פס"ד העוסק בשיתוף ספציפי בנכס שהתקבל בירושה

לפניי תביעה רכושית לאיזון משאבים ופירוק שיתוף, שהגישה התובעת כנגד הנתבע.

רקע כללי

הצדדים בני זוג, נישאו בשנת 1987 בחו"ל. מנישואים אלו נולדו להם 4 ילדים משותפים.

בשנת 1991 עלו הצדדים לישראל, ולאחר זמן מה התובעת (להלן: "האישה") החלה לעבוד כאחות, ואילו הנתבע (להלן: "האיש") למד לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטה.

בשנת 1994 רכשו הצדדים דירה בעיר ה' והזכויות בדירה זו נרשמו על שמם בחלקים שווים. הצדדים התגוררו בדירה זו ממועד רכישתה. האיש סיים את לימודיו לתואר במשפטים בשנת 1996 והחל לעבוד כעו"ד עצמאי בעיר ר'.

בשנת 2000 עברו הצדדים להתגורר בשכירות בעיר ר' ובמקביל השכירו את דירתם בה' .

בשנת 2005 רכשה אמו של האיש, גב' מ. ח ז"ל (להלן: "האם" ו/או "המנוחה") בית ברח' *** בר' (להלן: "הבית בר'"), והזכויות בבית בר' נרשמו על שם האם המנוחה. בהליך הרכישה ייצג האיש את אמו המנוחה כעורך דין ואף ערך את הסכם המכירה, עליו חתמה האם.

הבית בר' שופץ, והאיש והאישה נכנסו להתגורר בו. מאז הצדדים מתגוררים בבית בר' והוא משמש כבית מגוריהם. אף במהלך שנת 2011 בוצע שיפוץ בבית בר' .

להשלמת התמונה יצוין, כי האם המנוחה רכשה דירה נוספת וקודמת בעיר ר', יחד עם אחיו של האיש מר י' ח' ורעייתו. האם המנוחה התגוררה בדירה זו יחד עם האח י' ורעייתו, וזאת עד לפטירתה של האם. דירה זו נרכשה בין היתר באמצעות הלוואת משכנתא אותה נטלו האם המנוחה, האח י' ורעייתו.

בשנת 2007 מכרו הצדדים את דירתם בה' ורכשו באותה שנה נכס מקרקעין ברח' *** ר', אשר משמש מאז רכישתו כמשרדו של האיש העובד כעו"ד עצמאי (להלן: "המשרד"). הזכויות במשרד נרשמו על שם שני הצדדים בחלקים שווים.

בשנת 2012 לערך נרכש נכס מקרקעין ברח' *** בעיר ר', והזכויות בנכס זה נרשמו במלואן במהלך שנת 2013 על שם בנם הבכור של הצדדים, ב' ח' (להלן: "הנכס הרשום על שם הבן ב'").

בשנת 2014 נפטרה האם המנוחה, והותירה אחריה צוואה. במסגרת צוואתה הורישה את הבית בר' (שהזכויות בו היו רשומות על שמה) לאיש במלואן. בשנת 2017 נרשמו הזכויות על הבית בר' במלואן על שם האיש (בהתאם לצו לקיום צוואת האם המנוחה מיום 15.10.215).

במהלך שנת 2020 הגישה האישה את התביעה שלפניי, וכן תביעה בעניין בנם הקטין של הצדדים ומזונותיו. בשים לב לגילו של הבן הקטין והעובדה כי הצדדים עודם מתגוררים תחת קורת גג אחת בבית בר', הגיעו הצדדים להסכמות בעניינו של הקטין, ותביעת המזונות נמחקה בהתאם לבקשת האישה.

אין חולק בין הצדדים כי יש להורות על איזון משאבים ופירוק שיתוף במשרד, ברכב, וכן בזכויות הסוציאליות, בכספים ובחובות שנצברו בחשבונות הבנק הרשומים על שם הצדדים ממועד הנישואין ועד למועד הקרע (למעט סך 250,000 ₪ שנצבר בחשבון הבנק הרשום על שם האיש, כפי שיפורט).

כמו כן, בהתאם להסכמת הצדדים, מועד הקרע נקבע ליום 30.8.2020 – מועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך (להלן: "מועד הקרע", ראו החלטה מיום 20.3.2020).

הצדדים חלוקים ביניהם באשר לזכויות בנכסים הבאים:

• הבית בר';

• הנכס הרשום על שם הבן ב';

• סך 250,000 ₪ שנצברו בחשבון בנק הרשום על שם האיש;

   

  אדון בנפרד בכל אחד מהנכסים שנותרו במחלוקת.

   

  הבית ב ר'

   

  תמצית טענות האישה

   

לטענת האישה, בין היתר, האיש מנסה לנשל אותה מזכויותיה בבית המגורים לאחר למעלה מ-35 שנות נישואין. לטענתה, האיש ניהל את ענייניהם הרכושיים והמשפטיים של הצדדים ביד רמה, ואילו היא סמכה עליו בעיניים עצומות.

לטענתה, הבית בר' נרכש על ידי האיש ונרשם על שם אמו המנוחה רק מטעמי מיסוי, שכן באותה העת הייתה לצדדים דירה הרשומה על שמם בה' . עם זאת, האיש הבטיח לה כי אין לה מה לדאוג, שכן הוא ידאג כי האם תערוך צוואה ותעביר את הבית בר' על שם הצדדים לאחר אריכות ימיה. לאישה היה ברור כי הבית בר' הוא בית מגוריהם של הצדדים.

לטענתה, לאם המנוחה לא היו מקורות כספיים לרכישת הבית בר', והוא נרכש מכספים משותפים של הצדדים. כמו כן, האם מעולם לא התגוררה בבית בר' , אלא בדירה שרכשה יחד עם אחיו של האיש ורעייתו. עוד טענה האישה, כי את הדירה בה התגוררה האם היא רכשה באמצעות הלוואת משכנתא שנטלה יחד עם אחיו של האיש, ויש בכך כדי לחזק את הטענה כי לאם לא היו מקורות כספיים לרכישת הבית בר' .

עוד טוענת האישה, כי הבית בר' שופץ מספר פעמים במהלך החיים המשותפים. תחילה, לאחר רכישתו ובטרם נכנסו הצדדים להתגורר בו, וכן בשנת 2011, הצדדים בנו קומה נוספת לבית (קומה רביעית) מכספים משותפים.

לטענת האישה, היא לא הגישה התנגדות לצוואת האם המנוחה ואינה מבקשת את ביטולה, אולם טוענת כנגד היקף העיזבון במסגרת מערכת היחסים שבין הצדדים.

לטענתה, מדובר בבית מגורי הצדדים מזה כ-18 שנה, אשר נרכש במהלך הנישואין ובמאמץ משותף. הצדדים אף גידלו בבית זה את ארבעת ילדיהם המשותפים. לטענתה, רישום הבית על שם האם המנוחה נעשה על ידי האיש כעורך דין של האם המנוחה, ולפני רישום הבית על שם האם המנוחה האיש פנה להוריה של האישה וביקש מהם לרשום את הבית על שמם.

לטענתה, האיש הציג לה מצג שווא לפיו חרף רישומו של הבית על שם האם המנוחה, זכויותיה בו מובטחות ומדובר בנכס משותף, והיא הסתמכה על הבטחותיו של האיש כלפיה.

לפיכך, לטענתה מדובר בבית מגורים שהזכויות בו שייכות לשני הצדדים באופן שווה, בין כפי רישומו המקורי ע"ש האם המנוחה, ובין כפי רישומו כיום ע"ש האיש.

עוד טוענת האישה כנגד התנהלות האיש והסתרתו פרטים נדרשים המצויים בידיו, בשים לב לכך שהוא אשר ניהל את הליכי הרכישה של הבית.

תמצית טענות האיש

מנגד טוען האיש, כי אמו רכשה את הבית בר' על מנת לסייע לצדדים. האם המנוחה רכשה נכס גדול יותר מהנדרש לה, כדי שתוכל להתגורר יחד עם הצדדים וילדיהם, אולם האם חזרה להתגורר בדירה הקודמת שהייתה בבעלותה יחד עם אחיו הצעיר של האיש.

לטענתו, לצדדים לא היו אמצעים כספיים לרכוש את הבית בר', שכן באותה העת טרם מכרו את דירתם בה' (שנמכרה שנתיים לאחר מכן) והכנסותיהם המשותפות של הצדדים לא עלו על כ-9,500 ₪ לחודש סה"כ. לעומת זאת לאם המנוחה היו כספים, שכן הוריו של האיש היו אנשים אמידים מאוד בחו"ל, והאם עלתה לישראל (לאחר שהאב נפטר) עם ממון.

לטענתו, האם חילקה את מרבית הכספים לילדיה עוד במהלך חייה. לפיכך, רק האיש ואחיו הצעיר ישראל ירשו מהאם נכסים במסגרת צוואתה. הזכויות בבית בר' היו רשומות על שם האם המנוחה, עד שנרשמו על שם האיש בשנת 2017, בהתאם לצוואת האם.

עוד טוען האיש, כי טענות האישה בדבר "שיפוץ" שנערך בבית הינן טענות סרק כוזבות. לצדדים לא היה ממון לצורך עריכת שיפוץ, ובטח לא כזה הנטען על ידי האישה. מלבד אבזור הבית, סגירת גג רעפים קיים וענייני קוסמטיקה (כגון צביעת הבית), הצדדים לא ערכו כל שיפוץ במהלך מגוריהם בית בר' .

לטענת האיש, מאחר ומדובר בנכס שניתן לו בירושה, הרי שלפי הוראות חוק יחסי ממון, יש להחריג נכס זה ממסת הנכסים ברי האיזון.

דיון והכרעה

לאחר שמיעת הצדדים ועיון בכלל הראיות שהונחו לפניי, מצאתי לקבוע כי לא עלה בידי האישה להוכיח טענתה לפיה הבית בר' לא היה בבעלות האם המנוחה. עם זאת, מצאתי כי על אף שמדובר בנכס שהאיש ירש מאמו המנוחה, עלה בידי האישה להוכיח כי מדובר בנכס משותף. ואסביר.

הבית בר'  – נכס בבעלות המנוחה, ולפיכך חלק מעיזבונה

ראשית, אין חולק כי הזכויות בבית בר' נרשמו במלואן על שם האם המנוחה, בסמוך לאחר רכישתו (ראו נספח ו' לתצהיר האיש). כמו כן, האם המנוחה נרשמה כקונה בהסכם לרכישת הבית בר', ואף חתמה על ההסכם (ראו: הסכם המכר מיום 8.6.2005, נספח ה' לתצהיר האיש). סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קובע כי רישום הזכויות במקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לזהות הבעלים של המקרקעין. בפסיקה נקבע כי "נקודת המוצא היא שהרישום משקף נכוחה את מצב הדברים" (ע"א 7744/12 שעלאן נ' מדינת ישראל (14.8.2014)). תכלית מרכזית של הרישום היא ליצור ודאות, וככל שאדם מבקש לטעון כי הרישום שגוי, שומה עליו לתמוך טענתו בראיות (ע"א 45/15חלימה נבולסי נ' נביל נבולסי (15.5.2017). לפיכך, הנטל מוטל על האישה להוכיח כי הרישום על שם האם המנוחה אינו נכון, והאישה לא עמדה בנטל זה.

שנית, האישה לא הוכיחה כי טענה עוד בחיי האם כי על אף הרישום יש לאישה זכויות בעלות בבית ולא ביקשה את שינוי הרישום. כעת טוענת האישה כנגד זכויות של האם המנוחה, לאחר שזו הלכה לבית עולמה.

ודוק. האישה לא טענה כי לא ידעה אודות רישום הזכויות על שם האם המנוחה. ההיפך הוא הנכון. לטענת האישה, האיש רשם את הבית בעת רכישתו על שם האם המנוחה, ובעת רישומו הבהיר לה כי הרישום מתחייב משיקולי מס, שכן בבעלותם נכס נוסף. (ראו: סעיף 24 לכתב התביעה המתוקן, סעיף 33 לתצהיר האישה).

בפסיקה נקבע כי "כאשר מדובר בתביעה כנגד עיזבון, רובץ על התובע נטל הוכחה גבוה מזה המוטל על תובע בהליך אזרחי רגיל. הטעם העומד בבסיסה של הלכה זו הוא... כי 'אין לדעת אם הנפטר, אילו היה חי, לא יכול היה לטעון טענות ולהביא הוכחות שהיה בהן כדי להכשיל את התביעה" (ע"א 2556/05 שרה זלוטי נ' אליהו אינדיבי (8.2.2009), ראו גם: ע"א 6894/15 משה זלצר נ' יעקב אבירם(07.09.2017), ע"א 45/15חלימה נבולסי נ' נביל נבולסי (15.5.2017)). אמנם בענייננו לא מדובר בתביעה כנגד עיזבון, אולם גם כאן, האישה אשר ידעה כי הזכויות בבית רשומות על שם האם המנוחה, לא פעלה עוד בחיי המנוחה לשינוי הרישום.

שלישית, האישה לא הוכיחה כי הבית בר' נרכש מכספים משותפים של הצדדים. תחילה טענה האישה כי הבית בר' נרכש מכספי מכירת הדירה בה' (סעיף 21 לכתב התביעה המתוקן). אולם בהמשך, ולאחר שהתברר כי הדירה בה' נמכרה רק בשנת 2007, בעוד הבית בר' נרכש שנתיים קודם לכן - בשנת 2005, כפי שעלה ממסמכים שצירף האיש, שינתה האישה את גרסתה, וטענה כי הבית נרכש מכספים משותפים אותם חסכו הצדדים, ומכל מקום טענה כי לאם המנוחה לא היו כספים לרכישת הבית בר' .

לטענתה, לאחר נישואי הצדדים הם התגוררו בבית הורי האיש. מכיוון שאביו של האיש – בעלה של האם המנוחה, נפטר בחו"ל, ומאחר ובחו"ל היה נהוג כי הגבר שולט באמצעים הכלכליים, הרי שלאחר פטירת האב, האם איבדה באחת את העוגן הכלכלי שלה. כמו כן טענה האישה, כי משפחתה ומשפחתו של האיש הם קרובי משפחה והיו בקשר הדוק, ואחיה ואמה יכולים להעיד כי לאם המנוחה לא היו כספים (סעיפים 33-35 לתצהיר האישה).

אין בידי לקבל טענה זו. מעבר לכך שהאישה העלתה טענה בעלמא אודות ידיעתה על מצבה הכלכלי של האם, ואמירות כגון: "ידוע לי מעל כל ספק שלמ' חמותי לא היו כספים שיכלו לממן את רכישת הבית" (סעיף 33 לתצהיר האישה), האישה לא צירפה כל ראיה בתמיכה לטענתה זו. האישה לא צירפה כל מסמך או אישור בתמיכה לטענתה אודות מצבה הכלכלי של האם המנוחה, ובפרט במהלך שנת 2005 – השנה בה נרכש הבית בר'. לא ניתן להסתפק בעדויות רחוקות של אנשים שהכירו פחות או יותר את המנוחה, כדי להעיד על יכולתה הכלכלית. בתמיכה לטענותיה לעניין מצבה הכלכלי של האם, זימנה האישה לעדות מטעמה עדה יחידה - אישה השייכת לעדה ה ***, אשר עבדה בעבר במכס בשדה התעופה והעידה כי המנוחה פנתה אליה במהלך שנת 1993 לצורך קבלת הלוואה לרכישת דירה (ראו עדות הגב' ס' י' 17-19 לפרוטוקול). אין בעדות זו כדי לתמוך בטענות האישה או ללמד על מצבה הכלכלי של האם המנוחה כלל.

האישה, אשר נטל ההוכחה מוטל עליה לבסס טענתה בראיות מתאימות, לא עשתה כן. כמו כן, האישה לא הוכיחה את טענתה באשר לכספים משותפים ששימשו לרכישת הבית, שעה שהדירה בה' נמכרה שנתיים לאחר מכן, ולא צורף אף מסמך המעיד אחרת. האישה אף לא הוכיחה כי הכנסות הצדדים באותה העת הספיקו לרכישת הבית בר' .

אכן עולות תמיהות סביב רישום הבית בר' על שם האם המנוחה, שעה שהאם המנוחה לא התגוררה בבית, אלא הצדדים וילדיהם (לטענת האישה, האם המנוחה לא התגוררה בבית כלל. אף לטענת האיש האם התגוררה עימם בתחילה, אולם חזרה להתגורר בדירה הקודמת שהייתה בבעלותה, יחד עם אחיו הצעיר, ראו: סעיף 13 לתצהיר האיש).

כמו כן, לא הובהר על ידי האיש באופן מספק מדוע האם המנוחה רכשה בית נוסף וגדול, שעה שאת הדירה בה התגוררה רכשה יחד עם אחיו הצעיר של האיש ורעייתו, ולצורך מימון הרכישה אף נטלה הלוואת משכנתא.

זאת ועוד. אף לטענת האיש, כאשר הצדדים השכירו את הדירה בה' ושכרו דירה אחרת בר', הם כיסו את הוצאות השכירות מדמי השכירות שקיבלו, ובידם עוד נותרה יתרה (סעיף 9 לתצהיר האיש). כמו כן, האיש העיד כי כשהצדדים עלו לארץ, היה לו "הרבה כסף" שהביא מחו"ל (בעמ' 48 שורות 5-24 לפרוטוקול).

בנוסף, הסכם המכר נערך על גבי דף עם לוגו של האיש כעורך דין, הוא אשר ייצג את האם המנוחה בעסקת רכישת הבית בר', ובהסכם נקבע כי הקונה והמוכר יחתמו "על ייפוי כוח בלתי חוזר המסמיך את עוה"ד א' ח' לעשות בשמם ובמקומם את כל הפעולות הדרושות לשם רישום הזכויות בדירה" (ראו: סעיף 28 להסכם המכר).

התרשמתי כי האיש היה הרוח החיה מאחורי העסקה לרכישת הבית בר', ניהל אותה ופעל לביצועה (ראו בעמ' 49 שורות 28-30 לפרוטוקול), אולם לא מצאתי כי די בכך וכן בתמיהות שעלו כמפורט לעיל, כדי להוכיח כי הבית היה בבעלות הצדדים ממועד רכישתו, ולא בבעלות האם, על שמה נרשמו הזכויות במלואן.

הבית בר'  – נכס משותף

עם זאת, מצאתי כי עלה בידי האישה להוכיח כי בית המגורים, אותו ירש האיש מאמו המנוחה במהלך חיי הנישואין, הנו נכס משותף. ואסביר.

הצדדים נישאו בשנת 1987, כך שיחסיהם הכלכליים מוסדרים בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). בהתאם לסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג ל"מחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג".

סעיף 5 לחוק יחסי ממון מבחין בין נכסי המאמץ המשותף הכלולים באיזון המשאבים, לבין נכסים חיצוניים:

(א)"עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט:

(1)נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

..."

אמנם סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון מחריג מהאיזון נכסים שהצדדים קיבלו בירושה. עם זאת, נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין כי אין בהוראות החוק כדי למנוע הכרה בשיתוף בנכס חיצוני ספציפי, ככל ותוכח כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי (בע"מ 1059/17פלוני נ' פלונית (09.02.2017), ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט (3) 529 (1995), רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו (6) 175 (2002), ע"א 7684/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט (5) 596, 614 (2005)).

הפסיקה נתנה לדירת מגורים מעמד מיוחד, ונקבע כי יש להקל על בן הזוג הטוען לשיתוף בה מכוח כוונת השיתוף הספציפית. בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני(26.12.2012) נקבע:

"כאשר הנכס 'החיצוני' הינו דירת המגורים, הודגש אופייה וייחודה כ'נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד', ולפיכך נקבע כי מבחינת נטל ההוכחה 'יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם......על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם  ממושכים – קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי".

הפסיקה קבעה כי "השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף בנכס ספציפי היא שאלה עובדתית תלוית נסיבות .... ונבחנת 'בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמתם (המפורשת או המשתמעת), וכן לנסיבות חייהם ביחס לנכס הספציפי' (בע"מ 2991/13פלונית נ' פלוני(21.08.2013), וההפניות שם).

כאמור, מצאתי כי בנסיבות מקרה זה עלה בידי האישה להוכיח כי בית המגורים, אותו ירש האיש מאמו המנוחה בשנת 2014 הנו נכס משותף, וזאת מהטעמים הבאים:

ראשית, מדובר בבית מגורים, שהנו נכס משפחתי מובהק, בו התגוררו הצדדים משך כ-18 שנה (ועודם מתגוררים בו), בו גידלו את ילדיהם במהלך השנים. הצדדים נשואים כ-35 שנה, לשני הצדדים אלו הם נישואין ראשונים ויחידים, כאשר הצדדים נהגו בשיתוף וכל אחד מהצדדים תרם לניהול משק הבית.

כך טען האיש בתצהירו: "במהלך החיים המשותפים אני והתובעת חלקנו את ניהול משק הבית והקטינים והנטל הכלכלי. כל אחד מאתנו עבד ולקח חלק בעניינים אלו". (סעיף 8 לתצהיר האיש).

כך העידה האישה: "... אני אישית כשעליתי לארץ, עבדתי מבוקר עד לילה. משק בית, מטבח, בעלי היה לומד אותו זמן. הוא בא לפה כשהוא היה צריך עוד ללמוד ולעשות מבחנים כדי להיות עו"ד, אז אני לקחתי על עצמי הכל כדי לממן את הבית. חדרי מדרגות, משק בית. הוא יודע את זה, בשביל המשפחה עשיתי הכל....אני עבדתי שקל שקל הבאתי לא'. הוא היה מנהל החשבונות שלנו. לא ידעתי, לא הייתה לי גישה. הוא היה אומר – בנאדם אחד מנהל את הכל. את תדעי לגדל ילדים ולהביא כסף, אני אנהל את כל השאר. אני לא ידעתי מה הוא מרוויח, כשהייתי שואלת היה אומר לי בשביל מה את שואלת, אל תשאלי אותי. הכל אמת" (בעמ' 22 שורות 1-9 לפרוטוקול).

וכפי שהעידה האישה במקום אחר: "...מה אני יכולה להגיד לך? כל החיים שלי הקדשתי לבית, למשפחה, לילדים". (בעמ' 27 שורות 21-22 לפרוטוקול).

שנית, לאחר שמיעת הצדדים מצאתי לקבל את גרסת האישה, כי האיש הציג בפניה מצג לפיו ככל ויירש את בית המגורים מאמו לאחר אריכות ימיה, הרי שמדובר בנכס משפחתי המשותף לשניהם, והאישה הסתמכה על מצג זה.

ראו עדות האישה:

ת. "א' ניהל את כל זה. אף אחד לא ידע איך הוא ניהל את זה, כי הוא היה עורך דין, הוא ידע איך לנהל את כל הניירת הזו. הוא אמר לי במפורש – אנחנו נקנה הבית הזה ונעשה על שם של אמא שלו, מטעם המיסוי שלא יעשו לנו בלגאן, ואחר כך אני אדאג לעשות את הבית הזה על שתי שמות שלנו, אל תדאגי תסמכי עליי.

ש. אם זה כך, וכל זה ידעת בזמן אמת, נכון? את כל מה שסיפרת עכשיו לבית המשפט.

ת. מה זאת אומרת בזמן אמת?

ש. לפני מעשה, הוא דיבר אתך על זה, זה היה הסיכום ביניכם, נכון?

ת. כן, בטח.

ש. איך כל זה לא מופיע בכתב התביעה?

ת. על מה? שאני טענתי על זה שהוא עשה ככה? אבל אני אומרת לך, אני מספרת את האמת.

ש. א' אמר שמיד אחרי שמכרתם דירה, קניתם עוד דירה. נכון? את גם חתומה על הדירה הזאת. נכון?

ת. אני הסברתי עכשיו, הוא אמר שמטעם המיסוי אסור לנו שיהיה עוד בית, אני אמכור את הבית ואקנה משרד שיהיה על שם שנינו והבית שב*** אנחנו נעשה על שם של אמא ואני אדאג והלאה שהיא תוריש לנו את הבית הזה.

ש. אם זה ככה, אז תסבירי עוד פעם את סעיף 30, למה זה תמוה בעינייך?

ת. כי הוא שיקר, זה מה שהוא עשה, הוא שיקר, הוא כל החיים שלי שחייתי אתו הוא שיקר לי, ולא ידעתי שיש לי בעל ש-35 שנה אני חיה אתו ולא ידעתי איזה עלילות יש לו, שהוא רוצה להשאיר אותי מחוץ להכל. אני לא יודעת מה הייתה המטרה שלו, למה, מה אני עשיתי? שהייתי אמא ל-4 ילדים, שאני גידלתי אותם, שפרנסתי מהבוקר עד הלילה?

ש. איך הוא שיקר?

ת. הוא שיקר. הוא אמר לי שככה הוא יעשה והוא לא עשה את זה. עוד מה אני יכולה לספר לך? זה הכל שקר. אף אחד לא ידע מה שהוא עשה. כעורך דין היה מותר לו הכל לעשות". (בעמ' 28 שורות 13-35 לפרוטוקול).

עדות האישה בעניין זה הייתה אמינה ומשכנעת, והתרשמתי כי היא אכן הסתמכה על המצג אותו הציג האיש בפניה במהלך השנים, לפני ואחרי פטירת האם המנוחה, וכי האמינה כי בית המגורים בו התגוררו הצדדים שנים רבות ובו גידלו את ילדיהם המשותפים, הינו נכס משותף.

אף הראיות החיצוניות תומכות בגרסתה של האישה. על אף שבית המגורים נרשם על שם האם המנוחה, הצדדים הם אלו שחיו במהלך כל השנים בבית המגורים וגידלו בו את ילדיהם, וזאת במשך עשרות שנים וללא הסכם ו/או תשלום כלשהו לאם בגין מגוריהם. ודוק. גם אם אין בהתנהלות זו כדי להוכיח כי הנכס היה בבעלות של הצדדים מלכתחילה ולא בבעלות האם, הרי שיש בהתנהלות זו כדי לחזק את גרסת האישה כי האיש הציג בפניה מצג לאורך השנים כי ככל ויירש את הבית, הרי שיהא זה נכס משותף.

זאת ועוד. על אף שלאם המנוחה נולדו 12 ילדים (אחות אחת נפטרה ונותרו לאיש 10 אחים בעת עריכת צוואת האם), האם ציוותה את כל רכושה "מקרקעין, מטלטלין, כספים, זכויות וחובות מכל מין וסוג..." לבנה י' ח', אחיו של האיש, עמו התגוררה. למעט בית המגורים וסכום של כסף שהחזיקה בכספת בביתה, אותם ציוותה לאיש (ראו צוואת האם המנוחה, נספח ח' לתצהיר האיש). דהיינו, אף האם המנוחה אבחנה נכס זה משאר נכסיה.

שלישית, מצאתי כי הצדדים אכן ביצעו שיפוצים בבית במהלך חייהם המשותפים. תחילה, בטרם הכניסה לבית בר', וכן שיפוץ משמעותי נוסף שנערך במהלך שנת 2011, אשר כלל תוספת קומה. שיפוצים אלו שנערכו בבית בר' יש בהם כדי לחזק את המצג אותו הציג האיש בפני האישה במהלך השנים, כי מדובר בנכס משפחתי משותף.

האישה העידה כי הצדדים בנו קומה נוספת בבית המגורים, אשר משמשת כיחידת דיור לבנם של הצדדים. כמו כן הצדדים סגרו את הפטיו והגדילו את הסלון (בעמ' 29 שורות 16-28, ובעמ' 30 שורות 3-9 לפרוטוקול).

על אף שהאיש טען בתצהירו כי למעט "אבזור הדירה סגירת גג רעפים קיים בגבס וענייני קוסמטיקה (כמו צבע למשל) לא ערכנו בדירה כל שיפוץ בזמן המגורים" (סעיף 11 לתצהיר האיש), בחקירתו התברר כי נערך שיפוץ בהיקף התואם את גרסת האישה:

האיש העיד כי בשנת 2005 הוחלף הריצוף בקומת חדרי השינה (בעמ' 42 שורות 18-26). כמו כן העיד כי הצדדים הוסיפו קומה לבית המגורים בשנת 2011 (בעמ' 41 שורות 29-30 לפרוטוקול), שינו את חדרי המגורים בקומה הראשונה וסגרו את הפטיו, וכן ציפו את הבית באבן (בעמ' 42 שורות 29-32).

וראו עדותו של האיש גם בעמ' 43, שורות 8-30:

"כשנכנסנו עשינו שיפוץ. בשנת 2011 היה גג רעפים היה 30 מטר וסגרנו בפנים ועשינו צבע. למטה היה פטיו סגרנו את זה הורדנו את הזכוכיות.

ש. אתה בא אומר שיפוץ קטן, ל' אומרת גדול, לא ציינת שהיה חיפוי של אבן, אמרת לנו שעשו רק סגירת גג ושיפוץ קוסמטי.

ת. פה מדובר אחרי שנכנסנו לדירה, השיפוץ הראשון עוד לפני שנכנסנו.

ש. ב-2005 שאמא רכשה את הבית לטענתך, נעשה שיפוץ של כמה שבועות מי היה מגיע ורואה שהשיפוץ בסדר?

ת. אני

ש. ול' לא היתה מגיעה

ת. לא

ש. לא הראית לה את הבית והשיפוץ בכלל

ת. לא. אמא שלי אמרה מה לעשות ואמרתי לה צריך זה וזה.

ש. כל השיפוצים שעשיתם היו צריכים היתר בניה

ת. ב-2005 לא היה צריך היתר, ב-2011 על הפטיו היינו צריכים להוציא אישור וגם על הגג ברגע שמרצפים צריך אישור, הזמנתי אדריכל והוא הוציא אישור.

ש. לחיפוי אבנים לא צריך

ת. לא

ש. אני רוצה להקריא לך וגם אגיש לבית המשפט את הבקשה להיתר בניה משנת 2011. בהיתר רשום מהות הבקשה וכתוב... מקריא ציפוי הבית באבן, ביקשת ניוד שטחים בין הקומות.

ת. כשעשינו שיפוץ ב-2005 לא ידענו שצריך לקבל אישור על האבן, כשעשינו כי גם ב-2005 היתה לנו מרפסת פתוחה, שם היתה מכונת כביסה בשביל שלא יירטב לא ידענו שצריך לקבל אישור, סגרנו שם בלי לקבל אישור, בשנת 2011 כשהיינו צריכים להוציא אישור על הפטיו והגג האדריכל אמר צריך גם על זה וזה ובבקשה שלו הכניס הכל בבת אחת. היום אין דבר בלי אישור.

ש. אמרת שלציפוי באבן לבית לא צריך אישור

ת. לא ידעתי

ש. ואדוני מתמחה בנדלן ולא ידע שצריך אישור

ת. אני לא אדריכל".

יתרה מכך. בתמיכה לטענת האישה לעניין היקף השיפוץ, היא הגישה לתיק בית המשפט עותק מבקשה להיתר בניה מיום 8.6.2011, שהוגשה ביחס לבית בר'. מדובר בבקשה ל"תוספת למבנה קיים".

במהות הבקשה נרשם: "תוספת שטח במרתף בקוטג' + סגירת פטיו + מדרגות כניסה בקומת קרקע + משטחי חניה + מרפסת פתוחה + מרפסת מקורה בקומה א' + עליית גג רעפים + ציפוי הבית באבן, כולל הקלה – תוספת 6% משטח המגרש. ניוד שטחים בין הקומות".

צוין כי "המבוקש בוצע".

בגוף הבקשה פורטו הדרישות לצורך קבלת אישור הבניה. הדרישות כללו, בין היתר: אישור אדריכלי, תשלום אגרות בניה והיטלי פיתוח, הגשת חישובים סטטיים והצהרת מהנדס, תכנית מדידה מעודכנת וחתומה מחצי שנה אחרונה, אישור אדרי' הנוף של העירייה ועוד.

הראיות תומכות בגרסתה של האישה כי מדובר בשיפוץ משמעותי שנערך בבית בר' במהלך שנת 2011. ודוק. האיש לא טען בתצהירו כי השיפוץ שבוצע בשנת 2011 שולם על ידי האם ולא על ידי הצדדים, אלא טען כי הצדדים ערכו שיפוץ מינורי, לטענתו, אשר כלל "אבזור הדירה סגירת גג רעפים קיים בגבס וענייני קוסמטיקה (כמו צבע למשל)" (סעיף 11 לתצהיר האיש).

כמו כן, על אף שהתרשמתי כי האיש הוא שניהל את העניינים הכלכליים של הצדדים והייתה לו שליטה מלאה בחשבונות ובהכנסות הצדדים (ראו עדות האישה בעמ' 22 שורות 27-28 לפרוטוקול), ועל אף שהאיש העיד כי הוא זה שניהל את השיפוץ (ראו עדותו בעמ' 43 שורות 8-12 לפרוטוקול, וכן עדות האישה בעמ' 29 שורות 29-31 לפרוטוקול) והראיות היו בשליטתו, האיש לא צירף כל ראיה לכך שאמו המנוחה היא שנשאה בתשלום בגין השיפוצים שנערכו בבית המגורים. ודוק, בעת השיפוץ שנערך בשנת 2011 האם הייתה כבת 85 ולא התגוררה בבית. מצאתי כי השיפוצים, ולכל הפחות השיפוץ שנערך במהלך שנת 2011, בוצע מכספים משותפים של הצדדים.

רביעית, אף לאחר שהאיש ירש את בית המגורים מאמו המנוחה, אשר הלכה לבית עולמה בשנת 2014, הצדדים המשיכו להתגורר בבית המגורים מספר שנים, ועודם מתגוררים בו. האיש לא טען וממילא לא הוכיח כי הבהיר לאישה כי מדובר בנכס שבבעלותו בלבד, ולא בנכס משפחתי משותף. ההיפך הוא הנכון. כפי שפורט לעיל, מצאתי כי הציג בפניה לאורך השנים, לרבות לאחר פטירת אמו המנוחה, כי מדובר בנכס משותף.

לסיכום, מצאתי כי האישה הוכיחה קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בבית המגורים בר' . לפיכך מדובר בנכס משותף, וזאת אף על פי שהאיש ירש את הזכויות בו מאמו המנוחה בתקופת הנישואין והנכס רשום על שמו.

להשלמת התמונה יצוין, כי על אף שבמסגרת התביעה עתרה האישה לאיזון נכסי הצדדים ופירוק השיתוף (לרבות לעניין הבית בר'), ולא עתרה במפורש למתן סעד הצהרתי לעניין רישום הבית בר' על שם האיש, מצאתי לקבוע כי מדובר בנכס משותף. בפסיקה נקבע כי "בהתקיים שלושה תנאים רשאי בית המשפט לפסוק סעד שלא נתבקש באופן מפורש: הסעד דרוש לשם הכרעה בשאלות המהותיות שבמחלוקת או לשם עשיית צדק; הסעד נובע ישירות מהסעד שהתבקש בכתב התביעה; כל העובדות הדרושות להענקתו של הסעד התבררו ובידי בית המשפט עומדות הראיות הדרושות לצורך מתן הסעד ללא צורך בהתדיינות נוספת" (ע"א 483/16 חביבה יהודאי נ' חלמיש - חברה ממשלתית - עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ(03.10.2017), וההפניות שם).

בענייננו, מצאתי כי התקיימו התנאים הנדרשים בפסיקה. האישה טענה בכתב התביעה כי בית המגורים רשום על שם האיש, ואולם מדובר בנכס משותף (סעיפים 23-26 לכתב התביעה המתוקן). כן טענה, כי מדובר בנכס המצוי ברשות התא המשפחתי ויש להורות על חלוקתו בדרך של מכירה (ס' 29 ו-34 לכתב התביעה המתוקן). כמו כן, לצורך פירוק שיתוף בבית המגורים יש להכריע בסוגיית הזכויות בנכס. בנוסף, ממילא זכותה של האישה לדרוש את חלקה בנכס במסגרת איזון המשאבים בין הצדדים. מה גם שהאיש לא טען בסיכומיו לעניין זה (בכל הנוגע לרישום הנכס על שם האיש, במובחן מטענתו לעניין רישום הנכס על שם האם המנוחה). (ראו גם: רע"א 9138/20 אורלי פיסטול נ' עוזרי שמעון (07.02.2021)).

הנכס הרשום על שם הבן ב'

לטענת האישה, האיש רכש נכס נוסף ברח' בן **** בעיר ר' במהלך חיי הנישואין, ורשם את הנכס על שם בנם הבכור של הצדדים - ב' ח'. לטענתה, הבן ב' אמר לה כי מסר לאיש ייפוי כוח בלתי חוזר המקנה לאיש את הזכות לפעול בנכס כבעלים. עוד טוענת האישה, כי הבן ב' הצהיר בפניה כי הנכס אינו שלו וכי הזכויות בו רשומות על שמו רק למראית עין.

מנגד טוען האיש, כי מדובר בנכס שהזכויות בו נרשמו על שם הבן ב'. לטענתו, מדובר בנכס שילדי הצדדים הבגירים רכשו מכספם ואף נערך בין ילדי הצדדים הסכם בעניינו של הנכס, כך שלצדדים אין בו זכויות כלל. לטענתו, הצדדים סייעו לילדיהם ברכישת הנכס בסך 40,000 ₪ בלבד, סכום אשר ניתן במתנה לבת א' עבור חלקה בנכס, והדבר בא לידי ביטוי בהסכם שנחתם על ידי ילדי הצדדים (ראו הסכם מיום 4.10.2012 בין ילדי הצדדים ב' ד' וא' ח', נספח א' לכתב ההגנה). עוד טוען האיש, כי ילדי הצדדים אינם צד להליך ולפיכך יש לדחות את טענת האישה על הסף.

לאחר עיון בראיות שהונחו לפניי, מצאתי כי לא עלה בידי האישה להוכיח כי לצדדים זכויות בנכס זה. אין חולק כי הזכויות בנכס רשומות במלואן על שם ב' ח', בנם הבגיר של הצדדים. הזכויות בנכס נרשמו על שמו ביום 18.3.2013 (ראו סעיף 28 לכתב התביעה, וכן אישור זכויות המצורף כנספח 3 לכתב התביעה).

כמו כן, אף לטענת האישה, מדובר בדירת מגורים בה מתגורר הבן ב' ח', אשר נרשמה על שמו כבר בשנת 2013 (ראו: בקשת האישה מיום 30.8.20 בתיק י"ס 59197-08-20).

על אף שהזכויות בנכס רשומות על שם הבן ב', ועל אף שהבן ב' רשום כקונה בהסכם המכר אותו צירפה האישה (ראו נספח י' לתצהיר האישה), האישה לא מצאה לנכון לצרף את הבן ב' כצד לכתב התביעה ו/או להגיש כנגדו כל תביעה לסעד נדרש (וראו דברי ב"כ האישה בתשובה לשאלת בית המשפט בעמ' 7 שורות 13-18 לפרוטוקול).

זאת ועוד, האישה אף לא ביקשה לזמן את הבן ב' או את מי מילדי הצדדים לעדות בתמיכה לטענותיה (וראו סעיף 43 לתצהירה). בפסיקה נקבע, כי בעל דין אשר נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, וזאת ללא כל הסבר סביר, ניתן להסיק כי אילו הובאה הראייה, הייתה פועלת כנגדו (ראו: ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736,760 (1980), בג"ץ 3793/21 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים(16.06.2021)).

לפיכך, מצאתי כי לא עלה בידי האישה להוכיח טענותיה בקשר לזכויותיה בנכס זה, במסגרת ההליך שלפניי (המתנהל בין הצדדים).

סך 250,000 ₪ שנצברו לטענת האיש בחשבון בנק הרשום על שמו

כאמור, אין חולק בין הצדדים כי יש להורות על איזון משאבים בזכויות הסוציאליות, בכספים ובחובות שנצברו בחשבונות הבנק הרשומים על שם הצדדים ממועד הנישואין ועד למועד הקרע. עם זאת, לטענת האיש, יש להוציא מכלל האיזון כספים בסך 250,000 ₪ אותם קיבל האיש לטענתו בירושה מאמו המנוחה, בהתאם לצוואתה. לטענתו, האישה הטילה עיקול על כספים אלו (ראו: סעיפים 24, 30 לכתב ההגנה).

לאחר עיון בראיות שהונחו לפניי מצאתי לדחות טענת האיש. אמנם לפי צוואת האם המנוחה האיש יורש, כדלקמן: " את כל התכשיטים ודברי זהב, יהלומים ואת מטבעות זהב שהבאתי מחו"ל שמחזיקה אני בכספת שלי בבית.... ואת הכסף בסך של 250,000 ₪ (מאתיים חמישים אלף ₪) + 10,000 $ (עשר אלף דולר) ארה"ב שמחזיקה אני בכספת שלי בבית, אני מצווה לבני ח' א' בלבד" (סעיף 3 לצוואת האם המנוחה, נספח ח' לתצהיר האיש).

האיש אף טען בתצהירו כי יש לחלק בין הצדדים בחלקים שווים כספים שנצברו בחשבונות הבנק, אולם יש להחריג סך 250,000 ₪ אותם קיבל בירושה והופקדו בחשבונו הפרטי ועדיין מצויים בו (סעיף 20 לתצהיר האיש).

עם זאת, על אף שעל האיש מוטל הנטל להוכיח כי מדובר בסכום שהתקבל בירושה ולפיכך יש להחריגו מכלל הכספים שנצברו במהלך החיים המשותפים, הרי שמלבד העלאת הטענה בעלמא, האיש לא צירף כל אישור ממנו ניתן ללמוד כי אכן התקבל לחשבון הרשום על שמו סך 250,000 ₪ בסמוך לאחר פטירת האם המנוחה (אשר נפטרה בשנת 2014), ואשר הופקד באופן נפרד ומובחן משאר הכספים המשותפים, ועדיין מצוי בו. למעשה, האיש לא צירף כל אישור ו/או תדפיסי חשבון בנק ו/או פירוט מחשבון הבנק הרשום על שמו מהתקופה הרלוונטית, אליו הופקדו לטענתו כספים אלו.

יוצא אפוא, כי על אף שחשבון הבנק הרשום על שם האיש נתון לשליטתו, ובאפשרותו לצרף אסמכתאות מתאימות, לרבות את פירוט הכספים שהופקדו ומצויים בחשבון הבנק הרשום על שמו, האיש לא עשה כן ולא צירף אסמכתא בתמיכה לטענותיו לעניין כספים אלו. כפי שפורט לעיל (בעניינה של האישה), בפסיקה נקבע כי מהימנעות בעל דין מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ללא הסבר סביר לכך, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו.

לפיכך יש לדחות טענותיו ולקבוע כי כלל הכספים המצויים בחשבונות הבנק הרשומים על שם הצדדים או מי מהם, יאוזנו ביניהם בהתאם למועד הקרע.

טענות האישה לפערי השתכרות ונכסי קריירה, וכן לחלוקה שאינה שוויונית

בתצהירה טענה האישה לראשונה (בסעיף 45 לתצהירה) כי היא זכאית לנכסי קריירה. האיש התנגד להרחבת החזית (ראו בעמ' 16 סעיפים 15-18 לפרוטוקול, וכן החלטה מיום 20.3.22 בעמ' 16-17 לפרוטוקול).

האיסור להרחבת חזית נעוץ בכך שבעל דין אינו רשאי להרחיב היריעה ולחרוג מגדר המחלוקת כפי שנטענה בכתבי בי- הדין, אלא מקום בו נענה בית המשפט לבקשתו לתקן כתבי בי – הדין מטעמו או מקום בו הצד שכנגד נתן לכך הסכמתו, מפורש או מכללא. (ראו: ע"א 6799/02 משולם יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, סניף בורסת היהלומים, פ"ד נח (2) 145, 151).

בשים לב לכך שהטענה לא עלתה במסגרת כתב התביעה, ואף לא במסגרת כתב התביעה המתוקן, יש לדחותה. מה גם שהאישה זנחה טענה זו במסגרת סיכומיה. מעבר לצורך יצוין, כי האישה אף לא הוכיחה טענתה זו. האיש עובד כעו"ד ואילו האישה עובדת כאחות, וכפי שנקבע לעיל, לשני הצדדים ישנם נכסים משותפים. כמו כן, אף האישה לא צירפה כל אישור להוכחת הזכויות שנצברו על שמה במהלך הנישואין. האישה לא עתרה למינוי מומחה לצורך בחינת טענותיה לפערי הכנסה ו/או לנכסי קריירה, והטענה נטענה בעלמא וללא כל אסמכתאות.

לעניין טענתה של האישה לחלוקה שאינה שוויונית: סעיף 8 לחוק יחסי ממון מאפשר לבית המשפט שיקול דעת במלאכת האיזון, בעת קיומן של "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת". עם זאת, נקבע בפסיקה כי השימוש בסמכות זו יעשה במקרים מיוחדים ובמשורה. לא בכל מקרה בו מתקיים חוסר שוויון בעת עריכת איזון משאבים יש לפנות לסמכות הנתונה בסעיף 8 לחוק יחסי ממון, ופניה זו תיעשה אך ורק במקרים מיוחדים ויוצאים מן הכלל, אחרת היוצא מן הכלל ייהפך לכלל, והכלל ייהפך ליוצא מן הכלל (ראו:בע"מ 638/04 ח.ר. נ' ר.ר.(23.1.05), ע"מ 614/07 פלונית נ' פלוני (16.4.2008).

בענייננו, בכתב התביעה טענה האישה כי היות ואין לה מידע אודות הרכוש שנצבר לצדדים, הרי שאם יתברר במהלך ניהול ההליך כי האיש פעל להברחת רכוש משותף כדי לסכל את זכויותיה "יהיה מקום לשקול את חלוקת הרכוש הידוע בברור" שלא באופן שווה ולהקנות בו זכויות יתר לאישה (סעיף 34 לכתב התביעה המתוקן). ואולם גם טענה זו יש לדחות. האישה לא הוכיחה כי האיש הבריח נכסים ולא עתרה למינוי מומחה לצורך כך. גם כאן – מדובר בטענה בעלמא, ללא כל הוכחה, ומבלי שהאישה הבהירה כיצד ובאיזה אופן יש לחלק לטענתה את הרכוש המשותף.

סיכום

אשר על כן, אני מורה כדלקמן:

• אני קובעת כי הבית בר', המצוי ברח' *** בעיר ר', הידוע כגוש *** חלקה *** תת חלקה **,אשר הזכויות בו רשומות על שם האיש, הינו נכס משותף לשני הצדדים באופן שווה.

   

• אני מורה על פירוק השיתוף בשני הנכסים, בדרך של מכירה:

   

  בבית בר' (המצוי ברח' *** בעיר ר', הידוע כגוש *** חלקה *** תת חלקה **);

   

  וכן במשרד (המצוי ברח' *** בעיר ר', הידוע כגוש *** חלקה *** תת חלקה **) אשר הזכויות בו רשומות ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים;

   

  הנכסים יימכרו כפנויים, למרבה במחיר, במכירה שבין מוכר מרצון לקונה מרצון. לצדדים תהיה זכות קדימה כחוק לרכוש איש את זכויותיו של רעהו בנכסים אלו.

   

  התשלום שיתקבל ממכירת הנכסים, לאחר ניכוי כל ההוצאות מכל מין וסוג שהוא הכרוכות במכירתם, יחולק בין הצדדים בחלקים שווים, בכפוף להוראות כל דין.

   

  ניתנת לצדדים שהות של 60 יום לנסות ולמכור את הנכסים בהסכמה. ככל שלא יגיעו להסכמה, ימונו כונסי נכסים לצורך ביצוע המכירה וחלוקת התמורה כקבוע בפסק דין זה.

   

  הליך כינוס הנכסים, ככל שיכנס לתוקף, יבוצע בלשכת ההוצאה לפועל, תחת הוראות כב' רשם ההוצאה לפועל, אשר יהא מוסמך בכל הקשור להליך, מתן הוראות, קביעת שכר טרחה, מינוי והחלפת כונסי הנכסים במידת הצורך וכיו"ב.

   

• הרכב מסוג מיצובישי יימכר ותמורתו תחולק בין הצדדים באופן שווה (ראו סעיף 30 לכתב ההגנה).

   

• אני מורה על איזון כלל הזכויות הסוציאליות, הכספיות והחובות שנצברו לצדדים (לרבות בחשבונות הבנק הרשומים על שמם, יחד ולחוד), וזאת ממועד הנישואין 00.00.1987 ועד למועד הקרע 30.8.2020.

   

  נוכח התוצאה אליה הגעתי, מצאתי להורות כי האיש יישא בתשלום הוצאות האישה בסך 20,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום.

   

  תואיל המזכירות להמציא את פסק הדין לצדדים ולסגור את התיק שבכותרת.

   

   

  פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

   

   

   

   

  ניתן היום, כ"א תמוז תשפ"ג, 10 יולי 2023, בהעדר הצדדים.