פלוני נ׳ מזל אוחיון אלחזוב

צדדי ג׳
1) דיזול לאנרגיות בע"מ באמצעות עו״ד צבי יעקובוביץ

2) דוד תורג'מן באמצעות עו״ד אנה אלרואי ואח'

 פסק דין

1.בעקבות פטירתו המצערת של חברנו, כב' השופט נאסר ג'השאן ז"ל בטרם עת, תיק זה הועבר לטיפולי. בדיון שהתקיים בפניי במעמד הצדדים ביום 28/01/24 ובהודעות הצדדים מיום 15/02/24 ו-26/02/24, הסמיכוני הצדדים ליתן פסק דין בהתבסס על החומר המצוי בתיק בית המשפט, בלא שמיעה נוספת של הוכחות, הגם שישיבות ההוכחות וחקירת העדים לא התנהלו בפניי, אלא בפני כב' השופט נאסר ג'השאן ז"ל.

רקע:

2.התובע, יליד 15/07/94, הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שעל פי הנטען נגרמו לו בתאונת עבודה שאירעה ביום 14/07/16, בעת שעבד בתחנה לשטיפת מכוניות אשר בבעלות הנתבעת, והועסק על-ידה.

3.בתביעתו, ביקש התובע לחייב את מזל אוחיון אלחזוב (להלן: "הנתבעת"), מעסיקתו, בגין נזקי הגוף שנגרמו לו.

4.על-פי הנטען בכתב התביעה, יום התאונה היה יום עבודתו הראשון של התובע, אצל הנתבעת. בעת שהפעיל התובע את מכונת שטיפת הרכבים, כפי שהוסבר לו, נתפסה רגלו הימנית בשרשרת מכונת השטיפה, וכתוצאה מכך, נגררה אל תוך המכונה שגרמה לפגיעה קשה ברגלו הימנית של התובע (להלן: "התאונה").

5.בעוד שהתובע טען כי יש לייחס לנתבעת את מלוא האחריות לנזקיו ואין מקום להשית עליו אשם תורם, טענה הנתבעת כי התובע הוא הגורם היחיד לקרות התאונה, וגם האשם היחיד לקרותה, ועל כן אין לייחס לנתבעת חבות ו/או אחריות כלשהי לתאונה.

6.לחילופין, טענה הנתבעת כי ככל ויקבע כי הנתבעת חבה בפיצוי התובע, הרי יש לחייב את הצדדים השלישיים – דיזול לאנרגיות בע"מ (להלן: "דיזול") ומר דוד תורגמן (להלן: "מר תורגמן") בשיפוי הנתבעת.

7.בכל הנוגע לדיזול נטען כי היתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה הבעלים ו/או המחזיק ו/או בעל השליטה בשטח המקרקעין בו ממוקמת ומופעלת מכונת שטיפת הרכבים על כל חלקיה, ומי שהתקשרה עם הנתבעת בחוזה שכירות בלתי מוגנת להשכרת מכונת שטיפת הרכבים ו/או העסק לשטיפת הרכבים ו/או שטח המקרקעין עליו ממוקם העסק הנ"ל ומשכך וככל שהתביעה כנגד הנתבעת תתקבל יש לחייבה בשיפוי הנתבעת.

8.באשר למר תורגמן נטען כי הוא בעל עסק למתן שירות, שיפוץ ומכירה של מכונות שטיפה לרכבים ומי שעובר לתאונה תחזק את מכונת השטיפה בקביעות, ושיפץ אותה לבקשת דיזול והנתבעת, ועל כן גם עליו לשפות את הנתבעת ככל שתחויב בנזקי התובע.

9.התובע תמך תביעתו בחוות דעת מטעם ד"ר גורן צבי, מומחה בכירורגיה אורתופדית ורפואת ספורט, וכן בחוות דעת מטעם ד"ר רם כמין מומחה בתחום הפסיכיאטריה;

10.מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת מטעם ד"ר דרוד פוקס בתחום האורתופדיה, ומטעם פרופ' אבנר אליצור בתחום הפסיכיאטריה.

11.לנוכח הפערים שהתגלו בחוות דעת המומחים, מינה בית המשפט את ד"ר אהרון ליברזון כמומחה בתחום האורתופדי, ואת ד"ר יוסף לריה כמומחה בתחום הפסיכיאטריה.

12.ד"ר ליברזון העריך, בחוות דעתו את נכותו המשוקללת של התובע בתחום האורתופדי בשיעור של 32% לצמיתות עם אפשרות להפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות") בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט. ד"ר ליברזון ציין כי בשתי חוות הדעת מטעם התובע ומטעם הנתבעת נקבע כי לתובע אחוזי נכות בגין הצלקות בשיעור של 20%, ולכן קבע כי אף הוא נוטה להחשיב את הצלקת כמתאימה ל-20% נכות; באשר לשבר בשוק, נקבע בשתי חוות הדעת כי השבר הפתוח באמצע השוק קובע היטב ולאורך נכון ולכן נקבעה נכות בשיעור של 0%. משכך, ראה ד"ר ליברזון אף הוא לנכון לקבוע נכות זהה לתובע; לגבי השבר בקרסול קבע ד"ר ליברזון נכות בשיעור של 10%; ונכות בשיעור של 5% בגין הפגיעה בעצב פרוניאלי עמוק.

13.לאחר חקירתו של ד"ר ליברזון בבית המשפט בדיון מיום 01/03/21, התבקש ד"ר ליברזון לבדוק את התובע בשנית על מנת לבחון שאלת תסמונת הכאב ומידת השפעתה של הצלקת על תנועות הרגל. בחוות דעתו של המומחה מיום 10/09/21 נקבע כי לאחר בדיקת התובע בשנית, לא חל שינוי מבחינת אחוזי הנכות ומבחינת סיכום מצבו הרפואי של התובע.

14.בתחום הפסיכיאטרי העמיד ד"ר לריה את נכותו של התובע בשיעור של 15% לתקופה של שנה ממועד התאונה, בגין תגובה חרדתית בלתי-ספציפית. ד"ר לריה קבע כי מעבר לתקופה זו לא נותרה לתובע נכות בתחום הפסיכיאטרי.

15.התאונה מושא התביעה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי ונקבעה לתובע בוועדות הרפואיות נכות צמיתה בשיעור של 49% (נ/5).

נסיבות התרחשות התאונה:

16.גרסת התובע ביחס לנסיבות התרחשות התאונה פורטה במסגרת תצהיר עדותו הראשית כמפורט להלן:

"ביום 14/7/16 (כשהייתי בן 22 בלבד) הגעתי לעבודה אצל אוחיון מזל בעסק לשטיפת מכונות.

ביום התאונה הגעתי לעבודה. הסבירו לי במהרה מה העבודה, היכן המכונית נכנסת לשטיפה ועל איזה כפתור ללחוץ ובכך הסתיימה ההדרכה שניתנה לי.

לא אמרו לי משהו מיוחד, לא נתנו אמצעי הגנה או בגדים או נעלים מיוחדות. לא הסבירו לי על מכונת השטיפה או על סכנה בהפעלה שלה, לא ניתנה לי הדרכה לשימוש במכונת השטיפה ו/או בסכנה כלשהי שיש בהפעלת המכונה. רק הסבירו כאמור שהמכונית נכנסת ואיפה ללחוץ.

אחרי כמה שעות של עבודה, לקראת סוף יום העבודה הראשון, בעת שהפעלתי את מכונת שטיפת הרכבים כפי שהוסבר לי, נתפסה רגלי הימנית בשרשרת מכונת השטיפה כך שרגלי נמשכה לתוך המכונה וגרמה לפגיעה קשה מאוד ברגל הימנית".

17.בעדותו בבית המשפט טען התובע כי אינו זוכר איך בדיוק קרתה התאונה, באותו יום עבד "בלי הפסקה כמו טורבו" (עמ' 49 לפרוטוקול). ציין כי לאחר שקיבל את הרכב לשטיפה "השפריץ מסיר שומנים על הגלגלים ועל כל הטמבון מאחורה ומקדימה". לדבריו לא ידע שהחומר של מסיר השומנים מחליק. לגרסת התובע, לאחר מכן, לאחר שהרכב נכנס פנימה למכונה הוא רצה לקבל עוד רכב לשטיפה, ואולם אז קרתה התאונה (עמ' 48-49 לפרוטוקול).

18.מנגד, הנתבעת כפרה בנסיבות הנטענות, וטענה כי התאונה אירעה עקב מעשה פזיז ורשלני של התובע, שלא ניתן היה לצפותו ובאופן שאינו מקים חבות של הנתבעת. נטען כי התובע לא עמד בנטל הראיה, מסר עובדות שאינן מתיישבות בינן לבין עצמן באשר לנסיבות התרחשות התאונה. הנתבעת טענה בסיכומיה כי נראה שהתאונה התרחשה "שעה שהתובע שעמד ליד מפעיל המכונה והתבונן במעשיו, ובשלב כלשהו כאשר המכונית מצוייה כבר על המסוע ומסיבה לא ברורה בפעולה רשלנית ומסוכנת החליט לעלות על המסוע, בניגוד להוראות, ונפגע" (ראו סיכומי הנתבעת).

19.מהראיות שהונחו על ידי הצדדים עולה כי התובע הינו היחיד שיכול להעיד מידיעה אישית כיצד התרחשה התאונה. הצדדים לא זימנו עדים לתאונה, והעדים שהעידו בפני בית המשפט לא טענו כי היו נוכחים ליד התובע בזמן התרחשות התאונה.

20.מר אולג אלחזוב (להלן: "מר אולג") מי שעבד אצל הנתבעת בתפעול מכונת השטיפה ובפיקוח על עובדים הצהיר, כי הוא לא ראה כיצד התרחשה התאונה מאחר ובאותו רגע יצא להפסקה לכמה דקות. בתצהיר מטעמו ציין כי: "בסוף יום העבודה, הכנסתי רכב למכונה, וכשהוא כבר היה בתוך המכונה ולקראת יציאה, הלכתי להתפנות. לפתע שמעתי את התובע צועק מכיוון מכונת השטיפה.." (סעיף 6 לתצהירו; וכן ראו עדותו עמ' 65 לפרוטוקול). אף גב' מזל אוחיון אלחזוב – הבעלים של הנתבעת (להלן: "גב' מזל"), הצהירה בתצהיר מטעמה שהיא לא ראתה את התאונה (סעיף 7 לתצהיר) ואישרה בעדותה כי "לא היו אנשים שהיו עדים לאירוע שאירע באותו רגע" (עמ' 74 לפרוטוקול).

21.בנסיבות אלה, והגם שעדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין, משלא נפלו סתירות בגרסת התובע והאמור לא הופרך, ובעצם אי הבאת גרסה כלשהי מצד הנתבעת הגם שחזקה כי בדקה את נסיבות התאונה וחקרה אותן, ולא בססה במסגרת ראיותיה כי התאונה ארעה בנסיבות אחרות, מצאתי לקבל את גרסתו של התובע.

22.בנוסף, ראוי לציין כי אין מחלוקת כי האזור של כניסת הרכבים למכונת השטיפה, הנו מקום רטוב לאור השימוש במים טרם כניסת הרכב למכונה. מר אולג אישר בעדותו כי טרם כניסת הרכב למכונת השטיפה צריך לעשות פעולות ידניות, בין היתר קיפול מראות ושטיפה בקיטור. אף גב' מזל אישרה בעדותה, כי הכניסה למכונת שטיפת הרכב רטובה במים לאור השימוש בזרנוק מים במהלך כל היום "אנו מנקים עם הגרניק כל יום כמה פעמים ביום ולפעמים יש בוץ מהרכבים ויכול להיות רטוב כי ניקינו את המקום" (שורות 12-16, עמ' 76 לפרוטוקול).

23.ממכלול הראיות עולה כי נוכחותו של התובע היתה נדרשת בקרבת מכונת השטיפה, מאחר והוא היה אמור לבצע פעולות לפני כניסת הרכב למכונה, שהתבטאו בין היתר בקיפול מראות והתזת מסיר שומנים על הגלגלים ושטיפתם. מר אולג אישר בעדותו כי ביום התאונה התובע קיפל את מראות הרכב לפני כניסתו למכונה (שורות 1-2, עמ' 64 לפרוטוקול). בהקשר זה יצויין כי אף בתצהירו אישר מר אולג נוהל עבודה זה וציין כי "הסברתי לתובע על תחנות ועמדות העבודה השונות – גביית תשלום עבור רחיצה חיצונית, הכנת המכונית לשטיפה ע"י פירוק אנטנות וקיפול מראות ושטיפה חיצונית במכונת השטיפה" (סעיף 5 לתצהירו).

24.לא ניתן להתעלם בהקשר זה מן העובדה, כי במסגרת עדותו מסר מר אולג גרסאות סותרות באשר לאופן התנהלות התובע ביום הראשון בעבודה. תחילה טען כי התובע לא עבד כלל, רק התלווה אליו "והסתכל" איך מפעילים את המכונה (שורות 29-30, עמ' 63 לפרוטוקול), וכי התובע עמד לפחות בטווח 2 מטרים ממנו ולא נגע בחומרים או בקיטור (שורות 3-6, עמד 68 לפרוטוקול). אולם, בהמשך עדותו נאלץ מר אולג להודות כי התובע נדרש לקפל מראות ולהכין את הרכב לשטיפה טרם כניסתו למכונה, "ביום הראשון עד שקרה המקרה חוץ מלקפל מראות ולראות איך אני מדבר עם אנשים הוא לא עשה שום דבר" (שורות 1-2, עמ' 64 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, ועל רקע הסתירה שעלתה מעדותו של מר אולג לא מצאתי לקבל את טענתו לפיה התובע לא עבד כלל ביום הראשון ונדרש רק לתצפת מרחוק ולראות איך אולג מפעיל את המכונה.

25.עוד יצוין כי, אף אם אקבל את גרסתו של מר אולג לפיה התובע לא תפעל כלל את מכונת השטיפה ביום הראשון, התובע כן נדרש לבצע פעולות הכנה לרכב טרם כניסתו למכונת השטיפה ועל כן הוא היה אמור להיות בקרבת מכונת השטיפה מאחר ואין חולק כי היה אמור, לכל הפחות, לקפל את המראות של הרכב הנכנס למכונה.

26.גרסת התובע כי החליק ונפל על המסוע של מכונת השטיפה נתמכת בטופס בל/205 שהוגש למוסד לביטוח לאומי (מוצג ת/1), לפיו הצהיר המעביד בפרק של תיאור התאונה, כי "כאשר הפעיל מכונה לשטיפת רכב העובד הנ"ל החליק ורגלו נכנסה למסילה". באשר למשמעותו הראייתית של טופס בל/205 נקבע בפסיקה כי העובדה שהמעביד חתם על הטופס אינה בגדר ראיה קונקלוסיבית ואינה בהכרח הודאת בעל דין, בפרט כאשר המעביד אשר חתום על הטופס לא ראה במו עיניו את התאונה והוא סומך על דברי העובד. נקבע כי האמור בטופס המוגש למל"ל הנו בבחינת הודאת המעביד לגבי המתואר בטופס, אך מדובר בהודאה שניתנת לסתירה, כך שהמעביד רשאי להביא ראיות שיש בהן כדי ללמד על נסיבות רישום הטופס ועל כך שהאמור בו אינו משקף את הנסיבות. כך נקבע ברע"א 7218/20 פלונית נ' עמינח תעשיות רהיטים ומזרנים בע"מ, פסקה 8 (01/12/20):

"העובדה שהמעביד חתם על הטופס אינה בגדר ראיה קונקלוסיבית ואינה בהכרח הודאת בעל דין... 'העובדה שהמעביד, אגד, אישר בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי את גירסת המערער לתאונה, אין בה בנסבות המקרה לשנות את התוצאה. יודעים אנו, שאישור זה בא לא מתוך שהיו בפני המעביד ראיות משלו בדבר אופן קרות התאונה, אלא מתוך שסמך על גירסתו של המערער, שהיתה הגירסה היחידה ביחס לכך. משהוברר שגירסת המערער אינה ראויה לאמון, אין באישור המעביד על הטופס הנ"ל לסייע למערער'...... הודעת המעביד על גבי הטופס 'היא בבחינת הודאה מצד המשיבה על נכונות הפרטים הנתונים בה. אבל המשיבה רשאית להוכיח כי לאמיתו של דבר האמור בהודעה אינו נכון ונרשם בטעות או מבלי משים', טענה שהתקבלה בפסק הדין.

גם בערכאות הדיוניות אנו מוצאים פסקי דין ששללו את הטענה כי החתימה על גבי הטופס כמוה כהודאת בעל דין... מול פסקי דין אלה אנו מוצאים מקרים בהם נקבע בפסיקה כי יש לראות את חתימת המעביד על הטופס כהודאת בעל דין (...).

ודוק: אין סתירה בין פסקי הדין, אלא שכל מקרה ומקרה ונסיבותיו, ובין היתר, יש מקרים שבהם הטופס מפרט את נסיבות האירוע כדבעי ויש מקרים בהם הטופס לאקוני, יש מקרים בהם המעביד חי מפי עובדו ויש מקרים בהם המעביד או מי מטעמו היו עדים לאירוע, יש מקרים בהם המעביד טעה או הוטעה ועוד".

27.בנסיבות העניין, גב' מזל אישרה בעדותה כי חתימתה מופיעה על הטופס הנ"ל (שורות 8-9, עמ' 75 לפרוטוקול). חרף העובדה שגב' מזל טענה בעדותה כי תיאור התאונה אינו רשום בכתב ידה וכי היא לא רשמה שהתובע "החליק", הרי שמעדותה עלה כי היא חתמה על הטופס לאחר שקראה את הרשום בו ואף מצאה לציין בסוגריים בכתב ידה שהתיאור "לפי מה ששמעתי לא הייתי נוכחת בעת המקרה" (שורה 18-25, עמ' 75 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, נראה כי בהצטרפותה של ראיה זו לראיות הנוספות שהונחו בפניי, יש בה כדי לתמוך אף היא בגרסת התובע באשר לנסיבות התאונה.

28.נוכח האמור, מתבקשת המסקנה כי התאונה קרתה במסגרת עבודתו של התובע בשטיפת רכבים, ולאור הפעולות שנדרש לעשות במהלך עבודתו, שהתבטאו בין היתר, בקיפול מראות הרכבים והתזת מסיר שומנים על הגלגלים ועל הרכב, כאשר הרצפה היתה רטובה ומחליקה, דבר שגרם להחלקתו של התובע, נפילתו, תפיסת רגלו בשרשרת המסוע של מכונת השטיפה ופציעתו.

29.לאור כל האמור מצאתי לאמץ את גרסת התובע, לפיה, התאונה התרחשה, בעקבות החלקת התובע ותפיסת רגלו בשרשרת המסוע של מכונת השטיפה. הנני מקבלת את גרסת התובע, לפיה בעת שהכין את המכוניות לשטיפה לפני שהן נכנסו למכונת השטיפה, התיז על הגלגלים מסיר שומנים והרצפה היתה רטובה ומועדת להחלקה (בפרט כאשר לא נעל נעלי עבודה), הוא החליק ונפל על המסוע וכתוצאה מכך נפצע ברגלו.

סוגיית האחריות:

30.לטענת התובע אחריות הנתבעת לתאונה הנה אחריות מוחלטת. התובע הושאר ביום הראשון לעבודתו לטפל לבד בשטיפת רכבים וכניסתם רכבים למכונת השטיפה, הוא לא חתם על נהלי בטיחות והדרכה כמתחייב בדין ולא סופקו לו נעלי עבודה, בפרט כאשר עסקינן בעבודה עם חומרים מחליקים. על כן הנתבעת חבה בחבות מוחלטת כלפי התובע והתרשלה באופן מוחלט בשמירה על בטיחות התובע כמתחייב בדין.

31.מנגד, הנתבעת טענה כי אין מקום לייחס לה כל אחריות לקרות התאונה, לטענתה היא פעלה כמעסיק סביר ולא הפרה את חובותיה כלפי התובע. נטען כי לא הוכח כל קשר סיבתי בין רשלנות או הפרת חובה כזו לנזק, ובכל מקרה אשמו של התובע מכריע ומנתק כל קשר סיבתי.

32.לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים שוכנעתי, כי יש להטיל את האחריות לקרות התאונה על הנתבעת בתור מעסיקתו של התובע, כפי שיפורט להלן.

33.ראשית, אציין כי לא ניתן לקבל את טענתו של מר אולג לפיה יום לפני קרות התאונה התובע הגיע אליו, והדריך אותו לגבי אופן העבודה ונהלי הבטיחות למשך שלוש שעות כפי שטען לראשונה במהלך חקירתו הנגדית (שורות 12-17 בעמ' 60 לפרוטוקול; שורות 8-9, עמ' 63 לפרוטוקול). טענה זו נטענה לראשונה בעדותו של מר אולג בבית המשפט, והיא נסתרת עם האמור בתצהיר עדות ראשית מטעמו, בגדרו הצהיר כי "אני קיבלתי את התובע לעבודה בבוקר של יום האירוע. סגרנו שהשכר של התובע יהיה שעתי, ויעמוד על שכר מינימום" (סעיף 5 לתצהירו).

34.זאת ועוד, טענת מר אולג כי באותו יום שקיבל את התובע לעבודה, התובע נפגש עם רעייתו גב' מזל "כדי לסגור את העניינים של השכר" (שורות 25-27, עמ' 60 לפרוטוקול), נסתרה על ידי גב' מזל, אשר העידה כי היא נפגשה עם התובע רק ביום התאונה שזה היה היום הראשון של התובע בעבודה (שורות 2-7, עמ' 73 לפרוטוקול), והיא אף ציינה כי התובע לא חתם על טופס העסקה (שם בשורות 16-19).

35.לנוכח האמור ומשהגרסה המאוחרת שהעלה מר אולג במהלך עדותו נסתרת מהאמור בתצהירו ובעדותה של רעייתו הגב' מזל, מתבקשת המסקנה כי התובע הגיע לעבודה אך ביום התרחשות התאונה, ובאותו יום התחיל לעבוד לצד מר אולג, וגרסתו הכבושה של מר אולג אינה ראויה לאימון.

36.מכאן יש לדון במחלוקת שבין הצדדים ביחס לשאלה האם קיבל התובע הדרכה טרם תחילת עבודתו, ומהות ההדרכה שקיבל.

37.תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים), התשנ"ט-1999 (להלן: "התקנות"), מבטאות את החובה למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום העבודה (סעיף 2 לתקנות), להדריכו בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם, והאמצעים שיש לנקוט כדי לוודא שההדרכה שניתנה לעובדים הובנה על ידם כראוי וכי הם פועלים על פיה (סעיף 3 לתקנות). עוד קובעות התקנות חובה על המעסיק לנהל פנקס הדרכות (סעיף 6 לתקנות) וכן חובה למסור לעובד במקום העבודה, ביום תחילת עבודתו "תמצית בכתב של מידע בדבר סיכונים בעבודה שבה הוא מועסק, או הקיימים במקום העבודה או בכל מקום אחר שבו עלול הוא להיחשף להם עקב ביצוע תפקידו" (סעיף 7 לתקנות). התקנות אוסרות על העסקת עובד במקום עבודה, אלא אם ניתנה לו הדרכה כאמור בתקנות וסופקו לו אמצעי המיגון הנדרשים (סעיף 10 לתקנות).

38.בענייננו, קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים ביחס לעצם מתן ההדרכה. בעוד שמר אולג טען בעדותו כי ישב עם התובע למשך כשלוש שעות והדריך אותו "כיצד אמור לעבוד עם המכונה, דברים סטנדרטיים, בטיחות, איך להגיע לעבודה, לבוש עם בגדי עבודה ולבוא לפני הזמן.." (שורות 30-32, עמ' 61 לפרוטוקול), התובע טען כי ביום התאונה הוא ישר החל לעבוד, כאשר הוסבר לו על ידי מר אולג לגבי אופן העבודה במשך כ-20 דקות (שורות 1-4, עמ' 46 לפרוטוקול).

39.מר אולג אישר כי אינו מנהל פנקס הדרכות וכי לא ידע שצריך לנהל פנקס הדרכות אבל ציין כי "הוא בטוח שאשתו מנהלת" (שורות 11-12, עמ' 62). גרסה זו נסתרה בעדותו של גב' מזל שטענה כי היא לא יודעת איפה פנקס ההדרכות וכי היא לא ניהלה פנקס הדרכות (שורה 30 עמ' 73 לפרוטוקול; שורות 2-4, עמ' 74 לפרוטוקול).

40.אף טענת מר אולג כי מסר לתובע טופס נהלי בטיחות הכולל כללי הבטיחות והשכר "תמצית מידע בכתב" (שורות 15-33, עמ' 62 ושורות 1-2 בעמ' 63 לפרוטוקול), נסתרה על ידי גב' מזל אשר טענה כי לא ידעה שצריך לתת "תמצית מידע בכתב" (שורות 11-17, עמ' 74 לפרוטוקול).

41.הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה כי מר אולג אישר בחקירתו כי רעייתו היתה אחראית על כל העניין של ניהול מסמכים וטפסים מול העובד (שורה 31, עמ' 60 לפרוטוקול; שורות 15-18, עמ' 64 לפרוטוקול). על כן, מאחר וגב' מזל אישרה בעדותה כי לא מסרה לתובע תמצית מידע בכתב וכי לא ניהלה פנקס הדרכות, הרי מתבקשת המסקנה כי מסמכים אלו לא נמסרו לתובע ואין מנוס מלדחות את גרסתו של מר אולג בכל הנוגע למתן הדרכות.

42.מהאמור לעיל עולה, כי לא הוצג פנקס הדרכות והנתבעת אף אישרה כי היא לא ניהלה פנקס הדרכות. יתר על כן הנתבעת אף אישרה כי לא מסרה לעובד טופס נהלי בטיחות הכוללים את כללי הבטיחות. מכאן מתחייבת המסקנה כי לא ניתנה לתובע הדרכה אשר היתה יכולה לסייע בידו לבצע את העבודה בצורה בטיחותית יותר, לבל ייפגע מהחלק החשוף במכונה. דברים אלה נכונים בפרט בשל העובדה כי מר אולג טען בעדותו כי לא ניתן לכסות את המסילה של המסוע, מאחר והוא חייב להישאר חשוף על מנת שגלגלי הרכב יעלו עליו (שורות 18-19, עמ' 71 לפרוטוקול). משמדובר בסביבת עבודה מסוכנת ולאור הסיכון הטמון בה, היה צורך להסביר לתובע באופן מדויק שאין להתקרב למסוע בשום פנים ואופן ואת הסיכונים הכרוכים בכך, על מנת למזער את הסכנה הנשקפת ממנו, וכאמור אין מנוס מן המסקנה כי הדרכה נדרשת זו לא נתנה לתובע.

43.בנוסף לאמור, הוכח כי הנתבעת לא ייצרה סביבת עבודה בטוחה שתגן על התובע. הנתבעת לא סיפקה לתובע בגדי ונעלי עבודה מתאימים ולא הבהירה לתובע כי הוא נדרש להיות, לכל הפחות, עם נעלי עבודה מתאימים לסביבת העבודה. מר אולג הוסיף וציין כי הוא לא מספק בגדי עבודה (שורות 4-8, עמ' 62 לפרוטוקול) או נעלי עבודה. אף גב' מזל אישרה כי התובע לא קיבל ציוד מיגון כגון נעליים ובגדים, וכי העובדים הגיעו עם הנעליים מהבית (שורה 1, עמ' 80 לפרוטוקול).

44.מר אולג טען בעדותו כי בדק שהתובע הגיע עם נעלי עבודה "נעלי עבודה עם ברזל מקדימה". עם זאת מר אולג לא זכר באיזה דגם מדובר (שורות 13-18, עמ' 68 לפרוטוקול) וגרסתו אינה מתיישבת עם עדותו של התבוע אשר העיד כי באותו יום של התאונה הוא נעל נעלי ספורט "או אסיקס או נייק נראה לי, נעל שחורה", והבהיר כי לא מדובר בנעליים למניעת החלקה (שורה 33, עמ' 52 לפרוטוקול). דבריו של התובע מתיישבים עם ההיגיון, לאחר שהוכח לעיל שהתובע התחיל לעבוד באותו יום שנפגש עם מר אולג ועל כן סביר להניח שלא הובהר לו שהוא צריך לבוא לעבודה עם נעלי עבודה המתאימים לאופי העבודה.

45.כידוע, על מנת להטיל אחריות על הנתבעת מכוח עוולת הרשלנות, יש להוכיח כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית החלה עליה. אין חולק כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדיו. במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדו עליו לדאוג "לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים" (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטינר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו, פסקה 10 (02/12/09), וההפניות שם)).

46.עוד נקבע כי על המעביד מוטלת החובה להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים, על המעביד להדריך את העובד לא רק הדרכה חיובית כי אם גם הדרכה שלילית, בין בדיבור ובין תוך פיקוח על ביצוע העבודה (ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן), פ"ד מא(4) 524, 529 (1987)). המעביד אינו רשאי להניח כי העובד ינקוט מיוזמתו באמצעים למניעת התאונה "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות, ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' מונעים קובטי, פ"ד לו(1) 785, 790 (1982)). בנוסף לאמור על המעביר מוטלת החובה לדאוג למקום עבודה בטוח ולמתן הדרכה למניעת סיכון לעובד, עליו לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובד יוכל לבצע עבודתו בתנאי בטיחות אופטימליים, כפי שנקבע בע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 76 (2004) (להלן: "עניין יצחק"):

"העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח, והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד והאחראי במקום העבודה מטעמו חייבים להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על-מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבוקרו של יום כשגופו שלם יצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה. לפיכך על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים שימנעו את הסכנות שהעובד חשוף אליהן, סכנות שעל המעביד להיות ער להן ואשר כרוכות בעבודה שהעובד מבצע מטיבה ומטבעה".

47.מן האמור עולה כי לצורך ביסוס הטענה כי המעביד הפר את חובת הזהירות הקונקרטית, יש להראות כי בנסיבות המקרה מעביד סביר היה צופה את הנזק שנגרם בפועל, ואף על פי כן, לא נקט באמצעי הזהירות המתאימים על מנת למנוע את הנזק הספציפי (שם בעניין יצחק).

48.על רקע הראיות שהונחו בכל הנוגע לשיטת העבודה וסביבת העבודה בחצרי הנתבעת, ולאור הממצאים שנקבעו לעיל, עולה המסקנה כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית, שכן היה עליה לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע את הנזק שהיה צפוי שייגרם כתוצאה מעבודתו של התובע בקרבת מכונת השטיפה. כפי שנקבע לעיל, מעביד חב בחובת זהירות מוגברת כלפי העובד. כבר נקבע בהלכה הפסוקה כי הרציונל העומד מאחורי חובה זו הוא שבידי המעסיק המידע המלא באשר לסיכונים הכרוכים בביצוע העבודות, והמעביד הוא מונע הנזק הזול והיעיל ביותר. מעבידים מכתיבים את קצב העבודה, את מהות העבודה והם אלה אשר מבקשים ביצועה, ועל כן, בהיותם מודעים היטב לסיכונים חלה עליהם חובה מוגברת. בעניין זה קבע בית המשפט העליון בע"א 7895/08 אליעזר ובניו נ' יאסין, פסקה 17 (31.08.2011), כדלקמן:

"אשר להיקפה של חובת הזהירות ביחסי עובד-מעביד, הרי שהיא מטילה על המעביד אחריות רחבה מזו המוטלת על אדם כלפי חברו בסיטואציות אחרות בהן קמה חובת זהירות... אם כי אין מדובר באחריות מוחלטת המוטלת בגין כל סיכון באשר הוא שנוצר במהלך העבודה... בניסיון לפרוט את גבולות חובת הזהירות בין מעביד לעובד, הוגדרה בפסיקה החובה דנן כחובה משולשת, הכוללת את הדרישה מן המעביד לדאוג לצוות עובדים מאומן; את הדרישה לספק לעובד חומרים ראויים לצורך ביצוע העבודה; וכן את הדרישה להנהיג שיטת עבודה מתאימה ולפקח באופן יעיל על דרך ביצוע העבודה...".

49.בנסיבות העניין, בשים לב למכלול הראיות וכמפורט לעיל, אין מנוס מן המסקנה כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוגברת החלה עליה. כאמור לעיל הוכח כי הנתבעת לא מסרה לתובע הדרכה מפורטת, לא ניהלה פנקס הדרכות ואף לא מסרה לתובע תמצית מידע בכתב בדבר הסיכונים בעבודה שבה הוא הועסק או הקיימים במקום העבודה, או בכל מקום אחר שבו עלול הוא להיחשף עקב ביצוע תפקידו. יתר על כן, הנתבעת לא הבהירה לתובע את הסיכונים בהימצאות בקרבת מכונת השטיפה, בפרט כאשר היא היתה מודעת לסיכונים הנחשפים מהמסילה החשופה של המסוע. ועוד, הנתבעת לא הבהירה לתובע כי הוא נדרש לבוא עם נעלי עבודה, בשים לב לסיכוני ההחלקה הנובעים מהעובדה שאזור מכונת השטיפה רטוב ולאור השימוש בחומרים מחליקים.

50.נוכח האמור, מסקנתי היא שהוכחה עוולת הרשלנות כלפי התובע.

אשם תורם:

51.התובע טען כי התאונה אירעה ביום עבודתו הראשון אצל הנתבעת, כאשר הוא לא קיבל הדרכה ולא סופקו לו בגדי עבודה או נעליים מתאימות לביצוע העבודה והוא הושאר לבדו בזירה מסוכנת ולא היתה לו אפשרות לצפות שהוא עלול להיפגע מהמכונה; מנגד, טענה הנתבעת כי יש לייחס לתובע אשם תורם מכריע בשל פזיזות וחוסר זהירות בשיעור שלא יפחת מ-60%. נטען כי התובע התרשל כלפי עצמו ולא נהג באופן סביר וזהיר.

52.בע"א 7096/19 פלוני נ' יצחק שטרן ושות' בע"מ, פסקה 3 (29.12.2021), סוכמה ההלכה לעניין סוגית האשם התורם בהתייחס לתאונת עבודה, ונקבע כי לא בנקל יוטל על העובד אשם תורם, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה בולט וברור, כמפורט להלן:

"המדובר בענייננו בעובד שנפגע בתאונה במהלך עבודתו. במקרים כאלה, מגמה מושרשת בפסיקה היא לדקדק עם המעסיק בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה, ולעומת זאת להכיר במצב העובד ובתנאיו במקום העבודה בכל הנוגע לייחוס אשם תורם. ההצדקה לכך נטועה ביחסי הכוחות בין העובד למעסיק, אשר ככלל נוטים לטובת האחרון. המעסיק הוא ברגיל בעל היכולת המיטבית למנוע או למזער את הסיכון בעבודה, על ידי התווית נהלי בטיחות ומתן הדרכה לעובד. חוג ראייתו מקיף, והוא יכול לתכנן את שיטות העבודה ואמצעי הזהירות בעזרת מומחים לדבר. העובד מנגד פועל במסגרת הגבולות שהציב לו המעסיק, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נקודת המבט שלו מצומצמת יותר, והתנאים בהם הוא מצוי מקשים עליו לשקול, ביישוב הדעת, את הסיכונים שבעבודה לעומת הצורך לבצעה. אין זה אומר כי העובד פטור מדאגה עצמית לביטחונו. כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו. עם זאת, לא בנקל יוטל אשם תורם על עובד, אלא רק כשאשמו לקרות התאונה הוא בולט וברור....

עסקינן אפוא בקביעה נורמטיבית המעוגנת במדיניות משפטית. במקום העבודה, ובמיוחד במקצועות בהם לא הוענק שיקול דעת רחב לעובד לקבוע כיצד לבצע את עבודתו, ומה יהיו התנאים גם במישור הבטיחותי – הציפייה היא שהמעסיק יצור מקום עבודה בטוח, ולא שהעובד ינהל בעצמו את הסיכונים ויערוך משא ומתן בעניין תוך כדי יום עבודתו.

ביחס להתנהגות העובד, נפסק כי יש להבחין בין מקרים שבהם העובד נוטל על עצמו באופן חופשי ועצמאי סיכון בלתי סביר, או שהוא מתעלם מסיכון ודאי, ואותו סיכון גורם לנזק. אז, יש הצדקה להטיל עליו אשם תורם. מנגד, במקרים שבהם העובד טועה או מוסח בלהט העבודה, או כאשר עסקינן בהתרשלות רגעית הנובעת מהיותו שקוע בביצוע העבודה כפי שזו הוגדרה לו על ידי המעסיק – נקבע שאין די בכך, בהכרח, כדי לייחס לעובד אשם תורם....".

53.עיון בהלכה הפסוקה מעלה כי יש להבחין בין מקרים שבהם נוטל עובד "סיכון בלתי מחושב וממשי, באופן חופשי, ואותו סיכון הוא שגורם לנזק", לבין מקרים שבהם לא נקט המעביד אמצעי זהירות. במקרה הראשון, מוטל על העובד אשם תורם, ואילו במקרה האחר, האשם כולו מיוחס למזיק וזאת בין היתר, לנוכח הפער בין העובד למעבידו ויכולתו הרבה של המעביד למנוע את הנזק (ע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי, פסקה 13 (23.11.2017)). נוכח האמור, הדגש בפסיקה הושם על "מידת נסיונו של העובד ועל מידת העדרם של אמצעי הזהירות לשם מניעת התאונה מצד אחד, ועל פעולותיהם הקונקרטיות של המזיק והניזוק מצד שני" (שם).

54.נוכח האמור, עולה כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי יש לזקוף לחובת התובע אשם תורם. כאמור, מהראיות שהונחו בפניי עולה כי התובע הושאר לבדו ליד המכונה, ביומו הראשון בעבודה חרף היעדרם של אמצעי זהירות, כאשר עדיין אין לו את הניסיון והמיומנות הדרושים לעבודתו, כשלא קיבל הדרכה כנדרש ובעודו נועל נעליים לא מתאימות לאופי העבודה, ומבלי שבוצע פיקוח עליו בעת התרחשות התאונה. וכאמור, מר אולג הודה בעדותו כי השאיר את התובע לבד ויצא להפסקה בת כמה דקות ובזמן זה קרתה התאונה (עדותו בשורות 5-6, עמ' 65 לפרוטוקול). אם לא די באמור, לא נטען ולא כל שכן לא הוכח שהמעביד הציב שלט אזהרה ליד מכונת השטיפה המתריע מפני הסכנה, או כי לתובע היתה היכרות קודמת עם המקום והוא הוזהר מראש מפני הסכנה (ראו והשוו: ע"א 3573/15 פלוני נ' יפים פרידמן ובניו בע"מ, פסקה 20 (04.06.2017)).

55.יתר על כן, לא הוכח כי התובע הכניס את רגלו בכוונה למכונת השטיפה, וההנחה שאדם סביר לא היה עושה זאת במכוון לא נסתרה. אף אם אקבל טענת הנתבעת לפיה התובע דרך במקום קרוב למסילת המסוע, ברגע של חוסר תשומת לב, אין די בכך כדי לזקוף לחובתו של התובע אשם תורם כאשר כאמור הוכח שהתובע לא קיבל הדרכה, לא ניתנו לו הוראות שהוא לא ביצע ואף לא סופקו לו נעלי עבודה מתאימות. נוכח האמור לא מצאתי להטיל אשם תורם, בשיעור כלשהו, על התובע.

אחריות צדדי ג':

56.הנתבעת הגישה כאמור הודעת צד ג' כנגד דיזול, אשר היתה בזמנית הרלוונטיים לתאונה הבעלים ו/או המחזיקה ו/או בעלת השליטה, בשטח המקרקעין בו ממוקמת ומופעלת מכונת שטיפת הרכבים, ומי שהתקשרה לטענת הנתבעת עם הנתבעת בחוזה שכירות בלתי מוגנת להשכרת מכונת שטיפת הרכבים ו/או השטח עליו ממוקם העסק. כן הגישה הנתבעת הודעת צד ג' כנגד מר תורג'מן, בעל עסק למתן שירות, שיפוץ ומכירה של מכונות שטיפה לרכבים ומי שעל-פי הנטען, עובר לתאונה תחזק את מכונת השטיפה בקביעות, ושיפץ אותה לבקשת דיזול והנתבעת.

אחריותה של דיזול:

57.לטענת הנתבעת, דיזול חבה באחריות לנוכח הפרת חובת הזהירות המוגברת שהיא חבה כלפי התובע בהיותה הבעלים והמחזיק במקרקעין. נטען כי דיזול כבעלת מכונת השטיפה, היתה אמורה לוודא שהנתבעת בעלת ניסיון בהפעלת מכונה זו וכן להדריך שימוש והפעלת המכונה באופן בטוח.

58.מנגד, דיזול ביקשה לדחות את הודעת צד ג' כנגדה, וטענה כי תחנת השטיפה היתה בשליטתה המלאה של הנתבעת. נטען כי לא היתה לדיזול כל נגיעה לאופן תפעול המכונה, להדרכות, להנחיות או להפעלת העסק. אלה היו בשליטה מלאה ומוחלטת של הנתבעת, כאשר לא הוכח כי היה כל פגם או ליקוי במכונה. נטען כי תחנת השטיפה הושכרה בשכירות משנה לנתבעת והיתה בחזקתה הבלעדית.

59.הלכה היא כי החזקה במקרקעין מטילה על המחזיק בהם את חובת הזהירות הקבועה בסעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כלפי המבקרים במקרקעין (ע"א 4597/17 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111, 121 (1996); ע"א 7436/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 15 (18.02.2016) (להלן: "עניין מנורה")). "הצידוק שבהטלת חובת זהירות מושגית במערכת היחסים שבין הבעלים לבין המבקר נמצא בזיקה שבין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו, ומהאפשרות העומדת לעיתים לבעלים למנוע סיכונים גם לאחר שהשליטה הפיזית בנכס יצאה מידיהם" (עניין מנורה, פסקה 16).

60.עוד נקבע כי כאשר בידי בעל הקרקע נותרה שליטה, ואף שליטה חלקית, על המתרחש במקרקעין, תהיה אחריותם של המחזיק ושל הבעלים אחריות משותפת (ע"א 3077/93 פרג' נ' נאור (25.10.1995); שם בעניין במנורה)). יחד עם זאת, נקבע כי יתכנו מקרים בהם לא נראה בבעלים רשומים של מקרקעין כבעל זיקה מספקת לחיובו בחובת זהירות כלפי מבקרים במקרקעין, שכן הדבר תלוי "במידת הזיקה שנותרה בין הבעלים לבין הנכס, והיא נמדדת, בין היתר, גם בטיבו של הסיכון בו מדובר, במערכת היחסים החוזית בין הבעלים לבין השוכר, בדרך התנהגותם בפועל של הגורמים הללו בהתייחס לנכס, וכיוצא באלה" (רע"פ 4348/08 מאיר נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (08.07.2010)).

61.המבחן שנקבע להטלת אחריות על בעלים בנכס הוא מבחן מהותי של זיקה לנכס ומידת השליטה בו. בהתקיים זיקה בעוצמה שאינה זניחה תוטל אחריות גם בהיעדר יסוד של בעלות (עניין מנורה, פסקה 18).

62.בענייננו, אין מחלוקת כי דיזול היתה בכל הזמנים הרלוונטיים לתאונה המחזיקה במקרקעין בו ממוקמת ומופעלת מכונת שטיפת הרכבים וכן היתה הבעלים של מכונת שטיפת הרכבים (ראו עדותו של המנהל של דיזול שורות 3-13 בעמ' 85 לפרוטוקול), ומי שהשכירה לנתבעת את העסק של שטיפת הרכבים יחד עם המכונה, כאשר דיזול השתתפה בעלות רכישתה של מכונת השטיפה (כפי שעולה מחוזה השכירות שצורף לתצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעת).

63.יחד עם האמור, עולה מהראיות כי תחנת השטיפה היתה בשליטתה המלאה של הנתבעת אשר קיבלה את החזקה והשליטה בה באופן מלא. לא הוכח כי לדיזול היתה יכולת להתערב בהפעלת מכונת השטיפה או בנהלי העבודה הפנימיים של הנתבעת. הנתבעת לא הוכיחה כי דיזול היתה מעורבת בהתנהלות בעסק שטיפת הרכבים, בהעסקת או הפעלת העובדים אשר גויסו על ידי הנתבעת לעבודה או כי הייתה מוטלת עליה חובה כלשהי, לרבות ממקור חוזי, להיות מעורבת באופן ניהול עסקה של הנתבעת ובמסגרת יחסי העבודה של הנתבעת עם עובדיה, לרבות במתן הדרכות לעובדיה או בפיקוח עליהם. בהיעדר שליטה אפקטיבית על מעשי הנתבעת בכל הקשור במסגרת יחסי העבודה עם העובדים שהועסקו על ידי הנתבעת מתבקשת המסקנה כי זיקת דיזול לנכס הנה רחוקה ומתאפיינת בהיעדר שליטה בפועל על הנעשה בעסק ואין להטיל על דיזול כל אחריות.

64.נוכח האמור, דין ההודעה לצד ג' שנשלחה נגד דיזול להידחות.

 אחריותו של מר תורג'מן:

65.לטענת הנתבעת יש להטיל אחריות על מר תורג'מן אשר לא הזהיר בנוגע לסיכונים בשימוש במכונת השטיפה, לא דאג להצבת שילוט אזהרה, לא התקין מיגון למכונה שימנע את התאונה, התרשל בשיפוץ ובתחזוקת המכונה, לא נקט באמצעי זהירות למניעת התאונה ופעל באופן בלתי סביר ונמנע מלעשות מעשים שמתחזק מכונה סביר היה עושה בנסיבות העניין על מנת למנוע את התאונה.

66.מנגד טען מר תורג'מן כי האחריות לתאונה רובצת על התובע ועל הנתבעת, שכן היא לא הוכיחה כל אחריות של מר תורג'מן לנזקי התובע, לא הוכיחה כי נעשו מצידו מחדלים אשר בעטים נגרמה התאונה ולא הוכיחה קשר סיבתי בין התאונה למכונה שהיתה תקינה לחלוטין. נטען כי מר תורג'מן שיפץ את המכונה בין השנים 2015-2016 והוא מעולם לא שיפץ את חלק המכונה בו אירעה התאונה.

67.לאחר שעיינתי במלוא הראיות שהוצגו על ידי הצדדים ושבתי ושקלתי את טענותיהם מצאתי לדחות את ההודעה כנגד מר תורג'מן. מהראיות שהונחו על ידי הצדדים לא הוכח כי התאונה אירעה בשל תקלה או פגם שנפלו במכונה או בגלל השיפוץ שביצע מר תורג'מן במכונה. מר תורג'מן טען בעדותו כי הוא שיפץ את המכונה בשנת 2015 ובשנת 2016 הוא החליף את התושבות של שרשרת הנמצאות מתחת למסוע שהיו בלויות (שורות 1-2, בעמ' 98 לפרוטוקול), ואחרי השיפוץ המכונה עבדה בצורה תקינה. מר תורג'מן אישר כי החלק במכונה שבו אירעה התאונה "תושבות המסוע" היה תקין לחלוטין וכי הוא לא שיפץ אותו במסגרת טיפולו במכונה (שורות 1-5, עמ' 98 לפרוטוקול). אף הבעלים של הנתבעת הגב' מזל אישרה בעדותה, כי מר תורג'מן לא טיפל במסוע מאחר והמכונה נרכשה עם מסוע חדש "כשרכשנו המכונה רכשנו עם מסוע חדש הם (הבעלים הקודמים) בדיוק החליפו אותו. המסוע היה חדש לא היה צריך להחליף. תורג'מן לא טיפל במסוע כי לא היה צריך לטפל בו" (ראו עדותה בשורות 28-30, בעמ' 80 לפרוטוקול).

68.יתר על כן, עדי הנתבעת אישרו כי בכל הזמנים הרלוונטיים המכונה היתה תקינה. גב' מזל ציינה בתצהירה כי "...המכונה היתה תקינה וזו המשיכה לפעול גם לאחר המקרה" (סעיף 8 לתצהיר מטעמה); אף מר אולג אישר בתצהיר מטעמו כי "המכונה היתה תקינה וזו המשיכה לפעול גם לאחר המקרה (סעיף 10 לתצהיר מטעמו), בעדותו הוסיף מר אולג כי המכונה היתה תקינה וכי התאונה לא אירעה בשל תקלה במכונה אלא בגלל "חוסר הזהירות של התובע" (שורות 31-32 בעמ' 70 לפרוטוקול; שורות 1-3, עמ' 71 לפרוטוקול).

69.טענת הנתבעת כי מר תורג'מן לא דאג להתקין מיגון למכונה שימנע את התאונה אף היא דינה להידחות. ראשית, יש להבהיר כי מר תורג'מן אינו היצרן של המכונה ועל כן לא מצופה ממי שיתחזק או ישפץ את המכונה כי יתקין בה חלקים שלא הותקנו על ידי היצרן; שנית, טענה זו עומדת בסתירה לאמור בעדויות עדי הנתבעת אשר אישרו, כי לא ניתן להתקין מיגון מעל המסוע של המסילה, כפי שעולה מתצהירה של גב' מזל לפיו "מעל המסוע של המסילה אין מיגון, שכן הוא אמור להיות פתוח כדי 'לתפוס' את גלגל הרכה הנדחף אל עבר מנהרת השטיפה" (סעיף 8 לתצהיר מטעמה"); אף מר אולג הצהיר כי "מעל המסוע אין מיגון, ואין התכנות להתקנת מיגון שכזה, מפני שהמסוע אמור להיות פתוח כדי 'לתפוס' את גלגל השיניים שמסיע את גלגלי הרכב בהילוך סרק אל עבר מנהרת השטיפה" (סעיף 8 לתצהיר מטעמו). ובעדותו טען כי "לא ניתן לכסות אותו (המסוע) על מנת שגלגלי הרכב יעלו עליו" (שורות 17-19, עמ' 71 לפרוטוקול).

70.אם לא די באמור לעיל, הרי בסיכומיה הבהירה הנתבעת כי "המכונה היתה תקינה וזו המשיכה לפעול גם לאחר המקרה. מעל המסוע אין מיגון המונע אפשרות הכנסת רגל לחלקים הנעים, שכן הוא אמור להיות פתוח כדי 'לתפוס' את גלגלי הרכב..." (עמ' 3 לסיכומים מטעמה).

71.נוכח האמור, משאין להטיל על מר תורג'מן שתפקידו התמצה בתחזוקת המכונה ותיקון תקלות, להתקין אמצעי מיגון במכונה שלא הותקנו על ידי היצרן ו/או להתקין במקום עסקה של הנתבעת שלטי אזהרה, ומשלא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין השיפוץ והאחזקה שביצע מר תורג'מן במכונת השטיפה, דין ההודעה לצד ג' שנשלחה נגדו להידחות.

שאלת שיעור הנזק:

הנכות הרפואית:

72.בתחום האורתופדי – הוגשה מטעם התובע חוות דעתו של ד"ר גורן צבי, אשר העמיד את נכותו האורתופדית של התובע על שיעור כולל של 43% כמפורט להלן:

נכות בשיעור 20% לפי סעיף ליקוי 75(1)(ג) לתקנות בגין צלקות נרחבות כולל השתלות עור ולקיחת שתל עור מהירך.

נכות בשיעור 10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות בגין מצב לאחר "שבר בטיביה פיבולה + פטישון פנימי, קיבוע על ידי מסמר תוך שלדי".

נכות בשיעור 20% לפי סעיף 48(3)(ב) לתקנות בגין "המגבלה הניכרת בטווחי תנועת הקרסול מימין – הן במישור קדמי אחורי והן בתנועות סיבוב במפרק הסובטרלי".

עוד קבע המומחה כי יש להפעיל את תקנה 15 לתקנות באופן מלא.

73.מנגד הגישה הנתבעת חוות דעת שנערכה על ידי מומחה בתחום האורתופדי – ד"ר דרור פוקס, אשר העמיד את נכותו האורתופדית של התובע על שיעור כולל של 28% לצמיתות כמפורט להלן:

ד"ר פוקס ציין בחוות דעתו כי הנכות בשיעור של 20% שנקבעה לתובע בגין צלקות על ידי המומחה מטעם התובע מקובלת עליו. ד"ר פוקס ציין כי השבר בפטישון הפנימי הוא ללא תזוזה והתחבר אנטומית כך שאין מקום למתן אחוזי נכות בגין השברים שהתחברו. עם זאת, ד"ר פוקס קבע לתובע נכות בשיעור של 10% בגין קשיון נוח של קרסול ימין.

ד"ר פוקס ציין בחוות דעתו כי אין מקום להפעיל את תקנה 15 לתקנות והתובע מסוגל במצבו לחזור לעבוד.

74.לנוכח הפערים שהתגלו בחוות דעת המומחים, מינה כב' השופט נאסר ג'השאן ז"ל, את ד"ר אהרון ליברזון כמומחה בתחום האורתופדי.

75.ד"ר ליברזון בחוות דעתו העריך את נכותו המשוקללת של התובע בתחום האורתופדי בשיעור כולל של 32% לצמיתות עם אפשרות של הפעלת תקנה 15 לתקנות, וזאת בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט, כמפורט להלן:

בגין הצלקת ציין ד"ר ליברזון כי בשתי חוות הדעת מטעם התובע ומטעם הנתבעת נקבע כי לתובע אחוזי נכות בגין הצלקות בשיעור של 20%. לכן ראה ד"ר ליברזון אף הוא לקבוע כי הנכות המתאימה בגין צלקות עומדת על 20% נכות; באשר לשבר בשוק, קבע ד"ר ליברזון כי בשתי חוות הדעת נקבע כי השבר הפתוח באמצע השוק קובע היטב ולאורך נכון. משכך קבע לתובע נכות בשיעור 0%. בכל הנוגע לשבר בקרסול קבע ד"ר ליברזון נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 48(3)(א) לתקנות. נכות נוספת בשיעור של 5% נקבעה בגין הפגיעה בעצב פרוניאלי עמוק לפי סעיף 32(4)(א)(II) לתקנות.

76.ד"ר ליברזון, שמונה כאמור כמומחה מטעם בית המשפט, נחקר על ידי הצדדים בדיון שהתקיים בפני כב' השופט נאסר ג'השאן ז"ל ביום 01/03/21. מאחר ובמהלך הדיון העיד המומחה כי אינו יכול להשיב באשר למצבו הרפואי של התובע נכון למועד חקירתו, לרבות באשר לתסמונת כאב לה טען התובע במהלך חקירתו, התבקש המומחה לבדוק את התובע בשנית על מנת לבחון קיומה של תסמונת כאב, הצלקת ממנה סובל התובע ומידת השפעתה על תנועות הרגל. בחוות דעתו המשלימה של המומחה מיום 10/09/21, קבע המומחה כי לאחר בדיקת התובע בשנית התרשם כי לא חל שינוי מבחינת אחוזי הנכות ומבחינת סיכום מצבו הרפואי של התובע.

77.בתחום הנפשי קבע המומחה מטעם התובע ד"ר רם כמין נכות בשיעור של 20% לצמיתות; בחוות הדעת מטעם הנתבעת קבע המומחה פרופ' אבנר אליצור לתובע נכות נפשית זמנית בשיעור 15% החל ממועד התאונה ועד מחצית שנת 2017 בלבד. המומחה שמונה על ידי בית המשפט, ד"ר יוסף לריה, העמיד את נכותו הנפשית של התובע על שיעור של 15% לתקופה של שנה ממועד התאונה, בגין תגובה חרדתית בלתי-ספציפית. ד"ר לריה קבע כי מעבר לתקופה זו לא נותרה לתובע נכות בתחום הפסיכיאטרי.

78.לאחר שעיינתי בחוות הדעת הרפואיות שהוגשו בתחום האורתופדי, בפרוטוקול עדותו של ד"ר ליברזון ובטיעוני הצדדים ראיתי לאמץ את קביעותיו של ד"ר ליברזון באשר לנכות הרפואית האורתופדית. עיון בסיכומיו של התובע מעלה כי לא עלה בידיו לסתור את האמור בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי. כמו כן לא עלה בידי התובע להצביע על נימוקים המצדיקים סטייה מחוות דעת של המומחה ד"ר ליברזון אשר גם שב ובדק את התובע פעם נוספת לאחר חקירתו. בנסיבות אלה יש לאמץ את קביעותיו של המומחה ולהעמיד את נכותו הרפואית של התובע בתחום האורתופדי על שיעור של 32%.

79.בכל הנוגע לנכות בתחום הנפשי, מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר לריה התייחס בחוות דעתו לתלונותיו של התובע וציין כי התובע התלונן על הפרעות שינה מסיבות פיזיות וגם על יקיצות בהלה עם זיעה ואיבוד שתן במיטה, היזכרות בתאונה כששומע טרקטור וכי "נדפק לו הזיכרון". עם זאת ציין המומחה כי התובע לא מסוגל היה להתייחס לתקופות שונות ולהרגשתו מאז התאונה חווה רק "טיפ טיפה" של הטבה. המומחה קבע כי למרות התמדת התלונות, נראה כי התובע איננו מוטרד מהן עד כדי שיפנה לקבלת טיפול ואף אין בהן כדי לפגום בחיי העבודה, המשפחה וההורות שלו. על כן, קבע המומחה כי נראה שמעבר לתקופה של שנה אחרי התאונה עד אמצע שנת 2017, התובע איננו סובל עוד מתסמינים שהם בעוצמה שיש בה כדי לגרום נכות בתחום הנפשי. לפיכך העמיד המומחה את נכותו הנפשית של התובע על שיעור של 15% לתקופה של שנה ממועד התואנה, ומעבר לתקופה זו קבע המומחה כי לא נותרה לו נכות.

80.ד"ר לריה לא נחקר על ידי הצדדים לגבי האמור בחוות דעתו. בנסיבות אלה בהן לא נחקר המומחה על חוות דעתו יש להעדיף את קביעותיו של המומחה שמונה על ידי בית המשפט על פני קביעות המומחה מטעם התובע. זאת ועוד, התובע טען באופן לקוני בסיכומיו כי התאונה תלווה אותו כל חיו "מבחינת הטראומה, התסכול והחרדה", ואולם אין באלה כדי לסתור את קביעותיו של המומחה ביחס להיעדר נכות נפשית צמיתה. לפיכך ונוכח האמור, מצאתי לאמץ את האמור בחוות דעתו של מומחה בית המשפט בתחום הנפשי.

הנכות התפקודית:

81.התובע ביקש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 50%, בעוד הנתבעת ביקשה לקבוע את נכותו התפקודית של התובע על שיעור של 15%. לטענת התובע, בשל הכאבים העזים והמגבלות מהם סובל הוא מתקשה לתפקד ולהתנייד ולבצע פעולות יומיומיות פשוטות. לטענת התובע יכולתו לתפקד נפגעה בצורה משמעותית בעקבות התאונה.

82.כאמור, במועד התאונה התובע היה בן 22, אחרי שירות צבאי חלקי, עבד בעבודות מזדמנות לאחר ששוחרר מהצבא בגין "אי התאמה", וטרם החל את דרכו המקצועית. מטיעוני הצדדים עולה כי התובע לא השלים את לימודיו, עזב את מערכת החינוך בגיל 14, ועד התאונה לא רכש מקצוע כלשהו.

83.התובע העיד כי לאחר התאונה, בשנת 2018 התחיל לעבוד אצל גיסו בעבודה משרדית בעסק של שטיפת מכוניות, בתור "אחראי לקבל את הכסף מלקוחות, דואג להתקשרות מול רואה החשבון והוצאת חשבוניות, מחלק משכורות לשוטפים.." (סעיף 34 לתצהיר מטעמו). לטענת התובע הוא לא הצליח לעבוד "כמו שצריך", נדרש להיעדר מהעבודה לאור הכאבים שסבל מהם לאחר עמידה מרובה על הרגליים, ועל כן פוטר בחודש 01/2020.

84.יחד עם האמור, ניתן להתרשם כי התובע מנסה להפריז במגבלותיו ובתלונותיו. מעדותו של התובע עולה כי אינו מוגבל בביצוע פעולות יומיומיות פשוטות ברגלו כפי שטען, שכן הוא העיד כי לאחר התאונה למד שיעורי נהיגה ברכב בגיר רגיל (עדותו בשורות 11-24, עמ' 47 לפרוטוקול), וכידוע, במהלך לימודי שיעורי הנהיגה ברכב בגיר רגיל, הוא נדרש לעשות שימוש בשתי רגליו.

85.על כן, ובהתחשב בנכותו הרפואית של התובע אשר עומדת כאמור על 32%, מצאתי לקבוע את נכותו התפקודית של התובע בשיעור 25%. אציין כי אמנם נקבעה לתובע נכות בגין הצלקת ברגל בשיעור של 20%, אולם סבורני כי אין מדובר בנכות פלסטית שאין להביאה כלל בחשבון בקביעת הנכות התפקודית. מדובר בצלקות נרחבות באזורים מרובים (לפי תקנה 75(1)(ג) לתקנות). לאור האמור, לנוכח תלונותיו של התובע וקביעותיהם של המומחים השונים, ברי כי יש לצלקות אלה משמעות תפקודית ולפיכך מצאתי להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 25%.

בסיס השכר:

86.התאונה אירעה במהלך היום הראשון של התובע בעבודתו אצל הנתבעת, בשכר של 30 ₪ לשעה.

87.השכר הרבע שנתי של התובע במל"ל חושב בסך 14,475 ₪ (מוצג נ/5), דהיינו שכר חודשי ממוצע בסך של 4,825 ₪.

88.התובע מבקש לקבוע את בסיס שכרו בהתבסס על השכר הממוצע במשק. מנגד הנתבעת טענה כי יש לקבוע את שכרו של התובע בהתבסס על השכר שנקבע במל"ל, דהיינו בסך של 4,825 ₪.

89.ביום התאונה התובע היה בן 22 ולפני שהחל לעבוד אצל הנתבעת עבד בעבודות מזדמנות (סעיף 31 לתצהיר מטעמו). מדוח רציפות בעבודה של המל"ל הכולל תקופות עיסוק והכנסות עולה כי התובע עבד במספר מקומות עבודה למשך תקופות קצרות, והחל משנת 2014, לאחר שחרורו מהצבא, עד למועד התאונה, השכר השנתי שלו לא עבר את הסך של 15,900 ₪ (נ/4).

לאחר התאונה, החל מחודש 07/2018 עד לחודש 01/2020, עבד התובע אצל גיסו מר יומי צרפתי, בעסק לשטיפת מכוניות "מ. מחסני צמיגים", בעבודה משרדית בתור "אחראי לקבל את הכסף מהלקוחות, דואג להתקשרות מול רואה החשבון והוצאת חשבוניות, מחלק משכורות לשוטפים ועושה מה שאפשר לניהול העסק" (סעיף 34 לתצהיר מטעם התובע). על פי דו"ח תקופות עיסוק והכנסות של המל"ל, השכר החודשי הממוצע של התובע בעסק הנ"ל, בשנת 2019 עמד על סך של 5,043 ₪. כך גם עולה מתלושי המשכורת שצורפו לתצהיר מטעם התובע, ולתצהירו של מר יומי צרפתי.

90.בכל הנוגע לבסיס השכר בחישוב אובדן ההשתכרות נהוג ככלל כי במקרים בהם הנפגע הינו קטין או צעיר בתחילת דרכו, אשר מסלול חייו המקצועי טרם התגבש, יש להעמיד את בסיס השכר לעתיד על גובה השכר הממוצע במשק, אלא אם קיימות ראיות ואינדיקציות כבדות משקל אשר מצדיקות סטייה מכך (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005)). לא כך המצב בענייננו, כפי שיפורט להלן.

91.מטיעוני הצדדים עולה כי התובע לא השלים את לימודיו, עזב את מערכת החינוך בגיל 14, ועד התאונה לא רכש מקצוע כלשהו. התובע שוחרר מהצבא בגין "אי התאמה" לאחר שירות חלקי, ובהמשך, עבד בעבודות מזדמנות, בלא רצף תעסוקתי ואשר השכר בצידן היה נמוך. עוד אזכיר כי לאחר התאונה, במומו, עבד התובע משך פרק זמן של כשנתיים בשכר של כ-5,000 ₪ לחודש. בשים לב לנתונים אלה ולפרק הזמן הרב שחלף מאז התאונה ועד היום, בהביאי בחשבון כי בתקופה זו יכול היה התובע להשביח את שכרו, בוודאי מעבר לשכר אותו הרוויח במומו, אעמיד את בסיס השכר לעבר לאורך התקופה כולה על סך של 7,000 ₪. זאת ועוד, ממועד התאונה ולמשך שנתיים, דומני כי יש לפצות את התובע בגין הפסד מלא של השכר.

92.אשר לעתיד, לא נעלם מעיני גילו הצעיר של התובע במועד התאונה אשר היה בן 22 שנים. ואולם, נוכח מכלול הנסיבות ועברו של התובע הן בנוגע להפסקת לימודיו בגיל צעיר והן בנוגע לרקעו התעסוקתי, אין לומר כי התובע טרם החל לכתוב את סיפור חייו המקצועי, קודם התאונה. ספק רב בעיני, אם אלמלא התאונה היה התובע משתכר, גם בגיל מאוחר יותר, בגובה השכר הממוצע במשק. בהתחשב במשתנים אלה – גילו הצעיר של התובע מחד גיסא, ונתוניו האינדיבידואליים מאידך גיסא, מצאתי להעמיד את בסיס השכר לעתיד על סך של 11,500 ₪, בהתחשב בגובה השכר הממוצע במשק הידוע כיום, העולה על 13,800 ₪ לחודש.

כאב וסבל:

93.לאור שיעור נכותו של התובע וכן נוכח תקופת האשפוז ולאור הניתוח שעבר התובע, מצאתי לקבוע את הנזק הלא ממוני בגין כאב וסבל על סך 200,000 ₪.

הפסדי שכר בעבר:

94.במשך שנתיים לאחר התאונה, היה התובע באי כושר עבודה מלא. בהתחשב באובדן שכר חודשי של 7,000 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, מתקבל הפסד בסך של 185,000 ₪, במעוגל.

החל ממועד זה ועד היום, היינו במשך 6 שנים, תובא בחשבון גריעה של 25% מכושר העבודה לפי שכר חודש של 7,000 ₪. בצירוף ריבית מאמצע התקופה מתקבל הפסד בסך של 130,000 ₪, במעוגל.

סך הפסד הכנסותיו של התובע לעבר עומד על סך של 315,000 ₪.

אובדן השתכרות לעתיד:

95.התובע ביקש לחשב את הפסדי השתכרותו עד הגיעו לכל הפחות לגיל 70. ואולם, משהדבר נטען בעלמא, וממילא לא הוכח, לא מצאתי לסטות מן החזקה המעמידה את גיל הפרישה של שכיר על גיל 67 שנים.

96.מהיום ועד הגיע התובע לגיל 67 שנים צפויות לחלוף כ-37 שנים. בהתחשב בבסיס שכר של 11,500 ₪, 25% שיעור גריעה מבסיס שכר זה, ובהיוון מתאים מתקבל פיצוי בסך של 770,000 ₪, במעוגל.

הפסדי פנסיה:

97.הפסדי פנסיה יחושבו לפי 12.5% מהפסדי שכר לעבר ולעתיד, ויועמדו על סך של 135,000 ₪, במעוגל.

עזרת צד ג':

98.התובע עתר לפיצוי בסך של 500,000 ₪ בגין עזרת הזולת תוך שהוא מדגיש את תקופת אי הכושר בסמוך לתאונה בה נזקק הוא לטענתו לעזרה מתמדת מעת הזולת. לשם כך, נטען מפי התובע, כי שכר שירותי משק בית. עוד טען התובע כי הוא מתקשה בביצוע תיקונים בבית וכי הוא יזדקק לעזרת הזולת גם בעתיד. הנתבעת טענה כי לא הובאו על ידי התובע ראיות להוכחת ראש נזק זה, כי העזרה שסופקה לו, ככל שסופקה על ידי בני המשפחה לא חורגת מן העזרה המקובלת אשר אינה מזכה בפיצוי וכן כי על התובע לפנות למוסד לביטוח לאומי למיצוי זכויותיו. בנסיבות אלה הציעה הנתבעת פיצוי בסך של 15,000 ₪.

99.חומרת פגיעתו של התובע בתאונה ואופיה אכן הצריכו ומצריכים עזרה מן הזולת במיוחד בתקופה הסמוכה לתאונה. דומני כי ככל שחלף הזמן, ומשנתקבעה נכותו של התובע, נזקק הוא לעזרה אשר הלכה ופחתה. משכך, לא מצאתי לערוך חישוב אריתמטי בראש נזק זה. כפי שטענה הנתבעת התובע אכן לא צרף ראיות אשר יעידו על הוצאה ממשית בראש נזק זה. בהתחשב בכל האמור מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, בסכום כולל של 120,000 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד:

100.התובע טען כי בעקבות התאונה הוא הוציא הוצאות מרובות על טיפולים רפואיים ותרופתיים אשר אינם כלולים בסל הבריאות, וזאת בניסיון להקל על כאביו. לטענתו יש לו רישיון לצריכת קנביס אשר עלותו החודשית הנה 1,000 ₪, וכן הוא נועל מדרסים בנעליו באופן קבוע ונדרש להחליפם כל 6-8 חודשים, כאשר עלות כל מדרס הנה 3,000 ₪. עוד עתר התובע לפיצוי בגין הוצאות נסיעה לטיפולים ובהתחשב בהחמרה עתידית אפשרית במצבו. התובע העמיד את ההוצאות הרפואיות ואת הוצאות הנסיעה על סכום של 1,450,000 ₪. מנגד הנתבעת הדגישה כי התאונה הינה תאונת עבודה ומשכך הטיפולים הרפואיים והוצאות הנסיעה לצורך זה מכוסים על ידי המל"ל. ממילא כך נטען, התובע אינו נזקק לטיפולים רפואיים אשר אינם נכללים בסל הבריאות. בכל הנוגע להוצאות נסיעה טענה הנתבעת כי לאחר התאונה הוציא התובע רישיון נהיגה על רכב בעל גיר רגיל ובהתאם אין כל מניעה כי יעשה שימוש מסיבי ברגל שמאל. בשים לב לטענות אלה לא הציעה הנתבעת כל פיצוי בראשי נזק אלה.

101.פגיעותיו של התובע תולדת התאונה אינן ממין הפגיעות המצריכות את חישוב הפיצוי בראש נזק זה של הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה על בסיס חודשי, ויש להעריכן בסכום גלובאלי. התובע משתית את עתירתו בעניין הוצאות רפואיות בעיקר על עלויות מדרסים וקנאביס, להם נזקק לטענתו. בכל הנוגע למדרסים טען התובע כי הוא נדרש להחליפם כל 6-8 חודשים. ואולם, חרף חלוף הזמן מאז התאונה ועד הגשת סכומי התובע, צרף התובע לסכומיו קבלה אחת בודדת בגין רכישת מדרסים, על סך של 3,500 ₪. בכל הנוגע לצריכת הקנאביס, טען התובע בסכומיו כי הוא החל לעשות כן כשנה קודם לכן, ואולם הוא צרף רשיון שימוש לקנאביס לתקופה של חצי שנה אשר תחילתה סמוך להגשת הסכומים על ידו ולא הוכח כי לתובע היה רישיון מתאים גם קודם לכן. מכל מקום התובע לא צרף ולו קבלה בודדת אשר תעיד על הוצאה כלשהי לרכישת קנאביס. משכך, כאמור לעיל, אין לערוך חשוב אריתמטי על יסוד טענות התובע.

102.אשר להוצאות הנסיעה גם אלה לא נתמכו על ידי קבלות ובהיות התאונה תאונת עבודה, כפי טענת הנתבעת התובע זכאי לכיסוי הוצאותיו אלה.

103.בצד זאת, אני מוכנה להניח כי התובע יזקק להוצאות רפאויות והוצאות נסיעה בהיקף לא רב ואשר יכול ולא יכוסו על ידי המוסד לביטוח לאומי, בהתחשב בכך, כמו גם בצורך שלא הוכח כדבעי באשר לשימוש בקנאביס והיזקקות למדרסים, אעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 75,000 ₪ בעבר ולעתיד.

לסיכום:

101.להלן סיכום ראשי הנזק שנקבעו לעיל:

• כאב וסבל200,000 ₪

• הפסד השתכרות בעבר315,000 ₪

• אובדן השתכרות לעתיד770,000 ₪

• הפסדי פנסיה135,000 ₪

• עזרת צד ג'120,000 ₪

• הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה75,000 ₪

  סה"כ:1,615,000 ₪

   

  102.על פי חוות דעת האקטואר פרופ' רמי יוסף מיום 06/03/24, אשר הוגשה על ידי הנתבעת, ומשלא הועלתה כל טענה בעניין זה מאת התובע, יש לנכות מסך הערכת הנזקים, סכום של 792,000 ₪, במעוגל.

   

  103.לאור כל האמור תשלם הנתבעת לתובע סך של 823,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מהסכום שנפסק ובתוספת מע"מ כדין, וכן תישא בהוצאות חוות הדעת הרפואיות בהתאם לקבלות שימציא התובע לנתבעת, ובשערוכן.

   

  104.נוכח דחיית ההודעות לצד ג', תישא הנתבעת בהוצאות בסך של 20,000 ₪ ביחס לכל אחד מהצדדים השלישיים.

   

  105.בנסיבות העניין וממגוון שיקולים ניתן בזאת פטור מתשלום יתרת אגרה.

   

  106. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

   

   

   

  ניתן היום, כ"א סיוון תשפ"ד, 27 יוני 2024, בהעדר הצדדים.