פלוני נ' מגה קמעונאות בע"מ ואח'

צדדי ג':
1) כלל חברה לביטוח בע"מ
2) איילון חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

הרקע

התובע יליד 1956, הגיש תביעה לנזקי גוף כנגד הנתבעת 1, אצלה הועסק בתפקיד סגן מנהל סניף ברשת 'מגה', במשך 17 שנים.

התובע טוען כי חווה אירוע תאונתי במסגרת עבודתו אצל הנתבעת 1 ועל כן פנה והגיש תביעה זו.

הנתבעת 2 היא החברה המבטחת את הנתבעת 1.

צדדי ג' חברות ביטוח שביטחו את הנתבעת 1 בתקופות שונות; צד ג' 1 משנת 1999 ועד לחודש 07/2006 וצד ג' 2 בין התאריכים 1.10.06 ועד ליום 31.10.10.

החל מינואר 2011 ועד ליציאתו של התובע לחופשת מחלה ביום 7.11.12 בוטחה המודיעה ע"י הנתבעת 2.

התביעה

התובע הועסק אצל הנתבעת 1 כאמור מיום 1.3.97 ועד 30.3.14.

ביום 7.11.12 לקה התובע בהתקף חרדה, לטענתו, בעקבות לחץ שהופעל עליו בעבודתו ובשל התקף זה נעדר מעבודתו בשל חופשת מחלה החל מיום 8.11.12 ועד להתפטרותו בשל מחלתו.

התובע טוען ומסביר כי תפקידו בפועל חרג מגבולות היכולות הסבירות של עובד בודד. התובע עבד בכמה סניפים של הנתבעת וכן עבד שעות רבות במשמרות החל מהשעה 06:00 ועד השעה 17:00 או 10:00 ועד 21:30 במשך 6 ימים בשבוע.

תפקידו של התובע כלל פתיחת הסניף וסגירתו, קופאי בקופה הראשית ולאור מחסור בעובדים עבד גם כסדרן סחורה, סידור ומילוי סחורה במדפים, הרמת והורדת סחורות, מחסנאי, עבודות פריקת משטחי סחורה והכל במאמץ גופני רב.

כמו כן התובע עבד במחלקות המעדנייה והאפייה ובמסגרת תפקידו כסגן מנהל היה אחראי על סיורי בקרה יומיים, דוחות בריאות הציבור, בדיקת טריות מוצרים, בדיקת פגי תוקף ובמיוחד במחלקת הבשר.

בחודשים יוני-אוגוסט 2012 מנהלת הסניף, גב' שני אברהם (להלן: גב' אברהם), יצאה לחופשת לידה והתובע נאלץ לבצע גם את תפקידה בנוסף לעבודתו. הדבר יצר עומס רב על התובע בתנאים לא אנושיים שגרמו לו ללחץ רב ולשעות עבודה רבות מאד.

לאור הלחץ הרב בו היה שרוי, התובע פנה בבקשת עזרה למנהלת האזור, שוחח עמה, שלח לה הודעות מייל, אך נתקל באוזניים ערלות, באטימות ובביקורת נגדית בוטה. התנהלות זו נמשכה גם 3 חודשים לאחר חזרתה של מנהלת הסניף מחופשת הלידה, ולאחר שהעלתה בפניו תלונות רבות על תפקודו והאשימה אותו בהשתמטות ומסירת מידע שקרי.

ביום 7.11.12 במהלך עבודתו בסביבות השעה 17:30 חש התובע מצוקה ולחץ בחזה לרבות חולשה והזעה בכפות הידיים וכאבים ברגליים. התובע פונה אל בית החולים שם נבדק ונרשם: "כאבים בחזה בעלי אופי לא ספציפי, ייתכן על רקע סטרס נפשי לאחרונה".

התובע פנה למומחה פסיכיאטר אשר בדק אותו וקבע כי בעקבות מצבו הרפואי הוא אינו מסוגל להמשיך במקום עבודתו. התובע המשיך בטיפולים ובבדיקות ונבדק גם ע"י ד"ר אלה בלאו אשר קבעה לתובע 20% נכות פסיכיאטרית לצמיתות לרבות קשר סיבתי לעבודתו.

בנוסף התובע סבל מכאבים ומגבלות תנועה ברגליו ונבדק ע"י האורתופד ד"ר עוזי אשכנזי אשר קבע לו 48.8% נכות לצמיתות לרבות קשר סיבתי למקום עבודתו.

התובע עותר לנכות תפקודית של 100% וקבלת פיצוי מהנתבעת אשר לטענתו אחראית לנזקיו.

ההגנה

הנתבעת 1 מאשרת כי התובע עבד אצלה במשך 17 שנים אך מכחישה את כל יתר טענותיו לגבי לחץ בעבודה והתקף חרדה בו נתקף, אם בכלל, וקשר סיבתי כלשהו למקום העבודה.

הנתבעת 2 טוענת להתיישנות התביעה, היעדר חבות ויריבות משפטית כלפיה כאשר כנגד הנתבעת 1 הוצא צו להקפאת הליכים. הנתבעת מודה בקיומו של כיסוי ביטוחי לנתבעת 1 אך מדגישה כי הוא כפוף לתנאי הפוליסה, חריגיה ותחולתו רק לרובד מעבר להשתתפות העצמית בהתאם להוראות חוק חוזה ביטוח התשמ"א-1981.

עוד טוענת הנתבעת 2 כי לא ידוע לה על כל התקף חרדה בו לקה התובע וכי אין כל קשר סיבתי בין התקף זה לעבודתו. התובע עבד בשעות המקובלות בהן עובד סגן מנהל סניף, הוא לא עסק בכל מטלת ניקיון ויתר המשימות הן ניהוליות שגרתיות ורגילות לחלוטין.

הנתבעת 2 שלחה הודעה לצדדים שלישיים אשר ביטחו את הנתבעת 1 בתקופות שונות שלפי טענתה רלוונטיות לתביעה. צד ג' 1 בין השנים 1999-07/06 וצד ג' 2 בין השנים 07/06-31.12.10.

צד ג' 1 הגישה כתב הגנה וטענה להתיישנות, היעדר יריבות והיעדר עילה. כמו כן האירועים הנטענים אינם מכוסים על פי הפוליסה.

גם צד ג' 2 הגישה כתב הגנה מטעמה ולפי טענתה התביעה התיישנה ולחילופין היעדר עילת תביעה. עוד הובהר כי היא ביטחה את הנתבעת 1 בתקופות שבין 1.10.06 ועד ליום 31.10.10 בלבד.

ההליך

כתב התביעה המקורי הוגש ביום 22.3.15 כנגד הנתבעת 1.

לאחר הגשת כתב ההגנה הוגשה בקשה לצירוף חוות דעת משלימה ולצירוף הנתבעת 2 כנתבעת נוספת בתיק. לאחר אישור בית המשפט הוגש כתב תביעה מתוקן.

ביום 23.2.16 הוגשה חוות דעתה של ד"ר בלאו שקבעה לתובע 50% נכות לצמיתות, טיפול תרופתי ומעקב פסיכיאטרי אמבולטורי.

ביום 17.4.16 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת 2 וביום 5.5.16 הוגשו שתי חוות דעת מטעמה: חוו"ד פסיכיאטרית של ד"ר דמבינסקי שקבעה לתובע 30% נכות לצמיתות וחוו"ד אורתופדית של ד"ר ולן שקבע כי לא נותרה לתובע נכות כתוצאה מעבודתו.

לאור הפערים שבין חוות דעת הצדדים מינה בית המשפט ביום 29.5.16 מומחים רפואיים מטעמו: פרופ' רונן דבי בתחום האורתופדיה וד"ר אדם דרנל בתחום הפסיכיאטריה.

לאחר החלטת המינוי הצדדים הודיעו כי הגיעו להסכמה לפיה הנכות הפסיכיאטרית תעמוד על 30% ועל כן מינוי המומחה בתחום זה התייתר. 

ביום 5.9.16 הוגשה חוו"ד המומחה האורתופד פרופ' רונן דבי לפיה נותרו לתובע 19% נכות (משוקללת). 

ביום 13.9.16 הגישה הנתבעת 2 הודעה כנגד צדדי ג'.

ביום 21.11.17 הוגשה חוות דעת מטעם צד ג' 2 של פרופ' אברהם פלד, שקבע לתובע נכות לצמיתות בתחום הפסיכיאטרי בשיעור 30%.

בסמוך למועד הגשת תצהירי העדות הראשית הודע על פטירתו המצערת של ד"ר אשכנזי.

ביום 22.7.18 הוגשה לתיק חוות דעת נוספת מטעם התובע של האורתופד ד"ר יעקב בן צבי שקבע לתובע 61% נכות משוקללת לצמיתות.

ביום 17.3.19 הגישה הנתבעת 2 חו"ד של האורתופד ד"ר ולן לפיה נותרו לתובע 10% נכות צמיתה.

עובר לישיבת ההוכחות, הצדדים פנו לגישור, אך גישור זה לא צלח.

ביום 9.5.21 הנתבעת 2 הגישה לתיק את פסק הדין שניתן בהליך המקביל בביה"ד האזורי לעבודה בין התובע למל"ל, על פיו מלוא התביעות והטענות של התובע נדחו ומצבו הרפואי לא הוכר כתאונת עבודה ו/או מחלקת מקצוע, על רקע עבודתו אצל הנתבעת 1.

לפי טענת הנתבעת 2 מדובר במעשה בי-דין והתובע מושתק מלטעון את טענותיו בתביעה זו. 

התובע הגיב לטענות אלו ופירט כי פסק הדין אינו מהווה מעשה בי-דין שכן חל רק בשאלה האם מגיעה לתובע גמלה לפי דיני המ.ל.ל.

על מנת להכריע בסוגיה זו קבעתי שיש לשמוע ראיות.

בישיבת יום 25.4.22 שמעתי עדותם של התובע ועד התביעה מר רן אפרתי; בישיבת יום 8.5.22 שמעתי עדותן של הגב' xxxx והפסיכיאטרית ד"ר אלה רוזנברג בלאו; בישיבת יום 17.11.22 שמעתי עדותו של פרופ' רונן דבי; ובישיבת יום 9.3.23 שמעתי עדותן של ד"ר יעל דמבינסקי והגב' שני אברהם.

לאחר שמיעת הראיות הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

התיישנות

הנתבעת 2 העלתה בכתב ההגנה טענה מקדמית להתיישנות התביעה. לפי טענתה, התובע מבסס גרסתו על רצף ומהלך עבודה במשך 17 שנות העסקתו אצל הנתבעת 1 שגרמו למצבו הרפואי.

התובע מתנגד לטענה זו ולפי עמדתו, הנתבעת 2 אינה מציינת מתי לטענתה נולדה עילת התביעה שהתיישנה, מתי נגרם לתובע "הנזק" ממנו הוא סובל ומה המועד ממנו יש למנות את תקופת מניין ההתיישנות.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בחומר הראיות והתרשמתי מהעדויות, דין טענת ההתיישנות להידחות.

עילה בתביעת נזיקין מתיישנת בחלוף שבע שנים מהיום בו נולדה (סעיפים 5-6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958). מאחר והנזק הינו אחד מיסודותיה של עוולת הרשלנות בתביעת נזיקין היום בו נולדה העילה הוא ביום שבו ארע הנזק.

בנסיבות העניין התובע מייחס את נכותו לאירועים שהתרחשו במהלך שנת 2012 ובאופן קונקרטי לשלושת החודשים בהן שימש כמנהל סניף בנוסף לתפקידו כסגן, ולא בגין כל תקופת העסקתו. כך גם לא נטען כי הסימנים הראשונים למחלתו התגלו לאורך 17 שנות העבודה.

ראו לעניין זה עדות התובע בעמ' 22, שורות 1-5, 14-15 ובעמ' 23, שורה 5 לפרוטוקול: "לא. זה לא היה משך 17 שנים" ובשורה 17: "בגלל השלושה חודשים האחרונים".

גרסה זו של התובע לא הופרכה ולא נסתרה.

לאור האמור, אני דוחה את טענת ההתיישנות.

מעשה בית דין

עובר לשמיעת הראיות הוגש לתיק פסק דינו של ביה"ד האזורי לעבודה אשר דחה את תביעת התובע להכרה במצבו הרפואי כתאונת עבודה או כמחלת מקצוע. התובע לא הגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה והוא הפך חלוט.

לפי עמדת הנתבעת 2 והצדדים השלישיים, פסק הדין שניתן ע"י ביה"ד מהווה מעשה בית דין והשתק.

בשל חשיבות סוגיה זו ועל מנת שמלוא הטענות יהיו בפני ביהמ"ש, ביקשתי מהצדדים השלמת טיעונים וכך עשו.

הנתבעת 2 טוענת בסיכומיה המשלימים כי התביעה דנן והתביעה שנדונה בבית הדין מבוססות על אותן עילות ועל אותן טענות, בהתייחס לשאלה האם נגרם לתובע נזק אורתופדי על רקע מיקרו טראומה ונזק נפשי עקב תנאי עבודתו (כתב התביעה נ/15).

צדדי ג' 1 ו-2 מצטרפים לטענות הנתבעת 2 ומוסיפים כי התובע כבול ומחויב לפסק הדין של בית הדין לעבודה ואינו יכול לטעון לקיומו של קשר סיבתי בין תנאי עבודתו לבין מצבו הרפואי בתביעה זו שבפניי.

התובע טוען מנגד כי קביעת בית הדין שדחתה את תביעתו להכרה כ'נפגע עבודה' אינה מהווה מעשה בית-דין, בהיעדר זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתות שעמדו לפניו והוכרעו בפסק הדין נגד המל"ל.

כידוע דוקטרינת מעשה בית-דין בנויה משני ענפים מרכזיים: השתק עילה והשתק פלוגתא. 

השתק העילה חל כאשר התביעה נדונה והוכרעה ע"י בית משפט מוסמך שאז אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם בעלי דין או חלפיהם, ככל שזו מתבססת על אותה עילה זהה.

השתק הפלוגתא, לעומתו, מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים ובלבד שהייתה חיונית לתוצאה הסופית והוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה של אותה פלוגתא מחדש.

הפסיקה קובעת בהקשר להשתק הפלוגתא כי יש להוכיח התקיימותם של ארבעה תנאים מצטברים: א. זהות בין הצדדים או בין חליפיהם; ב. זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שעמדה לדיון והוכרעה בפסק הדין שניתן בהתדיינות הראשונה לבין הפלוגתא הנדונה בהתדיינות הנוספת; ג. קביעת ממצא עובדתי פוזיטיבי ביחס לפלוגתא בהתדיינות הראשונה; ד. ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית בהתדיינות.

אין חולק כי התנאי הרביעי בדבר חיוניות ההכרעה בפלוגתא מתקיים בנסיבות העניין.

ככל שנוגע לתנאי הראשון הדורש זהות בין הצדדים; הנתבעות והצדדים השלישיים לא היו צד להליך בבית הדין ואיני סבור כי צדדים אלו עונים על ההגדרה הפורמלית של "חליף" על אף זהות לכאורית של האינטרסים במובנים רבים.

יחד עם זאת, נקבעו בפסיקה חריגים לתנאי זהות הצדדים שנועדו למנוע הטרדה חוזרת של המערכת ובעלי הדין ובהתקיימם גם מי שלא התדיין בהליך קודם עשוי להיות כבול בתוצאותיו. אחד החריגים הוא "כלל ההזדמנות". חריג זה נועד למנוע ממי שהיה לו יומו בבית המשפט לשוב ולדון בעניינו מחדש בהתדיינות עם בעל דין זר להליך הראשון. חריג זה הוחל רק בהקשר של השתק הגנתי ובכפוף לחובת תום הלב (ע"א 9551/04אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל(ניתן ביום 12.10.09); ע"א 258/88משה פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576 (1990)).

מאחר והתובע הוא הצד המשותף לשני ההליכים וההכרעה בפסק הדין ניתנה לאחר שהייתה לו הזדמנות לשטוח טענותיו ולהביא ראיותיו בבית הדין, ולא מצאתי כי העובדה שהנתבעות לא היו צד להליך בבית הדין לעבודה פוגעת בזכות כלשהי של התובע – אני סבור כי ישנה הצדקה להחלת החריג.

ככל שנוגע לתנאי השלישי בדבר קביעת ממצא עובדתי פוזיטיבי. התובע טוען כי אין בפסק הדין של בית הדין כל ממצא פוזיטיבי. אין בידי לקבל טענה זו.

בית הדין קבע על סמך החומר שבפניו כי במשך תקופה ארוכה הוטלו על התובע מטלות שונות ומגוונות, לחץ מצד העובדים והלקוחות וביקורת מצד הממונים עליו, שעות עבודה מרובות לצד חוסר הערכה של מנהלת הסניף ששבה מחופשת הלידה. אולם לאור תצהיר התובע ועדותו בבית הדין ובשים לב לחוות הדעת הרפואיות מטעם התובע, בית הדין קבע כי לא הוכח אירוע מיוחד בעבודה ביום 7.11.12 אלא מדובר בהמשך העומס בעבודה שקיים בשנת 2012. באופן דומה נדחתה תביעתו של התובע להכיר בפגימות בברכיים ובגב לפי תורת המיקרו טראומה על יסוד תצהיר התובע וחקירתו הנגדית.

ממצאים אלו נקבעו לאחר בירור שאלות עובדתיות ומשפטיות והם בבחינת הכרעה פוזיטיבית שמשמעה כי התובע לא הוכיח את טענותיו.

אולם, עיקר הקושי בענייננו מתמקד בתנאי השני בדבר זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתות.

לפי טענת הנתבעת 2, הפלוגתות השנויות במחלוקת בתביעה דנן נדונו והוכרעו בבית הדין לעבודה לאחר שמיעת הראיות ועל בסיס מערך נטלים ראייתיים ודיני קבילות זהים. התביעה הנזיקית והתביעה בבית הדין מבוססות על אותן עילות וטענות בהתייחס לשאלה האם נגרם לתובע נזק אורתופדי על רקע מיקרוטראומה ונזק נפשי עקב תנאי עבודתו. בית הדין דחה את התביעה על סמך תצהיר התובע שהינו זהה לתצהיר שהוגש בהליך זה ועליו נחקר בבית הדין, כפי שמאשר התובע בעדותו בהליך זה (עמ' 15, שורות 2-6 לפרוטוקול; כתב התביעה נ/15 והתצהיר נ/17). כמו כן מאשר התובע כי טענותיו בתביעה הנזיקית הן אותן טענות שטען בבית הדין (עמ' 17, שורה 28 עד עמ' 18 שורה 2 לפרוטוקול).

התובע חולק על עמדה זו ומצביע על שוני מהותי בין הפלוגתות, המבחנים והסטנדרטים המשפטיים הנדרשים להכרעה בשני ההליכים – האחד שאלת חבות המל"ל לתשלום גמלה והשני חבות בפיצויים של מעביד ומבטחת בתביעה נזיקית.

התובע מוסיף כי ההכרעה בפסק הדין ניתנה ללא מינוי מומחה רפואי מטעם בית הדין ומבלי שניתנה לו אפשרות להציג את חוות הדעת מטעמו. בעוד שבהליך זה בית המשפט מינה מטעמו מומחה בתחום האורתופדיה פרופ' רונן דבי ובתחום הפסיכיאטריה ד"ר אדם דרנל. פרופ' דבי קבע לתובע נכות משוקללת של 19% והוא נחקר על חוות דעתו בבית המשפט והצדדים הגיעו להסכמה על נכות פסיכיאטרית בשיעור 30%.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים מצאתי לקבל את עמדת התובע ואני קובע כי לא ניתן לו מלוא יומו, במובן המשפטי, לברר הפלוגתות הנדרשות להכרעה בתביעה שלפני.

אכן קביעת בית הדין בדבר אי-זכאותו של התובע לקבלת גמלה ממל"ל מחייבת כלפי כולי עלמא ואינה ניתנת לסתירה בהתאם לסעיף 394 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. אולם אין בהוראה זו כדי לכבול את התובע לממצאים ולמסקנות של בית הדין מעבר לכך.

כמו כן יש לזכור כי להבדיל מההליך בבית המשפט הכבול בדיני הראיות ובסדר הדין הקבועים בתקנות, בית הדין לעבודה אינו קשור בדיני ראיות והוא פועל לפי הדרך הנראית לו טובה ביותר לעשות משפט צדק וזאת בהתאם למהותו הסוציאלית של בית הדין לעבודה (סעיפים 32-33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969). כך גם בבית הדין לעבודה נהוגים סדרי דין מיוחדים המגבילים את בעלי הדין מחקירת מומחה בעת קביעת ממצא רפואי לצורך הזכאות לגמלה. כמו גם התכליות השונות של הדינים (פקודת הנזיקין וחוק הביטוח הלאומי).

כפי שעולה ממסמכי התביעה שהוגשה לבית הדין לעבודה מדובר באותם נזקי גוף נטענים (בתחום אורתופדי ברכיים גב ובתחום הנפשי) ובנוגע לאותם תנאי עבודה. התובע הגיש למל"ל שלוש תובענות להכרה כנפגע עבודה לפי עילת המיקרוטראומה ובתחום הנפשי בגין אירוע מיוחד מיום 7.11.12.

על פי המפורט בהודעת הדחייה של המל"ל מיום 11.10.15, תביעת התובע נדחתה משלא הוכח קיום אירוע תאונתי או אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב העבודה (נספח א').

התובע עתר לבית הדין לעבודה בבקשה להכיר באירוע כפגיעה בעבודה שלפי טענתו נגרמה כפועל יוצא מהעומס הרב והקיצוני אשר הוטל עליו במקום העבודה (סעיף 16 נ/15).

בית הדין דחה את התביעה לאחר ששמע עדויות, עיין במסמכים וניתח את הראיות. ככל שנוגע לפגימה בברכיים ובגב בית הדין מבהיר כי לצורך הוכחת עילת המיקרוטראומה יש להוכיח כי בעבודתו של התובע בוצעו לאורך זמן תנועות חוזרות ונשנות בברכיים ובגב.

בית הדין סוקר את התיאור העובדתי שבתצהיר התובע תוך ציטוט חלקים ממנו ומחקירתו הנגדית, וקובע כי עבודת התובע כללה פעולות רבות ושונות אך "אין מדובר בתנועות חוזרות ונשנות" כדרישת הפסיקה. כמו כן לפי ממצאיו, לא ניתן להצביע על חלק מסוים ומשמעותי מיום העבודה שבו בוצעו תנועות שניתנות לאבחון ולבידוד, או כי מדובר בתנועות חזרות ונשנות של איבר מסוים.

בית הדין מוסיף כי לא הוכח שהיו פרקי זמן קבועים בהם התובע ביצע רק סוג מסוים של משימות שחייבו תנועות חוזרות ונשנות הנמשכות על פני פרקי זמן משמעותיים, ובתוך שכך הפנה לחקירת התובע ממנה עולה כי הפעולות עליהן הוא מצביע בוצעו בתדירות משתנה בהתאם לצרכים שבסניף.

לאור מכלול הממצאים והתרשמותו, בית הדין דחה את התביעה להכרה בעילת המיקרוטראומה.

אשר לתחום הנפשי בית הדין מצטט מתצהיר התובע את מסכת האירועים לאותה התקופה וכן מעדותו בהתייחס לאירוע מיום 7.11.12. על פי קביעתו לא הוכח קיומו של אירוע חריג או מיוחד בעבודה בתאריך 7.1.12, ומדובר בהמשך העומס שהיה קיים בשנת 2012 שהתגבר מאז יציאת מנהלת הסניף לחופשת לידה.

בית הדין מציין כי בשתי חוות הדעת שצורפו לתצהיר התובע (חוו"ד פסיכיאטרית מיום 26.6.14 וחוו"ד מיום 16.11.12) לא נזכר אירוע מיום 7.11.12 ומתוארת בהן תקופת הלחץ והעומס בעבודה על פני חודשים. להתרשמותו של בית הדין האירוע לא היה משמעותי בעיני התובע על מנת שיוצג למומחים שבדקו אותו ובכך יש ללמד על הלך רוחו בזמן אמת.

על יסוד כל המפורט, בית הדין לא שוכנע בקיומו של אירוע מיוחד או חריג בעבודה ביום 7.11.12 ועל אף שהוכח לחץ מתמשך בעבודה לא מצא הצדקה למינוי מומחה בתחום הנפשי.

בחינת פסק הדין אכן תומכת בטענה לזהות במרכיבים העובדתיים של האירוע התאונתי (או האירועים התאונתיים) נשוא שני ההליכים. אולם השאלה היא האם ניתן לתובע יומו בבית הדין במובן המשפטי להתדיין בפלוגתות הנדרשות להכרעה בתביעה נזיקית באופן ממצה וענייני.

יפים לכאן הדברים המצוטטים מספרה של ד"ר נינה זלצמן בע"א (מחוזי) 4826/97גאריסי יזיד נ' ברבארה סלים(ניתן ביום 8.9.98) "אך כאשר מסיבה כלשהי-בין שהיא כרוכה בנושא התובענה, בין שהיא נובעת מטיבו של הטריבונל או מסדרי הדין הנוהגים באותו הליך-נמנעה מבעל הדין האפשרות למצות את זכותו, או שהוא לא היה יכול להשקיע את המאמץ הדרוש כדי להוכיח את גירסתו שלו, יהיה זה בלתי הוגן לשלול ממנו את ההזדמנות לעשות כן בהליך אחר רק משום שמבחינה פורמלית 'היה לו יומו בבית המשפט'".

לצורך בירור עילת המיקרוטראומה בית הדין הציב לנגד עיניו את השאלה העובדתית האם התובע ביצע במהלך עבודתו תנועות חוזרות ונשנות בברכיים ובגב לאורך זמן. על סמך ממצאיו בית הדין הגיע למסקנה כי התובע כשל בהוכחת התביעה ודחה את ההכרה של פגיעה בעבודה.

אולם, בשונה מהתביעה הנזיקית שלפני, בית הדין לא נדרש לבדיקת הזיקה והקשר שבין המצב הרפואי של התובע לבין תנאי עבודתו שהיא שאלה עובדתית-רפואית המוכרעת בבית המשפט על בסיס חוות דעת מומחה.

בהתייחס לקביעת בית הדין השוללת קיומו של אירוע חריג/מיוחד בעבודה ביום 7.11.12. שאלה זו אינה נדרשת לצורך ההכרעה בתביעה הנזיקית שאז אין חובה להוכיח אירוע חריג לצורך הכרה בנכות נפשית.

בית הדין לא מצא הצדקה למנות מומחה רפואי מטעמו ובתביעה דנן המומחים מטעם הצדדים קבעו לתובע נכות נפשית ואף הושגה הסכמה בין התובע לנתבעת 2 על נכות בשיעור של 30%, ואין הצדקה לחסום דרכו מלהוכיח נזק נפשי בתביעה זו. כל שכן, כאשר קיום הדיון בבית המשפט אין בו משום הטרדה נוספת של בעלי הדין שכלל לא היו צדדים להתדיינות בבית הדין לעבודה.

אשר לכלל השתק העילה, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת 2 לזהות בין עילות התביעה בשני ההליכים בשל דמיון בתשתית העובדתית והזכאות לסעדים המבוקשים לאותו העניין.

התביעה בבית הדין לעבודה יסודה בעילה מכוח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, בעוד שהתביעה בהליך זה הוגשה כנגד המעביד והמבטחת לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אין די במסכת עובדתית דומה המגבשת את עילת התביעה בשני המקרים על מנת לחסום תובע מכוח השתק עילה; יש להוכיח כי התובע יכול היה להגיש את תביעתו הנוכחית במסגרת ההליך הקודם באופן שעילת התביעה אשר שימשה בסיס לפסק הדין נבלעת בו. תנאי זה אינו מתקיים בענייננו. התביעה שהוגשה לבית הדין נועדה להכרה בפגיעה בעבודה ולזכאות לקבלת גמלה, ולא היה ניתן לכלול בה תביעה נזיקית נגד המעביד והמבטחת.

לאור האמור, הטענה לקיומו של מעשה בית-דין נדחית ועמה הטענה כי יש לסלק את התביעה על הסף.

דיון – החבות ואחריות

הטלת אחריות בעוולת הרשלנות מחייבת הוכחה של ארבעה יסודות מצטברים: קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק; התרשלות - הפרה של חובת הזהירות המוטלת על המזיק; קיומו של נזק, וקיומו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתרשלות לבין הנזק.

חובת הזהירות המושגית המוטלת על מעביד כלפי עובד מושרשת היטב בפסיקה ולא אחת הובהרה החובה לספק סביבת עבודה בטוחה והגנה על העובדים מפני סיכונים המצויים במקום העבודה.

אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, יש לבחון את צפיות האדם הסביר בדבר התרחשות הנזק (פיזית ונורמטיבית) בשים לב לנסיבותיו המיוחדות של המקרה.

על פי המגמה בפסיקה יש להקפיד עם המעביד בתאונות עבודה מתוקף היותו מופקד על נוהלי עבודה ושיטות עבודה, הדרכת עובדים ואמצעי בטיחות. זאת ועוד חובתו של המעביד אינה מסתיימת בקביעת שיטת העבודה ובהקצאת כוח האדם לביצועה, ועליו לפקח באופן סדיר ובמישרין על אופן ביצוע העבודה לרבות מספר שעות העבודה ורמת הנטל המוטלת על כל עובד ועובד.

לאחר ששקלתי מכלול נסיבות המקרה ובהתחשב בנזק הצפוי, הסתברות התרחשות הסיכון ועלות האמצעים למניעת הנזק, אני סבור כי הנתבעת יכולה הייתה לצפות את התרחשות הנזק לו טוען התובע הן מהפן הטכני והן מהפן הנורמטיבי, ועל כן קיימת חובת זהירות קונקרטית.

התובע טוען כי שיטת העבודה שהונהגה ע"י הנתבעת בסניף וברשת יצרה סיכון בריאותי ונפשי בלתי סביר וכי היה עליה לצפות את התרחשות הנזק שנגרם לו בפועל ולפעול למניעתו.

בהקשר זה התובע ממקד טענותיו בהכפלת עומס העבודה מבחינת הנטל הפיזי והאחריות בשל היעדר עובד מחליף למנהלת הסניף, החריגה ממסגרת השעות המותרות, אי אספקת אמצעי עזר להרמה ושינוע של סחורה במשקלים בין 2-25 ק"ג, היעדר הדרכה מתאימה וציוד מגן (חגורת גב), חוסר בכוח אדם תוך התעלמות הדרג הניהולי מפניותיו, הטחת ביקורת והצבת דרישות בלתי סבירות ללא התחשבות במגבלותיו הפיזיות והנחיות הרופאה התעסוקתית.

התובע מתאר בתצהירו את היקף המשימות שנדרשו ממנהל הסניף וסגנו מתוקף תפקידם. כך הוא מפרט כי במשמרת הבוקר היה עורך סיור רגלי בסניף לקראת פתיחתו לקהל, פתיחת דלתות חירום, איסוף והרמה של שאריות קרטונים שנותרו במעברים ופינויים, ניקיון מכונת שטיפה, מילוי דו"ח בריאות הציבור, בדיקה פיזית של מוצרים ופינוי פגי תוקף מהמדפים, פינוי שאריות מוצרים, בדיקת טמפרטורה בחדרי הקירור, בדיקת ניקיון במחלקות השונות, הוצאת עגלות הקונים מחוץ לסניף, הכנת הקופות לעבודה, יישום הנחיות שהתקבלו ממחלקת הסחר, מעבר בין המדפים וסידור המוצרים בחזיתות, מענה לפניות לקוחות שהגיעו לסניף, בחינה של המדפים לצורך הזמנת מלאי, הזמנת סחורה מספקים טלפונית או במחשב, פיקוח על סדרנים, שירות לקוחות, פריקת עגלות מסחורה וסידור על המדפים והושטת עזרה בקופות.  

במשמרת ערב נוספו לאותן משימות שבוצעו במשמרת הבוקר גם פעולות של סגירת הקופות, סגירת יום עבודה במחשב, סגירת הכספת, וידוא ניקיון והכנסת פריטים לקירור, נעילת דלתות חירום, הכנסת עגלות, טיפול במערכת האזעקה וככל שיש צורך הזמנת המוקד והמתנה להגעת נציג, וסיור רגלי בסניף.  

מלבד המשימות הקבועות היומיות נדרשו מהתובע משימות משתנות על בסיס שבועי או חודשי הכוללות ספירות מלאי, ביצוע פלנוגרמות בסניף (שרטוט הסניף כולל שטחי אחסון ומדפים לפי קטגוריות), סידור הסחורה לפי הפלנוגרמה והכנת שילוט מתאים.

בנוסף היה על התובע לבנות תכנית שיווקית, להזמין את המוצרים מהספקים, לקבוע היכן יוצבו הגונדולות ולדאוג להקמתן, לפנות פריטים שאינם במבצע ולהציב פריטים משתתפים על הסטנדים, פירוק מדפים, הרמה והורדה של סחורה, קידוד מחירים, הצבת במות לתצוגה ופיקוח על הסדרנים.  

זאת ועוד, מאחר והסניף סבל ממצוקת כוח אדם התובע עבד גם כמשלוחן וכמחסנאי וכן מילא מקום של עובדים נעדרים בכל המחלקות.

לפי טענת התובע, לריבוי המשימות יש להוסיף קושי בשל גודל הסניף, שטח המחסן ומיקומו, דרישת ההנהלה באותה התקופה כי המנהל והסגן יהיו "יותר על רצפת המכירה", מחסור תדיר בכוח אדם והכורח בהחלפת עובדים נעדרים, ניהול מערך הסחר והשיווק בצורה בלתי ממחושבת באופן שהקשה על היערכות ועמידה בלוח זמנים ויציאתה של מנהלת הסניף לחופשת לידה, מבלי שנמצא מחליף.

לעניין זה ראו עדותה של גב' אברהם לפיה שעות העבודה בסניף היו "רבות מאוד" ונעו בין 12-14 שעות ביום ולפעמים יותר (עמ' 65, שורות 25,28-29 לפרוטוקול) וכך עדותה של גב' xxxxx בעמ' 34, שורות 22-25 לפרוטוקול.

מר רן אפרתי שהעיד מטעם התובע, שימש כמנהל סניף ברשת 'מגה' משנת 1995. מר אפרתי מסביר בחקירתו כי חלק מתמהיל תקן iso9002 היה שאם מנהל נעדר באופן קבוע מנהל מחליף היה בא למלא את מקומו, אך "90% מהפעמים אין מחליפים" ואם יש סגן מנהל הוא בדרך כלל משמש כממלא מקום (עמ' 30, שורות 1-3 ועמ' 32, שורות 16-18 לפרוטוקול).

גב' אברהם אישרה בעדותה כי מדובר בנוהל מקובל של הנתבעת (עמ' 64, שורות 5-6, 13-14 לפרוטוקול).

כמו כן גב' אברהם העידה כי העבודות הפיזיות של שינוע סחורות בסניף, הרמה, סחיבה וסידור של המוצרים נעשו בידיים וללא אמצעי עזר תוך שהיא מטעימה כי "אי אפשר לשנע, המחסן צר, אפשר להכניס מלגזה רק למעבר הראשון ומשם פיזית בידיים. רוב הזמן גם לתוך מעבר ראשון לא היינו מכניסים מלגזה זה מאוד צפוף עוברים שם עובדים. הכל בידיים. או שלוקחים עגלת משטח מתמחרים ומסדרים במדפים" (עמ' 68, שורות 17-19 לפרוטוקול).

התובע מוסיף כי ההנהלה והממונים עליו התעלמו מהתראותיו על פגיעה בבריאותו עקב מתכונת העבודה וכתימוכין צירף את הפניה לגב' תמי הדר מיום 10.7.12 בה הלין כי "ישנם מטלות של מנהל בנוסף לתפעול ובעיות היומיות שצריכות לקבל מענה – ולבד מאוד קשה לי עם כך ומסתובב עם תחושת לחץ קבועה תוהה יום יום מה יהיה מחר! בריאותית העניין לא תורם לי" (נספח יב').

במענה לפניה זו גב' הדר השיבה כי האחריות לניהול התקין של הסניף עוברת לכתפיו של התובע עד להגעת מנהל אחר ובתוך שכך הובהר כי עליו להקפיד על נהלי העבודה, בטיחות, בריאות הציבור, כספים, פגי תוקף, התאמת מחירים, מתן שירות טוב ויעיל ללקוחות, נראות הסניף, מחלקות וזמינות מוצרים, תצוגות הולמות למבצעים, ביצוע ההנחיות התקנים והפד"מ בעבודת צוות ושיתוף פעולה עם כל עובדי הסניף.

התובע שיגר מיילים נוספים לגב' הדר ובהמשך ליו"ר הוועד אך לפי גרסתו אלו לא זכו למענה (נספחים יג' ו- יד'). בהיעדר תגובה פנה התובע לגב' אליזבט ליאחוביץ מנהלת תחום כ"א ורווחה. אולם המהלומה, כלשונו, הגיעה בדמות נזיפה לתיק האישי מיום 12.8.12 לאחר שנמצאו בביקורת שנערכה בסניף מוצרים פגי תוקף (נספחים טו', טז ו-יז').

גם לאחר שובה של גב' אברהם מחופשת הלידה לא פחת העומס והלחץ ונקודת השיא היתה ביום 7.11.12. בבוקר אותו היום גב' אברהם הודיעה כי אינה חשב בטוב ולא תגיע לעבודה. בסביבות השעה 17:30 התובע חש לחץ בחזה, הזעיק את אשתו ופנה לרופא שהפנה אותו למיון. התובע אושפז בבית החולים ושוחרר כעבור יומיים. בסיכום האשפוז מיום 9.11.12 נרשם כי לתובע כאבים בחזה בעלי אופי לא ספציפי, ייתכן על רקע של סטרס נפשי ניכר לאחרונה.

התובע התייחס בחקירתו לאירוע מיום 7.11.12 תוך שהוא מפרט כי "הקריסה שלי קרתה ביום אחד כתוצאה מכל הלחץ שהיה לי במשך 3 חודשים וכתוצאה מזה הפכתי להיות אאוט לגמרי, לא יכולתי לתפקד בעבודה בכלל" (עמ' 22, שורות 14-15 לפרוטוקול).

ראו לעניין זה גם עדותה של xxxx בעמ' 36, שורות 29-33 לפרוטוקול.

אשר להתנהלות התובע מר אפרתי מפרט בתצהירו כי על רקע היכרותו עם התובע מן השנים בהם עבדו יחד התרשם מאדם אחראי מאוד, שידע לקחת יוזמה והוגדר על ידו כ"ראש גדול". תיאור דומה ניתן למצוא בתצהירו של התובע כי במהלך השנים בהן עבד אצל הנתבעת משנת 1997 זכה להערכה על תפקודו שבאה לידי ביטוי בדירוג גבוה מצד הממונים, אולם הוא לא נמצא מתאים לתפקיד מנהל סניף (גיליונות הערכה נספח ג').

הנתבעת 2 חולקת על הטענות ותיאור תנאי העבודה ולחיזוק עמדתה מפנה לעדותה של גב' אברהם.

העדה התבקשה בחקירתה לתאר את התנהלות התובע ולדבריה הוא היה בעל אופי מיוחד. הוא לא היה מתעסק בעניינים של הסניף אלא אך ורק ביין. הוא לא אהב לסדר סחורה אם צריך, או אם לא היו מספיק סדרנים והיה מחכה ליום למחרת. אם היה צריך לפתוח תצוגות טען שזה לא התפקיד שלו. התובע נהג לעבוד פחות שעות מאשר עובדים אחרים על אף שהיה נהוג ברשת לעבוד הרבה שעות יחסית (עמ' 63, שורות 22-26 לפרוטוקול).

בהמשך עדותה היא חוזרת ומציינת כי "הכל היה זורם לידו, הכל בניחותא הכל בסדר הוא יעשה, זה לא אומר שלא היה סגן טוב יש הבדל. כשהייתי אומרת לו היום תעשה 1-4 היה משתדל לעשות, אבל לא היה יוצא מגדרו. היה מטפל ביין מרצונו החופשי מעבר לזה היה צריך להגיד לו" (עמ' 66, שורה 34 עד עמ' 67 שורה 2 לפרוטוקול).

גב' אברהם מפרטת בעדותה כי בסניף הוד השרון לא היתה הרבה תחלופה של סחורה ודרישה של סידורי סחורה, היה מחסנאי אחד וסדרנים חיצוניים ו"בסדרנות לא היה חוסר", עם זאת היתה מצוקת כוח האדם אצל הקופאיות (עמ' 66, שורות 25-26 ועמ' 67, שורות 8, 12 לפרוטוקול). היא מוסיפה כי התובע לא הוכיח שהיה נתון ללחץ נפשי או עומס חריג בעבודה, הוא היה עסוק בענייניו ועשה את המוטל עליו לאיטו בזמן שלו "הכל לאט לאט". עוד עולה מעדותה של גב' אברהם כי התובע היה משתדל לעשות את המשימות שהוטלו עליו ובדוחות קיבל ציונים טובים אבל לא היה יוצא מגדרו (עמ' 63, שורה 32 ועמ' 66, שורות 24-25, 29 לפרוטוקול).

כמו כן גב' אברהם מכחישה בעדותה את טענות התובע ליחס פוגעני מצדה לאחר שובה מחופשת הלידה ולפי גרסתה: "לא העלבתי אותו אין לי מה להעליב אותו, סה"כ דרשתי כמו שדרשתי מכל הסגנים שלי לעשות מה שצריך [...] לא. לא השעיתי אותו, לא העלבתי אותו, כן דרשתי שיבצע את המטלות שצריך לעשות" (עמ' 64, שורות 30-36 לפרוטוקול).

ככל שנוגע לטרוניית התובע בדבר מצוקת כוח האדם ולביצוע המשימות במחסן, גב' אברהם מציינת כי המחסנאי לרוב לא היה יוצא לחופשים, אבל במידה וכן מנהל הסניף או הסגן היה מחליף אותו (עמ' 67, שורות 6-11 לפרוטוקול).

שיטת עבודה זו מוצאת ביטוי בעדותו של מר אפרתי שציין "מה שפירטתי זה חלק מהתפקידים" יש לעשות את מה שמוטל עליך על מנת שהחנות תתפקד (עמ' 29, שורות 18-19 ועמ' 31, שורה 22 לפרוטוקול).

בהקשר זה הנתבעת 2 טוענת כי עבודה מאומצת כשלעצמה אינה מצביעה על רשלנות המעביד.

לתימוכין נוספים הנתבעת 2 מפנה לתיעוד מתיקו האישי של התובע ממנו עולה לשיטתה תמונה ברורה של אי-שביעות רצון מתפקודו (גיליון הערכה נ/10 עמ' 100-113): "העובד זקוק ללמוד ולהשקיע יותר בתחום המקצועיות והבנת מהות התפקיד כסגן"; "סגן בינוני לא מתאמץ"; מחפש את טובתו האישית כל הזמן"; דירוג מוטיבציה 3 מתוך 6; "בינוני עושה רק מה שצריך ולא יותר. לא מתאים לניהול"; "ראש קטן לא מעוניין להתקדם"; "אינו מגלה יוזמה". בשקילת דברים אלה אין בהם דבר לשאלת רשלנות מעביד. על מעביד לשמור על בריאותו גם של עובד שאינו "מצטיין" בתפקידו.

מעיון בתצהירים ולהתרשמותי מן העדויות, לא נסתרה גרסת התובע על המצב המתמשך בו הוטלה על כתפיו האחריות כמנהל סניף ומטלותיו במשך 3 חודשים, בנוסף לתפקידו כסגן, על רקע מצוקת כוח האדם בעטיה נאלץ לבצע משימות של עובדים אחרים שנעדרו. כך גם גרסתו כי התריע לממונים עליו ולהנהלה על הצורך בעזרה בניהול הסניף והקשיים נוכח מחסור במצבת העובדים. שיטת העבודה והמשימות הכרוכות בביצוע התפקידים מוצאים עיגון גם במסמכים ובפסק דינו של בית הדין לעבודה.

אני סבור כי התנאים ומתכונת העבודה הערימו עומס ולחץ על התובע לעמוד ביעדים בפרק זמן נתון ובמאמץ מוגבר, הכרוך מטיבו וטבעו בסיכון. בנסיבות אלה היה על המעביד להעמיד לרשות התובע את ההדרכה המתאימה לאופן ביצוע העבודה ובפרט על רקע היעדר ניסיונו בניהול. ככל שנוגע לסיכונים מהמשימות הפיזיות, היה צורך בהדרכה לביצוע הרמה נכונה ובטוחה של משאות ושינוען, אספקת אמצעי עזר וכלים מתאימים וכן להעמיד את כוח האדם הדרוש לביצוע אותן עבודות ולעזרה מספקת. כך גם לא הוכח פיקוח כראוי על ביצוע העבודה באופן שלא ייגרם הנזק.

לאור האמור, אני סבור כי הנתבעת 1 הפרה את חובתה כלפי התובע ובכך התרשלה כלפיו.

הקשר הסיבתי בין הרשלנות למצב הרפואי של התובע

בית המשפט מינה מטעמו מומחה רפואי פרופ' רונן דבי שערך חוות דעת לאחר שבדק את התובע, עיין במסמכים רפואיים וחוות הדעת.

על פי ממצאיו בחוות הדעת מיום 27.8.16 נקבעה לתובע נכות משוקללת בשיעור 19% (10% בגין גב תחתון הגבלה בתנועות בינונית ו- 10% נכות סכיאטיקה גפה שמאל). במענה לשאלות ההבהרה הותאמה נכות אורתופדית נוספת בשיעור 10% בגין השפעה על כושר הפעולה בברכיים.

אולם המומחה שלל קיומו של קשר סיבתי בין מצבו הרפואי האורתופדי של התובע לבין פגיעה מתמשכת שנגרמה כתוצאה מתנאי עבודתו ואופי העבודה:

"הנני מסכים עם העובדה כי כאב הגב החמיר במהלך שנות עבודתו כאב שגרם למר xxx למגבלה תפקודית משמעותית ואכן מר xxx ביצע עבודה אחראית ומסורה שכללה פעילות פיזית עצימה ובכך ראוי הוא לשבח. אך מעבר עדכני על הספרות האורתופדית לא מוצא קשר חד-ערכי בין פעילות פיזית מהסוג שעבר מר xxx בעבודתו לבין כאב גב כרוני ומצבו הקליני בהווה. [...] בספרות העדכנית לא הוכח קשר נסיבתי בין אופי פעילות של עמידה ממושכת והרמת משקל לבין שינויים ניווניים של הברכיים. [..] הספרות האורתופדית העדכנית אינה רואה במאמץ פיזי מתמשך כגורם המביא לכאבי גב או לפריצת דיסק [...] מר xxx חש שהרמת משאות ועמידה ממושכת הם שהביאו לכאבי הגב שלו, אך הספרות העדכנית סבורה אחרת [..] לסיכום, לא ניתן להערכתי להתעלם מכך כי מר xxx נותר מוגבל תפקודית וסובל מכאב גב כרוני. להערכתי לא קיים קשר נסיבתי בין אופי עבודתו של מר xxx לבין מצבו הקליני כיום. ניתן להקנות לו נכות תפקודית לפי ביטוח לאומי אך אין לשייכה לעבודתו בעבר". (ההדגשות שלי – א.ב.)

התובע מבקש לפסול קביעה זו של מומחה בית המשפט בדבר היעדר קשר סיבתי לאור כשל היורד לשורש העניין. לפי טענתו, פרופ' דבי הסתיר קיומה של אסכולה מוכרת בספרות רפואית העומדת בסתירה לדעה המובאת בחוות דעתו והציג קביעותיו ככאלו שאין עליהן עוררין. רק בחקירתו הנגדית הודה המומחה כי בספרות המקצועית קיימים שני קטבים רפואיים ודעה מנוגדת לפיה קיים קשר סיבתי בין תנאי העבודה לכאבי הגב.

התובע מטעים כי קבלת עמדתו של פרופ' דבי מעקרת מתוכן את אפשרות לקבל פיצוי בגין הנזק שנגרם במנגנון מיקרו טראומה מול המל"ל המבוסס על הוכחת "פעולות חוזרות ונשנות".

כמו כן, בעוד שהתזה עליה נסמך מומחה בית המשפט במאמרו של וידמן לפיה לגוף יש מנגנוני ריפוי וחיזוק המגיבים בצורה חיובית "לאתגר הפיזיולוגי", הוא לא בחן לגופו של מקרה את תנאי העבודה הספציפיים של התובע כפי שהם עונים על הגדרת אותו אתגר פיזיולוגי. בין היתר המומחה לא ערך בירור לגבי המשאות והמשקלים שהתובע הרים ובאיזו תכיפות ולא בדק אילו פעולות כיפוף חוזרות ונשנות התובע ביצע.

התובע מפנה לעניין זה לחקירת המומחה שם השיב כי אינו זוכר אם שאל זאת את התובע: "המטופל מסר שהרים משאות ועבד לאורך השנים. אם היה רוצה לציין משקל היה מציין והייתי מציין זאת" ובהתייחס לפעולות הכיפוף "אין לזה קשר לא לתסמינים ולא לטיפול" (עמ' 48, שורות 1-9 לפרוטוקול).

אכן קביעת הקשר הסיבתי המשפטי, להבדיל מהקשר הסיבתי הרפואי, מסור לסמכותו של בית המשפט ועליו לשקול לעניין זה את כלל ההיבטים העובדתיים והמשפטיים. לאחר שנתתי הדעת למכלול הטענות והנסיבות לא מצאתי מקום לסטות מקביעתו של מומחה בית המשפט אשר שלל קיומו של קשר סיבתי.

פרופ' דבי מציג בחוות דעתו מספר מאמרים שהמסקנה העולה מהם כי לא הוכח קשר סיבתי בין חשיפה תעסוקתית לעומס חוזר ומצטבר לכאבי גב בדרגה גבוהה ברמת סטטיסטית.

התובע טוען כי המומחה התקבע על התזה אשר שוללת קיומו של קשר סיבתי תוך זניחת אסכולות רפואיות אחרות מוכרות. לביסוס עמדתו הפנה התובע את המומחה במסגרת שאלות ההבהרה לשני מאמרים שעניינם תנועות רציפות של הגוף המכונות מיקרו טראומה הגורמות לכאבי גב ונזקים מצטברים לחוליות מהשנים 1988 ו- 2000. בהתאם לאותה ספרות מקצועית התבקש פרופ' דבי לאשר כי מאמריו של וידמן אינם משקפים את כלל האסכולות הרפואיות.

במענה לשאלה זו מסביר פרופ' דבי כי מדובר במאמרים ישנים שאינם עומדים בדעה הרווחת היום המוצגת במאמריו של וידמן מהשנים 2007 ו-2010. המאמרים עליהם נסמך בחוות דעת הם רק חלק משורה של עבודות המשקפות את הדעה שנים רבות לאחר פרסום המאמרים שצירף ד"ר בן יעקב לחוות דעתו.

פרופ' דבי מוסיף כי מתוך הידע המצטבר ניתן להבין שכאבי גב הם שילוב של שינויים ניווניים של מבני עמוד השדרה, חולשה של מייצבי עמוד השדרה, נטייה גנטית, ורקע מבני לוקה ואינם תלויים בסוג העבודה.

בסיכום תשובותיו הוא חוזר ומציין כי אין יסוד להניח כי אופי העבודה של התובע הוא שגרם לכאבי הגב ובאופן דומה לגבי כאבי הברכיים, ואם ישנה התפתחות של שינויים ניווניים בברך לא ניתן ליחסה לאופי העבודה.

גם בחקירתו התבקש פרופ' דבי להתייחס למאמרים והספרות הרפואית הקושרים בין מאמצים בעבודה לכאבי גב, בניגוד לדעה שאימץ בחוות דעתו. בתשובה לכך הבהיר כי מדובר במחקרים שנערכו ביחס לסדרות קטנות באוכלוסייה והדעה המוצגת בהם לא הוכחה, בעוד שהמסקנה אליה הגיע בחוות הדעת מבוססת על הדעה הרווחת היום המשתקפת ממאמריו של וידמן: "למרות הדעות האלה שאתה מציין ואני מכיר חלק מהמאמרים שאתה מתאר, אלה מאמרים שנעשו על סדרות קטנות, לכן אנו יושבים פה כי זה עדיין לא הוכח [...] אני מבין מה שאתה אומר שיש ספרות שמנסה להוכיח אחרת. כל מקרה לגופו" (עמ' 47, שורות 15-25 לפרוטוקול).

ב"כ התובע הקשה על המומחה ושאל האם לפי התזה עליה הוא נסמך אין קשר בין מאמצים פיזיים לבין כאבי גב ואין קשר בין היווצרות בלט דיסק לבין מאמצים. בתשובה לשאלה זו פרופ' דבי מסביר כי מדובר בשני שדות שונים "האחד סיבה להתפתחות שינויים ניווניים ובלטי דיסק, בזה אין קשר לעבודה לסוג העבודה שאנחנו עושים. לפחות הקשר הוא מאוד רופף. הדיון הוא גדול בספרות והדעה הרווחת שאין קשר בין סוג העבודה להתפתחות שינויים ניווניים. [...] זה לא שהתסמינים נגרמו בגלל הפעילות. יכול להיות שהוא ישן שנת לילה וקם בבוקר עם הופעה של כאבי גב. אבל אם אתן לו עכשיו כשהוא כאוב לעשות פעילות ברור שזה יעצים את התסמינים. אבל ההתקף לא נוצר בגלל סוג העבודה" (עמ' 51, שורות 10-16 לפרוטוקול). לדידו, התפתחות של בלט דיסק לאורך השנים היא שינויים ניווניים והיא תלויה בגורמים מולדים ובספרות הרפואית לא הוכח קשר בין עבודה לכאבי גב (עמ' 47, שורות 9-10, 12 לפרוטוקול).

בהמשך חקירתו פרופ' דבי מוסיף כי "יש הרבה ספרות לכאן ולכאן. המאמרים שציטטת נחשבים ואספו מאות נתונים ומאות מחקרים יחד ונתנו דעה רווחת. הקשר הוא לא חד ערכי בין עומס בעבודה והתפתחות של כאבי גב" (עמ' 52, שורה 10 לפרוטוקול). בתוך שכך המומחה שב והדגיש כי אין לייחס את מצבו של התובע לטראומה כלשהי ומצבו הוא תולדה של שינוי ניווני.

בשאלות ההבהרה נשאל פרופ' דבי פשר כוונתו במשפט "קשר חד ערכי" בחוות הדעת ולדבריו הכוונה היתה שאין סימוכין בידע הרפואי שהצטבר עד כה כי תנאי עבודתו של התובע הם הגורם להחמרה של כאבי הגב.

חוות דעתו של מומחה בית המשפט פרופ' דבי סדורה ומקצועית ומסקנותיו ותשובותיו לשאלות ההבהרה לא עורערו בחקירתו הנגדית. מדובר במומחה ניטרלי בעל ניסיון וידע שהגיש חוות דעתו מטעם בית המשפט, וכפי שנפסק, משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת.

אשר לנזק הנפשי, התובע מתאר בתצהירו כי ביום 7.11.12 לאחר שגב' אברהם הודיעה לו כי לא תגיע לעבודה הוא חש מצוקה ולחץ בחזה. למקום הוזעקה אשתו שפינתה אותו לבית החולים שם אושפז 3 ימים ואובחן כסובל מהתקף חרדה (נספח לב'). מאותו המועד התובע לא שב למעגל העבודה (נספחים לה' ו- לו').

בחוות הדעת הפסיכיאטרית של ד"ר בלאו מיום 26.6.14 אובחן התובע כסובל מ- Adjustment dis. Mixed anxiety and depressive disorder – chronic" ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 30%. בחוות דעתה העדכנית מיום 14.1.16 הוערכה נכות התובע בשיעור 50% לצמיתות ונקבע קיומו של קשר סיבתי בין המצב הנפשי לתנאי העבודה.

לפי ממצאי הבדיקה המומחית התרשמה כי התובע סובל מהפרעה פוסט טראומטית כרונית Post-Traumatic stress dis. המלווה ברמה גבוהה מאוד של חרדה. אבחנה זו כוללת שחזור מתמיד של הטראומה שעבר בעבודתו, שסיכנה את שלמותו הנפשית והימנעות מחשיפה לכל גירוי המעורר את זיכרון הטראומה ועוררות יתר.

בחקירתה הסבירה ד"ר בלאו כי התייחסותה ליום האירוע איננה לחודשים שקדמו לאותו היום: "לא כל מה שהיה באותו יום, אלא כל מה שקדם לאותו היום החודשים שקדמו לאותו היום הביאו לכלל קריסה באותו היום. בפסיכיאטריה יש נזקים מצטברים [...] זה יום שבו הכל קרס כתוצאה מלחצים ועומס נפשי מתמשך לאורך כל החודשים שקדמו לאותו היום" (עמ' 41, שורות 4-9 לפרוטוקול).

בהמשך נשאלה המומחית על הקשר הסיבתי שבין המצב הנפשי של התובע ליום האירוע או לשנים שקדמו בעבודתו באופן מצטבר ובתשובתה הבהירה: "לא השנים אלא החודשים שקדמו להתפרצות" בשל מחסור קצוני בעובדים והיעדר מנהלת הסניף (עמ' 42, שורות 25-27 לפרוטוקול).

תיאור דומה של המצב הנפשי ניתן למצוא בפרק הדיון בחוות דעתה של ד"ר דמבינסקי שם היא מפרטת כי התובע היה נתון לעומס מופרז במקום העבודה, ללחצים, ביקורתיות, ודרשנות מצד הממונים עליו ומצד הלקוחות עצמם. בתגובה החל לסבול מתסמינים נפשיים תגובתיים בעלי אופי חרדתי ודכאוני בגינם הפסיק לעבוד.

באופן דומה מסביר פרופ' אברהם פלד בסיכום חוות דעתו כי הנכות שנקבעה לתובע בשיעור 30% הינה תוצאת האירועים החריגים המתוארים בחוות דעתה של ד"ר דמבינסקי שהחלו בחודש יוני 2012.

לאור האמור, שוכנעתי בקיומו של קשר סיבתי ככל שנוגע למצבו הרפואי הנפשי של התובע.

אולם וכפי שקבעתי דלעיל התובע לא צלח את משוכת הקשר הסיבתי בין הפרת החובה וההתרשלות לבין מצבו הרפואי האורתופדי.

אשם תורם

לפי טענת הנתבעת 2 יש לייחס להתנהגות התובע אשם תורם בשיעור 100%.

התובע לא התלונן ולא הלין על תנאי עבודה או על לחץ כתוצאה מעומס ואף לא איים בהתפטרות. זאת במיוחד כאשר מדובר בעובד ותיק ששימש כסגן מנהל סניף במשך שנים והיה אחראי על סידור העבודה. ביסוס לעמדתה מוצאת הנתבעת בת"א 70/94 (מחוזי י-ם) מוחמד אבו סבית נ' אברהם שוויקה ובנו בע"מ (פ"ד כו (2), 536) שם נפסק כי "התובע איננו טירון בעבודתו; הוא עבד אצל מעבידתו שנים רבות בעבודות הכוללות הובלה, העמסה ופריקה והוא יודע מה הוא יכול לעשות ומה איננו יכול לעשות. הוא גם יודע שיש בידו ובסמכותו להיעזר בידי אחרים, והעיקר - הוא לא אולץ לעשות עבודה מיידית שיש בה כורח מידי [...] מעמדו של התובע בעבודה, תבונתו וניסיון החיים היו צריכים להכתיב לו עזרה בהטיה, אם היה צורך בכך".

בתי המשפט הבהירו לא אחת כי לא בנקל יש לייחס אשם תורם לעובד בגין אירוע תאונתי בו נפגע תוך כדי ביצוע עבודתו. על מנת שתוכר אחריות מצד העובד יש להוכיח רמת רשלנות גבוהה כאשר העובד נפגע כתוצאה מהתממשות סיכון שנוצר מהפעלת שיקול הדעת העצמאי ולא רק כי פעל בתוך גדר הסיכון שיצר המעביד.

מגרסת התובע ניכר כי חרף מעמדו ותפקידו כסגן מנהל הסניף, בשל מצוקת כוח אדם לא היה באפשרותו לשנות את אופן ביצוע העבודה ובין היתר לשבץ אדם אחר במקומו או להיעזר בעובדים אחרים על מנת להימנע מביצוע העבודה המאומצת. כך גם לא נטען וממילא לא הוכח כי התובע פעל תוך חריגה מהוראות המעביד שלא במתכונת השגרה בסניף באופן שהוא יצר את הסיכון.

משכך ובהתחשב בכלל נסיבות העניין לא התרשמתי כי יש מקום להטיל על התובע אשם תורם.

הנזק

בהתאם להחלטת המותב הקודם שדנה בתיק, כב' השופטת ריבה שרון, מיום 13.7.16, אושר ההסדר הדיוני אליו הגיעו התובע והנתבעת על נכות פסיכיאטרית מוסכמת בשיעור של 30% ובהתאם בוטל מינויו של המומחה מטעם בית המשפט ד"ר דרנל.

ביום 26.4.17 וביום 1.5.17 הבהירה כב' השופטת שרון כי ההסדר הדיוני חל על התובע והנתבעת אך הוא אינו חל על הצדדים השלישיים שלא היו שותפים לו.

לפי טענת התובע נכותו נקבעה לפי תקנה 34(ב) לתקנות המל"ל עליה נסמכים כל המומחים בתחום הנפשי, המייחסת "הפרעה ניכרת בתפקוד הנפשי והחברתי, קיימת הגבלה ניכרת של כושר העבודה" וכן "הפרעה קשה בתפקוד הנפשי והחברתי, ישנה הגבלה קשה של כושר העבודה" (סעיפים 4,5). לפיכך לשיטתו יש לקבוע נכות תפקודית בשיעור 100%.

התובע מתאר בתצהירו ובחקירתו את המצוקה והלחץ בהם היה שרוי בתקופה זו: "אני רוצה להדגיש, כל עבודת סגן מנהל היא עבודה קשה ועם אחריות. אני עבדתי באופן טוטאלי בסניף. עשיתי משהו מחוץ לתפקיד, סגן מנהל אחר לא יושב 3 חודשים או יותר שהמערכת כאוטית שאין לו גב, אין חזית ואין אחורה, נמצא במערכת שאין לה כוח אדם ומשקרת אותי ואומרת נעזור לך עם מנהל מחליף ולא מגיע אף מנהל. ואני מצפה כל יום לראות מה יהיה מחר. כי זה סוג של חינוך שקיבלתי במערכת. אף אחד לא אמר שאני צריך לקחת את כל המעמסה עליי ולקבל ריקושטים שאני לא מתאים להיות מנהל בגלל האופי שלי" (עמ' 20, שורות 13-19 לפרוטוקול).

תיאור זה מוצא חיזוק בעדותה של גב' xxxx: "משנת 2012 אני עושה הכל, אם זה בישול, ניקיון, כביסות. [...] הוא לא יכול לעמוד הרבה על הרגליים. [...] הוא לא מתפקד, לא כבעל [...] זה חיי האישות שלנו" (עמ' 35, שורות 22-29 לפרוטוקול).

ד"ר בלאו התייחסה בחוות דעתה לחוסר יכולת התפקוד של התובע. בפרק הסיכום היא מתארת כי התובע סובל מהפרעה פוסט טראומתית כרונית המלווה ברמה גבוה מאוד של חרדה. הוא סובל ממצב רוח ירוד, בוכה כאשר הוא מתאר את התמודדותו עם הסיטואציה אליה נקלע, סובל מסף גירוי נמוך והתפרצויות זעם, דחף מיני ירוד והפרעות שינה עד לאינסומניה מוחלטת. קיימות מחשבות על חוסר טעם בחייו ללא כוונה אובדנית. בכל אינטראקציה רגשית בוכה ללא שליטה ומנסה להימנע מגירויים רגשיים מעורר סטרס. על יסוד ממצאים אלו והאבחנה כי מדובר בהפרעה פוסט טראומתית המסכנת את השלמות הנפשית, קבעה לתובע נכות נפשית בשיעור 50% לצמיתות.

ד"ר דמבינסקי, לעומתה, העמידה את נכותו של התובע בתחום הפסיכיאטרי בשיעור 30%. בעדותה התבקשה המומחית להסביר מדוע לא מצאה לקבוע נכות נפשית בשיעור של 50% ולכך השיבה "40% נותנים בד"כ לאנשים שסובלים ממחלת נפש דוגמת סכיזופרניה קשה, הפרעה דו קוטבית שיש להם אשפוזים חוזרים והם לא מתפקדים בכלל. הבן אדם הזה לא נמצא בטיפול אין לו שום אשפוז, סה"כ מבחינתו הוא מתפקד נהנה מהחיים עושה יוגה, רק לעבודה הוא לא רוצה ללכת. זה לא מתאים ל- 50% בוודאי בטח גם לא מתאים ל- 40%" (עמ' 62, שורות 1-4 לפרוטוקול). בעדותו התובע מאשר כי חדל מהטיפול התרופתי לאחר שנטל כדורים במשך תקופה ארוכה (עמ' 25, שורה 36 לפרוטוקול).

באופן דומה ד"ר דמבינסקי מפרטת בחוות דעתה כי התובע אינו נמצא במסגרת טיפולית וכי היתה מצפה לשינוי של הטיפול התרופתי לו המצב היה כה חמור כפי שהוא מוצג על ידו. לפי התרשמותה מבחינה אישית התובע מרוצה מחייו אך נמנע ממגע עם אחרים תוך שהיא מציינת כי ישנם רמזים לקווים של אישיות נמנעת/תלותית.

יחד עם זאת המומחית מאשרת בחקירתה כי קיימת הגבלה ניכרת של כושר העבודה: "בגלל ההגבלה פגיעה תעסוקתית אין לו פגיעה בעניין החברתי ולא בעניין האישי הזוגי נהדר, ההגבלה היחידה היא בהיבט התעסוקתי, בגלל זה ניתנה הנכות" (עמ' 62, שורות 8-10 לפרוטוקול).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וכלל החומר ושמעתי העדויות, אני סבור כי יש לראות את הנכות הרפואית כמשקפת גם את שיעור הנכות התפקודית שיש לייחס לפגיעה.

המומחים מטעם הצדדים פירטו בחוות הדעת את הקשיים מהם סובל התובע כתוצאה מהאירועים נשוא התביעה, וכיצד אלו משפיעים על תפקודו ומסלול חייו ובעיקר בהקשר התעסוקתי. תיאורים אלו עולים בקנה אחד עם גרסתו של התובע בתצהירו ובחקירתו (בשים לב כי המומחים הרפואיים נסמכים בחוות דעתם על הדברים כפי שנמסרים לרוב מפי התובע).

כך גם אני התרשמתי כי נכותו הנפשית של התובע מסבה לו קושי בהתנהלותו היומיומית ובעיקר הגבלה בהיבט התעסוקתי ובאופן זה משפיעה על תפקודו. אולם אין בידי לקבל את טענתו כי נכותו התפקודית עולה בשל כך על שיעור הנכות הרפואית.

הפסדי שכר

לפי טענת התובע, משכורתו הממוצעת בשנת 2012 הינה בסך 8,744 ₪ (תלושי שכר נספח מז'), משוערך מאמצע תקופה 1.6.15 בסך 10,468 ₪ ועד ליציאתו לפנסיה בגיל 67 (תאריך לידה 10.2.56) בסך של 1,522,214 ₪. לכך יש להוסיף הפרשות לתנאים סוציאליים בשיעור 12.5% בסך 190,276 ₪ ובסך כולל של 1,712,491 ₪.

הנתבעת 2 מצדה טוענת כי אין בנכות הנפשית שנותרה לתובע כל פגיעה בכושרו של התובע להתפרנס, כל שכן ליציאה ממעגל העבודה ואף לפי עדותו של התובע הוא לא חזר לעבוד בשל המגבלות האורתופדיות ולא בשל מצבו הנפשי. זאת ועוד כאשר התובע לא פעל להקטנת הנזק לחזור לשוק העבודה מאחר והכנסתו החודשית לאחר התאונה היתה גבוהה מזו ערב התאונה מהקצבאות המשולמות לו ובהתאם לפוליסה.

למען ההגינות הנתבעת 2 מציעה לפצות את התובע בסכום גלובלי של 50,000 ₪.

לאחר ששקלתי את מלוא הנתונים אני פוסק לתובע על פי סמכותי, סכום גלובלי בגין ראש נזק זה מן האומדן על פי הערכתי בסך של 120,000 ₪.

עזרת הזולת

התובע טוען כי הוא נזקק באופן תדיר ויומיומי לעזרה כשהנטל נופל בעיקר על כתפי רעייתו. הוא אינו יכול לסייע בעבודות משק הבית כבעבר ובפעולות שגרה כדוגמת פינוי אשפה, תיקונים וניקוי הרכב (עמ' 26, שורות 26-27 לפרוטוקול ועמ' 27, שורות 1, 10 לפרוטוקול). גרסה זו מתיישבת עם עדותה של גב' xxxx (עמ' 34, שורות 30-36, עמ' 35, שורות 1, 21 ועמ' 37, שורה 15 לפרוטוקול). התובע מבקש לקבוע את הפיצוי בגין ראש נזק זה לאור קביעת המומחים כי מצבו צפוי להחמיר ובסך של 1,000 ₪ לחודש מועד התאונה ועד לתום תחולת חייו בסך של 145,457 ₪.

הנתבעת 2 מבקשת לדחות רכיב פיצוי זה מאחר והתובע לא הוכיח שהעסיק עזרה בשכר במשך השנים בשל נכותו והוכח שלא נגרם לו הפסד כלשהו. זאת כאשר הכנסתו החודשית מהקצבאות אפשרה בידו לשכור עזרת צד שלישי.

כמו כן הנתבעת 2 מפנה לחקירתו של התובע ממנה עולה כי הוא מנהל חיים עצמאיים ובעדותו במל"ל (נ/25, עמ' 11) שם מסר כי בשנת 2014 הוא טס לרודוס והולנד בסמוך לפרישתו מהעבודה. מעבר לכך, לפי טענת הנתבעת, התובע היה עורך קניות פעמיים בשבוע וזו היתה תרומתו למשק הבית והוצאות הזמנת בעלי מקצוע לא השתנה בעקבות האירועים מאחר והוא אינו חשמלאי או אינסטלטור (עמ' 37, שורות 20-21, 23 לפרוטוקול). בנוסף לפי גישתה לו היה מצבו של התובע כפי גירסתו היה עליו לפנות תביעה לקבלת קצבת שירותים מיוחדים מהמל"ל.

לאחר ששקלתי את מלוא הנתונים אני פוסק על דרך האומדן פיצוי בסך של 30,000 ₪.

כאב וסבל ואובדן הנאות החיים

לפי טענת התובע, חייו נגדעו בכל המובנים, הוא מרגיש מתוסכל וחוסר תועלת, סובל מהגבלה ממשית בתפקוד היומיומי ונדרש למעקב וטיפול רפואי הגורם לו אי נוחות. התובע היה פעיל ונמרץ, מפרנס של המשפחה וכעת הוא שבר כלי התלוי בעזרת הזולת ובעתיד מצבו אינו צפוי להשתפר. לאור זאת התובע עותר לקבלת פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 500,000 ₪.

ככל שנוגע לראש נזק זה הנתבעת 2 טוענת כי התובע סובל מתחלואים ונכויות שאינן קשורים לעבודתו, כאשר התובע מנהל אורח חיים רגיל וההשפעה של הנכות הנפשית היא רק בהיבט התעסקותי.

בגין ראש נזק זה אני פוסק פיצוי בסך של 50,000 ₪.

הוצאות רפואיות

התובע טוען כי בעקבות מצבו הרפואי הוא נזקק לרכוש תרופות, לשאת בעלות ביקור במרפאות, עזרים רפואיים, בדיקות וטיפולים. לפי הנטען, אין בידי התובע את מלוא התיעוד המבסס את ההוצאות ששילם והתיעוד החלקי צורף כנספחים מט'-נב'.

בהתחשב בנסיבות התובע מבקש פיצוי בסך של 150,000 ₪.

הנתבעת מבקשת לדחות רכיב זה. לפי עמדתה, התובע לא הוכיח את תביעתו לפיצוי בסכום הנתבע, שעה שלפי עדותו הוא לא מטופל כיום (עמ' 25 לפרוטוקול) ואף אם נזקק לטיפול רפואי הוא זכאי לכיסוי מלוא הוצאותיו דרך קופת החולים. כך מתאר התובע בעדותו: "כיום כרגע אני לא לוקח כדורים אך לקחתי אותם משך תקופה ארוכה. [...] לקחתי משך 4 שנים וזה עשה לי לא טוב" (עמ' 25 שורה 35 עד עמ' 26 שורה 3 לפרוטוקול).

אני פוסק לתובע על דרך האומדן פיצוי בסך של 10,000 ₪.

ניידות

לפי טענת התובע הוא נאלץ להתנייד ברכבו הפרטי לטיפולים והבדיקות (עמ' 37, שורה 8 לפרוטוקול) וכן לעשות שימוש בחניות ציבוריות ולעיתים במוניות. התובע מפנה לעניין זה לעדותה של גב' xxxx בעמ' 34, שורה 14 לפרוטוקול.

לאור האמור, התובע עותר לפיצוי בגין ראש נזק זה בעלות חודשית ממוצעת של 250 ₪ מיום 7.11.12 ועד לתום תוחלת חייו בסך של 40,000 ₪.

הנתבעת טוענת מנגד כי התובע לא צירוף כל ראיה או אסמכתא להוצאות ניידות וכפי שהוכח כי ממשיך לנהוג כפי שהיה עובר לתאונה ללא כל מגבלה או מניעה רפואית, הוא נוהג ויכול להחנות במקומות חניה המיועדים לנכים (עמ' 27, שורות 13-18, 19-22, 27-34 לפרוטוקול).

לאחר שנתתי הדעת לכלל הנתונים אני פוסק על דרך האומדן פיצוי בסך של 10,000 ₪.

תגמולי מל"ל

התובע טוען כי יש לנכות 0.45% מתגמולי המל"ל בסך של 112,500 ₪ לאור החישוב האקטוארי של קצבת הנכות הכללית בסך של 250,615 ₪ (נ/26 מיום 29.6.22).

לפי טענת הנתבעת 2 יש לנכות ניכוי את מלוא קצבאות הנכות הכללית המשולמות לתובע. בהתאם לתע"צ נ/26 הנכויות שנקבעו לתובע שלא בקשר לתאונה הן בשיעור משוקלל של 35%, כאשר לפי טענת התובע בוועדה, הפגימה בעקבים היא נכות בקשר לעבודתו אצל הנתבעת 1 (פרוטוקול הועדה האחרונה מיום 31.5.15 נ/23). כך שלולא הנכויות שנקבעו לתובע בתחום האורתופדי והנפשי (69%) לא היה זכאי לתשלום קצבת נכות כללית שהינה משיעור 40% ומעלה.

על פי הלכת רע"א 3953/01פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003), יש לנכות מסכום הפיצויים רק את אותו חלק מתגמולי המל"ל המשולם לניזוק בגין הנכות שנגרמה לו כתוצאה מהתאונה. לכן כאשר משולמות לניזוק גמלאות נכות כללית מהמל"ל על בית המשפט לחלץ משיעור הנכות הכללית את שיעור הנכות שנגרם לו כתוצאה מהתאונה ולנכות מסכום הפיצוי את מלוא הגמלה בגין אותו חלק. זאת גם אם שיעור הנכות שנקבע בבית המשפט בתביעת הפיצויים נמוך משיעור הנכות שנקבע ע"י המל"ל.

הנכות הכוללת של התובע במל"ל עומדת על 76% (נ/23).

היחס בין סך כלל הנכויות לנכות הנפשית שנקבעה במל"ל 30/76 הוא 0.39%.

לפי חוות הדעת האקטוארית המעודכנת מיום 7.5.23 סכום קצבאות הנכות הכללית של המל"ל הוא 269,244 ₪.

מכפלת היחס בין הנכויות בסכום התגמולים המשולמים ע"י המל"ל הוא 105,005 ₪.

לכך יש להוסיף ריבית תשלומי עבר במכפלת 0.39% בסך 4,265 וזה הסכום שיש לנכות מהפיצויים.

ניכויים נוספים

הנתבעת 2 מבקשת לנכות מכל סכום פיצוי שייפסק לתובע את הקצבאות של נכות כללית ששולמו משולמות ותשולמנה ולפי חוות הדעת האקטוארית המעודכנת בסך של 269,244 ₪.

כמו כן לגישתה יש לנכות את דמי הפרישה ששולמו לתובע בסך של 49,673 ₪ ואת תגמולי הפנסיה ששולמו מהקרן בסך של 184,762 ₪ משוערך.

זאת ועוד הנתבעת 2 טוענת כי יש לנכות את סך ההשתתפות העצמית הנקוב בפוליסה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בגין חבות מעבידים בסל של 5,150 ₪ מאחר והכיסוי הביטוחי שניתן לנתבעת 1 כפוף לתנאי הפוליסה.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים לא ניתן לדעת איזו רכיב יש לנכות בשל האירועים נשוא התביעה מתוך הנכות הכללית הכוללת שכן דבר זה לא הוכח ולכן לא מצאתי לנכות סכומים נוספים מעבר לניכויי המל"ל דלעיל. בנוסף לא מצאתי לנכות דמי פרישה שכן לא פסקתי לתובע כאלה בהליך זה וכך הדבר גם לגבי תגמולי הפנסיה. כמו כן אין לנכות סך השתתפות עצמית שכן הפוליסה איננה של התובע אלא של המעביד.

סיכום הערכת הנזק

הפסדי שכר 120,000 ₪

עזרת הזולת 30,000 ₪

הוצאות רפואיות 10,000 ₪

ניידות 10,000 ₪

כאב וסבל 50,000 ₪

סך הכל 220,000 ₪

ניכויי מל"ל 109,270 ₪

סכום הפיצוי 110,730 ₪

ההודעה לצדדים שלישיים

לפי טענת צד ג'1 ביחס לנכות הנפשית אין חולק כי מדובר בנזק שהוא תולדה של אירועים שהתרחשו בחודשים 6-12.2012 במהלך תקופת הביטוח של הנתבעת 2. זאת בעוד שצד ג' 1 ביטחה את הנתבעת 1 עד ליום 30.9.2006.

כתימוכין היא מפנה להצהרת ב"כ התובע לפרוטוקול בישיבת יום 22.3.17:

"בתחום הנפשי, הוא טוען לאירוע ספציפי מ-8/11/12 של בהתקף חרדה, המקור לאותו אירועים שהתרחשו כמה חודשים ספורים שיצאה מנהלת הסניף לחופשת לידה וכל העול נפל עליו. ואז הרגיש שהוא קורס. אין טענה לנזק נפשי שמקורו במהלך שנות עבודתו שקדמו לכך. לטענתנו כל אלו הם לא מלפני 2011". בהמשך הצהירה ב"כ התובע: "הסעיפים בכתב התביעה שאליהם מפנה חברתי, ומזכירים את שנות עבודתו הקודמות למהלך האירועים הקשורים ביציאתה לחופשה של מנהלת הסניף נוגעים לקושי שהשפיע על המצב האורתופדי בלבד. אנו ייחסנו וזו הייתה חד משמעית הכוונה כמי שניסח את כתב התביעה, ורק את רצף האירועים שמתואר בסעיף 20 ואילך למצב הנפשי".

וכן להודאת התובע בחקירתו הנגדית, לתשובת המומחית מטען התובע ד"ר בלאו (עמ' 42, שורות 23-27 לפרוטוקול) ולתשובת המומחית מטעם הנתבעת ד"ר דמבינסקי בחקירתה הנגדית (עמ' 62, שורות 12-15 לפרוטוקול) ולחוות דעתו של פרופ' פלד מטעם צד ג'2 שהוגשה ללא צורך בחקירתו בהתאם להסכמת הצדדים (עמ' 60, שורות 10-12 לפרוטוקול).

באופן דומה טוענת צד ג'2 כי היא ביטחה את הנתבעת 1 מחודש 1.10.2006 ועד ליום 31.12.2010. התובע טוען לנזקים בתחום הנפשי הנובעים אך ורק כתוצאה מהתנהלות בחודשים 06/2012 ועד לחודש 08/2012 כולל.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והמסמכים שהוגשו לתיק אני מקבל את עמדת הצדדים השלישיים ודוחה את ההודעה שנשלחה ע"י המודיעה הנתבעת 2.

התוצאה

התביעה העיקרית כנגד הנתבעות מתקבלת.

אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע פיצוי בסך של 110,730 ₪.

כמו כן הנתבעת 2 תישא בשכ"ט עו"ד של התובע בשיעור כולל של 20% (בצירוף מע"מ) וכן בהוצאות המשפט ששולמו.

ההודעה לצדדים השלישיים נדחית.

צדדי ג' 1 ו-2 מבקשים לפסוק לטובתם הוצאות ריאליות בגין הצורך בניהול הליך במשך 8 וחצי שנים, 4 ישיבות הוכחות, הוצאות מומחים, חוקרים, איסוף תיעוד ושכ"ט עו"ד. לאחר שנתתי הדעת לכלל הנסיבות אני מחייב את הנתבעת 2 בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד של צדדי ג' בסך כולל של 25,000 ₪ עבור כל אחד.

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

התובע רשאי להגיש פסיקתא לחתימתי.

ניתן היום, ‏27 יוני 2024, ‏כ"א סיון תשפ"ד, בהעדר הצדדים.