האיש טען כי מימן חלק מרכישת הדירה, שרשומה על שם בת הזוג בלבד. בית המשפט לא מצא בסיס לטענות וקבע שלכל היותר הוא סייע לקנות ריהוט
השופטת ציפי כהן אביטן דחתה לאחרונה תביעה שהגיש אדם נגד בת זוגו לשעבר. השניים חיו יחד במשך שנים בדירה שרשומה על שם האישה והוא טען שהדירה משותפת. השופטת קיבלה את גרסת האישה שלפיה היא מימנה את רכישת הנכס באמצעות מכירת דירה אחרת שלה והלוואת משכנתה ששולמה מחשבונה במשך רוב התקופה.
הצדדים ניהלו קשר זוגי משנת 1984, ללא נישואין. יש להם שני ילדים משותפים, ילידי 1988 ו-1993. כשהם הכירו, היא הייתה גרושה ואם לבת והוא היה פרוד ואב לבן. האיש התגרש ב-1991.
ב-1985 רכשה האישה דירה שנרשמה על שמה באמצעות כספים שקיבלה במסגרת הליך הגירושין, וכן באמצעות הלוואת משכנתה. ב-1988 עברו בני הזוג לגור בדירה זו.
שנתיים אחר כך נמכרה הדירה תמורת 73,000 דולר ובמקומה נרכשה דירה אחרת, תמורת 113,000 דולר. גם דירה זו נרשמה על שם האישה בלבד והצדדים עברו לגור בה.
בני הזוג נפרדו ב-2007. האישה המשיכה לגור בדירה יחד עם הילדים, והיא גרה בה עד היום.
ב-2022 הגיש האיש תביעה בה ביקשה להצהיר שמדובר בנכס משותף, חרף הרישום על שם האישה בלבד. הוא ציין כי השניים היו ידועים בציבור, וכי הייתה כוונת שיתוף ספציפית ביחד לדירה. לדבריו, הדירה הראשונה שנרכשה ונרשמה על שם האישה מומנה ברובה באמצעות משכנתה. לאחר שנמכרה, הוא מימן את ההפרש שהיה דרוש לרכישת הדירה החדשה נשוא המחלוקת. הוא הסביר שבאותה תקופה קיבל מאביו 50,000 שקל ובנוסף קיבל 60,000 שקל במסגרת גירושיו, והעביר סכומים אלה לטובת הרכישה.
עוד הוא הוסיף שהדירה הראשונה נרשמה על שם האישה בלבד שכן באותו זמן הוא היה נשוי והצדדים חששו שאשתו תעתור לזכויות בנכס. מסיבה זו גם המשכנתה נלקחה על ידי האישה לבדה.
התובע הדגיש שהמשכנתה אמנם שולמה מחשבון הבנק של האישה, אך הוא דאג לתשלום הוצאות משק הבית ובכך למעשה השתתף ברכישה.
האישה טענה מנגד כי הדירה נשוא התביעה אינה נכס משותף אלא נכס חיצוני, "גלגול" של הדירה הראשונה שרכשה. היא הדגישה כי את הדירה הראשונה רכשה לבדה באמצעות הון עצמי ומשכנתה, כשהתובע נתן לה 30,000-40,000 שקל בלבד כעזרה לרכישת ריהוט לדירה. זאת ועוד, הוא אישר בזמן אמת שהדירה לעולם תישאר רק שלה.
ראייה חותכת
השופטת ציפי כהן אביטן מבית המשפט למשפחה בתל אביב הבהירה כי לפי חוק המקרקעין לרישום יש חשיבות ניכרת מבחינה קניינית, וככלל הוא מהווה ראייה חותכת לתוכנו.
עוד כתבה השופט כי גרסת התובע באשר לאופן מימון רכישת הדירה לא הוכחה. הוא לא צירף כל ראיה להעברת כספים לנתבעת לצורך רכישת הדירה. השופטת ציינה שגרסת הנתבעת שלפיה התובע סייע רק ברכישת הריהוט הייתה מהימנה. היא הוסיפה כי בהתחשב בשנים הרבות שבהן גר התובע בדירה, זה סביר שהוא יתרום את חלקו ויסייע ברכישת ציוד לנכס.
כמו כן, הנתבעת רשומה כלווה יחידה במשכנתה, כשהתובע לא רשום כערב או כלווה. השופטת גם לא מצאה בעובדה שתשלומי המשכנתה שולמו מהחשבון המשותף במשך כ-10 שנים הוכחה לכוונת שיתוף. "ממילא לו היו הצדדים שוכרים דירה, הדעת נותנת כי הוצאות המדור היו משולמות מתוך החשבון המשותף ועת התובע התגורר בדירה ללא תשלום דמי שימוש", כתבה.
בנסיבות אלה דחתה השופטת את התביעה.
התובע (שהלך לעולמו כחודשיים לפני מתן פסק הדין) חויב בהוצאות בסך 50,000 שקל.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו״ד אברהם רובינוב
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.