פס"ד בערעור השבת עניין לערכאה הדיונית לצורך בחינת טענת התיישנות בטענת יורשים לחזקת שיתוף

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (כב' הש' א. וינקרט) מיום 19.6.24, במסגרתו נדחתה על הסף מחמת התיישנות תביעת המערערת להצהיר כי יש להחיל את חזקת בשיתוף במערכת היחסים שבין הוריהם המנוחים של הצדדים, ובכלל זה ביחס למקרקעין באור יהודה הרשומים על שם אביהם המנוח בלבד.

הנדרש לנדון

1. המנוחים א. ת. ז"ל וג. ת. ז"ל (להלן – המנוחים או המנוח או המנוחה לפי העניין) נישאו כדמו"י בשנות ה-40 בלוב והיו נשואים במשך כ- 50 שנה. מנישואים אלה נולדו תשעה ילדים שהינם הצדדים לתובענה זו, יחד עם יורשים נוספים שנכנסו לנעליהם.

   המנוח נפטר ביום 27.1.92 ואילו המנוחה נפטרה ביום 10.5.19.

    

2. המנוחים התגוררו מיום עלייתם ארצה ועד לפטירתם בדירה הנמצאת על מגרש רחב ידיים באור יהודה (להלן – המקרקעין או הדירה על פי העניין).

    

   הזכויות במקרקעין נרשמו אצל רמ"י על שם המנוח בלבד.

    

3. אחר המנוח הוצא ביום 9.3.22 צו ירושה לפיו זוכה המנוחה במחצית המקרקעין ובמחצית האחרת חולקים שאר היורשים. אחר המנוחה ניתן צו לקיום צוואתה מיום 6.11.14. בצוואתה הורישה המנוחה למערערת את כלל רכושה לרבות זכויותיה בדירה (יוער כי המנוחה ערכה צוואה נוספת בשנת 2005 אשר אף בה ציוותה את רכושה למערערת).

    

   בחודש יוני 2020 הגישו המשיבים תביעה לביטול צו קיום הצוואה - ההליכים ביחס לתביעה זו מעוכבים (ת"ע 10753-06-20).

    

   עוד נציין כי המשיבים הוסיפו והגישו תביעה לפירוק השיתוף במקרקעין, סילוק ידה של המערערת מהמקרקעין (שכן היא מתגוררת בדירה) ותשלום דמי שימוש ראויים על ידה (תמ"ש 22372-11-21).

    

4. ביום 31.1.22 עתרה המערערת, בתם של המנוחים, לקבלת סעד הצהרתי לפיו המנוחה הייתה זכאית למחצית מזכויות הדירה מכוח חזקת השיתוף זאת בנוסף לחלקה בדירה על פי צו הירושה שהוצא אחר המנוח, וזאת בהינתן שהמנוחים התגוררו בדירה משך עשרות שנים וחיו בשיתוף מלא ובהרמוניה וראו בדירה כרכוש משותף. העילה להגשת תביעה זו ברורה – ככל שימצא כי בין המנוחים חלה חזקת השיתוף ממילא חלק המנוחה בזכויות במקרקעין יגדל ואלו יעברו לידי המערערת מכוח צוואתה.

    

5. המשיבים עתרו לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה. לטענתם, מעת שהמנוחה לא עמדה על זכותה למחצית מזכויותיו של המנוח מכוח חזקת השיתוף אף אחר פטירתו ב - 27.1.1992 הרי שהתיישנה זכותה לטעון לחזקת השיתוף. לטענת המשיבים בנדון עסקינן בזכויות אובליגטוריות שכן הדירה רשומה ברמ"י ולא בלשכת המקרקעין, ממילא מועד ההתיישנות בעניינה הוא 7 שנים – מועד שחלף לפני זמן רב- ומתוך שכך התיישנה תביעת המנוחה התיישנה אף תביעת המערערת העומדת בנעליה.

    

   ביום 19.7.22 הורה בית משפט קמא למשיבים למקד טענתם לסילוק על הסף בבקשה נפרדת ומסודרת עליה תינתן תגובת המערערת. לטענת המשיבים תשובת המערערת הוגשה ללא תצהיר תומך.

    

6. המערערת טענה בתשובתה כי יש להחיל בנדון את הוראות סע' 8 לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1958 שעניינן בהתיישנות שלא מדעת, הדוחה את מועד תחילת תקופת ההתיישנות למועד ידיעת העובדות המקימות את התביעה. על פי הנטען, המנוחה, שהייתה אישה פשוטה ביותר ולא ידעה קרוא וכתוב, לא ידעה כי הדירה נרשמה על שם בעלה המנוח בלבד וכי עליה לבצע שינוי ברישום, היפוכם של דברים - בשנת 2019 היא קיבלה ממשרד הבינוי והשיכון סיוע הניתן לבעלי דירות לצורך שינוי פנים הדירה, דבר שאושש את הבנתה כי הזכויות בדירה הם שלה. כך גם נהגה המנוחה בדירה מנהג בעלים משך למעלה מעשרים שנה אחר פטירת בעלה המנוח מבלי שמי מילדיה העלה טענות בעניין זה ומבלי שמי מהצדדים עתר להוצאת צו ירושה אחר המנוח, לפיכך לא קמה בנדון עילת התיישנות.

    

   פסק דינו של בית משפט קמא

    

7. בית משפט קמא קיבל את בקשת המשיבים לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. נקבע כי בידי המנוח היו זכויות אובליגטוריות נוכח רישום המקרקעין ברמ"י ולא בלשכת רישום המקרקעין, וממילא תקופת ההתיישנות היא של 7 שנים.

   נוכח הוראת סע' 13 לחוק ההתיישנות כי בתקופת ההתיישנות אין להביא במניין את הזמן בו היו בעלי הדין נשואים הרי שתחילת מועד ההתיישנות בנדון הוא ממועד פטירת המנוח היינו - 27.1.1992, ממילא מועד ההתיישנות הסתיים ביום 27.1.1999. ממועד פטירת המנוח עד למועד פטירת המנוחה חלפו כ - 27 שנה בהן לא עמדה על זכויותיה, כך שגם אם עסקינן במקרקעין מוסדרים הרי שאף מועד ההתיישנות של 25 שנה עבר וחלף. ממילא תביעתה של המערערת התיישנה כבר בחיי אמה המנוחה.

    

   מהתנהגות המנוחה יש ללמוד כי היא ויתרה על זכויותיה וממילא אין יורשיה יכולים להעלות הטענות לזכויות תחתיה, כפי שצוין, בין השאר, בפסק הדין בעניין יהלום (ע"א 5774/91 יהלום נגד מנהל מס שבח (1994)).

    

8. בית משפט קמא הוסיף ודחה את טענות המערערת לדחיית מועד תחילת ההתיישנות מחמת התיישנות שלא מדעת, אחר שמצא כי למנוחה עמדו לכל הפחות שני מועדים או הזדמנויות בהם בזהירות סבירה יכלה לעמוד על זכויותיה, ומשלא עשתה כן ניתן ללמוד כי ויתרה על זכותה. כך במועד עריכת צוואתה עת שכרה עורך דין לצורך כך יכולה הייתה לעמוד על טיב זכיותיה בדירה, וכן יכולה הייתה לעמוד על טיב זכויותיה בדירה באמצעות פנייה ישירה למשרד השיכון או לרמ"י כפי שעשתה לטובת קבלת סיוע כספי לחלוקה פנימית בדירה, וזאת בין בעצמה ובין באמצעות אחד מתשעת ילדיה. מעת שלא ביררה המנוחה את זכויותיה כמצופה הרי שיש לראות בכך את ויתורה על זכויות אלו. מתוך שכך הורה בית המשפט על סילוק התביעה על הסף וזאת ללא צו להוצאות.

    

   תמצית טענות המערערת

    

9. שגה בית המשפט בהתעלמו מטענות המערערת באשר לעניינה המיוחד של המנוחה, אשר לא ידעה קרוא וכתוב ולא היה לה ספק כי הרכוש של בעלה שייך לשניהם בחלקים שווים ואחר פטירת בעלה שייך לה בלבד, וכי אף אחד מהצדדים מעולם לא פקפק בזכויות המנוחה או העלה טענות כנגדן, ממילא מעולם לא הייתה קמה לה עילה להגשת תביעה בעניינו של הרכוש. יתרה מזו, כל האחים ידעו כי ההורים מבקשים לייחד את הדירה למערערת בשל טיפולה המסור בהם במשך שנים רבות. רק לאחר פטירת המנוחה הגישו האחים בקשה למתן צו ירושה למנוח. אז הסתבר כי הדירה נרשמה בשנות ה – 40 בחברה משכנת על שם המנוח בלבד. עניין זה כלל לא היה בידיעת המנוחים. שגה, אפוא, בית המשפט בדחותו את טענת המערערת כי עסקינן בהתיישנות שלא מדעת" כהגדרתה בסע' 8 לחוק ההתיישנות וכי יש להתחיל את מרוץ ההתיישנות החל מהיום בו קיבלו הצדדים לידם את הרישום הנוגע לזכויות בדירה. ממילא עסקינן בתביעה שלא התיישנה.

    

10. הכרעה בטענה מכוח סע' 8 לחוק ההתיישנות דורשת בעיקרה בירור עובדתי דבר שלא נעשה כדבעי על ידי בית משפט קמא, לא הייתה כל התייחסות לעובדה שהמנוחה נהגה בדירה מנהג בעלים מבלי שמי מהיורשים דרש ממנה דמי שימוש ראויים או תבע את חלקו בהם במשך 27 השנים בהם גרה בדירה אחר פטירת המנוח, זאת ועוד - המנוחה אף קיבלה סיוע ממשרד השיכון לשיפוץ דירתה, סיוע הניתן לבעלי דירות, יתרה מכך - גם קודם עריכת צוואתה הבהירה לפסיכיאטרית שבאה לבדוק את כשירותה כי היא רוצה להעביר את הדירה למערערת ומכאן שהבינה שכלל הזכויות בדירה שייכות לה, והתנהגותה לא הייתה התנהגות של זה המוותר על זכויותיו.

     

11. שגה בית המשפט בקבעו כי שתי הצוואות אשר ערכה המנוחה מהוות מועדים בהם יכולה הייתה לברר את טיב זכויותיה בדירה נוכח עריכת הצוואות על ידי עורך דין מקצועי. זאת, שכן אין לראות בעצם הפנייה לעורך דין לצורך עריכת צוואה משום "הזדמנות סבירה" לדעת על פרטי הרישום.

     

    יתר על כן, תוכן הצוואות בהן ציוותה את הדירה למערערת מלמד כי היא עצמה סברה שהדירה שייכת לה על אף פנייתה לעורך הדין, ומכאן שעורך הדין לא הסב שימת ליבה לטעות כל שהיא מבחינתה.

     

12. בית המשפט ביצע בחינה טכנית של כללי ההתיישנות תוך התעלמות מהנסיבות המלמדות כי המנוחה מעולם לא ויתרה על זכויותיה דבר שכשלעצמו שולל את ההתיישנות.

     

    תמצית טענות המשיבים

     

13. בנדון תביעת המנוחה התיישנה וממילא התיישנה גם תביעת המערערת המבקשת לעמוד בנעליה. המערערת כשלה בהוכחת קיומה של התיישנות שלא מדעת. שכן, לצורך הוכחתה אין די להוכיח את חוסר ידיעת המנוחה אלא יש להוסיף ולהוכיח כי גם באמצעות מאמץ בסיסי לא יכולה הייתה המנוחה לברר את העובדות כהווייתן. מבחן יכולת הידיעה הוא מבחן אובייקטיבי. לפיכך, צדק בית המשפט בקביעתו כי המנוחה יכלה לדעת את העובדות כהווייתן.

     

14. עצם העובדה שהמערערת לא הגישה כתב תשובה אחר טענת המשיבים להתיישנות מונע ממנה להעלות טענות עובדתיות כעת המבקשות להתמודד עם טענת ההתיישנות. גם התשובה שהוגשה על ידה לבקשת המשיבים לסילוק על הסף הוגשה ללא תצהיר התומך בטענות העובדתיות הנטענות בה.

     

15. בנדון המערערת יכולה הייתה לבחון את סוגיית הרישום באופן פשוט ובמספר הזדמנויות. המנוחה ערכה צוואות ביום 4.7.05 וביום 26.10.14, הצוואות נערכו בסיוע עורך דין בוודאי יכול היה לבקשתה לברר את הרישום. במהלך השנים קיבלה המנוחה, ואף המערערת שהתגוררה יחד עמה, מכתבים רבים מרמ"י וניתן היה ללמוד מתוכנם כי הדירה אינה רשומה על שם המנוחה (נספח 7 בתמ"ש 10753-06-20)

     

    ****

     

    האם יכולים יורשים לטעון לחזקת שיתוף תחת המנוח ?

     

16. לשאלה זו יש להשיב בחיוב, ונביא בצפורן הזרת מתוך הפסיקה הנוגעת לעניין, שכן יש בה לשרת אותנו בשאלה העקרונית לה נדרש בהמשך הדברים - האם חלה התיישנות על תביעת המערערת ?

     

    בעניין וינפלד (ע"א 177/87 וינפלד נ' מנהל מס שבח מקרקעין (1989) שינה בית המשפט העליון בהרכב 5 שופטים את ההלכה כפי שהיתה עד אותו מועד, אשר קבעה, כי בן זוג אינו יכול לטעון לחזקת השיתוף אם לא תבע זאת בחיי בן זוגו או אחר פטירתו קודם לרישום צו הירושה (ע"א 388/76 כבשני נ' מנהל מס שבח מקרקעין (1977)). בית המשפט בעניין וינפלד קבע כי יש לאפשר לבן זוג לטעון ולהוכיח את חזקת השיתוף, גם אם הוא עושה זאת שנים רבות לאחר שנוצר השיתוף, ואין לומר שויתר על זכויותיו מכח חזקת השיתוף למרות שלא טען להן בהזדמנויות קודמות, וזאת אף לאחר הוצאת צו ירושה המתעלם מן השיתוף.

     

17. הלכה זו צומצמה במידת מה בעניין יהלום (ע"א 5774/91 מרים יהלום נ. מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה (1994)) בה נקבע כי כאשר נפטר אחד מבני הזוג ובן הזוג האחר לא תבע במועד כלשהו בחייו את זכויותיו על פי חזקת השיתוף למרות שהיתה לו הזדמנות סבירה לעשות כן, יש לראותו כמי שויתר על זכותו להחיל לגביו את חזקת השיתוף. מאידך הובהר בעניין יהלום כי אין מניעה כי טענת חזקת השיתוף תעלה אף על ידי יורשיו של הנפטר. ונחדד -

     

    בעניין יהלום עמד בית המשפט על כך שחזקת השיתוף היא חזקה אשר יש להפעילה ולטעון לה אחרת מי שהיא עומדת לו, לכאורה, יראה כמי שויתר עליה, ובלשונו של בית המשפט –

     

    "זכותו של בן הזוג היא זכות ערטילאית, הטעונה הכרה רשמית. כל עוד לא הוכרה והופעלה חזקת השיתוף, על יסוד הנסיבות הנדרשות להקימה, אין כל אפשרות לסתור את ההנחה הלכאורית העולה מרישום הבעלות על שם אחד מבני הזוג בלבד או מן ההחזקה הבלעדית שהייתה לו בנכס. אם יחפוץ בן הזוג האחר להפעיל ולממש את זכויותי בנכסים, כגון: לרשום בעלותו בפנקסי המקרקעין, להפחית את שומת המס המוטל עליהם וכיוצא בזה, לא יוכל לעשות כן ללא ההכרה הרשמית בחלקו. לשם כך, יהא עליו לפנות תחילה לבית המשפט ולטעון לתחולתה של חזקת השיתוף"

     

    כך הובהר, כאמור, כי הזכות לטעון לחזקת השיתוף אינה עומדת אך ורק לבן הזוג אלא באופן עקרוני היא עומדת גם ליורשיו –

    "אין מניעה עקרונית כללית, כזו העולה מסיווג הזכות כפרסונאלית גרידא, שיש בה כדי לשלול מיורשיו של בן-זוג שנפטר, בכל המקרים ובכל הנסיבות, את האפשרות לבוא בנעליו של המנוח ולתבוע הכרה בזכויותיו מכוח הלכת השיתוף. מניעה כזו עשויה לקום מטעם אחר, וזאת מקום שיש לראות את בן הזוג שנפטר כמוותר על זכותו לתבוע להפעיל החזקה ולהכיר בזכויותיו... אין זה מן הצדק ואין זה מן ההיגיון לסווג את הזכות למימוש הלכת השיתוף בנכסים כזכות פרסונאלית גרידא, וכפועל יוצא, למנוע כל תביעה בעניין זה מצד יורשי בן-זוג שנפטר" (הדגשה שלנו).

     

    בצד זה נקבע כי יש להגביל את זכותו של היורש לטעון לחזקת השיתוף, כאשר עולה ומשתמע ויתור של בן הזוג בחייו על זכותו זו -

     

    "כאשר הלך אחד מבני הזוג לעולמו, בלי שעמד במועד כלשהו בחייו על זכויותיו על-פי חזקת השיתוף בנכסים, ובלי שנתן ביטוי לרצונו לממשן, וזאת על-אף הזדמנות סבירה שהייתה לו לעשות כן, כי אז יש לראותו כמוותר על זכותו לבקש להחיל עליו את חזקת השיתוף ולהכיר פורמאלית בזכויותיו על פיה, על כל המשתמע מכך. מסקנתי זו מעוגנת באופייה ובטיבה של חזקת השיתוף, במהות הרעיון וההצדקה המונחים ביסודה, באופן שבו התפתחו ונתחמו היקפה וגבולותיה ובשיקולי מדיניות משפטית ראויה".

     

    למסקנה זו יש צד הופכי, רוצה לומר - ככל שלא ניתנה לבן הזוג הזדמנות סבירה לעמוד בחייו על חזקת השיתוף, לא נראה בו כמי שויתר עליה ואף יורשו יוכל לטעון לה תחתיו. וכדברי כב' הש' לוין –

    "קיימים מקרים שבהם מן הראוי לאפשר ליורשים לפנות לבית המשפט בבקשה להפעיל את הלכת השיתוף, אף-על-פי שבן הזוג עצמו לא גילה בחייו דעתו כי הוא מעוניין במימושה.

    טול, לדוגמה, בני-זוג אשר קיימו במשך שנים רבות חיי משפחה למופת, תרמו כל אחד את חלקו לטיפוח התא המשפחתי ולשגשוגו, וחייהם התנהלו על מי מנוחות.

    הבעל הוא שיצא לעבודה ודאג לכלכלת המשפחה, בעוד האישה מילאה חלקה בניהול משק הבית ודאגה לסיפוק צורכי הבעל והילדים. ברבות הימים עשה הבעל חיל בעסקיו, צבר רכוש לא מבוטל, וכמי שטיפל בכל ענייני הכספים של המשפחה וניהל אותם, נרשם הרכוש בשמו בלבד.

    למרבית הצער נפטרה האישה לבית עולמה, הותירה אחריה את בעלה וילדיה. האם ניתן לומר, בשל כך בלבד שאינה עוד בין החיים, כי נסתם הגולל על זכויותיה, המשותפות לה ולבעלה? האם ייוותר הרכוש כולו בידי הבעל, שיוכל לעשות בו כטוב בעיניו?"

     

18. בית המשפט בעניין יהלום הוסיף ובירר מתי נראה בבן זוג ככזה שויתר על זכותו מכוח חזקת השיתוף, וקובע כי זאת נעשה רק כאשר נשתכנע כי הייתה לו הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים והוא נמנע מלעשות זאת, ברי אפוא, שאנו נדרשים לביורור עניין עובדתי. בית המשפט אינו קובע מסמרות בשאלה מהי אותה "הזדמנות סבירה", ואולם מבהיר כי שעה שבן הזוג ניהל חיי נישואין שלווים ותקינים ברי ופשוט כי לא קמה אותה הזדמנות סבירה להעלות את טענת חזקת השיתוף בחיי בני הזוג, שכן אין מי ש"ערער" על אותה איצטלת והילת שותפות המקיפה לכאורה את בני הזוג.

     

    נעיר בהערת אגב, כי קדמו לפסק דין בעניין יהלום, בנושא מתן רשות ליורש לטעון טענת חזקת שיתוף תחת המוריש, פסקי דין רבים דוגמת ע"א 52/80 שחר נ. פרידמן (1984); ע"א 92/89 עובדיה נ. סיבוהי (1991) ואחרים, ואולם דומה כי על אף שכך נחשב פסק הדין בעניין יהלום פסק הדין המנחה בעניין.

     

19. מכל מקום, על אף האמור מעלה, בית המשפט בעניין יהלום סבר, כי אין מקום לאפשר העלאת טענת חזקת השיתוף ליורשים לאחר פטירתם של שני בני הזוג, שכן לסברתו יהא בכך משום "מתיחתה" של הלכה שנתקנה בבית המשפט אל מעבר לגבולות סבירים, וכי יש להחיל לעניין זה את עקרון ההתישנות הכללי, ובלשון של כב' הש' לוין –

     

    " אם נאפשר ליורשים להעלות טענות בדבר השיתוף בנכסים לאחר מותם של שני בני הזוג, כי אז נביא להתעוררותן של סיטואציות בעייתיות ובלתי רצויות. כדי להקים את חזקת השיתוף נדרש, כפי שכבר הבהרתי, להוכיח מה היה אורח חייהם של בני הזוג. והנה, אותם שניים, אשר על טיבם ואופיים של היחסים שביניהם מושתתת ונסמכת החזקה, אינם עוד בין החיים. אחרים (אפילו הם קרובי משפחה) הם אשר טוענים בשמם כיצד הסדירו את חייהם המשותפים, מה היה טיב יחסיהם ומהו משטר השיתוף שהנהיגו ביניהם, עניינים אשר מעצם טיבם מצויים, בראש ובראשונה, בידיעתם של בני הזוג עצמם.

    אפשר שהמצב אינו כה חמור שעה שמדובר בילדיהם של בני הזוג, שהיו קרובים להוריהם ויכלו לעמוד, עד כמה שהדבר אפשרי, על מצב היחסים שררו ביניהם בעודם בחיים. אלא שאם לא נראה את בן הזוג כמוותר על זכותו לטעון לשיתוף בנכסים, מקום שלא עורר אותה עד ליום מותו, הרי שלא נוכל לעצור את מעבר הזכות גם הלאה, והיא תהא שמורה לא רק לילדיו אלא גם לנכדיו, לניניו ואין לדבר סוף. בית המשפט ימצא עצמו במצב אבסורדי ובלתי אפשרי, שבו יידרש להכריע מה היו טיבן ואופיין של מערכות יחסים שהתקיימו, חמישים, שמונים ואף מאה שנים קודם לכן. ודוק: כבר במקרה דנן מדובר במערכות יחסים שתחילתן בראשית המאה ופקיעתן במות אחד מבני הזוג, למעלה מעשרים שנה לפני שהובא העניין לפני בית המשפט"

     

    ומכאן באה המסקנה, החשובה אף לענייננו, כי –

     

    "דומה כי תחימת גבולות ההלכה לשעת מותו של בן הזוג, מקום שהייתה לו קודם לכן הזדמנות סבירה להעלות את הטענה והוא לא עשה כן, היא "הנקודה הגיאומטרית", כלשונו של השופט ברק, הראויה והצודקת בעניין זה"

     

20. אלא שדרכו של עולם, הלכות נוטות להרחיב את מוטת כנפיהן ואת גבולן, ועיון בפסיקת בתי המשפט שבאה אחר פסק הדין בעניין יהלום יש בו ללמד כי לא אחת איפשרו בתי המשפט ליורשים לטעון לחזקת השיתוף אף אחר פטירת שני היורשים, לרוב כל עוד לא הוצא צו הירושה/ צו קיום צוואה אחר הנפטר השני.

    כך בה"פ 1327/96 סירוטה ואח' נ' מנהל מס שבח מיסים (1997) נקבע כי היורשים יכולים להעלות את טענת חזקת השיתוף גם לאחר מות שני ההורים כל עוד לא ניתן צו ירושה והעזבון טרם חולק. כך גם מצאנו את פסיקתו של כב' הש' י. גייפמן בעניין תמש 084740/97 לאה עצמון נ. שמואל עצמון ואח' (2007) בה נקבע כי בעקבות התפתחות הפסיקה הנוגעת לחזקת השיתוף הרואה בזכויות מכוחה כמעין זכויות שביושר, אין מניעה מצד יורשים לתבוע מכוח חזקת השיתוף גם אם שני בני הזוג נפטרו, ובלשונו –

     

    " בעקבות ההלכה שנתחדשה ברע"א 8791/00 אניטה נ' טווינקו (לא פורסם), הרואה את זכות בן הזוג שאינו רשום כזכות קנין שביושר - אין מקום לפגיעה בזכות במקרקעין מכוח מדיניות שיפוטית של איחור בהגשת תביעות ולא צריכה להיות חשיבות לשאלה מי הגיש את התביעה - האם בן הזוג או יורשיו, וכנגד מי התביעה - האם כנגד בן הזוג השני או יורשיו.

     

    כל עוד לא חלה התיישנות על תביעה במקרקעין מכוח הלכת השיתוף - יש לאפשר בירורה. חלוף הזמן יכול אמנם להקשות על הבאת ראיות, אולם אי הבאת ראיות מספיקות יהיו בעוכרי הצד שהשתהה בהגשת התביעה..." (הדגשה שלנו)

     

    ודוק, באותו עניין הוגשה תביעת היורשים אחר מות שני היורשים ובית המשפט קיבלה בחלקה.

     

    בעקבות הפסיקה הנזכרת מצאנו את דבריו של המלומד פר' יצחק הדרי בספרו על מסוי מקרקעין כרך א' מהדורה שניה בסעיף 3.78 ע' 208 –

    "(ערכאות נמוכות) מצאו נסיבות להבחין בין פסק דין יהלום ולקבל טענת בעלות של בן זוג מכח הלכת השיתוף גם כשהיא מועלית על ידי יורשי אותו בן זוג, אבל בדרך כלל לפני הוצאת צו הירושה וחלוקת העזבון..." (ועוד ראו לעניין זה – ו"ע (חיפה) 3030/04 חנה הירש נ. ועדת מס שבח (2005))

     

21. בנדון לא דן בית משפט קמא בשאלה האם המערערת רשאית לטעון לחזקת השיתוף אחר פטירת שני הוריה, משום שטענה זו כלל לא הועלתה בבקשת המשיבים לסילוק על הסף שכיוונה אך ורק לסילוק על הסף מחמת התיישנות. לפיכך לא נרחיב בעניינה, אשר בכל מקום אינו מהווה עילה למחיקה על הסף שכן כעולה מהפסיקה הנזכרת, הסוגיה תלויה בהיבטים עובדתיים שונים אשר ראוי שיבחנו בהליך ראיות סדור.

     

    מכל מקום, כיון שהובהר בפסיקה הנזכרת כי הזכות לטעון לחזקת השיתוף תלויה אף בשאלת ההתישנות שומה עלינו לבחון האם בנדון חלה התיישנות על תביעת המערערת.

     

    האם חלה התיישנות על תביעת המערערת ?

     

22. בעניין עצמון הובהר כי –

     

    "אין מקום לדחיית תביעה מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג במקרקעין עקב שיהוי בהגשת תביעה, כאשר לא חלה התיישנות, אלא אם כן הוכח ויתור מפורש מצד בן הזוג או היורש הבא בנעליו או כאשר הוכח שצד שלישי הסתמך על הרישום במרשם המקרקעין ושינה את מצבו לרעה" (הדגשה שלנו)

     

    נבחן, איפוא, האם חלה התיישנות בנדון.

     

    כפי שראינו, בעניין יהלום נקבע כי יש לראות בפטירת בן הזוג "כנקודה הגיאומטרית" לבחינת תקופת ההתיישנות להעלאת טענת חזקת השיתוף. המנוח לגביו נטענת טענת השיתוף הלך לבית עולמו ביום 27.1.92 ובהתייחס לכך שזכויות המקרקעין הנדונים נרשמו ברמ"י בלבד הרי שעסקינן לכאורה בזכויות אובליגטריות שמועד התיישנות התביעה לגביהם היא שבע שנים, פרק זמן שחלף כבר בחיי המנוחה. אלא שמנגד לכך העלתה המערערת טענה - אף היא לכאורה בשם המנוחה, כי תקופת ההתיישנות כלל לא החלה עד לפטירת המנוחה, שכן לא הייתה למנוחה "הזדמנות סבירה" להעלות טענותיה לעניין חזקת השיתוף, לפיכך מירוץ ההתישנות לא החל קודם פטירתה שלה.

     

23. בטענתו זו נשען ב"כ המערערת, כאמור, על הוראת סע' 8 לחוק ההתיישנות ובלשונה -

    "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה"

     

    ובכן מהי אותה "הזדמנות סבירה" אשר כב' הש' לוין בעניין יהלום נמנע מלהגדירה ולגודרה? בפסק הדין בע"א 4696/90 מרים פישלר נ' ברוך שיין (1994) (להלן: עניין פישלר) שניתן על ידי בית המשפט העליון תקופה קצרה לאחר פסק הדין בעניין יהלום, נקבע כי אין לזקוף לחובת בן הזוג, או יורשו שבא בנעליו, את העובדה שהוא נמנע מלדרוש מימוש חזקת השיתוף מיד עם מתן צו ירושה אשר אינו מכיר בזכויות בן הזוג האחר כשותף בנכסיו. נקבע, כי אין בהימנעות זו לבדה כדי ללמד על ויתור מצד בן הזוג על זכותו לתבוע את זכויותיו, אלא נדרש להתקיים דבר מה נוסף שיש בו כדי ללמד על וויתור מצדו. בעניין פישלר קבע בית המשפט העליון, כי יש לראות בבן הזוג כמי שוויתר על זכויותיו מכוח חזקת השיתוף משני טעמים מצטברים: הראשון, חלוף הזמן הארוך והממושך שבו ישן התובע על זכותו לתבוע זכויות מכוח חזקת השיתוף; והשני, הפגיעה בזכויות צד שלישי אשר הסתמך על זכאותו לחלקים מהירושה ושינה את מצבו לרעה.

     

24. אלא, שראשית דבר, אין לנו לעשות עירוב תחומין בין סוגיית הויתור, היינו מתי נראה את בן הזוג כמוותר על זכותו (ויכול ויווצרו נסיבות בהן הויתור מוכח עוד קודם לסיום תקופת ההתיישנות) לבין החלת תקופת ההתישנות לצורך העלאת טענת חזקת השיתוף. נראה כי ההזדמנות הסבירה לעניין תחילת תקופת ההתיישנות היא גורם או ארוע כזה או אחר אשר יש בו להצדיק את הגשת התביעה ופנייה לערכאות. כדוגמה, אחר שנפטר בן הזוג מיד עולה סוגיית זכויות היורשים האחרים. ואולם אם, כדוגמה, אין לבן הזוג שנפטר יורשים אחרים או שהיורשים עינם אינה צרה בשימוש שעושה בן הזוג ברכושו של הנפטר ואין הם באים בטרוניות על כך זמן רב, מדוע שנאמר כי התקיימה הזדמנות סבירה לדעת את העובדות המקימות את התביעה? אם לבן הזוג מוצג מצג לכאורי לפיו הוא יכול לעשות בעזבון כבשלו מדוע שיעלה בדעתו כי עליו לטעון טענות משפטיות, כגון טענת חזקת השיתוף על מנת לגדר ולכמת את הרכוש השייך לו וזאת כלפי אחרים שכלל לא ערעור על זכותו זו ? ניתן לענות לשאלה זו כי מעת שעל בן הזוג לעלות בדעתו שאין הרכוש שייך רק לו, מצופה כי יפעל לצורך גיבוש זכותו גם אם אין יורשי בן הזוג שנפטר טוענים כעת טענות כנגדו. גישה זו, לה טוענים המשיבים, מקפידה עם בן הזוג, ואולם הגיונה בצידה, שכן דרישת סע' 8 לחוק ההתיישנות היא לידיעת "העובדות המהוות את עילת התובענה" היינו, העובדות המצדיקות הגשת תביעה לחזקת שיתוף, כגון קיומו של רישום שאינו תואם את חזקת השיתוף וכיוצ"ב. אלא שגם אם נאחז בגישה קפדנית זו, הרי שבנדון יש לאפשר, לכאורה, למערערת להוכיח כי לא הייתה לה או למנוחה כל אפשרות סבירה להיוודע לעובדות אופן רישום הדירה והזכויות בה. לעניין זה מבקשת המערערת להאחז בכך שהמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב ולא יכולה הייתה להבין מסמכים שהגיעו לידיה, ככל שהגיעו, בעניין רישום הזכויות בדירה, וכי היא עצמה סברה, כאמה המנוחה, שהדירה הייתה משותפת להוריה. המשיבים טוענים מנגד, כי בנדון היו הזדמנויות רבות להתוודע לפרטי הרישום וזאת מעצם עובדת עריכתה שתי צוואות באמצעות עורכי דין אשר מן הסתם, כך לטענת המשיבים, ביררו את ענין זכויות המנוחה בדירה ועדכנו אותה אודותם, או מכתבי המינהל השונים שהגיעו לידיה ואשר כללו את עובדת רישום הדירה על שמה. אלא, שטענות אלו הן טענות עובדתיות הנצרכות להוכחה, ובצד זה יש ליתן בידי המערערת את האפשרות לסותרן על ידי הבאת ראיות מתאימות מטעמה בהתייחס לעובדות שהיו בידיעת המנוחה או שהיו יכולות להיות בידיעתה. רוצה לומר - הדברים טעונים בירור עובדתי וכל דבר הטעון לבירור עובדתי אין מקום לסלקו על הסף, גםאם הסיכוי להוכיחו בסופו של יום אינו גבוה.

     

25. המשיבים הוסיפו וביקשו לטעון כי אין בנדון צורך לבירור עובדתי שכן הבדיקה נעשית בעיניים אובקייטיביות כעולה מפסיקת בית המשפט בעניין ע"א 2919/07 מדינת ישראל נ. עדנה גייא ליפל (2010). אכן כך, אך יש לתת את הדעת לשני עניינים, האחד – בית המשפט קבע כי אמת המידה לבחינת הוראת סע' 8 לחוק ההתישנות היא על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, אך זאת תוך התחשבות בנסיבות העניין. נסיבות העניין על דרך הכלל מצריכות ראיה וכאשר נטען, כדוגמה, כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב יש לבחון האם כך, והאם היה בדבר למנוע ממנה באופן אוביקטיבי, ונוכח כלל נסיבות הענין, לדעת או לברר את עניין הרישום, והאם יכלה לקרוא את המכתבים שהגיעו לדירה מגופים ציבוריים באשר לאופן רישום המקרקעין, ככל שאכן הגיעו, וכיוצ"ב, ושוב נמצא כי עסקינן בעניין הנדרש לבחינה עובדתית וראייתית ודי בכך בכדי לקבוע כי אין המקרה כאן מצדיק סילוק על הסף.

     

    העניין השני שיש לתת על הדעת, ועליו רמזנו לעיל, הוא שבניגוד לקביעות בעניין למפל הנ"ל ובעניין מאירי (ע"א 1254/99 המאירי נ. הכשרת הישוב (2000)) אשר עסקו בידיעת עובדות המקימות עילה נזיקית והעמדת עילת תביעה בפועל כנגד אחר, הרי שבנדון עילת התביעה מתייחסת לזכות שהיא זכות שביושר – זכות קיימת ועומדת לבן הזוג הנשוי ונצרכת רק לגושפנקא של ערכאה משפטית - אין מדובר במצב בו בן הזוג מעוניין להגיש תביעה כנגד אחר או להתעמת אם מאן דהוא שכן, לכאורה או שכך נדמה בעיניו, אין מי שמערער על זכותו זו. בעניין שכזה יש לבחון היטב את הנסיבות האם אין בהן עילה וטעם להקל עם הטוען לזכויות, קל וחומק מקום בו אותן זכויות, שלטענת המשיבים היה על המנוחה לעמוד עליהן, הן זכויות אל מול ילדיה, שהכירו את מערכת היחסים הזוגית בין הוריהם ואף הם עצמם לא ביקשו לשנות דבר ממצב הדברים שנהג טרם מות האב המנוח, לאחר מותו. לפיכך אף מטעם זה נדרשת בדיקה מעמיקה יותר של העובדות ואין מקום לסילוק התביעה על הסף.

     

    ואם כן, לסברתינו, בנדון ראוי כי שאלת ההתיישנות תתברר במסגרת הבירור העובדתי לו ידרש בית המשפט בבירור התביעה ואין מקום לסלק התביעה על הסף מחמת ההתיישנות, וזאת כמובן מבלי לקבוע מסמרות בעניינה של ההתיישנות.

     

    סוף דבר

     

26. הערעור מתקבל באופן בו התיק יושב לבית משפט קמא לצורך בירור התביעה לגופה לרבות בשאלת ההתישנות, אחר בחינת הפן העובדתי הכרוך בה, נוכח טענת המערערת להתיישנות שלא מדעת.

     

27. מכיון שהמערערת לא חויבה בהוצאות בהחלטת בית משפט קמא איננו מוצאים מקום לעשות צו להוצאות בהליך זה. ההוצאות תקבענה בתום ההליך על ידי בית משפט קמא.

     

28. הערובה שהפקדה על ידי המערערת תושב לידיה באמצעות בא כוחה.

     

29. ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים.

     

     

    ניתן היום, י"א אייר תשפ"ד, 19 מאי 2024, בהעדר הצדדים.

     

    ורדה פלאוט, שופטת, סגנית הנשיאה	צבי ויצמן, שופט	יעל מושקוביץ, שופטת