פלוני נ' אלמונית ואח'

המדובר בתובענה שהגיש התובע להצהיר שהוהנתבע 3 עסקת רכישת זכויות הנתבעים במשק הרשום על שם אביהם המנוח, בגדרה השאלה העומדת להכרעה היא האם הסכימה הנתבעת 1 שכנגד התשלום שקיבלה מהתובע הוא יקבל את המשק.

הרקע הצריך לעניין:

1. הצדדים הם חמישה מתוך ששת ילדיו של המנוח ז"ל שנפטר לבית עולמו ביום 24.3.78 (ולהלן: "המנוח"). הנתבעת 4 היא אשת האח מ' ז"ל שנפטר בשנת 2015 והיורשת שלו (עם כל אחיו) בהתאם לצו ירושה מיום 19.2.17.

    

2. המנוח ואמם של הצדדים נפרדו זמ"ז בשנת 1966 בקירוב אז עזבה אמם את הבית במשק X במושב XXX אשר הזכויות בו רשומות עד כה על שם המנוח (ולהלן: "המשק"), וחמשת ילדיהם (חלקם היו קטינים אותה עת) נותרו להתגורר בו עם המנוח ועם בת זוגו השנייה, ב', עמה התגורר במשק עד לפטירתו. לאחר הפירוד נולד להורים בנם השישי, ש', שהתגורר עם האם עד שנפטרה גם היא לבית עולמה זמן קצר לאחר שנפטר האב.

   המנוח נפטר כאמור ביום 24.3.78, וביום 10.1.80 נחתם הסכם בין ילדיו לבין בת הזוג ב' בו נקבע שהיא זכאית לשיעור של 25% מהזכויות הכספיות של עיזבונו וכי אין לה זכויות במשק. אך הנתבעת 1, מבין ילדי המנוח, לא חתומה על ההסכם (ההסכם צורף כנספח 2 לכתב ההגנה שלה). ביום 27.5.80 ניתן צו ירושה אחר המנוח לפיו יורשים אותו ששת ילדיו.

    

3. עיזבון המנוח כולל את המשק, וחנות קטנה בעיר Y שהזכויות בה רשומות אף הן על שם המנוח (שנטען שהיא נטושה ושלא נעשה בה שימוש שנים רבות וניכר שאין חולק שעד שנת 2010 לא ידעו היורשים על אודות זכויות המנוח בה). הצדדים לא נדרשו לשאלה אם חולקו הזכויות הכספיות של העיזבון ושאלה זו אכן אינה רלוונטית לעניינו. במרכז ההתדיינות עומד המשק וטענת התובע לפיה הוא פיצה את אחיו – היורשים - תמורת הזכות לקבלו.

    

4. לכתחילה הוגשה התביעה גם כנגד האח ש', שהוא אדם שמונה לו אפוטרופוס, והסעד שנתבקש בה היה הצהרה על זכויות במקרקעין. בהחלטה מיום 3.4.23, ועל יסוד הסכמת הצדדים, התיר בית המשפט את תיקון הסעד המבוקש בכתב התביעה באופן שבית המשפט התבקש להצהיר על השלמת רכישת הזכויות במשק מהנתבעים 1-4. היות ולא נטען שש' היה צד להסכמות הנטענות נמחק ש' בהסכמה כנתבע. התובע אינו חולק על כך שלצורך העברת הזכויות במשק על שמו יידרש לפצות גם את היורש ש', שלא היה חלק מההסכמה הנטענת עם יתר היורשים.

   לצורך נוחות הקריאה יאמר בהמשך פסק הדין: 'היורשים' או 'יתר היורשים' ויובהר שהמשמעות היא היורשים למעט היורש ש'.

    

   תמצית טענות הצדדים:

    

5. לטענת התובע (יליד שנת 1962) בעת פטירת המנוח הוא היה עדיין קטין, והוא נותר לגור במשק עד שהשתחרר משירותו הצבאי בשנת 1985 בקירוב. לדבריו לאורך השנים לאחר מכן, ועד לשנת 2008, החזיקו במשק האחים מ' ז"ל והנתבע 3, אם במישרין על ידי מגורים במשק ואם על ידי השכרתו, וככל הידוע לו הם מעולם לא העבירו כל תשלום למי מהיורשים בגין השימושים שעשו בשעתו במשק (סעיף 6-7 לכתב התביעה).

   לטענתו אף אחד מהיורשים לא הביע עניין במשק והיה ברור להם שהוא זה שיקיים את הנחלה. בשנת 2005, עת נערכו הסדרי חוב של המשקם עם האגודות ועם בעלי נחלות הסכימו היורשים לבקשתו לרכוש את חלקיהם במשק. לצורך כך הוא פנה לשמאי שהעריך את שוויו ביום 25.12.05 בסך של 360,000$ ואת תשלום המס הצפוי העריך בסך של 100,000$ "בקירוב" (חוות דעת השמאי צורפה כנספח 2 לכתב התביעה). עוד נאמר על ידי התובע שבירור מעמיק שלו ושל האחים הנתבע 3 ומ' ז"ל העלה ששיעור המס גבוה יותר ועומד על שליש מהתמורה ועל כן הוסכם להעמידו על סך של 120,000$. כן לדבריו הוא ערך בירור של כל החובות שרבצו על המשק אותה עת וכי נערכה התחשבנות עם היורשים מ' ז"ל והנתבע 3 לקביעת סכום הפיצוי של כל אחד מששת היורשים במשק לפיה הופחתו משווי המשק (360,000$) המיסים (120,000$) וכן תשלומים בהם נשא באופן בלעדי לפירעון כל החובות שרבצו על המשק.

    

   לדבריו לאור משך הזמן הרב שחלף מאז הוא הצליח לאתר אסמכתאות חלקיות בלבד לתשלומים שביצע לפירעון חובות המשק, בסך של 167,713 ₪, ואולם הוא נשא בסכום גבוה יותר. לטענתו הוסכם על כל היורשים שהוא ישלם לכל אחד מהם סך של 20,000$ בקירוב עבור זכויותיו במשק (ולהלן: "הפיצוי") וכנגד קבלת המשק. לדבריו לצורך כך מכרו הוא ורעייתו בשלהי שנת 2007 דירת מגורים בעיר Z וכן רעייתו פדתה קופת גמל. לדבריו הוא פרע את החובות שרבצו על משק ושילם את הפיצוי ליורשים וביום 30.7.08 חתמו הנתבעת 2 והאח מ' ז"ל על תצהירי "העברה ללא תמורה על חלקי בעיזבון אבי המנוח... הכולל 1/6 (שישית) בנחלה... וזאת לטובת" התובע (נספח 4 לכתב התביעה; ולהלן: "התצהירים"), ומאז לטענתו הוא נוהג במשק מנהג בעלים, נושא בהוצאות המשק ומטפל באופן בלעדי בכל ענייני המשק.

    

6. לטענת התובע עוד קודם לשנת 2008 הסכימה הנתבעת 2 לוותר ליורש מ' ז"ל על זכויותיה במשק בתמורה לסיוע שהוא נתן לה למימון חתונתה. על כן לדבריו שילם למ' גם את פיצוי הנתבעת 2. כתב התביעה הומצא לנתבעת 2 כדין ביום 10.6.21 ואולם חרף חלוף המועד הקבוע בדין היא לא התגוננה מפני התביעה. כתב התביעה מאומת בתצהיר, ודינו כדין ראיה שלא נסתרה על ידי הנתבעת 2. בנסיבות אלו, בהעדר הגנה, זכאי התובע ליטול פסק דין כנגד הנתבעת 2 ע"פ התובענה [תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט-2018; ע"א 392/89 עינצ'י נ' הסוכנות היהודית, פ"ד מד(4) 4]. ביום 15.5.24 צירף התובע אף תצהיר מטעם הנתבעת 2 (מיום 15.3.24) בו הצהירה שקיבלה את כתב התביעה אך נמנעה מלהתגונן "שכן אין לי כל התנגדות למבוקש בתביעה ומסכימה שיינתן פסק דין כנגדי".

    

7. בכתב ההגנה טענה הנתבעת 4 (היורשת של האח מ' ז"ל) שהיא לא הייתה מעורבת בענייניו של בעלה המנוח, שהם לא ניהלו חשבון בנק משותף ושאין לה ידיעה אישית בנוגע לטענות המפורטות בכתב התביעה. בדיון קד"מ הבהירה מפי ב"כ שאם תוכח העברת הכספים לידי בעלה המנוח היא תסכים לסעד המבוקש. לאחר שהוכח להנחת דעתה שהכספים הועברו למ' ז"ל במועד הנטען הסכימה גם הנתבעת 4 ביום 26.9.23 לקבל את התביעה נגדה.

    

8. לטענת התובע הנתבע 3 ויתר על קבלת הפיצוי משום שהיה בעל אמצעים. בכתב ההגנה מיום 11.10.21 כפר הנתבע 3 בטענה. זמן קצר לאחר מכן הצדיק מצבו של הנתבע 3 הפעלת ייפוי כח מתמשך, וביום 14.11.23 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין התובע לנתבע 3 (באמצעות מיופה הכח) לפיו מוותר הנתבע 3 על זכויותיו במשק לטובת התובע ובלבד שהתובע לא ימכור את המשק במשך 10 שנים ממועד חתימת ההסכם וכי אם ימכור התובע את המשק בתוך התקופה האמורה אז ישלם לנתבע 3 1/6 מערכו.

    

    

9. המחלוקת נותרה אפוא אך בין התובע לבין הנתבעת 1 (להלן ולשם הנוחות: "הנתבעת"). לטענת התובע כמו אחיה גם הנתבעת הסכימה לוותר על זכויותיה במשק בתמורה לתשלום הפיצוי שהוסכם, אשר שולם לה במלואו. לטענתו בין הצדדים שררו יחסי אמון וקשר קרוב (סעיף 9 לכתב התביעה) ובמיוחד בינו לבין הנתבעת, ועל כן לא החתימה על תצהיר כמו את האחים מ' ז"ל והנתבעת 2. לדבריו הנתבעת חזרה והבטיחה לו משך כל השנים (ועד לשנת 2020) שהיא תחתום על כל מסמך שיידרש לצורך העברת הזכויות במשק על שמו (סעיף 16 לכתב התביעה), וכי הוא הופתע עת סירבה לכך לראשונה בשלהי שנת 2020 אז ביקש להחתימה על תצהיר (זהה לזה שהחתים את היורשים הנתבעת 2 ומ' ז"ל) ואף עתרה בבקשה למינוי מנהל עיזבון (ת"ע 38473-01-21).

    

10. לטענת הנתבעת התביעה מופרכת וחסרת בסיס, שהוגשה בשיהוי בניסיון להכשיר בדיעבד את השתלטות התובע על המשק וקיפוח זכויות יתר היורשים ונטילת פירות המשק במשך שנים (סעיף 1 לכתב ההגנה). לטענת הנתבעת לא עלה בידי התובע להוכיח הסכמה כנטען על ידיו עם יתר היורשים, ומכל מקום גם אם היה עולה בידיו להוכיח קיומה של הסכמה עם יתר היורשים אין בכך ללמד על הסכמה דומה עמה. לטענתה משך כל השנים הוחזק המשק על ידי התובע ששלשל את דמי השכירות ממנו לכיסו. בשנת 2008 היא הביעה טרוניה על כך ועל כן שילם לה התובע סכום של כ- 20,000$ "על חשבון שכר הדירה" (סעיפים 14-15 לבקשה למינוי מנהל עיזבון; סעיף 30 לכתב ההגנה) שהצטבר משך 30 שנים (עמ' 96 שורות 4-5 לפרוטוקול). בחקירתה העידה שהתובע מסר לה מעטפה בביתה עם הסכום האמור תוך שהבהירה לו מפורשות "זה רק על חשבון השכירות, אתה יודע שאני בחיים לא אמכור לך את זה" (עמ' 97 שורות 1-2 לפרוטוקול). לטענתה מעולם לא הסכימה למכור את זכויותיה במשק לידי התובע, לא נערך עמה כל מסמך בדבר רכישת זכויותיה (כפי שחתמו אחיה הנתבעת 2 ומ' ז"ל) וכי בשלהי שנת 2020 פנה אליה התובע לראשונה וביקש ממנה לחתום על תצהיר לוויתור על חלקה בעיזבון המנוח ללא תמורה (סעיף 31) באופן שסותר גם את הטענה שכבר שילם לה תמורה כנגד הוויתור הנטען על זכויותיה. בעקבות כך חששה לדבריה לזכויותיה במשק ואז עתרה בבקשה למינוי מנהל עיזבון.

     

11. בכתב ההגנה טענה הנתבעת להתיישנות התביעה משום שהזכויות במשק הן אובליגטוריות וכי ממועד רכישת הזכות הנטענת (שנת 2008) ועד למועד הגשת כתב התביעה (בשנת 2021) חלפו יותר משבע שנים (פרק ג2 לכתב ההגנה). בסיכומים לעומת זאת טענה הנתבעת לראשונה שהמדובר בעסקה במקרקעין וכי ההסכמה הנטענת על ידי התובע לא עומדת בדרישות הדין בכל הנוגע לעסקה במקרקעין, לרבות בהתייחס לדרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969. עוד הוסיפה שאם יקבע שאין המדובר בעסקה במקרקעין הדורשת כתב אזי עומדת היא על טענת ההתיישנות.

     

    כן טענה שהסעד המבוקש בכתב התביעה הוא הצהרה על השלמת העסקה ולא ניתן לקבלו גם משום שהעסקה (בקיומה היא כופרת) לא הסתיימה ברישום ולא נעשתה כל פעולה על ידי התובע שמלמדת על הסתמכות על הרכישה הנטענת.

     

12. בתשובה השיב התובע שהטענה החדשה בסיכומים לפיה המדובר בעסקה במקרקעין עומדת בסתירה לכתב ההגנה שם נטען שמדובר בזכויות אובליגטוריות. כן נטען על ידיו שלא מדובר בעסקה במקרקעין או בעסקה בזכויות אובליגטוריות כי אם בהסכמה על "פיצוי כספי על חלק של יורש מכח צו ירושה" (עמ' 188 שורה 16 לפרוטוקול).

     

    דיון והכרעה

     

13. הסעד שנתבקש בכתב התביעה (המתוקן) הוא הצהרה שהוהנתבע 3 עסקת רכישת זכויות הנתבעת במשק. "העסקה" היא הסכמה נטענת למסירת המשק בידי התובע כנגד תשלום פיצוי לכל אחד מהיורשים. הנתבעת אינה חולקת על קבלת התשלום ואולם כופרת בטענה שהוא שולם כנגד ויתור על זכויותיה במשק. הנתבעת סברה אף שאין מקום לתת צו לגילוי מידע מבנקים (כפי שביקש התובע) ומיקדה בקדם המשפט את גדר המחלוקת בין הצדדים: "אין מחלוקת שהתקבל סכום אין מחלוקת ואין חשיבות אם זה 20 או 24 השאלה לאיזה צורך הועברו הכספים" (עמ' 2 שורות 16-17 לפרוטוקול מיום 3.4.23; ההדגשה הוספה).

     

14. במוקד הדיון השאלה העומדת להכרעה היא, אפוא, האם אכן - כטענת התובע - סיכם עם הנתבעת (כמו עם יתר הנתבעים) שבתמורה לתשלום הפיצוי הוא יקבל את המשק (קרי: שכל זכויות המנוח במשק יועברו לידיו). הנתבעת מכחישה טענה זו מכל וכל. לשיטתה, לא היה הסכם כאמור מעולם והתובע גם לא החתימה על מסמך כפי שהחתים את אחיה מ' ז"ל והנתבעת 2. לטענתה סכום הפיצוי שולם לה - כפי שסוכם עם התובע בעל פה - בעד חלקה בדמי השכירות מהמשק. מדובר בשאלה עובדתית: האם הוכחה הסכמה כטענת התובע לפיצוי כנגד קבלת המשק; ובשאלה משפטית: האם הסכמה כאמור, אפילו הוכחה, אכן עומדת בדרישות החוק בכל הנוגע לעסקה במקרקעין, לרבות בהתייחס לדרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין.

     

15. אקדים אחרית לראשית ואומר שלאחר שמיעת הצדדים עצמם ושמיעת העדים, ולאחר העיון במכלול החומר, דומני שמסתברת יותר גרסת התובע לפיה הנתבעת הסכימה לקבלת הפיצוי כנגד מסירת המשק לידיו. אף שגם בגרסת התובע קיימות אי בהירויות, לרבות לגבי נושאים העומדים בליבת המחלוקת, סבורתני שהיא עדיפה - בהתאם למאזן ההסתברויות - על גרסת הנתבעת. 

    התובע הציג ביסוד הדברים גרסה סדורה הנתמכת בהסכמת הנתבעות 2 ו- 4 ובשורה של ראיות ואינדיקציות, והמצטרפת להתרשמות הישירה של בית המשפט מהעדים שהעידו בפניו.

    סבורתני גם שאין המדובר בעסקה בזכויות קנייניות לגביה חל סעיף 8 לחוק המקרקעין, כי אם הסכמה לפיצוי שמקורה בסעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, שאינה טעונה כתב, וכי אף אם הייתה מסקנתי שונה אזי לאור ההלכה שנקבעה בע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185 (1996) (להלן: "עניין קלמר") היה מקום להורות על אכיפתה.

     

16. השאלה הראשונה בה יש להכריע היא השאלה העובדתית, האם עלה בידי התובע להוכיח שהתגבשה הסכמה בינו לבין הנתבעת לפיה התשלום שולם לה כפיצוי כנגד קבלת המשק. רק אם נשיב על כך בחיוב נצטרך להידרש לשאלה המשפטית אם העדר הכתב פוגם בתקפות ההסכמה.

     

17. הנתבעת אינה חולקת על כך שקיבלה מהתובע את סכום הפיצוי ואינה חולקת על כך שהתגבשה הסכמה בעל פה עם התובע. בעוד שהתובע הצהיר שההסכמה הייתה שהפיצוי ישולם לידיה כנגד ויתור על זכויותיה במשק, כפי שהסכימו יתר היורשים, טוענת הנתבעת שההסכמה שגובשה היא שהפיצוי ישולם לה בעד חלקה בתמורת פירות המשק שהצטברו משך 30 שנים מאז פטירת המנוח. בין התובע לנתבעת לא נערך הסכם בכתב, ונעמוד בהמשך על השאלה אם יש דרישה מהותית לכתב שהעדרה פוגע בתוקפה של ההסכמה, ככל שתוכח. כידוע, בהעדר דרישה סטטוטורית לקיומו של כתב כתנאי מהותי לתוקפה של עסקה עיקרון חופש החוזים מורה שגם הסכמה בעל פה הסכמה היא [סעיף 23 לחוק החוזים [חלק כללי] התשל"ג-1973; בר"ע 815/81 כלפיא נ' שאול, פ"ד לו(3) 78], ואולם בהעדר מסמך כתוב עשויה הוכחת חוזה בעל פה לעורר קשיים [ע"א 610/85 נוה עם נ' אלעזרי, פ"ד מג(4) 312, 318] ועל-מנת להסיק ויתור מהתנהגות או מראיה אחרת, חייבת ההתנהגות להיות ברורה וחד-משמעית, ולהעיד על גמירת-דעת, ידיעה והסכמה מלאה של הצד המוותר.

     

18. אחר שבחנתי בעיון ובזהירות את נסיבות הנדון ובחנתי בחון היטב את טענות הצדדים והראיות שעלו והתבררו, מצאתי לקבל את גרסת התובע לפיה גם הנתבעת הסכימה שהוא יקבל את המשק בשנת 2008 כנגד תשלום הפיצוי שהוסכם. אין בידי לקבל את גרסת הנתבעת שהתשלום שולם לה בעד דמי שכירות. מלבד היות הגרסה עדות יחידה שלא נמצא לה כל תימוכין ואחיזה בחומר הראיות, ושלא ניתן לבססה על עדות הנתבעת, המדובר בגרסה חסרה, לא עקבית ומשוללת היגיון. כפי שיפורט להלן, העדפת גרסת התובע אינה אך בשל דחיית גרסת הנתבעת אלא משום שגרסתו מסתברת יותר ועולה בקנה אחד עם העובדות ועם הראיות.

19. השתכנעתי שהוסכם על התובע ועל היורשים, וגם על הנתבעת, שכנגד תשלום הפיצוי שהוסכם ופירעון החובות שרבצו על המשק יקבל התובע את המשק והיורשים יוותרו על כל טענה בקשר אליו. כפי שיפורט בהרחבה להלן מסקנה זו נשענת בין היתר על האדנים הבאים:

    • התובע פנה לשמאי להערכת שווי המשק ונשא בתשלום שכרו, פרע לבדו את כל החובות שרבצו על המשק, נרשם בשנת 2008 באגודה כמי שמחזיק במשק ונושא בהוצאותיו, והיורשים מ' ז"ל והנתבעת 2 חתמו על תצהירים לוויתור על זכויותיהם במשק לטובתו והסכימו גם לקבל את התביעה.

    • התובע שולט במשק מאז ההסכמה ותשלום הפיצוי בשנת 2008 ועד כה בידיעת ובהסכמת היורשים, לרבות הנתבעת, ללא כל מחאה מצדם.

    • טענת הנתבעת כי כל שהסכימה הוא לתשלום על חשבון חלקה בדמי השכירות שצבר המשק משך 30 שנים לא הייתה אמינה בעיני. כך, במיוחד, כשהנתבעת לא סיפקה כל הסבר עד מתי היה רשאי התובע גבי דידה להחזיק במשק, וכשלא העלתה משך השנים כל דרישה כי בשלב זה או אחר יחדל התובע מלעשות כן, או שישלם לה את חלקה בשכירות, או למכור את המשק.

       

20. התצהירים, עליהם חתמו הנתבעת 2 מ' ז"ל, והסכמות הנתבעות 2 ו- 4 לקבל את התביעה כנגדן, תומכים באופן משמעותי בגרסת התובע וביחס להסכמות שהושגו עמהם. לטענת הנתבעת התצהירים לפיהם ויתרו האחים מ' ז"ל והנתבעת 2 על זכויות בעיזבון לא תמורה אינו משקף את ההסכמה הנטענת ואינו עולה בקנה אחד עם גרסת התובע לתשלום פיצוי כנגד הויתור.

     

21. אשר לויתור בתצהירים על זכיויות בעיזבון ולא רק על זכויות במשק יובהר שהנתבעת טענה שהתובע הסתיר מבית המשפט שעיזבון המנוח כולל גם זכויות בחנות. עם זאת, הנתבעת בעצמה לא פירטה בבקשה למינוי מנהל עיזבון שהעיזבון כולל זכויות בחנות, וכן הודתה בחקירתה שנודע לה על זכויות העיזבון בחנות לראשונה רק בשנת 2010 בקירוב, עת קיבלו מי מהיורשים דרישה לתשלום חוב למינהל בגין החנות (עמ' 128 שורות 27-29 עמ' 129 שורות 14-15 לפרוטוקול) וכי למצער גם הנתבעת 2 לא ידעה על זכויות בחנות (עמ' 131 שורה 6 לפרוטוקול). ניכר אפוא שבשנת 2008, עת התגבשה ההסכמה הנטענת, סברו היורשים שעיזבון המנוח כולל אך את הזכויות במשק. עוד יוער שהנתבעת העידה שאת דרישת החוב העבירה לתובע לטיפולו ומאז לא התעניינה בחוב (או בחנות) תוך אמונה שהעניין הוסדר על ידיו, ולא כפרה בטענתו שהוא פרע את חוב העיזבון כולו בעצמו.

     

     

22. אמנם בתצהירים אכן פורט שההעברה היא ללא תמורה ואולם מסתברת בעיני טענת התובע שעוה"ד אליו פנה בשעתו הוא שניסח כך את התצהירים (נספח ד' לכתב התביעה) הגם שאין חולק ששולם פיצוי (עמ' 46 שורות 13-15 לפרוטוקול). נזכיר שלצורך קביעת סכום הפיצוי הוערך שווי המשק, ההערכה שלא הייתה נצרכת אם מדובר היה בהעברה ללא תמורה ואין זה סביר שהתובע היה נדרש להוצאה זו שלא לצורך עריכת התחשבנות לגובה הפיצוי שישולם ליורשים כדי לקבל את המשק. כמו כן, הנתבעת 4 הסכימה לסעד המבוקש בתביעה לאחר שהוכח להנחת דעתה שסכום הפיצוי שולם ליורש מ' ז"ל, שהיא נכנסת בנעליו. יתר על כן, על אף שבכתב ההגנה טענה הנתבעת שאינה מעורבת ביחסים שבין התובע לבין יתר היורשים (סעיף 15), וגם בחקירתה תחילה חזרה על כך שאינה מודעת להסכמות שהושגו בין התובע לבין יתר היורשים (עמ' 143 שורה 12 לפרוטוקול), במענה לשאלות בית המשפט הודתה שבזמן אמת היא הייתה מודעת להסכמה שהושגה עם יתר היורשים לפיצוי כנגד קבלת המשק בידי התובע. הנתבעת העידה שהיא שמעה מהנתבעת 2 "שהיא קיבלה 1,000 דולר והוציאו אותה" (עמ' 144 שורה 6 לפרוטוקול), שהתובע אמר לה שלנתבע 3 הוא לא משלם פיצוי וכי אינה יודעת לגבי "מה שנגמר בין מ'" (עמ' 145 שורות 7-9 לפרוטוקול).

     

23. לטענת הנתבעת בכתב ההגנה כפר הנתבע 3 בקיומה של ההסכמה הנטענת על ידי התובע. כן העיד מטעמה בנה שפירט בתצהירו שלאחר שביקש התובע מהנתבעת לחתום על תצהיר בשלהי שנת 2020 הוא שוחח עם הנתבע 3 שאמר לו שלנתבעת זכויות במשק עליהן אין סיבה שתוותר (סעיף 6). הנתבעת הדגישה בסיכומיה גם שהתובע נמנע מלחקור את הבן על כך ומכאן שאינו חולק על דבריו. כמו כן, מהעובדה שהנתבע 3 הסמיך בייפוי הכח המתמשך את מיופה הכח בנוגע למשק מבקשת היא ללמוד שגם הנתבע 3, כמוה, ראה את עצמו בעל זכויות במשק. עם זאת, הסכים הנתבע 3 (באמצעות מיופה הכח) לוותר על הזכויות במשק לטובת התובע (ככל שלא ימכור אותן בתקופה של עשר שנים). אמנם נקל לקבל את עמדת הנתבעת שאין בהסכם הפשרה עם הנתבע 3 חיזוק לגרסת התובע ואולם מנגד דומני שאין בו גם להחלישה. ההסכם אינו מאשר שהנתבע 3 ויתר על זכויותיו במשק לטובת התובע כבר בשנת 2008 אך ההסכמה לוותר כעת על זכויות במשק עומדת על פניו במובהק בניגוד לאינטרס כלכלי של הנתבע 3 אם אכן סבר שלתביעה אין יסוד. כפי שיפורט להלן הנתבעת עימתה את העדים עם האמור בתצהיר הנתבע 3, וכן ביקשה להסתמך על האמור שם גם בסיכומיה (ראו לדוגמא עמ' 172 לפרוטוקול) ואולם משלא נחקר הנתבע 3 על תצהירו המדובר בעדות שמיעה פסולה ותצהירו אינו משמש כראיה.

     

     

     

24. בנוסף, מטעם התובע העידו גם שני חבריו מהמושב (המכירים את כל הצדדים) שבזמן אמת הם שמעו גם מהתובע וגם ישירות מהנתבע 3 על ההסכמה הנטענת שהתגבשה בין כל היורשים לפיה יקבל התובע את המשק כנגד תשלום הפיצוי ליורשים. העד ק' הצהיר שבאותה עת סיפר לו התובע שרכש את הזכויות במשק מאחיו ואף הראה לו את התצהירים החתומים על ידי היורשים הנתבעת 2 ומ' ז"ל, וכן שששמע ישירות מהנתבע 3 ששהושגה הסכמה בין היורשים לפיה התובע "רכש את חלקם של הנתבעת מ' והנתבעת 2 ושהוא מוותר על חלקו" (סעיפים 3-4 לתצהירו). לדבריו הציע לתובע "בשנתיים האחרונות (בערך) להעניק לו הלוואה על מנת שיוכל לבנות את ביתו במשק, אז סיפר לו התובע שאחיו "מתכחשים לעסקה / ההסכם ביניהם" (סעיף 5).

    העד ל' העיד אף הוא ששמע מהתובע בזמן אמת על רכישת זכויות אחיו. לדבריו הוא היה בקשר קרוב גם עם הנתבע 3, ושניהם שימשו כחברי וועד במושב, וגם הוא שמע ישירות מהנתבע 3 שהתובע רכש מהאחים את זכויותיהם במשק אך בעצמו הוא ויתר על קבלת הפיצוי (סעיפים 3-4 לתצהירו). בעדותו השיב שהתובע "הגיע לוועד" בעקבות ההסכמה (עמ' 23 שורה 35 לפרוטוקול) אך למיטב זכרונו לא פעל להעברת המשק על שמו (עמ' 24 שורה 5 לפרוטוקול) וכי מאז שרכש התובע את זכויות אחיו גם הוא הפציר בו לשוב ולגור במשק (עמ' 23 שורות 24-25 לפרוטוקול).

     

25. הנתבעת טענה שעדויותיהם אינן רלוונטיות לשאלה שבמחלוקת הנוגעת להסכמות שהושגו בינה לבין התובע וכי עדויותיהם מבוססת על דברי התובע ועל כן אין לתת להן משקל (עמ' 179 שורות 13-14 לפרוטוקול).

    בית המשפט התרשם כי ביסוד הדברים עדות עדים אלו הייתה מהימנה, לרבות לגבי הדברים ששמעו ישירות מהנתבע 3. ב"כ הנתבעת עימת את שניהם עם כתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבע 3 וכפירתו בקיומה של ההסכמה והטיח בפניהם שלדבריהם למעשה הנתבע 3 הגיש תצהיר "לא נכון" לבית המשפט. לכך השיב ק': "אני לא טענתי דבר כזה. אין לי מושג מה הנתבע 3 אמר. אמרתי לך, אני חבר טוב של המשפחה, דווקא מה שהנתבע 3 אמר לי זה לא מה שאתה מספר לי" (עמ' 11 שורות 15-16 לפרוטוקול). ובהמשך: "מה שהוא מקריא לי, זה לא מה שאני שמעתי מהנתבע 3. אני לא, אמרתי- אני לא מעורב בכל הפרטי פרטים האלה, אבל אני מכיר את הנתבע 3 מצוין ומכיר את התובע מצוין, והייתי אצל הנתבע 3 לא מעט פעמים בבית. זהו. זה מה שאני יכול להגיד. ... ממה שאני יודע מהנתבע 3 שהוא וויתר על החלק שלו" (שם, שורות 24-28). העד ל' העיד שהיה לו קשר מאוד קרוב גם עם הנתבע 3 (עמ' 20 שורה 34 לפרוטוקול) והשיב: "לא יודע, זה אתה מקריא לי, אני לא יודע על מה הוא הצהיר, אני יודע מה הוא אמר לי" (עמ' 22 שורה 19 לפרוטוקול).

     

    העדות של שני העדים הייתה זהירה, על דברים שלא ידעו שניהם השיבו שאינם יודעים ולא ניסו להשלים פרטים או לסייע למי מהצדדים. שני העדים העידו שהם מכירים את כל המשפחה אך אינם מכירים את האח ש' (שנולד כאמור לאחר שעזבה האם המנוחה את הבית ואת המשק. עמ' 10 שורה 3; עמ' 20 שורה 25 לפרוטוקול), והסכימו שלא שוחחו עם הנתבעת שנים ארוכות וסייגו את ידיעותיהם שהם לא שמעו ישירות מהנתבעת על הסכמתה לעסקה (עמ' 16 שורה 36; עמ' 20 שורות 4-5 לפרוטוקול).

    העדים אמנם העידו שהם לא שמעו על ההסכמה מהנתבעת (עמה לא היה להם כל קשר אותה עת) ואולם עדותם לפיה שמעו בזמן אמת גם מהתובע וגם ישירות מהנתבע 3 על הסכמה שהתגבשה בין כל היורשים לפיצוי שישלם להם התובע שיקבל את המשק מחזקת את גרסת התובע לקיומה של הסכמה כאמור. כל אלה מצטרפים להתרשמות הישירה החיובית של בית המשפט מעדים אלו ומהעדויות, הנתמכות גם מהתצהירים, וכפי שיפורט להלן גם מתפיסת השליטה של התובע במשק מאז שנת 2008 ומשינוי שמו בוועד כמי שמחזיק את המשק.

     

26. רעיית התובע העידה אף היא על הסכמת היורשים להעברת המשק לידי התובע בתמורה לתשלום סכום הפיצוי שהוסכם. לדבריה לצורך מימון פירעון החובות ותשלום הפיצוי בשלהי שנת 2007 היא פדתה קופת גמל וכן מכרו היא והתובע דירת מגורים שהייתה בבעלותם. עוד נאמר על ידיה שבמשך השנים 2011-2017 הם התגוררו בשכירות במושב ונפגשו לעיתים קרובות עם הנתבע 3 שהפציר בתובע לשפץ את המשק ולגור בו והזכיר את העובדה שהוא וויתר על הפיצוי (סעיף 4 לתצהירה).

    כן לדבריה הקשר שלה ושל התובע עם הנתבעת היה קרוב מאוד ובמשך השנים "הציקה" הנתבעת לתובע שיחתים גם אותה על "המסמכים כפי שחתמו מ' ווהנתבעת 2" אך התובע בטח בקשר הקרוב ביניהם "ולא מיהר להחתימה" (סעיף 7).

    לרעיית התובע אינטרס כלכלי מובהק בהצלחת התביעה ועל כן יש להתייחס לעדותה בחשדנות [השוו: סעיף 54(2) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א – 1971]. כמו כן, קשה היה ליתן משקל רב לעדותה שכן היא התרגשה מאוד בחקירתה הנגדית והתקשתה להשיב מדוע חתמו הנתבעת 2 ומ' ז"ל על תצהירי העברה ללא תמורה הגם שנטען ששולמה תמורה (עמ' 30-31 לפרוטוקול), והתקשתה לפרט את התקופות שבהם קיבלו (היא והתובע) דמי שכירות במשק (עמ' 36 ועמ' 41 לפרוטוקול) או להשיב מדוע לא נעשו משך השנים פעולות לרישום הזכויות במשק על שמם (עמ 39 לפרוטוקול) ולא ידעה להשיב אם רק הבית הבנוי במשק מושכר או גם השטח החקלאי (עמ' 38 שורות 13-15). עם זאת, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה עדותה מחלישה את גרסת התובע. העדה התרגשה מאוד והתקשתה לעקוב במדוייק על השאלות שנשאלה (ועל ההנחות המטעות ששובצו בהן, כמו לדוגמא ההנחה 'במשך עשרות שנים קיבלתם שכירויות' בעמ' 37 שורה 5 לפרוטוקול; או ההנחה '22 שנים אתם גרים בשכירות למרות שכביכול יש לכם משק' בעמ' 39 שורה 20 לפרוטוקול).

    מסופקני גם אם במענה השלילי לשאלה אם ידעה מהנתבעת שהתובע שילם לה כסף או ששוחחה עמה על קבלת הכסף בזמן אמת (עמ' 33 שורה 30 – עמ' 34 שורה 4 לפרוטוקול) ניתן להסיק את המסקנה שביקשה הנתבעת להסיק בסיכומים לפיה "מעולם לא שוחחה עם הנתבעת בעניין" ההסכמה (עמ' 179 שורה 16 לפרוטוקול).

     

27. הנתבעת לא כפרה וממילא לא הפריכה את טענת התובע לפיה בשלהי שנת 2005, עת התגבשו במושבים הסדרים עם המשקם לתשלום חובות בעלי משקים, ביקש הוא לקבל את המשק בדרך של פיצוי יתר היורשים. לצורך כך הוא פנה לטענתו לקבל חוות דעת שמאי להערכת שווי המשק (ונשא בשכרו), בדק ובירר מהם החובות שרבצו על המשק, ובתוך כך השתתף לבדו בדיונים שהתקיימו עם המשקם להסדרת החובות שרבצו על המשק, וערך התחשבנות עם אחיו מ' והנתבע 3 בסופה הסכימו על סכום הפיצוי שישלם לכל אחד מששת היורשים על פי דין. התובע הוכיח שכבר בחודש 2/2007 הגיע עם המשקם להסדר חוב של המשק כלפי האגודה (בסך של 68,635 ₪) וביום 14.3.07 פרע מחשבונו את החוב. הוכח שהתובע הוא היחיד מבין היורשים שהשתתף גם בדיון שהתקיים ביום 30.7.08 עם המשקם להסדר חוב של המשק לסוכנות (בסך של 39,945 ₪) למימי מבואות ירושלים (בסך של 82,544 ₪), וכי גם חוב זה נפרע על ידיו מחשבונו (נספח 3 לכתב התביעה). כן הוכיח התובע שבכרטסת האגודה עמד המשק ביתרת חובה בסך של 12,417 ₪ נכון ליום 13.4.08. התובע הסביר שעקב חלוף הזמן ומעבר דירות ומשרדים לא הצליח לשחזר את כל התשלומים בהם נשא לפירעון החובות שרבצו על המשק, אך הבהיר שפרע חובות נוספים של המשק, בין היתר בגין תשלום ארנונה שלא שולם (עמ' 74 ; עמ' 82 – 83 לפרוטוקול).

    בהקשר זה יוזכר שהנתבעת לא כפרה בטענה שהתובע פרע לבדו ובעצמו גם את החוב למנהל בגין החנות בשנת 2010 לאחר שהיא ויורשים נוספים קיבלו דרישה לתשלום (ת/4).

     

28. לטענת הנתבעת קיים חסר ראייתי והתובע לא הוכיח שהוא פרע בעצמו את כל החובות הנטענים על ידיו שרבצו על המשק. לדבריה גם אם נקבל שהתובע פרע בעצמו את החובות של המשק שפורטו על ידיו עדיין סכום הפיצוי צריך היה להיות כמעט כפול וגם בכך לדבריה יש להפריך את גרסתו למהות ההסכמה (עמ' 185 לפרוטוקול). הנתבעת הדגישה שקשה לקבל שהתובע לא שמר על ראיות להוכחת תשלומים נוספים בהם נשא לכאורה לפרעון חובות המשק כאשר הזכויות במשק לא עברו על שמו ובהעדר הסכם כתוב, ובעוד ששמר מסמכים אחרים (ואף מעטפות) משנת 2012 בנוגע לסכומים זניחים (עמ' 187 לפרוטוקול). כן לדבריה סכום המס הנטען שהופחת אינו משקף את חבות המס הרלוונטית שחלה על מוכר.

     

     

    מאליו ברור שאם היה עולה בידי התובע להוכיח את ההתחשבנות המדויקת שנערכה לקביעת סכום הפיצוי, ובתוך כך את החובות שקוזזו במסגרת ההתחשבנות משווי המשק המוערך, היה ניתן למצוא בכך חיזוק נוסף לגרסתו. ברם, כפי שטענה הנתבעת בדיון קדה"מ השאלה במוקד המחלוקת היא מה הוסכם בין הצדדים כנגד תשלום הפיצוי לידיה. לשם כך אין בית המשפט נדרש לקבוע מה היה שווי המשק ומה גובה החובות שרבצו עליו אותה עת והאם סכום הפיצוי שיקף את שווי המשק בשעתו, אלא אך האם עלה בידי התובע להוכיח שהנתבעת הסכימה אף היא לקבלת תשלום הפיצוי כנגד ויתור על זכויותיה במשק.

     

29. בכתב התביעה טען התובע שסכום הפיצוי נקבע לאחר התחשבנות במסגרתה הופחתו משוויו המוערך של המשק המיסים והחובות שרבצו עליו אותה עת, שסכום הפיצוי הוסכם על כל היורשים (לרבות הנתבעת) והוא שולם לידיה במלואו (סעיפים 15-16 לכתב התביעה). בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את "הדברים" "ככל שהם נוגעים" אליה בלבד, הודתה בקבלת התשלום אך טענה שאותו קיבלה כנגד חלקה בדמי השכירות (פרק ד' לכתב ההגנה). דומני שלא ניתן לראות בכך כפירה בטענה שסכום הפיצוי נקבע לאחר ההתחשבנות הנטענת והוסכם על יתר היורשים. כמו כן, הסכמות הנתבעות 2 ו- 4 לקבל את התביעה כנגדן מהוות סיוע משמעותי לטענת התובע שסכום הפיצוי נקבע לאחר התחשבנות שנעשתה עם היורשים מ' ז"ל והנתבע 3 והוסכם על יתר היורשים (הגם שלא נטלו חלק בעריכת ההתחשבנות) והוא שיקף את שווי המשק בשעתו לאחר קיזוז החובות. גרסה זו מתחזקת גם מעדי התובע ששמעו ישירות מהנתבע 3 שהיורשים הסכימו לסכום הפיצוי.

    בהקשר זה יודגש שהנתבעת העידה שמעולם לא הייתה מעורבת בניהול המשק, שאין לה ידיעה באשר להכנסות מהמשק או לחובות של המשק או להוצאות שנדרש המשק להוציא מאז פטירת המנוח, וכל המידע שהיה לה היא שמעה ממי מאחיה. עם זאת, עלה בבירור מעדותה שהיא ידעה בשעת ההסכמה שעל המשק רובצים חובות גבוהים, ובלשונה: "חובות של המושבים. עכשיו זה הרבה כסף" (עמ' 95 שורה 10; עמ' 113 שורות 28-30; עמ' 117 שורה 33; עמ' 121 שורות 9, 17, שורות 29-30 לפרוטוקול), אך היא מעולם לא התעניינה בהם (או במצב המשק בכלל) ולא השתתפה בפירעונם (עמ' 105 שורות 32-33 לפרוטוקול).

     

30. אשר לטענה שלא היה מקום לקזז מיסים שחלים על התובע (עמ' 185 לפרוטוקול) יוער שלצורך חישוב הפיצוי ליתר היורשים מכוח סעיף 114 לחוק הירושה קבעו בתי המשפט שסכום הפיצוי יהיה סכום נטו, כלומר כזה הלוקח בחשבון את המסים וההיטלים שאמורים היו הצדדים לשלם באם הנחלה הייתה נמכרת לצד ג' ובכלל זה גם דמי רכישה ודמי הסכמה לשטח החקלאי [ראו לדוגמא: ת"ע (נצ') 69253-05-18 א.פ. נ' י.פ (פורסם בנבו, 8.1.19)].

     

     

31. הנתבעת העידה שהסכום ששולם לה (לדבריה בעד חלקה בדמי השכירות) נקבע לאחר התחשבנות שנערכה בין התובע והאחים הנ ומ' ז"ל (עמ' 123 שורה 14 לפרוטוקול) אותה היא קיבלה ללא השגה או פקפוק (עמ' 103 שורות 21-24 לפרוטוקול). קרי, הנתבעת מסכימה שנערכה התחשבנות לקביעת הסכום, אותו היא קיבלה בהסכמה, אלא שוב המחלוקת היא האם ההתחשבנות נערכה לקביעת סכום הפיצוי שיקבל כל יורש בעד הותרת המשק בידי התובע או לקביעת הסכום שיקבל כל יורש בעד חלקו בפירות שצבר המשק 30 שנים קודם לכן ומאז פטירת המנוח.

    כפי שיפורט עוד בהרחבה להלן, גרסת הנתבעת לתשלום פירות לא הוכחה ואינה מסתברת. כך גם לא מסתבר שנערכה התחשבנות לקביעת תשלום בעד הפירות שעה שהוכח שאף אחד מהיורשים האחרים לא קיבל פיצוי בעד פירות המשק. יתרה מכך, היתכן שיורשים הסכימו לוותר על זכויותיהם במשק בתמורה לאותו סכום ששולם לידי הנתבעת בעד דמי שכירות? כמו כן לאיזה צורך הוערך שוויו של המשק אם ההתחשבנות נועדה לתשלום פירות? ואם שולם התשלום אך בעד דמי השכירות מדוע פרע התובע בעצמו את החובות שרבצו על המשק, לרבות "חובות של המושבים. עכשיו זה הרבה כסף" כפי שהעידה הנתבעת בעצמה (עמ' 117 שורות 29-30 לפרוטוקול).

     

32. התובע הוכיח שבשנת 2008 פרע את כל החובות שרבצו על המשק ללא השתתפות יתר היורשים באופן המחזק את גרסתו לקיומה של הסכמה לפיצוי כנגד קבלת המשק. שאם לא כן מדוע יטול על עצמו אחד היורשים את פירעון החובות של המשק מבלי שידרוש את השתתפות יתר היורשים?.

    התובע הוכיח גם שלצורך פרעון החובות ותשלום הפיצוי הוא ורעייתו מכרו ביום 27.5.2007 דירה בעיר Z (ראו נספח 2 שצורף לתצהיר רעיית התובע), וכן פדתה רעייתו קופת גמל ביום 27.12.07 (ראו נספח 1 שצורף לתצהירה). מטעם התובע העיד גם עו"ד XX, קרוב משפחתו, שהעיד שעל אף הקרבה המשפחתית הקשר ביניהם אינו קרוב (עמ' 25 שורות 27-29 לפרוטוקול) וכי הוא ייצג את התובע ורעייתו בהסכם מכירת זכויותיהם בדירה ב- Z ושמע מהם בשעתו שתמורת המכר מיועדת גם לתשלום פיצוי ליורשים (סעיף 4 לתצהירו). העד לא ביקש להוסיף פרטים על מנת לסייע לתובע ושלל את האפשרות שהתובע גם התייעץ עמו בקשר עם ההסכמה הנטענת על ידיו (עמ' 25 שורה 23 לפרוטוקול).

     

33. לטענת התובע רק לאחר פירעון החובות שרבצו על המשק ותשלום הפיצוי ליורשים במהלך שנת 2008 הוא קיבל לידיו את השליטה במשק. לדבריו בעת פטירת המנוח היה עוד קטין והוא נותר להתגורר במשק, עם אחים נוספים, וזאת עד לשנת 1985 בקירוב בסמוך לתום שירותו הצבאי.

    לאחר מכן התגורר לדבריו האח מ' ז"ל במשק מספר שנים ולאחר שיצא מהמשק השכיר מ' את המשק עם הנתבע 3 והם למעשה החזיקו בו עד לשנת 2008 ורק אז קיבל את השליטה בו (סעיפים 6-7 לכתב התביעה). גרסתו נותרה קוהרנטית גם בחקירתו "אני מ-2008, אמצע 2008 בערך, אחרי שסיימתי לשלם את הכל, לכולם, רק אחרי זה המשק כאילו עבר אלי, עבר אלי. עד, עד לפני כן, שקל אחד לא קיבלתי מהמשק" (עמ' 47 שורות 29-30 לפרוטוקול).

    לתמיכה בגרסתו צירף התובע גם דו"ח תנועות למשלם מאת האגודה לשנים 2000 - 2010 ממנו עולה שמיום 1.1.00 ועד לחודש 12/07 היה היורש מ' ז"ל רשום באגודה כמי שנושא בתשלומים הקשורים למשק (ת/2) ומיום 1.9.08 נרשם התובע באגודה כמי שנושא בתשלומים הקשורים למשק (ת/1).

     

34. הנתבעת טענה שהתובע השתלט על המשק כבר מעת קבלת צו הירושה תוך קיפוח זכויות היורשים ונטל לכיסו את פירות המשק משך השנים (סעיף 1 לכתב ההגנה). כפי שנראה להלן, גרסתה ועדותה של הנתבעת היו מלאות סתירות, סימני שאלה ואי-בהירויות הנוגעות לשאלות שבליבת המחלוקת וחוששתני שלא ניתן לבסס על עדותה ממצאים ברמת וודאות ומהימנות המאפשרים לשקול את קבלת גרסתה. גם אם לא אקבל את טענת התובע לפיה החליטה הנתבעת להתכחש להסכמה ולשקר על מנת לזכות ברכוש שהיא יודעת שלא מגיע לה, ברי כי היא גם לא יכלה להציג גרסה סדורה.

     

35. לטענת הנתבעת בחודש 11/20 ביקש ממנה התובע לחתום על תצהיר לוויתור על חלקה בעיזבון המנוח לטובתו ללא תמורה, בעקבות כך חששה לזכויותיה במשק ועתרה ביום 10.1.21 בבקשה למינוי מנהל עיזבון בה הצהירה שלפי הידוע לה "מהמועד בו ניתן צו הירושה ועד ליום זה, מנוהל המשק על ידי משיב 4 (התובע – א.ב.ד) אשר מטפל בהשכרתו ובגביית דמי השכירות המועברים במלואם לכיסו" (סעיף 14) וכי במשך השנים הביעה על כך טרוניה ועל כן הוא שילם לידיה "סכום של כ- 20,000$ בלבד, על חשבון שכר הדירה" (סעיף 15).

    בניגוד להצהרתה הפוזיטיבית בבקשה למינוי מנהל עיזבון (לפיה התובע הוא שעשה שימוש במשק "מהמועד בו ניתן צו הירושה ועד ליום זה") הכחישה הנתבעת בכתב ההגנה "מחוסר ידיעה" (סעיף ד' לכתב ההגנה) את טענת התובע שהיורשים מ' והנתבע 3 הם שעשו שימוש במשק משך השנים (סעיף 6 לכתב התביעה). עם זאת, הצהירה שוב בסעיף 28 לכתב ההגנה: "התובע שהתגורר במשק בהיותו קטין, החל לימים לנהל את המשק ואף לגרוף לכיסו את כספי השכירות שהתקבלו בגינו והחל לעשות במשק כבשלו, חרף פניות הנתבעת 1 משך השנים לממש את זכויותיה במשק, בין השאר למכור את המשק לצדדים שלישיים, אך התובע מצידו התנגד לכך. למותר לציין כי המדובר במשק חקלאי שלא ניתן לחלקו בעין".

     

     

    בכתב התביעה הצהיר התובע גם שככל הידוע לו מעולם לא העבירו מ' ז"ל והנתבע 3 תשלום כלשהו למי מהיורשים בעד השימוש שעשו במשק (סעיף 7). בהתייחס לטענה זו בכתב ההגנה (או למעשה מבלי להתייחס לטענה) הצהירה הנתבעת "אכן, הנתבעת 1 לא קיבלה תשלום כלשהו בגין השימוש בחנות" (סעיף ד' לכתב ההגנה; ההדגשות שלי – א.ב.ד).

     

36. על אף שהצהירה בבקשה למינוי מנהל עיזבון שהתובע הוא שעשה שימוש ייחודי במשק משך השנים, ועל אף שבכתב ההגנה כפרה מחוסר ידיעה בטענות התובע שהאחים הנתבע 3 ומ' ז"ל עשו שימוש במשק, לאורך חקירתה הנגדית דיברה הנתבעת בלשון רבים ("הם") בהתייחס להשכרת המשק 30 שנים מאז פטירת המנוח ועד לשנת 2008 על ידי התובע והנתבע 3 (ראו למשל בעמ' 95-96 לפרוטוקול). בהמשך אישרה את גרסת התובע והעידה שלאחר פטירת המנוח (אז היה התובע כזכור קטין) המשיכו להתגורר במשק מספר אחים עם בת הזוג של המנוח וכי התובע ומ' ז"ל המשיכו לגור שם "קצת, אחרי שהעיפו אותה" (עמ' 95 שורה 26 לפרוטוקול) וכי מ' ז"ל נותר לגור במשק "איזה 3-4 שנים" (עמ' 102 שורות 34-35 לפרוטוקול). ההסכם עם בת הזוג, בו ויתרה על טענה לזכויות במשק, נחתם עמה כנזכר לעיל ביום 10.1.80 (צורף כנספח 2 לכתב ההגנה).

    בניגוד להצהרתה שהתובע השתלט על המשק ובניגוד להצהרתה שאינה יודעת אם נכונה טענתו שהנתבע 3 ומ' ז"ל השתלטו על המשק העידה הנתבעת בהמשך חקירתה בביטחון שלאחר פטירת המנוח דווקא הנתבע 3 הוא זה ש"השתלט על הכל אני זוכרת, הוא היה הגדול שהשתלט על הכל, כי הוא עשה יד אחת גם כן עם החברה של אבא" (עמ' 101 שורות 18-19 לפרוטוקול) וכי הנתבע 3 סיפר לה בעצמו שהוא זה שמקבל את השכירות מהמשק (עמ' 116 שורות 22-24 לפרוטוקול).

    ולבסוף העידה שגם מ' ז"ל והנתבע 3 עשו שימוש במשק עם התובע "לא אמרתי שרק הוא. זה גם הנתבע 3, גם, גם הנתבע 3 וגם מ'" (עמ' 108 שורה 35 לפרוטוקול). וכשהוצגו לה דו"חות התנועה באגודה (ת/1 ו- ת/2) לפיהם נרשם התובע במקום מ' ז"ל רק במהלך שנת 2008 השיבה הנתבעת שאינה יודעת למעשה ממתי החל התובע לקבל את דמי השכירות מהמשק "אני לא יודעת, אני לא הייתי שם" (עמ' 110 שורה 22 לפרוטוקול) אך היא זוכרת ש"זה היה הרבה לפני" שנת 2008 (עמ' 117 שורה 5 לפרוטוקול) ושהיא נסמכת על דברי רעייתו שאמרה לה בשנת 2010 שהרבה זמן שהתובע משכיר את "הדירה" (עמ' 117 שורות 8-12 לפרוטוקול).

    הנתבעת גם התקשתה להשיב מדוע שילם התובע למ' כספים בשנת 2008 אם משך השנים גם מ' קיבל את דמי השכירות מהמשק (עמ' 116 שורה 18 לפרוטוקול).

    על אף שלדבריה לא ידעה ממתי התחיל התובע לקבל פירות מהמשק, והגם שלדבריה הנתבע 3 אמר לה שהוא זה שמקבל את דמי השכירות מהמשק, ועל אף שהעידה שאשת המנוח אמרה לה רק בשנת 2010 שהתובע השכיר את הדירה במשק, טענה הנתבעת שפנתה דווקא לתובע בשנת 2008 לקבל את דמי השכירות מהמשק בעד 30 השנים שחלפו מעת פטירת המנוח.

    הנתבעת לא הצליחה לספק הסבר מדוע פנתה דווקא לתובע וביקשה לפטור את עצמה בכך שחששה מהנתבע 3 ולא רצתה "להתעסק עמו" (עמ' 118 שורה 18 לפרוטוקול). בסיכומים כבר טענה התובעת: "אז אנחנו מבינים שלאחר פטירת המנוח ועזיבת בת זוגו את המשק, האחים הנתבע 3 מ' ואולי גם התובע, אני אפנה בעניין הזה לכתב ההגנה של הנתבע 3, השתלטו עליו" (עמ' 169 שורות 35-36 לפרוטוקול; ההדגשה הוספה). העולה מהאמור הוא שגרסת התובע לפיה רק בשנת 2008 קיבל לידיו את השליטה במשק ורק מאז קיבל דמי שכירות מהמשק לא נסתרה על ידי הנתבעת.

     

37. התובע הוכיח שמאז שנת 2008 ולאחר ששילם את הפיצוי עברה לידיו השליטה במשק והוא נוהג בו מאז מנהג בעלים בידיעת הנתבעת ויתר היורשים. הנתבעת ביקשה לתת משקל לעובדה שתובע לא עבר להתגורר במשק וללמוד ממנה (אם ירדתי לסוף דעתה) שהמשק לא עבר לשליטתו. טענה זו אין בידי לקבל. התובע הסביר שקיבל את המשק עם שוכרים (עמ' 47 שורות 13, 18; עמ' 59 שורה 8 לפרוטוקול), וכי מצב הבית הבנוי על המשק מצריך שיפוץ משמעותי (או אף הריסה ובניה מחדש) בכדי שמשפחתו תתגורר בו וכי מצבו הכלכלי לא איפשר לו לעשות כן (עמ' 46 שורות 5-9; עמ' 57 שורות 29-30; עמ' 64 שורות 19-20 לפרוטוקול). דבריו נתמכו בעדות העד ק' שהעיד "ואני יודע מה מצב הבית שם, זה כרוך בהרבה מאוד כסף עזרה" וכי הציע את עזרתו הכלכלית לתובע לצורך כך (עמ' 14 שורות 16-17 לפרוטוקול). כמו כן, העובדה שהתובע לא התגורר במשק בעצמו אינה סותרת כשלעצמה את העובדה שהוא קיבל לידיו את השליטה במשק בשנת 2008.

     

38. החל משנת 2008 לתובע הייתה שליטה מוחלטת על השכרת המשק ועל ההכנסות שצמחו ממנו, וכן הוא נשא באופן בלעדי בכל ההוצאות שנדרשו לצורך כך.הנתבעת טוענת שהיא הסכימה אך לקבל את חלקה בדמי השכירות שצבר המשק משך 30 שנים עד לשנת 2008 ומעולם לא ויתרה על זכויותיה כשותפה במשק. הגם שלדבריה ביקשה לשמור על זכויותיה כיורשת במשק הלכה למעשה לא התנהגה (כמו יתר היורשים) בשותפות, אלא שלהבדיל מיתר היורשים היא היחידה שכופרת כעת בקיומה של ההסכמה.

    כמו יתר היורשים ראתה הנתבעת את עצמה פטורה מתשלום כל הוצאה שקשורה במשק או מנטילת חלק בניהולו. הנתבעת טענה שראתה את זכויותיה במשק מובטחות כל עוד הזכויות בו רשומות על שם המנוח ואולם לא ראתה את עצמה אחראית שווה ל"ניהול" המשק, ואינה חולקת על כך שהתובע "ניהל" את המשק לגמרי לבדו, על ההכנסות וההוצאות הכרוכות בכך. הנתבעת טוענת בעצמה שהתובע השכיר את המשק (הבית הבנוי עליו והשטח החקלאי) ושלשל את דמי השכירות לכיסו מבלי לחלקם עם יתר היורשים. הנתבעת גם לא חולקת על טענת התובע שמאז הוא נושא בעצמו גם בכל הוצאות המשק ובכל ההתחייבויות הנובעות מהחזקת המשק (כמו החלפת מטבח; עמ' 63 שורה 28 לפרוטוקול).

    התובע העיד שגם התמודד לבד (וללא כל סיוע מצד היורשים) עם שוכרים שסירבו לפנות את המשק "אני היה לי בעיה איתם, הם לא רצו לצאת מהמשק, זה גם משפחת פשע. אז היה לי בלגאן איתם, ואפילו, יש לי, אני פתחתי להם תיק במשטרה, הם איימו עלי ברצח, בגלל שאני רוצה לפנות אותו, את הבן, והמשטרה סגרה את התיק מחוסר עניין לציבור, יש את המסמכים" (שם שורות 28-31 לפרוטוקול), וכי נאלץ לשאת גם בתשלומי אחזקה אותם סירב הדייר לפרוע (עמ' 71 שורות 31-34 לפרוטוקול).

    אין חולק אפוא שלמן שנת 2008 נוהג התובע במשק מנהג בעלים, הן בהיבט המעשי של השכרת המשק לשוכרים, טיפול משפטי (ואחר) כנגד שוכרים, טיפול בעבודות הנדרשות במשק מצדו של משכיר, והן בהיבט הכלכלי של קבלת שכר הדירה לידיו. מאותה עת נרשם התובע כמי שמחזיק את המשק באגודה וכמי שאחראי לתשלום החובות והוא נשא מאז גם בכל העלויות וההוצאות הנוגעות למשק.

     

39. הנתבעת לא הפריכה את טענת התובע (וספק אם בכלל היא מתכחשת אליה) להעדר מעורבות (אף לא מינמאלית) של מי מהיורשים בניהול המשק מאז שנת 2008 ועד מועד הגשת הבקשה למינוי מנהל עיזבון בשנת 2021. יתרה מכך, הנתבעת לא הוכיחה את הטענה שמשך למעלה מ- 12 שנים מאז שנת 2008 היא עמדה על קבלת נתונים ופרטים בנוגע למצב המשק, בנוגע לדמי השכירות המשתלמים מהשכרתו, למי הם משולמים ולחלוקתם בין היורשים.

    התובע קיבל מאז שנת 2008 את כל ההכנסות מהמשק ונשא בכל הוצאותיו ללא השתתפות מי מהיורשים. מאז גם לא עלתה דרישה מצד מי מהיורשים לזכויות בפירות המשק ולא נשמעה מחאה מצד מי מהיורשים כנגד החזקת התובע את המשק.

    התנהגות היורשים – לרבות הנתבעת – לאחר שנת 2008 מלמדת אף היא על אומד דעתם למהות ההסכמה שגובשה שכנגד תשלום הפיצוי יקבל התובע את המשק. קשה לקבל שכל היורשים קיבלו בשוויון נפש ובהכנעה את העובדה שהתובע בלבד נהנה ומחזיק ברכוש משמעותי ועיקרי של עיזבון המנוח, אם לא היחיד, בשעה שהם לא מחזיקים במשק ולא נהנים מפירותיו.

     

40. גם ביחס לשאלה אם משך השנים ביקשה לממש את זכויותיה במשק עלו סתירות מהותיות בגרסתה ובעדותה של הנתבעת. בניגוד להצהרתה שמשך השנים התנגד התובע לפניותיה "לממש את זכויותיה במשק" בהן בין השאר "ביקשה למכור את המשק לצדדים שלישיים" (סעיף 28 לכתב ההגנה) השיבה בחקירתה הנגדית שהיא מעולם לא ביקשה למכור את המשק (עמ' 107 שורות 32 ו- 25; עמ' 111 שורות 3, 6 ו- 11 לפרוטוקול), וכי בשום פנים ואופן לא הייתה מסכימה שיקבל את המשק מי מהיורשים (ראו למשל עמ' 114 שורה 5 לפרוטוקול).

     

    לדבריה היא לא האמינה לתובע, לנתבע 3 ולמ' ז"ל שהחזיקו במשק ופעלו בחוסר יושר כלפי יתר היורשים ונהגה בחשדנות כלפיהם (עמ' 95 שורות 17-18; עמ' 96 שורות 33-34 לפרוטוקול) ואף חששה מהם, ועל כן לא 'רצתה לריב איתם' והאמינה שזכויותיה במשק כיורשת מוגנות "בחוק" (עמ' 106 שורות 2-3, 30 ו- 34-35 לפרוטוקול). שוב, בניגוד לעדותה שמעולם לא רצתה למכור את המשק, העידה הנתבעת בהמשך חקירתה שהיא כן רצתה למכור את המשק ולקבל את חלקה אך היורשים הם שסירבו לכך (עמ' 120 שורות 25 -30 לפרוטוקול). על כן המתינה עד שמי מהיורשים "יום אחד" ירצה למכור את המשק (עמ' 106 שורה 3; עמ' 107 שורה 26 לפרוטוקול) והמתינה עם מימוש זכויותיה במשק "עד שיגיע הזמן" (עמ' 113 שורות 28-35 לפרוטוקול). הנתבעת התקשתה להסביר אם לא "הגיע הזמן" משך כל השנים שחלפו מאז פטירת המנוח והלינה שהיורשים "סחבו אותי" (עמ' 114 שורה 7 לפרוטוקול).

    חוסר העקביות בעדותה ביחס לשאלה אם הייתה מעוניינת במכירת המשק מקשה על קבלתה. כמו כן אין כל תימוכין בעדויות או בראיות לטענה שמשך השנים פנתה לתובע או למי מהיורשים בדרישה לממש את המשק. אם לא ביקשה למכור את המשק מעולם (כפי שהעידה בתחילה) עולה התהייה מדוע שלא תבקש הנתבעת לממש את המשק אם אינה נהנית מפירותיו ואם היא חושדת שמי שמחזיק במשק לא נוהג כלפיה ביושר. ואם כן ביקשה למכור את המשק משך השנים וסורבה על ידי התובע מדוע אפוא לא הסכימה למכור את זכויותיה בשנת 2008 כשביקש לרכוש אותן?

     

41. לטענת התובע טענת הנתבעת שלא רצתה למכור את המשק משום שחששה ממנו עומדת בסתירה לטענתה שלא פעלה לשם כך משום שהאמינה שזכויותיה במשק שמורות. כמו כן לדבריו הצגתו כאדם לא ישר שהונה אותה, עמו לא רצתה "להתעסק" והיא אף חששה מפניו, אינה עולה עם העובדה שלדבריה בשנת 2010 פנתה אליו לאחר קבלת מכתב התראה לדרישת חוב בהוצאה לפועל בגין החנות על מנת שיפתור את הבעיה. העובדה שהנתבעת פנתה דווקא אליו ואף העידה שלאחר מכן לא בדקה אם אכן טיפל בכך (עמ' 128 שורות 27-29 לפרוטוקול) מלמדת לדבריו שהיא סמכה עליו ומפריכה את טענתה שחששה מפניו או מהתנהלות לא ישרה כלפיה. כן לדבריו הטענה שהיא חששה מפניו והוא היה "נכלולי" כלפיה (עמ' 161) אינה עולה בקנה אחד עם הטענה שלבקשתה הוא שילם לה את הפיצוי על חשבון חלקה בשכירות בפעם הראשונה והיחידה שביקשה ממנו לעשות כן. לדבריו הטענה שחששה מפניו ולכן לא ביקשה לממש את זכויותיה במשק אף אינה עולה עם טענתה שפנתה לעו"ס של ש' על מנת שגם הוא יקבל את זכויותיו במשק.

     

     

     

    לדבריו עולה גם מהתכתבות שצירפה הנתבעת לבקשה למינוי מנהל עיזבון שהיא פנתה על ידי ב"כ לאגודה כבר ביום 9.11.20 על מנת לבדוק את מצבת הזכויות במשק, ועוד קודם למועד שבו העביר לבנה את התצהיר עליו התבקשה לחתום ביום 15.11.20 (עמ' 159-160 לפרוטוקול), ובכך ללמד לשיטתו שהתובעת שיקרה ביחס למניע שהביא אותה להגיש את הבקשה למינוי מנהל עיזבון וזאת כדי "לגשר" על העובדה שמשך 46 שנים לא נעשתה על ידיה פעולה לחלוקת העיזבון.

     

42. הוכח אפוא שמשנת 2008 אף אחד מהיורשים – אף לא הנתבעת – לא ביקש גם למכור את המשק או לחלק את העיזבון. התנהלות זו של היורשים, כמו גם של הנתבעת, מלמדת אף היא, כי על פי אומד דעתם הסובייקטיבי של היורשים כנגד תשלום הפיצוי הוסכם שהתובע יקבל לידיו את המשק, והוא הסתמך על הסכמה זו, ועם תשלום הפיצוי לא ראו את עצמם עוד כזכאים לזכויות כלשהן במשק. 

     

43. הנה כי כן, הוכח שלאחר שביקש לקבל לידיו את המשק בשנת 2005 העריך התובע את שוויו בעזרת חוות דעת שמאי, ערך התחשבנות עם אחיו הנתבע 3 ומ' ז"ל בה סוכם שווי הפיצוי, שהוסכם על כל היורשים. היורשים מ' ז"ל והנתבעת 2 אף חתמו על תצהיר ויתור על זכויותיהם במשק לטובתו. התובע מילא אחר חלקו בהסכם: הוא נשא בתשלום הפיצוי, הוא פרע את החובות שרבצו על המשק ונשא בכל הוצאותיו החל מאותה עת. גם היורשים עמדו מצדם בהסכם והתובע קיבל לידיו את השליטה והחזקה במשק במהלך שנת 2008 ומאז הוא נוהג בו מנהג בעלים.

    אין חולק שלא הושגה הסכמה עם היורש ש', הזכויות במשק לא עברו על שם התובע, ובחלוף 12 שנים ממועד ההסכמה כופרת הנתבעת בתוכנה ובמהותה וטוענת למעשה שהסיכום עמה, להבדיל מיתר היורשים, היה שונה וכי לה שולם הפיצוי כנגד חלקה בשכירות ולא כנגד קבלת המשק. כפי שפורט לעיל שורה של אינדיקציות תומכות בגרסת התובע לפיה גם הנתבעת הסכימה, כמו יתר היורשים, שהפיצוי שולם לה כנגד קבלת המשק: העובדה ששולם לה אותו סכום ששולם בעד זכויות היורשים מ' והנתבעת 2, באותו עיתוי, בעובדה שהתובע פרע בעצמו את כל החובות שרבצו על המשק ללא השתתפות מי מהיורשים האחרים, התובע קיבל את השליטה במשק לאחר תשלום הפיצוי ומאז החל לנהוג בו מנהג בעלים ללא התערבות מצד מי מהיורשים, וללא מחאה מצדם, וגם לא מצידה של הנתבעת שראתה את עצמה לדבריה כבעלת זכויות במשק, ומבלי שהועלתה דרישה כלפיו לזכויות בפירות המשק ומבלי שנתבקשה מכירת המשק או חלוקת העיזבון.

     

     

44. בנוסף, עדות התובע הייתה מהימנה, אמינה, קוהרנטית ועקבית, וההתרשמות הישירה ממנה היא שהוא העיד עובדות כהווייתן. עדותו הייתה זהירה ועל דברים שלא ידע השיב שאינו יודע ולא ניסה להשלים פרטים אך כדי להטיב עם מצבו. בין היתר העיד שאינו זוכר אם הנתבעת קיבלה העתק מחוות דעת השמאי והשיב בשלילה לשאלה אם הנתבעת לקחה חלק בהתחשבנות שנערכה לקביעת שווי הפיצוי. אמנם עלתה מעדותו תהיה מדוע לא החתים את הנתבעת ואת הנתבע 3 על תצהיר כפי שהחתים את הנתבעת 2 ואת מ' ז"ל, ומדוע החתים את האחים על העברה ללא תמורה על אף ששילם להם פיצוי כנגד קבלת המשק ומדוע לא פעל להעברת הזכויות במשק על שמו משך השנים (לאחר שיפצה גם את ש'). ואולם, גרסת התובע נתמכת כאמור גם מעדים ששמעו ממנו ומהנתבע 3 בזמן אמת על ההסכמה שהושגה בין היורשים, בתצהירים של היורשים מ' והנתבעת 2, בתשלום הפיצוי, בפירעון החובות, במכירת דירה ופירעון קופת גמל של רעייתו לצורך כך, בקבלת השליטה במשק וניהולו מאז, על זכויותיו ועל חובותיו, ללא כל התערבות מצד יתר היורשים שלא חלקו על מעמדו כמי שמחזיק במשק בהיתר שנתנו לו, ומבלי שביקשו לחלקו ביניהם.

     

45. מנגד, גרסת הנתבעת לפיה הוסכם בעל פה בין הצדדים שהתשלום שולם לידיה בשנת 2008 בעד חלקה בפירות המשק שנצברו ב- 30 השנים שקדמו לכך נטענה ללא כל תימוכין ומבלי שהוכחה בראיות כלשהן או בעדויות נוספות פרט לעדות בנה.

    לאחר שבחנתי היטב את עדותו של הבן והתרשמתי ממנה באופן ישיר התקשיתי למצוא בה את הסיוע הנדרש להוכחת טענת הנתבעת באשר למהות ההסכמה שהושגה בינה לבין התובע. ראשית, עסקינן בעדות קרוב משפחה מדרגה ראשונה וכמפורט לעיל בייחס לעדות רעיית התובע יש להתייחס אליה בחשדנות.

    שנית, קשה היה ליתן משקל רב לעדותו ביחס למהות ההסכמה שעה שהוא הצהיר שהוא לא היה מעורב בדברים בזמן אמת והוא שמע עליהם מהנתבעת רק בדיעבד, וכי גם בשנת 2020 כשביקשה ממנו הנתבעת שיקרא את התצהיר עליו מבקש התובע שהיא תחתום הוא הודיע לתובע שהוא "לא רוצה להיכנס לעניין הזה היום" והעיד במפורש שכל מה שהוא יודע בנוגע למשק מקורו בשמועה (עמ' 92 שורה 1 לפרוטוקול). כמו כן, אמנם עדותו לא נסתרה ביחס לדברים ששמע מהנתבע 3, לפיהם יש לנתבעת זכויות במשק עליו מבקש להשתלט התובע, ואולם הדברים לא נאמרו לו בזמן אמת אלא רק לאחר פרוץ הסכסוך בין התובע לנתבע 3. משכך התקשיתי למצוא בעדות הבן משום סיוע לעדות הנתבעת ממקור חיצוני ביחס למהות ההסכמה.

     

     

     

     

46. פועל יוצא של האמור הוא שביחס למהות ההסכמה שהושגה עדות הנתבעת היא עדות יחידה של בעל דין, אשר לא נמצא לה סיוע ממקור חיצוני כנדרש בהוראת סעיף 54 לפקודת הראיות. בע"א 765/18 חיון נ' חיון, (פורסם בנבו, 1.5.19) נקבע כדלקמן: "מהוראה זו עולה כי קביעת ממצאים בהתדיינות אזרחית על סמך עדותו היחידה של בעל דין ככלל איננה אפשרית. עדות כאמור טעונה סיוע ממקור חיצוני. באין סיוע כאמור, יכול בית המשפט לקבוע ממצאים על סמך עדותו היחידה של בעל דין רק אם יש בידו נימוקים משכנעים התומכים באמינותה, ונימוקים אלה חייב בית המשפט לפרט בפסק דינו". יש לזכור גם בענייננו שמדובר בעדות בעל דין שנמצאו בה סממנים של שקר ובהתאם לפרשת חיון: "לא ניתן יהיה למצוא תימוכין לעדות שבה נמצאו סממנים של שקר באופן שיספק את דרישותיו של סעיף 54 הנ"ל".

    מכאן שעדות הנתבעת ביחס למהות ההסכמה שהושגה עם התובע עומדת למעשה בבדידותה. אף אילו מדובר היה בעדות סדורה שניתן לבסס עליה ממצאים - ועם כל הרצון הטוב וכמפורט לעיל אין מדובר בעדות כזו - עדיין פסיקה על סמך עדות יחידה של בעלת דין מחייבת זהירות והנמקה מיוחדת [ראו סעיף 54(3) לפקודת הראיות]. 

     

47. הנתבעת תיארה בעדותה ילדות קשה וכואבת, רוויית אלימות שספגה מאביה המנוח ומבת זוגו עד שברחה לבית אמה כשהיא בת 16 שנים בקירוב, ומאז חזרה לבקר בו ארבע פעמים בלבד (אחת מהן היא בימי השבעה במות המנוח). הנתבעת העידה שמאז שעזבה לא הייתה לה ואין לה כל ידיעה ישירה בדבר המצב במשק (כמו למשל בשאלה מי מחזיק בו), ומקור כל המידע שברשותה הוא בדברים ששמעה ממי מאחיה.

    עדות הנתבעת ביחס לשנות ילדותה הקשה נגעו ללב. ברם, ביחס לסוגיה שבמחלוקת לא ניתן לבסס מסקנה ולקבל את גרסתה על סמך עדותה היחידה שנשענה על דברים ששמעה, שהתפתחה במהלך ההליך ואותה מצאתי חסרה, לא עקבית, מעורפלת ונעדרת היגיון.

     

48. בחקירת הנתבעת נטען על ידיה לראשונה שהתובע שילם לידיה את סכום הפיצוי במזומן בביתה "קצת אחרי שנת 2008" (עמ' 117 שורה 35 לפרוטוקול) ובהמשך עדותה טענה אף שהתשלום בוצע "הרבה אחרי 2008" (עמ' 141 שורה 35 לפרוטוקול). ניכר שגבי דידה של הנתבעת ישנו משקל לטענתה שהכספים שולמו לה במזומן (ולא בהעברה בנקאית כנטען על ידי התובע), ולעיתוי התשלום, וזאת אולי כדי לנתק בין מועד התשלום לבין מועד התשלום ליורשים האחרים ובין מועד קבלת המשק בידי התובע, ואולי אף כדי להפריך את הטענה שהכספים שולמו באמצעות תמורת מכר דירת התובע ביבנה ומפדיון קופת הגמל של רעייתו.

     

     

    עסקינן אפוא בגרסה כבושה שהועלתה על ידי הנתבעת לראשונה בעל פה תוך כדי חקירתה הנגדית, וכבר נאמר:"הכלל הוא: עדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום שה"כובש עדותו",חשוד, מטבע הדברים,על אמיתותה" [י.קדמי "על הראיות", 2009 , חלק ראשון עמ' 500-501; ע"א 14047-10-14 נסים נפתלי נ' עיריית תל אביב יפו (פורסם בנבו, 7.3.16)]. הכלל האמור מקבל משנה תוקף במקרה שלפנינו שבו לא ניתן הסבר כלשהו של הנתבעת ל"כבישת" גרסתה. יותר מכך, הנתבעת טענה שאין צורך במתן צו גילוי לבנקים משאינה כופרת בקבלת הסכום. הנתבעת לא ביארה שהיא חולקת על עיתוי קבלת הכספים הנטען על ידי התובע, ולא טענה שממילא לא יועילו הצווים המבוקשים משום שהכספים הועברו לידיה במזומן. יש טעם בטענת התובע לפיה אם טענה עובדתית זו – המוכחשת על ידיו מכל מכל – נטענת הייתה מלכתחילה הוא היה עומד על קבלת הצו על מנת להפריכה.

     

49. כן נאמר על ידי הנתבעת לראשונה בחקירתה שהיא הבהירה לתובע בעת קבלת התשלום "זה רק על חשבון השכירות לעולם, אתה יודע שאני בחיים לא אמכור לך את זה" (עמ' 97 שורות 1-2 לפרוטוקול). כן נאמר על ידיה לראשונה בחקירתה שבעלה שהה בבית בעת שקיבלה את התשלום מידי התובע ולשאלה אם גם לו אמר התובע שהתשלום משולם לידיה בעד חלקה בשכירות השיבה בחיוב (עמ' 132 שורות 22-23 לפרוטוקול). הנתבעת לא הזמינה לעדות את בעלה, אשר ללא ספק היה יכול לשפוך אור על מטרת התשלום ומהות ההסכמה, שהיא השאלה שבלבת המחלוקת. הימנעות הנתבעת מלהעיד את בעלה, בעניין זה בפרט וביחס לנסיבות בכלל, פועלת לחובתה ומקימה חזקה שלא נסתרה שאם היה בעלה מעיד בבית המשפט הייתה עדותו תומכת בגרסת התובע [ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בנייה בע"מ (פורסם בנבו, 27.7.2008)].

    הנתבעת גם לא ניסתה להביא עדים נוספים לביסוס גרסתה, לרבות הנתבעת 2 או מי מגיסותיה, שבכוחן היה לחזק את גרסתה לכל הפחות בנוגע לטענתה לפיה התובע הוא שהחזיק במשק גם לפני שנת 2008, או בנוגע לטענתה שהתחשבנות נערכה לצורך קביעת חלקם של היורשים בפירות שהצטברו במשק, ועוד. כידוע, "אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); ע"א 8382/06 בוטח נ' כהן (פורסם בנבו, 26.8.12) פסקה 28; בע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 26.5.11) פסקה 7]. מעבר לכך שבהעדר עדויות נוספות עדותה של התובעת נעדרת סיוע, יתכן שיש לעצם הבחירה שלא להביא לעדות עדים נוספים השלכה ראייתית שאינה לטובתה [השוו: ע"א 8951/10 אורן יורם אריזות בע"מ נ' שקולניק ח.י בע"מ (פורסם בנבו, 2.11.14); ת"א (ירושלים) 31560-10-13 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' הולילנד תיירות (1992) בע"מ (פורסם בנבו, 7.1.18) פסקה 65].

50. בחקירתה העידה הנתבעת שבזמן אמת כשקיבלה את הפיצוי היא פנתה לעו"ס של האח ש' כדי להבטיח שגם הוא יקבל את זכויותיו (עמ' 123 שורה 25 לפרוטוקול). לא יתכן חולק שראיה בנוגע לשיחה כזו (שיש לשער שתועדה על ידי העו"ס, ובמיוחד כאשר לדברי הנתבעת נערכה גם בדיקה על ידי האפוטרופוס בעקבותיה) יכולה הייתה לשפוך אור על הסוגיה שבמחלוקת – אם הודיעה הנתבעת לעו"ס שהתובע משלם פיצוי בעד דמי השכירות המגיעים ליורשים מהמשק או שהתובע משלם פיצוי ליורשים על מנת לקבל את המשק. הנתבעת העידה שיש לה קשר ישיר עם העו"ס של האח ש' משך כל השנים (עמ' 125 שורות 30-31 לפרוטוקול), ואף על פי כן, ועל אף שגרסתה אינה נתמכת בכל ראיה, לא ביקשה לאתר תיעוד של פנייתה האמורה.

     

51. פרט לסיוע ראייתי גרסת הנתבעת נמצאה חסרה עובדתית. הנתבעת לא סיפקה גרסה פוזיטיבית (לא כל שכן גרסה סדורה) מדוע דווקא בשנת 2008 (30 שנים לאחר פטירת המנוח) שולם לה לראשונה חלקה בשכר הדירה מהמשק. התובעת לא הסבירה בעד איזו תקופה שולם לה הפיצוי, ובחקירת השיבה שהתשלום שולם לה בעד חלקה בהשכרת המשק משך 30 שנים (קרי, ממועד פטירת המנוח). התובעת לא ידעה להשיב איך נקבע הסכום, באיזה שנים הושכר המשק, מה היה סכום השכירות, מי שלט במשק והשכיר אותו ומי קיבל לידיו את דמי השכירות, אם קוזזו מהסכום הנטען הוצאות להן נדרש המשק כל אותן שנים ועוד פרטים נדרשים לצורך כך. הנתבעת ביקשה לפטור את עצמה בכך שלא הייתה לה כל ידיעה בנוגע למשק וכי התובע, הנתבע 3 ומ' ז"ל, שהחזיקו משך השנים האמורות במשק, ערכו ביניהם התחשבנות אותה היא קיבלה (עמ' 123 שורות 15 ו- 17-18 לפרוטוקול), אך לא הסבירה גם מדוע מאז לא עמדה שוב על קבלת פירות מהמשק.

     

52. כפי שכבר פורט לעיל עדות הנתבעת גם התפתחה והתפתלה בחקירתה ונמצאו בה סתירות מהותיות. לא אדרש לכל הדוגמאות שפרט התובע בסיכומיו אלא רק לכמה בולטות מהן. כך התגלו סתירות בגרסת הנתבעת בשאלה ממתי מחזיק התובע את המשק.

    על מנת לבסס את גרסתה שהייתה לה עילה לדרוש דווקא מהתובע שישלם לה את חלקה בפירות המשק שהצטברו משך 30 שנים מעת פטירת המנוח בשנת 1978 ועד לשנת 2008 טענה הנתבעת שהתובע עשה שימוש במשק כל השנים עד אז תוך קיפוח יתר היורשים (סעיף 1 לכתב ההגנה; סעיפים 14-15 לבקשה למינוי מנהל עיזבון). במהלך עדותה התפתלה גרסת הנתבעת בשאלה זו והיא העידה שדווקא הנתבע 3 הוא ששלט במשק ושהיא שמעה ממנו שהוא מקבל לידיו את דמי השכירות מהמשק ולבסוף העידה שגם התובע עשה שימוש במשק אך איננה יודעת ממתי.

     

    על מנת לספק הסבר מדוע אפוא פנתה דווקא לתובע בדרישה לקבל את חלקה בפירות המשק התפתחה גרסתה עוד יותר, ונאמר על ידיה שהתובע שילם לה את התשלום על חשבון השכירות גם מטעם הנתבע 3 ומ' ז"ל: "אני יודעת שהם הביאו לי את הכסף הזה, חלק מהשכירות ולא יודעת שום דבר. אני יודעת שהם חלק מהשכירות הם הביאו לי את הכסף הזה, הם אמרו לי זה התקופה שאנחנו כל הזמן משכירים את השטחים ואת זה, קחי את זה, בינתיים זה בשבילך – ולקחתי" (עמ' 122 שורות 1-3 לפרוטוקול).

     

53. סתירה נוספת מהותית שעלתה בעדות הנתבעת נוגעת, כאמור, לשאלה אם רצתה למכור את המשק משך השנים אם לאו. בכתב ההגנה הצהירה שמשך השנים פנתה לתובע בדרישה לממש את זכויותיה במשק "בין השאר ביקשה למכור את המשק לצדדים שלישיים" אך הוא התנגד לכך (סעיף 28). כפי שפורט לעיל בחקירתה תחילה עמדה על כך שמעולם לא ביקשה למכור את המשק, אך לבסוף העידה שפנתה משך השנים "המון פעמים" לתובע ולנתבע 3 בבקשה למכור את המשק אך הם "התחמקו" (עמ' 126 שורות 9-22 לפרוטוקול). כדי לבסס כנראה את הטענה שלא הסכימה למכור את זכויותיה לתובע, הסבירה שבשום אופן לא הסכימה שהמשק יישאר בידי מי מהיורשים אלא יימכר רק לצד ג' וזאת בשל זיכרונות ילדותה הקשים. גם אם אניח שאכן בשל הזיכרונות הקשים מבית אבא סירבה הנתבעת שהמשק יישאר בידי מי מהיורשים וביקשה למכור אותו לצד ג' מתעוררת השאלה מדוע אפוא לא פעלה משך 43 שנים לממש את רצונה להוציא את המשק למכירה? והדברים אמורים קל וחומר אם כדבריה דחו אחיה את בקשותיה לקבל מסמכים ופרטים בנוגע להשכרת המשק ועת לדבריה חשדה באחיה שהם לא נוהגים עמה בשקיפות וביושר, ויותר מזאת – כאשר היא אינה מקבלת מאומה מהשכרת המשק. כך גם לא ברור איך מתיישבת הטענה שלא רצתה שהמשק יישאר בידי מי מהיורשים עם העובדה שהמשק למעשה מוחזק על ידי התובע ללא מחאה מצדה.

     

54. סתירה מהותית נוספת שהתגלתה בעדותה של הנתבעת נוגעת לשאלה אם ידעה על הסכמת היורשים שהנתבע יקבל את המשק כנגד תשלום הפיצוי. בכתב ההגנה לא כפרה הנתבעת בטענת התובע בנוגע להסכמה ככל שהיא נוגעת ליתר היורשים (סעיף ד' לכתב ההגנה).

    בחקירתה העידה תחילה שאינה יודעת לאילו הסכמות הגיע התובע עם יתר היורשים (עמ' 143 שורות 12-13, 19 ו- 32 לפרוטוקול), אך לבסוף הודתה ששמעה ישירות מהנתבעת 2 ש"הוציאו אותה" מהמשק תמורת תשלום של 1,000$ ושהיא חתמה על תצהיר לוויתור על זכויות במשק לטובת התובע, ששמעה מהתובע שהוא לא משלם פיצוי לנתבע 3 ושאינה יודעת "מה נגמר" עם מ' (עמ' 145 שורות 7-9 ו- 15 לפרוטוקול), ועלה בבירור מעדותה שהיא ידעה בזמן אמת על ההסכמה שהושגה בין התובע לבין היורשים לתשלום פיצוי כנגד קבלת המשק.

     

55. גם במבחן השכל הישר גרסת התובעת משוללת היגיון. עלה בבירור מחומר הראיות שעד 2008 התובע לא החזיק במשק וטענתו לפיה עד אז גם לא נהנה מפירותיו לא הופרכה ולא נסתרה. מדוע שהנתבעת תפנה דווקא אליו בדרישה לתשלום פירות ומדוע שדווקא הוא מבין היורשים יישא בתשלום חלקה הנטען של הנתבעת בפירות? מדוע מבין כל היורשים אך הנתבעת זכתה לקבל את חלקה מהפירות? אם המשיכה לראות את עצמה כשותפה בזכויות מדוע מאז ומשך 12 שנים לא דרשה שוב הנתבעת את חלקה בפירות? מדוע לא השתתפה בפירעון חובות המשק ותשלום הוצאותיו לאחר מכן? מדוע לא דרשה משך השנים, לפני שנת 2008 ולאחר מכן, את חלוקת העיזבון? תהייה מהותית נוספת העולה מגרסת הנתבעת היא מדוע שיתר היורשים יסתפקו בסכום הפיצוי כנגד מסירת המשק לתובע בעוד שהיא קיבלה את אותו הסכום באותו מועד אך כנגד פירות המשק?

     

56. על בית המשפט לקבוע את ממצאיו, "לפי הראיות המסתברות יותר" [כלשון תקנה 28(ב) לתקנות בית המשפט למשפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020], ולאחר בחינת מכלול החומר סבורתני שגרסת התובע מסתברת יותר, הרבה מאוד יותר, מגרסת הנתבעת. הנתבע הציג ביסוד הדברים גרסה סדורה המאומתת על ידי הנתבעים 2 ו- 4, הנתמכת בתצהיריהם שנחתמו בזמן אמת, בעדויות נוספות ובשורה של ראיות אובייקטיביות (ובפרט פירעון החובות) ובשליטה שקיבל על המשק מאז מחד והתנהלות היורשים מאז מאידך. אכן, גם ביחס לגרסת הנתבע עלו סימני שאלה אלה ואחרים ואולם בהשוואה לסתירות ולסימני השאלה בגרסתה ובעדותה של התובעת סימני השאלה בגרסת הנתבע כמעט בטלים בשישים. הדברים מצטרפים להתרשמות הישירה של בית המשפט מהעדים שהעידו בפניו.

     

57. הנה כי כן, עלה בידי התובע להוכיח שגם הנתבעת הסכימה לקבל את סכום הפיצוי כנגד קבלת המשק בידיו. כעת יש להידרש לטענה שהעלתה הנתבעת בסיכומים ולשאלה אם ההסכמה מחייבת כתב כתנאי לתוקפה.

     

58. עניינה של ההסכמה הוא בחלוקת נכס עיזבון (משק) בין יורשים וסבורתני שמיקומה אינו בחוק המקרקעין (או בחוק המיטלטלין) כי אם בחוק הירושה. הזכויות במשק הרשומות על שם המנוח ומהוות חלק מעיזבונו נובעות מחוזה שכירות תלת צדדי אשר נחתם בין המנהל לסוכנות לבין האגודה. עד כה הזכויות במשק רשומות ברשות מקרקעי ישראל על שם המנוח (נספח 7 לכתב התביעה), והנתבעת (כמו יתר היורשים) אינה בעלת זכות במשק. זכות בר רשות במשק אינה זכות קניינית שבעליה חפשי להעבירה לאחר כרצונו, אלא זו זכות אישית, שאינה קניינית, ואשר איננה ניתנת להעברה, אלא בכפוף לתנאי הרישיון [ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 314-15]. 

     

    בהתאם לחוק הירושה ולהסכמים בין הגורמים המיישבים לבין בעל הזכות (המנוח) המשק אינו חלק מהעיזבון [רע"א 1634/08 עז' המנוח י.י. נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, (פורסם בנבו, 22.6.08)] ולא ניתן להעביר את הזכויות בו על שם כל היורשים (ראו נספח 7 לכתב התביעה). לא עמדה (ולא עומדת) למי מהיורשים זכות תביעה לפירוק שיתוף במשק מכח חוק המקרקעין אלא רק זכות תביעה לחלוקת הנכס מכח חוק הירושה.

    אין המדובר אפוא ב"עסקה" בין היורשים במקרקעי המנהל אלא בהסכמה פנים משפחתית בין יורשים לפיצוי שישלם התובע ליתר היורשים כנגד מסירת המשק לידיו, במובן מנגנון הפיצוי הקבוע בסעיף 114 (א) לחוק הירושה לפיו המשק "יימסר ליורש אשר יכול ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העיזבון" וככל שהיורשים לא יגיעו להסכמה בעניין זה, העניין יוכרע על ידי בית המשפט.

    קרי, היורשים יכולים להגיע להסכמה ביניהם "בדבר זהותו ש מי שיקבל את המשק (והוא מוכן ומוגל לקיימו); בדבר זהותם של הנכסים שהנם חלק מהמשק החקלאי; לגבי שוויו של המשק לצורך חישוב הפיצוי; לגבי צורת הפיצוי, זמני סילוקו והבטחתו. אם הייתה מחלוקת בין היורשים לגבי עניינים אלו, כולם או חלקם, יכריע בית המשפט בעניין בהתאם לנסיבות (סעיף 14(ב) לחוק)" [שוחט, פינברג ופלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית, עמ' 244]. אין בהוראת הדין האמורה דרישת כתב כתנאי מהותי לתוקפה של הסכמה בין יורשים למנגנון הפיצוי וניתן ללמוד על קיומו גם מנסיבות חיצוניות [כפי שגם הסכם חלוקת עיזבון בין יורשים אינו טעון כתב; ת"א (מחוזי חיפה) 25070-12-17 מחאמיד נ' מחאמיד (פורסם בנבו, 14.11.2019); תמ"ש (תל אביב) 10798-05-21 פלונית נ' אלמונית(פורסם בנבו, 19.03.2023)].

     

59. הסכמת יורשים על גובה הפיצוי שישולם לצורך מסירת המשק בידי היורש אינה טעונה כתב. גם אם נראה את ההסכמה כעסקה לוויתור על זכות ערטילאית במשק באחוז הזכייה בעיזבון, הרי שהמדובר בהמחאת זכות חוזית שאינה כפופה להוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין.

    כידוע, זכותו הקניינית של יורש בנכס מסוים מנכסי העיזבון מתגבשת רק לאחר חלוקת העיזבון. עד אז אין ליורש אלא זכות כללית באגד נכסי העיזבון [ע"א 2390/02 גרינשפון נ' שכטר (1995); ע"א 314/79 שליין נ' ברק (1981)]. עיזבון המנוח טרם חולק ולנתבעת (כמו גם ליתר היורשים) אין זכות בעלות במשק (או בנכס קונקרטי כלשהו מנכסי העיזבון) אלא "זכות ערטילאית וכללית בלבד באגד נכסי העיזבון כולם (באחוז הזכייה של כל יורש בעיזבון) אך לא זכות קניין בנכס מסוים" [עמ"ש (י-ם) 49602-02-14 ר' א' א' נ' עיזבון המנוחה ח' ס' א' א' (פורסם בנבו, 9.5.17) בסעיף 39]. קרי, עד לחלוקת העיזבון בין היורשים אין לאף יורש כל זכות – לא זכות קנין ולא זכות אישית – בנכס קונקרטי מנכסי העיזבון.

     

    עסקה בנכס מסוים של העיזבון הנערכת בתקופה זו אינה מסוגלת לחולל העברה של זכות היורש בנכס המסוים, אלא יש בה אך משום התחייבות של היורש להעברת זכות בנכס, ככל שתוקנה לו בבוא היום עם חלוקת העיזבון, אל מקבל ההתחייבות [ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2) 757, בעמ' 761 ו-768 (1975)].

    מכח צו הירושה הייתה לתובעת זכות אובליגטורית באגד נכסי העזיבון. מבחינת מהות הזכות שירשו היורשים מקורה של זכות המנוח הוא בהסכם המשולש עם הגורמים המיישבים שהיא זכות "בר רשות", ועל פי הפסיקה עסקה בזכויות אלו היא עסקה להמחאת זכות חוזית [ע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' רייך, פ"ד נג(2) 218 עמ' 228-227]. בהקשר של דרישת הכתב נקבע שבעוד שהתחייבות להעברת זכות קניינית או התחייבות להעברת זכות קניינית עתידית במקרקעין טעונה מסמך כתוב, המחאת זכות חוזית-אובליגטורית אינה כפופה לדרישה זו הכתב [ע"א 7424/15 חליליה נ' בנאת נזיה (פורסם בנבו, 11.9.17)].

    מכאן שגם אם נראה את ההסכמה למכירת חלקה העתידי הבלתי מסוים של הנתבעת בעיזבון, כפי שיוקנה לה לאחר שיחולק, כעסקה להמחאת זכות הרי שהיא אינה זכות קניין כי אם חוזית-אובליגטורית והיא אינה כפופה לדרישת הכתב. העדר מסמך העונה לדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין אינו שולל אפוא את קיום העסקה וניתן להורות על אכיפתה.

     

60. בבחינת למעלה מהדרוש אדגיש כי אף אם הייתה המסקנה שהמדובר בעסקה במקרקעין או התחייבות לעשות עסקה במקרקעין בה נדרש כתב כתנאי לתוקפה, סבורתני שענייננו ב"מעשה עשוי" הנופל למקרים המפורטים בעניין קלמר וכי מתקיימים התנאים המאפשרים להחיל את דוקטרינת "זעקת ההגינות" ולהתגבר על העדרו של מסך כתוב זאת מכוח חובת הצדדים לנהוג בתום לב.

    מהות העסקה הנטענת היא תשלום פיצוי ליורשים כנגד קבלת המשק בידי התובע. בגדרה התנאים שהוסכמו הם גובה הפיצוי וקבלת המשק בידי התובע שייקח על עצמו גם את פירעון כל החובות שרובצים על המשק, והוכחה עסקה מסוימת ותקפה גם בין התובע לנתבעת. השתכנעתי שנכרת הסכם בעל פה בין הצדדים לפיצוי כנגד קבלת המשק בידי התובע. ההסכמה הייתה מסוימת, וודאית וברורה עד תום הן לתובע והן לנתבעת שגמרו בדעתם לקבלה כהסכם מחייב, הגם שלא הועלתה עלי כתב, ושניהם ראו אותה כמחייבת. ברור היה ומובן שהתובע ישלם לנתבעת את הפיצוי, יקבל את החזקה במשק, יפרע את כל החובות שרבצו על המשק וינהג בו מנהג בעלים. העובדה שהתובע השלים את תשלום הפיצוי אינה שנויה במחלוקת, כמו גם העובדה שהתובע קיבל לאחר מכן את השליטה במשק, וניתן לומר שהמדובר במקרה של 'מעשה עשוי' כשיקול רב משקל, ואולי מכריע, בכל הנוגע להחלת דוקטרינת 'זעקת ההגינות'. סבורתני שהעסקה הוכחה כדבעי וכי "התעלמות ממנה תוביל לתוצאה קשה ובלתי צודקת הנוגדת כללים בסיסיים של הגינות" [ראו דברי השופט גולדברג בעניין קלמר, בעמ' 198].

     

61. בסיכומים טענה הנתבעת שאם תדחה טענתה המשפטית החדשה להעדרו של מסמך בכתב השולל את תקפות העסקה עומדת היא על הטענה שהעלתה בכתב ההגנה להתיישנות התביעה.

    גם טענה זו מצאתי לדחות מן הטעם שהשתכנעתי שעד סמוך לפני המועד שבו הגישה את הבקשה למינוי מנהל עיזבון זמני (ביום 20.1.21, ולאחר שלדבריה ביקש התובע שתחתום על תצהיר לוויתור על זכויותיה במשק ללא תמורה), לא התכחשה הנתבעת להסכמה ביניהם ומרוץ ההתיישנות מתחיל רק ממועד הכפירה. באשר לאכיפת הסכם מכר נקבע בפסיקה שמרוץ ההתיישנות מחושב החל מהמועד בו מתכחש המוכר לעסקה, ולא החל מהמועד בו נערכה העסקה [ע"א 6906/00 ענבטאוי נ' דר, פ"ד נו(5) 280 (2002); ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49 (2003)] ולעניין זה אין מקום להבחין עסקה בזכות במקרקעין או בעסקה בזכויות אובליגטוריות המתייחסות למקרקעין.

    באופן דומה סבורתני שגם במקרה של הסכמה בין יורשים ליורש שיקבל את המשק בהתאם למנגנון הקבוע בסעיף 114 לחוק הירושה מתחיל מרוץ ההתיישנות להימנות אך ממועד הכפירה בהסכמה.

     

62. בסיכומים טענה הנתבעת גם שדי באי הרישום כדי לדחות את טענת התובע שהעסקה הוהנתבע 3. אף טענה זו אין בידי לקבל מן הטעם שאין המדובר בעסקה במקרקעין. יוער גם שלא יתכן חולק שזכות המנוח במשק אינה ניתנת להעברה על שם התובע עד שתושג הסכמה עם כל היורשים (או לאחר הכרעת בית המשפט, כקבוע בהוראת סעיף 114 (א) לחוק הירושה) וישנה תמימות דעים שלא הושגה הסכמה עם היורש ש'. מכל מקום, העובדה שהזכות אינה ניתנת להעברה אצל הגורמים המיישבים אינה צריכה לגרוע מתוקפה של הסכמה בין הצדדים. בפרשת חיים נקבע: "העובדה כי זכות מסוימת אינה ניתנת להעברה אינה צריכה לגרוע מתוקפם של היחסים החוזיים בין הצדדים להסכם ההעברה של זכות זו" (עמ' 349). ודוק. בשים לב לטיב הזכויות שבידי הצדדים ביחס למשק התובע לא טען לזכות להירשם כבעל הזכויות במשק וסעד זה לא נתבע על ידיו.

     

63. עוד טענה הנתבעת בסיכומיה שהעסקה לא דווחה כנדרש גם לרשויות המס (עמ' 175 שורה 29 לפרוטוקול). אף מבלי להידרש לשאלה האם נדרש דיווח לרשויות המס על ההסכמה לפיצוי היורשים (ועוד בטרם העברת הזכויות על שם התובע) סבורתני שאין באי הדיווח למנוע מהתובע לקבל סעד המצהיר על קיומה של ההסכמה גם עם הנתבעת. כבר נקבע שאין בהיעדר הדיווח לרשויות המס כשלעצמו בכדי לבטל את תוקף העסקה [ע"א 6906/00 ענבטאוי נ' דר פ"ד נו(5) 280 (2002), בפסקאות 9, 18; ע"א 4305/10 אילן נ' לוי (פורסם בנבו, ‏9.5.2012)]. לאחר ששוכנעתי שהוסכם על הנתבעת שהתובע יקבל את המשק בתמורה לפיצוי ששולם לידיה לא יהיה זה צודק למנוע הכרה בה רק מן הטעם שתשלום הפיצוי לא דווח לרשויות המס (אם נדרש היה לדווח).

64. סיכומו של דבר הוא שהתובע עמד בנטל להוכיח שהנתבעת הסכימה שהוא יקבל את המשק לאחר ששילם לה את הפיצוי שהוסכם. לפיכך זכאי התובע לסעד הצהרתי ביחס לקיומה של עסקה כאמור.

     

65. אשר על כן ניתן בזאת סעד הצהרתי לפיו התובע השלים את העסקה שהתגבשה עם הנתבעת לקבלת המשק לידיו, ובתוך כך לוויתור על זכויותיה הערטילאית במשק באחוז הזכייה בעיזבון, תמורת הפיצוי ששולם לה במלואו.

    בהעדר הגנה מטעם הנתבעת 2, ועל יסוד הסכמתה מתקבלת התביעה גם ביחס אליה.

     

66. לאור התוצאה והיקף ההתדיינות תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 30,000 ₪.

     

    בהעדר התנגדות עניינית שתוגש בתוך 7 ימים יותר פסק הדין לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

     

     

    ניתן היום, כ"ח אייר תשפ"ד, 05 יוני 2024, בהעדר הצדדים.