרעה בתיק אינה תלויה בשאלה אם בכל הקשור להתקשרויות עם צדדים שלישיים תרם התובע בפועל להשאת ערכה או שוויה של החברה בשוק או בכימות תרומה זו (נושא שכלל לא עמד על הפרק). הדברים נכונים גם ביחס לפגישה עם ראש העיר בני ברק. וממילא בעניין זה תיקון התובע בסיכומיו ולא טען שנחתם חוזה עמה. בכפוף להערות אלה, אפוא, מקובלת עלי גרסת התובע באשר להשתתפותו בפגישות עם צדדים שלישים כמתואר בתצהירו, וכן בדבר קיום התייעצויות טלפוניות, פגישות בביתו של התובע ותכתובות בין הצדדים בקשר לעסקי החברה.

      

127. כאמור, הנתבע אישר שבתקופה הרלבנטית ניהלו הצדדים התכתבויות, שיחות ופגישות. בחקירתו אף אישר, לשאלת בית המשפט, כי מספר הפגישות היה "בינוני" (עמ' 152 ש' 17); ולא "פגישות ספורות" כאמור בתצהירו, וכפי שהעיד תחילה (בעמ' 352 ש' 5-6). נדמה כי גם בעניין מעורבותו של התובע בפגישות העסקיות, כמו בכל הקשור לנושא עיכוב יישום הרפורמה בגוש דן, המעיט הנתבע בפועלו של התובע יתר על המידה. מאידך יובהר כי גם התובע הרחיק לכת והפריז בסיכומיו, כשביקש לקבוע כי כל ההחלטות בענייני החברה התקבלו במשותף על ידי התובע והנתבע (סעיף 78) או שהנתבע קיבל החלטות הנוגעות לעסקי החברה רק לאחר שהתייעץ עם התובע (סעיף 96 לסיכומים). לא הוכח שכך בראיות. אף לא נטען שכך בתצהיר התובע. בתצהירו טען התובע כי הגיע לפגישות העסקיות שעמדו על הפרק והיה מעורב באופן ישיר או עקיף בהתקשרויות העסקיות (סעיף 85-86 וכן סיכום פעילותו בסעיף 111). התכתובת בין הצדדים נגעה לרפורמה ולעסקי החברה עם צדדי ג' מחודש אוקטובר 2018 ועד מרץ 2019 (כולל), כפי שגם עולה מהפגישות שתיאר התובע בתצהירו.

      

128. אסכם הדברים עד כה בכך שהוכח כי התובע פעל בקשר עם עיכוב כניסת הרפורמה לתוקף, ויזם פגישות עם עורכי הדין בקל וגזית כדי לטכס עצה כיצד לפעול בעניין זה. גם עורכי הדין בקל וגזית פעלו מעבר לישיבות עצמן באיתור חומר (ראו עדות עו"ד בקל בסיפא לסעיף 58 לעיל) ובפניה לתקשורת. וכאמור, אין נפקא מינא לענייננו, אם פעולתו באמצעות עורכי הדין היא שגרמה לכך שהרפורמה תצא לפועל במועד שיצאה, אם לאו. הוכח גם שהתובע פעל עם הנתבע מול גופים שונים, בניסיון לקדם את עסקיה של פיסנטרה. התובע השתתף בפגישות עסקיות עם צדדים שלישיים. הנתבע גם התייעץ עם התובע רבות בעניינים שונים בקשר לכך ונפגשו בענייני החברה גם בביתו של התובע. התובע גייס את הדוגמן הבינלאומי מר שמיר, לקמפיין פרסום של פיסנטרה, וללא תשלום. אציין כי יש ממש בטענת התובע כי זהו מיתוג מכובד ולא שגרתי ובעל ערך לחברה (תצהירו של התובע שהיה סוכנו האישי אז, לא נסתר ונתמך בנספחים 22-23 לתצהירו). ניתן אפוא לומר, כי בתקופה של כחצי שנה, פעל התובע במרץ לטובת ענייניה של החברה והקדיש לכך מזמנו. הדעת נותנת כי עשה את כל אלה מתוך ציפייה לתמורה, וממילא אין טענה שהתובע "התנדב" לבצע פעולות אלה ללא תמורה. כך, בתצהירו ציין הנתבע כי ביום 30 באוקטובר 2018, במסיבת הפתעה שנערכה לרגל יום הולדתו "שבתי והודעתי לירי כי אני מבקש לשלם לו בגין השעות שיושקעו על-ידו בקשר לחברה" (בסעיף 39 לתצהירו). הנתבע אף העיד כי ביקש להציע לתובע תשלום עבור פעילותו ו"להקדים תשלומים" כי "אני לא אוהב להיות חייב למישהו" (עמ' 307 ש' 16-10) "אני הרגשתי בנוח יותר שהוא מקבל תמורה כבר" (עמ' 307 ש' 10). אף שגרסת ה- 15,000 ₪ של הנתבע לא הוכחה ונזנחה על ידו בסיכומיו, יש באמור כדי להעיד ולאשר כי גם הנתבע לא סבר שמדובר בפעילות חינם (ואף אין טענה כזו). איש מהצדדים לא סבר כי אם לא יצלח המשא ומתן ויתגבש לחוזה מחייב, יצא התובע וידיו על ראשו, ללא כל תמורה עבור פעילותו זו בתקופה של כחצי שנה. בכל מקרה הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח אחרת, וחל כאן הכלל הרגיל שלא נסתר, כי התובע זכאי לשכר ראוי בגין פועלו או שירותיו. כאמור, אין בידי לקבל את טענת הנתבעים שהתובע זכאי לכל היותר ל-15,000 ₪ עבור כל חודש בו סייע לפיסנטרה, אשר ממילא, כפי שכבר ציינתי, נזנחה בסיכומים. בפועל גם לא שולם לתובע הסכום של 15,000 ₪. מכל מקום, הנטל להוכיח שסוכם כי התובע יקבל תשלום סכום חודשי של 15,000 ₪ אם לבסוף לא יסתיים המשא ומתן בכריתת חוזה, מוטל על כתפי הנתבעים, והם לא עמדו בנטל זה (ראו בין היתר גרסאותיו השונות של הנתבע, בפרק ח(2) לסיכומי התובע. איני נדרשת לפרטי הפרטים נוכח קביעותיי לעיל וזניחת הטענה, אך אציין כי טענת התובע שם, כי גרסה זו לא עמדה במבחן החקירה הנגדית, מקובלת עליי).

      

129. ענייננו, אפוא, כאמור, במצב של "תהליך הולך ומתמשך של משא ומתן, בלי שהצדדים מצליחים להגיע לקשר חוזי כלשהו, כאשר במהלך המשא והמתן מבצע אחד הצדדים חלקים מסוימים של נושא ההתקשרות הצפויה" (עניין גרובר הנ"ל). משעה שהשירות שניתן בוצע לפי בקשתו של מקבל השירות או שזה הסכים לקבלו, חל הכלל הרגיל ולפיו קמה למקבל חובת תשלום שכר ראוי. כאמור, אין מדובר במצב שהנתבע סבר כי התובע פעל חינם ואף ברור היה לתובע (ולכל הפחות צריך היה להיות ברור לו) ששירותיו של התובע כרוכים בתשלום.

      

130. אעיר כי הצדדים לא הרחיבו בכל הקשור לסיום מערכת היחסים ביניהם, שלפי תיאור הצדדים "גוועה" בניתוק היחסים. אין טענה שהנתבע התנהל בהקשר זה בחוסר תום לב, ומכל מקום, לא הוכח שכך.

      

131. עלה, אם כך, בידי התובע להוכיח את זכאותו לשכר ראוי. השאלה היא מהו שיעורו. כידוע שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית ויש לקבוע אותו בהתבסס על חומר ראיות שהובא בפני בית המשפט (עניין ווטאירפול, בפסקה 61, והאסמכתאות ששם).

      

     ב(3) קביעת השכר הראוי

      

132. מהם השיקולים שיש להביא בחשבון בקביעת השכר הראוי?

      

133. פרידמן ושפירא בר-אור מציינים כי קשת המקרים הנמנית עם הקבוצה הראשונה כאמור בעניין גרובר, במסגרתה מקיימים הצדדים משא ומתן, תוך שהתובע-המזכה מבצע בשלב הטרום חוזי פעולות שהיו צפויות להיות חלק מהחוזה שייכרת "... נמצאת על הגבול שבין דיני החוזים לבין דיני עשיית עושר. היסוד של דיני עשיית עושר מקורו בכך שהתובע זוכה בשכר, חרף העובדה שלא נכרת חוזה תקף או שלא הושג הסכם בכל הנקודות החשובות. עם זאת, מדובר במצב שבו בוצעה העבודה לבקשת הנתבע ובנסיבות שבהן משתמעת כוונה שתיעשה בשכר. בכך ניתן לראות הסכם לביצועה בתשלום, גם אם הסכם זה איננו עולה כדי חוזה שלם". ובהמשך לכך ציינו, כי "נוכח אופיה של הקטגוריה הנוכחית, ראוי להתחשב בהסכמות, ולו חלקיות, שהושגו בין הצדדים ביחס לגובה התשלום, כך למשל, אם הוסכם בין הצדדים על תשלום בערכים דולריים, יש מקום, לכאורה, להצמיד את התשלום למטבע זה. כמו כן, אם הסכימו הצדדים על שיטות חישוב מסוימות או שקבעו גבול עליון לתשלום, יש לכבד את המוסכם ביניהם" (חלק ראשון, פסקה 8.4). ברי כי משלא נכרת חוזה, אין לאכוף על הצדדים את החוזה שלא השתכלל (עניין ווטאירפול, פסקה 70). עם זאת, כאמור, בקביעת השכר הראוי ניתן להתבסס על אלמנטים מוסכמים, בבחינת "הסכמה למחצה" כפי שכינה זאת בית המשפט בע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, פ"ד נח(5) 20, (2004) פסקה 31 (ראו גם פרידמן ושפירא בר-אור, כרך ראשון, פסקה 8.4(34)). בעניין ווטאירפול נקבע כי בהתאם לנסיבות ניתן גם לגזור את שיעורו של השכר הראוי מהצעת השכר שהציע מקבל השירות (פסקה 64). שיקול נוסף שיש להביא בחשבון מטעמי מדיניות משפטית ראויה, הוא דבר ההימנעות מעריכת חוזה ברור בכתב. בעניין ווטאירפול נקבע כי יש לזקוף לרעת המזכה, שלא דאג לעגן ולהסדיר בחוזה פשוט את מערכת היחסים העסקית עוד בטרם החל באספקת שירותיו, ולהפחית מטעם זה את השכר הראוי (פסקאות 68-82 לפסק הדין של כבוד השופט שטיין).

      

134. אציין כי סוגיה דומה של קביעת השכר הראוי מתעוררת גם במקרים שבהם נכרת חוזה אך לא נקבעו במסגרתו המחיר או התמורה, ויש להשלים חוסר זה. העניין מוסדר בסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע כי "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". בע"א 5786/15 אזורים חברה להשקעות בפיתוח ובבניין בע"מ נ' חסן (3.9.2017) קבעה כבוד השופטת ברון, כי "מקורו של סעיף זה, על אף מיקומו בחוק החוזים, הוא בדיני עשיית עושר ולא במשפט. העיקרון העומד בבסיסו של הסעיף הוא שאדם זכאי לשכר על עבודה שביצע או שירותים שנתן, והימנעות ממתן אותו שכר אך משום שלא הוסכם עליו בחוזה תוביל להתעשרותו של הנהנה על חשבונו של העובד או נותן השירות" (פסקה 30 והאסמכתאות ששם) (עניין חסן). עוד נקבע בעניין חסן כי "... בהעדר ראיות על קיומו של נוהג, יש לבחון את השכר הראוי על יסוד כלל הראיות שבפני בית המשפט". (לדיון ביחס בין קביעת שכר ראוי לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולפי סעיף 46 הנ"ל ראו פסקאות 59-60 לפסק הדין של כבוד השופט שטיין בעניין ווטאירפול. ראו גם פרידמן ושפירא בר-אור, פסקה 8.4 בעמוד 242).

      

135. הוכח כאמור, כי התובע פעל בקשר עם ענייני החברה והשקיע בכך מזמנו וממרצו במשך כחצי שנה. הנתבע אמנם ציין שמדובר בכ- 5 חודשים, אך אין זה המצב. הפגישה התקיימה ביום 11.10.2018. הנתבע טען כי התובע פעל עד מרץ 2019, אך פורטו לעיל פגישות עסקיות בהן נכח התובע גם באפריל 2019 מבלי שצוין תאריך מדויק (עם חברת וויז וחברת אפיקים). ניתן לומר, אפוא, כי פעילותו של התובע בענייני החברה, נמשכה כ- 6 חודשים. תחילה, ועד להודעה על יישום הרפורמה, כשניכרה תחושת משבר ודחיפות, הדגש היה על פעילות בקשר עם יישום הרפורמה, עניין שהיה בעיני הנתבע בזמן אמת כבד משקל ובעל חשיבות רבה מאוד. עיקר הפעילות אז היה בבחינת דרכי הפעולה האפשריות וגיבוש הדרך, תוך איסוף ואיתור מידע רלבנטי, לרבות היוועצות עם עורכי הדין בקל וגזית, שפעלו אף הם כמתואר לעיל. בהמשך, עם יישומה של הרפורמה, התאפיינה הפעילות בפגישות עסקיות עם צדדים שלישיים בעיקר להרחבת התקשרויות החברה או לביסוסן, כשלאורך הדרך גם נועץ הנתבע בתובע בעניינים שונים הקשורים לעסקי החברה עם צדדים שלישיים. התובע עסק גם בהיבטי הפרסום, לרבות גיוס מר שמיר שהשתתף במבצע פרסום של החברה ללא תמורה. מתיאורי הפגישות בתצהיר התובע ומועדן ומעיון בתכתובת הווטסאפ בין הצדדים, עיקר נפח הפעילות במישור זה הוא בחודשים דצמבר 2018 - פברואר 2019 (בעיקר אך לא רק. בנובמבר 2018 יש תכתובת בעניין תל-אופן, וגם באפריל התקיימו, כאמור, פגישות). כפי שכבר ציינתי, התובע השתתף בפגישות לבקשת הנתבע ולמצער, בהסכמתו. כאמור, לא קיבלתי את גרסת הנתבע שהתובע הוא שביקש להצטרף לפגישות והנתבע "רק" נאות הסכים לכך, אך בכל מקרה, גם אילו היה זה המצב, הסכמה זו בנסיבות ענייננו היא הסכמה לקבל את טובת ההנאה (יוער כי אף הסכמה שבשתיקה היא הסכמה לצורך העניין. ראו פרידמן ושפירא בר-אור, פרק 8.6).

      

136. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, מורה, כי "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן-הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן-המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". בענייננו, הנתבעים התעשרו מכך שנהנו משירותיו של התובע מבלי ששילמו לו על שירותיו דבר. הנתבעים ידעו כאמור, כי התובע נותן את שירותיו לחברה בציפיה לקבל תמורה ולא בהתנדבות; וחל העיקרון הכללי לפיו אדם שביצע עבודה לבקשת אדם אחר זכאי לקבל ממנו שכר ראוי.

      

137. כאמור, שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית והנטל הוא על התובע להוכיח את שיעורו. במקרים המתאימים ניתן גם לפסוק שכר ראוי על פי אומדנא על יסוד חומר הראיות. ראו למשל בעניין זה החלטת כבוד השופט שטיין בע"א 6737/19 קוגן נ' אלטרץ, פסקה 18 (15.1.2020). באותו עניין, קבע בית המשפט קמא כי המערער זכאי לשכר טרחה ראוי אך משלא הציג ראיות בעניין השכר הראוי ואף ויתר על קו טיעון זה בסיכומיו, החליט בית המשפט שלא לפסוק לו שכר ראוי בגין עבודתו. כבוד השופט שטיין מציין כי ברור היה מקביעות בית המשפט קמא כי המערער זכאי לשכר טרחה ראוי בעד מאמציו ואף שלא הביע עמדה חד משמעית (ההחלטה נתנה בבקשה לסעד זמני) "... ייתכן שסביר היה, בנסיבות העניין, לצפות לכך שבית המשפט קמא ינסה לעשות עם קוגן צדק מלא ושלם על ידי פסיקת שכר טרחה ראוי בעד מאמציו, שכאמור תוארו בפסק הדין כמשמעותיים ומקצועיים, למרות שקוגן בחר שלא לקדם את תביעתו לשכר ראוי מטעמים השמורים עמו (אשר התבררו כשגויים לאחר מעשה). פסק הדין קמא קבע כממצא עובדתי ברור ומוכח כי אלטרץ נהנה מעבודתו של קוגן כעורך דין, שכאמור היתה כרוכה במאמצים מקצועיים רבים ומשמעותיים, מבלי לשלם עבורה. לכאורה, מצב דברים זה איננו תקין ואיננו צודק ... על אף שגובהו של שכר הטרחה הראוי לא הוכח בבית משפט קמא, בית המשפט יכול היה לשקול את פסיקת השכר הראוי כאמור לפי אומדנא, כפי שקוגן טוען כעת במסגרת ערעורו. מבלי לקבוע במסמרות, דעתי היא שטענה זו ראויה להישקל בכובד ראש על ידי המותב שיידון בערעור של קוגן. אחרי הכל, פסיקת שכר טרחה ראוי לפי אומדנא היא דבר מקובל שניתן לעשותו במקרים המתאימים, אפילו במסגרתו של ערעור".

      

138. כפי שציינתי בפתח הדברים, התביעה בענייננו הוגשה גם בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. עילה זו נזכרה גם בסיכומי התובעים ולא נזנחה (בשונה מעניין קוגן הנ"ל) תוך שנסמכה על כלל הטענות והראיות, למקרה שבית המשפט ידחה את התביעה לאכיפת חוזה שבעל פה (סעיף 114 לסיכומים. ראו גם התביעה לכל סעד שבית המשפט ימצא לנכון, בסעיף 115). אמנם המסלול העיקרי שבו הלכו הצדדים לא היה במישור זה, שכן כל צד אחז במלוא תאוותו. התובע ביקש לאכוף את החוזה הנטען לקבלת שווי המניות בסך של 10,000,000 ₪, והנתבע הכחיש מכל וכל קיומו של חוזה (ובסיכומיו, אף לא חזר על גרסת ה- 15,000 ₪). התובע לא הגיש חוות דעת בעניין השכר הראוי. עם זאת, הובאו לפניי ראיות מספקות בכל הקשור לכך ונדון ועלה פועלו של התובע, כך שהונחה לפניי תשתית ראייתית מספקת לצורך הערכת השכר הראוי בדרך של אומנדא; תשתית ראייתית שהצדדים גם התייחסו אליה כחלק בלתי נפרד מהדיון בשאלת קיומו של חוזה. אוסיף על כך כי אף שברוב המקרים דרך המלך בתביעות לשכר ראוי היא שהערכת השכר הראוי תעשה על יסוד חוות דעת מומחים דווקא, אין זה בגדר הכרח בל יעבור (ראו למשל, פסקי הדין בעניין גרובר שם לצד דחיית הטענות החוזיות נקבע השכר הראוי מבלי שהוגשה חוות דעת, על יסוד התשתית הראייתית שנפרשה לפני בית המשפט. וכך גם בעניין ווטאירפול). אף סבורני כי במידה רבה עסקינן כאן במקרה שקשה ליצוק ל"תבנית" שכר מקובלת וממילא, כאמור, מצאתי כי קיימת תשתית ראייתית מספקת לקביעת השכר הראוי בנסיבות העניין.

      

139. סבורני, אפוא, כי על אף שלא נכרת חוזה ועל אף המחלוקות בין הצדדים כמתואר, אין מקום בנסיבות העניין ולאור קביעותיי לעיל באשר לשירותיו של התובע, להשיב את פניו של התובע ריקם ולפטור את הנתבעים מתשלום שכר ראוי והוגן לתובע; ובדומה לעניין קוגן הנ"ל יש לפסוק לתובע שכר ראוי על שירותיו. כאמור, העילה של עשיית עושר לא נזנחה על ידי התובע והוא החזיק בה גם בסיכומיו. הנתבעים לא התייחסו לעילה זו בסיכומיהם והסתפקו בטענה כי לא נכרת חוזה. עם זאת ואף שהצדדים לא דנו במפורש בשאלת גובה השכר הראוי, הם התייחסו רבות גם לכל הקשור לפעילותו של התובע והונחה לפניי, כאמור, תשתית ראייתית מספקת לקבוע את שכרו של התובע בגין שירותיו בנסיבות העניין, בדרך של אומדנא.

      

140. הובהרה בקביעותיי לעיל חשיבות יישום הרפורמה בזמן אמת בעיני הנתבעים. כמו כן, פורטו פעולותיו של התובע בשני הנדבכים. כאמור, במסגרת השיקולים שניתן להתחשב בהם באומדן השכר הראוי באים גם "הסכמות למחצה", הצעת השכר שהציע מקבל השירות או קביעת "גבול עליון". בהקשר זה אציין שוב את גרסתו של הנתבע שלפיה התקיימו בין הצדדים מגעים לעניין תנאי ההתקשרות, שלא השתכללו לכלל הסכם, לפיהם התובע יהיה זכאי לאופציות כנגד העמדת שירותיו לחברה לתקופה שלא תפחת משנתיים. בפועל פעל התובע בענייני החברה, כאמור, בתקופה של כחצי שנה.

      

141. כאמור במסגרת ההליך הוסיף הנתבע גם את תנאי המכירה של החברה במחיר גבוה משמעותית משוויה על מנת שהתובע יהא זכאי לתמורה. אמנם, דחיתי את הטענה שתנאי זה עמד על הפרק בזמן אמת, אך אזכיר, למען שלמות התמונה, כי לפי תצהיר הנתבע החברה נמכרה ביום 1.3.2022. התובעים בסיכומיהם טענו כי אף שהתביעה הועמדה על סך של 10,000,000 ₪ בלבד, במהלך ההליך התברר כי 10% ממניותיה של החברה שווים ככל הנראה משמעותית יותר משעה שהנתבעים סירבו למסור מה היה שוויה במכירתה. מכירת החברה ארעה בתקופה שלאחר התקופה לה מתייחסת התביעה, ואין חולק כי התובע לא היה מעורב במכירתה. בנסיבות העניין תרומתו של התובע להשאת שוויה של החברה, בפעילותו בתקופה הנדונה בתביעה, אינה ניתנת למדידה. עם זאת, יש לציין כי אחד התנאים לתשלום התמורה לתובע, אליבא דנתבע, התממש.

      

142. ביישום הדין ושקילת כל השיקולים בענייננו, בהינתן שהצדדים קיימו דין ודברים שלא השתכלל לכלל חוזה בדבר תמורה הונית בשיעור של 10% מהמניות בתמורה לטיפול התובע ביישום הרפורמה ובעניין עסקי החברה, ושווין המוסכם לצורך ההליך (10,000,000 ₪); ובהינתן מצב הדברים כפי שנחזה ונחווה בזמן אמת על ידי הצדדים, והנתבע בפרט, בכל הקשור בעיכוב ביישום הרפורמה וחשיבות העניין ומשקל הטיפול בסוגיה זו בהלימה לחשיבות העניין; בראי דרישתו של התובע, ההשקעה שהשקיע התובע ובכלל זה הפגישות המרובות, רמת המעורבות של התובע בעסקי החברה, סיועו בשיווק ובמתן ייעוץ וליווי וקשריו והיכרותו את הענף, לרבות ביצירת הקשר עם עורכי הדין בקל וגזית שייעצו בענייני החברה, והפרסום המשמעותי והמכובד על ידי מר שמיר ללא תמורה. והכל בתקופה לא מבוטלת של כשישה חודשים; ובראי גרסתו של הנתבע והתקופה שעליה דיבר (שנתיים) כשבסופו של יום צלחה החברה את המשבר הנדון ופרחה ואף נמכרה בהמשך, הגם שכאמור ללא מעורבות התובע בעסקה זו; ה"הסכמות למחצה" והגבולות ששרטטו הצדדים כמתואר, ושיקולי המדיניות המשפטית בהעדר הסכם בכתב כאמור בעניין ווטאירפול - כל אלה באיזון בין השיקולים וטענות הצדדים, הביאוני לקבוע כי שכרו הראוי של התובע יעמוד על סך של 1 מיליון ₪, נכון למועד פסק הדין.

      

143. נוכח קביעותיי לעיל התייתר הצורך לדון בטענות נוספות של הצדדים ולא ראיתי שיש בהן כדי לשנות מהכרעתי הנ"ל.

      

144. אשר לתביעת התובעת 2 - התובע העיד כי התובעת 2 עתידה הייתה לקבל 50% מהרווחים בגין עסקאות נוספות שלא בתחום התחבורה (גרסת ה- 50% הנוספים של התובע שהוצגה לעיל), ואילו התובע אמור היה להחזיק במניות (למשל בעמ' 153 ש' 14-16). לא נתבע כל סעד בגין אותם 50% וממילא לא הוכחה הזכאות לסכום כלשהו בגין כך. על כן, לא היה כלל מקום להגשת התביעה גם בשמה של התובעת 2, ותביעתה של התובעת 2 נדחית.

      

145. הערה לקראת סיום: במסגרת הדיון בחלק הראשון הובאו טענות וחשדות הנתבע ביחס לבכירים במשרד התחבורה ובחברת דן. לחשדות שהועלו לא הוצג ולו שמץ של תשתית ראייתית ואין בקביעותיי כאן כדי לאשרן, אף לא במקצת. כל שנקבע הוא שכך סבר הנתבע בזמן אמת. אין לי אלא להצר על כך ששמם "השתרבב" באופן זה בהליך לא-להם שלפניי. מטעם זה צוינו על ידי שמות הבכירים כפי שצוינו במסגרת פסק הדין. יובהר, כי זו אחת הסיבות שבגינן סברתי כי מן הראוי להביא לסיומו של תיק זה על דרך הפשרה, ולא בפסק דין מנומק שבו תיפרש מלוא היריעה הנדרשת להכרעה, לרבות טענותיו הבלתי מבוססות של הנתבע כנגד בכירים במשרד התחבורה ובחברת דן. סברתי גם שיהא נכון לסיים את התיק בהסכמה ולחסוך בכך לצדדים את כל הכרוך בניהול ההליך לפי כל כללי הספר, על קביעותיי, ועל הוצאות ניהול ההליך שאינן עומדות בפרופורציה סבירה לעניין, בוודאי בשים לב לסכום שנפסק. לצערי, כאמור, לא עלה בידי להביא את הצדדים לכדי הסכמות ולייתר כתיבתו של פסק דין זה.

      

     סיכום וסוף דבר

      

146. תביעת התובע 1 מתקבלת חלקית, באופן שאני מורה לנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע 1 סך של 1,000,000 ₪ נכון למועד מתן פסק דין זה. תביעת התובעת 2 נדחית בזאת.

      

147. הנתבעים יישאו בהוצאות התביעה בגין ההקלטה והתמלול לפי קבלה, ובהחזר יחסי של האגרה. עוד אני פוסקת לטובת התובע שכ"ט עו"ד בסך של 140,000 ₪. בקביעת שכר הטרחה הבאתי בחשבון את התוצאה על קביעותיי לאורך פסק הדין, את הפער בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק לטובת התובע, ואת דחיית תביעת התובעת 2.

      

     המזכירות תדוור לצדדים

     ניתן היום, י'י' סיוון תשפ"ד, 16 יוני 2024, בהעדר הצדדים.