לפני התובע ניצבת משוכה גבוהה. הוא התקשר בהסכם כתוב, עליו חתם. והנה כעת הוא מנסה לבטל אותו, ולהשתחרר מהתחייבויותיו. אין המדובר בעניין של מה בכך. אם אדם התקשר בהסכם, ולאחר מכן התחרט, הרי שחרטה – בהתאם לדיני החוזים הכלליים – אינה מהווה עילה לביטול המחויבות.
הדין שלנו קובע כי היכולת לחזור מקיבול היא מוגבלת. כידוע, "הניצע רשאי לחזור בו מן הקיבול בהודעה למציע, ובלבד שהודעת החזרה נמסרה למציע לא לאחר שנמסרה לו הודעת הקיבול או שנודע לו על קיבול בדרך האמורה בסעיף 6(א) [קיבול דרך התנהגות]" (סעיף 10 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים)). ובענייננו, אפשרות החזרה לא חלה. ההסכם השתכלל במעמד חתימתו באותו יום שישי, במשרדו של עו"ד מנצור.
ואין לפנינו עסקה צרכנית, שמתאפשר ביטולה בהתאם לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (ראו למשל בסעיף 14 ואילך), או בהתאם לתקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), התשע"א-2010. החוזה שעל הפרק בא בקהל החוזים הכלליים, שלא די בחרטה, ככזו, כדי לחזור מהם. ביחס לאלה נדרשת אפוא זהירות רבה עוד יותר בטרם התקשרות.
20.ועדיין, התובע מוכן לאתגר הניצב לפניו. הוא מעלה כמה טענות, ובהן את טענת ההטעיה ואת טענת העושק. טענות אלה מבקשות להטיל פגם בהתקשרות עצמה, ולשלול את מעמדה המחייב.
כפי שיובהר להלן, מצאתי ממש בטענות התובע כי הוטעה עובר להתקשרות. הוצג לו מצג ולפיו קרובי משפחתו מבקשים אף הם למכור את זכויותיהם בנכס, וזו הייתה הסיבה שהתקשר בהסכם מלכתחילה. מצג זה היה מצג שווא. המציאות היא שונה. בנסיבות אלה עומד לו הכוח לבטל את ההסכם, וכזאת עשה וללא דיחוי.
כך ברמה המהותית. ואשר לרמה הדיונית בכוחו להביא ראיות לבסס הדברים גם בשים לב להוראות ההסכם, הקובעות כי אין תוקף למצגים קודמים שהוצגו. אפשרות דיונית זו הוכרה גם בפסיקה הוותיקה, שייחסה משקל גבוה ללשונם הממצה של הסכמים מהסוג שלפנינו. גם ביחס להם הוכרה האפשרות להציג ראיות בדבר הטעיה שהובילה לכריתתם.
ודברים אלה יפים במיוחד שעה שלא מדובר בהסכם, שהוא תוצר של משא ומתן מקיף הנעשה בין צדדים עסקיים מתוחכמים המלווים בעורכי דין. התובע במקרה שלפנינו לא היה מיוצג, ולא מדובר בצד עסקי. אם במקרה שכזה תישלל היכולת לבסס הטעיה, הרי שיבוא כיליון על דיני ההטעיה, שכן די יהיה בכך שהצד החזק והמיוצג יוסיף להסכם הוראה השוללת את האפשרות להידרש למצגים קודמים, כדי יוכל להתקדם ולדרוש את מימוש ההתחייבויות חרף הטעיה שהטעה. כזאת לא ניתן לעשות.
21.אפנה להציג טעמי לדרך ההילוך.
התובע ביסס הטעיה שאפשרה לו לבטל את ההסכם
22.נקודת המוצא של הדיון המשפטי מצויה בהוראות סעיף 15 של חוק החוזים. סעיף זה קובע כך:
15. הטעיה
מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן.
הטעיה היא "הצהרה טרום-חוזית כוזבת" (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 309 (2005) (להלן: שלו)). הסעיף, המתייחס אליה, "מעניק ברירת ביטול למי שהתקשר בחוזה עקב הטעיה על ידי הצד השני או מטעמו. ברירה זו מעוגנת בצורתה הרחבה ביותר. היא חלה לא רק במקרי מצג שווא שנעשה במרמה אלא אף במקרי מצג שווא שנעשה בתום לב. הסעיף איננו מציג כל דרישה לגבי מצבו הנפשי של המטעה ואין הוא מציג כל דרישה בדבר אשם או רשלנות מצידו" (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים (כרך שני; 2020)) (להלן: פרידמן וכהן).
23.האם אכן הוצג לתובע מצג שווא?
הנתבע הציג לתובע מצג-שווא בדבר נכונות קרובי משפחתו למכור את חלקם בקרקע
24.בעניין דבר קיומו של מצג שווא ברקע החוזה קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים. אציג את העמדות השונות.
25.התובע העיד על המצגים שהוצגו לו, לטענתו, עובר לחתימה על ההסכם.
הוצג לו ש"יתר השותפים במגרש – קרובי משפחתי (ואלו להם הבטחתי כי אני אעביר להם את זכויותיי במגרש) מוכרים לנתבע את יתר חלקי המגרש והכל נעשה בהסכמתם ועלי לשתף איתם פעולה במכירת חלקי במגרש לידי הנתבע אחרת אני גורם להם נזק" (פסקה 9 לתצהירו [ההדגשה במקור]). ועוד הוסיף ש"חשבתי שעסקת המכר נעשתה בתום לב ע"י כל יורשיי אשתי המנוחה ועל דעתם, אחרת מעולם לא הייתי חותם על הסכם המכר" (שם, בפסקה 10 [ההדגשה במקור]).
התובע הוסיף והעיד כי הנתבע אמר לו ש"יתר השותפים מכרו את חלקם באותו המחיר דהינו כלל השותפים במגרש הסכימו למכור את חלקם בסך של כ-3,000 ₪ למטר" (פסקה 16).
את תפיסתו במעמד החתימה הוא תיאר באופן הבא: "הייתי בהרגשה ובידיעה כוזבת כאילו קרובי משפחתי ושותפיי למגרש הם אלו ששלחו את [ה]נתבע אליי ולאחר סיכום רחב איתם על כלל הפרטים החובה עליי כעת לחתום על הסכם המכר ולעזור בקידום העסקה אחרת הם יפסידו בגללי" (פסקה 36).
גם במהלך חקירתו הנגדית ציין התובע ש"הוא [הנתבע] רק אמר לי אני דיברתי עם המשפחה, הכול בסדר, המחיר והמוסדות קבעו שזה המחיר" (עמ' 12 ש.29).
26.עמדתו של הנתבע היא שונה.
לשיטתו, התובע היה מודע היטב למצבה המורכב של הקרקע, המקשה על ניצולה, זאת נוכח בעלי הזכויות הרבים, ובהם קרובי משפחתה של אשתו המנוחה. על רקע זה היה ברור לתובע שהדבר משליך על שווי זכויותיו, ולכן "מכר את המקרקעין ברצון בידיעה גמורה וללא כל אונס והשפעה בלתי הוגנת" (פסקה 3 לתצהיר הנתבע). התובע היה נחוש להתקשר בעסקה, ולכן נכון היה לחתום על כל המסמכים הדרושים. מדובר באדם צלול, שהיה ברור שהוא מבין את התנהלותו ואת השלכותיה.
הנתבע דוחה את טענת התובע כי הוא אמר למר אלוני שבני משפחתו מוכנים למכור זכויותיהם. להפך. הוא העיד כי "מר אלוני אמר לי שיהיה לי קשה מאוד לרכוש ממשפחת אשתו המנוחה את החלקים שלהם, אשר אף הם אינם מהווים מלוא הזכויות בחלקה על כל המשתמע מכך" (פסקה 6 לתצהיר).
במהלך חקירתו הנגדית מסר הנתבע כי פנה לקרובי המשפחה של התובע. "למר אלוני הגעתי אחרי שכבר שוחחתי עם בני המשפחה שלו שיש להם חלק במגרש, שוחחתי עם שניים, [...] דיברתי איתם במשך תקופה ארוכה ואז הם אמרו לי 'תשמע, יש פה ריבוי של יורשים, אנחנו כל אחד ירש 5-4 ילדים, עדיף שתתחיל עם מר אלוני" (עמ' 44, ש.23 ואילך). הוא הסביר כי ביקש לרכוש חלק בקרקע, ולאחר מכן לברר אם ניתן יהיה לרכוש חלקים נוספים ולבצע פירוק שיתוף בהמשך (עמ' 45, ש.31).
27.לאחר שבחנתי את הראיות שלפני מצאתי להעדיף את עדותו של התובע. מלבד הרושם המהימן שהותירה עלי עדות זו, היא עולה בקנה אחד עם התשתית הראייתית הכללית. כך, כאשר הדף הנתבע את טענותיו של התובע, במסגרת חילופי הדברים הכתובים ביניהם, הוא ציין, כזכור, כי הגיע להסכמות עם יתר בעלי הזכויות בקרקע (ראו לעיל בפסקה 4). כזאת עשה בכתב, במסגרת מכתב שנוסח בשמו על ידי בא כוחו. נתון זה מחזק את האפשרות כי מצג מסוג זה הושמע על ידו גם עובר להתקשרות.
מכל מקום הנתבע לא הראה כי האמור במכתבו הוא נכון. לא הוצגה לפני כל עדות להסכמות אחרות עם מי מבעלי הזכויות בקרקע. נהפוך הוא. כפי שראינו במהלך עדותו ציין מר פוראטיאן כי התובע הוא הראשון שמכר לו את זכויותיו, ושלא היו הסכמות קודמות או נלוות עם בעלי הזכויות האחרים. מכאן שעדותו לוקה בסתירה העומדת בעוכרי גרסתו.
28.יחד עם זאת חשוב יהיה להיזהר בכבודו של הנתבע, ואינני סבור ששומה עלי להכריע האם פעל בתרמית ממש.
להטעיה יכולים להיות גוונים שונים. מצג השווא יכול להיות תרמיתי, אך הוא לא חייב להיות כזה. אין הכרח לבסס שהמטעה פעל בזדון. גם מצג שווא רשלני יכול להוביל לתחולת סעיף 15 לחוק החוזים, ומצג השווא אף יכול להינתן בתום-לב (לדיון בסוגיה זו ראו אצל נינה זלצמן "הצהרה כוזבת רשלנית בשלב משא-ומתן לכריתת חוזה" עיוני משפט ח 55, 61 (תשמ"א-תשמ"ב)).
הנתבע העיד כי שוחח עם שניים מקרובי משפחתו של התובע עובר להתקשרות עמו. קיימת אפשרות כי הנתבע סבר שיוכל להגיע להסכמות עם בעלי הזכויות האחרים, ומסר למר אלוני כי הגיע עמם להסכמות, ללא שווידא שאכן כך. כלומר, בהחלט יתכן שמצג השווא שעל הפרק היה רשלני ולא תרמיתי. הנתבע לא זימן לעדות מי מקרובי המשפחה, אך גם התובע לא עשה כן. בנסיבות אלה שומה עלי להימנע מקביעות גורפות ומיותרות.
29.מהתשתית שהוצגה לי עולה אפוא כי הנתבע הציג לתובע מצג ולפיו בעלי הזכויות האחרים הסכימו למכור לו את חלקם. מצג זה אינו נכון. אפשר לסווגו כמצג שווא רשלני, היכול להקים, בנסיבות העניין את כוח הביטול, שהתובע אכן עשה בו שימוש.
מצג השווא שניתן מצדיק שימוש בכוח הביטול
30.בקיומו של מצג שווא אין די. "הטעיה מקנה עילה לביטול החוזה בתנאי שיש קשר סיבתי בינה לבין קשירת החוזה, ולצורך הוכחת קשר סיבתי כזה יש חשיבות ליסודיות הטעות שנוצרה בעקבות ההטעיה" (פרידמן וכהן, בעמ' 163).
ושעה שאנו בוחנים את שאלת הקשר הסיבתי אנו מציבים לנגד עינינו אמת מידה סובייקטיבית. אין אנו בוחנים את הדברים מזווית הראיה של הצד הסביר לחוזה, אלא מזווית הראיה של הצד שהתקשר בהסכם בפועל (שם, בעמ' 129). ועדיין "המבחן האובייקטיבי (חשיבות הנושא לגבי אדם סביר) משמש כלי עזר חשוב לקביעת ממצאים בנושאים המוכרעים על פי מבחן סובייקטיבי" (שם).
31.בכל הנוגע בתובע, הרי שהמצג שהוצג לו היה מהותי ביותר מבחינתו. מר אלוני מחזיק בזכויות בקרקע יחד עם קרובי משפחתו, קרוביה של אשתו המנוחה. מקובלת עלי עדותו, כי היה לו ברור שהזכויות הללו תעבורנה אליהם בהמשך הדרך. הדבר מתיישב עם המציאות בה הוא לא טרח להעביר את הזכויות על שמו לאחר מותה, ואלה נותרו רשומות על שמה. מקובלים עלי דבריו כי לא היה מתקשר בהסכם אלמלא נחה דעתו שבני משפחתה מבקשים למכור אף הם את זכויותיהם. על רקע המציאות המשפחתית הדברים מבססים קשר סיבתי לא רק ברמה הסובייקטיבית אלא גם ברמה האובייקטיבית.
32.אכן, התובע יכול היה לברר בעצמו את מצב הדברים עובר להתקשרות. הוא יכול היה לשאול את קרובי משפחתו האם הם אכן נכונים למכור את חלקם במגרש. הוא לא עשה כן, ותחת זאת חתם על המסמכים שהוצגו לו.
ועדיין העובדה "כשלעצמה, שהניצג יכול היה לברר את העובדות לאמיתן, אך נמנע מלעשות כן וסמך על מצג השווא, ואף אם יש בהימנעות זו משום התרשלות, איננה שוללת את זכותו לבטל את החוזה" (פרידמן וכהן, בעמ' 246). כאשר קיים קשר סיבתי בין ההטעיה ובין ההתקשרות בחוזה, "אין זה צודק לכפות על הצד שטעה חוזה שאינו לרצונו", וזאת כשבבסיס הדברים הטעיה שהוטעה על ידי אחר (שם). כזה הוא המקרה שלפני.
33.מצב הדברים הוא מורכב יותר ביחס לעניין שווי הזכויות. "טעות שהיא תוצאת הטעיה המתייחסת לכדאיות העסקה בלבד, אינה מהווה עילה לביטול החוזה. סעיף 14(ד) לחוק [...] המוציא מגדר טעות את הטעות בכדאיות, חל גם על עילת ההטעיה" (שלו, בעמ' 314). ובמאמר מוסגר יצוין שאין בכך כדי לשלול סעד מכוח חובת תום הלב במשא ומתן המעוגנת בסעיף 12 לחוק.
אין אני נדרש לעניין זה, היות שבוססה הטעיה מספקת בכל הנוגע למצג מכירת הזכויות על ידי קרובי משפחתו של התובע.
34.לתובע עמד כח הביטול, והוא עשה בו שימוש. מכתבו של בא כוחו נשלח ימים ספורים לאחר חתימת ההסכם. מימוש הכוח נעשה כראוי, ועל בסיס איתן שבדין.
התובע אינו מושתק מלהעלות טענות בעניין המצגים שהוצגו לו לאור הוראות ההסכם
ההגבלה על הצגת ראיות הבאות לשנות מהסכמים כתובים ממצים וחריגיה
35.מבחינה מהותית עומדים דיני ההטעיה לימין התובע, ועדיין ניצב לפניו קושי ראייתי. ההסכם שנכרת הוא מקיף וממצה. כזכור, הוא כלל גם הוראה חוזית ישירה (בסעיף 29) האומרת כי "הסכם זה ממצה את כל שהוסכם בין הצדדים בכל הקשור לעסקה נשוא ההסכם, ואין ולא יהיה כל תוקף מחייב לכל זכרון דברים, מצג, משא ומתן, חילופי דברים וכיו"ב עובר לכריתתו של ההסכם".
האם לפיכך מנוע התובע מלהסתמך על מצגים קודמים שהוצגו לו, ובהם נכונות קרובי משפחתו למכור זכויותיהם? האם הוא מנוע מלהעלות טענות בעניין זה לאור קיומו של חוזה כתוב וממצה, הכולל תניה כאמור?
36.כידוע, קיים כלל משפטי ותיק "שלפיו כאשר נערך חוזה בכתב, הנחזה כשלם וכולל את כל תניות ההסכם, הרי שלפחות לכאורה אין להשלימו ולהוסיף לו מצגים או אמרות שהצדדים השאירו מחוץ למסמך" (פרידמן וכהן, בעמ' 267).
באופן כללי למסמכים שנערכו בכתב יש משמעות ראייתית. בהתאם לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העות'מני, הסכם כתוב המעגן עסקה נהנה מעליונות, ומוטלות מגבלות על היכולת לסתור אותו (ראו אצל דניאל פרידמן "התניות הכלולות בחוזה" אצל דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 14 (כרך שלישי; 2003)) (להלן: פרידמן). למסמך חוזי יכולה להיות גם משמעות מהותית, ולפיה ההסכם הכתוב ממצה את ההסכמות שגיבשו הצדדים, ואין לאפשר להוכיח הסכמות נוספות מעבר לאלה המעוגנות בו.
37.במשפט האנגלו-אמריקאי נהוג שלא לאפשר להביא ראיות הסותרות את תוכן החוזה כאשר מדובר בהסכם המגבש את הסכמות הצדדים באופן ממצה (Parol Evidence Rule).
גישה זו נקלטה גם במקומותינו. ידועים דבריו של כב' השופט, כתוארו אז, זוסמן שכתב כי "פסול הראיה [המבקשת להוסיף להסכמות הכתובות או לשנותן] נובע מן העובדה, כי דרך הבריות להרבות בדברים במשא-ומתן קודם עשיית המסמך, אך רק מה שהוסכם בפועל עולה על הכתב. ומה שלא נרשם במסמך, אות הוא שאינו חלק מן התניות המוסכמות, שאילו היה, היה אף הוא מוצא את מקומו בין שאר הדברים שזכרם בא במסמך" (ע"א 22/63 בן-ציון נ' אזולאי, פ"ד יז 1410, 1416 (1963)) (להלן: עניין אזולאי).
ועל כך הוסיף כב' השופט, כתוארו אז, לנדוי באחת הפרשות כי אין מקום לשמוע טענות בעניין הסכמות נוספות מעבר לאלה שהועלו בהסכם. וביחס להסכם המפורט שנדון לפניו פסק ש"אין דוגמה טובה מן ההסכם הנדון כאן [...], ואינה יכולה להיות לשון יותר ברורה להבעת רצונם של הצדדים להסכם, שנעשה בתום משא-ומתן ודיונים ממושכים על תוכן ההסכם בין הצדדים ובין יועציהם המשפטיים, שלא יורשה צד מן הצדדים להתכחש למה שהסכים לבסוף, ולא יורשה לחזור אל פרטי הדיונים שהסתיימו בעשיית ההסכם" (ע"א 101/74 חירם לנדאו בע"מ נ' פיתוח מקורות מים (ארצות חוץ) בע"מ, פ"ד ל(3) 661, 666 (1976)) (להלן: עניין חירם).
38.השאלה האם מדובר בהסכם ממצה וסגור עולה, היא עצמה, לגדר שאלה פרשנית. ובמקרה הנוכחי הצדדים כתבו בהסכם כי רצונם לראותו כממצה. כוונתם לכאורה ברורה. היש בכך כדי להשתיק את התובע מלהעלות טענותיו נגד ההסכם?
הנתבע טוען שאכן כך, אלא שאין הדברים כה פשוטים. מדובר בכלל מעגלי, שכן השאלה היא האם אכן הצדדים התכוונו לכך שההסכם ימצה את כלל ההסכמות ביניהם. "העיקרון המהותי מושתת על כוונת הצדדים, כלומר על כך שכוונתם היתה לגבש את הסכמתם במסמך הכתוב וכי מסמך זה יתפוס את מקומם של כל חילופי הדברים ביניהם במהלך המשא ומתן. אולם השאלה אם זו אכן היתה כוונתם היא השאלה כולה. במילים אחרות, התנאי להחלת הכלל המהותי הוא שאכן זו הייתה כוונת הצדדים. מבחינה זו ניתן לומר שהכלל המהותי הוא טאוטולוגי" (שם, בעמ' 17).
39.על רקע זה אין זה מפתיע כי הפסיקה גיבשה חריגים המאפשרים הצגת ראיות בעניין טיבם של המצגים ושל ההסכמות שגיבשו הצדדים, גם כשעל הפרק ניצב ההסכם הנחזה לממצה. גם ביחס להסכמים שכאלה קיימים חריגים המאפשרים הזדקקות לראיות חיצוניות כדי לבסס את התמונה הראייתית המלאה. כך "ניתן להמציא ראיות חיצוניות לפגם ברצון (טעות, הטעיה, כפיה ועושק)" (פרידמן, בעמ' 18), ובכלל זה כאשר הטיעון "מתייחס להטעיה בדבר תוכן החוזה" (פרידמן וכהן, בעמ' 267).
כך, גם בעניין אזולאי ציין כב' השופט זוסמן כי לכלל האוסר על הבאת ראיות יש חריגים, ואחד מהם הוא "כי מותר להוכיח תרמית אף כדי לסתור בכך מסמך בכתב" (שם, בעמ' 1417). הדברים ברורים שכן, כידוע, מרמה מבטלת הכול (Fraus omnia corrumpit).
אלא שהחריגים לא מתמצים במרמה. עוד הוסיף כב' השופט זוסמן שגם במקרים אחרים, שבהם לא נטענת תרמית של ממש, ניתן לאפשר הבאת ראיות, למשל כאשר אחד הצדדים התנה את התקשרותו בהסכמה של צד שלישי. "זו היא אומנם טענה שבמעמד כתיבת המסמך, באו הצדדים להסכם על תניה שמקומה נפקד במסמך גופו, אך אין המשיבים טוענים, כי תוכן החיובים הוא שונה מן הכתוב במסמך, שאילו טענו כך, לא היו שומעים להם. טענתם היא שבכלל לא נעשה הסכם, כי הכל היה תלוי על תנאי, והתנאי לא נתקיים" (שם).
בית המשפט העליון חידד בהמשך הדרך את הדברים בע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369, 389 (1995) שם ציינה כב' השופטת שטרסברג-כהן כי "טענתו [של הצד] נוגעת ל'מום' שדבק במסמך ואין לחוסמה על יסוד סעיף 80 [לחוק הפרוצדורה האזרחית העות'מני]: '...אלא זה הכלל: מותר להוכיח בעדים שלא נעשה הסכם או שהיה נגוע, אסור להוכיח בעדים שתוכנו של ההסכם היה שונה מן הכתוב במסמך...".
התובע אינו מנוע מלהעלות את טענת ההטעיה חרף האמור בהסכם
40.על רקע זה ניתן לקבוע שבנסיבות המקרה שלפנינו מר אלוני אינו מנוע מלהעלות את טענותיו בעניין ההטעיה; זאת גם לא נוכח הוראות ההסכם הממצות, ובכללן סעיף 29 הקובע כי לא יהיה תוקף למצגים קודמים שהוצגו עובר לכריתתו. זאת משום שטענתו נופלת לגדר החריגים לכלל האוסר על הבאת ראיות, היות שמדובר בטענה לפגם בכריתה מסוג הטעיה.
41.ועדיין גם אם ניתן להביא ראיות לביסוס קיומם של מצגים מטעים, עדיין תעלה שאלת המשקל הראייתי של טענות אלה.
כאן חשוב לזכור את אמירתו של כב' השופט שטיין ולפיה "לא כל החוזים נולדו שווים" (ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (פורסם במאגרים; 2019 בפסקה 12 לחוות דעתו). בנסיבות המקרה הנוכחי אין אנו עוסקים בפרשנות החוזה במובן הצר, שהרי לשונו ברורה. ועדיין לטיבה של ההתקשרות יכולה להיות השלכה על משקל הטענות בעניין מצגים קודמים המשפיעים על תוקפו של ההסכם.
42.כך, קשה יהיה יותר להלום טענות אלה שעה שמדובר בהסכמים מסחריים, הנחתמים לאחר מו"מ מקיף הנעשה בין מייצגים מקצועיים. נראה כי חוזים מסוג זה שיווה לנגד עיניו כב' השופט לנדוי כשפסק את דבריו בעניין חירם. החוזה באותה הפרשה נעשה לאחר משא ומתן ממושך שהיו מעורבים בו יועצים משפטיים. ולכן "[ ]לא יורשה צד מן הצדדים להתכחש למה שהסכים לבסוף, ולא יורשה לחזור אל פרטי הדיונים שהסתיימו בעשיית ההסכם" (ראו לעיל בפסקה 37).
נכון הוא כי גם ביחס לחוזים אלה ניתן להציג ראיות המבקשות לבסס הטעיה, על בסיס מצג שקדם להסכם. ועדיין כשמדובר בחוזים מסחריים, שהם תולדה של מו"מ מקצועי, מצופה כי ככל שקיימים מצגים חשובים המקרינים על תקפות העסקה, הרי שאלה יבואו לידי ביטוי בתוכנו של ההסכם עצמו. ואם לא באו שם, חזקה ראייתית היא כי לא דובר בתנאי המקרין על נכונות הצדדים להתקשר. אכן, מדובר יהיה בחזקה הניתנת לסתירה, ועדיין קשה יהיה לסתרה בהינתן הנסיבות והחוזים שעל הפרק, שביחס אליהם גדל משקל ערך הוודאות והיציבות המסחריים. והדברים הופכים מובהקים יותר שעה שבהסכם מסחרי שכזה תופיע תניה ולפיה אין תוקף למצגים קודמים וכיו"ב.
43.לעומת זאת, יכולים לעמוד על הפרק הסכמים אחרים. קיים מגוון רחב של חוזים – עולם ומלואו. ובהם כאלה שנכרתים בין שני גורמים פרטיים, שלפחות אחד מהם אינו עוסק כלכלי, אלא אדם מן היישוב המתקשר ביחס לנכס שלו; הסכמים שבהם שני הצדדים אינם מיוצגים או שלפחות אחד מהם נשען על בא כוחו של הצד האחר לעסקה; הסכמים שלא קדם להם משא ומתן מקיף, המלווה על ידי אנשי מקצוע.
ביחס להסכמים אלה צריכה להיות פתיחות גבוהה יותר ליתן משקל לטענות בדבר קיומם של מצגים מטעמים, גם אם נכללת בהסכמים הוראה כי אין תוקף למצגים קודמים. שאחרת נגזור כליה על דיני ההטעיה. תמיד יוכל צד מתוחכם, המיוצג על ידי בא כוח, לנצל את חוסר ניסיונו המשפטי של הצד האחד, הפרטי ושאינו מיוצג, ולהוסיף תניות מסוג זה להסכם הסופי. בנסיבות אלה נאפשר למי שפערי הכוחות פועלים לטובתו לנצלם, ולהתחמק מהתוצאות הקוגנטיות של דיני ההטעיה. לזאת אין ליתן יד, שכן בכך חוטא יצא נשכר ומטעה יצא מוגן ושמח בחלקו.
כמובן שגם במקרים שכאלה הטוען להטעיה יידרש לבססה, ולא תמיד קלה תהיה המלאכה הראייתית. ועדיין קל יהיה יותר לעשות כן בהשוואה לחוזים העסקיים שנדונו קודם לכן.
44.ההסכם שעומד ברקע תובענה זו נמנה על הסוג האחרון. התובע לא היה מיוצג, והתקשר בהסכם שבו הצד שכנגד היה מיוצג. הוא העלה טענת הטעיה, והוכיח אותה. הוא הראה כי דיני הביטול מחמת פגם בכריתה עומדים לימינו. די בכך כדי להביא לביטול ההסכם.
טענות נוספות
45.נוכח התוצאה אליה הגעתי ולפיה התובע ביטל את ההסכם כדין, אין אני נדרש לבחון את טענות הצדדים בעניין העושק.
46.אגב פסק הדין התייחסתי לעיקר טענות הצדדים. בשאר לא מצאתי צידוק לסטות מהמסקנות אליהן הגעתי.
פיצול סעדים
47.התובע עתר לפיצול סעדיו, כך שיתאפשר לו לתבוע את נזקיו הכלכליים לכשיתגבשו. הנתבע לא התייחס באופן ממשי לעניין זה. לאחר בחינה, והיות שהנזקים הכספיים, ככל שהם קיימים, לא גובשו עדיין, ויתכן אף שלא יתגבשו, ניתן היתר לפיצול סעדים כמבוקש.
התוצאה
48.התביעה מתקבלת. ובהתאם אני קובע כך: