פס"ד תביעה לפסק דין הצהרתי בין ידועים בציבור ביחס לדירה הרשומה ע"ש בת הזוג בלבד

לפני תביעה שעניינה פירוק שיתוף ואיזון משאבים.

כבר עתה יצוין כי בדיון מיום 19.12.2022 הודיע התובע בדבר ויתורו על הסעדים הנוגעים לרכוש המשותף.

על כן, ההכרעה בהליך דנן תתמקד בסוגיית הזכויות בדירה שברחוב ___ בעיר פלונית (להלן: "הדירה").

רקע עובדתי ודיוני:

1. התובע והנתבעת ניהלו קשר זוגי משנת 1984 לערך, ללא נישואין.

   ביום 28.9.1995 חתמה הנתבעת על הצהרה, לפיה הצדדים הינם ידועים בציבור.

   לצדדים שני ילדים משותפים: א (ילידת 1988) וב (יליד 1993).

    

2. בעת הכרותם של הצדדים היתה הנתבעת גרושה ואם לבת ואילו התובע היה פרוד ואב לבן, כאשר התובע התגרש בשנת 1991.

    

3. משנת 1984 ועד לשנת 1988 התגוררו הצדדים בדירה שכורה.

    

4. בשנת 1985 נרכשה דירה ברחוב ____ בעיר פלונית (להלן :"הדירה ברחוב צ") ונרשמה של שם הנתבעת. דירה זו נרכשה באמצעות כספים שקיבלה הנתבעת במסגרת הליך הגירושין וכן באמצעות הלוואת משכנתא.

   בשנת 1988 עברו הצדדים להתגורר בדירה זו.

5. בשנת 1990 נמכרה הדירה ברחוב צ' תמורת הסך של 73,000 $ ותחתיה נרכשה הדירה (ברחוב _____) תמורת הסך של 113,000 $ , אשר אף היא נרשמה על שם התובעת בלבד. שם התגוררו הצדדים מחודש 2/1991.

   הצדדים חלוקים ביניהם אשר לאופן מימון הדירה, מחלוקת אליה אדרש בהמשך.

    

6. הצדדים נפרדו בשנת 2007. כאשר הנתבעת נותרה להתגורר בדירה, יחד עם ילדי הצדדים, והיא מתגוררת בה עד היום.

    

7. ביום 6.9.2022 הוגשה התובענה דנן ע"י התובע.

    

8. שמיעת ההוכחות התקיימה ביום 15.5.2023 וביום 12.6.2023.

    

9. מטעם התובע העידו התובע עצמו, גב' ש.ב - אחות התובע ומר נ.ש - חברו של התובע.

   מטעם הנתבעת העידו הנתבע עצמה ובתה הבכורה.

    

   יוער כי התובע הגיש אף תצהירי עדות ראשית של גרושתו הראשונה ושל אחות נוספת- אך אלו לא התייצבו לחקירה נגדית בבית המשפט.

   על כן, אני מורה על הוצאת תצהיריהם מהתיק.

    

10. לאחר הגשת סיכומי הצדדים, ועת בית המשפט היה מצוי בעיצומה של מלאכת כתיבת פסק הדין, מונו, ביום 31.12.2023, ילדי הצדדים ובת זוגו של התובע-, כאפוטרופסים על גופו ורכושו של התובע, עם סמכויות ביחד ולחוד, במסגרת תיק א"פ 17912-12-23.

    ביום 20.2.2024 הוגשה ע"י הנתבעת בקשה לדחיית התביעה, אליה צורפו הסכמות ילדי הצדדים, אשר הינם שניים מתוך שלושת האפוטרופסים על התובע.

     

11. לאחר קבלת עמדת ב"כ התובע, הוריתי, בהחלטתי מיום 3.3.2024, על מינוי אפוטרופוס לדין לתובע לצורך קבלת עמדתו באשר להמשך ההליכים בתובענה.

     

12. האפוטרופא לדין- הגישה עמדתה ביום 14.4.2024, לפיה אין מקום לדחיית התביעה, שכן יש לכבד רצונו של התובע כפי המצב אלמלא מחלתו.

     

13. למרבה הצער, התובע הלך לבית עולמו ביום 12.4.2024.

     

14. בנסיבות אלו, יש מקום ליתן פסק דין בתובענה.

     

    טענות התובע בתמצית

15. לטענת התובע, הגם שהדירה נרשמה על שם הנתבעת בלבד, הדירה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.

     

16. אין חולק כי הצדדים היו ידועים בציבור וכי הייתה כוונת שיתוף ספציפית ביחס לדירה הנלמדת הן מההשקעות שעשו הצדדים שניהם לצורך רכישת הדירה, הן מהתנהגותם, מגוריהם בדירה והן מהסכם הפרידה.

     

17. הצדדים שניהם רכשו את הדירה ברחוב צ' באמצעות כספים שקיבלה הנתבעת עקב גירושיה וכן באמצעות הלוואת משכנתא, אשר היוותה 90% משווי הדירה.

    הצדדים מכרו את הדירה ברחוב צ' תמורת הסך של 73,000$ ורכשו את הדירה ברחוב _____ (הדירה נשוא פסק הדין) בסכום של 113,000$ (227,017 ₪ ).

    התובע מימן את ההפרש בין תמורת המכירה ובין תמורת הרכישה באמצעות מתנה שקיבל מאביו בסך של 50,000 ₪ ובסכום נוסף של 60,000 ₪, אותו קיבל התובע במסגרת גירושיו. המשכנתא שרבצה על הדירה ברחוב צ' "נגררה" לדירה ברחוב ____.

     

18. הדירה ברחוב צ' נרשמה על שמה של הנתבעת לבדה, שכן, באותה העת, היה התובע נשוי והצדדים חששו כי באם תירשם הדירה על שמו, אשתו דאז של התובע תעתור לזכויות בדירה. משכך, לטענת התובע, אף המשכנתא נלקחה על ידי התובעת לבדה.

     

19. התובע טוען כי הדירה נרשמה על שם הנתבעת לבדה וזאת בשל המשכנתא ש"גררו" הצדדים מהדירה ברחוב צ'. לגרסתו, לפי ייעוץ משפטי שקיבל, רק לאחר סילוק המשכנתא יוכלו להעביר את הדירה על שם שני הצדדים.

     

20. הלוואת המשכנתא שולמה מחשבון הבנק של הנתבעת ואילו התובע דאג לתשלום הוצאות משק הבית המשותף.

     

21. אמנם, הגם שהמשכנתא סולקה בשנת 2004, לא פעלו הצדדים לשינוי הרישום, וזאת מאחר שהיה ברור לשני הצדדים כי הדירה שייכת לצדדים שניהם בחלקים שווים.

     

22. הצדדים היו ידועים בציבור, ניהלו משק בית משותף, חיו בשיתוף כלכלי מוחלט וחלה עליהם חזקת השיתוף, הן בכלל והן ספציפית ביחס לדירה.

     

23. הדירה הינה נכס משותף, אשר נרכש על ידי הצדדים שניהם, באמצעות כספים שצברו הצדדים במאמץ משותף.

    החל מחודש 2/1993 ניהלו הצדדים חשבון בנק משותף, אליו הפקידו את שכרם ומשם מומנו כל הוצאות משק הבית, לרבות תשלומי המשכנתא.

     

24. עם פרידתם הסכימו הצדדים בעל פה כי התובע יישא במזונות ילדיהם הקטינים בסך של 2,000 ₪ לחודש וכי עם עזיבת ילדיהם את הבית ימכרו את הדירה ותמורתה תחולק בין שניהם בחלקים שווים.

     

25. בתם המשותפת של הצדדים עזבה את הבית בשנת 2018, אולם נוכח מגיפת הקורונה, נמנע התובע מלנקוט בהליכים משפטיים כנגד הנתבעת לפירוק השיתוף בדירה באותה התקופה.

     

26. בסיכומיו טען התובע כי הנתבעת מנסה להתחמק מההסכם בעל פה שערכו הצדדים בעת פרידתם

     

    טענות הנתבעת בתמצית

27. התובעת רכשה את הדירה ברחוב צ' עוד בשנת 1984 באמצעות כספים אותם קיבלה במסגרת גירושיה ומהלוואת משכנתא.

     

28. הצדדים הפכו לבני זוג בשנת 1985 וידועים בציבור החל משנת 1988.

     

29. הצדדים עברו להתגורר בדירה ברחוב צ', כאשר התובע היה עדיין בסטטוס נשוי, תוך הסכמה שהדירה שייכת לנתבעת בלבד וכי התובע רשאי להתגורר בדירה רק כל עוד הצדדים הינם בני זוג.

     

30. בשנת 1990 מכרה הנתבעת את הדירה ברחוב צ' ורכשה את הדירה ברחוב רזיאל. לתובע לא היו האמצעים לרכישת הדירה והוא נתן לנתבעת סך של 30,000-40,000 ₪ בלבד כעזרה, תוך שהוא מאשר כי הדירה לעולם תישאר של הנתבעת.

    הנתבעת מימנה את רכישת הדירה באמצעות מכירת הדירה ברחוב צ', כספים שנתן לה אביה וכן הלוואת משכנתא. המשכנתא שולמה במרביתה על ידי הנתבעת ועל ידי אביה.

     

31. הדירה נשוא התובענה אינה נכס משותף אלא נכס חיצוני, "גלגול" של הדירה ברחוב צ'.

     

32. עם פרידת הצדדים בשנת 2007, חילקו ביניהם הצדדים את הרכוש המשותף ללא הדירה. שכן, ברור היה לצדדים שניהם כי הדירה שייכת לנתבעת לבדה. הנתבעת אף ויתרה על חלקה בזכויותיו הפנסיוניות של התובע והצדדים פנו כל אחד לדרכו.

     

33. לאורך השנים לא העלה התובע טענות כלשהן אשר לדירה, שכן, הוסכם בין הצדדים כי הדירה, הרשומה של שם הנתבעת, שייכת לנתבעת ולה בלבד. כך, גם עת נפרעה הלוואת המשכנתא על הדירה בשנת 2004, עוד טרם פרידת הצדדים, לא ביקש התובע כי הדירה תועבר גם על שמו. שכן, התובע ידע היטב כי הדירה שייכת לנתבעת ולה בלבד.

     

    דיון והכרעה:

34. כאמור, הזכויות בדירה שבמחלוקת רשומות ע"ש הנתבעת בלבד.

     

35. בהתאם להוראות סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") לרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים ישנה חשיבות ניכרת מבחינה קניינית: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו..." .

    חזקה זו נועדה להגנת טובת הציבור, אשר יוכל להסתמך על הרישום ולדעת כי הרישום הינו סופי, אמין ומשקף נכונה את הזכויות הרשומות בו. (ע"א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית בירושלים נ' הסתדרות נשים ציוניות הדסה באמריקה, פ"ד נג (3) 49 (1999)).

    עם זאת, המדובר בחזקה הניתנת לסתירה. אולם, הנטל מוטל על הצד המבקש לסתור את הרישום ולהוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות במקרקעין. המדובר בנטל כבד מאוד (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים(21.02.2007)).

     

36. אין חולק כי הצדדים היו ידועים בציבור וכי המשטר הרכושי החל עליהם הינו הלכת השיתוף.

     

37. הלכת השיתוף קובעת חזקה בנוגע לבני זוג, אשר חיים יחד ומקיימים משק בית משותף, לפיה הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף, אשר שייך לשניהם בחלקים שווים, וזאת בהיעדר ראיות ברורות לכך שהתגבשה ביניהם כוונה אחרת.

     

38. הלכת השיתוף מבוססת בעיקרה על רציונל של "מאמץ משותף", שביסודו תפיסה לפיה בני זוג תורמים באופן שוויוני לרווחת המשפחה, באופן המצדיק להחיל על רכושם משטר של שיתוף ולחלקו באופן שווה. החלת הלכת השיתוף מותנית בהוכחת קיומם של אורח חיים זוגי ומאמץ משותף של בני הזוג (בעמ 1983/23   פלוני נ' פלונית ניתן ביום 10.8.2023 והאסמכתאות שם).

     

39. לעניין דירת המגורים של בני זוג נפסק כי דירת המגורים היא "גולת הכותרת" של השיתוף, בהיותה הנכס המשפחתי המובהק ביותר. לפיכך, נדרשת עמידה ברף ראייתי נמוך יחסית לצורך הכללת דירת מגורים ברכוש המשותף של הצדדים לפי הלכת השיתוף. זאת, במיוחד כשמדובר בנכס העיקרי של המשפחה, ואף אם הדירה הייתה בבעלות אחד מבני הזוג טרם תחילת היחסים הזוגיים.

    בפסיקה הודגש, כי בנוגע לנכסים משפחתיים מובהקים, ובמרכזם, כאמור, דירת המגורים המשפחתית, השיתוף במחצית הזכויות בנכס מתגבש עם התמלאות התנאים לתחולת הלכת השיתוף, שאז יש לראות כל אחד מבני הזוג כבעל זכויות במחצית הדירה.

     

40. עם זאת, יש לציין כי הלכת השיתוף הספציפי, אשר התפתחה בפסיקה, נועדה ליתן מענה לזוגות נשואים, אשר כפופים להוראותחוק יחסי ממון, אינה רלוונטית לזוגות ידועים בציבור, אשר חוק יחסי ממוןאינו חל בעניינם. (ר': בע"מ 1270-23 (מיום 6.9.2023.)).

     

41. כך נפסק עוד כי ראיות המצביעות על אורח חיים תקין ומאמץ משותף עשויות ליצור חזקה בדבר כוונת שיתוף, אך חזקה זו ניתנת לסתירה באמצעות נסיבות המצביעות על העדר גמירות דעת לשיתוף בנכסים, תוך כוונה להפרדה רכושית. ואף יתכנו נסיבות בהן נכס, אשר נרכש ע"י אחד מבני הזוג, שייך לו בלבד (ר': ע"א 52/80שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1), 433).

     

42. ההלכה הפסוקה מורה שהוכחת כוונת שיתוף היא שאלה שבעובדה הנבחנית בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה באשר לקיומה או אי קיומה של כוונה לשתף, וזאת על מנת שלא לכפות הסדר של שיתוף מקום בו בני הזוג בחרו שלא להחיל הסדר כזה (בע"מ 8500/12 פלוני נ' פלונית (מיום 20.6.13) ופסקי הדין המאוזכרים שם).

     

43. בין הפרמטרים המסייעים לבית המשפט בבחינת כוונת שיתוף ניתן למנות את הפרמטרים הבאים: משך הקשר ואורך תקופת החיים המשותפים; האם זהו הקשר זוגי ראשון של הצדדים; דפוסי העבודה של הצדדים וקיומה של תלות כלכלית; ילדים משותפים או היעדרם; מידת השיתוף בהשגת מקורות הפרנסה וההכנסה, כגון ניהול עסק משותף, מיזם משותף וכד'; מקורות המימון של הנכסים שבמחלוקת, עיתוי רכישתם ומהותם וכיו"ב אינדיקציות נוספות בהתאם לנסיבות (ראו: בע"מ 4589/05 פלוני נ' פלוני (מיום 21.11.05); עמ"ש (ת"א) 2219-06-12 ר.ב.ח. נ' ק.ג. (מיום 6.3.14), תמ"ש (ת"א) 50340-09-11 (מיום 26.4.2015)).

     

     

     

    מן הכלל אל הפרט:

44. אין חולק כי, הגם שהדירה נרכשה במהלך החיים המשותפים ולאחר שהצדדים היו ידועים בציבור, ואף הביאו לעולם ילדה משותפת, זו נרשמה על שם הנתבעת לבדה.

    במצב דברים זה, וכאמור לעיל, הנטל לסתור את הרישום ולהוכיח כי לתובע זכויות בדירה, מוטל על התובע.

     

    אופן מימון רכישת הדירה-

     

45. מאשר הובא לפני עולה כי מימון רכישת הדירה נעשה, בחלקו, מהתמורה שנתקבלה בגין מכירת הדירה ברחוב צ', אשר היתה רשומה על שם הנתבעת ואשר התמורה בגינה שולמה באמצעות כספים שקיבלה הנתבעת במסגרת הליך הגירושין, ומהלוואת משכנתא אשר נטלה/"גררה" הנתבעת.

    הדירה ברחוב צ' נרכשה עוד בשנת 1984, עת התובע היה נשוי והצדדים טרם התגוררו יחד.

    לפיכך, לא מצאתי לקבל את טענות התובע אשר לדירה בצ' ואני קובעת כי הדירה בצ' הייתה שייכת במלואה לנתבעת.

     

46. גרסת התובע באשר לאופן מימון רכישת הדירה לא נתמכה באסמכתאות.

    התובע טוען, כאמור, כי ההפרש בין תמורת המכירה של הדירה ברחוב צ' לבין תמורת רכישת הדירה הנוכחית , שולם על ידו.

    לא מצאתי כי עלה בידי התובע להוכיח זאת. התובע לא צירף כל ראיה להעברת כספים לנתבעת לצורך רכישת הדירה.

    התובע טען כי אביו העניק לצדדים מתנה בסך של 50 אלף ₪ וכן התובע עצמו שילם סך של 60 אלף ₪ מתוך הכספים שנתקבלו לידיו במסגרת הליכי הגירושין מגרושתו.

     

    התובע לא צירף כל אסמכתאות לעניין המתנה מהאב.

     

    כאשר נשאל על כך בחקירתו הנגדית השיב:

     

    " איפה האסמכתא שהעברת את זה לנתבעת?

    התובע: אין לי אסמכתא, לא הצלחתי, הייתה לי מלחמה עם הבנקים אבל הם לא נתנו לי את האישור ללכת הרבה אחורה להעביר את הכסף לראות איפה הכסף נמצא, איך הוא הועבר."

    (עמ' 5 לפרו' שורות 12-15).

     

    אף העדות של אחותו, הגב' ש.ב, אין בה כדי להצביע על קיומה של מתנה/ הלוואה מהאב. שכן, זו העידה כי לא ידעה על הסכום אלא המידע הועבר אליה מאחותה-.

    (ר': עמ' 25 שורות 28-31).

    כאמור, האחות לא התייצבה לעדות, על אף שהוגש תצהיר מטעמה.

     

    התובע אף לא הציג מסמכים ו/או דפי חשבון ואף לא העיד את גרושתו, על מנת להצביע על קבלת כספים במסגרת הליך הגירושין והעברתם לידי הנתבעת ו/או לצורך מימון רכישת הדירה.

     

    לא מצאתי לקבל טענת התובע כי לא ניתן היה לקבל מהבנק העתק אסמכתאות.

    לו אכן העביר התובע לנתבעת סך של 110,000 ₪ לצורך רכישת הדירה, סביר להניח כי היו בידו האסמכתאות לכך.

47. אמנם, הנתבעת מודה כי התובע נתן בידה סך של כ 30,000-40,000 ₪, אך, לשיטתה, כספים אלו שימשו ונועדו לצורך רכישת פרטי ריהוט לדירה. (ר': עמ' 43 לפרו') .

    מצאתי גרסתה זו של הנתבעת מהימנה. ביחוד עת התובע לא הצביע כי סייע לנתבעת כלכלית בעת רכישת הדירה.

    אוסיף ואציין כי, בשים לב שהתובע התגורר בדירה שנים רבות וכי בעת רכישת הדירה לצדדים היתה ילדה משותפת, אין הדבר בלתי סביר כי התובע יתרום חלקו ויסייע ברכישת ציוד לדירה.

48. גרסת הנתבעת כי הדירה נרכשה מהתמורה ממכירה הדירה ברחוב צ', מ"גרירת" הלוואות המשכנתא ומסיוע שקיבלה הנתבעת מהוריה, לא נסתרה. 

     

49. הנתבעת אף רשומה כלווה יחידה במשכנתא. כאשר התובע אינו רשום כערב ו/או כלווה במסמכי המשכנתא.

     

    תשלומי המשכנתא-

50. אין חולק כי המשכנתא שולמה מחשבון הבנק של הנתבעת, למעט במהלך השנים 1993 ועד 2004, וכפי שיפורט להלן, וכאשר, בשנת 2004, פרע אביה של הנתבעת את יתרת חוב המשכנתא.

     

51. החל משנת 1993 ניהלו הצדדים חשבון בנק משותף, לשם הפקידו את הכנסותיהם וממנו שילמו את הוצאות משק הבית המשותף ואת תשלומי המשכנתא. לחשבון המשותף אף הופקדו דמי המזונות, אשר שולמו עבור בתה של התובעת (ר': עמ' 45 לפרו') .

     

52. אולם, לא מצאתי כי יש בעצם פרעון תשלומי המשכנתא מהחשבון המשותף משך כ-10 שנים כדי להוכיח שיתוף בדירה.

    שכן, ממילא לו היו הצדדים שוכרים דירה, הדעת נותנת כי הוצאות המדור היו משולמות מתוך החשבון המשותף ועת התובע התגורר בדירה ללא תשלום דמי שימוש.

     

53. התובע אישר כי אביה של הנתבעת סילק את יתרת המשכנתא בשנת 2004 (ר': עמ' 8 לפרו' שורות 27-28), כך שהמשכנתא מומנה מהחשבון המשותף במהלך השנים 1993 עד 2004 בלבד.

     

54. אף לאחר סילוק המשכנתא, לא עתר התובע לרישום מחצית הזכויות בדירה על שמו, וזאת על אף כי התובע טען במסגרת ההליך כי לא עמד על רישום זכויותיו בדירה בשל המשכנתא ש"נגררה".

     

    מעורבות ברכישת הדירה והשבחתה-

55. לא הוכח כי התובע לקח חלק פעיל בהליך רכישת הדירה.

    אילו התובע היה משתתף ברכישת הדירה, כטענתו, או אילו לנתבעת היתה כוונה לשתף את התובע בדירה זו, היה בנמצא סממנים המעידים על מעורבותו של התובע ברכישה.

    עוד יש להניח כי לו אכן התכוונו הצדדים כי הדירה שייכת לשניהם, היה נערך ביניהם הסכם. סבורני כי העדרו של הסכם שכזה פועל לחובת התובע.

     

56. לכך יש להוסיף את העובדה כי לא נערך בין הצדדים הסכם בכתב אשר לפירוק השיתוף בדירה לאחר הפרידה. הדבר, במצטבר עם יתר הנסיבות, מחליש את טענות התובע בדבר השיתוף בדירה.

     

57. השקעות התובע בדירה - אמנם העדים מטעם התובע העידו כי ידוע להם שהתובע עזר בשיפוץ ואף הנתבעת אישרה בחקירתה הנגדית כי התובע שיפץ את המטבח ובנה ארונות קיר בחדרי הילדים (עמ' 44 לפרו'), אולם מהעדויות, אשר הובאו לפני, לא ניתן ללמוד מאילו מקורות מומן השיפוץ ומהו הסכום שהושקע בשיפוץ.

     

    כאשר התובע מצדו לא הוכיח כל העברות כספים מחשבונו לטובת השיפוץ ולא הציג קבלות אשר יש בהן לתמוך בטענותיו.

    יצוין כי אכן התרשמתי שהתובע עזר בניהול השיפוץ וייתכן כי אף השקיע כספים, כאלו או אחרים, אולם לא הוכח, ואף לא התרשמתי, כי המדובר בשיפוץ משמעותי ו/או השקעה מסיבית, אשר יש בהם כדי ללמד על שיתוף. כאשר, כאמור, התובע נהנה ממגורים בדירה לאורך השנים ללא תשלום דמי שימוש.

     

    אי רישום הזכויות בדירה ע"ש התובע-

     

58. התובע מסר במסגרת ההליך מספר הסברים שונים באשר לאי רישום מחצית הזכויות בדירה על שמו:

    האחד- בשל היותו נשוי באותה עת ועפ"י עיצה משפטית שקיבלו ע"י עורך הדין שייצג בהליכי רכישת הדירה. לא העיד את עורך הדין

    השני- עם סילוק המשכנתא היה אמור להרשם כבעל זכויות

    השלישי- לא ייחס חשיבות לרישום.

    הרביעי- מעולם לא פנה אל הנתבעת לצורך רישום הזכויות על שמו כי ידע שתסרב.

     

    יצוין כי העובדה כי נמסרו מספר הסברים הינה תמוהה כלשעצמה.

    זאת ועוד, לא מצאתי כי עלה בידי התובע להוכיח אמיתותם של אף לא אחד מהסברים אלו.

     

59. התובע העיד כי הנתבעת מלכתחילה סירבה לראות בו כשותף לדירה וראה בדירה כשייכת לה בלעדית, ולכן לא עמד על כך.

     

60. אף לאחר פרעון המשכנתא ע"י אבי התובעת בשנת 2004 לא הועברו מחצית הזכויות בדירה ע"ש התובע, כאשר התובע העיד כי הנתבעת סירבה (עמ' 15 לפרו' שורות 18-29).

     

61. לשאלת בית המשפט- מדוע התובע לא עמד על רישום מחצית הזכויות בדירה על שמו, השיב התובע כי :

    "התובע: הייתי צריך לפתוח תיבת פנדורה איתה.

    כב` הש` כהן אביטן: למה?

    התובע: כי היו מתחילים ויכוחים ותלך מכאן ואני לא רוצה והדירה לא שלך וכל זה. אז אמרתי תעזוב אני מעדיף שקט נפשי למרות שאני בטוח שיש לי חלק בדירה.

    כב` הש` כהן אביטן: היא מבחינתה לשיטתך לא התכוונה לשתף אותך בזכויות בדירה, היא מבחינתה לא התכוונה לשתף אותך בזכויות בדירה.

    התובע: לא.

    (עמ' 23 לפרו' שורות 19-25).

     

62. מהאמור ניתן להסיק כי הצדדים הסכימו כי לא יתקיים הסדר של שיתוף ביחס לדירה, כאשר הנתבעת במהלך כל השנים סירבה לשתף את התובע, אשר מצדו בחר להשלים עם המצב הנתון ולא לעמוד על השיתוף.

    סוגיית השיהוי-

63. התביעה הוגשה כ-15 שנים לאחר שהצדדים נפרדו.

    התובע הסביר את השיהוי הניכר בהגשת התביעה בכך שהוסכם, לטענתו, בין הצדדים כי הנתבעת תישאר להתגורר בדירה עד אשר "הילד האחרון יוצא מהדירה". הבת א' יצאה מהדירה בשנת 2018.

    לטענת התובע, פנה אל הנתבעת בעניין הדירה כבר בשנת 2019, אך הנתבעת התנערה מההסכמות ולאחר מכן פרצה מגיפת הקורונה, אשר עיכבה הגשת התביעה.

    עוד טען התובע כי יש לבחון את מרוץ ההתיישנות מהמועד בו עזבה הבת א' את הבית.

     

    התובע לא הציג כל ראיה בדבר קיומו של הסכם כאמור, אשר הוכחש ע"י הנתבעת.

64. על כן, מבלי להכריע בסוגיית ההתיישנות, אף בעצם השיהוי הרב בהגשת התביעה, בנוסף ליתר הנסיבות שפורטו לעיל, יש כדי להעלות ספק באשר למהימנות טענות התובע באשר לזכויות בדירה וחיזוק גרסתה של הנתבעת.

    סוגיית תום הלב-

65. התובע העיד שירש שליש דירה בשנת 2007 טרם נפרדו הצדדים, בגינה קיבל סך של 450,000 ₪, אך לא שיתף את הנתבעת בכספי הירושה (עמ 11 לפרו' שורות 34-36, עמ' 12 לפרו' שורות 21-22, 32, ועדות אחות התובע בעמ' 29 לפרו').

    משהתובע בחר שלא לשתף את הנתבעת בכספי הירושה, אך, מנגד, עותר לקבלת זכויות בדירה, אשר אין חולק כי, למצער, מרביתה מומנה מכספיה של הנתבעת, מעלה חשש לחוסר תו"ל ובבחינת "שלך שלי- שלי שלי".

    אף מטעם זה, סבורני כי יש מקום לדחות את התביעה.

    לסיכום:

66. אשר על כן, ולאור האמור לעיל, התביעה נדחית.

    התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 50,000 ₪.

    ניתן היום, ט' סיוון תשפ"ד, 15 יוני 2024, בהעדר הצדדים.