פס"ד העוסק בפרשנות צוואה הדדית- "יורש אחר יורש" למול "יורש במקום יורש" ודחיית סעד בדבר מתן צו איסור דיספוזיציה בנכסי העזבון

תובענה זו עניינה מתן סעד הצהרתי בדבר פרשנות צוואה.

רקע עובדתי ודיוני:

1. התובעים 1-2 והנתבעים 2-5 הינם ילדיהם של המנוח XXX ז"ל (להלן: "המנוח") ושל הנתבעת 1.

    

2. המנוח והנתבעת 1 היו נשואים משך 52 שנים.

    

3. במהלך נישואיהם צברו המנוח והנתבעת 1 מספר נכסי מקרקעין, לרבות, בית מגורים ובית ברחוב ג' בת. (להלן: "הבית בג").

   וכן צברו מחצית ממניות חברת "XXX" (להלן: "החברה"), כאשר המחצית האחרת מוחזקת בידי יורשי של אחיו המנוח של המנוח.

    

4. ביום 17.9.2014 ערכו המנוח והנתבעת 1 שתי צוואות הדדיות לפני הנוטריון- עו"ד א.ל (להלן: "עורך הדין").

    

5. המנוח הלך לעולמו ביום 19.1.2015 וביום 26.5.2015 ניתן צו קיום צוואה ביחס לצוואת המנוח (להלן: "הצוואה").

6. בסעיף 3 לצוואת המנוח צוין כי בהגדרת המונח "רכושי" נכללים: מחצית הזכויות בדירת המגורים ברחוב ב. הזכויות בבית בג', הבעלות במחצית המניות בחברה (אשר הינה בעלים של 7 דירות מגורים ומחסן ברחוב א.), מחצית הזכויות (כשאחי המנוח הבעלים של המחצית השניה) בארבעה נכסים שונים, מחצית זכויות במגרש, כספים וני"ע ותכולת דירת המגורים.

    

7. להלן הוראות הצוואה הרלוונטיות לענייננו:

    

   "4. הנני מורה כי ביום פטירתי יועברו מלוא זכויותיי ברכושי ללא יוצא מן הכלל וכן כל

   רכוש נוסף שיש לי ושיהיה לי ביום פטירתי בכל מקום שהוא ללא יוצא מן הכלל

   לבעלותה המליאה והיחידה של אשתי הטובה והנאמנה _____ 

   המתגוררת עימי.

   5. לא יהיה באמור בצוואה זו כדי להתפרש באופן שיהא בו כדי לפגוע בזכותה של אשתי,

   _____, להמשיך להתגורר בדירת המגורים עד יומה האחרון.

   6. במקרה וחו"ח אשתי ____ לא תהיה בין החיים ביום מותי, אזי יחולק רכושי

   וינוהל כדלקמן:

   • הרכוש המפורט בסעיף 3ב לעיל, הנכס בג', יחולק בחלקים שווים בין ארבעת ילדי:

     (הנתבעים 2-5) להם בלבד

     אציין כי ביתי, מ', מתגוררת ביחד עם משפחתה בהרשאת אשתי והרשאתי כבת רשות חינם בנכס בג' וכי היא ומשפחתה יהיו רשאים להמשיך ולהתגורר שם עד יום פטירתי או עד ליום פטירתה של אשתי, לפי המאוחר. אולם, בתום 150 ימים ממועד פטירתי, או ממועד פטירתה של אשתי, לפי המאוחר, מ' ומשפחתה ו/או מי מטעמה יפנו את הנכס בג' מבלי שיהיו להן כל דרישות כלשהן ו/או זכויות עודפות על מי מהיורשים שפירשתי בסעיף זה.

   • הרכוש המפורט בסעיף 3ז (הזכויות במגרש ברחוב ד'- צ.כ.א.) לעיל יחולק בחלקים שווים בין ארבעת ילדיי.

     (הנתבעים 2-5) להם בלבד

      

   • כל יתרת רכושי, תחולק בחלקים שווים בין ששת ילדי אשר פרטיהם כדלהלן:

     התובעים והנתבעים 2-5

     ......"

      

8. בחודש ספטמבר 2019 מכרה הנתבעת 1 זכויותיה בבית בג' תמורת הסך של 4.4 מליון ₪, וחילקה את התמורה בין הנתבעים 2-5.

    

9. במסגרת התובענה שבתיק זה עותרים התובעים למתן פסק דין הצהרתי, ובו יוצהר כי צוואת המנוח כוללת הוראת "יורש אחר יורש" כאשר היורשת הראשונה הינה הנתבעת 1 והיורשים השניים הם ילדיהם, כמפורט בסעיף 6 לצוואה, וכי הנתבעת 1 מנועה מביצוע דיספוזיציה בנכסי המנוח.

    

10. בד בבד עם הגשת התביעה, הגישו התובעים ביום 12.4.2022 בקשה למתן "סעד ארעי במעמד צד אחד ולאחריו זמני לאיסור דיספוזציה בנכסי המנוח".

     

    לאחר קיום דיון בבקשה (ביום 28.9.2022), לרבות חקירות נגדיות, הודיעו התובעים, ביום 24.10.2022, כי חוזרים בהם מהבקשה לסעד זמני.

     

11. ביום 23.11.2022 הגישו התובעים בקשה לזימונו של עורך הדין-א.ל (להלן: "עורך הדין"), אשר ערך את הצוואה, כעד. כאשר בהחלטתי מאותו היום התרתי זימון העד.

     

    ב"כ הנתבעים הגישה, ביום 24.11.2022 , תגובה לזימון העד, תוך שהעלתה טענותיה לעניין חיסיון עורך דין- לקוח ולשאלת הרלוונטיות של עדות עורך הדין להליך.

    במסגרת תגובתה, הודיעה ב"כ הנתבעים כי הנתבעת 1 אינה מוותרת על זכות החיסיון.

    עוד עתרה ב"כ הנתבעים כי, ככל שהתובעים יעמדו על עדות עורך הדין, תונח תגובתה בפני עורך הדין טרם יענה לזימונו לעדות, לצורך מניעת הכשלתו בדבר החסיונות החלים עליו.

    משלא הוגשה תשובת הנתבעים לתגובת התובעים, התרתי, בהחלטתי מיום 5.12.2022 לב"כ הנתבעים להניח תגובתה מיום 24.11.2022 לפני עורך הדין.

    ביום 3.1.2023 החלה שמיעת הראיות בתיק, כאשר טרם החלה שמיעת עדותו של עורך הדין, הלה מסר כי מבקש, טרם עדותו, הכרעה בסוגיית הסרת החיסיון, על מנת שלא להיות חשוף להליכים אתיים.

    לאור המחלוקות בין הצדדים בסוגיית הסרת החיסיון, נדחה מועד שמיעת עדותו של עורך הדין, תוך שאפשרתי לצדדים להגיש טיעונים בכתב בסוגיית הסרת החיסיון.

     

    ביום 26.3.2023 ניתנה החלטתי, במסגרתה קבעתי כי עוה"ד מנוע מלהעיד מטעם התובעים בכל הנוגע לייצוג שניתן על ידו למנוח ולנתבעת 1, או למי מהם, במסגרת עריכת הצוואה.

     

    התובעים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטתי מיום 26.3.2023 (רמ"ש 3048-04-23).

    כב' השופט שוחט, בהחלטתו מיום 31/7/2023, דחה את בקשת רשות הערעור, תוך שקבע, בין היתר, כי: " סבורני כי לאור העובדה שההליך בבימה"ש קמא הגיע לשלב הסיכומים יש בדבר כדי להטות את הכף לדחיית הבר"ע כך שהסוגיה שבמחלוקת תוכרע לפני הרכב, במסגרת ערעור על פסה"ד, ככל שהמבקשים יגישו ערעור על פסה"ד"

     

    בקשת רשות ערעור, אשר הוגשה ע"י התובעים לבית המשפט העליון במסגרת בע"מ 7216/23, נדחתה אף היא ע"י כב' השופט סולברג.

     

12. להשלמת התמונה, אציין כי ביום 1.12.2022 נדחתה בקשת התובעים לצירוף החברה כנתבעת בהליך, לאחר שלא מצאתי כי המדובר ב"בעל דין נדרש".

     

    טענות התובעים

    להלן טענות התובעים בתמצית:

     

13. יש להורות על פרשנות הצוואה באופן בו ייקרא לתוכה ציווי של יורש אחר יורש, וכן לקבוע כי הנתבעת 1, כיורשת ראשונה, מנועה מלמכור את חלקם של התובעים בנכסי העזבון בחייה, מבלי שהדבר יפגע ביכולתה לעשות בהם שימוש לצרכיה.

     

14. כוונתו הברורה של המנוח, כפי העולה הן מלשון הצוואה והן מהנסיבות החיצוניות, היתה כי נכסיו יועברו לאשתו תחילה ולאחר מכן לילדיו. וכן כי אשתו לא תמכור את הנכסים, על מנת שאלו יחולקו לאחר אחרית ימיה לפי רצונו.

    במקרה דנן, ברור כי הניסוח הלקוי של הרישא של סעיף 6 לצוואה אינו משקף את רצונו של המנוח.

     

15. המנוח, עפ"י אופיו, לא היה "מחלק" כספים ביד רחבה לנתבעים.

16. הצוואה נערכה כארבעה חודשים טרם פטירתו של המנוח, כאשר מצבו הפיזי היה רע. בשנים האחרונות לחייו אושפז המנוח בבית חולים מספר רב של פעמים ואף עבר ניתוחי לב וסבל ממים בריאות.

     

17. מאז פטירת המנוח ועד היום, הנתבעת 1 אינה מצויה בקו הבריאות וכמעט לא יוצאת מביתה. כאשר לצד זה, היא תלויה ונשלטת ע"י בנותיה, אשר מנצלות זאת לרעה.

     

18. כשאלו פני הדברים, לא מתקבל על הדעת כי המנוח בערוב ימיו, במצבו הרעוע, לאחר עשרות שנים של התנהלות מסוימת, לפתע בחר לשנות ממנהגו ולהפקיד בידי אשתו את כל רכושו לשיקול דעתה הגורף.

     

19. כך בנוסף, בניגוד גמור לתפישת עולמו ולרצונו של המנוח, פעלו הנתבעים 2-5 למכירת הנכס ברחוב ג' ברמת גן מתחת למחיר השוק, תוך חלוקת "השלל" ביניהם ותוך ניצול תלותה של הנתבעת 1. כאשר הנכס בג' היה, לתפישתו של המנוח, גולת הכותרת של פועלו, ואף כשהיה במצוקה כלכלית לא העלה על דעתו את האפשרות למכור את נכסיו, וביחוד את הנכס בג'.

     

20. הצוואה הינה צוואה הדדית נוטריונית, אשר נחתמה בפני עוה"ד ל. כאשר כוונת המנוח בצוואתו היתה, באופן מובהק, להסדיר כי מכלול נכסיו יועברו תחילה לאשתו, בבחינת "יורש אחר יורש". ונכסים ספציפיים, בהם נקב, תוך הפרדה מחושבת, יחולקו בין ילדיו לאחר פטירתה של אשתו.

    כפועל יוצא, הלכה למעשה, ביקש המנוח והתכוון להגביל את זכותה של היורשת למכור או להעביר נכסיו עוד בחייה.

     

21. על אף הציווי בסעיף 4 לצוואה כי כלל רכושו של המנוח יועבר ביום פטירתו לרעייתו, הוסיף בסעיף 5 ציווי לפיו הוענקה לרעייתו זכות מגורים, מכאן כי התכוון ויצא מנקודת הנחה כי רעייתו לא תעביר או תמכור את הנכסים, אלא תעשה בהם שימוש בלבד במהלך חייה ואלו יוותרו לילדים לאחר פטירתה.

     

22. אף מהסיפא של סעיף 6א ניתן ללמוד על כוונת המנוח, כאשר העניק זכות מגורים לנתבעת 5 בנכס שברחוב ג' עד למועד פטירת המנוח או עד למועד פטירת הנתבעת 1, לפי המאוחר.

     

23. הנתבעים אף מדירים את התובעים ממעורבות כלשהי בחברה ו/או קבלת החלטות ו/או בפגישות מול היזמים.

24. הנתבעים אף סיכלו את העדתו של עוה"ד ל', אשר הינו העד האובייקטיבי היחיד שיכול וצריך לשפוך אור על כוונתו ואומד דעתו של המנוח. כאשר עדות זו הינה קריטית וחיונית לקיומו של משפט צדק.

     

    טענות הנתבעים:

    להלן טענות הנתבעים בתמצית:

     

25. על התובעים לעבור חמש משוכות על מנת לקבל את הסעדים המבוקשים בכתב התביעה:

     

26. המשוכה הראשונה, להוכיח כי מבחינה משפטית יש צורך בפרשנות הצוואה בשל אי בהירות בלשונה.

    התובעים אינם מסבירים לאיזה מונח בצוואה יש יותר ממשמעות לשונית אחת או כרוך בחוסר בהירות הדורשת פרשנות חיצונית. כאשר בפועל צוואת המנוח כתובה במונחים ברורים שלא ניתן להעניק להם משמעות שונה.

     

27. המשוכה השניה, על התובעים להוכיח כי מבחינה עובדתית הפרשנות המבוקשת על ידם- שלילת זכות הבעלות של הנתבעת 1 בנכסים והמרתה בזכות שימוש בלבד, וכן שינוי הוראת הצוואה ל"יורש אחר יורש" תחת "יורש במקום יורש" תואמת את לשון הצוואה.

    פרשנות כזו הינה כתיבת צוואה חדשה עבור המנוח מהתוכן המקורי. כאשר מקומן של טענות התובעים היו צריכות להיות מובאות במסגרת התנגדות למתן צו קיום צוואה.

    אף באם, כטענת התובעים, כוונת המנוח היתה לתת לאם זכות שימוש בנכסים בלבד, ולא זכות בעלות, מה מנע ממנו לעשות כן?!

     

28. המשוכה השלישית, על התובעים להוכיח שמבחינה משפטית הוראת "יורש אחר יורש" מגבילה את יכולתו של היורש הראשון למכור ולהעביר רכושו כרצונו, כאמור בסעיף 42(ב) לחוק הירושה, ומכפיפה אותו, עקב עיקרון תום הלב, למכירה בעקבות צורך בלבד.

    במקרה דנן, אין מחלוקת שהמנוח לא כלל סעיף מפורש המגביל את הנתבעת 1 למכור נכסים.

     

29. המשוכה הרביעית, על התובעים להוכיח מבחינה עובדתית כי הנתבעת 1 מכרה את הבית בג' בניגוד לעקרון תום הלב.

    לא עלה בידי התובעים לעמוד בנטל ההוכחה כי הבית בג' נמכר בחיסרון כיס ולמטרת הברחה, בעוד הנתבעת 1 העידה כי הבית הפך עבורה נטל ככלי מכביד משמדובר בבית ישן.

    זאת ועוד, התובעים, עפ"י צוואת המנוח, לא היו זכאים לכל חלק מהבית בג'.

     

30. המשוכה החמישית, על התובעים להוכיח כי מבחינה משפטית ניתן לקבל צווי מניעה כלפי התנהגות עתידית של היורש הראשון על בסיס התנהגותו בעבר.

     

31. מכח חזקת השיתוף החלה על ההורים, המנוח היה בעלים של מחצית הרכוש בלבד ומחצית הרכוש היתה שייכת לנתבעת 1. מתן צווים יפגע בזכויותיה הקנייניות ביחס לרכושה שלה, ולא רק ביחס לרכוש שקיבלה בירושה.

     

     

    דיון והכרעה:

     

    פרשנות הצוואה

     

32. סעיף 54 לחוק הירושה התשכ"ה- 1985 עוסק באופן פרשנות צוואה:

     

    "(א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.

    (ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה.

    (ג) צוואה יכול שתהיה בלשון מתנה, מחילה או הודאה או בכל לשון אחרת."

     

33. כב' הנשיא ברק (בתוארו דאז) בע"א 1900/97 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (פ"ד נג(2) 817 , 827) עמד על אופן ביצוע מלאכת פירוש צוואה עפ"י לשונה, הנגזרת מהרצון לכיבוד רצון המנוח:

     

    "עם זאת, קיים ועומד העיקרון – שגם הוא נגזר מהרצון לכבד את רצון המת – כי הרצון הקובע הוא זה שמצא ביטויו בלשון הצוואה. אמת, מלאכת הפירוש של צוואה אינה מוגבלת אך ללשון הצוואה, אך לשון הצוואה מגבילה את מלאכת הפירוש. ללשון הצוואה ניתן לתת מובן מרחיב או מצמצם, מובן רגיל או חריג, אך יש למצוא תמיד נקודת אחיזה "ארכימדית" בלשון הצוואה המאפשרת את הגשמת אומד-דעתו של המצווה (השווה ד"נ 40/80 קניג נ' כהן [9], בעמ' 715). אכן, השופט-הפרשן אינו רשאי להוסיף ללשון הצוואה או לגרוע ממנה. כל כוחה של הפרשנות הוא במתן משמעות לטקסט של הצוואה. גבול הפרשנות הוא גבול הלשון...

    ... אומד-דעתו של המצווה הוא מכשיר פרשני. הוא אמצעי שעל-פיו נותן הפרשן מובן משפטי לאחד המובנים האפשריים של לשון הצוואה. חיוני הוא, כי לאופציה הפרשנית, המגשימה את אומד-דעת המצווה, יהא בית קיבול בלשון הצוואה. חייב להתקיים קשר מילולי, ולו מינימלי".

     

    בהמשך, התייחס כב' הנשיא ברק למצבים "המיוחדים", בהם הדין מאפשר מתן מובן לצוואה, אף באופן החורג מפרשנותה הצרה של הצוואה, תוך הגשמת אומד דעתו של המצווה, אף באם אין לכך עיגון בלשון הצוואה:

     

    " לענייננו, אזכיר ארבעה מצבים מסוג זה: האחד, עניינו תיקון לשון הצוואה בשל טעות שנפלה בה; השני, עניינו השלמת חסר (לאקונה) בצוואה; השלישי, עניינו הגשמת אומד-דעת המצווה "בקירוב" (cy prטs); הרביעי, עניינו הגשמת אומד-דעת המצווה בדרך של "תחליף". בכל ארבעת המצבים הללו – ואין לראותם כרשימה סגורה – חורג השופט-הפרשן מעבר ללשונה של הצוואה המקורית. בשני המצבים הראשונים הוא מוסיף לשון חדשה לצוואה המקורית. בשני המצבים האחרונים הלשון המקורית של הצוואה אינה משתנה, אך השופט-הפרשן הוסמך להגשים את אומד-דעת המצווה. בכל המצבים הללו, השופט פועל מעבר ללשון (המקורית) של הצוואה. הוא פועל מעבר לפרשנות הצוואה במובן הצר. הוא מפרש את הצוואה במובן הרחב"

    (בעמ' 829).

     

34. בענייננו, נראה כי לשון הצוואה ברורה דיה.

     

    המנוח ציווה את כלל רכושו לנתבעת 1 וציין כי:

    "במקרה וחו"ח אשתי ____ לא תהיה בין החיים ביום מותי, אזי יחולק רכושי

    וינוהל כדלקמן..."

    מלשון הצוואה עולה מפורשות כי זכותם של התובעים (כמו גם של הנתבעים 2-5) לרשת את עזבון המנוח קמה אך לאחר פטירתה של הנתבעת 1 (לאחר אריכות ימים ושנים). בבחינת "יורש במקום יורש".

    זאת בהתאם להוראות סעיף 41 לחוק הירושה, הקובעות כי:

     

    "(א)המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש"

     

    המנוח מורה, עפ"י לשון הצוואה, כי זכייתם של ילדיו בעזבונו תיעשה אך במצב בו אשתו לא תהא בין החיים במועד פטירתו. כי אז, ילדי המנוח יירשו את עזבונו במקום אשתו.

     

35. התובעים עותרים למתן פרשנות לצוואה באופן בו יקבע הסדר בדבר "יורש אחר יורש", תוך קביעת איסור על הנתבעת 1 לכלות את נכסי העיזבון בהם זכתה, על מנת שלא ימנע מהם מלקבל את חלקם בעיזבון. כאשר, לטענתם, פרשנות זו תואמת את אומד דעתו ואת רצונו של המנוח.

     

36. מכלל הראיות והעדויות, אשר הובאו לפני, לא מצאתי כי עלה בידי התובעים להוכיח כי הפרשנות הנטענת על ידם תואמת את אומד דעתו של המנוח.

     

37. מטעם התובעים העידו: התובעים עצמם ומר ד.ב- בעלה של התובעת ואילו מטעם הנתבעים העידו: הנתבעים עצמם.

     

    מעיון בתצהירי העדות הראשית ומשמיעת העדויות לפני לא מצאתי אינדיקציה כלל, אשר יש בה לבסס את טענות התובעים בדבר אומד דעתו של המנוח.

    העובדה כי בין הצדדים קיימת מערכת יחסית עכורה (למרבה הצער), וכי אצל התובעים מתעורר חשש, כפי העולה מתצהיריהם ומעדויותיהם לפני, לפיו התנהגותה של האם, בתרומת יתר הנתבעים, תביא לנישולם מיתר נכסי העזבון, אין בה כדי להצביע כלל על אומד דעתו של המנוח.

     

    בשולי הדברים, אציין כי לא מצאתי מקום לפרט בהרחבה את העדויות שהובאו לפני, משאיני סבורה כי הינן רלוונטיות לצורך הכרעה בהליך.

     

38. נראה כי אף לשיטת התובעים עצמם, אין בחומר הראיות שהונח לפני בית המשפט כדי להוכיח תביעתם. על כן, נדרשת, לטענתם, עדותו של עורך הדין, אשר ערך את הצוואה ואשר עדותו שלא הותרה, נחוצה וחיונית לצורך הוכחת תביעתם.

     

39. באשר למצבו הרפואי הנטען של המנוח טרם עריכת הצוואה, משלא הוגשה התנגדות ע"י התובעים למתן צו קיום צוואה ואף לא נתבקש מינוי מומחה רפואי, לא מצאתי כי יש בכך כדי להשפיע על פרשנותה של הצוואה.

     

    "יורש אחר יורש"

     

40. אף באם הייתי מגיעה לתוצאה לפיה עלה בידי התובעים להוכיח בדבר אומד דעתו ורצונו של המנוח לקיומו של הסדר בדבר "יורש אחר יורש", לא מצאתי כי היה בכך כדי להקנות לתובעים הסעדים המבוקשים בכתב התביעה בדבר מתן צווי איסור דיספוזיציה גורפים כלפי הנתבעת בנכסי המנוח.

     

     

     

41. .ההסדר בדבר "יורש אחר יורש" נקבע בסעיף 42 לחוק הירושה:

     

    "(א)המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.

    (ב)הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה.

    (ג)השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.

    (ד)הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה."

     

42. עפ"י האמור בסעיף 42 (ב) לחוק, כאשר בצוואה נקבע הסדר בדבר "יורש אחר יורש", הזוכה הראשון רשאי לעשות בנכסי העזבון "כבתוך שלו".

     

43. כפי שצוין ע"י כב' השופט שוחט בהחלטתו בבקשת רשות הערעור אשר הוגשה ע"י התובעת במסגרת רמ"ש 30048-04-23:

     

    " כידוע, הכלל הוא כי משזכה היורש הראשון, גורל הרכוש נתון בידיו והוא רשאי לעשות בו כרצונו (ס' 42 לחוק הירושה וראו ש.שוחט , נ.פינברג וי.פלומין,דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית , תשע"ד-2014, בעמ' 151 והאסמכתאות המובאות שם). מבלי לקבוע דבר באשר לסיכויי תביעת המבקשים, הרי שאפילו אם יצלחו בהוכחת טענתם לפרשנות הצוואה וביהמ"ש קמא יקבע את מעמדם כ"יורש אחר יורש" ( שלשם כך התבקשה עדות לקפיש) הוכחת קיומן של נסיבות עובדתיות (לטענתם בשורה של פעולות שביצעה האלמנה לאחר זכייתה) ועילת תביעה משפטית מכוחה קמה להם הזכות לקבל סעדים שיאסרו על האלמנה לבצע כל פעולה בנכסי המנוח אותן ירשה (וזאת חרף העובדה שבמקרה דנן הצוואה נעדרת הוראות מצד המנוח המטילות מגבלות על האלמנה מלעשות בעיזבון כרצונה) אינה פשוטה כלל ועיקר, ועל פני הדברים אף מורכבת לא פחות מהוכחת מעמדם הנטען של המבקשים (כיורש אחר יורש). מכאן שגם מקום בו תידחה תביעת המבקשים, למצער הסעד העיקרי לו עתרו בתביעתם, בטעמים שאינם נוגעים למעמדם הנטען כ"יורש אחר יורש" – ייתכן ויתייתר הצורך לדון בשאלה. "

     

    (ר' גם בעניין זה: החלטתו של כב' השופט סולברג בבקשת רשות הערעור, אשר הוגשה על החלטתו של כב' השופט שוחט במסגרת בע"מ 7216/23).

     

44. בת"ע( ב"ש) 1491/07 (מיום 28.11.2010) נדרשה כב' השופטת גאולה לוין להכריע בשאלה באם הזוכה עפ"י הצוואה זכאי למכור נכס מנכסי העזבון, עת נטושה מחלוקת בין הצדדים בדבר פרשנות הצוואה:

     

    "השאלה האם הצוואה יוצרת הסדר של "יורש אחר יורש" או הסדר של "יורש במקום יורש" אינה מכרעת לשאלה האם רשאי המבקש למכור את הנכס. שהרי כך או אחרת, ואפילו עסקינן ב"יורש אחר יורש", היורש "הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון" (סעיף 42(ב) לחוק הירושה) אלא אם כן ישנה הוראה בצוואה האומרת אחרת, הוראה המגבילה את כוחו של הראשון לעשות בנכס כבתוך שלו (סעיף 53 לחוק הירושה; ראו גם בע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל (לא פורסם) [פורסם בנבו]; ע"א 4402/98 מלמד נ' סלומון פ"ד נג(5) 703). כן יש לזכור כי אפילו אין עסקינן ב"יורש אחר יורש", המורישה יכולה לכלול בצוואה הוראות לגבי דברים שיורש חייב לעשותם הוא להימנע מעשותם (סעיף 45 לחוק הירושה).

     

    השאלה הטעונה הכרעה היא איפוא האם יש בצוואה הוראה המסייגת את זכותו של המבקש לעשות במה שקיבל כבתוך שלו" או הוראה המטילה עליו חיובים במובן סעיף 45 לחוק הירושה, לפיהם עליו להימנע ממכירת הנכס. בע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו(4) 330, מנה כב' השופט חשין שלושה מצבים אפשריים בקשר להגבלת כוחו של היורש הראשון לעשות בנכס כבתוך שלו. וכך הוא כותב:

    "שלושה מצבים מעמידים עצמם לפנינו: הראשון הוא, שמוריש קובע מפורשות ובלשון ברורה הגבלות על כוחו של יורש ראשון לנהוג בנכסי הירושה מנהג בעלים; השני הוא, שמוריש אינו קובע כך מפורשות ובלשון ברורה, אך ניתן להסיק כוונתו זו מכלל הוראות הצוואה ומחומר לגיטימי אחר לפירוש הצוואה... המצב השלישי הוא, שמוריש אינו קובע אלא הוראה של יורש אחר יורש על דרך הסתם ... "

    בנוסף, סעיף 45 לחוק הירושה מתייחס לאפשרות לקבוע הוראות ו/או הגבלות בצוואה המוטלות על היורש, בלי לקשר לשאלה אם הוא יורש ראשון בהסדר של "יורש אחר יורש". וכך מורה אותנו החוק:

    "המצווה רשאי להורות בצוואתו דבר שיורש יהיה חייב לעשותו, או להימנע מעשותו, במה שקיבל מן העזבון; מילויו של חיוב כזה יכול לדרוש כל מי שמעונין במילוי, ואם היה בדבר ענין לציבור - גם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו."

     

45. במקרה דנן, ועפ"י הוראות סעיף 4 לצוואה, המנוח ביקש לצוות את מלוא רכושו לנתבעת 1.

    הדבר צוין באופן מפורש בצוואה, כאשר לא מצאתי, הן מלשון הצוואה והן מהראיות/עדויות שהובאו לפני, תימוכין לכך כי המנוח ביקש להגביל את כוחה של הנתבעת 1 לעשות בנכסי העיזבון כרצונה, אלא הורה על העברת הנכסים "לבעלותה המליאה והיחידה".

     

    לו חפץ המנוח להגביל את כחה של הנתבעת 1, סביר להניח כי היה כולל ההגבלה בהוראות הצוואה.

     

46. לא מצאתי אף לקבל טענת המשיבים כי יש בהוראות סעיף 5 לצוואה, לפיהן הוענקה לנתבעת 1 לזכות מגורים כדי להצביע על רצונו של המנוח בהגבלת העבירות ביחס לנכסי העזבון, כאשר הצוואה לא כוללת הוראה מפורשת האוסרת על הנתבעת 1 לעשות דיספוזיציה בנכסים.

    נראה כי, עפ"י לשון הצוואה, הוראה זו נועד למנוע פרשנות צוואה באופן בו תפגע זכות המגורים של הנתבעת 1, ותו לא.

     

47. אף בהוראות הצוואה (הסיפא של סעיף 6א) המעניקות זכות מגורים בנכס בג' לנתבעת 5, אין כדי להצביע על רצונו של המנוח בהגבלת עבירות ביחס לכלל נכסי העזבון, עת הוראות אלו מתייחסות לנכס בג' בלבד.

     

    יתרה מזו, סבורני כי הוראה זו אך מחלישה את גרסת התובעים בדבר פרשנות הצוואה. שכן, נראה כי עת המנוח ביקש להגביל ו/או להתנות אפשרות לדיספוזיציה בנכס מנכסי העזבון, עשה כן בהוראה מפורשת ביחס לנכס הספציפי.

     

48. בעניין הנכס בג', אעיר כי לא שוכנעתי כי זה נמכר לצורך "כילוי" העזבון.

     

    ראשית, הנתבעת 1 העידה כי החליטה למכור את הנכס ולחלק תמורתו עפ"י הצוואה, לאחר שהיווה נטל כלכלי עבורה (סעיף 24 לתצהיר הנתבעת 1, וחקירתה הנגדית בעמ' 135-136 לפרו'). מצאתי עדותה זו מהימנה ואף לא נסתרה ע"י הנתבעים, אשר השיבו במסגרת חקירתם הנגדית כי לא ביקרו שנים רבות בנכס ואף נכס לא שופץ מעולם בעבר (עדות התובע בעמ' 89 לפרו' מיום 3.1.2023 ועדות התובעת בעמ' 31-32 לפרו' מיום 29.9.2022 ).

     

    שנית, התובעים לא הוכיחו טענתם כי הנכס בג' נמכר בסכום הנמוך משווי השוק.

     

    שלישית, עפ"י הוראות הצוואה התובעים כלל אינם זוכים בנכס בג'. על כן, לא ברורה טענתם ביחס לנכס זה ועצם מכירתו כלל אינה פוגעת בזכויותיהם עפ"י הצוואה.

     

49. נמצא, כי לא זו בלבד שאין בצוואה הוראה מפורשת ו/או לשון ברורה המגבילה את כוחה של הנתבעת 1 לנהוג בנכסי העזבון מנהג בעלים, אף לא ניתן להסיק כוונה זו מלשון הצוואה ו/או מהעדויות שהובאו לפני, כפי שפורט לעיל.

     

50. לכך יש להוסיף את סוגיית זכויותיה של הנתבעת 1 בנכסיו של המנוח מכח "הלכת השיתוף", וזאת בשים לב כי המדובר בבני זוג אשר נישאו טרם תחולתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג.

    על כן, פרשנות זו של הצוואה אף מתיישבת עם זכויותיה של הנתבעת 1 במחצית מנכסי העזבון ועם העקרון שהעבירות של נכסים אלו, עפ"י הוראות ס' 34 ו-37 לחוק המקרקעין, הינה תכונת יסוד של זכות הבעלות והגבלתה עשויה לנגוד את תקנת הציבור

    (ר': כב' השופטת גאולה לוין ת"ע( ב"ש) 1491/07 והאסמכתאות המובאות שם- יהושוע וייסמן, דיני קניין - בעלות ושיתוף (תשנ"ז) בעמ' 76 ו-96; ע"א (חיפה) 798/89 טבנצ'יק נ' טבנצ'יק, תש"ן(1) 518).

     

    סיכומו של דבר:

     

51. לאור האמור לעיל, התביעה נדחית.

     

52. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים בסך של 70,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

     

     

     

     

     

    ניתן היום, כ"ד סיוון תשפ"ד, 30 יוני 2024, בהעדר הצדדים.