פלוני נ' טמפו משקאות בע"מ ואח'

צדדי ג' בהודעת נתבעות 1-2:           1. ל.מ. שירותי כח אדם (צפון) בע"מ

                                                   2. הראל חברה לביטוח בע"מ

                                                           ע"י ב"כ עוה"ד דוד חיות ו/או משה זילברברג

                                                           ו/או עו"ד בני זק

                                                       3. Dematic GmbH – ההודעה נמחקה

                                                    4. הור-טל הנדסה (1988) בע"מ – עיכוב הליכים

                                                    5. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

                                                          הפניקס ע"י ב"כ עוה"ד מארק שירין ו/או ירון ארד

צדדי ג' בהודעת נתבעות 3-4:          1. Dematic GmbH – ההודעה נמחקה

                                                     2. הור-טל הנדסה (1988) בע"מ – עיכוב הליכים

                                                     3. פניקס חברה לביטוח בע"מ

                                                          הפניקס ע"י ב"כ עוה"ד מארק שירין ו/או ירון ארד

פסק דין

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד X.X.96, בתאונת עבודה מיום 3.2.14, בעת שהיה בן 17 שנים ו-3 חודשים.

תמצית העובדות והמחלוקת

1. התובע הועסק באמצעות חברת כח אדם (ל.מ. שירותי כוח אדם (צפון) בע"מ, הנתבעת 3) במרכז הלוגיסטי (מרלו"ג) של מפעל בבעלות חברת טמפו משקאות בע"מ (הנתבעת 1).

2. בתמצית יאמר, כי התובע עסק בעיטוף משטחים של בקבוקי שתיה. איזור העיטוף נמצא בסמוך למסלול מכונה אוטומטית לשינוע משטחים (רובוט, המכונה T-CAR, להלן – המכונה או המכונה הרובוטית). התאונה ארעה בעת שהתובע יצא ממחסן אליו נכנס, דרך פתח מסוע בקיר, כשהוא חוצה בדרכו את מסלול נסיעת המכונה, או אז נפגעה רגלו השמאלית של התובע מהמכונה שנעה על המסלול לכיוונו, ונמחצה. התובע נפגע בעיקר בברך שמאל.

3. התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה ובגינה נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 28% בתחום האורתופדיה. בהמשך הצטרף המל"ל לתביעה כתובע 2, על מנת לגבות (לשבב) את תגמוליו (בשיעור אקטוארי של למעלה ממיליון ₪).

4. כלל חברה לביטוח בע"מ (הנתבעת 2) היא המבטחת של הנתבעת 1 והראל חברה לביטוח בע"מ (הנתבעת 4) היא המבטחת של הנתבעת 3.

5. הנתבעות 1 ו-2 הגישו הודעת צד ג' נגד הנתבעות 3 ו-4 (שעל כן הן גם צדדי ג' 1 ו-2 בהודעה זו), נגד חברת Dematic GmbH, יצרנית המערכת הרובוטית (צד ג' 3), חב' הור-טל הנדסה בע"מ ששימשה נציגה שלDematic בארץ והתקינה את המערכת במרלו"ג (צד ג' 4) והפניקס חברה לביטוח בע"מ שביטחה את Dematic והור-טל (צד ג' 5).

   הנתבעות 3 ו-4 הגישו מצידן הודעת צד ג' נגד 3 החברות האחרונות שפורטו לעיל, חברת Dematic , חברת הור-טל הנדסה בע"מ והפניקס חברה לביטוח בע"מ.

   לטענת הנתבעות, ככל שתחויבנה בסכום כלשהו, תהיינה זכאיות לשיפוי או השתתפות מצדדי ג'.

6. נגד חברת הור-טל נפתחו הליכי חדלות פרעון וההליכים נגדה עוכבו. לבקשת הצדדים נמחקה ההודעה נגד חברת.Dematic שתי ההודעות שנשלחו למבטחת של החברות הנ"ל, חברת הפניקס, נותרו על כנן.

7. יצוין כי לאחר שהתאונה דווחה למשרד העבודה (הכלכלה), נפתחה חקירה לבירור נסיבותיה. במסגרת חקירה זו, נגבו עדויות ממנהלי ועובדי הנתבעת 1, כמו גם מהתובע וחברו. כמו כן, התנהל בבית הדין לעבודה הליך פלילי נגד הנתבעת 3 בגין העסקת נוער במשמרות לילה בניגוד לחוק עבודת נוער (ת"פ 52548-07-15).

8. בתאונה, כאמור, נפגע התובע ברגלו השמאלית ופונה לבית החולים מאיר, שם נבדק ואובחן כסובל מחבלת מעיכה בברך שמאל וכן קרע של השריר ורצועות הברך. התובע נותח ואושפז למשך 10 ימים.

9. התובע תמך את תביעתו בשלוש חוות דעת רפואיות. בתחום האורתופדיה, בתחום הפלסטיקה ובתחום הפסיכיאטריה. ד"ר אמל חורי, מומחה לאורתופדיה קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 30% בגין הגבלה ואי יציבות בברך וכן נכויות זמניות בשיעור 100% למשך 6 חודשים ו-75% למשך 3 חודשים נוספים. ד"ר יעקב גולן, מומחה לפלסטיקה קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% בגין צלקות אסתטיות ותפקודיות. ד"ר סלומון יברובסקי, מומחה לפסיכיאטריה קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 40% בגין מצב נפשי בתנאי שיבצע תכנית שיקום, המשך טיפול תרופתי ומעקב.

10. הנתבעות הגישו חוות דעת מטעמן, באותם תחומים. ד"ר גדעון ביאליק, מומחה לאורתופדיה קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% בגין חוסר יציבות קדמית ואחורית. פרופ' דן מלר, מומחה לפלסטיקה הסכים עם שיעור הנכות הפלסטית שקבע ד"ר גולן. ד"ר אברהם פלד, מומחה לפסיכיאטריה קבע כי אין בסיס לקביעת נכות פסיכיאטרית לתובע או אובדן כושר עבודה.

11. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, לפיה נכותו האורתופדית של התובע תעמוד על 25% ונכותו בתחום הפלסטיקה תעמוד על 20%.

12. נוכח הפער בין חוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו על ידי הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום זה, פרופ' יואב כהן, אשר קבע כי התובע סבל מנכות זמנית בשיעור 10% למשך שנתיים וחצי מיום התאונה, אולם לא נותרה לו נכות צמיתה בתחום זה. המומחה לא נדרש להחקר על חוות דעתו.

13. הצדדים חלוקים בראש ובראשונה בשאלת האחריות לקרות התאונה. בין הנתבעות עצמן קיימת גם מחלוקת ביחס לאחריותן זו כלפי זו נוכח הוראות הסכם שנחתם ביניהן. בין הצדדים קיימת מחלוקת גם ביחס לכיסוי הביטוחי. לבסוף, הצדדים חלוקים גם בשאלת שיעור הנזק, לרבות בשאלת שיעור תגמולי המל"ל שיש לנכות מהנזק.

14. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית שלו ושל אחותו י. ג. (לענין העזרה שקיבל לאחר התאונה). עוד הגיש התובע תצהיר של י. ל., חברו שעבד עמו והיה עד ראיה לתאונה וכן תצהיר של נ.א., שעבד במחלקת הליקוט אצל הנתבעת 1 במועד התאונה.

    יצוין, כי במקום התאונה וסביבו הותקנו מצלמות שתיעדו את המתרחש והתובע הגיש תיעוד ממצלמות אלה, לרבות תיעוד חזותי מלא של התאונה עצמה.

    הנתבעות 1 ו-2 הגישו תצהיר עדות ראשית של אבישי חליבה, מנהל התפעול במרלו"ג, שי דוידי, קב"ט מרלו"ג והפצה שחקר את התאונה וכן של רומית חיות, ששימשה כרכזת משאבי אנוש וכיום מנהלת משאבי אנוש מכירות ולוגיסטיקה. מסיבות רפואיות הקשורות לעדה, תצהירה של רומית חיות הוחלף בזה של איריס וייס, ששימשה עוזרת מנהל משאבי אנוש וכיום מנהלת פיתוח ארגוני. עד נוסף, מנהל המשמרת, נ. (או ו.) ג. התייצב למתן עדות לא לפני שהוצא נגדו צו הבאה.

    הנתבעות 3-4 לא הגישו תצהירים מטעמן.

    צדדי ג' הגישו תצהיר עדות ראשית של עופר הופשטטר, ששימש בעלי חב' הור-טל הנדסה (1988) בע"מ עד לפירוקה בשנת 2018 ושל קרן סובל, ששימשה עו"ד במחלקת תביעות חבויות בפניקס.

15. כל העדים נחקרו על תצהיריהם.

16. להלן ידונו השאלות שבמחלוקת, כסדרן.

    שאלת האחריות - טענות הצדדים

    טענות התובע

17. לטענת התובע, הוא הועסק במפעל טמפו, בעיטוף משטחים, באמצעות חברת כח אדם, במשמרות ערב ולילה (בניגוד לחוק) החל מיום 9.1.14 והתאונה ארעה כאשר היה במשמרת השביעית. לטענתו, איזור העיטוף צמוד למסלול המכונה האוטומטית לשינוע משטחי סחורה, הנעה במסלול קבוע ומשנעת משטחים. עבודת העיטוף התבצעה על הכביש הצמוד למסלול המכונה, מבלי שהיה כל גידור למניעת מעבר מאזור העיטוף אל מסלול המכונה.

18. על פי עדות התובע ועדות חברו י. ל., ביום 3.2.14 בשעה 01:30, נכנסו השניים למחסן כדי לשתות, דרך פתח רחב בקיר המשמש מסוע למשטחים מהמחסן החוצה, מאחר שדלת המחסן היתה סגורה. מסלולם של השניים חצה את מסלול נסיעת המכונה, וכשהתובע עמד על מסלול זה פגעה בו המכונה והוא נפגע ברגלו. לטענת התובע, מסלול המכונה צמוד לאזור העיטוף והמשטחים מסתירים את המכונה מעיני מי שנמצא באזור העיטוף. עוד נטען, כי המכונה אינה נחזית להיות מסוכנת.

19. התובע מוסיף וטוען כי עובר ליציאתו מהפתח האמור הבחין בו עובד של טמפו כשהוא וחברו נוסעים על מלקטת והעיר להם על כך. מאוחר יותר הוא צפה בהם מפלסים דרכם חזרה דרך הפתח, וזאת מבלי לומר להם דבר, באופן שיכול היה למנוע את התאונה.

20. התובע מציין, כי התאונה נחקרה על ידי מינהל הבטיחות במשרד הכלכלה (מטעמו הוגשה תעודת עובד ציבור). בין מסקנות החקירה נקבע, כי התובע וחברו הועסקו בניגוד לחוק מפאת גילם, כי התובע לא קיבל הדרכת בטיחות בהתאם לחוק, כי אזור המכונה נחשב אזור מסוכן החייב להיות מגודר, כי יש למנוע את הגישה אליו באמצעות התקני בטיחות כגון רשתות ומעקות וכי האזורים המסוכנים של המכונה לא גודרו לבטח כנדרש בהוראות היצרן ובפקודת הבטיחות בעבודה.

21. לטענת התובע, יש להעביר את הנטל על כתפי הנתבעות. המכונה, שהיא בבעלות טמפו, היא בגדר "דבר מסוכן" כמשמעו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין, ועל כן הנטל על טמפו להראות שלא התרשלה. חל גם כלל "הדבר מדבר בעדו", שכן לתובע לא היתה יכולת לדעת אודות הנסיבות שהביאו לרשלנות. גם העסקת התובע בניגוד לחוק, עבירה מסוג אחריות קפידה, מעבירה את הנטל אל הנתבעות להוכיח שלא התרשלו.

22. לטענת התובע, על הנתבעות חלה חובה להבטיח לו סביבת עבודה בטוחה. טמפו לא חסמה את המעבר לאזור המסוכן, לא הציבה גדר הגנה, לא וידאה שהמכונה מצוידת בחיישנים, לא הציבה שלטי אזהרה מפני עליה על המסועים, העסיקה קטין בשעות הלילה בסמוך לאזור מסוכן, ללא השגחה ומבלי שקיבל הדרכה שלא להתקרב למסלול המכונה ולא הזהירה אותו מפני הסכנה הנשקפת לו. לטענת התובע, טמפו אחראית הן כמעביד, הן כבעלים או מחזיק במקרקעין. בהקשר זה מציין התובע, כי לאחר התאונה הותקנו גדרות ושלטים ושונו הנהלים בנוגע להעסקת עובדים זמניים והדרכתם.

23. התובע מוסיף, כי רשלנות טמפו מתבטאת גם בהעסקתו של התובע וחברו בניגוד לחוק במשמרת לילה, מבלי שבדקה את גילו ומבלי שהורתה למנהל המשמרת לעשות כן (כאשר לאחר התאונה שונו הנהלים בענין זה). כמו כן, העסקת נערים במשמרת לילה בסמוך למסלול המכונה המסוכן ללא השגחה כשהם שותים משקאות אנרגיה ממריצים המסופקים להם (הם נצפו מחזיקים אותם בידם כשיצאו מחדר ההפצה), הינה מעשה רשלני המניח קרקע למעשי שובבות, שבאו לידי ביטוי גם בכך שהנערים נכנסו למחסן ונסעו על מלקטת.

24. התובע מוסיף וטוען, כי הנתבעת הנהיגה שיטת עבודה לא בטיחותית של העסקת נערים בעיטוף בצמוד למסלול המכונה שהינו אזור מסוכן וללא השגחה, בניגוד לאמור בהוראות יצרן המכונה. הנתבעת הציבה את הנערים לעבוד באזור שהוגדר על ידי היצרן כמסוכן וכמנוע גישה לאנשים.

25. עוד נטען, כי הנתבעת נמנעה מגידור ושילוט האזור המסוכן ומהתקנת חיישנים לעצירת פעולת המכונה, בניגוד להוראות היצרן שהורה על מניעת גישה באמצעות גדרות או מעקות שיותקנו על ידי המשתמש. בהקשר זה מפנה התובע לדו"ח החקירה, בו נקבע, כי טמפו לא העסיקה מנהל טכני בעל ידע ונסיון שיהיה אחראי על התקנת כל התקני הבטיחות כנדרש.

26. התובע מדגיש, כי במקום קיימת גישה חופשית ומלאה לאזור המסוכן ומכאן שהנתבעת התרשלה בכך שבניגוד להוראות היצרן לא פעלה למניעת מעבר לא מורשים לאזור המסוכן באמצעות התקנת גדרות מעקות או מחסום אור. בהקשר זה חולק התובע על העדויות שנשמעו לפיהן גידור המקום אינו אפשרי, באופן הנוגד את הוראות היצרן. בנוסף, בהתאם לעדויות שנשמעו, הרי שלאחר התאונה הותקנו במקום גדרות והוצבו שלטי אזהרה, כמו גם חיישני בטיחות במכונה. לטענת התובע אי גידור המכונה לבטח עולה גם כדי הפרת חובות חקוקות (37(4) לפקודת הבטיחות בעבודה, תש"ל-1970).

27. התובע מוסיף ומדגיש, כי לא קיבל הדרכת בטיחות כנדרש ובפרט לא נאסר עליו לעבור במסלול המכונה או לעלות על המסועים. בהקשר זה מבקש התובע להעדיף את עדותו ואת העדות שנתן העד ג. ו. (המכונה נ.) בחקירתו הראשונית לפיה, בין השאר הזהיר את התובע רק מהמצאות במחסן הליקוט, לשם ממילא יכול היה להיכנס על מנת לקחת מזון ושתיה. בנוסף התברר בעדויות כי עובדים זמניים לא נדרשו כלל לחתום על טפסי נהלי בטיחות.

28. עוד טוען התובע, כי עובדי הנתבעת לא פעלו על מנת לעצור מנהג מסוכן של עובדי המפעל לעשות קיצור דרך אל המחסן וממנו דרך הפתח המדובר במקום דרך הדלת הראשית, שלא תמיד פתוחה (כבמקרה דנן). בהקשר זה טוען התובע גם למחדל של מחלקת הבקרה שם צופים עובדים במצלמות בזמן אמת אולם הם לא דיווחו על עובדים שעברו במסלול המכונה מספר ימים עובר לתאונה, דבר שיכול היה להביא לתחקיר ולמניעת התאונה. על פי עדי הנתבעת עצמה מצופה היה ממי שראה זאת לדווח ולהתריע בזמן אמת גם על כניסת התובע למחסן עובר לתאונה ואף לעצור את פעילות המכונה. כאמור, גם העובד שראה את התובע עובר במקום לא פעל עצור אותו.

29. הנתבעת 3 (חברת כ"א), מעסיקתו הישירה של התובע, שהורשעה בהעסקת נערים בשעות הלילה בניגוד לחוק, התרשלה בכך שהציבה את התובע לעבודה מסוכנת במפעל מבלי לבדוק את תנאיו ולהבטיח לו סביבת עבודה בטוחה ולא וידאה כי קיבל הדרכה כנדרש.

30. לטענת התובע, קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין מעשי ומחדלי הנתבעות לבין התאונה והן היו יכולות וצריכות לצפות כי העסקת נערים במשמרת ארוכה בת 12 שעות בלילה, תחת השפעת משקאות אנרגיה, ללא קבלת הדרכה, ובסביבה מסוכנת, עלולה לגרום להתנהגות מסוכנת ולגרום לפגיעה.

31. התובע טוען גם להסתרת התיעוד החזותי המלא על ידי הנתבעת ולמחיקת תיעוד על ידי הנתבעת כמו גם להימנעותה מלהעיד עדים נחוצים כגון ממונה הבטיחות בזמן התאונה יוסי קיויתי, מנהל התפעול של המרלו"ג יצחק פנירי שהקים את המרלו"ג והיה אחראי על תחזוקתו והמלגזן שצפה בתובע וחברו עוברים דרך הפתח המדובר בקיר, עובר לתאונה.

32. התובע טוען כי אין להשית עליו אשם תורם, כנער עובד, שאינו בעל שיקול דעת ומודעות לסכנה כבוגר. הדברים נכונים ביתר שאת בכל הקשור להפרת חובה חקוקה של מעביד. לטענת התובע, אף אם יקבע כי ניתנה לו הוראה לא לעלות על מסועים, הרי שנוכח העסקתו בגיל 17 במשמרת לילה ומבלי שניתן לו כרטיס לעבור דרך הדלת הראשית, אין מקום להשית עליו אשם תורם.

    טענות המל"ל (תובע 2)

33. המל"ל הצטרף לטענות התובע בענין הנזק, נסיבות התאונה, אחריות טמפו והעדר רשלנות התובע. לטענתו, בהיעדר אחריות מצד חברת כח האדם, המעסיקה הפורמלית, הוא זכאי לשיפוי מלוא הגמלאות ששילם וישלם, העומדים במועד סיכומיו על 1,159,405 ₪ (תשלומי עבר בסך 419,243 ₪ ותשלומי עתיד מהוונים בסך של 740,162 ₪, בהתאם לנספח 1 לסיכומי המל"ל).

34. לטענת המל"ל, חברת כח האדם היא מעסיקה פורמלית לכל דבר וענין וחובותיה כלפי התובע מסתכמות בתשלום שכר ופיקוח עליון. לא הוכח כי היא התרשלה או הפרה את חובת הפיקוח, שכן ספק אם הוכח קשר סיבתי עובדתי בין הטענה להעסקה בניגוד לחוק העסקת נוער לבין ארוע התאונה, אשר אירעה בשל כשלים בטיחותיים קשים של הנתבעת 1, רשלנות והפרת חובה חקוקה מצידה. בהקשר זה מדגיש המל"ל כי הנתבעת 1 לקחה על עצמה את ענייני הבטיחות של העובדים.

35. עוד טוען המל"ל כי אין להשית על התובע אשם תורם, שכן במקרה זה אין כל מאפיינים המאפשרים לראות בו מקרה יוצא דופן המצדיק זאת בהתאם להלכה הפסוקה. לחלופין טוען המל"ל כי יש לנכות את האשם התורם מסך הנזק לפני ניכוי תשלומי המל"ל. לטענתו, בשל מעמדו ככל מיטיב אחר הוא יכול לשבב רק את שהניזוק זכאי לקבל.

    טענות הנתבעות 1 ו-2 (טמפו והמבטחת כלל)

36. ראשית, טוענת הנתבעת כי מעולם לא ניסתה להסתיר סרטונים ואלה נשמרו בהתאם לרלבנטיות שלהם לארוע על פי שיקול דעת קב"ט המרלו"ג. מכל מקום עם קבלת בקשת התובע הועברו אלה במלואם. כך טוענת הנתבעת גם ביחס לעדים. לטענתה הובאו העדים הרלבנטיים ובמיוחד עדות מקיפה של העד המכונה נ.. בהקשר זה גם מדגישות הנתבעות כי לפעולות שנקטו לאחר התאונה אין כל רלבנטיות לשאלת ההתרשלות הנטענת כלפיהן והן אינן מעידות על רשלנות בעת התאונה.

37. לטענת הנתבעת התאונה ארעה אך ורק בשל התנהגותו של התובע שהחליט לעלות על מכונה עובדת ולשחק איתה מעין "תופסת".

38. נטען, כי בניגוד לתיאורו הלקוני של התובע את הארוע בתצהירו, דו"ח משרד העבודה והסרטונים מלמדים אחרת. בהקשר זה מפנה הנתבעת לעדותו של התובע במשרד העבודה לפיה, הוא היה רגיל להסתכל אם המכונה רחוקה ולעבור לפי הערכתו אלא שבמקרה זה לא העריך שהמכונה תעבור כל כך מהר. עוד נלמד מהעדויות שם כי התובע וחברו עשו "קיצור דרך" מתוך מחשבה שאם ימהרו יספיקו לעבור.

39. עוד נטען, כי מסרטון התאונה ניתן לראות שהתובע וחברו נכנסים לתוך מחסן הליקוט דרך פתח שאינו מיועד למעבר בני אדם וכי הם ידעו היטב כי קיימת בדרך תנועה של הסחורה ושל המכונה וחיכו לרגע המתאים מבחינתם לחצות (הן בכניסה, הן ביציאה). הכל כאשר לא היה לתובע או לחברו דבר לחפש במחסן הליקוט (לאחר שזמן קצר קודם לכן היו בהפסקת שתיה), למרות שנאסר עליהם לעשות כן על פי עדותו של נ. ולמרות שיכלו לעבור דרך הדלת הראשית אם היו ממתינים שזו תיפתח עבורם.

40. הנתבעת טוענת, כי עדותו של התובע לא היתה מהימנה. כך למשל בענין הדברים שאמר לו נ. ביחס לכניסה למחסן הליקוט. בעוד שבבית המשפט טען שלא נאמר לו דבר בענין, בחקירת משרד העבודה טען כי נ. אישר להם להיכנס באופן חופשי למקום. אין ליחס מהימנות לתובע גם כשטען שנכנס למחסן הליקוט דרך הפתח משום שהדלת היתה נעולה, אף שהוכח כי היא נפתחה פעמים רבות.

41. הנתבעת מוסיפה ומדגישה, כי לא היתה כל בעיה בטיחותית במכונה או בהצבת התובע וחברו לעבוד בסמוך לה. בהקשר זה טוענת הנתבעת, כי התובע לא הגיש חוות דעת של מומחה בטיחות הגורסת כי המכונה אינה בטיחותית. הפניה לספר היצרן אינה תחליף לחוות דעת שכזו. דווקא העד מטעם צד ג', הופשטטר, שהוא מהנדס מכונות, העיד באופן חד משמעי שהמכונה תקנית ושהוראות היצרן של המכונה, שהן מסמך סטנדרטי, אינן רלבנטיות אליה, שכן לא ניתן לגדר את המקום בו אמור להיות מושם או להלקח משטח על ידי מלגזה.

42. עוד טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את הניסיון לטעון שהתובע היה רק ילד במועד הארוע שכן הוא היה בן 17 ושלושה חודשים.

43. הנתבעת גם מדגישה, כי לא הוכח שעובדים אחרים של הנתבעת היו נוהגים לחצות את המסוע ולהכנס דרך הפתח המדובר.

44. לפיכך עותרת הנתבעת לדחית התביעה נגדה בהעדר חבות מצידה או מכח הכלל בדבר "הסתכנות מרצון" של התובע או לחלופין נוכח אשמו התורם המכריע של התובע, המנתק, לטענתה, כל קשר סיבתי בינה לבין התאונה.

45. לנתבעת, כך היא טוענת, לא היתה כל סיבה לחשוב שנער בן 18 (או קרוב לכך) יחליט לטפס היכן שאסור לו ובניגוד גמור לכל ההנחיות שקיבל (שלא להכנס למחסן הליקוט). העובדה שהתובע החליט לעשות מעשה שובבות או קונדסות אינה יכולה לעמוד לה לרועץ. ביחס לגילו המדויק של התובע, הרי שהנתבעת סמכה בענין זה על חברת כח האדם שהעסיקה אותו (נתבעת 3) ואם היא לא בדקה זאת הרי שהאחריות בענין זה רובצת לפתחה.

46. לענין זה ממשיכה וטוענת הנתבעת, כי יש להטיל אחריות על הנתבעת 3 וזאת בראש ובראשונה בשל היותה מעסיקתו של התובע אשר אחראית לשלומו ובטיחותו וחובה היה עליה לוודא את התנאים במקום בו הציבה אותו. החברה לא הגישה תצהיר בדבר מעורבותה בהשמת התובע ועל כן יש להשית עליה את מקסימום האחריות לפי הפסיקה העומד על 20%.

    מעבר לחובת הנתבעת 3 כמעסיקה, חלה עליה החובה לבדוק את גיל התובע וכנראה שהיא לא עשתה כן בכוונה נוכח הצבתו של התובע על ידי דודתו. הנתבעת 1 הסתמכה על הנתבעת 3 בכל הקשור לבדיקת גיל העובדים הזמניים.

47. בנוסף טוענת הנתבעת, כי אם וככל שיקבע כי היא התרשלה בהיבט הבטיחותי של המכונה יש להשית את החבות על חברת הור-טל הנדסה (צד ג' 2) וזאת אף שעל פי העדויות מטעמה היא סבורה שמדובר במכונה בטיחותית ולא היה דבר שהיתה הנתבעת 1 יכולה לעשות, גם לא להתקין חיישנים נוספים. הנתבעת 1 גם הסתמכה על מומחיות חברת הור-טל. עוד מציינת הנתבעת, כי בינה בין הור-טל ובין חברת דמיטק קיים חוזה משולש. ככל שיש פגם בטיחותי במכונה והתנהלות הנתבעת 1, הרי ש"החטא הקדמון" רובץ לפתחה של הור-טל.

    טענות הנתבעות 3 ו-4 (ל.מ. שירותי כוח אדם והראל)

48. לטענת הנתבעת 3, מהסרטונים עולה כי טענות התובע מיתממות וכי יש לדחות את התביעה לנוכח אחריותו המוחלטת של התובע, שסיכן את עצמו, לפציעתו. לחלופין יש לייחס לו רשלנות תורמת מכרעת, במיוחד כלפי מי שלא העסיק אותו ובהתחשב בכך שהוא היה כמעט בן 18 במועד התאונה ועל פי עדותו שלו עמד להצטרף לגדנ"ע על כל הכרוך בכך.

49. הנתבעת 3 טוענת, כי הוכח שהתובע הכיר היטב את סביבת העבודה ובכלל זה את האזור בו הוצבה המכונה שפגעה בו וטענותיו כאילו לא קיבל הדרכות לגבי איסור מעבר בשטח פעולת המכונה ואיסור מעבר משטח האריזה לתוך המחסן דרך הפתח המדובר, נסתרה הן בעדותו בבית המשפט, הן בחקירת משרד העבודה.

50. עוד טוענת הנתבעת, כי טענת התובע לפיה נכנס דרך הפתח בשל העובדה שהדלת היתה סגורה אינה רלבנטית כלל משום שנפגע בדרכו החוצה מן המחסן ולא פנימה וביציאה אין צורך בכרטיס. התובע בחר לקצר את דרכו ולהסתכן במודע, לאחר שיצא מהדלת קודם לכן.

51. הנתבעת 3 מדגישה כי מעביד אינו חייב להזהיר עובד מפני סיכונים ברורים וידועים לו.

52. עוד טוענת הנתבעת 3, כי היא חברת כ"א בלבד ונסיבות התאונה כולן מצויות באחריות ושליטה אפקטיבית של הנתבעת 1, שהיא גם בעלת המקרקעין, באופן שבו האמצעים היחידים שהיה בהם כדי למנוע את התאונה היו בידי הנתבעת 1 והותקנו ע"י חברת הור-טל.

53. בכל הקשור לטענה, כי היא לא הגישה ראיות מטעמה, מפנה הנתבעת 3 לתחקיר משרד העבודה שמסקנותיו עוסקות בנתבעת 1 בלבד, כאשר נציגי הנתבעת 3 לא נחקרו כלל וממילא לא היה להם מה לתרום לתחקיר. בהקשר זה מפנה הנתבעת 3 גם לפסק הדין בתיק הפלילי שנוהל נגדה, בו נקבע, בין השאר, כי היתה זו דודתו של התובע שפעלה בניגוד לנהלים ולהנחיות של הנתבעת 3 ביחס לשיבוץ עובדים בניגוד לחוק עבודת נוער והיא פוטרה בשל כך. בנסיבות אלה, מנכ"ל הנתבעת 3 זוכה מהאישומים נגדו ונקבע כי עדותו לפיה בחברה נהגו להנחות את העובדים באשר לעמידה בהוראות חוקי העבודה מקובלת על בית המשפט וכי קיימת אצל הנתבעת 3 מחלקת הדרכה שפעלה בענין. בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת, כאשר יש פסק דין פלילי שקובע כאמור, אין צורך בעדויות נוספות ואין לזקוף לחובת הנתבעת 1 דבר וחצי דבר.

54. לטענת הנתבעת 3, אין קשר סיבתי בין עבודתו של התובע בניגוד לחוק עבודת נוער והתאונה, שכן לא הוכח קשר סיבתי בין גילו של התובע להתרחשות התאונה, במיוחד כאשר זה היה כמעט בן 18. אין שום פרט רשלנות לו טוען התובע בסיכומיו שקשור בקשר כלשהו עם גילו. אין די בהפרת חובה חוקית אלא יש להוכיח כי זו גרמה לנזק, היינו יש להוכיח קשר סיבתי עובדתי ומשפטי.

55. לבסוף, הנתבעת 3 מצטרפת לטענות בדבר חבות הצד השלישי, חברת הור-טל שיצרה והתקינה את המכונה, חבות המכוסה בפוליסת הפניקס.

    טענות צד ג' 3 (הפניקס)

56. מכל צדדי ג' נותרה בדיון המבטחת של צד ג' 2 (חברת הור-טל שפורקה עוד בשנת 2018). לטענתה, היא ביטחה את צד ג' 2 בביטוח שאינו מכסה את הארוע דנן.

57. מעבר לטענות בדבר הכיסוי הביטוחי (שידונו בנפרד בהמשך), טענה הפניקס גם טענות בדבר אחריות המבוטחת. בהקשר זה נטען, כי הנתבעות לא הגישו חוות דעת בתחום הבטיחות המסבירה כשלים במסוע או בהתקנתו ודי בכך כדי לדחות את ההודעה לצד ג'. לטענתה, מדובר בענין הדורש חוות דעת ולא ניתן לקבוע מסמרות בלעדיה.

58. הפניקס מוסיפה וטוענת, כי מדובר במסוע שיוצר על ידי צד ג' 1 ואשר צד ג' 2 רק התקינה אותו במפעל של טמפו, כאשר המערכת תוכננה לפי דרישותיה של טמפו ובשיתוף פעולה מלא עימה. לא מדובר ברכישה של מוצר מוגמר וטמפו היתה שותפה בתכנון המסוע שיוצר בהתאם לדרישותיה וצרכיה הספציפיים. מכאן שטמפו לא יכולה להעלות טענות ביחס לתכונות המערכת לא נגד היצרן ולא נגד המתקין. הדבר עולה גם מסעיף 4.8 להסכם בין הצדדים לפיו טמפו אמורה להתריע בפני היצרן (צד ג' 1) בהיבט הבטיחותי. גם כל יתר הסעיפים מתייחסים ליחסים שבין טמפו ליצרן ולא לצד ג' 2.

59. עוד טוענת הפניקס, כי בהתאם לעדותו של העד מטעמה (הופשטטר) מדובר במערכת בטיחותית לחלוטין והתאונה לא נגרמה בשל פגם או כשל במערכת כי אם בשל העדר משמעת במפעל ופעולה קפריזית של עובד סורר. עוד נטען, כי גם בפן הבטיחותי היתה זאת טמפו שקבעה את פעולת המסוע והחיישנים, לרבות מהירות הנסיעה, כפי שהעיד גם העד מטעם טמפו. עד לתאונה עבד המסוע כשנה שלמה, ללא מעורבות צד ג' 2, שסיימה זה מכבר את שלב ההתקנה, ועובדי טמפו צפו בפעולתו כל העת הזו מבלי שיבקשו לשנות דבר מה.

    תשובת התובע

60. בתשובה לסיכומי הנתבעות 1-2 טען התובע, בין השאר, כי הוכח שהותר לו להיכנס למחסן כדי לקחת מזון ושתיה וכך עשה, ואכן עובר לתאונה התפתו הוא וחברו לשחק עם המלקטת, כפי שהתפתו גם לקצר את הדרך למחסן בחציית המסלול של המכונה. התובע מדגיש, כי ממונה הבטיחות קיויתי לא הובא להעיד אודות הנהלים ביחס לכניסת עובדים זמניים למחסן לצורך הצטיידות במזון. כך או אחרת, מדגיש התובע, לא ניתנה לו הדרכת בטיחות ספציפית בענין מסלול המסועים והאיסור לחצותו, לרבות אזהרה ברורה מהסכנה הנשקפת מפגיעת המכונה הנעה במסלולה.

61. בכל הקשור לטענה כי היה על התובע להגיש חוות דעת בטיחותית משיב התובע, כי נוכח העברת הנטל לנתבעת במקרה הנדון, היא זו אשר היתה צריכה להוכיח כי לא התרשלה ובהעדר חוות דעת מטעמה יש לדחות את טענתה לפיה לא היה עליה להתקין חיישנים כפי שהותקנו לאחר התאונה וכי לא ניתן היה לגדר את המסלול.

62. התובע גם מדגיש כי אין כל התייחסות בסיכומי הנתבעות לרשלנות עובדי הבקרה במפעל, שצפו במסלול המסועים כל העת.

63. בתשובה לסיכומי הנתבעות 3-4, מאשר התובע, כי יכול היה לצאת דרך הדלת הראשית של המחסן, אולם הוא יצא מאותה דרך בה נכנס בחיפזון ולאחר שהמלגזן התקרב אליו ואל חברו והם למעשה "נמלטו" ממנו.

64. עוד מדגיש התובע, כי לא היה מודע לסכנה הנשקפת מהמשטחים הנעים על המסלול ומהמכונה שפגעה בו, הנחזית להיות ארון. עניננו בנערים שהגיעו למשמרת לילה, לאחר יום לימודים, ועבדו תחת השפעת משקאות אנרגיה.

65. לטענה כי התובע הגיע לעבודתו עקב קרבת המשפחה לעובדת החברה, מדגיש התובע כי לנתבעת יוחסו 40 עבירות של העסקת נערים בשעות הלילה החל מיולי 2013, מכאן כי מדובר בהעסקה שיטתית.

    שאלת האחריות - דיון והכרעה

66. כמפורט לעיל, התובע מייחס לנתבעות התרשלות או הפרת חובות חקוקות שגרמו לפציעתו ואילו הנתבעות, המכחישות את הנטען, לרבות כי התרשלו, מטילות את רובה אם לא כולה של האחריות לפציעתו של התובע על התובע עצמו, שכמעט מלאו לו 18 ושבהתנהגותו גרם לה, תוך הסתכנות מודעת מרצון.

67. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובתצהירים, על נספחיהם, לאחר שצפיתי בסרטונים שהוגשו, לרבות בסרטון המתעד את תאונה, שמעתי את העדים ועיינתי בטענות הצדדים בסיכומיהם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. ואפרט.

68. ראשית למסד העובדתי, שבחלקו הגדול אינו שנוי במחלוקת.

69. אין מחלוקת אודות נסיבות פציעתו של התובע, שכן התאונה תועדה בסרטון.

70. התובע הוצב לעבוד במפעל טמפו (הנתבעת 1) על ידי חברת כח אדם (הנתבעת 3), כעובד זמני. אין מחלוקת, כי התובע (כמו גם חברו י. ל.), הועסק במקום במשמרות ערב ולילה בניגוד לחוק עבודת נוער, תשי"ג-1953, בהיותו קטין. בעת התאונה הועסק התובע במקום כבר כחודש ימים והתאונה ארעה בעת שהיה במשמרת השביעית במספר. במסגרת עבודתו עסק התובע בעיטוף, או כיסוי, משטחים בניילון (גם פעולה זו ניתן לראות בסרטונים שהוגשו).

71. כפי שניתן לראות בסרטונים, האזור בו בוצע עיטוף המשטחים לא היה צמוד למסלול המכונה הרובוטית וחצץ ביניהם אזור מוגבה שבו הונחו משטחים (שרוחבו כארבעה משטחים), שיצאו בשלב זה או אחר מהמחסן והונחו במקום על ידי המכונה, לצורך לקיחתם על ידי מלגזה. במילים אחרות, על מנת להגיע מאזור העיטוף אל מסלול המכונה היה על התובע לטפס על האזור המוגבה עליו הונחו המשטחים ולפלס דרכו, דרך מקומות בהם טרם הונחו משטחים.

    גם בצידו השני של מסלול המכונה קיים אזור מוגבה, ברוחב של משטח אחד, אליו יצאו משטחים ממחסן הליקוט, דרך פתח מסוע שבקיר. המכונה העבירה משטחים שיצאו כאמור אל האזור המוגבה הרחב יותר ומשם הם נלקחו על ידי מלגזה, שנעה באזור העיטוף.

    במילים אחרות, הן בכניסה, הן ביציאה של עובדים מפתח המסוע שבקיר, עליהם לפלס את דרכם בינות משטחים, כאשר בתווך מסלול המכונה הרובוטית, הנעה מידי פעם ומעבירה משטחים שיצאו מפתח המסוע, אל האזור המוגבה הגדול יותר בצידו השני של המסלול.

    המכונה עצמה אינה נמצאת בתנועה מתמדת ותנועתה תלויה בצורך שקם להעביר משטחים מצד אחד של המסלול למשנהו. יותר מכך, מסרטון התאונה עצמו עולה, כי המכונה אינה נעה באופן רציף וגם לאחר שהיא נעה לכיוון פתח המסוע ואספה משטח שיצא משום היא עמדה במקומה מספר שניות עד אשר התחילה בנסיעה. כמצוין להלן, באותן מספר שניות בהן עמדה במקומה, ירד התובע אל מסלול המכונה, במטרה לחצותו, כאמור.

72. כעולה מהסרטון, התאונה ארעה כאשר התובע וחברו עשו דרכם החוצה מהמחסן דרך פתח המסוע, מיד לאחר שיצא ממנו משטח. במקביל ליציאת המשטח החלה המכונה בנסיעה לעברו. היא נעמדה לצידו ואז נע המשטח לכיוון המכונה, באופן שהוא הונח עליה. במקביל לתזוזת המשטח אל כיוון המכונה, יצאו התובע וחברו מפתח המסוע שבקיר ובעת שהמכונה עוד עמדה במקומה כשהמשטח עליה, ירד התובע אל מסלול המכונה, לפני המכונה וכשזו החלה בתזוזה היא פגעה בתובע. יצוין, כי כשיצאו התובע וחברו מפתח המסוע שבקיר, לא יכלו להבחין בתזוזת המכונה אל עבר המשטח שיצא זה עתה, שכן הוא הסתיר אותה.

73. אכן, פתח המסוע שבקיר לא נועד למעבר עובדים אל מחסן. למחסן יש דלת, אך יש צורך בכרטיס על מנת להיכנס, או לחכות שעובד כלשהו יפתח את הדלת מבפנים. אין מחלוקת שלתובע, כנראה כעובד זמני, לא הונפק כרטיס כזה. יחד עם זאת יש להדגיש, כי התאונה ארעה בעת יציאת התובע מהמחסן ואין מחלוקת כי דלת המחסן ניתנת לפתיחה מבפנים ללא כל הגבלה. במילים אחרות, מסיבה כזו או אחרת ביקשו התובע וחברו לעשות "קיצור דרך" ביציאה, כפי שעשו גם בכניסה.

74. עוד אין מחלוקת, כי לאחר שהתובע וחברו נכנסו למחסן, הם "התפתו", כלשונם, לשחק בנהיגה במלקטת שנמצאה שם, עד שכנראה ננזפו על כך ונדרשו לשוב לעבודתם. זאת הם עשו תוך "קיצור דרך" מפתח המסוע ואיש לא מנע מהם לעשות כן (באופן שאכן יכול היה, אולי, למנוע את התאונה).

75. יצוין, כי הצדדים חלוקים בשאלה האם ראה התובע עובדים נוספים "מקצרים" את דרכם דרך פתח המסוע אם לאו. גם בהקשר זה מלין התובע על כי לא נמסר לו מלוא התיעוד החזותי, אף שגם בתיעוד החזותי שנמסר ניתן להבחין בעובד כזה או אחר "מקצר" את דרכו דרך פתח המסוע (למשל ביום 27.1.14, מספר ימים לפני התאונה). עוד חלוקים הצדדים בשאלה מדוע נכנסו התובע וחברו למחסן מלכתחילה.

76. הנתבעים הקדישו דיון נרחב לאי התאמות או סתירות כאלה ואחרות שנמצאו בעיקר בעדותם של התובע וחברו י. ל. שעבד עמו, הן זו שניתנה בבית המשפט, הן בהשוואה לעדות שנתנו בפני החוקר מטעם משרד הכלכלה (כפי שצורפה לראיות). אכן, דומה שהתובע וחברו לא תמיד דייקו בדבריהם לא בזמן עדותם בבית המשפט וגם לא בהשוואה לעדותם במסגרת חקירת משרד הכלכלה.

77. כך או אחרת, התרשמתי מעדותם של התובע וחברו כי הם אכן ביצעו במסגרת עבודתם פעולות מיותרות, לעיתים כחלק מנסיון לבלות או להשתעשע, עובדות שנראה שביקשו, מסיבות מובנות, להצניע בעדותם.

78. לא הוברר לחלוטין מדוע החליטו התובע וחברו להיכנס דווקא באותה שעה למחסן בכלל ודרך פתח המסוע בפרט. מכל מקום, הם יכולים היו להכנס דרך הדלת הראשית למחסן (אפילו אם היו צריכים להמתין קמעה כדי שמי מהעובדים האחרים יפתח להם אותה) ובוודאי היו יכולים לצאת דרכה (ללא כל הגבלה). לא היה כל צורך לבצע "קיצור דרך" דרך המסוע והפתח שבקיר שאינו מיועד למעבר אדם (לא בכניסה ובוודאי שלא ביציאה). גם במחסן, לא היה כל צורך להשתעשע בנסיעה חסרת תוחלת על המלקטת. נראה שגם לא היה צורך ליטול שתיה בסמוך לאחר הפסקה שנועדה בדיוק לכך. לטענת התובע השתיה "נשכחה" ממנו ומחברו נוכח ההזדמנות שנקרתה בדרכם לנסיעה על המלקטת (כעדותם), או שמא ויתרו על השתיה כשנאלצו "להימלט" ממלגזן רוגז, כלעומת שבאו, דרך פתח המסוע בקיר.

79. יחד עם זאת, לא מצאתי כי מדובר בכשלים או סתירות משמעותיים שיש בהם כדי להעלות או להוריד בכל הקשור להכרעה בשאלת האחריות בעניננו, שכן די בעובדות כפי שהוכחו בפני, כדי לקבוע את אחריות הנתבעות לתאונה.

80. כאמור, התאונה נחקרה על ידי משרד הכלכלה, שמצא כשלים בהתנהלות טמפו, לרבות בהדרכת הבטיחות של העובדים הזמניים כמו גם באבטחת אזור העבודה של המכונה. הכשלים שנמצאו בהתנהלות טמפו, לרבות בהדרכות בטיחות לעובדיה הזמניים, נתמכו גם בראיות שהובאו גם בפני, וממילא ניתן למצוא פגם גם במעשי או מחדלי הנתבעת 3 בענין, הכל כפי שיפורט גם בהמשך. בנוסף, הנתבעת 3, הורשעה בהעסקת עובדים (וביניהם התובע), שלא כדין. אודות הממצאים והמסקנות של פסק הדין המרשיע אין ולמעשה מחלוקת.

81. כידוע, עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נשענת על שלושה יסודות: קיומה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת חובת הזהירות ונזק שנגרם כתוצאה מכך.

82. כפי שיפורט להלן, בנסיבות דנן ניתן לקבוע כי הנתבעות (1 ו-3) התרשלו כלפי התובע והתרשלותן זו גרמה לנזקו.

83. ראשית, אין מחלוקת בדבר חובת הזהירות המושגית שחב מעביד כלפי עובדו. חובה זו (או מעין זו) חלה, הן על המעסיקה הפורמלית של התובע, חברת כח האדם (המעסיק), הן על מקום העבודה עצמו, מפעל טמפו (שניתן לכנותו המעביד), החב בחובת זהירות כלפי העובדים בו, בין אם אלה מועסקים ישירות על ידו ובין אם הם מועסקים באמצעות חברת כח אדם.

    הלכה פסוקה היא, כי על מזמין עבודה מוטלת חובת זהירות להבטיח תנאי עבודה בטוחים ולספק אמצעי בטיחות נאותים לכל עובד בין אם הוא עובד ישיר ובין אם הוא עובד קבלן. אחריות מזמין עבודה אינה מותנית בקיום יחסי עובד מעביד והיא נובעת מחובת זהירות שלו, כמבצע העבודה, להבטיח תנאי עבודה נאותים ואמצעי בטיחות מתאימים לכל העובדים במקום, בין עובדים ישירים ובין אלה המועסקים על ידי חברת כח אדם.

    מבלי לגרוע מכך, על חברת כח האדם חלה החובה לוודא שמזמין העבודה מקפיד על תנאי בטיחות נאותים, אם לא כן תימצא מפרה את חובת הזהירות כלפי העובדים.

    ראו: ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1), רע"א 12/06 צמנטכל הנדסה וייזום צפון בע"מ נ' אריה שירותי כ"א בע"מ [19.9.2007].

84. כפי שנקבע בפסק הדין בענין צמנטכל:

    "כאשר חברת כוח האדם מפנה את העובד למזמין, ברי שלמזמין ישנה שליטה אפקטיבית על העובד. הוא שנותן לעובד הוראות והנחיות כיצד לבצע את עבודתו, עליו הוטל לדאוג לאמצעי בטיחות וכד'. חובה זו של המזמין אינה פוטרת את חברת כוח האדם מכל אחריות. כך אין חולק שחברת כוח האדם חייבת לוודא שהמזמין אצלו מוצב העובד, מקיים סביבת עבודה בטוחה. חברת כוח אדם השולחת עובד חייבת לוודא כי אצל אותו מזמין ישנה הקפדה על נוהלי וכללי בטיחות נאותים. קבלן כוח אדם שאינו מוודא זאת מפר את חובת הזהירות כלפי העובדים".

85. על טמפו חלה, גם חובת זהירות מושגית לא רק כ"מעביד" (או מקום עבודה) אלא גם כמי שמחזיקה במקרקעין ומתפעלת את המפעל עצמו, כלפי כל מי שנמצא בו, לרבות עובדים המועסקים באמצעות חברת כח אדם.

86. הנתבעות חבות כלפי התובע ביחד ולחוד, אולם בהינתן שליטתה המלאה של טמפו על המפעל ותפעולו, הרי שטמפו נושאת במידת אחריות גדולה מזו של חברת כח האדם, בחלוקה ביניהם.

87. יודגש, כי חובת הזהירות של מעסיק כלפי עובדיו היא אף חובה רחבה מוגברת. על חברת כח האדם, כמעסיקה של התובע, היה לדאוג שהיא שולחת את התובע לעבוד בסביבת עבודה ובשיטות עבודה מתאימות ובטוחות, שאין בהן כדי להציב בפניו סיכונים. במיוחד אמורים הדברים כאשר התובע נדרש לעבוד בסביבת עבודה שבה נעים כל העת לא רק מלגזות ומשטחים אלא גם מכונה רובוטית. על חברת כח האדם היה גם לוודא כי התובע מוזהר מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתו ומקבל הדרכות בטיחות מתאימות כיצד להימנע מהם.

88. מנגד, על מפעל טמפו היה לוודא את התקיימותם של תנאי וסביבת עבודה בטוחה, שאינה מציבה בפני התובע סיכונים הנובעים מנסיבות עבודתו בסביבה "נעה", כאמור לעיל, לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע פגיעה בתובע, להזהיר אותו מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתו, להדריך אותו כיצד להימנע מהם ולפקח על ביצוע הנחיותיו.

89. כידוע, הלכה פסוקה היא, כי מעביד חייב, בין השאר, לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, להזהירו מפני סכנות קיימות ולנקוט באמצעים סבירים כדי להרחיק ממנו את אותן סכנות שניתן לצפותן מראש בשל אופי או מקום ביצוע העבודה (ר' ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3)345, ע"א 1815/09 סופריור נ' אלבז (27.12.10)). אותה חובת זהירות כוללת בחובה גם את הדאגה לשיטת עבודה בטוחה, מתן הדרכה נאותה לעובדים לגבי אופן ביצוע העבודה באופן בטוח מבלי שיגרם להם נזק ופיקוח על קיומה של שיטה כזו (ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם פ"ד לה (2)209).

90. יותר מכך, וגם זאת הלכה פסוקה ידועה, על מעביד לקחת בחשבון גם את האפשרות שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך עבודתו, ועליו להזהירו מפני הסיכונים (הן החריגים, הן הרגילים) הנובעים מעבודתו, כמו גם לקיים פיקוח נאות, כדי לוודא כי העובד אכן נוקט בכל כללי הזהירות הנדרשים בעבודה, שכן "ידוע הוא, ועל המעביד לקחת זאת בחשבון, שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך ובלהט העבודה, אף אם הוזהר בפני סיכונים" (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2)593).

91. בהקשר זה, מעביד אף חייב לצפות כי תאונות עבודה יתרחשו עקב רשלנות, ואפילו רשלנות חמורה של העובד, ולנקוט באמצעים למניעתן. "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1)415, ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט(4) 266, ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר פ"ד יח(1)563).

92. במיוחד אמורים הדברים כאשר עסקינן בעובדים צעירים, המועסקים במשמרות לילה. זאת בין אם מדובר בעובדים שהם בני 18 ובין אם מדובר בעובדים שהם צעירים יותר (או כפסע מגיל 18).

93. על אלה יש להוסיף גם, כי הלכה היא, שגם החזקה במקרקעין מטילה על המחזיק בהם חובת זהירות כלפי המבקרים במקרקעין, חובה הנובעת מכך שהמחזיק הוא לרוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות ולמנוע סיכונים הטמונים במקרקעין ולפעול להקטנת סיכונים הנובעים מפעילות המתבצעת במקרקעין (ר' למשל ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2)111, ע"א 1068/05 עירית ירושלים נ' מימוני (14.12.2006)).

94. דומה שאין, או לא יכולה להיות מחלוקת, גם ביחס לקיומה של חובת זהירות קונקרטית של הנתבעות כלפי התובע במקרה דנן.

95. כאמור, התובע הוצב במקום עבודה שבו ובסביבתו מתרחשת תנועה רבה, חלקה אוטומטית. מלגזות נוסעות, משטחים נעים וגם מכונה רובוטית שנעה מידי פעם במסלול ונעצרת ללא חוקיות ברורה מבחינת זמני התנועה, לעיתים עם משטח על גביה באופן הנחזה להיות משטח סטטי, דומה לאלה שלידו. מכונה זו יוצרת סיכון משמעותי לעובד, סיכון שאת התרחשות הנזק מהתממשותו היה על הנתבעות לצפות.

96. בהקשר זה, מקובלת עלי טענת התובע, כי ניתן לראות במכונה הרובוטית, במיוחד נוכח צורת פעולתה הבלתי צפויה (והמשתלבת בסביבתה), משום "דבר מסוכן" באופן שיש בו כדי להעביר את הנטל לכתפי הנתבעות.

97. יחד עם זאת, גם בהינתן קיומו של סיכון כאמור, "חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה" (ר' ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113).

98. בענייננו, לא הוכח בפני, כי הנתבעת נקטה באמצעי זהירות מספקים, למניעת הסיכון שנשקף לתובע מעבודה בסביבה לא בטוחה כאמור ולשמירה על בטחונו ובטיחותו. הנתבעת לא עמדה בנטל, המוטל עליה, להוכיח כי סיפקה לתובע סביבת עבודה בטוחה ותנאי עבודה נאותים. הוכח דווקא ההיפך מכך.

99. הנתבעת לא הוכיחה שהנחתה והדריכה את התובע באופן ברור ומפורש, בין השאר ביחס למעבר דרך פתח המסוע בקיר, ובמיוחד ביחס לתנועת המכונה במסלול וביחס לחציית המסלול, המהווה איזור מסוכן. גם לא הוכח כי התובע קיבל מסמך הנחיות בטיחות וממילא גם לא הוכח כי התובע חתם על מסמך כלשהו ביחס להנחיות בטיחות. יותר מכך, על פי עדותה של איריס וייס (ולמגינת ליבה), ההנחיה בדבר הדרכת עובדים חדשים אינה חלה על עובדים זמניים (עמ' 178, ש' 9). התובע אשר מוגדר עובד זמני "לא אמור לעבור תהליך קליטה" (עמ' 173, ש' 5). בהקשר זה אין די באמירות כלליות כאלה ואחרות, אם וככל שנאמרו, במיוחד כשאלה לא מלוות בפיקוח.

100. העדויות שנשמעו מטעם התובע מתיישבות גם עם מסקנות החקירה שבוצעה במשרד הכלכלה, לפיהם התובע לא קיבל הדרכת בטיחות כנדרש בחוק, כאשר נושא הדרכת העובדים הזמניים, נפל למעשה בין הכסאות.

101. גם אם היה מוכח כי התובע קיבל הדרכות בטיחות כאלה ואחרות, הרי שהוכח בפני כי הנתבעת לא פיקחה על קיום הנחיות שכאלה.

102. ראשית, העד נ. הבהיר, כי מתוקף תפקידו, כאחראי משמרת על כ-50 עובדים, הוא אינו יכול לפקח רק על הנערים (עמ' 249, ש' 21-9). מהסרטונים שהוצגו ניתן להתרשם כי בעת שעבד התובע לא נמצאו עובדים רבים במקום, אם בכלל. יכול שהדבר נובע מהעובדה כי המקום מבוקר ומפוקח כל העת על ידי מצלמות הנצפות בחדר הבקרה, אלא שגם חדר בקרה זה לא היווה את הפיקוח המצופה ממנו. בעניננו לא הוכח כי התקבלה התראה כלשהי מחדר הבקרה, הן בענין מעבר עובדים דרך פתח המסוע ("קיצורי הדרך"), שהוכח כי היו, הן בענין חציית מסלול המכונה. עדי הנתבעת הודו כי מתפקיד חדר הבקרה היה לדווח ולמנוע התנהגות מסוכנת כפי שנצפתה, לרבות סביב התאונה עצמה (עמ' 213-214), דבר שלא נעשה.

103. לטענת העד מטעם חברת הור-טל, הופשטטר, התאונה נגרמה בשל העדר משמעת במפעל (עמ' 236, ש' 18). דומה שאכן היתה גם בעית משמעת במפעל וזו כמובן רובצת לפתחו של המפעל, הנתבעת 1 (ובמקביל גם על הנתבעת 3 ששלחה את עובדיה לעבוד במקום).

104. הנתבעת גם לא הקפידה על שילוט אזהרה מתאים במקומות המועדים. שילוט כזה לא ניתן לראות בסרטונים שהוגשו. כך למשל בסרטון התאונה לא ניתן להבחין בשילוט אזהרה (מתבקש) מעל פתח המסוע וגם לא שילוט אזהרה מפני חצית מסלול המכונה. יצוין, כי דו"ח החקירה של משרד הכלכלה מציין קיומם של שלטים (לא ברור אילו שלטים בדיוק והיכן הוצבו) אולם "לא בגודל מספיק כדי להתריע על מקום מסוכן".

105. בנוסף, קיימות פעולות שניתן היה לבצע בכל הקשור למכונה עצמה, לרבות גידור כזה או אחר ובמיוחד חיישני תנועה. לו היתה המכונה מצוידת בחיישני תנועה בעת התאונה, הרי שבסבירות גבוהה זו היתה נמנעת. יודגש בהקשר זה, כי בהתאם לסרטון התאונה המכונה החלה בנסיעתה בעוד התובע נמצא במסלול נסיעתה. במילים אחרות, אין משמעות בענייננו לשאלת מרחק העצירה של המכונה בעת שהיא נעה ואם זו היתה מצוידת בחיישן בעת התאונה, הרי שככל הנראה היא לא היתה מתחילה כלל בנסיעתה, כשבמסלולה ניצב "מכשול" בדמות התובע.

106. בהקשר לבטיחות המכונה יודגש, כי אין למעשה מחלוקת וגם לא נטען כי המכונה (הרובוט) שגרמה לתאונה היתה, כשלעצמה, לקויה, פגומה או בלתי תקינה באופן כלשהו. בין הצדדים מחלוקת בשאלה האם נלוו לפעולתה אמצעי בטיחות הולמים.

107. בהקשר זה ציטט התובע מתוך ספר ההוראות של יצרן המכונה, לפיהם אזור פעולתה של המכונה הוא בבחינת "אזור מסוכן" ויש לאבטחו ולמנוע גישה אנושית אליו בעת פעולת המכונה.

108. לטענת טמפו, לא ניתן לגדר את מסלול המכונה נוכח אופי פעילותה בשינוע משטחים מצד לצד ולאחר מכן בנטילתם מהמקום על ידי מלגזות. אבישי חליבה מהנדס ומנהל תפעול (שהיה שותף להקמת המרלו"ג ובכלל זה התקנת המכונה בהתאם לצרכי המפעל) הסביר בעדותו כי "אם תהיה שם גדר, המשטחים לא יוכלו להתקדם פשוט, אז אין לזה שום משמעות לגדר כי גדר בעצם תמנע את כל ההפעלה של המכונה הזאת" (עמ' 148, ש' 31-30). לטענתו, הגידור שהתווסף לאחר התאונה היה במקומות אחרים במרלו"ג (עמ' 152, ש' 12-10).

109. דברים דומים נטעו על ידי עופר הופשטטר, מחברת הור-טל הנדסה. לטענת הופשטטר הוראות היצרן שהוצגו בפניו המציינות את החובה לגדר את הרובוט הן סטנדרטיות ולא מותאמות לנתבעת 1. לטענתו, מבחינה בטיחותית, מדובר במערכת אמינה ותקנית לחלוטין ולא היה חלק בטיחותי שאפשר היה להוסיף שהנתבעת 1 לא הוסיפה (עמ' 240, ש' 4-1).

110. איש מהצדדים לא הגיש חוות דעת בטיחותית ביחס למכונה. הנתבעות, כמו גם צד ג' טענו כי החובה להגיש חוות דעת שכזו מוטלת על התובע. אין בידי לקבל טענה זו. לטעמי, הגשת חוות דעת ביחס לבטיחות המכונה ואופן התקנתה, היתה מוטלת דווקא על הנתבעות (או צד ג'), שכן בדומה לעדים מטעם המעביד, המכונה היא בשליטתה המלאה של טמפו וממילא היא מודעת לכל רזי פעולתה והתקנתה. יותר מכך, בהינתן כי מדובר ב"דבר מסוכן" הנטל בענין זה ממילא מוטל על הנתבעות.

111. סיכומם של דברים בענין זה, שילוב של הנחיות קפדניות ומפורשות (בחתימת התובע) פיקוח על ביצוען, שילוט מאיר עיניים במקומות המועדים, גידור ככל הניתן ובמקומות בהן ניתן וחיישנים המותקנים על המכונה, יכלו אף בחלקם ובוודאי בהצטרפם יחד, למנוע את התאונה, בסבירות גבוהה.

112. משלא הוכח בפני כי הנתבעת נקטה באמצעי זהירות, כמפורט לעיל, היא הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה.

113. ביחס לתנאי השלישי להטלת אחריות בעוולת הרשלנות (הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לנזק), הרי שניתן בענייננו לקבוע, כי הפרת חובת הזהירות של הנתבעות כלפי התובע, היא שגרמה לקרות הנזק. לולא הופרה החובה ואילו היו ננקטים אמצעי זהירות כאמור, הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול מהסיכוי שהוא היה מתרחש בלאו הכי (ר' ענין ועקנין, שם).

114. התובע מייחס לנתבעות גם עוולות של הפרת חובה חקוקה. הנתבעת 1 בכל הקשור לגידור לבטח של המכונה והנתבעת 3 בכל הקשור להעסקת עובד קטין במשמרת לילה בניגוד לדין. בנסיבות שפורטו לעיל ניתן לקבוע כי בנוסף להתרשלותן הפרו הנתבעות גם את החובות החקוקות החלות עליהן, בין אם מדובר בגידור (במגבלות התפעול), בין אם מדובר בהעסקת עובדים שלא כדין.

115. מאחר שנקבעה התרשלות הנתבעות בגין העדר אמצעי בטיחות ביחס למכונה וסביבתה, דומה שאין צורך לדון בשאלת הפרת חובות חקוקות בענין זה. יחד עם זאת, אל התרשלות הנתבעות המפורטת לעיל, אכן מצטרפת הפרת החובה החקוקה של העסקת התובע בניגוד לדין. יצוין, כי עוולה זו מיוחסת בראש ובראשונה אל המעסיקה, הנתבעת 3, אולם גם הנתבעת 1, כמקום העבודה עצמו, אינה פטורה ממנה.

116. חברת כח אדם מחויבת לעמוד בהוראות חוק עבודת נוער, כאשר היא מספקת עובדים, אולם גם בהינתן שכך אין הדבר פוטר לחלוטין את המקום בו מועסקים עובדים אלה (המעביד) מלבדוק שכך הם פני הדברים ושהעובדים סופקו להם, מבלי להפר את חוקי העבודה, כאמור.

117. קשה לקבל את טענת הנתבעות כי לא הוכח בעניננו כל קשר סיבתי בין הפרת החובה (היינו בין הגילו של התובע) לנזק שנגרם לו, שכן דומה שגילו של התובע, גם אם הוא מתקרב לגיל 18, אכן השפיע על שיקול דעתו בהתנהגותו, במיוחד כאשר הוא בחברת חברו, הקטן ממנו, המועסק גם הוא שלא כדין וכאשר שניהם בצוותא "מתפתים" להתנהגות המסכנת אותם. מכאן, שלטעמי קיימת תרומה מסוימת כזו או אחרת לגילו של התובע על קרות התאונה.

118. יחד עם זאת, את עיקר האחריות לתאונה יש ליחס להתרשלות הנתבעות, כמפורט לעיל.

119. הנתבעות חבות כלפי התובע ביחד ולחוד, אולם בחלוקה הפנימית ביניהם חלקה של הנתבעת 3, חברת כח האדם באחריות פחותה מזו שיש להטיל על הנתבעת 1, ויש להעמידה על 15%. לפיכך, הנתבעת 1 תישא ב-85% מההנזק ואילו הנתבעת 1 ב-15% ממנו.

120. לא מצאתי כי יש להטיל אחריו כלשהי על צד ג' 2 (שבוטח על ידי צד ג' 3).

121. מקובלת עלי טענת צד ג' 2 בהקשר זה, לפיה הנתבעות לא הגישו חוות דעת בתחום הבטיחות שיהיה בה כדי להוכיח כשלים של צד ג' במסוע או בהתקנתו. מעבר לכך, למעשה לא היתה מחלוקת שהמכונה והמסוע יוצרו על ידי צד ג' 1 והותקנו על ידי צד ג' 2, לפי דרישותיה של טמפו ובשיתוף פעולה עימה באופן שטמפו היתה שותפה לתכנון שבוצע בהתאם לדרישותיה וצרכיה הספציפיים, לרבות בכל הקשור לפן הבטיחותי ובכלל זה קביעת מהירות הנסיעה של המכונה. הדברים הובהרו בעדויות הן מטעם מצד ג' (הופשטטר), הן מטעם טמפו (חליבה). חליבה אף הבהיר מפורשות, כי "כל הפרויקט נבנה לפי הצרכים שהגדרנו (עמ' 165, ש' 6). יותר מכך, המכונה פעלה כשנה מבלי שלטמפו היו הערות ביחס לפעילותה או בטיחותה. בנסיבות אלה, מקובלות עלי טענות צד ג' 2, שהתקין את המכונה בהתאם לדרישות ולצרכים של טמפו כאמור, כי אין מקום להטיל עליו כל אחריות לתאונה.

     אשם תורם והסתכנות מרצון

122. לטענת התובע, רק במקרי יוצאי דופן יטיל בית המשפט אשם תורם על העובד. במיוחד אמורים הדברים כאשר מדובר בקטין שניסיון חייו ושיקול דעתו שונים מזה של בוגר. לטענת התובע הוא לא היה מודע לסכנה הנשקפת לו ממעבר דרך פתח המסוע והמכונה הרובוטית, שאינה נראית מסוכנת, הוסתרה על ידי המשטחים שהיו בצמוד לאזור העיטוף. עוד טוען התובע כי על מעביד שהפר חובה חקוקה לעמוד ברף גבוה יותר כאשר הוא טוען לאשם תורם של עובד.

123. לטענת הנתבעות, יש לדחות את התביעה מחמת הסתכנות מרצון של התובע או לחלופין מחמת אשם תורם מכריע, שיש בו כדי לנתק כל קשר סיבתי בין אחריותן הנטענת לנזק שנגרם לתובע. הנתבעות דוחות את נסיונו של התובע להציג עצמו כילד או נער חסר שיקול דעת ומדגישות שהוא כפסע מגיל 18. הנתבעות מדגישות, כי התובע עבד במקום מספר משמרות, הכיר את מקום העבודה היטב ובכלל זה הכיר את המכונה הרובוטית ואת דרך פעולתה. הוא היה מודע היטב לסיכון שבחצית המסלול של המכונה או המסוע. הנתבעות משוות את התנהגות התובע למעבר כביש סואן שלא במעבר חציה, ואחד מעדי הנתבעות אף טען כי אין דרך להתמודד עם מי שמבקש חלילה למעשה "להתאבד".

124. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובהתחשב בעדויות שהוצגו בפני, לרבות הסרטונים, הגעתי למסקנה כי בנסיבות הענין יש מקום לקבוע כי לתובע תרומה מסוימת, גם אם מצומצמת, להתרחשות התאונה.

125. אכן, הלכה פסוקה היא כי יש להמעיט בהטלת אשם תורם על עובדים המבצעים את שגרת עבודתם. הנטייה היא שלא להטיל אחריות על עובד שנפגע בשל אשם תורם, אלא במקרים ברורים, שבהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין (ר' ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פד"י נג(5)581 ור' גם ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז [27.12.10]).

126. הלכה פסוקה היא מעסיק הוא אכן בעל היכולת המיטבית למנוע ולמזער סיכונים בעבודה, כאשר נקודת מבטו של העובד מצומצמת יותר ומקשה עליו "לשקול, בישוב הדעת את הסיכונים שבעבודה לעומת הצורך לבצעה". יחד עם זאת עובד אינו פטור לחלוטין "...מדאגה עצמית לביטחונו. כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו. עם זאת, לא בנקל יוטל אשם תורם על עובד, אלא רק כשאשמו לקרות התאונה הוא בולט וברור..." (ע"א 7096/19 פלוני נ' יצחק שטרן [29.12.2021]).

127. בעניננו, התובע היה מודע לקיומה של המכונה, כמו גם לעובדה שהיא נעה במסלולה. בחקירתו במשרד הכלכלה אף הבהיר כיצד הוא חוצה את המסלול: "אנחנו מסתכלים אם היא רחוקה, אנחנו עוברים, הפעם היה מהיר יותר מהרגיל ולא ציפיתי שהיא תעבור כל כך מהר". בעדותו בבית המשפט סיפר כי "אחרי שעברנו בפתח ראיתי שהמכונה עובדת ולא זזה אז ירדתי למסלול וכמעט חציתי אותו ופתאום המכונה התחילה לזוז ופגעה בי וגררה אותי". בהמשך אף הבהיר כי "אמרנו אם נרוץ, נספיק לעבור". תיאור זה של התובע, לפיה בעת שירד למסלול המכונה היא לא זזה, ולפתע החלה בתנועתה, תואם את המופיע בסרטון התאונה. יצוין, כי לא מצאתי סתירה של ממש בין התיאורים, שיכולים להתיישב זה עם זה. כך או אחרת, דומה שהתובע היה מודע היטב לעצם הסכנה שבחצית מסלול המכונה ובעצם הצורך לחצות במהרה ובנקודות זמן מסוימות על מנת להימנע מהסכנה.

128. בנוסף, עבודתו של התובע לא הצריכה כלל וכלל כניסה למחסן דרך פתח המסוע ובוודאי שלא יציאה דרכו (שכן יציאה דרך הדלת לא הצריכה כרטיס), גם לו יצויר שהתובע היה רשאי להכנס למחסן על מנת לשתות, כטענתו. התובע וחברו עשו "קיצור דרך" כי "חבל על הזמן". יש להזכיר, כי בעת השהות במחסן החליטו התובע וחברו לשחק בנהיגה על מלקטת (עד שנשתכחה מהם סיבת הכניסה למחסן). במילים אחרות, אין מחלוקת כי התובע וחברו, מצאו זמן למשחקים ומעשי קונדסות באמצע העבודה.

129. על כל אלה יש להוסיף את העובדה שהתובע לא היה ילד קטן בעת קרות התאונה, אלא נער, כמעט בוגר בן 17 ושלושה חודשים, שמצופה ממנו להפעיל מידת שיקול דעת גדולה מזו של ילד קטן.

130. יפים לעניננו הדברים שנפסקו על ידי השופטת חיות (כתוארה אז) בע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר [7.9.2010]:

     "אכן, הפסיקה הכירה בכך שקטין אינו מחזיק באותם מנגנוני הגנה, בקרה ושיקול דעת שבגיר מחזיק בהם וניתן לצפות כי הוא עלול בדרך הדברים הרגילה להיפגע בידי גורם חיצוני ולהביא נזק על עצמו ועל זולתו במעשה ובמחדל... יחד עם זאת, יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו ואין לפטור מראש קטין אך בשל היותו קטין מן החובה לשמור על בטחונו שלו. במקרה דנן היה המערער בעת קרות התאונה כבן 16 וחצי שנים, דהיינו קרוב לבגירות וניתן היה לצפות ממנו כי יפעיל שיקול דעת..." (ההדגשה – לא במקור).

131. לפיכך, בנסיבות כפי שפורטו לעיל, מצאתי שיש מקום להטיל על התובע אשם תורם מסוים בכל בכל הקשור פציעותו ולהעמיד את שיעורו על 10%.

132. לא מצאתי לקבל את טענות הנתבעות לפיהן יש להטיל על התובע אשם תורם גבוה יותר ואף מכריע. יש לזכור כי הטלת אשם תורם על עובד הוא עדיין מקרה חריג והאחריות לקרות התאונה עדיין מוטלת רובה ככולה על הנתבעות ואין באשם המסוים שיש לייחס לתובע (שיש לזכור שבכל מקרה הוא עדיין קטין, גם אם קרוב לגיל 18) כדי לפטור אותן מאחריותן.

133. הנתבעות מבקשות לדחות את התביעה נגדן לחלוטין גם בשל "הסתכנות מרצון" של התובע, העשויה לשמש הגנה מכח ס' 5 לפקודת הנזיקין. בהקשר זה נטען על ידי נציגיהן, כאמור לעיל, כי יש להמשיל את התנהגות התובע למעבר כביש סואן שלא במקום המיועד.

134. כידוע, סעיף 5 לפקודת הנזיקין קובע, כי "בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו".

135. הלכה פסוקה היא, כי גיבוש ההגנה האמורה מצריך התקיימות מספר תנאים מצטברים: ידיעת הניזוק אודות מצב הדברים יוצר הסיכון, לרבות הערכת מהות הסיכון, אופיו המסוכן של המעשה וסוג הסיכונים העומדים לפתחו. אלא שאותו "סיכון" פורש בפסיקה ככזה שאינו כולל רק את הסיכון הפיזי, אלא כזה הטומן בחובו את הסיכון כי לא יתקבל פיצוי בגין הנזק שייגרם עקב ההתנהגות. במילים אחרות, הסיכון כולל גם את האפשרות כי אם יתרחש הנזק הפיזי, ייפול ההפסד המשפטי על הניזוק ולא על המזיק הנתבע וידיעתו של הניזוק אמורה לחול גם על אלמנט זה (ר' ע"א ועקנין, לעיל, וכן ע"א 73/86 שטרנברג נ' עירית בני ברק, פ"ד מג(3 343).

136. לפיכך, הלכה פסוקה היא, כי הגנת ההסתכנות מרצון תעמוד לנתבע רק בנסיבות שבהן הסכים התובע לקבל על עצמו את הסיכון של פגיעה ללא פיצוי (ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נתניה, פ"ד מו((5)727).

137. נסיבות אלה לא הוכחו בפני וממילא אין מקום לקבל בעניננו את ההגנה להסתכנות מרצון של התובע.

     ההסכמים בין הנתבעות והכיסוי הביטוחי 

     הפן ההסכמי בין הנתבעות – טענות הצדדים

138. לטענת הנתבעת 1, בהתאם להסכם בינה ובין הנתבעת 3, התחייבה זו האחרונה לעמוד בכל דרישות החוק והוראות כל דין, התחייבות שהופרה על ידה בהעסיקה עובד בן פחות מ-18. כמו כן, על פי סעיפים 16-15 להסכם, התחייבה הנתבעת 3 ליטול על עצמה את האחריות הבלעדית לגרימת נזק מסוג הנזק שנגרם לתובע ולשפות את הנתבעת 1 בגין כל סכום שתחויב לשלם בגין כל תובענה שתוגש נגדה. הנתבעת 1 מדגישה, כי ההתחייבות היא לשיפוי בגין חבותה העצמאית. עוד טוענת הנתבעת 1, כי הנתבעת 3 התחייבה גם לבטח אותה בביטוח ראשוני שיכסה את חבותה, כפי שאכן נעשה, למרות שבכל מקרה די בהתחייבות החוזית כדי להביא לחיובה המלא של הנתבעת 3.

139. הנתבעת 3 דוחה את טענות הנתבעת 1 בכל הקשור להסכם ביניהן. ראשית נטען, כי מבוקש להסתמך על הסכם שאינו קריא ובכל מקרה מה שניתן להבין ממנו הוא שתנאיו אינם משנים את משטר האחריות הנזיקי בין הצדדים. לטענתה, פרשנות נכונה של סעיפים 15-16 להסכם, התואמת את הפסיקה, מביאה לתוצאה לפיה לא חל שינוי במשטר הנזיקי.

140. לטענת הנתבעת 3, ס' 14 להסכם עוסק בדיני עבודה ולא בנזיקין ואת סעיפים 15-16 שאחריו יש לפרש יחד, כאשר המילים שבסיפת סעיף 16 "בין בגין מעשיה בין בגין מחדליה ובין בגין רשלנותה..." מלמדות על כך שהשיפוי הינו אך ורק בגין מעשים או מחדלים שלא התקיימו במקרה דנן ולא בגין אחריותה הישירה של הנתבעת 1. הנתבעת 3 מדגישה כי אין הכוונה שהיא תשמש חברת ביטוח לנתבעת 1 ותכסה נזקים שנגרמו בשל רשלנותה.

141. בהקשר זה מוסיפה הנתבעת 3 וטוענת, כי בפסיקה נקבעה גישה פרשנית מצמצמת ודווקנית של תניות שיפוי, ביחוד ביחס להסבת אחריות נזיקית. עוד נטען, כי ההסכם נוסח והוכתב על ידי הנתבעת 1, שבחרה להגישו באמצעות עדה (וייס) שלא לקחה חלק במו"מ לכריתתו או בניסוחו ואינה יכולה להעיד אודות אומד דעת הצדדים לו. יותר מכך, העדה העידה שמדובר במעין חוזה אחיד ששימש להתקשרויות רבות. הנתבעת 3 גם מציינת כי הנתבעת 1 אינה מתייחסת להסכם ברצינות הראויה שעה שקיימים לו נספחים שהם "מאושיות ההסכם" אולם אלה מעולם לא הוצגו. בכל מקרה, גם הנתבעת 1 לא סמכה ידיה על ההסכם וערכה ביטוחים משלה אצל הנתבעת 2.

     הפן ההסכמי בין הנתבעות – דיון והכרעה

142. במחלוקת שבין הנתבעות ביחס להוראות ההסכם ביניהן, דעתי עם הנתבעת 3. אכן קריאת הוראות ההסכם אינה מובילה למסקנה כי הצדדים התכוונו להטיל על הנתבעת 3 לפצות או לשפות את הנתבעת 1 בגין עוולותיה בנזיקין. מקובלת עלי עמדת הנתבעת 3 לפיה המשטר ההסכמי לא התכוון לשנות את זה הנזיקי.

143. במיוחד אמורים הדברים נוכח ההלכה הפסוקה בענין זה, לפיה על מנת לקבוע אחרת יש לעשות כן במפורש ("ברחל ביתך הקטנה") ובכל מקרה יש לנקוט פרשנות מצמצמת לתניות מסוג זה. על אלה יש להוסיף את העובדה שהנתבעת 1 היא הצד החזק להסכם ושהיא הגישה את ההסכם (ללא נספחיו) באמצעות עדה שלא לקחה חלק בניסוחו ושלא יכולה היתה להעיד אודות אומד דעת הצדדים לו (ר' ע"א 24473-06-13 עוף טוב (שאן) בע"מ נ' סובחי (5.6.2014), ע"א 119/90 א' מצא סולל בונה בע"מ נ' שרף עבודות צנרת בע"מ (3.1.94), ע"א 3740/07 זוגלובק בע"מ נ' פארס נג'אר בע"מ (16.1.2018), ע"א (חיפה) 2114/05 עראבי סאלח נ' פארס נג'אר (26.3.2007)).

144. מקובלת עלי עמדת הנתבעת 3 גם בשאלה האם התחייבה לערוך כיסוי ביטוחי ראשוני עבור הנתבעת 1. אכן, סעיפי ההסכם שנזכרו לעיל, לרבות סעיף 17 העוסק בעריכת ביטוחים, אינם כוללים התחייבות של הנתבעת 3 לערוך פוליסה ראשונית. על פני הדברים הפוליסה שהוציאה הנתבעת 4 אינה ראשונית ולא הוצגה ראיה שתלמד ההיפך מכך. בכל מקרה הנתבעת 1 הוציאה פוליסת ביטוח בכלל מבלי להתחשב בהוראות ההסכם ופרשנותה להם, ועל כן לא נגרם לה גם כל נזק בהקשר זה.

     הכיסוי הביטוחי – טענות צדדים

145. במסגרת הראיות הוגשו פוליסות הביטוח שהנפיקו הנתבעת 2 ו-4 לנתבעות 1 ו-3 בהתאמה. כל אחת הנפיקה פוליסת חבות מעבידים ופוליסת אחריות צד ג'.

146. לטענת נתבעת 1 (יחד עם 2), חבותה מבוטחת בפוליסת הביטוח של הנתבעת 3, שהונפקה על ידי הנתבעת 4, בה הכיסוי הביטוחי הינו שמי מפורש, להבדיל מכיסוי ל"קבלני משנה" או "מזמיני עבודה". לטענתה, בשתי הפוליסות נרשם במפורש כי חברת הביטוח הראל מוותרת על זכותה לשיבוב באורח שמגשים את ההסכמות החוזיות שבין הצדדים (המשנות את המשטר הנזיקי) לפיהן הפוליסה שהוצאה בהראל תהיה פוליסה ראשונית ובלעדית.

147. לחלופין טוענת הנתבעת 1, באם תידחה הטענה לקיום ביטוח ראשוני בהראל, יש להחיל לטובתה כפלי ביטוח. לטענתה, לאור העובדה שפוליסת ביטוח חבות מעבידים של הנתבעת 3 מרחיבה את הכיסוי הביטוחי גם אליה, שלגביה אין מחלוקת כי היא לא מעסיקתו של התובע, הרי שעל פי הלכת "צמנטכל", אין מניעה להחיל את פוליסת ביטוח חבות המעבידים של הנתבעת 4 אל מול פוליסת ביטוח צד ג' של הנתבעת 2, כמי שמבטחת את הנתבעת 1. יחס הפיצוי ב"כפל ביטוח" יביא לכך שהנתבעת 4 תידרש לשאת ב-62% מכל סכום, אם וככל שיושת על הנתבעת 1, כאשר ביתרה תישא הנתבעת 2.

148. עוד טוענת הנתבעת 1, כי בנוסף לביטוח אצל הנתבעת 2, ישנו כיסוי ביטוחי גם בצד ג' 3 (הפניקס), שם בוטחה הנתבעת 1 כמזמינת עבודה. מכאן, כי על כלל לשאת ב-31.88% מסך החבות שתיוחס לטמפו, אם בכלל, ובהתאמה חברת הראל תישא ב-52.21% וחברת הפניקס ב-15.91%.

149. לטענת נתבעת 3 (יחד עם 4), חבותה היא מסוג חבות מעבידים וככל שיקבע כי יש לייחס לה חבות, מכוסה אותה חבות בשתי פוליסות ביטוח שהוגשו. זו שהוצאה אצל הנתבעת 4 (הראל) וזו שהוצאה על ידי הנתבעת 2 (כלל). בהקשר לפוליסה של הנתבעת 2, נטען, כי תחת שם המבוטח נרשם " ו/או חברות בנות ו/או חברות שלובות ו/או חברות מסונפות" ותחת הכותרת "התעסקות העובדים ומקומות עבודה" ונרשם "בכפוף להרחבה 1 בפוליסה וכן כל פעילות המתבצעות על ידם בשם ו/או עבור ו/או לפי הוראות המבוטחים". לטענת הנתבעת 3, ניסוח הפוליסה של כלל כמתואר לעיל, מלמד כי חבותה של הנתבעת 3 מכוסה בפוליסה ולפי חישובי כפל ביטוח, הפוליסה של כלל נושאת ב-70% מכל פיצוי שיוטל על הנתבעת 3, ככל שיוטל.

150. הנתבעת 3 טוענת כי הכיסוי הביטוחי היחיד שיש לנתבעת 1 הוא בפוליסת צד ג' של הנתבעת 2, כלל. לטענת הנתבעת 3 יש לדחות את טענות הנתבעת 1 לכפל ביטוח ביחס לחבות הנתבעת 1 באיזו מפוליסות הביטוח של הנתבעת 4 (הראל) בנסיבות תיק זה. לטענתה, פוליסות הראל לא מכסות את חבות הנתבעת 1 אלא את חבות הנתבעת 3 בלבד מכח פוליסת חבות מעבידים.

151. בהקשר זה נטען, כי אין כפל ביטוח עם פוליסת חבות מעבידים בהראל, בראש ובראשונה משום שמדובר בטענה שנטענה לראשונה בסיכומים ומהווה הרחבת חזית (בהודעת צד ג', גם המתוקנת, נטען לכפל ביטוח עם פוליסת צד ג').

152. מעבר לכך נטען, כי חבותה החוקית של הנתבעת 1 אינה חבות מסוג חבות מעבידים כי אם מסוג צד שלישי, שכן אין מחלוקת שהנתבעת לא היתה המעביד של התובע. בהקשר זה דוחה הנתבעת 3 את הנסיון לסמוך על פסק הדין בענין צמנטכל, שם שימשה חברת כח האדם צינור להעברת כספים בלבד, שלא כבעניננו. בעניננו אין טענה שהנתבעת 1 שילמה את שכרו של התובע או את דמי הביטוח הלאומי.

153. עוד טוענת הנתבעת 3, כי גם בפסק הדין צמנטכל נפסק שיש לבחון את תנאי הפוליסה בכל מקרה לגופו. בעניננו כפופה פוליסת חבות המעבידים בהראל ל"תנאי ביט 2012" שהוגשו כראיה. תנאים אלה מכילים חריגים לכיסוי הביטוחי בפוליסת חבות המעבידים, השוללים את טענות הנתבעת 1 לכיסוי וכפל ביטוח. כך, סייג ב' 1 קובע כי המבטח לא יהיה אחראי לפי הפוליסה לסכום כלשהו אשר ייתבע מהמבוטח על ידי המוסד לביטוח לאומי ובעניננו המל"ל הינו התובע העיקרי בתיק והפוליסה לא מכסה את תביעתו. סייג ב' 3 קובע כי המבטחת לא תהיה אחראית לחיוב של המבוטח לפצות עובד שלא חלה על המבוטח חובת תשלום דמי ביטוח לאומי לגביו. בהקשר זה אין מחלוקת שהנתבעת 1 לא שילמה את דמי הביטוח הלאומי עבור התובע.

154. בנסיבות אלה אין כיסוי ביטוחי לנתבעת 1 בפוליסת חבות המעבידים של הראל. הנתבעת 3 מוסיפה ומבהירה, כי הכיסוי השמי של הנתבעת 1 בפוליסת חבות המעבידים בהראל הינו למקרה בו יוכרע כי בפועל היא היתה מעביד בהתאם לתנאי הפוליסה, אולם הנתבעת 1 אינה יכולה להחשב כאמור, אלא רק הנתבעת 3.

155. עוד טוענת הנתבעת 3, כי אין כפל ביטוח גם עם פוליסת צד ג' של הראל. לטענתה, הגם שהנתבעת 1 נקובה בפוליסת צד ג' של הראל כמזמינת עבודה והגם שחבותה החוקית כלפי התובע הינה חבות מסוג צד ג', אין לה כיסוי ביטוחי בפוליסה של הראל.

156. בהקשר זה נטען, כי בפוליסת צד ג' של הראל מוחרג נזק שנגרם בקשר עם שימוש בציוד מכני הנדסי שהנו כלי רכב מנועי כהגדרתו בפקודת התעבורה ואין חובה לבטחו על פי כל דין. הרחבה לכיסוי זה מתייחס רק לצמ"ה שעל שם המבוטח הראשי, הנתבעת 3 (כאשר המכונה שייכת לנתבעת 1).

157. נטען, כי המכונה שפגעה בתובע עונה להגדרת כלי רכב מנועי כהגדרתו בחריג הפוליסה ובפקודת התעבורה ועל כן אין כיסוי ביטוחי בפוליסה זו לנתבעת 1 ואין כפל ביטוח. בנוסף, בעמ' 5 סעיף 3 לפוליסה נקבע, כי הכיסוי הביטוחי הוא "רק בגין מעשה או מחדל שנגרמו באופן אישי על ידי עובד חברת כח אדם בזמן העסקתו אצל המזמין...". היינו, לשון הפוליסה ברורה ואינה מעניקה כיסוי לאחריות הנזיקית העצמאית של הנתבעת 1, המכוסה, כאמור, רק בפוליסה של כלל.

158. הפניקס (צד ג' 3) הגישה את הפוליסות שהנפיקה לצד ג' 2. פוליסת אחריות מקצועית ופוליסת חבות מוצר, שהן פוליסות על בסיס תביעה (Claims made), כאשר ההודעות לצדדים השלישיים התקבלו אצל הפניקס לאחר שהסתיימו תקופות הביטוח. הפניקס הנפיקה לצד ג' 2 גם פוליסת צד ג', אולם לטענת הפניקס זו אינה רלבנטית לארוע, שכן הטענות כלפי הור-טל נוגעות לאחריותה המקצועית כמתקין מערכת מסועים או לאחריות המוצר (המסוע).

159. לטענת הפניקס, הטענה היחידה שהנתבעות טוענות נגדה (באופן רפה ולאקוני), היא כי הן נכללות בפוליסת צד ג' אשר חברת הור-טל רכשה בפניקס, שכן כתוב בה כי היא כוללת "מזמיני עבודות". לטענת הפניקס מדובר בטענה חסרת שחר, שכן תפקידה ומהותה של החברה מוגדרת בפוליסה והתובע לא נפגע בזיקה לכך, הינו בזיקה לעבודות ההתקנה שביצעה הור-טל במפעל טמפו. בהתאם לעדות חליבה (עמ' 165) הקמת המרלו"ג הסתיימה בשנת 2011 והתאונה ארעה שנים לאחר מכן. המסוע פעל כשנה וחצי לפניה תאונה. מכאן, שאין תחולה לפוליסת צד ג'.

160. עוד טוענת הפניקס, כי הפוליסה של הור-טל כללה "מזמיני עבודות" אך בהקשר הספציפי של ארוע אשר מתרחש בזיקה לעבודות ההתקנה ואילו בעניננו מדובר בתאונה שקרתה לעובד במפעל שנה שלמה לאחר שאנשי הור-טל כבר סיימו את ההתקנה ועזבו את המקום ולאחר שהיה כבר בחזקה בלעדית של טמפו. מעבר לכך, הגורם לתאונה לא היה אופן התקנתו של המסוע, אלא הגורם האנושי. הפוליסה אינה מכסה את כל מזמיני העבודות באשר הם, בהקשר כללי וגורף. אין מדובר בפוליסה עצמאית של טמפו, אלא פוליסה של הור-טל בהיותה חברה שהתקינה את המסוע. מאחר שהתאונה קרתה שנה לאחר שעבודות ההתקנה הסתיימו וללא זיקה אליהן, הפוליסה אינה חלה.

     הכיסוי הביטוחי – דיון והכרעה

161. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי לכל אחת מהנתבעות (1 ו-3) כיסוי ביטוחי בפוליסות שהונפקו על ידן (2 ו-4 בהתאמה), וזאת בלבד. בנסיבות אלה אין בעניננו גם כל "כפל ביטוח".

162. טענת הנתבעת 3, לפיה מכוסה חבותה (חבות מעבידים) בשתי פוליסות, של כלל ושל הראל גם יחד, אינה מקובלת עלי. לא ברור בדיוק כיצד נכללת הנתבעת 3 בהגדרת "ו/או חברות בנות ו/או חברות שלובות ו/או חברות מסונפות", שתחת הגדרת המבוטח בפוליסה של כלל. לא ברור גם כיצד בדיוק היא נכללת תחת הכותרת "התעסקות העובדים ומקומות עבודה" במסגרת המשפט "בכפוף להרחבה 1 בפוליסה וכן כל פעילות המתבצעות על ידם בשם ו/או עבור ו/או לפי הוראות המבוטחים". על פני הדברים, עניננו בעובדי המבוטח (טמפו) ופעילות המבוצעת על ידם. הרחבה 1 בפוליסה, מתייחסת, על פני הדברים, לחברות בת או חברות שלובות של המבוטח. כך או אחרת, כיסוי ביטוחי, אם וככל שקיים, אינו יכול להיות דבר מעורפל ועמום וממילא הטוענת לו לא עמדה, בנסיבות אלה, בנטל להוכיחו.

163. יחד עם זאת, מקובלות עלי טענות הנתבעת 3, לפיהן, בענייננו מכוסה חבותה של טמפו רק בפוליסות של כלל (שהוצאו על ידה) ולא באלו של הראל ויש לדחות את טענות הנתבעת 1 לכפל ביטוח ביחס לחבותה. אכן, לטעמי, הפוליסות שהנפיקה הראל לא מכסות את חבותה של הנתבעת 1 אלא את חבות הנתבעת 3 בלבד מכח פוליסת חבות מעבידים.

164. מקובלת עלי טענת הנתבעת 3, לפיה לא קיים כפל ביטוח עם פוליסת חבות המעבידים בהראל. ראשית, אכן טענה זו לא נטענה במסגרת הודעת צד ג' אלא לראשונה בסיכומים ומהווה הרחבת חזית. שנית, אכן חבותה החוקית של הנתבעת 1 אינה חבות מסוג חבות מעבידים כי אם מסוג צד שלישי. היא לא היתה המעסיקה של התובע וממילא גם לא נשאה בשכרו ולא שילמה בגינו דמי ביטוח לאומי. שלישית, גם בהתאם לתנאי הפוליסה עצמה (תנאי ביט 2012) קיימים חריגים השוללים את הכיסוי הביטוחי הנטען של הנתבעת 1 (סייג ב' 1 בדבר העדר אחריות לתביעה של המל"ל וסייג ב' 3 המחריג אחריות לפיצוי עובד שלא חלה על המבוטח חובת תשלום דמי ביטוח לאומי בגינו, כמפורט בטיעוני הנתבעת 3). מקובלת עלי גם טענת הנתבעת 3, לפיה, בנסיבות אלה, הכיסוי השמי של הנתבעת 1 בפוליסת חבות המעבידים בהראל הינו למקרה בו יוכרע כי בפועל היתה היא מעביד בהתאם לתנאי הפוליסה, אולם הנתבעת 1 אינה כזו.

165. מקובלת עלי גם טענת הנתבעת 3 לפיה לא קיים לנתבעת 1 כפל ביטוח גם עם פוליסת צד ג' של הראל, אף שהיא נקובה בפוליסה כמזמינת עבודה. אכן, בפוליסה מוחרג נזק שנגרם בקשר עם שימוש בציוד מכני הנדסי שהנו כלי רכב מנועי כהגדרתו בפקודת התעבורה ואין חובה לבטחו על פי כל דין. המכונה שפגעה בתובע עונה להגדרת כלי רכב מנועי כהגדרתו בחריג הפוליסה ובפקודת התעבורה. בנוסף, הפוליסה לא מעניקה כיסוי לאחריות הנזיקית העצמאית של הנתבעת 1, שכן הכיסוי הביטוחי הוא "רק בגין מעשה או מחדל שנגרמו באופן אישי על ידי עובד חברת כח אדם בזמן העסקתו אצל המזמין...". מכאן, ששגם בפוליסה זו אין כיסוי ביטוחי לנתבעת 1 ואין כפל ביטוח.

166. בכל הקשור לפוליסות שהנפיקה הפניקס לצד ג' 2 (הור-טל). ראשית יצוין, כי לטענת הנתבעת 3, אם תתקבל הטענה שיש ליחס לחברת הור-טל (צד ג' 2) אחריות, אזי הפוליסות הנ"ל מכסות אותה. אלא שלא יוחסה לחברת הור-טל אחריות ועל כן גם לשיטת הנתבעת 3 (וגם 4), אין למצוא בהן כיסוי לאחריותה (וממילא גם לא לאחריות הנתבעת 1), וזאת מבלי שנדרש להתייחס לטענות ביחס לפוליסות גופן.

167. שנית, מקובלות עלי טענות הפניקס בכל הקשור לכיסוי הקיים בפוליסות. פוליסת האחריות מקצועית ופוליסת חבות מוצר, הן פוליסות על בסיס תביעה (Claims made), ולא היתה למעשה מחלוקת, כי ההודעות לצדדים השלישיים התקבלו אצל הפניקס לאחר שהסתיימו תקופות הביטוח.

168. בפוליסת צד ג', אכן כתוב שהיא כוללת "מזמיני עבודות" ועל כך ביקשו הנתבעות להסתמך, אולם מקובלת עלי טענת הפניקס לפיה הפוליסה אינה מכסה את כל מזמיני העבודות באופן כללי וגורף. לא מדובר בפוליסה עצמאית של טמפו, אלא פוליסה של הור-טל בהיותה חברה שהתקינה את המסוע במפעל טמפו. אין מחלוקת שהתאונה קרתה שנה לאחר שעבודות ההתקנה הסתיימו, והתובע לא נפגע בזיקה לעבודות ההתקנה שביצעה הור-טל, המכוסות בפוליסה. במילים אחרות, אין עניננו בארוע שהתרחש בזיקה לעבודות ההתקנה, אלא בתאונה שקרתה לעובד במפעל שנה שלמה לאחר שאנשי הור-טל כבר סיימו את ההתקנה ועזבו את המקום ולאחר שהיה כבר בחזקה בלעדית של טמפו. יוזכר, כי בהתאם לעדות חליבה (עמ' 165) הקמת המרלו"ג הסתיימה בשנת 2011 והתאונה ארעה שנים לאחר מכן. המסוע עצמו פעל כשנה וחצי לפני התאונה.

169. ולפיכך, מקובלת עלי עמדת הפניקס לפיה בנסיבות אלה אין תחולה לפוליסת צד ג' בעניננו.

170. לפיכך, דין ההודעות לצדדים השלישיים (או למעשה לצד השלישי שנותר) להידחות.

     שיעור הנזק

171. התובע נפגע בעיקר בברך שמאל.

172. בהתאם לסכמת הצדדים, נכותו האורתופדית של התובע עומדת על 25% ונכותו בתחום הפלסטיקה עומדת על 20%. בנוסף, פרופ' יואב כהן שמונה כמומחה מטעם בית המשפט קבע כי התובע סבל מנכות זמנית בשיעור 10% למשך שנתיים וחצי מיום התאונה וכי מעבר לכך לא נותרה לו נכות צמיתה בתחום זה.

173. מכאן, כי שיעור נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע עומדת על 40%.

     נכותו התפקודית של התובע ושיעור הגריעה מכושר השתכרותו

174. בכל הקשור לנכותו האורתופדית, טוען התובע כי גם מומחה הנתבעים קבע שקיימת חוסר יציבות קדמית ואחורית של הברך וכי קיים צורך בשימוש במייצב ברך. בכל הקשור לנכותו הפלסטית, טוען התובע כי מומחה הנתבעים הסכים לקביעתו המומחה מטעמו, שמצא צלקות נרחבות ברגליים. לטענתו, הצלקות אינן רק אסתטיות, הן גם מכאיבות, כתואם את שיעור הנכות שנקבעה בתחום זה. לענין הנכות הפסיכיאטרית, טוען התובע שהמומחה ציין שהסימפטומים שתיאר (שהצביעו על קיום תסמונת בתר חבלתית והפרעת הסתגלות דכאונית למצבו) לא נעלמו אלא נחלשו.

175. לטענת התובע הנכות האורתופדית שנקבעה לו היא בעלת משמעות תפקודית מלאה. לטענתו, קיימת לו מגבלה קשה ברגלו המתבטאת בכאב, צליעה קלה, חוסר יציבות של הברך המצריך שימוש בתומך באופן קבוע ומגבלת תנועה. התובע אינו יכול לעסוק בעבודה הכרוכה בהליכה או עמידה ממושכים והוא אף מוגבל בישיבה ממושכת לרבות נהיגה. עוד טוען התובע כי גם לצלקות מהן הוא סובל יש משמעות תפקודית. הן רגישות למגע ולשינויי טמפרטורה ונוטות להיפצע ולהתרפא בקושי. לפיכך על התובע להימנע מעיסוק העלול לפגוע ברגליו (במיוחד רגל שמאל) ולנקוט באמצעים להגנה על הצלקות. בנוסף, טוען התובע כי לא מן הנמנע שלא יתקבל למקומות עבודה בהם חשיבות למראה אסתטי שעלול להוות גם חיסרון בהתמודדות מול מועמדים אחרים.

     התובע מדגיש כי כשמדובר בצעירים שטרם החלו דרכם המקצועית, יש לקבוע את הנכות התפקודית כשיעור זו הרפואית.

176. מנגד, טוענות הנתבעות כי נכותו התפקודית של התובע נופלת מזו הרפואית.

     בכל הקשור לצלקות, טוענות הנתבעות כי בית המשפט התרשם מהן במהלך עדותו של התובע והן גם מפנות לחוות דעת המומחה מטעמן לפיה לצלקות אין כל השלכה תפקודית, הן אינן מגבילות את התנועה ואף רגישות לא נמצאה על ידו.

     עוד מדגישות הנתבעות, כי התובע הוציא רשיון נהיגה ידני והעיד כי הוא עושה שימוש בשתי רגליו ומעולם לא הודיע אחרת למשרד התחבורה. הוא אף השתלב במעגל העבודה כנהג, אף שפוטר בשל התנהגות קלוקלת. עוד עלה מעדותו של התובע, כי המצב בו לא יכול היה ללכת לבית המספר לאחר התאונה ולסיים את לימודיו היה לו מאד נוח שכן גם עובד לתאונה הוא לא התמיד בלימודיו. לטענת הנתבעות לתובע לא היה מענה לשאלה מדוע מעל 9 שנים לאחר התאונה לא השתלב בשוק העבודה ולא פעל לרכוש השכלה ולהתקדם בחייו, חוץ מהעובדה שבשנים האחרונות התקרב לדת. לטענתן, התובע מתפקד ללא קושי יוצא דופן והוא יכול להשתלב בשוק העבודה ולהשתכר שכר ממוצע במשק. אין בנכותו הרפואית כדי למנוע ממנו לעבוד כנהג או בכל עבודה אחרת הנעשית חלקה בישיבה. אין מניעה כי התובע ילמד מחשבים כפי שהעיד שהוא מתכנן ללמוד או כל מקצוע אחר המתאים לכישוריו ויכולותיו כפי שהיו ערב התאונה.

177. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי להעמיד את נכותו התפקודית של התובע, כמו גם את שיעור הגריעה מכושר השתכרותו על שיעור משוקלל של 30% (נכותו האורתופדית הרפואית במלואה בצירוף שליש משיעור נכותו הפלסטית, כשהיא משוקללת).

178. אין חולק, כי התובע היה קטין בעת התאונה וטרם החל בכתיבת סיפור חייו. בהקשר זה אין לייחס משמעות של ממש לשאלה האם התמיד התובע בלימודיו אם לאו ולעובדה שסיים את לימודיו עם תעודת גמר בלבד, לאחר שנעדר מספר חודשים מהלימודים, עקב התאונה.

179. קשה לחלוק על כך שהנכות הרפואית האורתופדית שנקבעה לתובע (אי יציבות של הברך) היא תפקודית במהותה, ויש בה כדי להשפיע בכל עיסוק שיבחר בו התובע, כמו גם בחיי היומיום שלו. במיוחד אמורים הדברים אם יבחר התובע בעיסוק בעל מימד פיזי, בהינתן כי בשלב זה לפחות הוא טרם רכש השכלה אקדמית. בנוסף, נכותו האורתופדית של התובע תציב אותו בעמדה נחותה אל מול מחפשי עבודה אחרים, בכל עבודה שיבקש לבצע.

180. הצלקות של התובע הן אכן נרחבות מאד (כפי שגם ניתן לראות בצילומים העדכניים שצורפו על ידו), יש בהן פגיעה אסתטית ויש ממש גם בטענה כי הוא יידרש להגן עליהן על מנת שלא להיפצע בהן. יחד עם זאת, הן אינן נראות כלל בעת שהתובע לובש מכנסיים ארוכים. הצלקות גם אינן מגבילות את התובע פיזית בתנועותיו. מכאן שיש מקום לקבוע כי נכותו התפקודית ושיעור הגריעה מכושר השתכרותו בענין זה תעמוד, כאמור, על שליש מזו הרפואית, כשהיא משוקללת.

     הפיצוי בגין אבדן כושר השתכרות

181. לטענת התובע, בשל היותו קטין במועד התאונה, יש לערוך חישוב אקטוארי מלא של הפיצוי המגיע לו, בהתאם לשכר הממוצע במשק. לפיכך, עותר לפיצוי בסך 1,369,112 ₪. בכל הקשור להפסדי פנסיה, עתר לפיצוי הן לתקופת העבר והן לתקופת העתיד בסך 235,698 ₪.

182. לטענת הנתבעות, בהתחשב בין השאר בחוסר המעש של התובע, יש מקום לסטות מהלכת רים אבו חנא ולהעמיד את שכרו של התובע על 7,500 ₪ לחודש. בשקלול נכותו התפקודית של התובע, כמו גם פוטנציאל ההשתכרות שלו אל מול העובדה שאם יחפוץ לעבוד יהיה בידיו להשתכר, לכל הפחות את שכר המינימום ואף למעלה מכך, מוצע על ידי הנתבעות לאמוד את הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה ב-250,000 ₪.

183. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי שיש לחשב את הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרותו של התובע בהתאם לשכר הממוצע במשק, העומד כיום על 13,300 ₪ לחודש. כאמור, התובע היה קטין בעת התאונה ולא החל בכתיבת סיפור חייו. בנסיבות אלה לא מצאתי נימוק שיהיה בו כדי להביא לסטיה מההלכה הפסוקה בענין זה. התובע כיום כמעט בן 28 (פחות 3 חודשים) ועד גיל הפרישה נותרו לו כמעט 39 שנים (פחות 3 חודשים).

184. בחישוב הלוקח בחשבון את השכר הממוצע במשק, כמצוין לעיל, את שיעור הגריעה משכרו של התובע (30%), מקדם היוון של 274.7370 ופנסיה בשיעור של 12.5%, הפיצוי לו זכאי התובע בראש נזק זה הוא 1,234,000 ₪ (במעוגל).

     הפסד השתכרות לעבר

185. לטענת התובע, עובר לתאונה הוא היה תלמיד בכתה י"א והישגיו היו טובים אולם עקב התאונה הוא נעדר במשך חודשים, לא הצליח להדביק את הפער ולא קיבל תעודה. הוא ניגש לשתי בחינות בגרות בלבד. בעקבות מצבו הרפואי קיבל פטור משירות צבאי ולאחר חצי שנה בישיבה, שב לביתו. לטענת התובע, הוא עשה נסיונות רבים לחזור לעבודה בעבודה התואמת את מגבלותיו והחל מדצמבר 2018 החליף מספר מקומות עבודה כעולה מדו"ח רציפות ביטוח, כגבאי בית כנסת ובהמשך כקופאי במרכול. ביוני 2019 הוא החל לעבוד בחברת "אינפו-סיסטם" בחלוקת מסופונים לעובדים, אולם הפסיק לאחר חודשיים בשל הקושי לעמוד. באוגוסט 2019 החל לעבוד כנהג בחברת "דלתה-אלקון", שם נעדר מספר פעמים בשל כאבים ברגלו. לטענתו, העלייה והירידה מהרכב מספר פעמים ביום והישיבה הרבה, גרמו לו לכאבים, עצבנות וחוסר סבלנות, בגינם פוטר.

186. לטענת התובע הוא קיבל מהמל"ל קצבת נכות זמנית בשיעור של 100% עד ליום 31.1.15 ובשיעור של 50% מיום 1.2.15 עד ליום 31.5.16, תקופות בהן לא יכול היה לעבוד. לטענתו, מאחר שהוא עבד במקביל ללימודים ואלמלא התאונה היה ממשיך לעשות כן, יש לערוך את חישוב הפסדי שכרו לעבר בהתאם ל-3 תקופות:

     מיום התאונה ועד לסיום התיכון והגיוס לצה"ל (30.6.15), שאז יש לפצותו בגין הפסד מלא בהתאם לשכר שהשתכר בטמפו (3,068 ₪ לחודש, לפי חודש ינואר 2014, עובר לתאונה) ובסך הכל 52,156 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית בסך 61,888 ₪.

     תקופה שניה מיום 1.7.15 ועד 30.6.18 – תקופת השירות הצבאי, לפי נכות של 40%, בהפסד בשיעור של 70% מהשכר הממוצע במשק (12,162 ₪ לחודש), בסך כולל של 144,228 ₪ כולל הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה.

     תקופה שלישית מיום 1.7.18 ועד היום, בשיעור הנכות התפקודית ובהתאם לשכר הממוצע במשק, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה בסך של 310,360 ₪ (נכון למועד הגשת הסיכומים).

     בסה"כ עותר התובע לפיצוי בשל הפסד השתכרות לעבר בסך של 516,476 ₪.

187. לטענת הנתבעות, מדובר ב"סכום פנטסטי" בהתחשב בכך שדו"ח רציפות הביטוח מלמד כי מאז התאונה לא עשה התובע דבר על מנת להתמיד במקום עבודה אחד וכי למעשה מקום העבודה היחיד בו עבד יותר מחודשיים הוא חברת דלתא אלקון ממנה פוטר בשל התנהגות קלוקלת. לטענת הנתבעות, אין כל הצדקה לכך שהתובע ישב בביתו ולא יעשה דבר על מנת לעבוד ולהשתכר למחייתו. לטענת הנתבעות, אין הסבר מניח את הדעת (למעט המתנה לתוצאות התביעה) מדוע בחור צעיר יושב בביתו בחוסר מעש לתקופה של למעלה מ-9 שנים. לפיכך, טוענות הנתבעות, כי יש לפסוק לו בראש נזק זה פיצוי בסך של 50,000 ₪ בלבד.

188. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מקובל עלי שיש מקום לפסוק את הפסד שכרו של התובע לעבר בחלוקה לשלוש תקופות.

189. התקופה הראשונה – מיום התאונה ועד לסיום התיכון (וגיוסו לצה"ל), יש אכן מקום להניח שלולא התאונה (שלאחריה נקבעה לו תקופת אי כושר משמעותית) התובע היה ממשיך בעבודתו במפעל טמפו, בשכר כפי שהשתכר בינואר 2014 (3,000 ₪ במעוגל, למשך 17 חודשים). בסה"כ 51,000 ₪ נומינלית ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה – 65,000 ₪.

190. התקופה השניה – תקופת השירות הצבאי. ראשית יצוין, כי לא נטען וממילא לא הונחה תשתית עובדתית לכך שהתובע לא היה מתגייס ומכאן שעקרונית הוא זכאי לפיצוי בגין תקופת השירות הצבאי. יחד עם זאת, בתקופה זו לא זכאי התובע להפסדי השתכרות, כי אם לפיצוי בגין הפסד הוצאות המחייה בהן היה הצבא נושא לו היה התובע מתגייס, מתוך הנחה כי בתקופת השירות הצבאי לא היה התובע יכול להשתכר למחייתו (ר' ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3)762 וכן ע"א 1643/01 אייל לוי נ' ירון גברי (12.9.04) פסקה 11). הפסד הוצאות מחיה אלה, הוערך בהתאם להלכה הפסוקה ב-70% מהשכר הממוצע במשק.

     אלא שהתובע לא הפסיד את מלוא כושר השתכרותו, כי אם 30% ממנו בלבד. לפיכך, בהתאם להלכה הפסוקה, "גובהו הראוי של הפיצוי במקרה כזה הינו ההפרש בין מלוא הוצאות המחיה בתקופה האמורה, היינו 70% מהשכר הממוצע במשק, לבין משכורתו הצפויה באותה תקופה" (ענין לוי לעיל, שם וכן ע"א 5826/90 בן סטילוגלו נ' משה שמש (21.7.94) פסקה 6).

     מאחר שמשכורתו הצפויה באותה תקופה היא 70% מהשכר הממוצע במשק, הרי שלא קיים הפרש בין מלוא הוצאות המחיה, העומדת אף היא על 70% מהשכר הממצע במשק, למשכורת הצפויה. בנסיבות אלה לא זכאי התובע לפיצוי בגין תקופת השירות הצבאי.

191. התקופה השלישית לפיצוי מתחילה מיום השחרור שהיה צפוי לתובע ועד ליום מתן פסק הדין. היינו מיום 1.7.16, לתקופה של 6 שנים (72 חודשים). התובע עותר לפסוק לו פיצוי בהתאם לנכותו ולשכר הממוצע במשק, אלא שבכל הקשור לתקופה זו, שעניינה נזק מיוחד שיש להוכיח בראיות, קיימים בפנינו גם נתונים ביחס להתנהלותו ולהשתכרותו בפועל של התובע ולא מצאתי שיש מקום להתעלם מהם לחלוטין.

192. לענין זה, מחד דומה שהתובע יכול היה "להתאמץ" יותר בניסיון ללמוד או בנסיון להתמיד במקום עבודה. אכן, קשה להשליך על התאונה בלבד את העובדה שבמשך שנים התובע לא מצליח להשתלב בשוק העבודה. מאידך, בהתאם לדו"ח רציפות ביטוח, נראה שהתובע הצליח להשתכר בתקופות מסוימות. כך למשל בדלתא אלקון מוצרים בע"מ השתכר 32,755 ש"ח במשך 5 חודשים (סך ממוצע של 6,551 ₪ לחודש).

193. בנסיבות אלה, מצאתי שיש לפסוק את הפסד שכרו של התובע בתקופה שמיום שחרורו הצפוי ועד היום בהתאם לשכר של 8,000 ₪ (כמיצוע בין שכר מינימום לשכר הממוצע במשק). לפיכך, זכאי התובע לפיצוי בסך של 173,000 ₪ לתקופה זו, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, סך של 200,000 ₪ (במעוגל).

194. סך כל הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה, נכון להיום, עומד על 265,000 ₪, ובצירוף הפסדי פנסיה בשיעור 12.5% הוא עומד על 298,000 ₪.

     עזרת הזולת

195. לטענת התובע, הוא סבל מחבלת מעיכה, קרע וריטוש שרירים ברגל שמאל ופצעים פתוחים ברגל ימין. הוא נותח ואושפז למשך 10 ימים. עם שחרורו, הוא היה מרותק למיטתו, כשרגלו בסד ונאסר עליו לדרוך על הרגל במשך 5 שבועות. בתקופה זו נזקק לעזרה אינטנסיבית אותה קיבל מבני משפחתו. התובע עותר לפיצוי גלובלי בגין עזרה לעבר בסך של 50,000 ₪.

196. באשר לעתיד, טוען התובע כי נכותו מתבטאת בחוסר יציבות משמעותית של הברך ובצורך במייצב ברך קבוע. לטענתו הוא אינו מסוגל לבצע את עבודות משק הבית הקשות, לרבות כאלה המצריכות שימוש בסולם. בנסיבות אלה, טוען התובע, יש מקום לפסוק לו פיצוי בגין עזרה וסיעוד לעתיד לפי אופי ושיעור הנכות, בדיוק כפי שהיה נפסק לאשה בגילו. לטענתו, הוא יזדקק ל-6 שעות שבועיות לפחות, מהמועד בו יעזוב את בית הוריו, בעלות של 60 ₪ לשעה, בסה"כ 1,512 ש"ח לחודש עד לתוחלת חייו ובסה"כ 494,078 ₪.

197. לטענת הנתבעות, התובע עותר לפיצוי מופרז ברכיב זה ואין ולו אסמכתא אחת המעידה על תשלום עזרת צד ג' חריגה. אף אם מדובר בעזרת בני משפחה, הרי שיש להוכיח כי נגרמו להם נזקים בפועל. במקרה דנן לא צורפו כל אסמכתאות על העסקת עזרת צד ג' וגם לא הוגשו כל ראיות או תצהירים של ההורים שיעידו על עזרה מוגברת מצידם. העדה היחידה שהעידה על עזרה כאמור היתה אחותו של התובע שמעדותה עלה שמשנת 2016 היא אינה מתגוררת עוד עם התובע ובודאי שהיא לא יכולה להעיד על עזרה שהוא נדרש לה. הנתבעות מציעות פיצוי בסכום גלובלי של 20,000 ₪.

198. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנות כדלקמן: נוכח פציעתו המורכבת של התובע, הנכויות הזמניות האורתופדיות ותקופת אי הכושר הממושכת שנקבעו לו, קשה לחלוק על כך שלפחות בתקופה שלאחר התאונה נזקק התובע לעזרה מוגברת מבני משפחתו. נוכח אופי פציעתו של התובע ובמיוחד נוכח שיעור נכותו האורתופדית הצמיתה, שהיא כולה תפקודית (25%) יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרה שיכול שיזדקק לה גם בעתיד, במיוחד בכל הקשור לפעולות הדורשות מאמץ מיוחד של הברך.

199. בנסיבות אלה מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין עזרה, לעבור ולעתיד בסך כולל של 100,000 ₪.

     הוצאות רפואיות ונסיעות

200. לטענת התובע נגרמו לו הוצאות נסיעה של משפחתו לבית החולים בתקופת האשפוז וכן בשל נסיעותיו כדי להגיע לטיפולים וביקורי רופאים, גם במוניות. לטענתו, לא השתמרו בידיו קבלות אולם הוא העריך הוצאה זו, גלובלית, בסך 5,000 ₪.

201. לטענת הנתבעות, משפחתו של התובע היא שנשאה בהוצאות המדוברות ובכל מקרה עניננו בנזק מיוחד שיש להוכיח ובהיעדר קבלות אין מקום לפצות את התובע.

202. בעדותו אישר התובע שאין כל דרך לבדוק את הערכתו לסכום בסך 5,000 ₪ (עמ' 123, ש' 9), הוא גם הבהיר כי היום הוא לא נוסע במוניות אלא לעתים באוטובוסים או נעזר באחיו (עמ' 132, ש' 9-7). בנוסף, יש לזכור כי ענייננו בתאונת עבודה, בה מכוסות הוצאות אלה על ידי המל"ל.

203. יחד עם זאת, ניתן להניח שלתובע היו הוצאות כאלה ואחרות, כגון משככי כאבים ומוניות, שהוציא מכיסו בסמוך לאחר התאונה, מצאתי שיש מקום לפצותו בענין זה בסך 3,000 ₪.

     ניידות

204. התובע הדגיש בהקשר זה, כי הוא סובל מחוסר יציבות משמעותי בברכו, מתקשה בהליכה ונזקק לסד, כאשר הליכתו מלווה בכאבים ובצליעה. לפיכך הוא עותר לפיצוי בגין הוצאות נסיעה מוגברות לעתיד בסך של 200,000 ₪, סכום שיש בו, לטענתו, כדי לשקף את הוצאותיו בעתיד בגין שימוש מוגבר ברכב או מוניות.

205. לטענת הנתבעות, האמור לעיל ביחס להוצאות רפואיות נכון גם ביחס לראש נזק זה. עוד נטען, כי התובע הוציא רישיון נהיגה ללא הגבלות ואף קנה רכב ואין כל סיבה להניח שיידרש להוצאות ניידות מוגברות.

206. אכן, בעדותו ציין התובע כי לקראת סוף שנת 2018 הגשים את חלומו וקיבל רישיון נהיגה על רכב עם ידית הילוכים ידנית ואכן יכול שבעתיד הקרוב לא יזדקק התובע להוצאות ניידות מוגברות. יחד עם זאת, יש לפצותו בהתחשב גם באפשרות שיזדקק להוצאות שכאלה בעתיד הרחוק יותר. פגיעתו של התובע בברכו ושיעור הנכות שנקבעה לו בגין פגיעה זו מצדיקים לטעמי פסיקת פיצוי גלובלי בגין הוצאות ניידות מוגברות לעתיד בסך של 30,000 ₪.

     כאב וסבל

207. לטענת התובע, מאז התאונה, כשהיה בן 17, נקטע מסלול חייו. מאז ועד היום הוא מתמודד עם כאבים ומגבלות ונזקק תחילה לקביים ומקל הליכה והוא נזקק עד היום לסד ברך, דבר הגורם לו לבושה ומזמין שאלות. התובע טוען כי הוא אדם נכה והפגיעה באיכות חייו קשה. הוא סובל גם מקשיי שינה, על כל הנובע מכך ביחס לאיכות חייו. לפיכך, טוען תובע, נוכח הפגיעה הקשה והשלכותיה, ימי האשפוז, שיעור הנכות, תקופת אי הכושר והפגיעה באיכות החיים יש לפסוק לו פיצוי בסך של 500,000 ₪ ובשערוך להיות כ-600,000 ₪.

208. לטענת הנתבעות יש לפצות את התובע בפיצוי השווה לכפל הפיצוי בפלת"ד, העומד על פי חישובן על 115,000 ₪.

209. בהתחשב בכך שהתובע נותח ואושפז למשך 10 ימים, ובשים לב כי נאלץ לעבור תקופת החלמה ממושכת וללכת עם סד קבוע צמוד לרגלו ולנכות הרפואית שנותרה לו בעקבות התאונה, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך 180,000 ₪.

     ניכויי המל"ל/תביעת השיבוב של המל"ל

210. כאמור, המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה בגינה קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 28%. כמו כן, נקבעו לתובע נכויות זמניות ממושכות. בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שהוגשה על ידי המל"ל, תגמוליו עומדים על סך של 1,159,405 ₪ (תשלומי עבר ועתיד).

211. התובע מסכים לחוות דעת המל"ל בכל הקשור לניכוי התגמולים בעבר (סך של 419,243 ₪), אולם לטענתו, בהתאם לחוות דעת אקטוארית עדכנית מטעמו, הוא חולק על חישוב המל"ל לעניין ניכוי תגמולי העתיד (740,162 ₪). לטענתו, המל"ל אינו מביא בחשבון תוספת ותק של 50% לקצבת הזקנה שיש לנכות מתגמולי העתיד (ניכוי מן הניכוי), כפי שנקבע בפסיקה (ע"א 2278/16 פלונית נ' מ"י). אמנם הדבר יביא לאסימטריה בין תביעת השיבוב של המל"ל לסכום שיש לנכות מהפיצויים המגיעים לתובע, אולם בכל זאת נקבע כי יש לנכות את קצבת הזקנה בחישוב הניכויים מהפיצוי, עם תוספת ותק. סכום זה, אותו לטענת התובע יש לנכות מהניכוי עומד על 32,381 ₪.

     בנוסף טוען התובע, כי יש להפחית סכום של 9,924 ₪ עקב חישוב כפול של 4 קצבאות אחרונות בתחשיב המל"ל (שחושבו הן לעבר, הן לעתיד).

212. לטענת התובע, בתיקון שני העניינים שלעיל, סכום הניכוי הנכון עומד על 1,116,816 ₪.

213. לטענת המל"ל, כעולה מנספח 1 לסיכומיו לא בוצע כל חישוב כפל של הקצבאות האחרונות אשר שולמו לתובע ביחס להיוון שנערך מטעם המל"ל. ההיוון החל בחודש שלאחר חישוב קצבת העבר. בכל הקשור לסוגיית ניכויי תוספת הוותק מקצבת הזקנה, טוען המל"ל, כי בכל הנוגע לתביעות שיבוב, היא נדונה והוכרעה על ידי בית המשפט בע"א 6768/19, שם נקבע כי בתביעות שיבוב שמוגשות על ידי המל"ל אין לצרף לקצבת הזקנה המנוכה מהתביעה את תוספת הוותק.

214. לטענת הנתבעות (3-4) יש לאמץ את שיעור התגמולים הנקוב בסיכומי המל"ל ואין מקום להסתמך על חוות דעת שצורפה לסיכומים ולא הוגשה ראיה.

215. בתשובה לכך טוען התובע, כי אין מדובר בחוות דעת שצורפה לסיכומים אף שהדבר מקובל, וכי ניכויי תגמולי המל"ל לפי החישוב שבוצע על ידי המל"ל ללא תוספת ותק לקצבת הזקנה (בניכוי מן הניכוי) יביא לניכוי סכומים גדולים מאלה שהתובע יקבל בפועל, בניגוד לעקרון השבת המצב לקדמותו. התובע גם מדגיש כי אין התייחסות לענין זה בסיכומי הנתבעות 1-2.

216. מקובלת עליי טענת המל"ל כי ההיוון לקצבת הגמלאות חושב החל מחודש מרץ 2023. לא הוכח בפני קיומו של כפל חישוב כנטען על ידי התובע.

217. בכל הקשור לתוספת הותק המתווספת על קצבת הזקנה, דומה שיש צדק בטענות שני הצדדים. הפסיקה אליה הפנו הצדדים דנה בשתי סיטואציות שונות, כשבכל אחת חל דין שונה. בהתאם לפסיקה, קיימת אבחנה בין ניכוי תגמולי המל"ל בפסיקת הפיצוי בתביעת הניזוק לבין תגמולי המל"ל שזכאי המל"ל לתבוע בתביעת השיבוב שלו נגד המזיק. בעוד שבתביעה מן הסוג הראשון יש לנכות את תוספת הותק מהניכוי, הרי שבתביעת שיבוב יש להסתפק בניכוי של קצבת הזקנה בלבד, ללא תוספת הותק, בהתאם לתקנה 10 (ד) לתקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ח-1978 (ראו: ע"א 6037/19, 6768/19 המוסד לביטוח לאומי נ' כאן בונים בע"מ (12.8.2021) וכן ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (12.3.2018)).

218. מכאן, שבחישוב הפיצוי המגיע לתובע יש לנכות ממנו סך 1,127,024 ₪ תגמולי מל"ל (לאחר ניכוי קצבת הזקנה ותוספת הותק מהניכוי) ואילו את תביעת השיבוב של המל"ל מהמזיק יש להעמיד על סך 1,159,405 ₪ בניכוי קצבת הזקנה בלבד. כפי שנפסק בענין פלונית"גם כאן בא לידי ביטוי חוסר הסימטריה בית תביעת השיבוב על פי תקנות ההיוון לבין גובה הפיצו שנפסק לניזוק". חוסר הסימטריה בעניננו עומד על 32,381 ₪ כאמור.

     סיכומם של דברים

219. על הנתבעות לשלם לתובע פיצוי בהתאם למפורט להלן (חלק מהסכומים מעוגלים):

     אובדן כושר השתכרות 1,234,000 ₪

     הפסד השתכרות לעבר 298,000 ₪

     עזרת הזולת 100,000 ₪

     הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר 3,000 ₪

     ניידות30,000 ₪

     כאב וסבל 180,000 ₪

     סה"כ 1,845,000 ₪

     ניכוי אשם תורם בשיעור 10% 185,000- ₪

     סה"כ הפיצוי 1,660,000 ₪

     ניכויי תגמולי מל"ל 1,127,000 ₪

     סה"כ הפיצוי המגיע לתובע533,000 ₪

220. על הנתבעות 1-2 והנתבעות 3-4 לשלם לתובע, ביחד ולחוד פיצוי בסך כולל של 533,000 ₪.

221. על הנתבעות 1-2 והנתבעות 3-4 לשאת גם בהוצאות התובע, כמפורט במצורף לסיכומיו, וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 20% מסכום הפיצוי בתוספת מע"מ.

222. מבלי לגרוע מכך, בחלוקה ביניהן, תשאנה הנתבעות 1-2 ב-85% מסכום הפיצוי ומסכום ההוצאות ואילו הנתבעות 3-4 בסך של יתרת 15% מהסכומים האמורים.

223. דין ההודעות נגד צדדי ג' להידחות.

224. הנתבעות 1-2 והנתבעות 3-4 ישאו בהוצאות צד ג' (הפניקס) וכן בשכ"ט עו"ד ביחס להודעות צד ג' (הפניקס) בסך של 29,250 ₪ לכל צמד נתבעות, היינו בסך כולל של 58,500 ₪ וזאת בהתחשב, בין השאר, בהיקף הראיות שנדרש לענין ההודעות.

225. בכל הקשור לתביעת השיבוב של המל"ל, על הנתבעות 1-2 לשלם למל"ל סך של 85% מתביעת השיבוב של המל"ל העומדת, כמפורט לעיל, על 1,159,405 ₪.

226. הנתבעות 1-2 תשאנה בהוצאות המל"ל וכן בשכ"ט עו"ד בתביעת המל"ל בסך של 46,800 ₪, זאת בהתחשב בסכום תביעת השיבוב מחד אולם גם בהתחשב בעובדה שתביעת השיבוב נסמכה בחלקה הגדול, מבחינת ניהולה, על תביעתו של הניזוק, התובע 1.

      

     ניתן היום, ז' אב תשפ"ד, 11 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.