פס"ד בעניין שיתוף ספציפי ביחס לנכס שניתן לאישה במתנה והבעל פעל לישום קומבינציה לגביו

השופט צבי ויצמן, אב"ד

ערעורים הדדיים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפ"ת (כב' הש' ב. יזרעאלי) מיום 5.6.23 במסגרתו הכריע בית המשפט בתביעות רכושיות שהוגשו על ידי הצדדים וקבע, בין השאר, כי למשיב בעמ"ש 15734-10-23, זכויות (מחצית) בחמש דירות בנס ציונה הרשומות על שם המערערת בלבד, בקיזוז שווי המקרקעין עליהן בנויות הדירות כקרקע חקלאית נכון למועד הקרע, וזאת אחר שמצא כי הייתה כוונת שיתוף מצד המערערת באשר לדירות אלו המהוות חלק מהתמורה במסגרת הסכם קומבינציה שנחתם ביחס למקרקעין בסיועו ופעולתו של המשיב (תלה"מ 59414-01-20), וכן דחה את תביעת המערערת לפיצוי בגין פערי השתכרות בין הצדדים (תלה"מ 9319-04-21).

שני הצדדים ביקשו לערער על פסק הדין – המערערת בעמ"ש 15734-10-23 טענה כנגד מסקנת בית משפט קמא באשר לכוונת השיתוף ביחס לדירות נושא הסכם הקומבינציה (תכונה להלן, מטעמי נוחות - המערערת), ואילו המשיב בעמ"ש 15734-10-23 ערער כנגד קביעת בית משפט קמא לפיה יש להפחית את שווי הקרקע מזכויותיו שלו בדירות (עמ"ש 45801-12-23; להלן – המשיב). 

                                            ***

הנדרש לנדון

1. הצדדים הם בני זוג אשר נישאו בשנת 1996 ונפרדו לאחר כ-23 שנים, ביום 11.19. לצדדים שלושה ילדים, שניים מהם בגירים. הצדדים התגוררו בדירת מגורים הרשומה על שמם ברעננה. לצדדים דירה נוספת הרשומה על שמם ברעננה.

המערערת עתרה לפירוק השיתוף בדירות ברעננה (תלה"מ 68967-11-20) וכן עתרה לשיפוי בגין פערי השתכרות או לקבלת זכויות בנכסי מוניטין וקריירה שצבר המשיב (תלה"מ 9319-04-21).

2. ביום 7.96, מספר שבועות קודם לנישואי הצדדים, הועברו למערערת מקרקעין במתנה מאביה. המתנה הושלמה ברישום הזכויות על שם המערערת ביום 4.8.96.

בשנת 2002 הופשרה אחת מהקרקעות לבניה. עד לשנת 2005 הושכרה הקרקע לשימוש כפרדס. הקרקע השנייה טרם הופשרה. על פי הסכמי קומבינציה שנערכו עם קבלן קיבלה המערערת תשלום במזומן (לטענתה בהיקף של 2,230,000 ₪, ראו סע' 18 לכתב ערעורה) וכן 7 דירות. שתיים מהדירות נמכרו במהלך תקופת הנישואין ותמורתן הופקדה לחשבון המשותף של בני הזוג, 5 הדירות הנותרות נרשמו על שם המערערת. 

3. המשיב עתר, אפוא, לאיזון הזכויות בין הצדדים ולשמירת זכויותיו בחמש הדירות הנותרות בנס ציונה (תלה"מ 59414-01-20). לטענתו הדירות בנס ציונה הן רכוש משותף לצדדים ויש לאזנן באופן שווה בין שני הצדדים וכי אין ללמוד מעצם רישומן של הדירות על שם המערערת לבדה על אי חלוקת הזכויות. המשיב טען כי הייתה כוונת שיתוף ברורה מצד המערערת ביחס לדירות בנס ציונה כשם ששותפו שתי הדירות הנוספות ותמורתן הופקדה לחשבון המשותף. כך טען המשיב כי השקיע לאורך כל תקופת הנישואין ממרצו והונו בקידום הפרויקט ועסקת הקומבינציה, העביר מכספי ירושתו לצורך תשלום תשלומים לקידום העסקה ועוד. לדבריו השקעתו הרבה נעשתה מתוך הסתמכות על מצג המערערת לפיו כלל נכסיהם ובכלל זה הפירות שיבואו מעסקת הקומבינציה, לכשתקרום עור וגידים, הם משותפים וכי יש עירוב מוחלט של כלל נכסיהם.

יתר על כן, בתביעתו טען המשיב כי המקרקעין, עליהם נבנו הדירות בנס ציונה, נתנו למעשה כמתנת נישואין לשני הצדדים, וכי הייתה הבטחה מפורשת מצד המערערת כי הדירות הן בבעלות משותפת וכי אי רישומן כמשותפות נעשה לצורך מניעת עלויות מיסוי גבוהות. כך כספי השכירות שהתקבלו מהשכרת הדירות נכנסו לתוך החשבון המשותף של הצדדים, ניטלו משכנתאות והלוואות משותפות על ידי הצדדים לצורך מימון בניית הדירות בנס ציונה, ואף כלל הוצאות הבניה הוצאו מהחשבון המשותף, כך טען כי חדל מעבודתו לצורך הקדשת זמנו לטיפול בפרויקט ובדירות, אותן ראו הצדדים כפנסיה עתידית שלהם. 

4. המערערת טענה מנגד, כי מעולם לא הוסכם על הצדדים כי למשיב זכויות בדירות בנס ציונה, וכי כל שהוסכם בין הצדדים היה כי כל עוד הם מנהלים משק בית משותף, יפקידו שניהם את הכנסותיהם, לרבות מרכושם הנפרד, לחשבון הבנק המשותף. המקרקעין הוענקו לה, ולה בלבד, ע"י אביה (כבתו היחידה) כדי לשמר את עצמאותה הכלכלית טרם נישואיה, המשיב עזב את עבודתו בשל משבר שעבר ולא לשם הטיפול בפרויקט או בדירות, קידום הפרויקט נעשה על ידי חברת "שיכון עובדים" במסגרת קידום תכנית "איחוד וחלוקה" רחבה שכללה אף את הקרקע הרשומה על שם המערערת וקרקעות של בעלים נוספים, כאשר הפעילות החלה בתחילת שנות התשעים עוד קודם לנישואי הצדדים. המשיב שימש "כנציג המשפחה" ולא כבעלים בפועל של הדירות. הוא מעולם לא טען לבעלות בקרקע, מעולם לא הובעה הסכמה מפורשת כי המקרקעין או פירות הפרויקט הם שלו, והמשיב אף אישר בפני בנק מזרחי טפחות כי הוא מוותר על כל זכות שיש לו במקרקעין. סך ההכנסות הישירות מהפרויקט (המזומן ושתי הדירות שנמכרו) היו גבוהות באופן משמעותי מהסכום הכולל של ההוצאות עבור הפרויקט ואשר שולמו מחשבונם המשותף של הצדדים, לפיכך, אין כל הגיון בלקיחת המשכנתא לצורך תשלום המע"מ לקבלן, כטענת המשיב.

פסק דינו של בית משפט קמא

5. בית המשפט קיבל את עיקר תביעת המשיב. בית המשפט מצא כי בנדון הוכחה כוונת שיתוף ביחס לדירות בנס ציונה ואולם עמד על כך שיש לחלק בין המקרקעין – המהווים את "העץ" לבין הדירות המהוות את השבח וה"פרי".

לגבי המקרקעין נקבע, כי אלו ניתנו במתנה למערערת בלבד ולא לשני הצדדים יחדיו, נקבע כי המקרקעין הועברו לאישה כשלושה שבועות קודם לנישואי הצדדים (ביום 31.7.96 והשלמת הרישום נעשתה ביום 4.8.96). וזאת, בין השאר, מתוך עיון בתוכנו של תצהיר המתנה (נספח ת/16), וכן מתוך כך שעו"ד גיצלטר, אשר אישר את תצהיר המתנה, לא הובא לעדות על מנת ללמד על כוונה שונה של האב מזו הנלמדת מתוכן תצהירו, ובהעדר כל עדות וראייה מטעם המשיב לכך שהמקרקעין לא נרשמו גם על שמו מטעמי מס, כטענתו.

מאידך, בכל הקשור לדירות שהן למעשה פרי הסכם הקומבינציה שנחתם ביחס למקרקעין, מצא בית המשפט כי אכן הוכחה כוונת שיתוף בהן, כטענת המשיב, וזאת אחר שמצא כי מעורבותו של המשיב בפרויקט המגורים, החלה מראשית נישואי הצדדים ועד למועד הקרע, והתבטאה בצורותיה השונות לאורך החיים המשותפים. פעולתו של המשיב הייתה אף בשלב הפשרת הקרקעות, גם אם היא הסתכמה אותה העת "בבדיקה כי זכויות הבעלים בקרקע אינן נפגעות". כך נמצא כי המערערת כלל לא הייתה מעורבת בטיפול בפרויקט והסתמכה על פעולותיו של המשיב במקרקעין וכי השיתוף הספציפי נוצר עם השנים ועם התקדמות הפרויקט, כי המשיב היה שותף פעיל בטיפול בקרקע עוד טרם נבנו הדירות בפועל, ופעל יחד עם מר צבי שילוח מול הקבלן המבצע, היה מעורב פעיל מול הקבלן טרם החתימה על הסכם הקומבינציה יחד עם בעלי הקרקעות האחרים, כאשר המערערת לא נכחה כלל בשלב המו"מ עם הקבלן, פעל לסילוק פולש מהשטח, קיבל את החזקות בדירות (ולא המערערת), טיפל בענייני המיסוי ויחד עם מר שילוח ניסה להקטין את שווי הקנסות על המיסוי ואת שווי שומות המס אותן נדרשו לשלם בגין הדירות. כך נתן בית המשפט דעתו לכך שהוטלו על חשבון העו"ש המשותף של הצדדים, רכביהם ומשכורותיהם - עיקולים עקב חוב למס שבח בגין הדירות, הוכחה פעילות של המשיב לאורך בניית הדירות ונשיאתו בתשלומים יחד עם המערערת מול חברת המטבחים, מפעל השיש והתקנת המיזוג. המשיב גם טיפל בהשכרת הדירות אל מול השוכרים החל מ"קבלת המפתחות" וכלה בטיפול מול השוכרים תוך תקופת השכירות ובכלל זה הכנת הדירות להשכרה, כאשר דמי השכירות הופקדו, כאמור, לחשבון המשותף. 

6. כך מצא בית המשפט כי נוצר ערבוב משמעותי בכספי הצדדים, הן בכספים אשר היו נדרשים לטובת מימון הפרויקט והן בשאר הכספים אשר שימשו את הצדדים במהלך החיים השותף ליתר הרכישות – ובכלל זה רכישות הנדל"ן. ערבוב הכספים נעשה באופן כזה שכיום קשה עד מאוד לבודד ולהבחין בתנועות הכספים, ואולם מהסתכלות כללית עולה, כי לא הייתה כל הפרדה בכספי הצדדים מכל סוג שהוא, בין הפרדה בפועל ובין הפרדה משתמעת מכללא. כך נמצא כי אופן העברת הכספים ממכירת הדירות אל החשבון המשותף, ואח"כ לחשבון משותף אחר מצביע בבירור על ערבוב הכספים ועל כוונת שותפות בהם. אף המשכנתא שנלקחה מהחשבון המשותף בחודש יולי 2011 בסך 800,000 ₪ לצורך תשלום הוצאות הפרויקט, מעידה כי חל שיתוף בהוצאות הצדדים עבור הפרויקט.

7. זאת ועוד, בית המשפט עמד על כך שלאורך השנים הצדדים התנהלו בשיתופיות בכל הקשור להכנסותיהם מכלל המקורות וכי אורח החיים השיתופי התבטא אף בערבוב כספים שאינם כספי צבירה או הכנסות. כך למשל שיתף הבעל את האישה בכספי ירושה אותם קיבל, וזאת באמצעות הכנסת כספי הירושה לחשבון המשותף. כך קיבל בית המשפט את טענת המשיב כי העביר לחשבון הצדדים סך של 1.3 מיליון ₪ שירש לחשבון המשותף "במספר פעימות". בדומה נקבע כי במהלך הנישואין מכרה המערערת שתי דירות שהיו לה טרם הנישואין, כאשר באמצעות כספי המכירה רכשו הצדדים את הדירות ברעננה, ואלו נרשמו על שם שני הצדדים. בית המשפט סבר כי בהכנסת כספי המכירה של הדירות ל"פול המשותף" וקניית דירות חלופיות בכספים אלו יש כדי לחזק ולאושש בצורה משמעותית את השיתוף שנהגו בו הצדדים בכל נכסיהם, וכי יש בדבר לאושש את טענת המשיב כי הסתמך על מצגי המערערת באשר לשותפות בנכסים המשמעותיים כחלק מנכסים שיבססו את האיתנות הפנסיונית של הצדדים. בית המשפט קבע, אפוא, כי כלל הפעולות הנזכרות, אשר נעשו באופן עקבי לאורך השנים, ונסיבות אורח החיים הקישורי של הצדדים, יש בהן כדי להביא להרמת הנטל להוכחת שיתוף בהשבחת המקרקעין.

8. בית המשפט הוסיף וציין כי למסקנה דומה ניתן להגיע לא רק מתוך הלכת השיתוף הספציפי בנכס חיצוני, אלא אף על פי מודל "הגישה המשפחתית הקישורית", אותו הציע פרופ' שחר ליפשיץ, בספרו השיתוף הזוגי, ובמילים אחרות גם אם המקרקעין הם בגדר נכס חיצוני הרי שהשבח שלהם - הדירות, הם פרי עבודה מאומצת משותפת של הצדדים ויש לקבוע בהם שיתוף מעצם אורח החיים השיתופי/קישורי של הצדדים לאורך שנות נישואיהם.

9. מתוך כלל האמור קבע בית משפט קמא את הקביעות הבאות - המקרקעין, במצבם כקרקע חקלאית, ניתנו במתנה למערערת ע"י אביה ונרשמו על שמה בלבד. קרקע אחת נותרה במהותה חקלאית, לא נעשה בה כל שינוי, היא נרשמה על שמה וכך נותרה. לפיכך קרקע זו אינה משותפת והיא שייכת למערערת בלבד.

בכל הנוגע לקרקע השנייה שהופשרה לבנייה הרי שהקרקע עצמה ניתנה במתנה למערערת לפיכך יש לקבוע כי ערך הקרקע, כחקלאית, שייך לה בלבד. אך בתקופת החיים המשותפים, שונו המקרקעין באופן מהותי, כאשר מקרקע חקלאית, הושבחו, שינו צורתם ומהותם והפכו, לאחר שנים, לחמש דירות, הן הדירות שבמחלוקת ואלו מהוות את השבח המשותף לשני הצדדים. לפיכך נקבע כי חל שיתוף בנוגע לחמש הדירות בנס ציונה והן שייכות לשני הצדדים בחלקים שווים. יחד עם זאת יש "לחלץ" ולהפחית מתוך השיתוף את שווי הקרקע, כקרקע חקלאית, נכון למועד הקרע, וסכום זה ינוכה מתוך חלקו של המשיב בדירות. בהמשך לכך על המערערת להעביר למשיב מחצית מדמי השכירות אשר נגבו בגין הדירות, מהמועד בו הופסקה העברת התשלומים לחשבון המשותף, עד למועד פירוק השיתוף בדירות בדרך שתוסכם על הצדדים בהתאם לאמור לעיל, בניכוי כל ההוצאות אשר הוצאו על ידה בנוגע לדירות בתקופה זו. על הצדדים לערוך התחשבנות בעניין זה.

10. מאידך מצא בית המשפט לדחות את תביעת המערערת לאיזון פערי השתכרות (תלה"מ 9319-04-21). בית המשפט עמד על כך שבתצהירה לא פרטה המערערת טענות מפורטות בעניין פערי השתכרות וקריירה בין הצדדים לגופו של עניין, ואף לא במסגרת הסיכומים. ואולם גם לגופם של דברים לא מצא בית המשפט הצדקה לפסיקת פערי השתכרות או נכסי קריירה. בית המשפט הדגיש כי בנדון לא נחקרו הצדדים בקשר להשתכרותם בתחילת הקשר מול השתכרותם במועד הקרע ולא הוכחו כל פערים לעניין זה. לא הוכח כי אחד מבני הזוג התפתח במהלך הנישואין על חשבון השני, וניתן להניח כי שני הצדדים תרמו למשק הבית כפי יכולתם. בנוסף, לא הוכח מדוע עבדה המערערת בהיקף המשרה בו עבדה ומדוע לא הצליחה להשיא את הכנסותיה בתקופת הנישואין. זאת ועוד, במסגרת בחינת הטענות לפערי השתכרות יש לקחת בחשבון את כלל האמצעים הכספיים והנסיבות הכלכליות העומדים לרשות הצדדים, ובכללם הנכסים וההכנסות השוטפות של הצדדים, כאשר כפי שפורט לעיל, למערערת זכות קניינית בדירות בנס ציונה, הכנסה קבועה מהשכרתן, משכורת אותה היא מקבלת, וכן בעלות במחצית מדירות הצדדים, כאשר מדובר בנכסים רבים ומשמעותיים. לא הוכח ולא נטען לגופו של עניין מה שיעור הכנסות הצדדים במועד הקרע, ומנגד הוכח כי המערערת עודנה עובדת ומתקדמת בעבודתה. בית המשפט לא התרשם, אפוא, כי מתקיים החריג המצדיק סטייה מעקרון החלוקה השוויונית.

11. לגבי איזון דירת המגורים של הצדדים ברעננה (תלה"מ 68967-11-20) מצא בית המשפט להורות על פירוק השיתוף בדירה בהעדר כל עילה לדחיית הפירוק.

לגבי רכבי הצדדים נקבע כי כל אחד מהם יוותר עם הרכב שנותר לשימושו, לעניין הזכויות הסוציאליות נקבע כי חלוקתן תעשה בהתאם לחוות דעת האקטואר ובהתאם לבחירתו של המשיב בעניין אופן תשלום הזכויות. 

בית המשפט לא מצא לעשות צו להוצאות בנסיבות העניין. 

תמצית טענות המערערת בערעורה ובתשובה לערעור המשיב

12. שגה בית המשפט בנותנו פסק דין תקדימי הקובע שיתוף בנכס שאינו דירת המגורים של הצדדים. כוונת שיתוף אינה משאלת לב של אחד הצדדים וצריך שהיא תבוא משני הצדדים יחדיו כאשר נוכחותה וקיומה יהיו ברורים לכל, מה שאין כן בנדון. בנדון התעלם בית המשפט מהעדרו של הסכם ממון (על אף שהמשיב התייעץ עם יועצים משפטיים שונים במהלך תקופת התרקמות הסכם הקומבינציה ולאחריה), מהעדר מצג, הבטחה או התחייבות אקטיביים ומפורשים ביחס לדירות, כך התעלם מאופן רישום הדירות ע"ש המערערת בלבד מבלי שהובאה כל ראייה לטענת המשיב כי רישום זה נעשה מטעמי מיסוי.

13. שגה בית המשפט בהתעלמו מכך שלמשיב לא הייתה כל מעורבות בנוגע להפשרת המקרקעין, מעת שכך גם אם ימצא בית המשפט לשתף את המשיב בשבח המקרקעין – הדירות, הרי שיש להפחית מהשבח הנזכר את ערך הקרקע לבנייה ולא כקרקע חקלאית כפי שקבע בית משפט קמא. שגה בית המשפט בהתעלמו מהפערים בגרסת המשיב ועדיו - בין הנטען בכתב תביעתו, האמור בתצהירים לבין הגרסה שהושמעה בבית המשפט, ממנה עולה, כי מעורבותו בכל הנוגע לשינוי יעודה של הקרקע מחקלאית למגורים הייתה זניחה, אם בכלל. מהפן העובדתי הליך הפשרת הקרקע הנוגע לשטח מקרקעין עצום של 290,000 דונם, אשר המקרקעין הנדונים מהווים רק שבריר אחוז מתוכם, החל בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה ביוזמת חברת "שיכון עובדים" כאשר ההליך בעיקרו בוצע על ידי הרשות המקומית והמדינה. התוכניות הופקדו בשנת 1996 ובשנת 1997 ואושרו ללא שינוי מהותי, בשנים 2002/2003 כך שהמשיב לא תרם מאומה להפשרת המקרקעין. העובדה שקרקע חקלאית שינתה את יעודה במהלך הנישואין אינה מקנה לבן הזוג הלא רשום זכויות לשיתוף ספציפי. גם העובדה שהמערערת פעלה באופן פסיבי בכל הקשור למקרקעין וסמכה על פעולות המשיב ביחס אליהם אינה מקנה לו זכויות במקרקעין או פירותיהם.

14. שגה בית המשפט קמא בקביעותיו באשר למימון הפרויקט מכספים משותפים של הצדדים. העובדה שהצדדים החזיקו חשבון משותף בלבד וכי כל הכספים שנועדו לפרויקט יצאו דרכו אין בה ללמד בהכרח כי עסקינן בכספים משותפים אלא לכל היותר שהחשבון המשותף שימש כתחנת מעבר לכספי המערערת שהורתם בפרויקט ואשר שימשו לצרכיו.

15. שגה בית המשפט בכך שקבע כי למשיב זכות קניינית בדירות, בה בשעה שקבע כי הן מהוות אך ורק שבח כך שיש להפחית מזכויותיו את שווי המקרקעין כקרקע חקלאית. לא ברור כיצד ניתן לחלץ שווי קרקע מתוך זכות קניינית וכיצד הדבר יעשה האם באחוזים או בדרך אחרת, זאת בהתחשב בכך שעל אותה קרקע היו עוד שתי דירות אשר תמורתן הועברה לחשבון הצדדים ולמעשה שותפה בניהם. לא ברור כיצד ניתן להעריך שווי של קרקע חקלאית במיקום ספציפי, נכון למועד הקרע, כאשר אותה קרקע כבר עברה שינוי יעוד לפני שנים רבות.

16. בכל הקשור לטענות המשיב בערעורו הרי שהלכת השיתוף הספציפי לא יצרה מנגנון משפטי חדש להעברת זכויות בנכסים שיש בו לחתור תחת יסודות חוק יחסי ממון, מדובר בהלכה מצומצמת בהיקפה מחזקת השיתוף המקורית לפיכך היא מכוונת לכל היותר לשבח בנכס שנוצר במהלך תקופת הנישואין ולא לנכס בכללותו. לפיכך אין מקום לטענות המשיב לפיהן אין להפחית את שווי המקרקעין משווי הדירות.

תמצית טענות המשיב בתשובה לערעור המערערת ובערעורו שלו

17. בערעורו שלו טען המשיב כי שגה בית משפט קמא בכך שאחר שקבע קיומו של שיתוף בחמש הדירות הורה על ניכוי שווי הקרקע כקרקע חקלאית נכון למועד הקרע (אף שבמועד זה כבר הופשרה הקרקע). מקום בו הוכחה כוונת שיתוף מלאה בדירות, לא ניתן להפריד בצורה מלאכותית בין הקרקע החקלאית לבין הדירות ואין לבצע הפחתה כלשהי מחלקו של המערער בדירות בגין רכיב הקרקע. מכל מקום, ברי כי לא ניתן להפחית יותר משווי מחצית המקרקעין מחלקו של המשיב וכן אין להפחית את שווי המקרקעין בנוגע לשתי הדירות שנמכרו ותמורתן שותפה בין הצדדים. 

18. כך שגה בית משפט קמא בכך שלא חייב את המערערת בהוצאות משפט למרות שעיקר טענותיה נדחו בסופו של יום.

19. בכל הקשור לערעור המערערת טען המשיב, כי בניגוד לנטען, הוכחה מעורבות אקטיבית של המשיב בפרויקט, בכל שלביו, בשלב הפשרת המקרקעין עוד בהיות המקרקעין מקרקעין חקלאיים לצורך הפשרתם, בגיבוש הסכם הקומבינציה, במהלך הבנייה של הדירות ובטיפול בהן לאחר העברתן לידי המערערת. כך הוכחו פגישות עם הקבלנים לצורך סיכום תנאי הסכם הקומבינציה, פעילות לצורך סילוק פולש מהמקרקעין, פעילות לצורך הקטנת המיסוי הנובע מהעסקה, טיפול בקבלת הלוואות גישור, כספי השכירות הופקדו לחשבון הבנק המשותף, ועוד. יותר מכך, אף בדירות האחרות שהתקבלו בפרויקט נהגו הצדדי בשיתופיות, נלקחו הלוואות משותפות לצורך הפרויקט בשיעור של 1,350,000 ₪, ובמהלך הבנייה ולצורך תשלומי מיסוי יצא מהחשבון המשותף של הצדדים סך כולל של כ – 3.5 מיליון ₪. כך נקבע כממצא עובדתי כי המשיב הסתמך על מצגי המערערת בקשר עם שותפות בדירות כי הם ישמשו אותו לעת זקנתו ואין מקום כעת לחזור מהסכמות ברורות.

**** 

אחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי כי יש לדחות את ערעור המערערת ולקבל את ערעור המשיב. 

אקדים ואביא תחילה מן הדין והפסיקה הנוגעים לסוגיית השיתוף הספציפי.  

השיתוף הספציפי – קיצורה של הלכה

20. בעניין עמ"ש 22552-04-23 ס.ל נ' ח.ל (2024) הבאתי את תמצית הלכות השיתוף הספציפי כפי שהתפתחו בשנים האחרונות בפסיקה הישראלית. להלן אשוב ואסקור בציפורן הזרת, אך ורק את עיקרי הדברים, בגדר גרגר מן ההר וכפית מן החבית -

הלכת השיתוף הספציפי התפתחה בפסיקה לאחר חקיקתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973 (לעיל ולהלן: חוק יחסי ממון או החוק) במסגרתו הוציא המחוקק מכלל איזון המשאבים נכסים חיצוניים שהיו לצדדים ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין (סע' 5 (א) (1) לחוק).  

כידוע, טרם חקיקתו של חוק יחסי ממון חלה הלכת חזקת השיתוף שהיא יציר הפסיקה (ולמעשה היא ממשיכה לחול על מי שנישאו טרם כניסת חוק יחסי ממון לתוקף ביום 1.1.1974 וכן לגבי ידועים בציבור), אשר עיקרה בכך, כי יש בקיומם של חיי נישואין תקינים בכדי להקים חזקה שקניינו של בן זוג אחד – הן נכסים שנצברו במהלך חיי הנישואין והן נכסים שהביא בן הזוג עמו לנישואין – ייחשב כמשותף לו ולבן או בת זוגו, גם אם הזכויות בנכס רשומות על שמו של אחד מהם בלבד. חזקת השיתוף יצרה הסדר שיתוף "קנייני מיידי". זאת, בשונה מהסדר השיתוף האובליגטורי הדחוי הקבוע בחוק יחסי ממון.   

לאחר חקיקתו של החוק התעוררה השאלה האם הסדר איזון המשאבים הקבוע בו יכול לדור בכפיפה אחת עם חזקת השיתוף. בתחילה הובעו בעניין זה דעות שונות (וראו ע"א 1945/91 יעקובי נ' יעקובי (1992)), ואולם עד מהרה התקבעה בפסיקה עמדתה של כב' הש' ט' שטרסברג-כהן, לפיה, יש להחיל על נכסים חיצוניים את הוראות "הדין הכללי", אשר יותאם להקשר הזוגי שבו הוא חל (ע"א 8672/00 אבו-רומי נ' אבו-רומי, (2002) (להלן - עניין אבו-רומי)), גישה המכונה על דרך הכלל בפסיקה - "הלכת השיתוף הספציפי" שעיקרה הוא, כי אין מניעה, גם בהינתן הוראות חוק יחסי ממון, כי בן-זוג יטען מכוח דין כללי כלשהו שיש לו זכויות בנכס הרשום על שם בן-הזוג האחר ושהיה בבעלותו ערב הנישואין. וכפי שהדברים סוכמו על ידי כב' הנשיאה א. חיות בעניין דנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2021) (להלן: דנג"ץ הבגידה):

    "... תכליתה של הלכת השיתוף הספציפי צנועה בהרבה מזו של חזקת השיתוף: היא לא נועדה לשמש 'כלל-על' של דיני המשפחה אשר חולש על נכסי בני הזוג. היא כלי משפטי המאפשר הכרה בקיומו של שיתוף בנכס ספציפי, וזאת מכוח הדין הכללי. השיתוף שנוצר מכוחה מבטא סוגי שיתוף שמוכרים בדין הכללי, על ענפיו השונים, 'תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין, כשם שבמישורי משפט אחרים מגמשת את עצמה הפרשנות המשפטית לסיטואציות המיוחדות שבהן מיושם הדין הרלוואנטי'"

21. בצד האמור, הובהר בפסיקה כי לא כל מערכת זוגית כוללת בהכרח שיתוף בנכסים חיצוניים וכי יש צורך בהוכחת "דבר מה נוסף" לצורך החלתו של שיתוף, היינו, יש להוכיח קיומן של נסיבות מסוימות מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין גם אם הם ארוכים ומתנהלים על מי מנוחות. ניתן, אפוא, לנסח את הדברים באופן בו "הלכת השיתוף הספציפי" אינה בגדר כללו של דבר אלא אך ורק בגדר טענה הנדרשת להוכחה.

באשר להגדרתו, מהותו והיקפו של אותו "דבר מה נוסף" הובהר בפסיקה, כי עסקינן במבחן עובדתי התלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה (בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (2010); בג"ץ 287/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 14 (‏2016); ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, פסקה 13 לחוות דעתו של השופט עמית (2011)). לצד זאת, הובהר בפסיקה, כי ביסודה של הלכת השיתוף הספציפי עומדת מידה מסוימת של "עמימות אינהרנטית" וכי גבולותיה, היקפה ומבחניה אינם חדים והם משתנים מנסיבה לנסיבה (בג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה ח' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (‏2011)). מכל מקום, דומה כי בעקרון הקריטריונים והמבחנים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות, האחת מתייחסת לנכס עצמו (טיבו של הנכס, עלותו, ערכו ומידת ההשקעה המשותפת בו), והאחרת לבני הזוג והתנהלותם (האם מדובר בנישואים ראשונים, אורך הנשואים, טיב מערכת היחסים, קיומם של ילדים משותפים וכיוצ"ב (וראו, כדוגמה, פסק דינו של כב' הש' עמית בעניין בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (2012) (להלן – עניין אלמונית)). מכל מקום, ועם כל המבחנים שביקשה הפסיקה לספק לצורך איתורה של כוונת שיתוף ספציפי, דומה כי לעולם יוותרו הדברים עמומים ויהא צורך בהפעלה גמישה של הכללים, בחינתם ויישומם כאשר כר נרחב יינתן להתרשמותו של בית המשפט מהתנהלות הצדדים וכוונותיהם, כדברי כב' הש' א. רובינשטיין בבע"מ 10734/06 פלוני נ. פלונית (2007) -

"'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעיתים קשה לכמת את ההשקעות ואת 'ההתנהגות ההשקעתית', אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה" (ה.ש)

22. אכן, כטענת ב"כ המערערת, ביחס לנסיבות הקשורות בנכס ניתנה חשיבות רבה בפסיקה להיות הנכס הספציפי בית המגורים של בני הזוג, מתוך תפישה לפיה בית המגורים אינו נכס ככל הנכסים והוא מהווה גולת הכותרת של התא המשפחתי (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, (1994); רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, (2006); בע"מ 5937/04 פלוני נ' פלונית, (2004)). ואולם אין כל ממש בטענתו של ב"כ המערערת לפיה אין להחיל את הלכת השיתוף הספציפי לגבי נכס שאינו דירת מגורים או כי הפסיקה מעולם לא קבעה כי הוכחה כוונת שיתוף בנכס שאינו דירת מגורים. הלכת השיתוף הספציפי היא הלכה כללית החלה לגבי נכסים רבים שונים והיא לא יוחדה כלל ועיקר לדירת המגורים של הצדדים, על אף שמרבית המחלוקות שנתגלעו בפסיקה עסקו, מטיבם של דברים, בדירת המגורים, בהיותה נכס מהותי החשוב לצדדים ומהווה חלק בלתי נפרד מהתא המשפחתי. משכך, נקבע, כי לצורך הוכחת כוונת שיתוף ספציפי, יש להקל, במידת מה על היקפן של הראיות הנדרשות להוכחת השיתוף בה (וראו לעניין זה - פסקה 37 לפסק דינה של הנשיאה חיות בדנג"ץ הבגידה וכן פסק דינו של השופט עמית בעניין אלמונית). ואולם ניתן למצוא בנקל פסיקה הקובעת ומחילה שיתוף ספציפי אף בנכסים שאינם דירת מגורים כגון שיתוף במניית דן שנרכשה על ידי הבעל קודם לנישואין (וראו פסק דיני בעניין תמ"ש 3591/02 ש.צ נ' ח.צ (2007)); שיתוף ביחידות דיור שלא שימשו למגורי הצדדים (עמ"ש (ת"א) 40404-04-15 ר. ב נ' א. ב. (2016)); שיתופיות במשק חקלאי שהתקבל בידי הבעל עובר לנישואין ולא רק בחלק שיוחד לבית מגורים (תמ"ש (י-ם) 43087-03-15 פלונית נ. אלמוני (2017)); שותפות בחשבון בנק הרשום על שם אחד הצדדים בלבד (עמ"ש 4040-04-15 הנ"ל) ועוד רבים אחרים.

כאמור, עיקר האבחנה בין דירת מגורים לנכס אחר תהא ברמת ההוכחה הנדרשת באשר לכוונת השיתוף, אך אין בעובדה שאין מדובר בדירת המגורים בכדי לשלול שיתופיות. ואם כן, בכך הסרנו מדרכנו את טענתה הראשונה של המערערת.

23. במאמרו אחרית דבר – מה למדנו מדנג"ץ הבוגדת, מחקרי משפט ל"ד, התשפ"ד - 2023, עמד המלומד פר' ש. ליפשיץ על הגישות השונות ביחס להלכת השיתוף הספציפי, והעמידן על שלש גישות עיקריות – גישה הסכמית מצמצמת, גישה קניינית וגישה קהילתית - משפחתית או גישה קישורית, כפי שכונתה על ידו בעבר. נבהיר את עניינן של הגישות בתמצית –

• הגישה ההסכמית המצמצמת – מקורה בעניין אבו רומי הנ"ל בו נקבע, כאמור, כי בן זוג עשוי לשתף את משנהו בנכס שהיה ברשותו עובר לנישואין ואינו בר איזון מכוח הוראת סע' 5 לחוק יחסי ממון. על פי הגישה הנזכרת ניתן לוותר על החסם של דרישת הכתב, המצביעה על כוונת השיתוף, בקיומה של ראיה חלופית, דוגמת השקעה ממשית משותפת בנכס או ראיות בעל פה המעידות על כוונת שיתוף בנכס חיצוני. דומה כי הלכת אבו רומי קובעה וגודרה בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין אלמונית הנ"ל בו נפסק כי "על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים – אף אם ממושכים – קיומו של 'דבר מה נוסף' שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי" (פס' 17 לפסק דינו של השופט י' דנציגר).

• הגישה הקניינית, לפיה יש להפעיל את השיתופיות אף ללא קשר לכוונה הסובייקטיבית של הצדדים ולעיתים אף בהיפוך לה (ראו – ח. דגן וד. הקר הלכת השיתוף הספציפי לקראת המערכה הרביעית בבג"ץ 4602/13 מחקרי משפט לב 519 (2019)). גישה זו מבקשת לשנות למעשה את ברירת המחדל הקיימת בחוק יחסי ממון ולקבוע כי גם אם מדובר בנכס שאינו בר איזון, הרי שבהעדר התניה נוגדת בהסכם ממון פורמלי יוחל הסדר של שיתוף וזאת ביחס לנכס שהוא נכס משפחתי מהותי דוגמת דירת מגורים. ודוק, גישה זו מתנגדת להבחנה בין סוגים שונים של נישואים – ראשונים או שניים, נישואים המתאפיינים בשיתוף אל מול כאלה המאופיינים בחלוקה והפרדה.

• גישת הקהילה המשפחתית או הגישה הקישורית, גישה שפותחה על ידי המלומד ליפשיץ עצמו בספרו על השיתוף הזוגי ואשר יש לה ידיים מאמצות אף בפסיקה. בבסיסה של גישה זו עומדים "תנאי סף קישוריים" – היינו קיומם של נישואים ראשוניים ממושכים, העדר ילדים מבני זוג קודמים, יחסים אישיים תקינים לאורך חיי הזוגיות וקיומו של אורח חיים שיתופי. עיקרה של גישה זו הוא בהנחה שקיומם של "תנאי הסף הקישוריים" יביא בהכרח לשיתופיות בנכסים המוגדרים כנכסי המאמץ המשותף שאז לא יבחן מקורו ההיסטורי של כל נכס (רמזים לאימוץ גישה זו ראו בדברי כב' הש' צ. זילברטל בעניין אלמונית, דברי כב' הש' עמית בבג"ץ 4602/13 פלונית נ. בד"ר הגדול (2018) ודברי כב' הש' רובינשטיין בעניין בע"מ 1059/17 פלוני נ. פלונית (2017)).

24. כפי שציינתי בעניין עמ"ש 22552-04-23 לסברתי, הגישה הקישורית והגישה ההסכמית אחיות זו לזו ולמעשה הן מהוות גישה שלובה השלטת בפסיקה בכל הקשור לשיתוף ספציפי, כאשר ההבחנה בין הגישות תתבטא, לרוב, בכמות ואיכות הראיות הנדרשות לנו על מנת שנוכל לומר כי הוכחה כוונה סובייקטיבית לשיתוף ספציפי עד כדי כך שאף הצופה האובייקטיבי יהא משוכנע כי לכך כיוונו בני הזוג. במילים אחרות, לגישות אלו מוסכם כי בהתקיים תנאי סף מסוימים, אפשר להניח קיומו של שיתוף ספציפי ואין צורך להוכיח באופן פוזיטיבי את הסכמת הצדדים לעניין, וכי השיתוף הספציפי יוכח במבחנים שיביאו אותנו למסקנה באשר לשיתוף אובייקטיבי ולאו דווקא סובייקטיבי של אותם בני זוג.

25. וכאן חשוב להוסיף נדבך נוסף - התייחסות ספציפית ניתנה במאמרו הנזכר של פרופ' ליפשיץ ל"נכסים מעורבים" היינו, נכסים שאינם בני איזון אך הושבחו ממקורות משותפים של בני הזוג במהלך חיי הנישואין, דוגמת מבנה שמקורו חיצוני אך הוא הושבח ושופץ במהלך הנישואין ממקורות משותפים, תיקי השקעה של אחד מבני הזוג שנעשו פעולות מהותיות משותפות לצורך השקעותיהן והשאת שווין במהלך הנישואין וכיוצ"ב. לגבי נכס כאמור, ניתן לטעון כי מעצם ההשבחה והשיפוץ הוכח אותו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף ספציפי (ראו המבחנים בפסקה 32 לפסק דינה של כבוד הנשיאה חיות בדנג"ץ הבגידה ואלו שנקבעו על ידי השופט עמית בעניין אלמונית), ואולם פרופ' ליפשיץ, ואף חלק מבתי המשפט המחוזיים (ראו, כדוגמה, עמ"ש (ת"א) 43761-03-14 פלוני נ' אלמוני (2015)), הוסיפו והתייחסו לאפשרות לערוך בנכס מעורב חלוקה רעיונית בין הרכיב הפרטי (שאינו בר איזון) לבין התוספת, ההשבחה או התחלוף של הנכס המקורי, כאשר אלו יחשבו כנכס בר איזון ושווים יחולק בהתאם לאמות המידה המרחיבות של חוק יחסי ממון. היינו, התוספת או ההשבחה יחולקו בהתעלם מטיב היחסים שבין הצדדים ומצגיהם השונים ולעומת זאת, הרכיב המקורי יוותר מחוץ לאיזון ותבחן קביעת שיתופיות בו על פי המבחנים שנזכרו בפסיקה, דוגמת ענין אלמונית והוכחת קיומו של אותו "דבר מה נוסף" (ליפשיץ, שם, עמ' 18).

למעשה, למסקנה זו הגיע בית משפט קמא בעניין דנן, עת קבע כי המשיב זכאי למחצית השבח שהביאה הפשרת המקרקעין והסכם הקומבינציה שנעשה עם הקבלן אך אין הוא זכאי לשיתוף ברכיב הפרטי – הקרקע עצמה, שהורתה במתנה פרטית שקיבלה המערערת עובר לנישואיה עם המשיב. 

26. שאלה הראויה להישאל היא האם אותו שבח המחולק לבן הזוג המשקיע הוא בגדר זכות אובליגטורית – היינו הוא זכאי לזכות כספית השווה למחצית מערך השבח, או שעסקינן בזכות קניינית ממשית המקנה לו זכויות בגוף השבח עצמו. ההבדלים לעניין זה ברורים, אם, כדוגמה, זוכה המשיב בזכות אובליגטורית בדירות הרי שיש להעריכן נכון למועד הקרע והוא אף לא יהא זכאי לדמי שכירות שהתקבלו מדירות אלו לאחר מועד הקרע, מאידך - ככל שעסקינן בזכות קניינית הרי שזכותו רחבה יותר והוא יהא זכאי להירשם בדרך כזו או אחרת כבעל זכות קניינית בדירות, יהא זכאי לדמי שכירות ואפשר אף שיהא זכאי לדמי שימוש ככל שיוכח שימוש בלבדי של המערערת בדירות אלו לאחר מועד הקרע.

יתר על כן, להגדרת טיב זכויותיו של המשיב בדירות תהא השלכה על עצם הקיזוז שנעשה בזכויותיו, היינו הפחתת הרכיב שאינו משותף – הקרקע, ובאיזו דרך יש לבצע את ההפחתה. האם ראוי להעריכה נכון למועד הקרע – לו יצויר שעסקינן בזכות אובליגטורית, או שמא יש להעריך את המקרקעין בדרך אחרת על מנת למצוא את ערכן היחסי ביחס לשווי הדירות - בהינתן שמדובר בזכות קניינית, מדובר בשאלות שלא נידונו עד תומן בפסק דינו של בית משפט קמא ואולם נראה על פניו כי בית המשפט ראה בזכויות אלו זכויות קנייניות שכן הורה למערערת להשיב למשיב מחצית מדמי השכירות שנגבו על ידה לאחר מועד הקרע (ראה סע' 130 לפסק דינו של בית משפט קמא).

27. דומה כי כדי לעמוד עד תום על טיבן של הזכויות המועברות מכוח הלכת השיתוף הספציפי ראוי לתת את הדעת להערותיה של כב' הש' י. וילנר בעניין זה בבע"מ 1983/23 פלוני נ. פלונית (2023). באותו עניין עמדה כב' הש' וילנר על השוני בין החלת "חזקת השיתוף" לבין "איזון משאבים" והבהירה, כי נכסים משותפים לבני זוג לפי הלכת השיתוף הספציפי יחולקו בניהם לעולם בחלקים שווים וכי אין לסטות מחלוקה כאמור אלא בהוראה בחקיקה, שאינה קיימת כיום בדין הישראלי. לגישתה, חזקת השיתוף מקימה שיתוף קנייני וכי אין לפגוע בקניינו של אדם אלא על פי חוק. בהערת אגב (אוביטר) הוסיפה כב' השופטת וילנר וציינה כי בנוגע לבני זוג עליהם חל חוק יחסי ממון, הרי שגם נכסים שימצא להחיל ביחס אליהם את הלכת כוונת השיתוף הספציפי, יש לחלקם בין בני הזוג באופן שוויוני בלבד, לכאורה, וזאת ככל הנראה מתוך סברתה כי כוונת השיתוף הספציפי יוצרת זכות קניינית דוגמת "חזקת השיתוף" ולא זכות אובליגטורית, מכל מקום כב' הש' וילנר לא הכריעה בדבר לפי שעה, ובלשונה באותו עניין –

"דומה כי בעיקרו של דבר, הטעמים שפורטו לעיל – לכך שאין לקבל גישה המאפשרת חלוקה לא שוויונית של רכוש משותף לפי הלכת השיתוף – כוחם יפה אף ביחס לחלוקת נכס שחל עליו שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי. מכל מקום, הפסיקה שעניינה שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי, נוגעת כאמור לזוגות שהלכת השיתוף לא חלה בעניינם בשל תחולתו של חוק יחסי -ממון, וזאת בשונה מענייננו. לפיכך, השאלה האמורה אינה- מתעוררת במקרה דנן, ומשכך איני נדרשת להכריע בה באופן ממצה" (עוד ראו לעניין זה פסק דיננו בעניין עמ"ש (מרכז) 61868-07-22 ש.א נ. א. ג. (2023).

רושם דומה ניתן לקבל אף מספרו של פר' ש. ליפשיץ השיתוף הזוגי, מהדורת 2016 בו כמדומני, הוא החל לפתח את אותה גישה נזכרת לפיה ניתן לחלק בין הנכס החיצוני אשר הוא גופו אינו מחולק לבין השבח שהושג מאותו נכס חיצוני באמצעות מאמץ משותף, נראה לכאורה כי גם פר' ליפשיץ סבור כי הזכות בשבח תהא זכות קניינית, ובלשונו (שם, עמ' 186) –

"...עם זאת יש לקבוע שני חריגים לכלל היסודי הקובע כי דין הפרי – השבח והתחליף - כדין העץ. על פי חריגים אלו, פירות, השבחה ותחליפים של נכסים חיצוניים יחשבו בכל זאת לנכסים בני איזון בשני מצבים : המצב הראשון הוא של השבחת הנכס הפרטי הדורשת מאמץ מתמשך במהלך הנישואים, כגון טיפול בתיק השקעות על ידי הבעלים הרשום המטפל בתיקו האישי כחלק מעבודתו המקצועית, השבחת ערך של חברה פרטית על ידי בעל מניות העובד בחברה באופן שעבודתו מסוגלת להשפיע על ערך המניות שלה, או השבחת והשכרה של נדל"ן הנעשית במהלך הנישואים בהיקף רחב הדורש הקדשת זמן רב ומומחיות. במצבים מעין אלה יש לראות את תוספת הערך כפרי מאמץ משותף שיש לכלול באיזון המשאבים, ואילו הנכס עצמו (ללא התוספת) אינו בר איזון. המצב השני הוא של שיתוף בן הזוג, כלומר שיתוף מי שהנכסים החיצוניים אינם רשומים על שמו, בניהול הנכסים החיצוניים, שימוש במשאבי המשפחה לצורך השבחת הנכסים החיצוניים, ערבוב הפירות המופקים מהנכסים החיצוניים עם הנכסים המשותפים או ערבוב תחליפי הנכס החיצוני עם כלל הנכסים הזוגיים – כל אלה ילמדו על כוונת שיתוף בפירות הנכסים החיצוניים או אפילו בנכסים החיצוניים עצמם, ולכן השבח, הפירות והתחליפים ייחשבו למשותפים..."

אני כשלעצמי סבור כי הזכות שהורתה בכוונת שיתוף ספציפית תהא לרוב זכות קניינית אך לעיתים היא תהא אך ורק זכות "מעין קניינית". טול, דוגמה, משק חקלאי אותו הביא אחד מבני הזוג עובר לנישואין. אפשר, כפי שנקבע בפסיקה, כי יוכח שיתוף ספציפי בין הצדדים אך ורק ביחס לבית המגורים הבנוי על המשק אך לא במשק בכללותו, למעשה זכות זו תהא מעין קניינית – לבן הזוג יתאפשרו המגורים בבית המגורים אך אין כל מניעה שבמשק בכללותו יעשה בן הזוג הרשום כרצונו, לא ניתן יהיה לרשום בלשכת רישום המקרקעין כי לבן הזוג השותף יש אחוז מסוים במקרקעי המשק שכן השיתוף הספציפי נוגע רק לבית המגורים וככזה לא ניתן להגדירו כאחוז מסוים במשק, אלא רק לשקף בדרך כזו או אחרת (הערת אזהרה וכיוצ"ב) את הזכויות הנובעות מכך כגון זכויות מגורים, דמי שימוש בבית המגורים ועוד.

28. עוד ראוי לעמוד, קודם ליישום הדברים על הנדון, על הערה נוספת בספרו של פר' ליפשיץ אשר לסברתי יש בה להשליך באופן ישיר על העניין הנדון (שם, עמ' 187) ולפיה לטיב מערכת היחסים בין הצדדים אפשר שתהא השלכה על גבולות השיתוף - האם על השבח בלבד (באורח חיים שאינו קישורי)  או אף בנכס החיצוני גופו (במקרה של אורח חיים קישורי), ובלשונו - 

"אוסיף ואומר בהקשר זה כי ניתן לראות בפירות, בשבח ובתחליפים של נכסים חיצוניים מקרה ביניים בין נכסי המאמץ המשותף, שעליהם חל השיתוף מיד, לבין הנכסים החיצוניים הטהורים, שעליהם, בהעדר ראיה פוזיטיבית לכוונת שיתוף, יש להחיל את השיתוף רק בשלב מאוחר של חיי הנישואים בהתקיים תנאי סף קישוריים... משום כך ניתן להכיר בכוונת השיתוף בשבח, בפרי ובתחליף, שהופקו במהלך הנישואים, גם במצבים שבהם אין מוכר שיתוף מלא בנכסים החיצוניים מכוח מודל הקהילה המשפחתית, כך, למשל, במקרים של נישואים לא ארוכים או של נישואים שניים, שהתאפיינו בכל זאת באוירה של שיתוף, ראוי לדעתי להכיר בשיתוף בשבח, בפרי ובתחלוף, אך לא בשיתוף בנכסים חיצוניים ומקוריים" (הדגשה שלי- צ.ו)

מדבריו של פר' ליפשיץ, אשר אנו שותפים להם, משתמעת התייחסות מיוחדת לנכסים חיצוניים שהורתה בקיומם של מבחני השיתוף הנוגעים לבני הזוג (להבדיל מתנאי השיתוף הנוגעים לטיבו של הנכס), רוצה לומר בהתקיים תנאי זוגיות העולים כדי אורח חיים קישורי או של קהילה משפחתית – דוגמת נישואים ראשונים מתמשכים וארוכים, ללא ילדים מקשרים קודמים, אזי יהא בכך לקדם שיתופיות בנכס החיצוני בכללותו ולא דווקא בשבח שנוצר לו במהלך הנישואים (גם אם הדברים "יתגבשו בשלב מאוחר של חיי הנישואים" כלשונו של פר' לפשיץ), מאידך בהעדר תנאי חיים קישוריים אזי ככל שתוכח שיתופיות היא תיוחד לעניינו של השבח להבדיל מעץ – הנכס הראשוני גופו. 

וכעת אבקש ליישם הדין על הנדון -

29. אקדים ואומר כי לא מצאתי מקום להתערב בשום עניין בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ואשר עיקרן - המקרקעין בהיותן קרקע ליעוד חקלאי ניתנו כמתנה פרטית למערערת מאביה, מתחילת נישואיהם היה המשיב המוציא והמביא בעניינה של הקרקע הנדונה וקידום הכשרתה לקרקע לבנייה, המשיב היה מעורב באופן ממשי בסגירת הסכמי הקומבינציה, בטיפול בהליכי הבנייה למיניהם לרבות ההיבט המיסוי, הצדדים נקטו בנוהל של שיתוף כספים, לרבות כספים פרטיים וחיצוניים שלהם לצרכי הפרויקט וקידומו, וכי דמי השכירות שהתקבלו מהדירות אחר בנייתן הוכנסו לחשבון המשותף והצדדים נהגו בהם מנהג שיתוף מלא.

30. זאת ועוד, מצאתי לאמץ אף את מסקנתו של בית המשפט המערבת עובדות ומשפט ולפיה הפעולות שביצע המשיב והתנהלות הצדדים ביחס לפרויקט מלמדים על כוונת שיתוף בדירות. שוכנעתי כי מעת הנישואין היה המשיב ממוקד בטיפול במקרקעין וקידום הפרויקט שהביא בסופו של יום לפירותיו – כספי מזומן ושבע דירות.

שוכנעתי כי המערערת הציגה מצג לפיו היא רואה בפירות הסכמי הקומבינציה נכס משותף - הן מתוך כך ששתי הדירות מתוך השבע, נמכרו ותמורתן הוכנסה לחשבון המשותף של הצדדים ושימשה אותם, הן מתוך כך ששני הצדדים הכניסו כספים פרטיים שלהם לחשבון המשותף לצורכי הפרויקט, לקחו הלוואות משותפות לצרכיו ולבסוף אף הכניסו לחשבון המשותף את דמי השכירות שהתקבלו מכלל הדירות – כוונת השיתוף היא ברורה וקשה לחשוב על סממנים מובהקים יותר לכוונת שיתוף ספציפית מאלו הקיימים בתיק שלפנינו.

אכן, אם היו הצדדים עורכים הסכם ממון או רושמים הדירות על שניהם בלבד לא היינו נדרשים למחלוקות שבנדון ואולם זו דרכו של עולם – צדדים אינם נזעקים בשגרה מעשה יום יום לבתי המשפט לצורך חתימה על הסכמים בניהם ועיתים, נוכח ההסתמכות השורה בניהם, אף אין הם מבצעים פעולות רישום פשוטות שהיו יכולות לפתור מחלוקות עתידות, בין אם משיקולים שגויים ובין אם מטעמים אחרים דוגמת שיקולי מיסוי, כפי שנטען בנדון וכיוצ"ב. מכל מקום, טענה או סברה כאילו לא הייתה כוונת שיתוף בדירות שבנדון אינה מתיישבת כלל וכלל עם שפע העובדות שהוצג לעיל ועם הגיונם של דברים.  

31. כאמור, לעניין עצם השיתופיות מצאתי לדחות את טענת המערערת לכך שלא הוכחה כוונת שיתוף באשר אין עסקינן בדירת מגורים. אמנם, לא נחתם הסכם ממון בין הצדדים ואף אחר שניתנו הדירות הן נרשמו דווקא על שם המערערת ולא על שם הצדדים יחדיו. יחד עם זאת, מצאנו כי מנגד לשיקולים אלו ישנן ידיים רבות לכך שאכן הייתה כוונת שיתוף בדירות בדיוק כפי שציין בית משפט קמא – ראשית דבר עסקינן במצב בו התקיימו המבחנים התלויים בבני הזוג – הוכח אורח חיים קישורי ושיתופי, עסקינן בבני זוג בנישואין ראשונים שחיו יחדיו 23 שנה ולהם ילדים משותפים, בני הזוג התנהלו באמצעות חשבון משותף בלבד והעבירו לחשבון זה את כל הכנסותיהם, רווחיהם, הכספים שקיבלו מכל גורם שהוא לרבות מירושה ומתנה, בני הזוג שיתפו האחד את משנהו בכל לרבות בדמי שכירות שהתקבלו מהדירות בתמורת דירות אחרות שנמכרו וכיוצ"ב. כמו כן, כפי שצוין, התקיימו עיקר המבחנים הנוגעים לנכס עצמו, רצונו לומר, הוּכְחו השקעה ומאמץ מצד המשיב בכל הקשור בטיפול לצורך קבלת הדירות במסגרת הליך קומבינציה, נעשו השקעות כספיות מצד שני הצדדים בפרויקט, נלקחו הלוואות משותפות על ידי שני הצדדים עבור הפרויקט בחשבון המשותף, דמי השכירות של הדירות נכנסו לחשבון המשותף, ועוד ועוד. מעת שהוכחה כוונת השיתוף הספציפית בדירות זכאי המשיב למחצית הזכויות בהן.

32. כפי שעמדנו על הדברים לעיל בפרק הנורמטיבי, זכויות המשיב בדירות הן זכויות "קנייניות" או, למצער, "מעין קנייניות", לפיכך הוא זכאי אף למחצית דמי השכירות המתקבלים בגינן.

כעת נשאלת השאלה האם זכותו של המשיב בדירות היא זכות חלקית ויש לראות בדירות שבח בלבד ממנו יש לנכות את ערך הקרקע  (העץ) אם לאו. 

בית משפט קמא מצא כי יש להפחית מתוך זכויותיו של המשיב בדירות את שוויה של קרקע חקלאית כערכה נכון למועד הקרע וזאת מתוך תפיסתו כי כוונת השיתוף חלה על השבח אך לא על הנכס המקורי שניתן במתנה.

קביעה זו מעלה מספר בעיות לכאוריות, ראשית - במועד הקרע, הקרקע לא הייתה קרקע חקלאית אלא קרקע המוכשרת לבניה, לפיכך, הוראת בית משפט קמא להעריך את הקרקע כקרקע חקלאית נכון למועד הקרע היא "מלאכותית" במידה מסוימת. אך יותר מכך, תמורת הסכמי הקומבינציה התבטאה הן בתשלום במזומן שהופקד במלואו לחשבון הצדדים והן בשתי דירות נוספות שכאמור נמכרו ותמורתן נכנסה לחשבון המשותף של הצדדים מבלי שהמערערת העלתה בשום שלב טענה כי יש להפחית מה"שבח" הנזכר (הן התשלום במזומן והן תמורת שתי הדירות), חלק יחסי במקרקעין כקרקע חקלאית, מדוע, אפוא, שכעת יופחת כל שווי המקרקעין מתוך חמש הדירות דווקא ?

33. אך לסברתי איננו נדרשים כלל להכניס ראשינו בשאלות הנכבדות שהעלנו לעיל שכן לטעמי כאן ראוי לאחוז בגישתו של המלומד ליפשיץ שהובאה לעיל ולפיה מעת שהוכח באופן ברור אורח חיים קישורי, כפי שהוכח בנדון, הרי שהנכס החיצוני בכללותו משותף ואין אנו נדרשים לחלק בין השבח לקרן. הדברים עולים אף מתוך דוקטרינת ההסתמכות אשר אף בה מצדד פר' ליפשיץ בספרו (השיתוף הזוגי, עמ' 190) –

"...במקרים של משפחות שדבקו באורח חיים קישורי, על הבעלים הרשום מוטל להבהיר לבן זוגו כי אין הוא מתכוון לשיתוף בנכסים החיצוניים. נימקתי את הסתייגותי בכך שבמקרים רבים חיים משותפים לאורך זמן, המלווים בדינמיקה של מאמץ משותף, ביחסים תקינים פחות או יותר ובאוירה של שיתוף במשפחה, מביאים את בן הזוג הלא רשום לידי הסתמכות כלכלית על הנכסים החיצוניים של בן זוגו. בחלק מהמקרים הללו הסתמכות זו מביאה את בן הזוג הביתי לידי הזנחת האינטרסים האישיים הצרים שלו וגורמת לו לפעול לרווחתה המצרפית של המשפחה, או אף לטפח את הנכסים החיצוניים של בן זוגו, בהנחה שכלל נכסי המשפחה, לרבות הנכסים החיצוניים של בן זוגו, ישרתו גם אותו ביום סגריר. במשפט המודרני נכרת נטיה חזקה להגן על מי שהסתמך על מצגו של זולתו גם אם הסתמכות זו לא עוגנה בחוזה מחייב. לפיכך ברי שבמקרי מודעות של הבעלים הרשום להסתמכותו של בן הזוג הביתי על הנכסים הללו - ודאי במקרים בהם הוא עודד אותה או אף ניצל אותה לטובתו - הסתמכות זו עשויה לשמש בסיס להכרה בזכויותיו של בן הזוג האחר" 

ודומה כי הדברים יפים לנדון כפפה ליד. כאמור, בענייננו התקיימו המבחנים המלמדים על בני זוג שחיו בקישוריות ובכוונת שיתוף ובנסיבות שהוכחו לעניין פעילותו האינטנסיבית של המשיב בכל הקשור למקרקעין והתמורה שתתקבל תמורתם דומני כי החילוק בין הדירות עצמן (כשבח) לבין המקרקעין (כעץ וקרן) הוא מלאכותי בנסיבות הנדון. אין עסקינן בנדון בעץ שהביא לפירות אלא בגולם שהפך לפרפר, היה גולם ואיננו עוד, ואינך מפחית הגולם מן הפרפר על מנת להעריך את ערכו של הפרפר (לא כך כדוגמה, בבית שנבנה על משק חקלאי אשר שני הדברים עומדים בפני עצמם המשק והבית, או בתיק השקעות בו ניתן לחלק בין הקרן עצמה לבין הרווח שנוצר עקב ההשקעה של בן הזוג המשקיע). אני מקבל, אפוא,  את טענתו של המשיב כי במהלך תקופת הנישואין הסתמך על התנהלותה של המערערת אשר קיבלה ביטוי בהתנהלות המשפחתית הכלכלית הרחבה,  לפיה תמורת עיסקת הקומבינציה משותפת לצדדים ללא כחל ושרק.  מתוך הסתמכות זו נעשו ההשקעות הממוניות של הצדדים אף מרכושם הפרטי,  נלקחו הלוואות משותפות,  הוטלו עיקולים על נכסיהם המשותפים וכיוצ"ב.  הסתמכות זו אינה הסתמכות לשיעורין, היא הסתמכות על מצג ברור כי התמורה הנובעת מעסקת הקומבינציה משותפת לצדדים בחלקים שווים -  התעלמות מהסתמכות זו, אחר שהמשיב נתן מכוחו מרצו השקעתו וממונו בהתייחס אליה,  מהווה עשיית עושר ולא במשפט, ולמצער אינה מהווה התנהגות בתום לב. 

34. ועוד – אחר שמצאתי כי אין להפחית מהזכויות בדירות את שווי המקרקעין ברי שאין מקום לטענתה החלופית של המערערת לפיה יש להפחית לא את שוויה של קרקע חקלאית אלא את שוויה של קרקע מופשרת לבנייה שכן אם וככל ונעשו פעולות מצדו של המשיב לצורך הכשרת המקרקעין לבנייה הן היו זניחות אם בכלל והדברים נעשו בעיקר מכוח התכנון העירוני והאזורי ולא מכוח פעולותיו של המשיב.

ראשית, כפי שהובהר לעיל, לסברתי אין להפחית כלל את שווי המקרקעין שכן כוונת השיתוף שהוכחה מתייחסת לנכס החיצוני בכללותו מרגע התגבשות הסכמי הקומבינציה. לבד מכך, אינני מוצא מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא לפיהן פעולתו של המשיב בכל הקשור למקרקעין החלה עוד קודם להפשרתם והיא התבטאה, בין השאר, בשמירה על אינטרס המשפחה לכל אורך ההליך. גם אם פעולה זו נחזית להראות מינורית ביחס לפעולות האחרות אותן ביצע בהמשך הדרך, אין כל מקום לחלק בין טיב פעולותיו בשלב כזה או אחר של ההליך. יש להסתכל על הדברים ב"מבט משפחתי" רך ולא ב"מבט משפטי" קשה, המביט מן הצד רואה משפחה בה מוסכם על בני הזוג כי הבעל מטפל בכל סוגיית המקרקעין אשר מהווים נכס משפחתי חשוב ומהותי וברור כי הם עומדים בפסגת התכנון הכלכלי המשותף של בני הזוג. ברי כי המשיב הסתמך על מצג זה בפעילותו ביחס למקרקעין, והיה ברור לו "כביעתא בכותחא" כי עסקינן בנכס משפחתי משותף על אף שהורתו ולידתו במתנה שנתנה בעבר לבת זוגו המערערת, ואולם מעת שניתנה המתנה, כוונת השיתוף בה הייתה ברורה ולא הובעו לאורך כל הדרך הסתייגויות ממנה או אמירות שניתן לשלול אותה (כך לפי המסד העובדתי שנקבע על ידי בית משפט קמא), וזאת עד למועד בו יחסי הצדדים נעכרו שאז כבר נוצרה תכתובת מסרונים שונה בין בני הזוג. 

35. בנסיבות אלו, לו תשמע דעתי, יש לדחות את ערעורה של המערערת ולקבל את ערעורו של המשיב בכל הקשור לאי קיזוז שווי קרקע חקלאית מתוך זכויות המשיב.

בשולי הדברים אני מוצא להוסיף ולהעיר הערה נוספת – מתוך הנטען לפנינו עולה כי אף המשיב זכה לירושה (מחצית זכויות בדירה בתל אביב). ב"כ המשיב הבהירה בדיון לפנינו כי היא מסכימה כי ככל שיהא שיתוף בכלל הנכסים, הרי שאף לסברת המשיב המערערת זכאית לרבע הדירה שמחצית ממנה ירש המשיב, ובלשונה (ההדגשה אינה במקור) - 

"לשאלה מה לגבי מחצית הדירה בתל אביב – כל הדיון בקמא היא אמרה אני לא רוצה שהוא יתחלק בדירה והיא לא שלי אלא רק שלו והוא לא התכוון לשתף אותי. הדירה הזאת דומה לקרקע באירוסים כי למעשה דמי השכירות התקבלו, ומרשי אמר בדיון אם הכל משותף אז צריך לקחת גם אותה בחשבון. יש לו מחצית דירה והוא אמר שזו הייתה הכוונה ואין לו בעיה לתת לה" (ה.ש; פרוטוקול הדיון מיום 29.5.24)

במסגרת ערעור זה איננו יכולים לקבוע קביעות לעניין זכויות המשיב בדירה שקיבל בירושה שכן אין כל ערעור או טענה לעניין זה, ואולם נוכח דברי ב"כ המשיב ראוי שהצדדים יגיעו להסכמה בעניין זה ומכל מקום, עומדת למערערת, לכאורה, זכות תביעה בעניין זה (ומובן כי איננו חורצים עמדה באשר לגורלה של תביעה זו, ככל שתוגש). 

לבסוף, לו תשמע דעתי, אף לא יעשה בנדון צו להוצאות למרות תוצאות ההליך שכן בהתחשב בזכויות הרבות והמשמעותיות בהן זכה המשיב בשל המערערת אין מקום להוסיף בעניינה אף חיוב בהוצאות.

 השופטת יעל מושקוביץ והשופט אבי סתיו

1. קראנו בעיון את חוות דעתו של כבוד השופט ויצמן ומסכימים אנו לעיקר הדברים.
2. כך, מסכימים אנו לניתוח המשפטי הנוגע להתפתחות הפסיקה הנוגעת לכוונת השיתוף הספציפי ולעובדה כי אין מדובר בכוונה שניתן להחילה אך ורק על דירת מגורים (ראו בנוסף לפסיקה המתוארת בחוות דעתו של חברנו וההתייחסות למאמרו של פרופ' ליפשיץ, אף את פירוט הפסיקה המתייחסת להחלת שיתוף על נכסים חיצוניים בעמ"ש (מחוזי ת"א) 29298-05-20 ש' כ' נ' נ' כ' (26.4.2021); עמ"ש (מחוזי מרכז) 22552-04-23 י.ס.ל. נ' נ.נ.ח.ל. (21.1.2024); עמ"ש (מחוזי מרכז) 61868-07-22 ש.א.ג. נ' א.ג. (10.10.2023)).

3. מסכימים אנו אף לקביעה, לפיה, אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, אשר מעוגנות היטב בחומר הראיות שהובא בפניו.

4. יחד עם זאת, לטעמנו, שקילת העובדות ויישומן על ההלכה המשפטית הנוגעת לכוונת השיתוף הספציפי מביאה לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע חברנו. לדעתנו, יש להותיר את עיקר פסק דינו של בית המשפט קמא על כנו, במובן זה שייקבע כי קיים שיתוף בין הצדדים ביחס להשבחת הפרויקט לאחר שהמשיב החל להיות מעורב בו, תוך שינוי מסוים שיפורט להלן לעניין אופן יישום קביעה עקרונית זו.

5. נפתח ונאמר, כפי שאף נקבע על ידי בית המשפט קמא, כי כוונת השיתוף הספציפי נלמדת מנסיבות העניין, במובן זה שעל פי הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא ונקבעו כממצא עובדתי, המשיב היה מעורב בכל הנוגע לייזום והקמת הפרויקט. מחומר הראיות עלה שהמערערת לא הייתה מוכרת למי מהמעורבים בייזום ובהקמת הפרויקט, ואילו המשיב היה מעורב בלעדית בפינוי הפולש, בחתימה על הסכמי הקומבינציה, בהליכי הבנייה ובהמשך בהשכרת הדירות. כל אלה מעידים על כך, כי משלב מסוים שני הצדדים ראו את הפרויקט כפרויקט ומיזם משותף. טענת המערערת, לפיה, כל פעולותיו של המשיב נעשו בכובעו כ"נציג המשפחה" נשללת מהעובדה, כי החשבון המשותף של בני הזוג היה החשבון ממנו שולמו הוצאות הפרויקט ואליו הופקדו ההכנסות הימנו, לרבות יתרת סכום המזומן (לאחר תשלומים שונים ששולמו באמצעותו), תמורת שתי הדירות שנמכרו לצורך מימון הפרויקט, תשלום היטל ההשבחה ודמי השכירות מהשכרת הדירות. היינו, אין מדובר במי שפעל רק כ"נציג המשפחה", שכן כספי המשפחה, שהם גם כספיו, שימשו להשבחת הקרקע (על דרך תשלום היטל השבחה) ולהקמת הפרויקט, וחלקים מתמורת הפרויקט שימשו את המשפחה בכללותה. עירוב כספי זה מעיד כי המשיב לא היה רק נציג, אלא גם "בעלים" בפרויקט, עובדה המבססת אף היא את אותה כוונת שיתוף ספציפי.

6. השאלה העומדת עתה להכרעה היא היקף התפרשותו של השיתוף הספציפי. היינו, האם המכלול במלואו הפך משותף, לרבות הקרקע, אשר בית המשפט קמא קבע כי מלכתחילה הייתה שייכת למערערת בלבד (כעמדתו של חברנו השופט ויצמן); או שמא יש לייחס משמעות לעובדה כי מלכתחילה ניתנה הקרקע במתנה למערערת, ולזכות את המשיב בשותפות בשבח בלבד. ככל שתיטה הכף לטובת האפשרות השנייה, עולה השאלה כיצד ליישם מסקנה זו בהינתן שכיום לא ניתן לחלץ את אותה קרקע מקורית שניתנה למערערת ולהותירה בידיה כפי שהיה לעת תחילת הנישואין.

7. חברנו, השופט ויצמן, עמד בחוות דעתו בהרחבה על השתלשלות הפסיקה בנוגע לשיתוף ספציפי, ואיננו רואים צורך לחזור על הדברים. נסתפק בכך שנציין, כי שיתוף ספציפי נוצר לפי הדין הכללי, הגם שתוך התחשבות במעמד הייחודי של הצדדים כבני זוג נשואים. במסגרת זו נלקחות בחשבון שתי קבוצות עיקריות של שיקולים: כאלו הקשורות לנכס וכאלו הקשורות לנישואין (ראו פסקה 21 לחוות דעתו של השופט ויצמן וההפניות שם). נטל ההוכחה רובץ על הטוען לשיתוף ספציפי (בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (2012) (להלן – עניין אלמונית); דנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 32 לפסק דינה של הנשיאה חיות (24.6.2021) (להלן – דנג"ץ פלונית)). בהקשר זה נציין, כי דעתו של פרופ' ליפשיץ לפיה כאשר מדובר בנישואים ראשונים תקינים המאופיינים באורח חיים "קישורי" עובר הנטל לבן הזוג שזכויותיו רשומות להראות כי הבהיר לבן זוגו כי אין בכוונתו לשתפו בנכסיו (שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי 190-189 (2016); להלן – השיתוף הזוגי), אינה משקפת להבנתנו את ההלכה, וקשה לראות כיצד היא מתיישבת עם רוחו של סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן – חוק יחסי ממון) (ראו את הערתו של השופט דנציגר בעניין אלמונית, פסקאות 20-19). איננו סבורים כי בדנג"ץ פלונית נקבע אחרת, וכפי שצוין לעיל אף בחוות דעתה של הנשיאה חיות, שהובילה את דעת הרוב, צוין כי נטל ההוכחה רובץ על הטוען לשיתוף ספציפי.

8. השאלה האם במקרה מסוים בו נקבע שהייתה כוונה ליצור שיתוף ספציפי חל השיתוף על הנכס במלואו או רק על השבח שצמח בתקופה מסוימת צריכה להיגזר מהערכה של כוונת הצדדים, בהתאם לאותם שיקולים ואינדיקציות שנעשה בהם שימוש ככלל לצורך קביעת השיתוף. בן זוג עשוי לקנות, מכוח שיתוף ספציפי, זכויות בנכס שהביא בן זוגו לנישואין במלואו, אולם עשויים להיות גם מקרים בהם תתבקש המסקנה כי בן הזוג רכש זכויות בשבח בלבד. הבחירה בין האפשרויות היא תולדה של נסיבות העניין, ומה ניתן ללמוד מהן על כוונת הצדדים, וזאת בהתאם למבחנים המשמשים ככלל לצורך קביעתו של שיתוף ספציפי.

9. חברנו, השופט ויצמן, מתייחס בחוות דעתו לאפשרות להבחין ב"נכסים מעורבים", היינו כאלו שהושבחו ממקורות משותפים של בני הזוג, בין הרכיב הפרטי לרכיב המשותף. חברנו סבור, על יסוד עמדתו של פרופ' ליפשיץ (השיתוף הזוגי, עמ' 187), כי הבחנה זו שמורה לנישואין שבהם לא מתקיים "אורח חיים קישורי". יש היגיון רב בדברים במובן זה שלמאפייני הנישואין יש משקל לעניין היקף התפרשותו של השיתוף הספציפי, אולם אנו סבורים כי אין מדובר בשיקול בלעדי. מילים אחרות, כשם שלטיב יחסיהם של בני הזוג יש משקל בעצם קביעתו של שיתוף ספציפי כך יהיה לו משקל בקביעת היקפו, במובן זה שככל שמדובר בנישואים ראשונים המתנהלים באורח חיים קישורי הרי שיש בכך אינדיקציה התומכת בהנחה כי הייתה כוונה ליצור שיתוף בנכס במלואו. אולם, אין מדובר במבחן בלעדי, וייתכנו גם מקרים בהם מכלול הנסיבות יוביל למסקנה כי הייתה כוונת שיתוף ספציפי בשבח הנכס בלבד, אף שמדובר בנישואים בעלי "אורח חיים קישורי".
10. בטרם נפנה לבחון את המקרה הנוכחי נציין, כי לשיטתנו, האפשרות לקבוע כי קיים שיתוף בחלק מהנכס (השבח שצמח בתקופת השיתוף) אינה עומדת בסתירה לפסק הדין בבע"מ 1983/23 פלוני נ' פלונית (10.8.2023). באותו עניין שלל בית המשפט העליון את האפשרות לקבוע חלוקה לא שוויונית של הזכויות הקנייניות בנכסים אשר חלה עליהם חזקת השיתוף. בית המשפט קבע, מבלי להכריע בכך, כי נראה שיש להחיל כלל דומה גם ביחס לשיתוף ספציפי (פסקה 53 לפסק דינה של השופטת וילנר). בית המשפט דחה את האפשרות לחלק את הזכויות בין הצדדים בהתאם ל"תחושת צדק" או על פי הערכת תרומת כל אחד מהם לצבירת הנכסים המשותפים. נקבע, כי "התחשבנות כאמור היא עניין שראוי להימנע ממנו, בשל פגיעתו במרקם הזוגי והמשפחתי; והיא חותרת תחת הרציונל העיקרי המונח ביסוד הלכת השיתוף" (פסקה 30 לפסק דינה של השופטת וילנר). אולם, לדעתנו אין לראות בפסק הדין משום שלילה של האפשרות לקבוע תחולה של שיתוף ספציפי מנקודת זמן מסוימת, במובן זה שהשיתוף יחול רק על ההשבחה או הפירות של הנכס מאותה נקודה (כאשר החל מאותה נקודת זמן השיתוף בזכויות יהא שוויוני).

ומכאן לענייננו.

11. המערערת טוענת, כי גם אם מעורבותו של המשיב מלמדת על כוונת שיתוף, הרי שמעורבות זו מתבטאת לכל היותר בשלב הבנייה, ואין לייחס לו חלק בהפשרת הקרקע למגורים. מסכימים אנו עם עמדתו של חברנו, השופט ויצמן, לפיה אין לדוק פורתא במידת מעורבותו של המשיב בהליכי שינוי הייעוד, האם מדובר במידה רבה או מועטה (ובלבד שאינה זניחה). בענייננו נקבע, כממצא עובדתי, כי המשיב שמר על זכויות הבעלים וכי ככל שנדרשה מעורבות כל שהיא, היה הוא המעורב ולא המערערת. אין מחלוקת שמעורבותו של המשיב בשלב שינוי הייעוד הייתה פאסיבית ומצומצמת יחסית (ראו דברי באת כוחו בדיון לפנינו: עמ' 11, שורות 22-21 לפרוטוקול). אולם, על כך יש להוסיף, כי היטל ההשבחה (המהווה הוצאה לצורך שינוי הייעוד) שולם מהחשבון המשותף של בני הזוג. הצטברות הדברים די בה כדי לקבוע כי מעורבותו של המשיב בשינוי הייעוד, החל ממועד הנישואין, לא הייתה זניחה. מקום בו הוכחה כוונת שיתוף ספציפי אין מקום לפרוט לפרוטות את היקף המעורבות, לא בזמן ולא בממון (כל עוד מעורבות זו אינה בטלה בשישים). משכך, די לנו בכך שהוכחה מעורבותו של המשיב בהליכי שינוי הייעוד, יחד עם העובדה כי היטל ההשבחה שולם מהחשבון המשותף של בני הזוג, בכדי לקבוע כי אין מקום לקביעה גורפת לפיה השיתוף אינו חל על עליית ערכה של הקרקע כתוצאה משינוי הייעוד.

12. שאלה אחרת היא האם יש לקבוע כי השיתוף הספציפי חל על הנכס במלואו או שמא רק על השבח והפירות שצמחו החל מנקודת זמן מסוימת. בנסיבות המקרה סבורים אנו, כי הן מטעמים שבדין ואף משיקולי צדק, יש לקבוע כי המערערת לא תחלוק עם המשיב בקרקע שקיבלה מאביה כמתנה לפני הנישואין, וזאת ברוח הדברים שנכתבו על ידי כבוד השופט רובינשטיין בבע"מ 1059/17 פלוני נ' פלונית, פסקה ז (9.2.2017):

"נזכור, זוגיות אינה רק עולם כלכלי... היא עולם של רגשות, אינטימיות, לעיתים אהבה ענקית ההופכת לאיבה לא פחות, ואלה גורמים שעלינו לשקול, בהצבת התיאוריה ובמבחן המעשי. תפקיד בתי המשפט בסופו של יום הוא לנסות להגיע, בתוך מה שלפניהם, לתוצאה שיש בה צדק בגדרי הדין".

13. מסקנתנו לפיה בנסיבות המקרה לא הוכחה כוונת שיתוף לגבי הנכס המקורי נשענת על האדנים הבאים:

• מאפייני הנכס. אין מדובר בענייננו בדירת מגורים של בני הזוג (אשר לגביה נקבעו בפסיקה "הקלות" לטוען לשיתוף ספציפי) או בתחליף לדירת מגורים, ואף לא בנכס בלעדי המשמש כעסק משפחתי בו פועלים שני הצדדים במשותף. במקרה כזה, הנטל על הטוען לשיתוף כבד יותר באופן משמעותי.
• נכסים נוספים. אין מדובר במקרה בו הנכס שבמחלוקת הוא הנכס היחיד, או אפילו המרכזי, של הצדדים. לבני הזוג יש שתי דירות ברעננה אשר רשומות על שם שניהם (ונרכשו בעיקר מכספי המכירה של שתי דירות בתל אביב שהיו שייכות למערערת). כמו כן, למערערת זכויות בקרקע חקלאית נוספת והמשיב הינו בעל הזכויות במחצית דירה בתל אביב שקיבל בירושה (וראו בהקשר זה בפסקה 32 לפסק דינה של הנשיאה חיות בדנג"ץ פלונית, שם נקבע כי יש להתחשב גם "בשאלה אם לבן הזוג הטוען לשיתוף יש נכס חיצוני אחר שנותר רשום על שמו").
• אווירת שיתוף: התנהלות הצדדים בעניין זה לא הייתה אחידה. מחד, אין מחלוקת ששני הצדדים, הכניסו נכסים שלא היו משותפים לקופה המשותפת; כך, המערערת הכניסה לקופה את תמורת המכירה של שתי דירות בתל אביב שהיו שייכות לה. המשיב הכניס לקופה את כספי הירושה שקיבל, בסך כ-1.3 מיליון ש"ח. מנגד, ברכוש אחר השייך לכל אחד מהצדדים, לא נהגו הצדדים שיתוף; כך, בקרקע החקלאית הנוספת שלמערערת זכויות בה ובמחצית הדירה בתל אביב שירש המשיב, לא נהגו כל שיתוף ולא הייתה מחלוקת בין הצדדים (ולכל הפחות לא בערעור בפנינו) על כי נכסים אלו אינם משותפים ואין לחלוק בשוויים. לעניין זה יצוין כי המשיב הבהיר כי לשיטתו אין מניעה לחלק את מלוא הרכוש של הצדדים באופן שוויוני, אלא שכאמור, המערערת אינה נכונה לכך ועניין זה לא הובא בפנינו כסוגיה בערעור.

14. נוכח העובדה שאין מדובר בבית מגורים, לצדדים ישנם נכסים נוספים, אשר חלקם אינם משותפים ויוותרו בבעלות הצדדים ללא עריכת איזון כל שהוא, ובהתחשב ביתר הנסיבות כמפורט לעיל ובפרטי המקרה בהתאם לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, אנו סבורים כי יש מקום להכיר בשיתוף רק לגבי השבח שצמח בתקופת השיתוף. התבוננות בכוונת הצדדים בראי שיקולי צדק והגינות, מבססת, לטעמנו, הבחנה בין אותה קרן ראשונית, הקרקע שהתקבלה בידי המערערת מאביה, שנקבע על ידי בית המשפט קמא שניתנה למערערת ולגביה לא הייתה למשיב כל חלק, לבין ההשבחה של אותה קרן, הפרי שצמח מאותו עץ, שהמשיב היה מעורב בצמיחתו.

15. יובהר, כי בהתייחסנו ל"קרקע" כוונתנו היא לרכיב הקרקע של חמש הדירות השנויות במחלוקת, ולא לחלקה כולה. זאת, שכן בכל הנוגע לרכיב הקרקע המיוחס לשתי הדירות שנמכרו או לתמורה במזומן, הרי שהמערערת שיתפה את המשיב ברכיב זה.

16. עד כאן בשאלה מהו החלק עליו חלה כוונת השיתוף הספציפי. כעת, יש לבחון מהו המועד בו החל השיתוף בין הצדדים וכיצד ניתן להותיר בידי המערערת את אותה קרקע שקיבלה אשר שינתה פניה והפכה קרקע בנויה למגורים. כיצד ניתן להפריד את השבח מן הקרן, כאשר הקרן "נבלעה" בשבח?
17. באשר למועד התגבשותה של אותה כוונת שיתוף ספציפית, התקשתה הפסיקה למצוא מועד מסוים קבוע, שכן הזכות כמו גם מועד גיבושה הינם תלויי נסיבות, ונקבע כי היא מתגבשת בשלב מסוים על ציר חיי הנישואין (ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, פסקה 24 לפסק דינו של השופט עמית (11.8.2011)). ואכן, לא פעם יידרש חלוף הזמן לצורך קביעה, במבט לאחור, כי התגבשה הזכות הנזכרת במועד מסוים. בענייננו, נקבע כממצא שבעובדה על ידי בית המשפט קמא, כי מעורבותו של המשיב החלה עם נישואי הצדדים (סעיף 78 לפסק הדין), וזאת משהליכי התכנון החלו עוד קודם לנישואיהם והוא החל משתלב בהם לצורך קידום הפרויקט לאחר הנישואין. משכך, נראה, כי כוונת השיתוף הספציפי התגבשה בשלב מוקדם יחסית על ציר הזמן בחיי הנישואין. לפיכך, יש לקבוע את תחילת השיתוף הספציפי במועד הנישואין.

18. האופן בו יש ליישם את האמור לעיל עשוי להיות מורכב מעט, אך יש להסיר מעל הפרק את הטענה לפיה יש במורכבות טכנית זו בכדי לשלול את החלתה. מורכבות שכזו, ככל שקיימת, אין בה בכדי לשלול את הקביעה המהותית כי כך ראוי שיקבע, ולמען פישוט הדברים ניתן בהמשך הוראות ליישום.

19. התחבטנו בשאלה כיצד יש לבטא וליישם את הקביעה העקרונית בדבר תחולת השיתוף הספציפי מנקודת זמן מסוימת, והאם אמור להיות לכך ביטוי קנייני או שמא יש להביאו בחשבון במסגרת איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון. האם נכון כי אותו שווי כספי המשקף את זכויותיה העודפות של המערערת יתורגם לחלק יחסי עודף בפרויקט מבחינה קניינית ויביא לכך כי זכויות הצדדים לא תהיינה שוויוניות; או שאותו שווי עודף ייוותר כזכות כספית לה זכאית המערערת באיזון הכספי בין הצדדים וכי בפרויקט כולו יחלקו הצדדים בחלקים שווים מבחינה קניינית; או שמא יש להותיר את הפרויקט כולו בידי המערערת, ברמה הקניינית, ואת השבח יש לאזן לטובת המשיב במסגרת איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון. בנסיבות העניין, ובהתחשב בכך שהקרקע שינתה את פניה לבלי הכר מאז החל השיתוף הן בהיבט התכנוני והן מבחינה פיזית (נוכח בניית הפרויקט), כך שהמרכיב המשותף הוא הדומיננטי בנכס, אנו סבורים כי הפתרון הראוי הוא כי הזכויות הקנייניות בפרויקט תחולקנה בין הצדדים בחלקים שווים, אולם המערערת תזכה בשווי הקרקע נכון למועד בו החל השיתוף, במסגרת איזון המשאבים (היינו, שווי זה יתווסף לסך הזכויות והכספים להם היא זכאית במסגרת איזון המשאבים). לשם כך יש לשום את שוויה הכספי של הקרקע למועד השיתוף, היינו מועד הנישואין ושווי זה, בצירוף הפרשי הצמדה עד מועד הקרע, משקף את זכויותיה העודפות של המערערת בפרויקט, וחמש הדירות שנותרו תהיינה שייכות לצדדים בחלקים שווים. בנסיבות העניין אנו סבורים שמדובר בפתרון ראוי ומאוזן, העושה צדק עם שני הצדדים. יצוין לעניין זה, כי הצדדים יהיו רשאים לקבוע, בהסכמה, כי תחת העברת זכויות הבעלות בדירות, שוויין של הדירות יאוזן (כך שתיוותרנה בבעלות המערערת ויבוצע איזון כספי בנוגע לשוויין) וזאת ככל שיסברו שיש בכך בכדי לשקף איזון כספי מדויק יותר של שווי חמש הדירות.

20. יודגש, כי לא ציינו כי יש לשום את הקרקע כחקלאית נכון למועד עריכת השומה, שכן סבורים אנו כי על אף שייעודה של הקרקע טרם שונה באותה עת, מצויה הייתה היא בהליכי תכנון ויש לערוך את השומה בהתייחס למצבה התכנוני באותה עת (שווי שוק המביא בחשבון את סטטוס ההליך התכנוני ואת הפוטנציאל התכנוני, בהתחשב במכלול הנתונים לרבות תוכניות הנמצאות בשלבי אישור).

21. נוכח כל האמור, אנו סבורים כי יש לקבוע כדלקמן:

• למערערת ולמשיב זכויות קנייניות שוות בחמש הדירות בנס ציונה (וזאת אלא אם יבחרו, בהסכמה, לבצע איזון כספי, כאמור לעיל בפסקה 19 בסיפא).
• במסגרת איזון המשאבים שנערך נכון למועד הקרע, יש לזקוף לטובת המערערת סכום כספי העומד על שווי הקרקע של חמש הדירות נכון למועד הנישואין, בתוספת הפרשי הצמדה עד מועד הקרע (איננו נדרשים לעניין השערוך לאחר מועד הקרע, אשר ייעשה במסגרת האיזון הכולל בין הצדדים. ככל שיהא צורך להידרש לכך יוכלו הצדדים להביא סוגיה זו לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה). את שווי הקרקע יש להעריך בהתאם לשווי השוק במועד השיתוף, היינו, מועד הנישואין, תוך התחשבות במצבה התכנוני באותה עת הלוקח בחשבון את הפוטנציאל התכנוני נכון לאותו מועד. למען הסר ספק, יש להתחשב בחלק היחסי בקרקע של חמש הדירות בלבד, ולא בחלק הקרקע של הדירות שנמכרו או שהתקבלה כנגדה תמורה במזומן.
• יתר רכיבי פסק הדין של בית המשפט קמא, לרבות החיוב בדמי השכירות, יעמדו בעינם.

22. נוכח התוצאה אליה הגענו, מצאנו שאין לפסוק הוצאות לטובת מי מהצדדים.

****

הוחלט, אפוא, ברוב דעות השופטים יעל מושקוביץ ואבי סתיו, ובניגוד לדעתו החולקת של השופט צבי ויצמן כי הערעורים יתקבלו באופן חלקי כאמור בסעיף 21 לחוות דעת השופטים מושקוביץ וסתיו. 

אין צו להוצאות. 

הערובות שהופקדו על ידי הצדדים יושבו להם באמצעות באי כוחם. 

ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים.

ניתן היום, ט' סיוון תשפ"ד, 15 יוני 2024, בהעדר הצדדים.