1.לפנינו תביעתה של "פוני בי.זד.אם בע"מ" (להלן – התובעת 1) ו"זה סושי בע"מ" (להלן – התובעת 2 - אשר למען הנוחות יקראו ביחד להלן – התובעות) נגד מר כהן פנחס (להלן – הנתבע) למתן סעד הצהרתי לשלילת פיצויי פיטורים בהתאם לסעיפים 16-17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ט-1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים).
עוד עומדת לפנינו תביעה שכנגד מטעם הנתבע לסעדים מכוח משפט העבודה, ובין היתר, פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד על תנאי העסקתו, שכר עבודה, חלף הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין וכיו"ב. בנוסף עתר הנתבע לפיצוי בגין הפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.
2.חלק מבעלי המניות בתובעות, הגב' ענבר זארוק (להלן – גב' זארוק) ומר איב זארוק (להלן – מר זארוק) הגישו תביעה אישית נגד הנתבע בבית משפט השלום בת"א [41611-12-18]. במסגרת התביעה טענו טענות זהות לאלה שהועלו בתביעה שלפנינו בדבר מעשי גניבה שביצע הנתבע ועתרו לסך של 576,000 ₪ בגין השבת כספי הגניבה נטענת, ו- 50,000 ₪ בגין עגמת נפש.
משכך, בהחלטה מיום 21.11.19, ובהתאם להסכמת הצדדים, עוכבו ההליכים שבפנינו עד לקבלת פסק דין בבית משפט השלום.
3.ביום 3.7.22 ניתן פסק דין במסגרתו נדחתה התביעה על הסף מחמת היעדר יריבות והיעדר עילה. התביעה נדחתה אף לגופה, ובשל חשיבות הדברים נביא להלן את עיקרי פסק הדין הרלוונטיים להליך שבפנינו:
"התובעים נמנעו מלהביא ראיות ועדים רלוונטיים מהותיים, הדרושים כדי להסביר נסיבות מהותיות בתובענה מצד אחד, ומצד שני לא הביאו ראיות ישירות לטענת הגניבה, גם כאלה שלכאורה יכלו להביא והיה עליהם להביא, והם מבקשים להסתמך על ראיות נסיבתיות להוכחת השערות שלהם.
...
ראשית, אינני מקבלת את גרסת התובעים כי אמנם הייתה להם גישה לכספת אך הם לא עשו בה שימוש כי לא זכרו את הקוד...
מדובר בבעלי העסק שהם בעלים פעילים של העסק. גם אם לא זכרו את הקוד במקרה מסוים, הרי שאין בכך כדי להוכיח שלא היה בידיהם רישום של הקוד במקום כלשהו, ושלא היה בידיהם רישום כאמור לאורך כל השנים, מה גם שהכספת הותקנה רק כחצי שנה לפני שהנתבע פוטר...
לטענה זו של התובעים מצטרפת טענה נוספת בלתי סבירה של התובעים והיא שהם לא נכנסו מעולם לחשבון הבנק ולכן לא ידעו ולא יכלו לדעת על הכספים החסרים. תמוה שבעלי מסעדות המעסיקים שלל עובדים כולל סמנכ"ל, אחמ"שים ועוד עובדים בדרגות בכירות לניהול המסעדות (בנוסף לעובדים בדרגות הנמוכות יותר) לא מתעניינים בכספים שבחשבונות הבנק ולא מוצאים זמן להסתכל מפעם לפעם בשורה התחתונה של חשבון הבנק, וזאת במשך שנים, למרות שהם וקרובת משפחה נוספת פעילים בניהול העסקים, ולמרות שאין מחלוקת שהם לא עסוקים בהפעלת המסעדות, ואף נעזרים בעובדים בחלק מהפעילות האדמיניסטרטיבית שלהם. אם כך, במה יהיו עסוקים בעלי מסעדות כאלה, הפעילים באופן יומיומי במשרדי החברות אם לא בתזרים המזומנים של המסעדות, ברווחיות שלהם וכדומה? תמוהה הטענה בנסיבות אלו שהם נסמכים על אדם אחר, שאינו בן משפחה, גם אם לטענתם הוא נחזה בעיניהם אמין, היה בן בית אצלם והם סמכו עליו. אחרי הכל מדובר בבדיקה לא מסובכת, שניתן לעשות מהמשרד, שאינה אורכת זמן רב, של חשבונות הבנק של המסעדות, וכל זאת במשך שנים, וכאשר חובתם לבדוק את היתרות בבנק לצורך הגשת דוחות מס הכנסה.
התובעים גם לא נתנו הסבר מניח את הדעת, וממילא לא הגישו על כך ראיות, הכיצד מנהלת החשבונות החיצונית שראתה כי כספים שהיו להפקדה לא הוכנסו לחשבון הבנק שוב ושוב, לטענת התובעים כ- 64 פעמים, הסתפקה, לטענת התובעים שלא הוכחה, בהסברים בע"פ של הנתבע, ובשום שלב לא ערבה בכך את רואה החשבון הממונה עליה או מי מהתובעים.
...
אם לא די בכך הרי שהתובעים לא נתנו הסבר מניח את הדעת וממילא לא הגישו על כך ראיות הכיצד, בהינתן בכך שמדובר בחברות בע"מ אשר מחויבות בהגשת דוחות מס ותאומי מס, עם בדיקה של היתרה בחשבון הבנק של החברה ושל קופת המזומנים (בנוסף לרכיבים נוספים), לא גילו את הגניבה הנטענת לכל המאוחר בסוף השנה, וכך משך שנים.
...
הטענה של התובע [צ"ל הנתבע] בדבר תשלומים במזומן לעובדים שונים, ללא מסמכים חשבונאיים מתחייבים, אשר קיבלה חיזוק בחומר הראיות, והעובדה שלמרות שהתובע [צ"ל הנתבע] העלה טענה זו מלכתחילה, לא הביאו התובעים דבר לסתור טענה זו. התובע אך לא הכחיש טענה זו, אלא רק את הטענה שעשה כן ביודעין כי הוא עובר עבירה, וטען כי נהג ברשלנות גרידא.
התובעים לא הביאו ראייה ישירה כלשהי לגניבה למרות שלכאורה יכלו לעשות זאת. החקירה שעשו אנשי משרד החקירות (חלק בנוכחות התובע) לא העלתה פרי. התובעים טוענים בסיכומים כי ניתנה לתובע [צ"ל הנתבע] אפשרות להיכנס לחשבון הבנק ולחפש הפקדה כלשהי, והוא אכן נכנס לחשבון אך לא מצא אותה הפקדה. בכך אין כדי להוכיח דבר. התובע [צ"ל הנתבע] חזר והעיד כי לא יכול לתת הסברים בעניין הכספים החסרים, וכי הוא הפקיד את המעטפות שהיו בתיק כאשר הלך לבצע הפקדה, כפי שהם.
...
הצילומים שביצעו העוקבים אחר הנתבע לא העלו דבר. העובדה שהנתבע משתמש בכסף מזומן הייתה גלויה וידועה לתובעים מאז ומתמיד, כך גם לפי גרסת התובעת. שימוש בשקיות שלא הוכח שיש בהן ייחוד כלשהו על ידי התובע [צ"ל הנתבע], אף בו אין כדי לסייע לתובעים.
הנתבע העיד כי במשרדי החברה ישנן מצלמות. גם מעדויות מטעם התובעים עולה כי היו מצלמות במשרדים, שהצילומים שבהם נשמרים למשך 30 יום. באף אחד מהצילומים האמורים לא רואים את התובע [צ"ל הנתבע] מוציא שטרות כסף ממעטפה כלשהי.
לאחר שהחלה החקירה יכלו התובעים ומשרד החקירות להתקין מצלמות נוספות כרצונם. למרות זאת כאמור אין לפנינו צילום המראה את הנתבע פותח מעטפת הפקדה ומוציא ממנה שטרות.
אשר לדוחות המעקב אחר הנתבע שבוצעו על ידי משרד החקירות, דוחות החקירה לא נערכו בתוך תצהיר אלא על ידי הוספת תצהיר לאקוני של מי שלא ביצע את המעקבים אלא ריכז אצלו את חומרי החקירה שבוצעו על ידי אחרים. ממילא לא ניתן היה לקבל מידע כלשהו במסגרת החקירה הנגדית ממי שטיפלו בכך באופן אישי, למרות שהתובענה עניינה בהאשמה חמורה ביותר של גניבה ממעביד, ותוך שהתובעים מבקשים כי ביהמ"ש יקבל השערות שלהם על סמך ראיות נסיבתיות. מכל מקום, כאמור, אין בצילומים דבר המוכיח את טענת התובעים בדבר גניבה מצדו של הנתבע.
...
הנתבעים [צ"ל התובעים] טוענים בסעיף 25 לסיכומים כי כמי שעיקר תפקידו היה טיפול בנושא הפקדות הכספים ומעקב אחריהם היה מצופה מהנתבע שיבדוק ללא דיחוי טענה בדבר חוסר כספים ויתר על כן, גם אם לא בדק אז, אזי כדי הוכיח ניקיון כפיו היה עליו לעשות זאת מיוזמתו בסמוך למועד הגילוי, גם במסגרת תפקידו וגם כדי לטהר את שמו. מתשובת הנתבע שלעיל ניתן ללמוד, לשיטת התובעים, כי היה נוח לנתבע להשאיר את המצב כמו שהוא מבלי לומר דבר ולקוות שהתובע ישכח מהעניין אחרת היה על הנתבע להודות כי לקח קופה שלמה בסך 5,000 ₪.
ראשיתה של הטענה שלעיל עניינה רשלנות נטענת של הנתבע בביצוע תפקידו. כאמור לפי עדותו של הנתבע הוא אכן שכח מהעניין, אולם עוד, לפי עדותו, אם בליבו של התובע היה נותר חשש כלשהו בדבר חוסר בכספים, הרי שהיה פונה אל הנתבע שוב באותו יום, למחרת או בימים הקרובים שלאחר מכן. העובדה שלא עשה כן מלמדת שנחה דעתו של התובע כי לא היה חוסר.
אחריתה של הטענה שהיה על הנתבע לערוך את הבירור כדי להוכיח את ניקיון כפיו וכדי לטהר את שמו. בזמן אמת, כאמור, סבר הנתבע כי התברר לתובע שלא היה כל חוסר ולכן לא היה עליו לעשות בירור כלשהו. במועד ההליכים, ואף קודם לכן, לאחר שפוטר, לא ברור אילו בירורים יכול היה הנתבע לבצע.
כן אין ממש בטענה שהיה על הנתבע לעשות בירור שבשלב הזה היה בלתי אפשרי מבחינתו על מנת לטהר את שמו. הנטל להוכחת הגניבה הנטענת מוטל על התובעים, ובהודעת ווצאפ אחת בדבר חוסר, שאחריה לא פנה התובע פעם נוספת לנתבע, לא די כדי להעביר נטל כלשהו אל כתפי הנתבע להוכיח שלא היה רשלן, כל שכן שלא גנב את הכספים".
4.לאור כל האמור נפסק ש"עיון בחומר הראיות שהוגש, וכן בחומר הראיות שיכול היה להיות מוגש על ידי התובעים ולא הוגש, מוביל למסקנה כי התובעים לא הוכיחו את טענת הגניבה, אף במאזן הסתברויות, כל שכן ברמת הוכחה מוגברת בהתחשב בכך שהם מייחסים לנתבע עבירה פלילית, ולא אף זאת אלא גניבה בידי עובד ממעסיקו." (ס' 86 לפסק הדין בת"א 41611-12-18).
5.על פסק דין זה הגישו התובעים ערעור לבית המשפט המחוזי [ע"א 35137-10-22]. ביום 8.4.24 נמחק הערעור ונפסקו הוצאות נגד המערערים.
6.נוכח דחיית התביעה בבית משפט שלום לגופה והטעמים המנויים בפסק דינו המפורט של בית המשפט שבחן את מכלול הראיות, נדחית אף התביעה העיקרית שבפנינו. משלא הוכח כי הנתבע ביצע את מעשי הגניבה הנטענים המהווים עבירת משמעת חמורה, אנו דוחים את הטענות כי קמה עילה לשלילת פיצויי הפיטורים וכי התובע הפר את חובת תום הלב המוגברת החלה עליו.
התביעה שכנגד
כעת עומדת לפנינו להכרעה התביעה שכנגד (אשר למען הנוחות תיקרא מעתה להלן – התביעה; התובע שכנגד יקרא מעתה להלן – התובע והנתבעות שכנגד יקראו מעתה להלן – הנתבעות).
7.העדים והראיות
א.התובע הגיש תצהיר עדות מטעמו.
ב.התובע הזמין לעדות את מר יגאל גלטמן, עובד בחברת "מזרח ומערב" אשר סיפק מצרכים למסעדות בהן עבד התובע (להלן – מר גלטמן) וכן, את מר ליאור קמחי אשר סיפק לתובע סחורה במספר מקומות בהם עבד בעבר ואצל הנתבעות (להלן – מר קמחי).
ג.הנתבעות הגישו תצהירי עדות ראשית מטעם מר איב זארוק, בעל מניות בנתבעות (להלן- מר זארוק); גב' ענבר זארוק, בעלת מניות בנתבעות (להלן – גב' זארוק); גב' ענת טליאס, מנהלת החשבונות במשרד רו"ח בקשי הנותן את שירותיו לנתבעות (להלן – גב' טליאס).
8.ואלה העובדות הרלוונטיות כפי שהן עולות מכתבי הטענות התצהירים והעדויות שהוצגו לפנינו:
א.הנתבעות, חברות בע"מ המנהלות מסעדות בעיר תל אביב והיו מעסיקותיו של התובע.
ב.התובע, עבד אצל הנתבעות החל מספטמבר 2013 וביום 8.1.19 נמסר לו מכתב פיטורים.
ג.תפקידו של התובע היה מנהל רכש ברשת המסעדות שניהלו הנתבעות. במסגרת תפקידו נדרש התובע לבצע הפקדת פדיונן היומי של המסעדות לחשבונות הבנק של הנתבעות.
ד.שכרו של התובע שולם בשני תלושים נפרדים כך, שהאחד הונפק על ידי הנתבעת 1 על שמו של התובע והשני הונפק על ידי הנתבעת 2 על שם אשתו של התובע.
האם נמסרה לתובע הודעה לעובד על תנאי העסקתו?
9.לטענת התובע לא נמסרה הודעה לעובד על תנאי העסקתו עם תחילת העסקתו ולפיכך עותר התובע לפיצוי בסך של 15,000 ₪.
לטענת הנתבעות, התובע מעולם לא הלין על תנאי העסקתו להם היה מודע ולפיכך, הוא לא זכאי לפיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד על תנאי העסקתו.
10.לאחר שבחנו את טענות הצדדים, התצהירים והעדויות שהוצגו לפנינו הגענו למסקנה כי לא נמסרה לתובע הודעה לעובד על תנאי העסקתו.
11.גרסת התובע כי לא נמסרה לו הודעה לעובד על תנאי העסקתו לא נסתרה ואף קיבלה חיזוק מעדי הנתבעות. בתצהירה העידה הגב' זארוק כי התובע לא קיבל הודעה לעובד על תנאי העסקתו אבל ידע מה הם התנאי העסקתו ולא הלין עליהם. כאשר נשאלה הגב' זארוק מה סיכמה עם התובע לגבי תנאי ההעסקה השיבה כך: "אנחנו סיכמנו, אני לא זוכרת לא את הסכומים, ולא את הדרך ובטח, כי לא חתמנו הסכם עבודה מסודר, ההתקשרות הייתה כמעט חברית.". גם מר זארוק לא ידע לפרט את תנאי העסקה שסיכם עם התובע ולא זכר אם מסר לתובע הודעה על תנאי העסקה.
12.לאור האמור, הנתבעות ישלמו לתובע פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד על תנאי העסקתו בסך של 5,000 ₪. סכום זה ישולם לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.19 ועד למועד התשלום בפועל.
השכר הקובע
13.בכתב התביעה טען התובע כי נכון לסיום העסקתו סוכם עימו על שכר נטו בסך של כ-20,300 ₪. במטרה לצמצם עלויות, הנתבעות פיצלו את שכרו בין שני תלושי שכר. האחד- הנפיקה הנתבעת 2 לתובע והשני- הנפיקה הנתבעת 1 על שם אשתו. בנוסף, הנתבעות כללו בתלושי השכר רכיבים פיקטיביים- "שעות נוספות גלובלי" ו"בונוס שרונה", מדובר בסכומים קבועים ששולמו בכל חודש והם חלק היסוד.
התובע צירף 2 תלושי שכר בלבד שהנפיקו הנתבעות עבורו ועבור אשתו עבור חודש 11/2018 . בנוסף הגיש דמוי תלוש שכר שהוכן ע"י תוכנת "כל נתון" על ידי רואה חשבון אריכא דניאל, המחשב את השכר ברוטו שהיה על הנתבעות לשלם ולפיו שכרו החודשי הקובע עומד על סך 34,049 ₪ ברוטו. נציין כבר כעת, כי התובע לא טרח בתצהירו לפרט מה גובה השכר שסוכם בין הצדדים ולא צירף תלושי שכר נוספים.
לטענת הנתבעות, פיצול שכרו של התובע נעשה לבקשתו במטרה להגדיל את סכום הנטו ולהתחמק ממיסים. הנתבעות הסכימו לכך מתוך רצון לסייע ולשפר את תנאי העסקתו של התובע.
נציין כבר כעת, כי במסגרת כתב ההגנה וכן בתצהירי העדים מטעם הנתבעות אין כל התייחסות לשיעור השכר נטו או ברוטו שסוכם עם התובע וגם הנתבעות לא טרחו לצרף תלושי שכר.
14.בהיעדר גרסה קוהרנטית ועקבית של הצדדים אשר לגובה השכר, ובשים לב לפיצול השכר ל-2 תלושים הגענו למסקנה כי יש לחשב את השכר הקובע בהתאם ל-2 תלושי השכר שבפנינו. נפרט את הטעמים להלן.
15.ראשית, נדחית טענת התובע כי סוכם איתו על שכר בסך 20,300 ₪ נטו. טענה זו לא עולה בקנה אחד עם עדותו כי השכר נטו שקיבל עמד תחילה על סך של 12,000 ₪, בהמשך עלה ל-15,000 ₪ "ובחודש חודשיים האחרונים" עמד על סך של 18,000 ₪ נטו לחודש..
בהמשך החקירה הנגדית, העיד התובע כי רואה החשבון היה אחראי על הרישום בתלושים ו"אותי לא עניין מה התלוש שלי אומר. זה לא שינה לי אני לאורך כל הדרך שדיברתי איתם אמרתי להם הנטו חשוב לי, כי יש לי משפחה בבית וזה החלק שאני חייב להביא הביתה".
נוסיף כי במענה לשאלות בין הדין כיצד שולם השכר בסך 15,000 ₪, השיב התובע כי התשלום התבצע בשתי המחאות מהנתבעות וסך הסכום ששולם היה 15,000 ₪ נטו.
לאור עדותו המפורשת של התובע, נדחית הטענה כי סוכם על שכר בסך 20,300 ₪ נטו, וכפועל יוצא נדחית גם הטענה כי שכרו הקובע ברוטו, המתבסס על התלוש שכר לדוגמא, עמד על סך 34,049 ₪.
16.שנית, כאמור עדי הנתבעות לא טרחו לפרט את גרסתם אשר לשכר במסגרת התצהירים מטעמם ולא הביאו ראשית ראיה בעניין זה.
בחקירתה הנגדית גב' זארוק העידה כי אינה יודעת מה היה שכרו של התובע. מר זארוק העיד כי "הוא חושב" שהשכר בתום תקופת העסקתו עמד על סך של כ- 15,000 ₪ נטו ועדותו מחזקת את המסקנה כי בסיום העסקה שכרו החודשי של התובע עמד על סך 15,000 ₪ נטו.
17.שלישית, מתקבלת טענת התובע כי הרכיבים "בונוס שרונה" ו-"שעות נוספות גלובליות" שנרשמו בתלושי שכר פיקטיביים והם חלק משכר היסוד.
גב' זארוק העידה שהתובע עבד במשרה מלאה וגם מר זארוק העיד שהתובע לא עבד בשעות נוספות. מכאן, שהתשלום עבור "שעות נוספות גלובליות" פיקטיבי.
אשר לרכיב "בונוס שרונה" מר זארוק לא ידע ליתן הסבר עבור מה שולם בונוס זה והטיל על התובע את האחריות לרישום רכיבי השכר. כך, עשתה גם הגב' זארוק בעדותה. די בעדותם כדי לבסס את טענת התובע כי מדובר ברכיב פיקטיבי.
18.נוכח כל האמור, ומשלא הוצגו לפנינו ראיות נוספות באשר לשכרו הקובע של התובע אנו קובעים כי שכרו הקובע של התובע עמד על סך של 21,964 ₪ לחודש, סיכום השכר המופיע בתלושי השכר [בניכוי נסיעות והבראה].
משכורת חודש דצמבר 2018
19.אין חולק שלא שולם לתובע שכר עבור ימי עבודתו בחודש דצמבר 2018. וכפי שהעידה הגב' זארוק:
"עו"ד שטאובר: יפה אז גם עו"ד אופק אמר לכם לא לשלם את המשכורת האחרונה שלו? כי לא שילמתם אותה. למה לא שילמתם אותה?
העדה גב' זרוק: כי היה ברור שהבן-אדם גנב אותנו 6.5 שנים. הוא גנב אותנו על בסיס קבוע הבן-אדם אנס את העסקים שלנו. הבן-אדם גנב בלייב קופות שלמות,"
לפיכך, על הנתבעות לשלם לתובע שכר עבור ימי עבודתו בחודש דצמבר 2018 בסך של 13,616 ₪ [21,964/25.8=851 ₪ X 16 יום].
נציין כי התובע וגם עדי הנתבעות לא טרחו לפרט את מתכונת העסקתו. עם זאת מעדותה של גב' זארוק עולה כי התובע עבד 6 ימים בשבוע.
20.אשר לפיצויי הלנת השכר אנו סבורים כי בנסיבות סיום העסקתו של התובע יש להפחית את פיצויי ההלנה, שהם במהותם פיצויים עונשיים, להפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.19 ועד למועד התשלום בפועל.
21.בנוסף זכאי התובע להחזר הוצאות נסיעה עבור עבודתו בחודש 12/18 בסך 163 ₪. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.19 ועד לתשלום בפועל.
נסיבות סיום העסקה וזכאות התובע לפיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין
22.לטענת התובע, הוא פוטר לאלתר ביום 16.12.18 מבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת לפיטורים ומבלי שנערך לו שימוע כדין.
ביום 16.12.18 שהה התובע במשרדי הנתבעות. מר זארוק ושני חוקרים פרטיים הטיחו בתובע כי מעל בכספי הנתבעות. התובע הכחיש טענות אלה והוא פוטר לאלתר מעבודתו בבושת פנים. הנתבעות ניסו לזמן את התובע לשימוע כשבועיים לאחר פיטוריו בניסיון לרפא את הפגם שנפל בהליך פיטוריו.
לפיכך עותר התובע לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת וכן פיצוי בגין פיטורים שלא כדין וללא עריכת שימוע בסך של 204,294 ₪ המהווה 6 משכורות חודשיות.
23.לטענת הנתבעות, התובע גנב מאת הנתבעות כספים בשיעורים משמעותיים. התובע עומת עם החשדות שעלו נגדו והתבקש להשאיר את כרטיסי האשראי והמפתחות לכספות על מנת למנוע גניבות נוספות. אין לראות בכך כפיטורים שכן, מדובר בהשעיה עד לקבלת החלטה בעניינו.
התובע זומן לשימוע מספר פעמים ובחר שלא להגיע. משהודיע התובע שלא יגיע לשימוע נמסר לו מכתב פיטורים ביום 8.1.19.
24.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ומכלול העדויות והראיות שהוצגו לפנינו הגענו למסקנה כי דין התביעה לעניין זה להתקבל. נביא טעמינו להלן.
25.ראשית, התובע העיד בתצהירו כי ביום 16.12.18 בזמן ששהה במשרדו, הגיעו מר זארוק ושני חוקרים פרטיים הטיחו בו כי מעל בכספי הנתבעות ולחצו עליו להודות שביצע מעילה בכספי הנתבעות - התובע סירב לכך. עוד באותו היום נשלח התובע לביתו במהלך יום העבודה והוא נדרש להשאיר את מפתחות המסעדות וכרטיסי האשראי. עת נשאל התובע לעניין זה הוא השיב כך:
"עו"ד אופק:ב-16 ל-12 נערך לך עימות זוכר?
העד מר כהן:כן.
...
העד מר כהן:הגיעו אלי למשרד בשעה 16:00, שני חוקרים של יאיר ויצמן חקירות, ביחד עם איב.
עו"ד אופק:איב נכח מתחילת הפגישה?
העד מר כהן: איב בחלק הראשון נכנס אמר לי כדאי לך לשתף איתם פעולה וירד למטה. ככה זה התחיל. אחרי חצי שעה איב עלה, כי הם ניסו בכוח להוציא ממני הודאה שאני מודה, וסירבתי להגיד להם שאני זה, לאורך כל העימות אפשר לראות שאני אומר מעולם לא לקחתי."
מנגד, מר זארוק בתצהירו לא סתר את גרסת התובע ואף לא טרח לפרט גרסה מטעמו.
26.שנית, כעולה מעדות התובע מר זארוק עזב את החדר בו נערך העימות והותיר את התובע יחד עם שני החוקרים הפרטיים וכפי שהעיד:
עו"ד אופק:איב נכח מתחילת הפגישה?
העד מר כהן:איב בחלק הראשון נכנס אמר לי כדאי לך לשתף איתם פעולה וירד למטה. ככה זה התחיל. אחרי חצי שעה איב עלה, כי הם ניסו בכוח להוציא ממני הודאה שאני מודה, וסירבתי להגיד להם שאני זה, לאורך כל העימות אפשר לראות שאני אומר מעולם לא לקחתי."
יוצא אם כן, שגם במועד העימות לא ניתנה לתובע הזדמנות אמיתית להשמיע בפני הנתבעות את וטענותיו ולא יכולה להתקבל טענה, שממילא לא עלתה, כי העימות מהווה שימוע כדין.
27.שלישית, נדחית גרסת גב' זארוק כי התובע לא פוטר בסיום העימות.
גב' זארוק העידה בתצהירה כי התובע אכן עומת עם החשדות נגדו והוא התבקש להשאיר את כרטיסי האשראי והמפתחות לכספות אצל הנתבעות וזאת, כדי למנוע גניבות נוספות אך, לא מדובר במעשה פיטורים. עת נשאלה הגב' זארוק לעניין זה היא העידה כך:
"עו"ד שטאובר : האם זה נכון שב-16 בדצמבר אותה שנה שפיטרתם אותו,
העדה גב' זרוק: לא פיטרנו אותו.
עו"ד שטאובר : שנייה,
העדה גב' זרוק: לא פיטרנו.
עו"ד שטאובר : אני מתקן את השאלה אני שמעתי מה שאמרת אני איתך. את אומרת שהוא מצד אחד שהוא לא הגיע לשימוע. האם זה נכון שב-16 לדצמבר באותה שנה, לקחתם ממנו את המפתחות כרטיסי אשראי ואמרתם לספקים שהוא כבר לא עובד אצלכם?
העדה גב' זרוק: דבר ראשון אני לא הייתי נוכחת במפגש הזה, זה המפגש שבא לעמת אותו,
עו"ד שטאובר : בין מי למי?
העדה גב' זרוק: בין הבלשים החוקרים של ויצמן יער. איב היה נוכח בפגישה הזאת. בעצם זו הייתה פגישה לעמת אותו עם החשדות שלנו ועם הגניבה שקרתה יום קודם, לפני עימות החשדות. אפשר לראות את זה בסרטון.
....
כב` הש` אלקיים: שאלת האם זה נכון שלקחתם את המפתחות מפיני באותה נקדות זמן זה נכון?
העדה גב' זרוק: זה נכון.
...
העדה גב' זרוק: אני מאשרת שלקחנו את כרטיסי האשראי ואת המפתחות.
...
עו"ד שטאובר : האם זה נכון שמאותו יום והלך לא שיבצתם אותו בעבודה? שלחתם אותו הביתה?
העדה גב' זרוק: זימנו אותו לשימוע.
....
עו"ד שטאובר : מה הוא היה אמור לעשות עד יום השימוע?
עו"ד אופק : תן לה להשלים את התשובה.
העדה גב' זרוק: להגיע לעבודה.
...
העדה גב' זרוק: שבן אדם חשוד בגניבה לא יקבל כרטיסי אשראי ומפתחות."
נציין כי מרבית עדותה היא עדות מפי השמועה שכן הגב' זארוק לא נכחה בעצמה בעימות שנערך עם התובע ביום 16.12.18. מעבר לכך, אנו סבורים כי גרסתה של גב' זארוק כי התובע לא פוטר ביום 16.12.18 וכי היה על התובע להתייצב לעבודה עד לשימוע, אינה מהימנה. הגם שנטילת המפתחות לכספת ונטילת כרטיסי האשראי היא פעולה לגיטימית בעת חשד לגניבה ממעסיק, לא הוכח כי נאמר לתובע כי הוא מושעה עד למועד השימוע שיערך לו. יתרה מכך, גרסה זו לא עולה בקנה אחד עם התנהלות הנתבעות לאחר העימות, כפי שנפרט להלן.
28.רביעית, אינדיקציה נוספת לכוונת הנתבעות לפטר את התובע על אתר ניתן למצוא בהגשת התלונה למשטרה עוד באותו היום בשעה 16:14 וכן במועד שבו הוגשה תביעת חלק מבעלי המניות לבית משפט השלום – יומיים בלבד לאחר שעומת התובע עם החשדות נגדו. נדמה כי הגשת התביעה לבית משפט השלום הייתה דחופה יותר מאשר זימון התובע לשימוע כדין על מנת ליתן לו הזדמנות כנה ואמיתית להשמיע טענותיו ביחס לחשדות שעלו נגדו.
יתרה מכך, מעדותו של התובע עולה כי הנתבעות הטילו עיקולים על חשבונותיו עם הגשת התביעה האישית נגדו בבית משפט השלום והדבר מעיד כי הן ראו בו כמפוטר עוד באותו היום בו עומת עם החשדות נגדו.
29.חמישית, מעדותה הגב' זארוק עולה כי הנתבעות עדכנו את הספקים איתם התובע עבד כי התובע "החליט לעזוב" וסיים את עבודתו . התנהלות זו מעידה על כוונת הנתבעות לפטרו במועד האמור.
30.שישית, רק ביום 26.12.18, כעשרה ימים לאחר העימות ולאחר שהוגשה תלונה למשטרה ותביעה לבית משפט שלום, נשלח לתובע זימון לשימוע.
כאן המקום לציין כי הנתבעות לא הגישו לבית הדין את מכתב הזימון לשימוע, למרות שברשימת הנספחים לתצהירה של גב' זארוק נרשם שמצורפים מכתבי הזימון לשימוע.
בא כוח התובע השיב למכתב ביום 27.2.18 וטען כי התובע פוטר ביום 16.12.18 וכי מדובר בזימון לשימוע למראית עין. כך טען גם במכתבו מיום 31.12.18. נוכח כל הטעמים שפורטו לעיל אנו מקבלים את טענת התובע וקובעים כי הזימון התובע לשימוע נעשה למראית עין על מנת לנסות ולרפא את הפגם שנפל בפיטוריו. בפועל לא ניתנה לתובע הזדמנות כנה ואמיתית להשמיע טענותיו, והעימות בין התובע לשני החוקרים הפרטיים שנערך ביום 16.12.18 אינו יכול להוות תחליף לעריכת שימוע כדין.
31.כללו של דבר, התובע פוטר ביום 16.12.18 מבלי שנערך לו שימוע כדין ומבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת לפיטוריו. לפיכך, הנתבעות ישלמו לתובע את הסכומים הבאים:
א.הנתבעות ישלמו לתובע פיצויי פיטורים בסך של 117,141 ₪ [31,964 ₪ X64/12]. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.19 ועד למועד התשלום בפועל.
הנתבעות רשאיות לנכות מהסכום המפורט לעיל את כספי פיצויי הפטורים שהופקדו בקרנות הפנסיה על שם התובע ועל שם אשתו, וזאת בכפוף להמצאת האישורים הנדרשים על פי דין לשחרור הכספים.
ב.נוכח הטענות החמורות שיוחסו לתובע-גניבה ממעסיק, שנדחו מכל וכל במסגרת ההליך האזרחי שהוגש נגד התובע, קיימת חשיבות מוגברת לקיום שימוע. בשים לב לנסיבות פיטוריו של התובע כפי שפורטו בהרחבה לעיל, תקופת העסקתו וחומרת המעשים שיוחסו נגדו, אנו סבורים כי במקרה זה ראוי לפסוק פיצוי בגין פיטורים שלא כדין וללא עריכת שימוע, בסך של 40,000 ₪. סכום זה ישולם לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.19 ועד למועד התשלום בפועל.
ג.הנתבעות ישלמו לתובע תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים בסך של 21,964 ₪. סכום זה ישולם לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.19 ועד למועד התשלום בפועל.
ד.אשר לפיצויי ההלנה להם עתר התובע אנו סבורים כי מדובר במחלוקת כנה ואמיתית ולפיכך, מצאנו להפחיתם לשיעור ריבית והצמדה כחוק כאמור לעיל.
חלף הפרשה לקרן פנסיה
32.לטענת התובע, בניגוד לדין והוראות צו ההרחבה בדבר פנסיה חובה, הנתבעות לא העבירו את מלוא ההפרשות שהיה עליהן להעביר לזכותו ולזכות אשתו. התובע חישב את זכאותו לפי שכר בסך של 34,099 ₪ לחודש וטען כי הוא זכאי להפרש עבור תגמולי מעסיק בסך 147,602 ₪.
נוסיף כי התובע מצין כי הופרשו לקרנות הפנסיה עבורו ועבור אשתו בגין תגמולי מעסיק סך של 30,619 ₪.
33.הנתבעות טענו בכתב ההגנה וכן בתצהירה של גב' זארוק כי הופרשו לתובע כספים כדין וכי במסגרת התביעה העיקרית הן עתרו לשלילת כלל כספי התגמולים שנצברו לתובע.
בסיכומים הוסיפו הנתבעות וטענו כי שכר היסוד של התובע עמד על סך 11,956 ₪ ובגין שכר זה הופרשו תגמולים לקרן הפנסיה, כפי שעולה מתלושי השכר. לטענת הנתבעות הסכום עליו הופרשו כספים לקרן הפנסיה עולה על השכר הממוצע במשק המהווה מיצוי חובת הנתבעות להפרשות לפנסיה ועל כן התובע לא זכאי להפרשים.
34.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ומכלול הראיות והעדויות שהוצגו לפנינו הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. נביא טעמינו להלן.
35.כפי שקבענו לעיל, נדחתה טענת התובע כי יש לחשב את זכאותו לזכויות סוציאליות על בסיס שכר קובע בסך של 34,049 ₪ ומכאן שהתחשיב שערך התובע להפרשים לא מתקבל.
36.מעיון בתלושי השכר שהוגשו עולה כי בוצעו הפרשות רק עבור "שכר יסוד". משקבענו כי פיצול השכר לרכיבים שונים פיקטיבי, היה על הנתבעות להפריש גם עבור יתר הרכיבים.
37.זאת ועוד, אין בידנו לקבל את טענת הנתבעות כי התובע זכאי להפרשות רק עבור שכר היסוד ובהתאם לתקרה הקבוע בצו ההרחבה.
מעבר לכך שטענה זו לא עלתה במסגרת כתב ההגנה ובתצהירי עדי הנתבעות אנו סבורים כי בנסיבות שאין בהן בחרו הנתבעות לפעול בניגוד להוראות הדין ופיצלו את השכר בסך 21,964 ₪ ברוטו לשני תלושי שכר ולדווח לרשויות ולחברות הביטוח בהתאם, יש לחשב את הזכאות להפרשות בהתאם לכל תלוש בנפרד. קרי, התובע זכאי להפרשות תגמולי מעסיק בגין השכר ששולם בכל אחד מתלושי השכר.
עם זאת, מאחר שהתובע עתר להפרשות לקרן פנסיה בהתאם להוראות צו ההרחבה ובשים לב ששכרו של התובע עלה על כפל תקרת השכר, תחושב זכאות התובע לפי תקרת השכר כפול 2.
כמו כן, התובע לא טען ומכאן שגם לא הוכח כי היתה לו פוליסת ביטוח בטרם החל לעבוד. לפיכך, התובע זכאי להפרשות רק לאחר 6 חודשי העסקה.
38.בהתאם לעקרונות שנקבעו לעיל, להלן התחשיב שערך בית הדין.
-
שנת 2014 (10 חודשים) – השכר הממוצע במשק עמד על סך 9,089 ₪ ומכאן שהתובע זכאי להפרשות בגין שכר בסך 18,178 ₪ [9,089 ₪ X2].
יוצא אפוא, כי התובע זכאי להפרשות תגמולי מעסיק בסך 10,907 ₪ [18,178 ₪ X10X6%].
-
שנת 2015- השכר הממוצע במשק עמד על סך 9,260 ₪ ומכאן שהתובע זכאי להפרשות בגין שכר בסך 18,520 ₪ [9,260₪ X2].
יוצא אפוא כי התובע זכאי להפרשות תגמולי מעסיק בסך 13,334 ₪ [18,520 ₪ X12X6%].
-
שנת 2016- השכר הממוצע במשק 9,464 ₪ ומכאן שהתובע זכאי להפרשות בגין שכר בסך 18,928 ₪ [9,464 ₪ ₪ X2].
יוצא אפוא כי התובע זכאי להפרשות תגמולי מעסיק בסך 13,912 ₪ [(18,928 ₪X6 חודשיםX 6% )+(18,928 ₪X6 חודשיםX 6.25%).
-
שנת 2017- השכר הממוצע במשק 9,673 ₪ ומכאן שהתובע זכאי להפרשות בגין שכר בסך 19,346 ₪ [9,673 ₪ X2].
יוצא אפוא כי התובע זכאי להפרשות תגמולי מעסיק בסך 15,098 ₪ [19,346 ₪ X12X6.5%].
-
שנת 2018- השכר הממוצע במשק 9,906 ₪ ומכאן שהתובע זכאי להפרשות בגין שכר בסך 19,812 ₪ [9,906 ₪ X2].
יוצא אפוא כי התובע זכאי להפרשות תגמולי מעסיק בסך 15,453 ₪ [19,812 ₪ X12X6.5%].
39.סיכומו של דבר, התובע זכאי להפרשות תגמולי מעסיק בסך 69,514 ₪. מסכום זה יקוזז סך של 30,619 ₪ שהופרשו לקרנות הפנסיה.
אשר על כן, הנתבעות ישלמו לתובע פיצוי בגין אי הפרשת תגמולי מעסיק בסך 38,895 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.16 [לצורך הנוחות אמצע התקופה] ועד לתשלום בפועל.
פדיון חופשה
40.לטענת התובע הוא זכאי לפדיון של 26.925 ימי חופשה. הנתבעות לא טענו דבר ביחס לסעד זה למעט הטענה כי יש לקזז סכום זה מהסכום שעל התובע להשיב להן.
לפיכך, התובע זכאי לפדיון חופשה בסך 22,370 ₪ [26.295 ימיםX 851 ₪]. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.19 ועד למועד התשלום בפועל.
פיצוי בגין לשון הרע
41.בכתב תביעה העלה התובע טענה כללית כלפי הנתבעות כי אלה השמיצו אותו וסיפרו לעובדים, לספקים וגורמים נוספים כי הוא גנב מהן ובכך פגעו בשמו הטוב. עוד טען כי מדובר במספר רב של פרסומים ובין היתר לגורמים הבאים: ליאור מחברת דיפ שיווק, יגאל מחברת "מזרח ומערב" ומנהלי החברה, אבי מ"הובלות אביב", מנהלי המסעדות ושאר עובדי הנתבעות, שמוליק מ"שבי בשר", מנדו ואבי מחברת "מנדו", סגן מנהל ומנהל סניף לינקולן של בנק הפועלים וגורמים נוספים.
בכתב הגנתן, טענו הנתבעות כי התובע לא הביא כל אסמכתא לפרסום הנטען וכי הוא לא פרט את הפרסומים להם הוא טוען. כך, שלא מתקיים יסוד הפרסום ויש להורות על דחיית התביעה. עוד טענו הנתבעות כי לא נעשו פרסומים המהווים לשון הרע וככל שיקבע כך הרי שעומדת להן ההגנה המנויה בסעיפים 14 ו- 15 לחוק איסור לשון הרע.
42.סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "לשון הרע" כך:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
-
לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"
סעיף 2 לחוק מגדיר מהו "פרסום" כך:
"א)פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
ב)רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –
(1)אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע."
סעיף 7 לחוק קובע, כי פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע מהווה עוולה אזרחית.
43.בעניין אסולין קבע בית הדין הארצי לעניין תביעה לפי חוק איסור לשון הרע כך:
"אין בידינו לקבל את טענת העובד כי כדי להקים את יסודות העוולה נדרש התובע לפרט רק את האמירות שנאמרו בפועל, והוא אינו נדרש לפרט את נסיבות הפרסום ועובדות נוספות – מועד הפרסום, מקום בו בוצע, המסגרת בה נאמרו האמירות, זהות המפרסם וכו'. כאמור, על התובע להוכיח לא רק את מרכיב 'לשון הרע' אלא גם את מרכיב ה'פרסום' ואת 'העובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים'. אכן, המרכיב העיקרי והחשוב ביותר הוא מרכיב 'לשון הרע', ובנוגע אליו נקבע, כאמור, כי יש לפרט במפורש בכתב התביעה את המילים שנכתבו או שנאמרו. אולם, אין בכך כדי לפטור את התובע מליתן פירוט גם של שני המרכיבים האחרים. הדברים אמורים במיוחד לגבי מרכיב ה'פרסום' שכן 'יסוד הכרחי בעוולה ובעבירה של לשון הרע הוא שלשון הרע פורסמה, ...לשון הרע חייבת לשאת ביטוי חיצוני היוצא מהנתבע או מהנאשם' (שנהר, ע' 85)" [ההדגשות במקור].
44.לאחר שבחנו את טענות הצדדים ומכלול הראיות והעדויות שהוצגו לפנינו הגענו לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו. נפרט את הטעמים להלן
45.מעדותה של גב' זארוק עולה כי היא סיפרה לספקים ולגורמים שונים אודות סיום העסקת התובע ועל החשדות נגדו בדבר ביצוע מעשי גניבה.
העד מטעמו של התובע, מר קמחי העיד כי שמע "סיפורים" אשר לנסיבות סיום העסקתו של התובע אך לא ידע לפרט אמירות ספציפיות המהוות לשון הרע.
מר גנטלמן, שהעיד אף הוא מטעם התובע, העיד בפנינו לעניין זה כך:
"עו"ד שטאובר: מה ידוע לך על נסיבות סיום העבודה של פיני?
העד מר גלטמן:ידוע לי מפיני,
...
העד מר גלטמן:ומענבר, ידוע לי מפיני ומענבר. קודם כל פיני סיפר לי שהוא עזב שם והיה סיפור של גניבה. ואז כשהצפתי את השם שלו באיזה רשת של עובדים בשביל לפרגן לו שהוא יוכל לעבוד, אז היה כעס מצד ענבר, למה אני עוזר למי שגנב אותה, אז אמרתי שאני לא מעורב בזה, אני פשוט יודע שיש לו 3 ילדים ורוצה לעזור לו בפרנסתו. אז שלחתי אותו כסוכן של חד פעמי ולא של מישהו שמייצג משהו. ואז הבנתי שזה נהיה מתח,
כב' הש' אלקיים:וזה כבר אחרי שמערכת, שהוא סיים לעבוד ואחרי שכבר ידעת את הסיפור?
העד מר גלטמן:כן. הוא כשהוא סיים לעבוד הוא סיפר לי את הסיפור, שיש עליו איזה חשד או איזה עילה של גניבה או משהו בסגנון הזה, והוא מחפש מקום עבודה אחר. וזהו בנקודה הזאת ניסיתי לעזור לפרנסתו, יצא לי לא כל כך טוב אבל זה מה שהיה."
46.התמונה שעולה ממכלול העדויות היא כי מיד לאחר העימות, סיום העסקתו של התובע, הגשת התלונה למשטרה והגשת התביעה לבית משפט השלום, היתה חרושת שמועות בין העובדים, לקוחות וספקים אודות החשדות נגד התובע.
עם זאת , לא די באמירה הכללית של התובע כי הנתבעות אמרו לגורמים שונים כי הוא "גנב". על התובע היה לפרט את האמירות שנאמרו בפועל, את מקום הפרסום, למי נאמרו האמירות ובאיזה מועד. בנסיבות אלה אנו קובעים כי מדובר בטענה לאקונית שלא ניתן על בסיסה לקבוע כי הנתבעות הפרו את הוראות חוק אישור לשון הרע.
לאור האמור, התביעה נדחית.
סוף דבר
47.התביעה העיקרית נדחית.
48.הנתבעות שכנגד ישלמו לתובע שכנגד ביחד ולחוד את הסכומים הבאים:
א.פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה בסך של 5,000 ₪. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.19 ועד למועד התשלום בפועל.
ב.שכר עבודה בסך של 13,616 ₪. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.19 ועד למועד התשלום בפועל.
ג.החזר הוצאות נסיעה בסך של 163 ₪. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.19 ועד לתשלום בפועל.
ד.פיצויי פיטורים בסך של 117,141 ₪. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.19 ועד למועד התשלום בפועל.
הנתבעות שכנגד רשאיות לנכות מהסכום המפורט לעיל את כספי פיצויי הפטורים שהופקדו בקרנות הפנסיה על שם התובע שכנגד ועל שם אשתו, וזאת בכפוף להמצאת האישורים הנדרשים על פי דין לשחרור הכספים.
ה.פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, ללא עריכת שימוע, בסך של 40,000 ₪. סכום זה ישולם לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.19 ועד למועד התשלום בפועל.
ו.תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים בסך של 21,964 ₪. סכום זה ישולם לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.19 ועד למועד התשלום בפועל.
ז.פיצוי בגין אי הפרשת תגמולי מעסיק בסך 38,895 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.16 [לצורך הנוחות אמצע התקופה] ועד לתשלום בפועל.
ח.פדיון חופשה בסך 22,370 ₪. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.19 ועד למועד התשלום בפועל.
49.לאור תוצאות ההליך העיקרי והתביעה שכנגד הנתבעות שכנגד יישאו בשכ"ט ב"כ התובע שכנגד בסך של 30,000 ₪. סכום זה ישולם לתובע בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, כ"ג תמוז תשפ"ד, (29 יולי 2024), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
|
|
מר מאיר חן
נציג ציבור (עובדים)
|
|
|
|
שרון אלקיים, שופטת
|