פס"ד בנושא סמכות ביהמ"ש למשפחה בין בני זוג שאינם נשואים ואינם ידבצ

השופט נפתלי שילה:

לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 10.7.23 (כב' השופטת ענת הלר-כריש בתלה"מ 49284-10-21) שקבע שהצדדים לא היו ידועים בציבור ואולם לאור השקעתו של המערער בעמ"ש 36624-10-23 בדירה הרשומה ע"ש המשיב בעמ"ש זה, ניתן פס"ד הצהרתי לפיו המערער הוא הבעלים של רבע מהזכויות בדירה.

א.תמצית פסק הדין של בית המשפט קמא

1.המערער בעמ"ש 36624-10-23 (להלן: י') הוא אזרח ותושב ישראל והמשיב בעמ"ש הנ"ל (להלן: פ') הוא אזרח ותושב צרפת. שני הצדדים הם עורכי דין וכל אחד מנהל את חייו במדינה בה הוא מתגורר.

2.משנת 2009 ועד לחודש אפריל 2021 ניהלו הצדדים קשר שאופיו היה שנוי במחלוקת ביניהם.

3.ביום 25.11.09 חתם פ' על הסכם לרכישת דירה בתל אביב והדירה נרשמה על שמו בלבד (להלן: הדירה). עם קבלת החזקה בדירה עבר י' להתגורר בה והוא מתגורר בה עד היום. הדירה נרכשה בסך של 1.5 מיליון ₪ ומתוך סכום זה, סך של כחצי מיליון ₪ שולם ע"י פ' ממקורותיו והיתרה שולמה באמצעות הלוואת משכנתא שפ' נטל (להלן: המשכנתא). י' טען שהוא לבדו שילם את תשלומי המשכנתא ופ' טען שהוא שילם את תשלומי המשכנתא וי' שילם לו דמי שכירות בגין מגוריו בדירה.

4.י' הגיש כנגד פ' תביעה שבמסגרתה עתר להצהרה לפיה הצדדים חיו כידועים בציבור וי' הוא שותף בבעלות על הדירה בהתאם להשקעתו "ולכל הפחות לשני שלישים מהדירה". י' גם עתר לפסק דין הצהרתי לפיו הוא זכאי למחצית הרכוש של פ' שנצבר בחיים המשותפים וזאת "מכוח כללי השיתוף הזוגי". פ' טען שהצדדים כלל לא היו ידועים בציבור ולא היה ביניהם כל שיתוף. לטענתו, הקשר שלהם התמצה בבילויים ובטיולים ויש לדחות את התביעה.

5.על פי הפסיקה, יש לנקוט משנה זהירות בטרם הכרזה על בני זוג כידועים בציבור. טענת פ' שכל אחד מהם קיים במקביל קשרים עם גברים אחרים לא הוכחה. בשנת 2017 הצדדים פנו לסוכנות פונדקאות במטרה להביא יחד ילד לעולם. אולם, מדובר רק במחשבה שלא השתכללה למעשה כלשהו ומדובר בבירור ראשוני בלבד.

6.הצדדים מעולם לא ניהלו חשבון בנק משותף, אף אחד לא היה מורשה לפעול בחשבון הבנק של משנהו ולא היה למי מהם כרטיס אשראי לחיוב חשבונות של משנהו. כל אחד ניהל את חשבון הבנק שלו בנפרד ומימן את חיי היום יום שלו בעצמו וממקורותיו. אמנם הצדדים נפגשו מעת לעת ונסעו לחופשות משותפות ואולם כל אחד מהם שמר על מרכז חייו במדינה אחרת. בשנים 2013-2017 הצדדים שהו יחדיו באותה מדינה כ – 57 ימים בממוצע דהיינו - 15% מהזמן שחולק למספר ביקורים, חלקם בישראל וחלקם בצרפת. לכן, לא ניתן להגדיר אותם כידועים בציבור מאחר שלא היו להם מגורים משותפים ולא משק בית משותף. רוב רובו של הזמן הם שהו בנפרד זה מזה. בנוסף, הוכח שפ' שקל לעבור להתגורר בק' והוא אף רכש שם דירה וניגש למבחני לשכת עורכי הדין שם ולא הוכח שי' תכנן להגר לק' על מנת לגור ביחד עם פ'.

7.בין הצדדים התקיים קשר זוגי, אינטימי, קרוב ועמוק שכלל תקשורת תדירה במשך תקופה של מעל עשר שנים. אולם, קשר זה לא עונה על הגדרת בני זוג ידועים בציבור שכן הצדדים לא חיו יחד ולא ניהלו משק בית משותף ולכן נדחית טענתו של י' שהצדדים חיו כידועים בציבור.

8.לאור זאת, מתייתר הצורך לבחון מהו המשטר הרכושי שחל עליהם. אולם, למעלה מן הצורך, אף אם היה נקבע שהצדדים הם ידועים בציבור, לא חל עליהם משטר רכושי של שיתוף בנכסים. הנטל הרובץ על ידוע בציבור להוכחת שיתוף בנכסים הוא כבד יותר משל אדם נשוי והפסיקה הדגישה שיש להיזהר מהחלת הסדר של שיתוף רכושי בין ידועים בציבור, כשהצדדים עצמם לא התכוונו להחיל על עצמם שיתוף רכושי. במקרה דנן לא הוכח רכיב המאמץ המשותף ואין מקום לראות בצדדים כמי שהתכוונו לשתף איש את רעהו בנכסיהם. כל אחד ניהל בנפרד את נכסיו, לא היו כמעט העברות כספים ביניהם ולא התקיימה "קופה רעיונית משותפת".

9.למרות זאת, בנוגע לדירה "התגבשה בין הצדדים הסכמה לפיה הבעלות בה אינה רק של הנתבע למרות שמלוא הזכויות נרשמו על שמו בלבד". י' הוכיח שהוא מימן חלק מהסכום שנדרש לרכישת הדירה באופן של תשלום החזרי המשכנתא. הוכח שלאחר שנה וחצי ששניהם שילמו את המשכנתא יחדיו, י' נשא בהחזרי המשכנתא במלואם. בין הצדדים מעולם לא נחתם הסכם שכירות וי' אף שילם עבור סיוד הבניין, תיקון צנרת והתקנת מזגן, הוצאות שמשולמות בד"כ ע"י הבעלים ולא ע"י השוכר.

10.בחודשים שבהם הוקפאו החזרי המשכנתא עקב משבר הקורונה, י' הפסיק לשלם לפ' סך של 6,200 ₪ לחודש ורק עם תום ההקפאה הוא שב לשלם את ההחזרים החודשיים. אילו היה מדובר בדמי שכירות, לא הייתה כל הצדקה להפסיק את התשלומים בתקופה בה הוקפאו החזרי המשכנתא. מאידך, י' לא נפגש כלל עם עוה"ד שטיפל ברכישת הדירה ולא נכח במעמד חתימת ההסכם. י' העלה מספר גרסאות לאי רישומו כבעלים נוסף של הדירה ו"התפתחות הגרסאות מחלישה את האמון שניתן לתת בדבריו". אולם, מכלול הנסיבות ובפרט החזרי המשכנתא בהם י' נשא, מביאה למסקנה כי: "על פי הסכמת הצדדים, התובע הוא בעל חלק מהזכויות בדירה...עלה בידי התובע להוכיח כי הוא השקיע כספים ברכישת הדירה בכך שנשא בהחזר חלק מהמשכנתא וכי הצדדים ראו גם בתובע כבעלים של הדירה. הראיות מלמדות כי בין הצדדים הוסכם שהתובע יהיה בעלים של חלק מהזכויות".

11.בעת בחינת היקף השקעתו של י' בדירה לא ניתן להתעלם מכך שלאורך 13 שנים שהוא מתגורר בדירה, נחסכת ממנו הוצאה של שכר דירה ופ' לא משכיר את הדירה ואינו מקבל דמי שכירות, שעה שהוא לא נמצא בישראל רוב השנה. בשים לב לגובה דמי השימוש הראויים בהתאם לחוות דעת השמאי ששם את גובה דמי השימוש הראויים בדירה, חלקו של י' בדירה הוא בשיעור של 25% מהזכויות.

12.לכן, ניתן פסק דין הצהרתי לפיו י' הוא בעלים של 25% מהזכויות בדירה ומאחר שתביעתו התקבלה בחלקה, על פ' לשלם לי' הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.

13.שני הצדדים הגישו ערעורים על פסק הדין והערעורים נדונו במאוחד.

ב.תמצית טענתו של י' בערעורו (עמ"ש 36624-10-23)

1.טעה ביהמ"ש קמא כשקבע שהצדדים לא נחשבים לידועים בציבור. נקבע בפסיקה שניתן להגדיר בני זוג כידועים בציבור על אף שהם גרים בדירות נפרדות או כשגרו יחדיו רק בסופי שבוע. שני הצדדים הם עורכי דין ומקצוע זה קשור קשר הדוק למקום המגורים. אין בעובדה שהצדדים חיו חלק ניכר מהזמן במדינות שונות בכדי להפחית ממידת המחויבות, המסירות ורצינות השקעתו של כל אחד מהצדדים בזוגיות זו. הצדדים אף רכשו את הדירה במאמץ משותף והיא שימשה למגורי הצדדים כשפ' ביקר בארץ.

2.טעה ביהמ"ש קמא כשקבע שאף אם היה מכיר בצדדים כידועים בציבור, לא חל עליהם משטר של שיתוף בנכסים. שהרי, י' הוכיח את קיומה של חזקת השיתוף. הדירה היא נכס משפחתי מובהק - גולת הכותרת של חזקת השיתוף - והיא נרכשה בתקופת החיים המשותפים. לכן, היה על ביהמ"ש קמא לקבוע שהדירה היא משותפת לכל הפחות בחלקים שווים.

3.בית המשפט קמא חרג מסמכותו כשהעניק לפ' סעד כספי שלא נתבקש. שגה ביהמ"ש כשהעניק לפ' הלכה למעשה סעד של קיזוז שכר ראוי בגין שימושו בדירה, סעד שפ' מעולם לא ביקש והוא חורג מגדרי המחלוקות בין הצדדים. כידוע, ככלל, אין לפסוק סעד שלא התבקש.

4.לצורך קיזוז יש להוכיח את החוב ובמקרה דנן לא הוגשה כלל תביעה כספית ע"י פ'. טענת קיזוז אף צריכה להיטען בצורה מפורשת וברורה ולא על דרך הסתם. בנוסף, אף אם הייתה מוגשת תביעה לדמי שימוש ע"י פ', היא הייתה נדחית על הסף, מאחר שי' לא מנע מפ' שימוש סביר בדירה ופ' מעולם לא טען שנמנע ממנו לעשות שימוש בדירה.

5.אף אם היה מקום לזכות את פ' בדמי שימוש ראויים, עדיין לא הייתה כל הצדקה "לנכות" את החוב הכספי הנטען מהזכות הקניינית של י' בדירה. החבות לשכר ראוי אף כשהיא קיימת, לא יכולה לגרוע מזכותו של י' בדירה שנקבע שהיא נרכשה במשותף ומדובר בנכס משותף.

6.משנדחתה טענת פ' שי' שכר ממנו את הדירה והוכח שי' שילם חלק ניכר מתמורתה באמצעות תשלומי המשכנתא, לא ניתן היה לקזז דמי שכירות רעיוניים, תוך פגיעה אנושה בזכות הקניינית החוקתית של י' בדירה. טענה כספית לא יכולה להפחית מבעלותו של י' בדירה.

7.בית המשפט אף שגה בקביעת אומדן השקעתו של י' בדירה. מתדפיסי הבנק עולה שהועברו ע"י י' כ – 800,000 ₪ בגין תשלומי המשכנתא עד למועד הגשת התביעה. לא ברור כיצד בית המשפט הגיע לתוצאה של שיתוף בדירה בשיעור של 25% מבלי שפירט מה הבסיס לתחשיב זה.

8.טעה ביהמ"ש קמא כשפסק לטובת י' שיעור הוצאות חריג הנמוך באופן קיצוני מהמקובל. על פי התעריף המינימאלי המומלץ, היה על ביהמ"ש קמא לפסוק לזכותו של י' לפחות סכום של כ – 43,975 ₪.

ג.תמצית תשובת פ' לערעור י'

1.קביעת בית המשפט בפסק הדין לפיה הצדדים לא היו ידועים בציבור מבוססת על חומר הראיות והתרשמותו של בית המשפט קמא ואין לסטות מהן ולהתערב בהן. השגגה של בית המשפט קמא הייתה שלאחר שקבע שהצדדים לא היו ידועים בציבור ולא התקיים ביניהם שיתוף רכושי, הוא קיבל את התביעה באופן חלקי וזאת בחוסר סמכות ומבלי שי' עתר לסעד כזה בתביעתו, בעוד שהיה עליו לדחות את התביעה ועל כך הגיש פ' ערעור מטעמו.

2.גם אם י' היה עותר לסעד חילופי בתביעה מכוח הדין הכללי, הרי משנקבע שהצדדים לא היו ידועים בציבור, היה על בית המשפט להעביר את התיק לבית המשפט המחוזי שהוא המוסמך לדון בנושא בעלות במקרקעין בין צדדים שאינם בני משפחה. אכן, טענת חוסר סמכות עניינית יש לטעון בהזדמנות הראשונה ואולם עד למתן פסק הדין לא היה צריך לטעון אותה, מאחר שהסעדים היחידים שהתבקשו בתביעה נסובו סביב יחסים של ידועים בציבור. בית המשפט לא היה צריך לפסוק לטובת י' סעד שלא התבקש ולא היה צריך ליצור מחלוקת חדשה ולהכריע בה.

3.פ' לא הסכים שבית המשפט יפסוק לפי עילה אחרת מזו שנטענה בתביעה ואף אחד לא טען בכתבי הטענות או בסיכומים בנוגע לנדרש לסתירת המרשם על פי הדין הכללי ובנוגע לתוקפו של הסכם בעל פה במקרקעין. עוד בקדם המשפט הבהיר ב"כ י' לאור שאלת בית המשפט, שהסעד הנדרש ביחס לזכויות הרכושיות הוא מכוח היות הצדדים ידועים בציבור (עמ' 2 שורות 31-33). י' לא הרים את הנטל לסתירת הרישום ולא היה תוקף להסכם בעל פה הנטען.

4.צדק ביהמ"ש קמא כשקבע שהצדדים לא היו ידועים בציבור. הם חיו במדינות שונות, הם שהו יחד באותה מדינה כ – 15% מהשנה בלבד וכל אחד מהם ניהל את חייו ממשאביו הנפרדים. לא היה ביניהם כל שיתוף כלכלי, לא היו ביניהם כמעט העברות כספים, ופ' אף שקל לעבור לק' לבדו. הצדדים לא ניהלו חיי משפחה ומשק בית משותף ולא יכלו לעשות כן לאור הריחוק הפיזי. כל אחד מהצדדים ניהל חשבון בנק על שמו, לא הייתה לאף אחד הרשאה לפעול בחשבון משנהו ובנוסף, הצדדים יכלו להינשא בחו"ל שהרי החל משנת 2013 זוגות חד מיניים יכולים להינשא בצרפת. העובדה שהצדדים בחרו שלא להינשא מלמדת אף היא שהם לא ראו עצמם כזוג.

5.י' אף רשם בעצמו בכמה מסמכים בנקאיים שהעברות הכספים לפ' הם בתור "דמי שכירות" ובית המשפט קמא לא נתן את המשקל הראוי להודאה זו. יודגש כי במקרים רבים למרות שצדדים הוכרו כידועים בציבור, דחו בתי המשפט החלה של הלכת השיתוף לאור הנטל המוגבר להוכחת טענה זו כשמדובר בידועים בציבור.

6.גם לפי גרסת י' לפיה הוא רכש זכויות בדירה כנגד התשלומים שביצע, החלק שלו בדירה מזערי, מאחר שיש לקחת בחשבון גם את דמי השימוש הראויים בדירה ולא רק את תשלומי המשכנתא. שוכר שדמי השכירות שלו משמשים להחזר משכנתא, לא הופך לבעלים של דירה. לא בכדי נדרש בחוק שעסקה במקרקעין תהיה בכתב.

7.מאחר שפ' גר בצרפת, ברור שהוא לא יכול היה לעשות שימוש בדירה ולכן י' היה חייב לו דמי שימוש ראויים עבור שימושו הבלעדי בדירה. לעניין זה הוגשה לפי בקשת י' חוות דעת שמאי מטעם מומחה שמינה בית המשפט שממנה עולה שהסכומים שי' שילם נמוכים מדמי השימוש הראויים ולכן לא היה מקום לפסוק לו שום חלק בדירה.

8.אין מקום להתערב בהוצאות שנפסקו ואדרבא, בית המשפט קמא היה צריך לדחות לחלוטין את תביעת י' ולחייב אותו בהוצאות.

ד.תמצית טענות פ' בערעורו (עמ"ש 18715-12-23)

1.טעה ביהמ"ש קמא כשפסק לי' סעד בחוסר סמכות עניינית, לאחר שקבע שהצדדים לא היו ידועים בציבור. הסמכות להצהיר על זכויות במקרקעין של מי שאינם בני משפחה נתונה לבית המשפט המחוזי.

2.טעה ביהמ"ש קמא כשפסק לי' סעד שכלל לא תבע, מאחר שהתביעה שהגיש לא כללה סעד חילופי של הצהרה על זכויות בדירה מכוח הדין הכללי ופסיקת בית המשפט קמא פגעה בזכותו להתגונן כראוי כשפסק סעד שלא התבקש. הסעד היחיד שהתבקש בתביעה נבע מכוח יחסי הצדדים כידועים בציבור ומשנקבע שהצדדים אינם ידועים בציבור, היה על ביהמ"ש קמא לסיים את הדיון בשלב זה ולדחות את התביעה. בתביעתו, י' לא ביקש שייפסקו לו זכויות מכוח הסכם בעל פה. גם אף אחד מהצדדים לא התייחס בסיכומיו או בכתבי הטענות לטיעונים הנוגעים לסתירת המרשם על בסיס הסכם בעל פה מכוח הדין הכללי וההלכות בדבר "זעקת ההגינות". פסיקת סעד שלא התבקש על יסוד עילת תביעה אחרת לחלוטין, פגעה אנושות בזכויותיו של פ' לניהול הגנה ראויה ופגעה באחד מעקרונות הצדק הטבעי.

3.טעה ביהמ"ש קמא כשקבע שלי' מגיעים 25% מהזכויות בדירה מכוח הסכם בעל פה. י' לא עמד בנטל הגבוה המוטל עליו על פי הפסיקה לסתור את מרשם המקרקעין. שהרי, אין תוקף להסכם בעל פה כשמדובר בעסקת מקרקעין, למעט במקרים נדירים כשקיימת "זעקת ההגינות" שלא מתקיימת במקרה דנן וי' אף לא טען כלל שהיא מתקיימת.

4.טעה ביהמ"ש קמא כשפסק לי' 25% מהזכויות בדירה על בסיס אומדן לא מדויק, לא מנומק ולא ברור, כשביהמ"ש לא התייחס למסקנות השמאי מטעמו שקבע שי' שילם סכומים הקטנים במאות אלפי ₪ משכר הדירה הראוי בגין הדירה. י' לא הרים את הנטל לסתירת הרישום ולא הוכח שהתשלומים שהעביר היוו חלק מתשלום עבור רכישת הדירה ולא עבור מגוריו בדירה.

5.י' לא הוכיח ברמה הנדרשת שנכרת הסכם בעל פה לפיו באמצעות התשלומים שהוא מבצע הוא קונה זכויות בדירה. המעורבות של י' ברכישת הדירה הייתה כשל ידיד או חבר קרוב או בתור מי שיש לו אינטרס להפוך לשוכר בסכום מופחת והוא הודה שמעולם לא נפגש עם עוה"ד שטיפל ברכישת הדירה. מדובר במשכיר ושוכר שהתקיימו ביניהם יחסי אמון וקרבה. העובדה שי' שילם כמה תשלומים לא משמעותיים שבדרך כלל מוטלים על המשכיר, כגון תיקון ליקויים קטנים או התקנת מזגן, לא הופכת אותו לשותף בדירה.

6.מכל הנימוקים הנ"ל יש לבטל את פסק הדין ולחייב את י' בהוצאות.

ה.תמצית תשובת י' לערעור פ'

1.לא ניתן להעלות טענת חוסר סמכות בשלב הערעור כשהיא לא נטענה בבית המשפט קמא. היה על פ' להעלות טענה זו בהזדמנות הראשונה בבית המשפט קמא והוא לא עשה כן. זאת, במיוחד שפ' העלה טענות מקדמיות אחרות במסגרת בקשתו לביטול עיקול שהוטל על הדירה. משהוסבר לו שלצורך הדיון בבקשתו לביטול העיקול יהיה צורך לקבוע תחילה את מהות הקשר שבין הצדדים, הוא קיבל את הצעת בית המשפט והסכים להותרת צו העיקול על כנו.

2.הצדדים הם בני זוג לשעבר ובהתאם לסעיף 1(2)(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה תשנ"ה – 1995 (להלן: חוק ביהמ"ש למשפחה) קמה הסמכות לבית המשפט קמא לדון במחלוקת הרכושית ביניהם, מאחר שהצדדים הם בני זוג לשעבר. שהרי, בית המשפט קבע כממצא עובדתי שהצדדים היו בני זוג במשך שנים רבות. די בקביעה העובדתית של בית המשפט קמא שבין הצדדים היה "קשר אינטימי, עמוק ואינטנסיבי כשל בני זוג" כדי להסיר כל ספק שהסמכות נתונה הייתה לבית המשפט לענייני משפחה. בנוסף, הסמכות נקבעת לפי האמור בכתב התביעה ולא לפי הכחשת הצד שכנגד.

3.בסעיף 44 לכתב התביעה טען י' שהסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לענייני משפחה ובסעיף 66 לכתב הגנתו לא הכחיש זאת פ'. בנוסף, פ' טען בתשובה לערעורו של י', שהוא ידע שבית המשפט קמא לא יכריז שהצדדים היו ידועים בציבור ולא יחיל עליהם את חזקת השיתוף ובכל זאת, הוא לא תקף את סמכותו העניינית של בית המשפט קמא. התנהלותו זו עולה כדי חוסר תום לב ומקימה השתק כלפיו.

4.אין להתערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא שקבע שיחסי הצדדים לא היו כשל שוכר ומשכיר וזאת לאחר שהוא התרשם מהעדים ומחומר הראיות. בנוסף, כפי שקבע ביהמ"ש, במכתב שכתב פ' לבנק ביום 5.2.19 הוא טען שי' שהוא שותפו ששילם את החזרי המשכנתא במשך עשר שנים. בית המשפט קמא "צלל למעמקי הראיות", בחן אותן ביסודיות ולכן יש להותיר את ההכרעה בדבר היות הצדדים שותפים בדירה על כנה, כשי' טוען בערעור שהגיש שמגיע לו יותר ממחצית הדירה לאור השקעתו.

5.הסעד ההצהרתי לקבוע שלי' זכויות בדירה בהתאם להשקעתו התבקש גם התבקש בהליך קמא כסעד חילופי. בנוסף, הסמכות להעניק את הסעד אף אם הוא לא היה מתבקש ישירות, הייתה מסורה לבית המשפט קמא. י' עתר לסעדים הצהרתיים ולפירוק השיתוף בדירה ובית המשפט קמא העניק דווקא לפ' סעד כספי של קיזוז דמי שימוש רעיוניים מבלי שעניין זה נדון בהליך ובכך טעה כשנתן סעד שכלל לא התבקש, שהרי פ' לא תבע דבר.

6.כבר בפתח התביעה ביקש י' מבית המשפט לקבוע שהצדדים הינם בעלים משותפים של הדירה ולכן ברור שהסעד בדבר שיתוף בדירה התבקש ובית המשפט לא העניק סעד שלא נתבע. לכן, המערער קיבל את יומו בבית המשפט קמא לטעון כנגד טענות י' בדבר השיתוף בדירה. בנוסף, בקדם המשפט נשאל ב"כ י' "מכוח מה הטענה לשיתוף, מכוח שיתוף או מכוח השקעה כלכלית בנכס" וב"כ המשיב ענה "גם וגם" (עמ' 1 שורות 11-14 לדיון מיום 10.3.22).

7.בנוסף, בהתאם לסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד – 1984 (להלן: חוק בתי המשפט) רשאי בית המשפט להכריע אגב גררא בשאלה הדרושה לבירור העניין, אף אם היא בסמכותו של בית משפט אחר. כל מסכת העובדות הנדרשות כדי לזכות בסעד שהתבקש הונחה בפני בית המשפט קמא ויש לדחות את ערעור פ'.

ו.דיון והכרעה

1.בפתח הדיון בערעור נשאלה ב"כ י' האם היא עומדת על ערעורה בכל הנוגע לקביעת ביהמ"ש קמא שהצדדים לא היו ידועים בציבור והיא השיבה שהיא לא תעמוד על טענה זו (עמ' 2 שורה 23). בסיום הדיון ולאחר שהוצעה לצדדים פשרה, טען ב"כ י' שהוא הסכים לוותר על הטענה כנגד קביעת ביהמ"ש שהצדדים לא היו ידועים בציבור "לצורך פשרה" (עמ' 8 שורות 27-28). דחינו מיד טענה זו וקבענו כי "הדברים לא נעשו לצורך פשרה אלא כדי לייעל את הדיון ולמזער הוצאות" (שם שורה 32).

2.חזרתו של י' מרכיב הערעור המתייחס לקביעת ביהמ"ש קמא שהצדדים לא היו ידועים בציבור נעשתה בפתח הדיון ללא כל זיקה וקשר לפשרה כלשהי אלא על מנת לצמצם את המחלוקות תוך שציינו כי עמדה זו תשליך על גובה ההוצאות (עמ' 2 שורות 31-32). יחד עם זאת ולמרות שלא ניתן לאפשר לבעל דין המודיע בפתח דיון בערעור שהוא מוותר על אחת מטענותיו לחזור בו מהסכמה זו בסיום הדיון, על מנת להפיס את דעתו של י' ולמעלה מן הצורך, תידון אף טענה זו לגופה. לכן, אף אם י' לא היה חוזר בו מטענה זו, לא היה כל מקום להתערב בקביעתו של ביהמ"ש קמא שפסק שהצדדים לא היו ידועים בציבור. כפי שנקבע בע"א 913/20 עלי חלאילה נ' חאלד טאהא (9.6.22)‏:‏ "כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, המבוססים על התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית ממכלול הראיות והעדים שהופיעו בפניה. זאת אלא במקרים חריגים, שבהם מסקנותיה של הערכאה הדיונית אינן מתיישבות באופן מובהק עם הראיות אשר הונחו בפניה ועם השכל הישר, או כאשר נעלמו ממנה עובדות מהותיות... הדברים נכונים במיוחד במקרה דנן, שכן ההליך בבית המשפט קמא נסוב סביב שאלות עובדתיות מובהקות, והועלו במסגרתו גרסאות עובדתיות שונות, אשר התפתחו והשתנו במהלך שמיעת ההוכחות. במצב דברים זה, בו קיימת חשיבות מיוחדת לביצוע הערכת מהימנות עדינה ומדויקת של הערכאה הדיונית, ולהתרשמות ישירה מן העדים וממכלול החומר הראייתי, ההצדקה להתערבות בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא פחותה אף יותר. אשר על כן, סבורני כי המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור".

ראו עוד: ע"א 6277/19 הרמן נ' וייס (15.3.22); ע"א 2786/18 בכר נ' קופרלי (30.12.21); ע"א 8506/15 יעקב ריכטר נ' בנימין כהן (10.4.18).

מקרה דנן לא נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בממצאים העובדתיים.

3.בית המשפט קמא פירט את עמדת הפסיקה ביחס להגדרת ידועים בציבור ויישם באופן נכון את ההלכה על התנהלות הצדדים כפי שעלתה מחומר הראיות. כפי שנקבע בע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617, 619 (1970) ביחס להגדרת ידועים בציבור:

"יש כאן שני יסודות: חיי אישות כבעל ואשה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזו... היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים...".

4.בפסיקתו של בית המשפט העליון מהעת האחרונה ניכר שיש לנקוט בזהירות רבה טרם קביעה בדבר היות בני זוג ידועים בציבור ו"תנאי הכניסה" להגדרה זו הוחמרו. ברע"א 5096/21 פלוני נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (15.12.21) קבעה כב' השופטת וילנר כי:

"יש לנקוט משנה זהירות בטרם הכרזה על בני זוג כידועים בציבור...עמדתי על כך שההגדרה המתאימה כיום למושג "ידועים בציבור" היא זו – בני זוג אשר החליטו, בין במפורש ובין במשתמע, להחיל על עצמם את מרבית התוצאות האזרחיות-כלכליות של מוסד הנישואין והשלכות הגירושין, מבלי לקבל מעמד של נישואין...בהקשר זה נודעת חשיבות מיוחדת לשאלה אם בני הזוג קיימו משק בית משותף וניהלו חיי משפחה".

5.ברע"א 3323/23 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (6.5.24) שב בית המשפט העליון לדון במקרה הנ"ל שעסק בבני זוג צעירים שלאחר מגורים משותפים של כשנה וחצי החליטו להינשא בנישואין אזרחיים בחו"ל ואולם לדאבון הלב, בת הזוג נהרגה בתאונת דרכים כחודשיים לפני מועד החתונה המתוכן, שעה שבני הזוג היו מאורסים. כב' השופטת וילנר שבה ונדרשה להגדרת ידועים בציבור וקבעה שהטלת חובות וזכויות על בני זוג שאינם נשואים "מחייבת איפוק וריסון טרם ההכרה בהם כידועים בציבור". לדבריה, מאחר שלא מדובר בסטטוס, מדובר "בהסכם חוזי בין הצדדים, אשר מהווה את המקור לזכויות והחובות המשפטיות השונות שיחולו על הקשר ביניהם", ולכן יש לבחון האם התקיימה ביניהם התחייבות רצונית "המלווה בכוונה ליצור יחסים משפטיים". בנוסף נקבע שיש להתאים את רף ההוכחה להיותם של בני הזוג ידועים בציבור "למניעים אשר עמדו בבסיס הימנעותם ממיסוד הקשר הזוגי". לכן, אם עומדת בפני בני הזוג אפשרות למסד את הקשר הזוגי "הרי שהימנעותם ממיסודו עשויה להעיד על כוונה שלא להחיל את השלכות חיי הנישואין על מערכת יחסיהם". כמו כן, נקבע שם, שניתן להוכיח רצון להחלת חובות אזרחיות כלכליות כאשר למשל קיימים נכסים משותפים, קיים רישום רשמי של כתובת מגורים משותפת, חשבון בנק משותף, ילדים משותפים, רישום בן הזוג כמוטב בפוליסת בן זוגו או עריכת טקס פורמלי של מיסוד הקשר.

6.במקרה דנן, הצדדים לא ניהלו משק בית משותף, חיו יחדיו רק 15% בממוצע בשנה וזאת כל פעם לתקופות קצרות, לא היה להם חשבון בנק משותף, כל אחד קיים את עצמו כלכלית באופן נפרד ואף אחד לא העביר כספים למשנהו, הצדדים לא נישאו למרות שהדבר אפשרי בצרפת (י' לא הכחיש טענה זו שפ' העלה בערעור שהגיש) ולא ערכו כל טקס זוגי אחר, לא נרכש אף נכס שנרשם ע"ש שניהם, אף אחד לא נרשם כמוטב בפוליסה או כנהנה בצוואה של משנהו והם לא הביאו ילדים. לפיכך, אין להתערב במסקנת בית המשפט קמא שהצדדים לא ראו עצמם כזוג נשוי ולכן לא היו ידועים בציבור.

7.ביהמ"ש קמא אף קבע בצדק, שאף אם הצדדים היו מוכרים כידועים בציבור, י' לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת כוונת שיתוף בדירה או בכל נכס אחר. שהרי, הנטל להוכחת שיתוף רכושי אצל ידועים בציבור, כבד יותר מהנטל הרובץ בנסיבות דומות על בני זוג נשואים (ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1) 443 (1984) וע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1), 337 (1997)). כפי שנקבע בבג"ץ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני (13.12.06): "ההלכה לפיה לשם הוכחת כוונה לשיתוף נכסים בין בני זוג ידועים בציבור נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו, נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי מקום בו בני הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור".

8.אין להתערב בקביעת ביהמ"ש קמא שבמקרה דנן לא הוכח רכיב של מאמץ משותף וכוונה לשיתוף רכושי. לכל אחד היה חשבון נפרד, לא הייתה לצד אחד הרשאה לפעול בחשבון של בן זוגו, לא היו כמעט העברות כספים בין הצדדים וכשלי' היה קושי בתשלום החודשי, הוא פנה לעזרה לבני משפחתו ולא ביקש מפ' שיעזור לו. מכאן, שהצדדים לא התנהלו כ"קופה רעיונית משותפת" וכל אחד התנהל באופן כלכלי בנפרד לחלוטין.

9.לפיכך, משהגיע בית המשפט קמא למסקנה שהצדדים לא היו ידועים בציבור, הרי שלא קמה סמכות עניינית לבית המשפט לענייני משפחה לדון בהמשך ההליך, שהרי הצדדים אינם מוגדרים כ"בני זוג" בהתאם לחוק בית המשפט למשפחה. לפיכך, היה עליו להפסיק את הדיון בשלב זה. כפי שקבע כב' השופט גייפמן בתמ"ש 80010/97 פינגרט נ' קדוש (27.12.98):

"משהגיע בית המשפט קמא למסקנה כי הצדדים לא היו ידועים בציבור, היה עליו להפסיק בשלב זה את הדיון בתובענה מחוסר סמכות עניינית. שהרי, שעה שלא מדובר בבני זוג כהגדרתם בחוק בית המשפט לענייני משפחה, הסמכות לדון בתביעה נתונה לערכאה האזרחית".

10.בית המשפט קמא בעצמו היה מודע לכך שראשית יש לבחון האם הצדדים היו ידועים בציבור וככל שיגיע למסקנה שכך היה, יש לבחון שאלה נוספת והיא האם חלה עליהם חזקת השיתוף. רק לאחר שיתברר שהתשובה לשתי השאלות הנ"ל חיוביות, ניתן היה להכריע בשאלת היקפה של חזקת השיתוף והאם היא חלה על הדירה או על נכסים אחרים. שהרי, בהחלטה מיום 10.3.22 שדנה בין היתר בבקשת פ' לקבל פירוט של הכנסותיו של י' נקבע (בסעיף 6) כי: "משעה שהנתבע כופר בטענת התובע כי הצדדים חיו תוך שיתוף רכושי, אין מקום להיעתר לבקשתו בשלב זה ובטרם הוכרע כי בין הצדדים שרר שיתוף רכושי".

11.בניגוד לטענת י', ברור שלאחר שנקבע שהצדדים אינם ידועים בציבור הם לא עונים להגדרת "בן משפחה" כמשמעו בחוק בית המשפט למשפחה שקובע בסעיף 1(2)(א) כי: "בן זוגו לרבות הידועה בציבור כאשתו" ולכן אין סמכות לבית המשפט לענייני משפחה לדון בסכסוך ביניהם. כפי שציינו השופט שאול שוחט ועו"ד דוד שאוה בספרם סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה (2009) בעמ' 139: "במונח בן זוג מכוון המחוקק לבן הזוג הנשוי בין בנישואין דתיים ובין בנישואין מוכרים אחרים. במונח 'בן זוג' נכללים גם הידועים בציבור כבני זוג...לא כל מערכת יחסים בין גבר לאישה אמורה להיות בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. תביעה בגין הפרת הבטחת נישואין אינה בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה שכן מדובר במערכת יחסים בין גבר לאישה שאינם בני זוג".

בעמ"ש 50/96 פלונית נ' אלמונית (2.3.97) ציין כב' השופט חיים פורת כי: "לדעתי, תביעה שמגיש גבר נגד אישה שאתה קיים יחסי אישות ויחסי חברות, ללא נישואין, ומבלי שהשניים הגיעו למעמד של ידועים בציבור כבני זוג, היא אינה תביעה שבמובן סעיף 1(2) ש"הגיש אדם נגדו בן משפחתו...".

12.לפיכך, העובדה שהצדדים קיימו "קשר זוגי, אינטימי, קרוב ועמוק אשר כלל תקשורת תדירה משך תקופה משמעותית בת למעלה מ – 10 שנים" כפי שקבע בית המשפט קמא, לא מעניקה סמכות עניינית לבית המשפט לענייני משפחה לדון בסכסוך לאחר שקבע שלמרות מערכת היחסים הנ"ל, הם אינם עונים להגדרת ידועים בציבור על פי הדין.

13.אכן, נקבע בפסיקה שאם כבר התנהל הליך מלא בבית משפט שאינו מוסמך מבחינה עניינית לדון בתביעה, לא ניתן יהיה לבטל את פסק הדין בטענה שניתן בחוסר סמכות. כפי שנקבע בע"א 1049/94 דור אנרגיה נ' סמיר, פ"ד נ(5) 820, 829 (1997):

"הדיון בבית המשפט המחוזי היה דיון מלא וענייני, וניתנה במהלכו לכל אחד מהצדדים אפשרות מלאה להביא את ראיותיו וטענותיו. הכרעתו של בית המשפט המחוזי הייתה לגופו של עניין. גם לפנינו הובא טיעון מלא של באי-כוח הצדדים – בכתב ובעל-פה. אין כל מניעה שנכריע במחלוקת לגופה. קבלת טענת המשיבים בשאלת הסמכות הייתה מחייבת החזרת הדיון לבית-משפט השלום על-מנת שיתחיל בדיון מבראשית לאחר חלוף שנים מיום הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי. במקרה כזה הייתה שמורה לצדדים גם הזכות לערער לבית המשפט המחוזי, וכן לערער, לאחר נטילת רשות, לבית המשפט העליון. תוצאה כזו, כפי שאירעה לא אחת בעבר, אינה מניחה את הדעת. היא מתעלמת מאובדן זמן שיפוטי יקר. היא מהווה מקור להתמשכות דיונים רק בשל כך שצד מן הצדדים לסכסוך טעה, במקרה גבול, בדבר הערכאה המוסמכת לדון בעניין. נראה לי, שככל שמדובר במערכת בתי המשפט הרגילים, רצוי לקבוע כלל, שלאחר שבית-משפט דן בעניין ונתן פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות העניינית בכל שלב נוסף של הדיון".

בע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 311 (2002) נפסק כי:

"גישה זו איננה מצטמצמת לשיקולים מעשיים של יעילות המערכת הדיונית בלבד, אלא שורשיה נובעים מתפיסה רחבה יותר של מניעות שיסודה בחובת תום-לב ומניעת שימוש לרעה בהליכי בית-המשפט על-ידי צד המפסיד במשפט, המעלה לראשונה בערעור טענת היעדר סמכות עניינית של הערכאה הדיונית".

14.לפיכך, לו אכן היה י' עותר בכתב התביעה לסעד חילופי למתן פסק דין הצהרתי לשיתוף בנכסים ובדירה מכוח הדין הכללי והדיון בבית המשפט קמא היה מתנהל גם לאור עתירה זו והצדדים היו טוענים את טענותיהם אף ביחס לעילה חילופית זו, לא יכול היה פ' לטעון בערכאת הערעור לראשונה טענת חוסר סמכות עניינית ולא ניתן היה לקבל את הערעור מנימוק זה.

15.ברם, מעיון בכתב התביעה שהגיש י' בבית המשפט קמא עולה שעילת התביעה התבססה כולה על היות הצדדים ידועים בציבור והסעדים התבקשו מכוח החלת דיני השיתוף בין ידועים בציבור. הא ותו לא. במבוא לתביעה טען י' כי: "עניינה של תביעה זו בפסק דין הצהרתי, אשר ייתן גושפנקא לפי דין, לקשר הזוגי שהיה בין התובע לנתבע...לרבות הקביעה כי הקשר שהיה בין הצדדים והסתיים זה מכבר, היה קשר של ידועים בציבור...כפועל יוצא מכך, להצהיר כי בתקופה זו ניהלו את רכושם במשותף, לרבות ובפרט דירת המגורים המשותפת...".

16.גם בפרק "הטיעון המשפטי" בתביעה טען י' (סעיפים 33-41) כי: "... בין התובע לבין הנתבע התקיימו כל המבחנים להיותם של צדדים "ידועים בציבור... מאחר ועסקינן בידועים בציבור הרי שהמשטר הרכושי החל בעניינם הינו "חזקת השיתוף"... מושכלות יסוד, כי גדרי השיתוף הרכושי אצל ה"ידועים בציבור" רחבים יותר מגדרי השיתוף הזוגי אצל זוגות נשואים... לאור האמור לעיל, הרי שיש להחיל בין הצדדים הלכת שיתוף נכסים בכל הנוגע לזכויותיהם של הצדדים אשר נצברו על ידי מי מהם".

17.בפרק סיכום הסעדים בתביעתו (סעיף 44) טען י' כי "לבית משפט זה הסמכות העניינית והמקומית לדון בתובענה זו... לאור מהותה (סעד הצהרתי בשל יחסי משפחה ופירוק השיתוף)...". ברור אם כן, שכל עילת התביעה לסעד הצהרתי בדבר שיתוף בנכסים התבססה על הלכת השיתוף בין ידועים בציבור. י' לא העלה כל סעד חילופי לקיומו של שיתוף מכוח הדין הכללי כגון מכוח דיני החוזים, דיני הנאמנות דיני עשיית עושר או כל עילה אזרחית אחרת.

18.זאת ועוד: משנשאל ב"כ י' בקדם המשפט ע"י בית המשפט "על מה מבוססת התביעה?" הוא השיב "בראש ובראשונה התביעה מבוססת על היותם בני זוג כבר בשנת 2003" (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 10.3.22 שורות 24-26). משנשאל ב"כ התובע בהמשך אותו דיון ע"י בית המשפט "הכוונה לסעד הצהרתי ביחס לזכויות רכושיות מכוח ידועים בציבור" השיב ב"כ י' "כן" (שם עמ'2 שורות 31-33).

19.בנוסף, מעיון בסיכומי י' בבית המשפט קמא עולה בבירור שהסעד שהוא ביקש - הצהרה על שיתוף בנכסים ובדירה - התבסס אך ורק על הטענה שהצדדים היו ידועים בציבור וחלה עליהם הלכת השיתוף בנכסים. י' טען בפתח סיכומיו שיש לקבוע "כי הצדדים היו ידועים בציבור... כי התובע זכאי, מכוח הלכת השיתוף, למחצית הרכוש הרשום ע"ש הנתבע...". בסיום סיכומיו (סעיף 39) הוא טען כי: "מכל האמור לעיל, אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי הצדדים היו ידועים בציבור וכי התנהגותם מעידה על כוונתם לשיתוף והתובע אף הסתמך על כך ונהג בהתאם לכך...".

20.לכן, משברור היה שגדרי המחלוקת בין הצדדים בבית המשפט קמא צומצמו לשאלה האם הצדדים היו ידועים בציבור והאם חלה עליהם חזקת השיתוף, ורק מכוח זאת תבע י' את השיתוף בדירה, לא היה צריך פ' לטעון לחוסר סמכות עניינית בבית המשפט קמא. שהרי ברור שהטענות והעילות שהועלו ע"י י' בתביעתו הן בגדר סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה. עילת התביעה התבססה רק על דיני המשפחה וחזקת השיתוף ולא נטענה כל טענה ולו חילופית המבוססת על הדין הכללי. כאמור לעיל, בית המשפט היה מוסמך לקבוע האם הצדדים היו ידועים בציבור כפי שטען י' בתביעתו ופ' לא היה יכול לטעון טענת חוסר סמכות כשמדובר בטענה מוגדרת ומתוחמת זו. לכן, אין בסיס לטענת י' שפ' מנוע מלהעלות טענה זו בשלב הערעור, שהרי בעת שההליך התנהל בערכאה הדיונית לא היה כל צורך והצדקה להעלותה לאור גדרי המחלוקת והבסיס המשפטי כפי שפורט בכתב התביעה.

21.יש לקבל אפוא את טענת פ' בערעורו לפיה בית המשפט קמא לא היה מוסמך לדון בטענת י' שיש להצהיר שהוא שותף בדירה לאחר שנקבע שהצדדים לא היו ידועים בציבור ולא חלה עליהם חזקת השיתוף. בית המשפט קמא דן בשאלת תוקפו של הסכם בעל פה שהוא בניגוד לרישום במרשם ובקיומה של "זעקת ההגינות" (ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185 (1996) וע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ, פ"ד סד(3) 60 (2011)) מבלי שמי מהצדדים טען בנושא זה ובמיוחד מבלי שטענה זו היוותה חלק מגדר המחלוקת בין הצדדים כפי שהתגבשה בכתבי הטענות. שהרי כאמור, י' כלל לא טען בתביעה שהגיש לסעד חילופי לפיו הוא זכאי לזכויות במקרקעין מכוח הדין האזרחי הכללי. בצדק טוען פ', שנמנעה ממנו זכותו הבסיסית להתגונן ביחס לטענות אלו שכלל לא נטענו בכתב התביעה ושני הצדדים אף לא התייחסו אליהן בסיכומיהם. ניסיונו של י' להיבנות מן האבחנה בין הסעד המבוקש בסעיף 6 לכתב התביעה המתוקן לבין הסעד המבוקש בסעיף 7 לכתב התביעה המתוקן, הינו בכל הכבוד, בגדר הוצאת דברים מהקשרם. שהרי, השיתוף שהתבקש בסעיף 7 הוא השיתוף המבוסס על יחסי ידועים בציבור וחזקת השיתוף הנובעת מהם. כל פרשנות אחרת אינה מסתברת כלפי מי שהגיש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה. היות והמונח "שיתוף" יכול לשמש גם בדיני המשפחה וגם בדין האזרחי, הרי משי' פנה לבית המשפט לענייני משפחה וביקש שיוכר כשותף, חזקה שהתכוון לעשות זאת מכוח דיני המשפחה.

22.משטענה זו כלל לא נטענה ע"י התובע ולא הייתה חלק מהפלוגתאות בהליך, לא יכול היה בית המשפט קמא להידרש לה אף מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט, היות וכאמור, לנתבע – פ' - לא ניתנה כל הזדמנות להתמודד עם טענה זו שמעולם לא הועלתה ע"י י'. שאלת תוקפו של הסכם בעל פה בעסקת מקרקעין היא שאלה נכבדה ובטרם שהוכרע בה היה צריך לאפשר לצדדים לקבל את יומם בנוגע אליה (ראו לאחרונה בנושא זה את פסק הדין בבע"מ 1270/23 פלונית נ' פלוני (6.9.23)).

23.לפיכך, אין מנוס מהמסקנה לפיה יש לבטל את כל הקביעות והמסקנות בפסק הדין העוסקות בבעלות על הדירה (סעיפים 30-53 לפסק הדין) ואין לראות בקביעות אלו משום מעשה בית דין. י' רשאי להגיש תביעה לערכאה האזרחית המוסמכת ככל שיעתור לסעד הצהרתי בדבר שיתוף בדירה מכוח עילות בדין האזרחי או אם ייבחר להגיש תביעה כספית. לא ניתן למנוע זאת מי', לאור העובדה שלא ביקש פיצול סעדים. שהרי, העילה על פי הדין האזרחי צריכה להידון בבית המשפט האזרחי. אין צורך בבקשה לפיצול סעדים שעה שתובע פונה לערכאה ומבקש סעד שבגדרי אותה סמכות עניינית בלבד כשהסעד החילופי לא מצוי בסמכותה, למרות שהיא נובעת מאותה מסכת עובדות. החובה למצות את העילה לא חלה שעה ששתי ערכאות מוסמכות לדון בסעדים שונים הנובעים מאותה מסכת עובדתית. הדבר דומה למצב המשפטי טרם ההלכה שנקבעה ברע"א 2299/23 אליעזר זילברברג נ' ליאורה פרו (15.8.23) שאז היה צורך להגיש תביעה לאכיפת הסכם מכר מקרקעין לבית המשפט המחוזי ואילו תביעה כספית בגין פיצויי הפרה ביחס לאותה עסקה שבסמכות בית משפט השלום, היה צריך להגיש בבית משפט השלום ולא היה כל צורך בהגשת בקשה לפיצול סעדים. כב' השופטת כנפי שטיינמץ קבעה שם (פסקה 38) כי:

"כידוע, ככלל על תובע לכלול בכתב תביעתו את מלוא הסעדים הנובעים מאותה עילת תביעה, והוא יהא מושתק מלתבוע סעדים שלא תבע בתביעתו הראשונה בהליך נפרד, אלא אם קיבל מבית המשפט היתר לפיצול סעדיו (ראו: תקנה 25 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). ואולם, מקום בו נכפה התובע להגיש את תביעותיו לשתי ערכאות שיפוט שונות, אין הוא מחויב לפנות בבקשה להיתר לפיצול סעדים, ותביעתו המאוחרת לא תיחסם בהשתק עילה".

24.משהגענו למסקנה לפיה יש לבטל את קביעות בית המשפט קמא בכל הנוגע לשותפות בדירה, אין מקום להידרש לטענות הצדדים בכל הנוגע להכרעה שלי' 25% מזכויות הבעלות בדירה. נושא זה יידון מחדש ככל שי' יגיש תובענה חדשה בנושא זה לערכאה המוסמכת וכל טענות הצדדים יידונו במסגרתו של אותו הליך והן שמורות עמהם. לאור זאת, גם אין צורך להכריע בבקשה להגשת ראיות נוספות בערעור, היות שהן רלוונטיות לרכיב הנוגע לקביעה בדבר השותפות בדירה. מובהר כי איננו מביעים כל דעה ביחס לסיכויי תביעה זו.

25.סיכומו של דבר: אציע כי ערעורו של י' יידחה ואילו ערעורו של פ' יתקבל במובן זה שההכרעה בנוגע לשותפות בדירה תבוטל ותיוותר על כנה רק הכרעתו של בית המשפט קמא לפיה הצדדים לא היו ידועים בציבור ולא חלה עליהם חזקת השיתוף. כמו כן, ההוצאות שנפסקו לטובת י' בבית המשפט קמא יבוטלו.

26.לאור תוצאה זו, אציע כי י' ישלם לפ' הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪ בגין שני הערעורים וזאת בין היתר בהתחשב בעובדה שפ' הגיע לדיון מצרפת והערובה שי' הפקיד בעמ"ש 36624-10-23 על פירותיה תועבר לפ' באמצעות ב"כ על חשבון ההוצאות. הערובה שפ' הפקיד בעמ"ש 18715-12-23 על פירותיה, תושב לו באמצעות ב"כ.

_______________

נפתלי שילה, שופט

השופטת עינת רביד – אב"ד:

אני מסכימה.

_______________

עינת רביד, שופטת

השופט גלעד הס:

אני מסכים.

______________

גלעד הס, שופט

נקבע כאמור בפסק דינו של השופט נפתלי שילה.

פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.

ניתנה היום, כ"ב סיוון תשפ"ד, 28 יוני 2024, בהעדר הצדדים.