פס"ד בערעור על ביטול צוואה הדדית

כב' השופטת תמר נסים שי

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (כב' השופטת רונית גורביץ) בת"ע 52005-08-18 מיום 19.3.2023, במסגרתו קיבל בית המשפט קמא את התנגדות המשיבים והורה על ביטול הצוואה ההדדית עליה חתמו המערער וגב' א.מ (להלן: "המנוחה") ביום 12.2.2012 (להלן: "הצוואה ההדדית"), וכן על ביטול הנספח המשלים לצוואה ההדדית מיום 24.4.2014 (להלן: "הנספח המשלים"). זאת, תוך קביעה כי פעולות משפטיות שביצעה המנוחה, ובכללן בין היתר הגשת צווי הגנה, בקשה לגירושין ותביעה לפירוק שיתוף, מהוות חלף הודאה בכתב מצידה בדבר ביטול הצוואה ההדדית והנספח המשלים. בהמשך לקביעתו זו, קבע בית המשפט קמא, כי צוואתה האחרונה של המנוחה מיום 4.4.2016 (להלן: "הצוואה המאוחרת") הינה בת תוקף.

    

2. יצוין כי במסגרת פסק הדין קבע בית המשפט קמא, לאחר שקיים דיון מפורט בסוגיה, כי הצוואה עליה חתמו המערער והמנוחה בשנת 2012 אכן מהווה "צוואה הדדית" וכי הנספח המשלים עליו חתמו השניים בשנת 2014 מהווה "צוואה הדדית משלימה". במסגרת כתב הערעור לא חלק המערער על קביעה זו ואילו המשיבים לא הגישו ערעור מטעמם על פסק הדין. היינו, פסק הדין של בית המשפט קמא בנוגע לסוגיה זו, חלוט.

    

   רקע עובדתי בתמצית

    

3. המערער והמנוחה נישאו ביום _____ ובהמשך, נולד בנם המשותף, הוא המשיב 3. למנוחה שני ילדים נוספים מנישואים קודמים, הם המשיבים 1-2. אף למערער שלושה ילדים נוספים מנישואים קודמים, אשר אינם צד בהליך זה. המנוחה הלכה לבית עולמה ביום _______, לאחר שבמשך למעלה מעשור נאבקה במחלת הסרטן.

    

4. ביום 12.2.2012 חתמו המערער והמנוחה על הצוואה ההדדית בפני נוטריון, בה ציוו כי לאחר פטירת שניהם יחולק כל עיזבונם, בחלקים שווים, בין שלושת המשיבים (משמע, המערער "הדיר" מהצוואה את ילדיו מנישואים קודמים). בין היתר, נקבע בסעיף 5 לצוואה המשותפת כך: "הננו מדגישים ומצווים כי צוואה זו תקוים רק לאחר פטירת שנינו, כלומר פטירת אחד מאתנו לא תקנה זכות למי מהזוכים ואף לא לאף אדם אחר בעיזבון של המצווה שנפטר כל עוד המצווה השני בחיים, רק כאשר שנינו נפטר תיכנס צוואה זו לתוקפה". כן הודגש בסעיף 6 לצוואה המשותפת כי "... וכל הזמן שלא נבטל או נשנה את הכתוב בצוואה זו או בתוספת אחרת לצוואה זו בחתימת ידנו... גם יחד תחול צוואתנו זו מיום פטירת האחרון בינינו".

    

5. ביום 24.4.2014 חתמו המערער והמנוחה (בפני אותו נוטריון) על הנספח המשלים שעסק בדירת המגורים של בני הזוג, וקבע כי זו תועבר לבן הזוג הנותר בחיים אשר יוכל לעשות בה כחפצו, וכי רק לאחר פטירתו תועבר הדירה לשלושת המשיבים (סעיפים 3-5 לנספח המשלים).

    

6. ביום 4.4.2016 ערכה המנוחה את הצוואה המאוחרת בפני עדים, בה ציוותה את כל רכושה לשלושת המשיבים, בחלקים שווים. לעניין זה נקבע בסעיף 6 לצוואה המאוחרת כך: "למען הסר ספק הנני מדגישה ומצווה כי אם אלך לבית עולמי לפני בעלי מר ע.ש... יחולק עזבוני ו/או חלקי בעיזבון רק לשלושת ילדיי הזוכים הנ"ל בחלקים שווים ולא לבעלי" (ההדגשות במקור- ת.נ.ש).

    

   אין מחלוקת (ומכל מקום אין ערעור על קביעת בית המשפט קמא בעניין זה) כי המנוחה לא יידעה את המערער בדבר עריכת הצוואה המאוחרת ולא הודיעה לו במפורש, באמצעות מסמך בכתב על ביטול הצוואה ההדדית והנספח המשלים.

    

7. בחלוף כשנתיים מצוואתה המאוחרת, ביום 28.1.2018, הגישה המנוחה לבית המשפט בקשה לצו הגנה במעמד צד אחד כנגד המערער, בטענה כי נהג באלימות כלפיה. עם זאת, צו ההרחקה הזמני שהוצא כנגד המערער במעמד צד אחד במסגרת אותו הליך בוטל לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים והומר בצו הדדי למניעת הטרדה מאיימת, תוך שנקבע כי אין מקום למתן צו הגנה. המנוחה לא שבה להתגורר עם המערער בבית המגורים המשותף ותחת זאת עברה להתגורר בבית שכור, בתנאי הוספיס ביתי. כשבועיים לאחר מכן, ביום 14.2.2018, הגישה המנוחה בקשה ליישוב סכסוך לבית הדין הרבני, ומספר חודשים לאחר מכן, ביום 6.5.2018, הגישה תביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני בחיפה. כאמור, זמן קצר לאחר מכן, ביום _______, הלכה המנוחה לבית עולמה.

    

8. לאחר פטירתה של המנוחה הגיש המערער בקשה למתן צו קיום לצוואה ההדדית ולנספח המשלים. מנגד, המשיבים הגישו כתב התנגדות לצוואה ההדדית ולנספח המשלים וביקשו לקיים את צוואתה המאוחרת של אמם.

    

   פסק דינו של בית המשפט קמא

    

9. בפסק דינו נדרש בית המשפט קמא לשורת הכרעות, במספר סוגיות, המהוות נדבכים לקביעותיו הסופיות. כאמור לעיל, חלק מהקביעות אינו במחלוקת כאן ולפיכך אדרש אליהן להלן בתמצית בלבד.

    

10. ראשית דן בית המשפט קמא בסיווג הצוואה עליה חתמו המערער והמנוחה בשנת 2012 (כמו גם בסיווג הנספח המשלים עליו חתמו בשנת 2014), וקבע כי "הצוואה משנת 2012 הינה צוואה הדדית וכי את הנספח לצוואה יש לראות כצוואה הדדית משלימה המתייחסת רק לבית".

     

11. בהמשך דן בית המשפט קמא בשאלה האם המנוחה חתמה על הצוואה ההדדית והנספח המשלים תחת השפעה בלתי הוגנת. לאחר שבחן את הראיות ועדויות העדים בסוגיה, קבע כי הגם שבני הזוג חוו במהלך חייהם המשותפים קשיים בקשר הזוגי, הוא לא שוכנע כי המנוחה חתמה על הצוואה ההדדית והנספח המשלים מחמת השפעה בלתי הוגנת מצד המערער.

     

    הקביעות שלעיל אינן במחלוקת.

     

12. בהמשך עסק בית המשפט קמא ברקע אשר הביא את המנוחה לערוך את הצוואה המאוחרת בשנת 2016. לאחר שבחן את הראיות בסוגיה, אשר כללו בין היתר דברים אותם כתבה המנוחה ביומנה, קיבל בית המשפט את גרסת המשיבים והעדים מטעמם, וקבע כי במהלך חייהם המשותפים ובעיקר בשנות חייה האחרונות, המנוחה עברה התעללות נפשית והזנחה מצד המערער אשר לא טיפל בה כראוי, התייחס אליה בגסות, צעק עליה וקילל אותה בכל הזדמנות, ניסה לנתקה מהמשיבים ומנע ממנה את צרכיה הבסיסיים.

     

13. אקדים ואבהיר כבר עתה, כי לא מצאתי מקום להתערב בקביעות אלו של בית המשפט קמא, באשר הן מבוססות על ממצאים עובדתיים אליהם הגיע בהתאם להתרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מן העדויות שנשמעו בפניו וכן מיתר הראיות אשר נבחנו על ידו. כידוע, כלל הוא שאין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, למעט מקרים חריגים שבהם מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע, או שגיאה עקרונית היורדת לשורש העניין, חריגים אשר אינם בנמצא בעניין שלפניי.

     

14. מכאן עבר בית המשפט קמא לעסוק בשאלה המצויה בלוז הערעור שלפנינו, והיא האם פעולות שונות אותן ביצעה המנוחה מהוות חלף הודעה בכתב למערער על ביטול הצוואה ההדדית והנספח המשלים, באופן העולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 8א(ב)(1) לחוק הירושה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק הירושה").

     

15. בית המשפט קמא קבע כי בחוק הירושה לא נקבע באיזה אופן תתבצע מסירת ההודעה בכתב, האם פיזית או שמא מספיקה ידיעה, וכן הפנה לפסיקה (ת"ע (חי') 15472-02-13 פלונית נ' פלוני (22.7.14)) (ולהלן: "עניין פלונית"), ממנה למד כי בנסיבות מסוימות ניתן לסטות מדרישת מסירת הודעה בכתב ובלבד שהמצווה השני ידע על עריכת הצוואה החדשה ו/או ביטול הצוואה ההדדית, באופן הנותן מענה לרציונל ההסתמכות המצוי בדרישת חוק הירושה. קביעה זו, כך שם, ניתן לסמוך על אחת משתיים - א- שימוש בעקרון ריפוי פגם בצוואה המצוי בסעיף 25 לחוק הירושה, כאשר רצון המנוח אינו מוטל בספק לגבי אותה צוואה וגם בנוגע לביטולה. ב- גישת הפרשנות התכליתית, באמצעות היקש מיישום דרישת הכתב בהוראות חוק אחרות, לפיו בהתקיים נסיבות חריגות כגון "עקרון תום הלב" או "זעקת ההגינות" הפורצות מתוך הנסיבות, עמידה על "דרישת הכתב" תהפוך היא עצמה לבלתי צודקת.

     

16. בהתאם קבע בית המשפט קמא כי הפעולות אותן ביצעה המנוחה, הכוללות הגשת בקשה לגירושין וכתב תביעה לפירוק שיתוף, פגישה ביחידת הסיוע, חלופת טיוטות, הגשת צווי הגנה וההפרדה פיסית בינה ובין המערער, עולות כדי הודעה בכתב שהובאה לידיעתו של המערער, בדבר רצונה של המנוחה להתנתק ממנו בכל היבט. משכך קבע בית המשפט קמא כי המערער אינו יכול לטעון כיום טענת הסתמכות על הצוואה ההדדית.

     

17. בית המשפט קמא הוסיף כי לא יעלה על הדעת שהמערער, ממנו ביקשה המנוחה להתגרש ולהיפרד רכושית בעודה בחיים, הוא שיירש אותה רק בשל היותו פורמאלית נשוי לה נוכח פטירתה בטרם קבלת הגט, וכל זאת שעה שהביעה רצון מפורש כי כל רכושה יועבר למשיבים בצוואה המאוחרת. משכך קבע כי מתקיימות במקרה זה נסיבות חריגות, בהן "עקרון תום הלב" או "זעקת ההגינות" פורצות מתוך הנסיבות עד כדי כך שעמידה על דרישת הכתב תהפוך היא עצמה "לבלתי צודקת".

     

18. בהמשך דן בית המשפט קמא בטענות המערער לפיהן יש לבטל את הצוואה המאוחרת מחמת השפעה בלתי הוגנת מצד המשיבים וכן בהעדר הוכחה כי זו נחתמה על ידי המנוחה. בית המשפט קמא קבע כי המערער לא הניח כל תשתית עובדתית לביסוס גרסתו ולא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנות. עוד הוסיף וקבע כי העובדה שהמנוחה בחרה לערוך את הצוואה המאוחרת בשנת 2016 ולא עובר לגירושין בשנת 2018, מעידה על רצונה האמיתי של המנוחה להוריש את רכושה למשיבים.

     

19. לאור כל האמור קיבל בית המשפט את תביעת המשיבים, הורה כי הצוואה ההדדית והנספח המשלים בטלים, וקבע כי הצוואה המאוחרת הינה בת תוקף. בנוסף הורה בית המשפט קמא למערער לשלם למשיבים הוצאות משפט בסך 40,000 ₪ כולל מע"מ.

     

    טענות הצדדים בתמצית

     

20. לטענת המערער, שגה בית המשפט קמא בקביעתו כי הגשת התביעה לגירושין והליך פירוק שיתוף בשנת 2018 על ידי המנוחה מקיימת את דרישת הכתב לביטול הצוואה ההדדית, מקום בו בעקבותיה ידע המערער כי היא אינה משקפת עוד את רצון הצדדים. לעניין זה טען המערער כי דרישת הכתב באה לתת מענה לאינטרס ההסתמכות של הצדדים, ובענייננו, בהעדר הודעה אחרת, סמך המערער על המנוחה כי עיזבונה יהיה שלו עד אריכות ימיו, ובכפוף לכך הסכים כי לאחר מכן רק המשיבים ירשו אותו בעוד ילדיו מנישואים קודמים הודרו מהצוואה.

     

21. לטענת המערער, אם היה הולך הוא לעולמו בין השנים 2016 (מועד עריכת הצוואה המאוחרת) ועד לפתיחת הליך הגירושין בשנת 2018, ברור כי הצוואה ההדדית הייתה נותרת תקפה. זאת, כאשר המנוחה לא סיפרה לו כי עשתה צוואה חדשה ובעוד הוא הדיר את ילדיו מנישואים קודמים על פי רצונה, היא עצמה לא התכוונה לעמוד בהתחייבויותיה בהתאם לצוואה ההדדית. כן הוסיף כי בנסיבות אלו, אף אילו היה הולך לעולמו לאחר הגשת תביעת הגירושין על ידי המנוחה, יש יסוד ממשי להניח כי דבר קיומה של הצוואה המאוחרת כלל לא היה נודע. העובדה שהמנוחה הגישה תביעת גירושין שנתיים לאחר שכתבה את הצוואה ההדדית, אינה יכולה להוות את דרישת היידוע בכתב הקבוע בחוק.

     

22. יתר על כן, המערער הוסיף וטען כי לא הייתה לו כל סיבה לחשוד שהמנוחה תרצה לפגוע בו לאחר שסעד אותה במשך למעלה מ-25 שנות נישואיהם, כאשר מרבית הריבים בין השניים במהלך השנים נגעו למשיבים ובסופם היו השניים מתפייסים, דבר אשר סביר שהיה קורה גם הפעם אלמלא מעורבות המשיבים. עוד הוסיף כי במסגרת הצוואה ההדדית "קנתה" המנוחה 2/3 מעיזבונו לטובת שני ילדיה מנישואים קודמים ואף "כבלה" אותו להעניק את כל עזבונו למשיבים, אשר לגרסתו גרמו לפירוד ביניהם, כך שאין בסיס לקביעת בית המשפט קמא כי הבין או ידע על רצון המנוחה לבטל את הצוואה ההדדית באופן שיכול היה לגרוע מזכויות ילדיה.

     

23. לטענת המערער שגה בית המשפט קמא עת ביסס את פסק דינו על "עקרון תום הלב" או "זעקת ההגינות". בנסיבות העניין, קביעה לפיה היה עליו לדעת כי המנוחה אינה מעוניינת עוד בצוואה ההדדית הינה מרחיקת לכת, ופותחת פתח לניצול חמור של מוסד הצוואות ההדדיות.

     

24. המערער הוסיף וטען כי שגה בית המשפט קמא עת בחר לתת תוקף לצוואה המאוחרת, הגם שלא הוכח כי זו נחתמה על ידי המנוחה. לטענתו, השוואת חתימות המנוחה על הצוואה ההדדית והנספח לצוואה מול החתימה על הצוואה המאוחרת, מעלה כי המדובר בחתימות שכלל אינן דומות. כן הוסיף וטען כי המשיבים מצדם התעלמו כליל מטענה זו ולא הביאו כל ראיה להוכחת חתימת המנוחה על הצוואה המאוחרת או על האופן בו זו נחתמה.

     

25. המערער הוסיף וטען כי גם אילו אכן חתמה המנוחה על הצוואה המאוחרת, הרי ששגה בית המשפט קמא עת קבע כי לא הוכחה קיומה של השפעה בלתי הוגנת. לעניין זה הפנה, בין היתר, לעובדה כי הצוואה המאוחרת נחתמה בעיר ראשון לציון, מקום מגוריה של המשיבה 2, אשר רחוק מרחק רב ממקום מגורי המנוחה, לעובדה כי המנוחה לא הייתה ניידת באופן עצמאי ולהתרשמות בית המשפט קמא כי הייתה מוכנה לעשות הכל עבור ילדיה.

     

26. בנוסף טען המערער כי שגה בית המשפט קמא עת הותיר על כנה התנגדות שנייה אותה הגישו לטענתו המשיבים ודן בטענות אותן העלו במסגרתה, הגם שאלו מהוות "הרחבת חזית".

     

27. מנגד, המשיבים סמכו ידם על קביעותיו של בית המשפט קמא בפסק הדין. לטענתם, פסק הדין ניתן לאחר שבית המשפט בחן לעומק את מכלול הראיות והעדויות טרם קבע כי המנוחה, בעודה בחיים, הביעה את רצונה הברור באשר לאומד דעתה ורכושה.

     

28. בכל הנוגע לביטול הצוואה ההדדית והנספח לצוואה, המשיבים טענו כי פסק הדין לא בוסס רק על הגשת תביעת הגירושין על ידי המנוחה אלא על כלל הנסיבות הזועקות לשמיים, הכוללות פעולות אקטיביות אותן עשתה, לרבות הגשת בקשה לצו הגנה, ניהול דיון במסגרת הבקשה לצו הגנה, עזיבת הבית המשותף, פנייה לעו"ד לשם הגשת תביעת גירושין ותביעה לפירוק שיתוף, הגעה ליחידת הסיוע לשם ניהול הליך יישוב סכסוך, קיומו של מו"מ בין הצדדים לצורך הגעה להסכם, לרבות החלפת טיוטות בין הצדדים, ועוד. משכך, לטענת המשיבים, צדק בית המשפט קמא עת קבע כי המערער ידע על רצונה של המנוחה להתנתק ממנו בכל היבט, ואף הסכים לכך בעודה בחיים. המשיבים הוסיפו וטענו כי מכל מקום, אמונתו הסובייקטיבית של המערער בדבר רצון המנוחה כלל אינה עומדת לדיון ואינה מהווה עילה לערעור.

     

29. בכל הנוגע לטענות לעניין חתימת המנוחה על הצוואה המאוחרת, המשיבים טענו כי המערער הוא שנהג במחדל עת נמנע מלעתור למינוי מומחה שיבחן את הסוגיה. עוד הוסיפו וטענו כי בית המשפט קמא קבע בצדק שהמערער לא הניח תשתית ראייתית לביסוס גרסתו ולא עמד בנטל המוטל עליו כאשר נמנע מלהביא לחקירה את עורך הדין שערך את הצוואה המאוחרת ואת עדי הקיום לה, ואף נמנע מלחקור את המשיבים בסוגיה.

     

30. אשר לטענות המערער בדבר הגשת "התנגדות שנייה" טענו המשיבים כי בפועל, המערער לא העלה את הטענה כנגד כתב ההתנגדות המתוקן בהזדמנות הראשונה ואף לא פעל להגיש בקשת רשות ערעור לאחר שנדחתה בקשתו להוצאת ההתנגדות מהתיק. הם הוסיפו וטענו כי מכל מקום מדובר בטענה פרוצדורלית אשר כבר נקבע כי "אינה מיטת סדום", ודאי כאשר עסקינן בהליך הנדון בבית המשפט לענייני משפחה.

     

31. ביום 6.11.2023 התקיים דיון בערעור, במסגרתו השלימו הצדדים טענותיהם. חרף ניסיונותינו במהלך הדיון לא הצליחו הצדדים להגיע לידי פתרון מוסכם ולכן אין מנוס אלא להכריע בערעור.

     

    דיון והכרעה

     

32. לאחר שבחנתי את פסק דינו של בית המשפט קמא ואת כתבי הטענות מטעם הצדדים, ולאחר ששמענו את השלמת הטיעונים בדיון אשר התקיים לפנינו, דעתי היא כי דינו של הערעור להתקבל. להלן אפרוס נימוקיי.

     

33. כאמור, אין בכוונתי להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא בפסק הדין בכל הנוגע ליחסי המערער והמנוחה, נימוקי עזיבתה את הבית המשותף ורצונה כפי שהובע בצוואתה המאוחרת. מדובר בקביעות אשר התקבלו על סמך התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית של בית המשפט קמא מן העדויות שנשמעו בפניו וכן מיתר הראיות אשר הוצגו לפניו ונבחנו על ידו. הסוגיה הנדרשת להכרעה בערעור עניינה בקביעת בית המשפט קמא כי הפעולות אותן ביצעה המנוחה, הכוללות בין היתר הגשת בקשה לצו הגנה, פתיחת תיק גירושין והגשת תביעה לפירוק שיתוף, מהוות חלף הודאה בכתב אשר די בה לצורך קביעה בדבר ביטול הצוואה ההדדית והנספח המשלים ע"י המנוחה.

     

    לקביעה זו, כפי שיובהר מיד, איני יכולה להסכים.

     

34. כזכור, בית המשפט קמא קבע כי הצוואה משנת 2012 כמו גם הנספח המשלים משנת 2014, הינן צוואות הדדיות. זו אם כן נקודת המוצא בערעור דנן. העיקרון הניצב ביסודן של צוואות הדדיות הינו עקרון ההסתמכות של בני הזוג זה על צוואתו של זה. עקרון זה קיבל ביטוי בסעיף 8א(א) לחוק הירושה, המורה כדלקמן:

     

    "בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות)."

     

    בהמשך לכך מוסיף וקובע סעיף 8א(ב) לחוק הירושה את התנאים לביטולה של צוואה הדדית, כאשר לעניינינו רלוונטי החלק העוסק בביטול צוואה הדדית בחייהם של בני הזוג:

    "(ב) לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה:

    בחייהם של שני בני הזוג- המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה

    בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים"

     

35. התכלית העומדת בבסיס חיוב צד המעוניין לבטל את הצוואה המשותפת להודיע על כך באמצעות מסירת הודעת ביטול בכתב, נוגעת לצורך להגן על אינטרס ההסתמכות של הצד השני לצוואה ההדדית ולהבטיח קיומה של וודאות אצלו בנוגע למצבה של הצוואה ההדדית. בעניין זה נקבע בע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון, פ"ד נג(5) 703 (17.11.1999) כך:

     

    "בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות עליו ראוי לכאורה להגן. בכך שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה "רגילה". בצוואה רגילה אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה... גם בצוואה המשותפת וההדדית אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים. עם זאת, לכאורה קיים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של המוריש האחר. מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה. בצוואה משותפת והדדית עניין לנו בגמירת דעת של שני מצווים הפועלים במשותף ובאופן הדדי."

     

    יש לציין, כי דברים אלו נכתבו עוד בטרם נכנס לתוקפו תיקון מספר 12 לחוק הירושה וקיבלו במסגרת תיקון זה עיגון והסדרה אף בחוק, כאשר לעניין זה נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק (מיום 15.3.2005):

     

    "כאמור, העקרון שבבסיס הצוואה ההדדית הוא ההסתמכות ההדדית בין המצווים, שלפיו אין לבטל חד צדדית את הצוואה. עקרון זה עומד בניגוד לעקרון הבסיסי המוגן בחוק הירושה- הוא החופש לצוות, שבשלו ניתן, עד רגע המוות, לשנות את הצוואה. בניסיון לאזן בין שני העקרונות מוצע לקבוע הוראות שונות לעניין ביטול הצוואה בחייהם של בני הזוג, שכן אז יכולים שני הצדדים לשנות את הצוואה... לעניין ביטול הצוואה בחיי שני בני הזוג, מוצע כי ביטול כזה יהיה אפשרי במתן הודעה בכתב לבן הזוג השני. יש להדגיש כי לפי הצעת החוק, ביטול הצוואה על ידי אחד מבני הזוג יביא לביטולה האוטומטי של צוואת בן הזוג האחר, וכי הביטול יהיה בו זמנית לשתי הצוואות ויכנס לתוקפו עם מסירת הודעת הביטול לצד שכנגד".

     

36. על המשמעות הנגזרת מאי עמידה בתנאים לביטול צוואה הדדית, עמד כב' השופט מ' מזוז בבע"מ 10090/17 פלונית נ' פלוני (25.1.2018):

     

    סעיף 8א לחוק הירושה המסדיר את מוסד הצוואות ההדדיות בין בני זוג, קובע כי ניתן לבטל צוואה הדדית הן בעת ששני בני הזוג חיים והן לאחר מותו של אחד מהם, אך זאת בתנאים שונים: במקרה הראשון באמצעות מסירת הודעה על ביטול הצוואה... אי עמידה בתנאים אלה מובילה לכך שלפעולת ביטול הצוואה ההדדית אין תוקף (סעיף 8א(ב) רישא לחוק), ולא לכך שהתנאים האמורים מוּחלים על עיזבונו של בן הזוג שביקש לבטל את הצוואה ההדדית, כפי משאלתם של המבקשים. הדין הוא אפוא (תחת ההנחות האמורות), כי משלא עמד המנוח בתנאים שנקבעו בסעיף 8א(ב) לביטול הצוואה ההדדית, צוואתו, שביקשה לכאורה לבטל את הצוואה ההדדית, נעדרת כל תוקף."

     

37. עו"ד עירית רייך זיו במאמרה "משנים מפני השלום": חופש הציווי או חופש החוזים? חופש החוזים עדיף – היבטים עיוניים ומעשיים בהסדרתה של הצוואה ההדדית", (ולהלן: משנים מפני השלום) אשר פורסם בכתב העת משפט ועסקים כד, תשפ"א, הביעה דעתה אודות משמעות ההודעה, בדברים הבאים:

     

    "ההודעה היא כלי אשר מגן על הערכים שבבסיס הצוואה ההדדית, והיא מבטאת את היות הצוואה מסמך משותף והדדי... מטרתו של הכתב אינה רק להבטיח את גמירות דעתו של המצווה המבטל, אלא גם (ואולי בעיקר) להבטיח שתיווצר ודאות אצל מקבל הודעת הביטול כי הצוואה ההדדית – מסמך  משפטי משותף בעל משמעות כבדה מבחינה כלכלית ומשפחתית – אכן בוטלה." (עמ' 437).

     

    וראו גם הדברים שנאמרו בספרם של ש. שוחט מ. פינברג ו- י. פלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית מורחבת ומעודכנת, התשע"ד 2014 עמ' 149 - "כך או כך, ברור שהודעת הביטול צריכה להיות ברורה וחד משמעית וחייבת להתבצע מסירה בפועל".

     

38. דברים אלה מקובלים גם עלי. החוק יצר מנגנון מחייב, ברור ופשוט לצורך ביטול צוואה הדדית וזאת על דרך מתן הודעה, אשר נדרש כי תמסר בכתב, וברי הוא שתכליתו של מנגנון קשיח זה להבטיח כי הצדדים, אשר סומכים ומסתמכים זה על זה בכל הנוגע לסיכומם ההדדי במסגרת צוואתם ההדדית, יפעלו בכל רגע נתון מתוך מודעות ברורה למצב הדברים ותוך שהם מוודאים כי מודעות זו הינה מנת חלקו אף של בן זוגם לצוואה ההדדית.

     

    במאמר מוסגר יוער, כי אין בהסדר החוקי הנ"ל כדי למנוע ממצווים הדדית לקבוע הוראות בצוואה לפיהן בהתקיימות נסיבות שונות, כגון פרידה של בני הזוג או פתיחה בהליך גירושין, תבוא הצוואה ההדדית לידי ביטול גם ללא הודעה בכתב (סע' 8א(ג) לחוק הירושה). ואולם, במקרה דנן לא מצאו המערער והמנוחה לקבוע בצוואתם כל נסיבה או תנאי אשר מכוחם ניתן יהיה לבטל את הצוואה ההדדית שלא על דרך מסירת הודעה בכתב. השניים אף קבעו במפורש בסע' 6 לצוואה ההדדית כך: "...וכל הזמן שלא נבטל או נשנה את הכתוב בצוואה זו או בתוספת אחרת לצוואה זו בחתימת ידנו ו/או בטביעת אצבע שלנו בפני נוטריון או בפני עדים או בכתב יד גם יחד, תחול צוואתנו זו מיום פט(י)רת האחרון בינינו" (ההדגשה כאן שלי – ת.נ.ש. ויוער כי במקור מודגש משפט הסיום החל מהמילה תחול).

     

39. במסגרת פסק דינו, הפנה בית המשפט קמא לפסיקה שניתנה בבית המשפט לענייני משפחה בעניין פלונית, לפיה בנסיבות מסוימות ניתן לסטות מדרישת מסירת הודעה בכתב ובלבד שהמצווה השני ידע על עריכת הצוואה החדשה או על ביטול הצוואה ההדדית, כך שניתן מענה לרציונל ההסתמכות המבוטא בדרישת החוק.

     

40. לטעמי, גישה זאת, אשר טרם מצאה את ביטויה בפסיקת בית המשפט העליון, מעלה קשיים בלתי מבוטלים. הוראתו של המחוקק בעניין זה ברורה בנוסחה ולפיה הודעת ביטול לצוואה הדדית מחייבת "הודעה בכתב על ביטול הצוואה המשותפת". שומה עלינו להניח כי המחוקק לא השחית מילותיו לריק בקביעתו דרישה ברורה ומפורשת זו יתירה מכך, המחוקק אף לא העמיד "מכשול" ממשי בפני הצד המבקש לבטל את הצוואה המשותפת, כאשר מסירת הודעה בכתב הינה פעולה פשוטה ביותר, אשר כל אדם, גם כזה שאינו משפטן, יכול לבצעה בקלות. מה עוד, שאין צורך בנימוק כלשהו לשם הביטול ודי ברצונו גרידא של המבטל. היינו, אין מדובר במנגנון מורכב אשר קיימת הצדקה ממשית לריכוכו.

     

41. מכל מקום, בעניין שלפנינו דומה כי כלל איננו זקוקים לדון בשאלה האם ראוי לסטות מדרישת הכתב. שכן, אפילו נקבל כי עיקר הדגש בחוק הושם על עצם מסירת ההודעה, ולאו דווקא על היותה של הודעה זו הודעה בכתב, הרי שלטעמי, כמי שמבקשים להורות על ביטול הצוואה המשותפת, לא עלה בידי המשיבים לעמוד בנטל המוטל עליהם להוכיח כי המערער אכן היה מודע לעריכת הצוואה המאוחרת או לרצונה של המנוחה לבטל את הצוואה ההדדית.

     

42. כזכור, בית המשפט קמא קבע כי הפעולות המשפטיות שביצעה המנוחה, הכוללות הגשת צווי הגנה ופתיחת הליכי גירושין ותביעה לפירוק שיתוף, מהוות "חלף הודאה בכתב" לביטול הצוואה ההדדית. אני סבורה, כי קביעה זו, לפיה היה על המערער לדעת ולהבין "במשתמע", או להניח הנחות כאלו ואחרות בדבר רצונה של המנוחה נוכח אירועים אלו ועל בסיס פעולות משפטיות בהן נקטה המנוחה, שאינן נוגעות ישירות לסוגיית הצוואה ההדדית אלא קשורות למישורים אחרים במערכת היחסים בינה לבין המערער, מתרחקת מרחק ניכר נוסף, גדול מדי, מדרישת החוק לעניין מסירת הודעה לצד השני. התרחקות כאמור עלולה לייצר מצב של חוסר וודאות מובנה בין בני זוג החתומים על צוואה הדדית, לאורך חייהם, מצב שהינו מנוגד באופן חזיתי למטרת המחוקק אשר ביקש להקנות וודאות לצדדים לצוואה הדדית ולהגן על אינטרס ההסתמכות ההדדי שלהם.

     

43. יתר על כן, בית המשפט קמא לא הבהיר בפסק דינו מהו אותו "קו גבול" המהווה את תחליף ההמצאה המספק לצורך עמידה בדרישה למסירת הודעה בדבר ביטול צוואה הדדית. האם די בעזיבת המנוחה את הבית? האם יש צורך גם בהגשת הבקשה לצו הגנה? האם רק עם פתיחת הליך הגירושין (אשר מצוי היה בשלב מוקדם במועד פטירתה של המנוחה) היה על המערער להסיק על רצון המנוחה לבטל את הצוואה ההדדית? או שהיה צורך גם בהגשת תביעה לפירוק שיתוף והחלפת הטיוטות בין הצדדים? אני סבורה, כי סימני שאלה אלו אשר עולים מפסק הדין קמא מלמדים, מכיוון נוסף, על הבעייתיות המובנית הקיימת בהכרה בהשתלשלות עניינים כזו או אחרת בין בני זוג כתחליף מספק לביטול צוואה הדדית.

     

44. לצד דברים אלו דומני, כי נכון יהיה להותיר לעת מצוא את השאלה האם לא ניתן יהיה לעולם לקבוע שצד אינו יכול להסתמך על צוואה הדדית בהיעדר הודעה בכתב (כגון במקרה בו הוכח לבית המשפט באופן מובהק כי ידע בפועל על ביטול הצוואה). בבחינה מעמיקה של שאלה זו צריך יהיה, בין היתר, להידרש לשאלה, שטרם לובנה בפסיקה, אודות טיבה של דרישת הכתב בהסדר חוקי זה – האם כמכוננת את ביטול הצוואה ההדדית או שמא מדובר אך בראיה המלמדת על ביטול זה (וראו התייחסות לסוגיית מהותיות דרישת הכתב בחיבור משנים מפני השלום, עמ' 467). עם זאת, קביעה בהיבט זה אינה נדרשת בעניין הנדון כאן. שכן, בכל מקרה איני סבורה כי ניתן להסתפק בפעולות שאין בינן לבין הצוואה מאום ושממילא ננקטו בראשית שלב פרידתם של בני הזוג ובטרם נתקיימו הליכים כלשהם ביניהם לעניין הפרדת הרכוש, כדי לספק את דרישת החוק לעניין מסירת הודעה מספקת על ביטול הצוואה ההדדית.

     

45. זאת ועוד, בנסיבות שלפנינו, נראה כי בית המשפט קמא התעלם מכך שהמנוחה ערכה את הצוואה המאוחרת עוד בשנת 2016, קרי, קרוב לשנתיים בטרם עזבה את בית המגורים המשותף והגישה את הבקשה לצו הגנה כנגד המבקש, כאשר במשך כל התקופה האמורה נמנעה מלבצע את הפעולה הפשוטה והבסיסית של מסירת הודעה בכתב על ביטול הצוואה ההדדית והנספח לה.

     

46. לעניין זה יש לזכור כי גם בעריכת הצוואה המאוחרת וגם בהליכים המשפטיים השונים בהם פתחה כנגד המערער, כשנתיים לאחר מכן, הסתייעה המנוחה בייעוץ וליווי משפטי של עורכי דין. ועדיין, גם כאשר המנוחה בבירור "לא חששה" לפעול מול המערער באופן הכרוך בנקיטה בהליכים משפטיים שונים ובמסירת מסמכים לידיו בנוגע להליכים אלו, היא בחרה, במודע, שלא למסור לידיו מסמך כתוב כלשהו המעדכן אותו אודות ביטול הצוואה ההדדית והנספח לה.

     

47. ודוק: המערער הצהיר במסגרת ההתנגדות שהגיש לצוואה המאוחרת כי המנוחה לא הודיעה לו על בקשתה לבטל את הצוואה ההדדית (סע' 6), ובחקירתו בבית המשפט חידד כי לא ידע על כך מאום: "אני יודע חד משמעית שאם עשית צוואה הדדית אם אתה רוצה לבטל אותה אתה צריך להודיע, מישהו הודיע? עשו מאחורי הגב שלי מי שעשה מה שעשה ואפילו לא ידעתי מיזה (הטעות במקור – ת.נ.ש) הייתי ממש מופתע." (עמ' 77 לפרוטוקול) וכן בהמשך "ש. יש לך צוואה מ 2012 ואתה רוצה לשכנע את בית המשפט שאישה גוססת... ת. אני טיפלתי בה עד 2017 גם שנה אחרי ולא ידעתי על הצוואה, עשו את זה מאחורי גבי, לא שלחו נייר או נספח או כלום" (עמ' 83 לפרוטוקול).

     

    גרסתו זו של המערער קיבלה עיגון בתצהיר מטעם חברתה של המנוחה, הגב' ג.ג (שהוגש מטעמם של המשיבים ושזכתה לאמונו של בית המשפט קמא), אשר הצהירה כי המנוחה שיתפה אותה בכך שאת עריכת צוואתה המאוחרת שבנפרד היא ביקשה לשמור בסוד מפני המערער (סע' 25 לתצהיר), וזאת אף מספר חודשים טרם פטירתה ולאחר שכבר התגוררה לבדה בבית השכור (סע' 26 לתצהיר). משמע, כוונתה המוצהרת של המנוחה הייתה להסתיר את הדבר מפני המערער. כוונה זו אינה מתיישבת עם מסקנה בדבר קיומה של ידיעה אצל המערער בדבר ביטולה של המנוחה את הצוואה ההדדית על יסוד אותן התפתחויות ביחסיהם האישיים של בני הזוג

     

48. יתר על כן, מסקנתו של בית המשפט קמא כי נוכח המסמכים שהוחלפו ועזיבת המנוחה את הבית המערער "ידע" על רצונה של המנוחה להתנתק ממנו בכל היבט – רגשי, כלכלי, אישי ופיזי, ומשכך אינו יכול לטעון כיום על הסתמכותו על צוואתה, אינה מחויבת המציאות כלל. זאת הן ככלל (כאמור לעיל) והן במיוחד, בשים לב לכך שסופו של יום הצוואה ההדדית משרתת דווקא את אינטרס המנוחה. כזכור, הוראות הצוואה ההדדית והנספח לצוואה היטיבו מאוד עם המשיבים דווקא, שלושת ילדיה הביולוגיים של המנוחה, בעוד ילדיו של המערער מנישואים קודמים "הודרו" ממנה. משמעות הדבר היא, כי באם היה המערער הולך לבית עולמו טרם נפטרה המנוחה, היו המשיבים זכאים לכלל הרכוש המשותף לאחר שהמנוחה הייתה הולכת גם היא לעולמה. מנגד, בהינתן שהמנוחה הייתה מעבירה למערער הודעה על ביטול הצוואה ההדדית ולאחר מכן המערער היה הולך לעולמו, היו זכאים גם ילדיו מנישואיו הקודמים לחלק מעיזבונו (או לכולו באם היה בוחר, כפי המנוחה, לערוך צוואה מעודכנת).

     

49. מכל מקום, גם לנוכח העובדה שהצוואה ההדדית הטיבה בבירור עם המנוחה, בדרך של הטבתה עם המשיבים, על חשבון ילדיו הביולוגיים של המערער, לא ניתן לטעמי לקבוע כי ההליכים המשפטיים בהם נקטה המנוחה הינם מספיקים על מנת לקבוע שהמשיבים עמדו בנטל המוטל עליהם, להוכיח שהמערער ידע או היה צריך לדעת על רצון המנוחה לבטל את הצוואה ההדדית והנספח לצוואה.

     

50. למרבה הצער, אף אין מנוס מלציין כי דווקא התנהלות המנוחה ביחס לצוואה, כפי שתוארה לעיל, עת בחרה שלא להודיע למערער בכתב על ביטול הצוואה ההדדית, למרות ליווי משפטי שקיבלה, מעוררת קושי עם המסקנה והקביעה של בית המשפט קמא בדבר קיום הצוואה המאוחרת מכוח "עקרון תום הלב" או "זעקת ההגינות". בנסיבות, דומה כי זעקה זו פועלת בכיוון ההפוך דווקא.

     

51. לסיכום הסוגיה, אדגיש שוב, כי השאלה שלפנינו אינה האם המנוחה רצתה לבטל את הצוואה ההדדית, אלא האם דבר ביטול הצוואה הודע למערער על ידי המשיבה. גם אם נאמר כי די בידיעה של המערער אודות הביטול אף אם לא ניתנה הודעה, הרי שידיעה כזו לא הוכחה במקרה דנן. אין חולק, כי הנטל להוכיח את האמור מוטל על כתפי המשיבים, כמי שמבקשים לבטל את הצוואה ההדדית ובשים לב לאמור, לטעמי ברור הוא, כי המשיבים לא עמדו בהרמתו של נטל זה. למעלה מן הצורך אבהיר, כי לדעתי, גם אילו היה הנטל מוטל בנסיבות העניין על המערער, להראות כי לא ידע כלל על רצון המנוחה לבטל את הצוואה ההדדית, יש מקום לקבוע כי עמד בנטל זה.

     

52. יוער, כי במסגרת כתב הערעור העלה המערער טענות נוספות כמפורט לעיל, בעיקרן בנוגע לתוקפה של הצוואה המאוחרת. ואולם, לנוכח קביעתי לפיה הצוואה ההדדית והנספח לצוואה הינם תקפים ולא בוטלו ע"י המנוחה, הרי שממילא הצוואה המאוחרת חסרת תוקף וקיום, כך שמתייתרים דיון והכרעה בטענות נוספות אלו.

     

    סוף דבר

     

53. מהטעמים הנ"ל, על משקלם המצטבר, ולו תישמע דעתי, אציע לחבריי לקבל את הערעור, באופן בו יבוטל פסק דינו של בית המשפט וייקבע כי הצוואה ההדדית והנספח לצוואה זו הינם תקפים ומחייבים, ואילו הצוואה המאוחרת בטלה ואין לקיימה.

     

    נוכח תוצאה זו ובהתחשב במכלול נסיבות המקרה, אני מוצאת לחייב את המשיבים בהוצאות ושכר טרחת המערער בסכום כולל של 20,000 ₪.

     

    תמר נסים שי ,שופטת

    כב' השופט ערפאת טאהא

     

    אני מסכים.

     

    אבקש להוסיף מספר הערות. במקרה דנן יכולה הייתה להתעורר השאלה, אם אין לקרוא לתוך הצוואה ההדדית תנאי מכללא הקובע, כי היא תקפה כל עוד המצווים נשארו בני זוג בחייהם וכי במקרה של פירוד או גירושין, לפני הפטירה, הצוואה מתבלטת. שאלה זו יכולה הייתה להתעורר הן בהקשר של פרשנות הוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה הקובע כי צוואה הדדית אפשרית רק בין בני זוג. השאלה שיכולה הייתה להתעורר בהקשר זה היא, האם דרישה זו (היות המצווים בני זוג) אינה צריכה ללוות אותם עד פטירת אחד מהם. סוגיה זו אף יכולה הייתה לעלות בהקשר של פרשנות הצוואה והאם אין לפרשה באופן שהיא מתבטלת מאליה עם פירוד בני הזוג או גירושיהם. שאלת פרשנות הצוואה במקרה דנן מעוררת קושי נוכח הוראות הצוואה היוצאות מנקודת הנחה, לכאורה, כי בני הזוג ימשיכו להתגורר באותה דירה ולחלוק אותו רכוש עד פטירת הראשון מביניהם. כך למשל, בסעיף 4 לצוואה משנת 2012 קבעו הצדדים כי "הכספים ו/או התכשיטים שיימצאו בדירה בעת פטירתנו יחולקו בשווה בין שלושת הזוכים הנ"ל גם". מהוראה זו ומיתר הוראות הצוואה ניתן ללמוד, לכאורה, כי המצווים כלל לא לקחו בחשבון אפשרות שהם ייפרדו לפני פטירת אחד מהם, הם לא לקחו בחשבון כי אחד מהם לא יגור בדירה המשותפת ולא לקחו בחשבון כי אחד מהם יחזיק כספים או מיטלטלין שאינם משותפים לשני בני הזוג. ברם, הצדדים כלל לא התייחסו לסוגיות אלה בטיעוניהם בפני בית המשפט קמא, וכלל לא התייחסו אליהן אף בהודעת הערעור ובתשובה להודעת הערעור. מדובר בסוגיות כבדות משקל שאין להן תשובה בהלכה הפסוקה ושלגביהן קיימת מחלוקת פוסקים בערכאות הדיוניות. יתירה מכך, פרשנות הצוואה מחייבת, אולי, עריכת בירור עובדתי בנוגע לאומד דעתם של המצווים במועד החתימה על הצוואה, בירור זה כלל לא נעשה, כאמור מאחר שהצדדים לא התייחסו לסוגיית פרשנות הצוואה ולא העלו טענות בסוגיה זו. בנסיבות אלה, מצאתי כי אין זה המקרה המתאים לדון בסוגיות המפורטות לעיל.

    ערפאת טאהא, שופט

     

     

     

    כב' השופטת עינב גולומב

     

    אני מסכימה.

     

    לעניין הערות חברי, אף אני סבורה כי אין מקום להידרש בענייננו לסוגיות שציין, משאלו לא הועלו על-ידי הצדדים ולא התלבנו כלל בטענותיהם לפני בימ"ש קמא ולפנינו.

     

    

    ________________

    עינב גולומב , שופטת

     

    הוחלט אפוא פה אחד כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת תמר נסים שי.

     

    העירבון הכספי יוחזר למערער, אפשר באמצעות בא כוחו.

     

    המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

     

     

    ניתן היום, כ"א שבט תשפ"ד, 31 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.

     

    ערפאת טאהא , שופט		תמר נסים שי, שופטת		עינב גולומב , שופטת