36.בבסיס ההליך, עומדת תביעת התובעים לחייב את הנתבע באופן אישי בכל הנזקים והכספים שנתבעו על ידם ואשר נגרמו בגין הפרות הסכמים שנחתמו לטובתם ובגין התנהלותו הרשלנית ומחדליו של הנתבע, כך לטענת התובעים.
גדר המחלוקת;
37.גדר המחלוקת בענייננו נסוב בעיקרו על שאלת אחריותו האישית של הנתבע לשלם לתובעים את הסכומים שנתבעו נגדו בשתי התובענות, בגין הפרת החוזים שנחתמו על ידו ועל ידי הנתבעת ואי קיום ההתחייבויות עבור התובעים.
תביעה אישית נגד אורגן בחברה;
38.הדוקטרינה של "הרמת מסך" ומסלולי התביעה האישית נגד אורגן בחברה, נשענות על יסודות עובדתיים. כך, לצורך הוכחת "הרמת מסך", צריך התובע להוכיח את היסודות השונים שמנה המחוקק בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות").
39.קבלת תביעה על בסיס "הרמת מסך" או חבות אישית ישירה- חוזית או נזיקית, מצריכה הנחת תשתית עובדתית ראויה ומקיפה. תובע שמבסס את תביעתו על מסלולים אלה, נדרש לציין או לפרט בכתב התביעה את העובדות שמצדיקות לשיטתו את הטלת החבות. גם אם אין הכרח לנקוב בשם המפורש "הרמת מסך", "המסלול החוזי" או "המסלול הנזיקי", יש לפרט את כל היסודות העובדתיים הרלוונטיים כבר בכתב התביעה – ראו לעניין זה ע"א 8845/12 זאב רום נ' גד זאבי (ניתן ביום 25.11.2014) [להלן: "פסק דין רום"].
אתייחס להלן לטענות הצדדים לעניין אחריותו האישית של הנתבע לפי כל אחד משלושת המסלולים הנ"ל:
ייחוס חוב החברה לבעלי המניות מכוח הרמת מסך?
40.הוראת החוק הרלוונטית לטענת הרמת מסך הינה סעיף 6 (א) לחוק החברות, הקובע כי:
"בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה ...".
41.סעיף 6 לחוק החברות מסדיר את האפשרות להרים את מסך ההתאגדות המפריד בין החברה לבין בעלי מניותיה ולייחס חוב של החברה לבעל מניות שלה, זאת כחריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה. על הטוען להרמת מסך להראות כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, על בסיס תשתית עובדתית מקיפה - (ע"א 3773/16 עו"ד איתן ארז בתפקידו כנאמן לנכסי החייבת רחל סופר נ' סופר, פסקה 60 (3.10.2018); רע"א 3925/12 רונן נ' עו"ד יובל כהן, פסקה 16 (17.6.2013)).
הנטל להוכיח את יסודות הסעיף מוטל על התובעים הנדרשים לצורך כך ל"הנחת תשתית עובדתית ראויה ומקיפה" – ראו פסק דין רום וכן ע"א 8416/19 עו"ד שלמה נס ורו"ח אלי שפלר - מפרקי חברת אגרקסקו חברה לייצור חקלאי בע"מ נ' מדינת ישראל (22.12.2021) (להלן: "עניין אגרקסקו")].
42.תכליתה של הרמת המסך היא למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ולהגן על נושים חיצוניים מפני התנהגות בלתי נאותה של החברה ובעלי מניותיה – [ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 75 (2005); ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 366-362 (1992); ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.2005); ע"א 2146/06 ברק נ' עו"ד ברוך אבוקרט – מפרק, פסקה 40 (18.11.2010)].
בגין סעד של הרמת מסך נקבע לא אחת כי "הסעד של הרמת מסך הינו סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה, כיוון שמשמעותו הינה ביטול האישיות המשפטית פרדת של החברה, ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט" [ראו ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון, פסקה 56 (22.1.2015) (להלן: "עניין מרכז העיר אשדוד")].
43.במקרה דנן, הפנו התובעים בסיכומיהם לסעיף 6 לחוק החברות וטענו כי הנתבע ניצל לרעה את מסך ההתאגדות של הנתבעת וכי בעקבות התנהלותו של הנתבע נקלעה החברה לקשיים ונפתח נגדה הליך פירוק בשל התחייבויות שהנתבע נטל בשמה והיא לא יכולה הייתה לעמוד בהם. עוד נטען כי הנתבע הקים את החברה בכוונה ועל מנת לנצל את מסך ההתאגדות שלה כמגן אישי שיגן עליו מכל הפעולות שהוא נתן והתכוון לתת לדיירי המתחם ולגופים אחרים.
44.התובעים הפנו לתצהירו של יוסי פז וציינו כי העד מסר בבית משפט (עמ' 39 לפרוטו', ש' 29) כי הנתבע הציג את עצמו כמי שמתחייב באופן אישי כלפי דיירי המתחם ובכללם התובעים, לבצע את הפרויקט, ובמקביל הוא הקים חברה חדשה שאין בה כל ניסיון ו/או כל יכולת כספית לבצע או לקיים את ההתחייבויות שהוא נטל כלפי התובעים.
45.ברור הוא שנטל ההוכחה כי התקיימו העילות להרמת מסך, מוטל על הטוען זאת. עליו להניח תשתית ראיות רחבה, מקיפה ומבוססת שיש בה כדי להצדיק הענקת סעד כה קיצוני. נטל זה נדרש הן בשלב של הגשת התובענה והן בשלב של הוכחתה - [ראו פסק דין רום; רע"א 1158/04 א.מ. השבחת נכסים בע"מ נ' רם דר חברה לבניין בע"מ (19.6.05).
46."הרמת מסך משקפת מצב שבו פעל בעל מניות ביודעין על מנת לפגוע בנושים של החברה (בין אם באמצעות הונאה או קיפוח של נושים, בין אם על ידי נטילת סיכונים בלתי סבירים), ובו מן הצדק לאפשר לנושים להיפרע מנכסיו של בעל המניות" (ע"א 8500/10 אביעד פרל נ' פ"ש ירושלים, בפסקה 28,(ניתן10/09/12)).
על יסוד התשתית הראייתית שהובאה לפני במהלך ניהול המשפט, אין כל הצדקה ל"הרמת מסך" בין הנתבע לבין החברה הן בשל ההיבט הדיוני והן בשל ההיבט הראייתי.
47.הסעד של "הרמת מסך" הוא סעד קיצוני ומרחיק לכת, כיוון שמשמעותו היא ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט - (ראו פרשת מרכז העיר אשדוד). בהתאם להלכה הפסוקה, יש לעשות שימוש בסעד של "הרמת מסך" שימוש זהיר ביותר, ולא כדבר שבשגרה. הדבר קיבל משנה תוקף לאחר תיקון מס' 3 לחוק החברות, בו צומצמו במידה ניכרת המקרים בהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ונקבע מפורשות כי הדבר שמור למקרים חריגים. במסגרת התיקון, גם בוטלה האפשרות להטלת אחריות אישית על נושא משרה בחברה, מקום בו התקיימה עילה ל"הרמת מסך" בין החברה לבין בעלי מניותיה - (ראו פרשת מרכז העיר אשדוד, פסקה 56 וכן ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, (ניתן ביום 1.8.2020) (להלן: "נשאשיבי").
48.בהיבט הדיוני יש לציין כי הטענה של הרמת מסך בין החברה לבין הנתבע, נטענה בכתב התביעה באופן סתמי ולאקוני. בכתב התביעה לא צוינו ולא פורטו העובדות שמצדיקות לשיטת התובעים "הרמת מסך", וכאמור אין מדובר בעניין זה מה בכך. בשלב הבאת הראיות לא הונחה תשתית המצדיקה "הרמת מסך".
49.בהיבט הראייתי יצוין כי התובעים כאמור לא הניחו תשתית עובדתית או משפטית, על מנת להוכיח תחולתו של החריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה ולהרים את מסך ההתאגדות מעל ואף לא לצורך הוכחת חבות אישית של הנתבע.
50.יודגש, אף אם הייתה מוכחת התנהגות שביסודה תרמית, וזו לא הוכחה, אזי לא היה בה די, על מנת להביא להרמת מסך ההתאגדות שבין החברה לבין הבעלים, תוך התעלמות מאישיותה המשפטית הנפרדת. הדבר ייעשה רק עת מוכח שימוש לרעה במסך ההתאגדות. בענייננו, לא הוכח, כי נעשה כל שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה בבעלות הנתבע כדי לבצע את המעשים המיוחסים לחברה בבעלותו - (ראו למשל עניין אגרקסקו, פס'4-1).
51.תנאי בסיסי ל"הרמת מסך" הוא כי פלוני עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן פסול, המצדיק כי הוא יעמוד באופן אישי מול בעל דינה של החברה (פרשת נשאשיבי, פיסקה 80; ראו גם יוסף גרוס, חוק החברות (מהדורה חמישית תשע"ז- 2016) 244). התובעים לא הראו שהחברה הייתה כסות בלבד לפעילות של הנתבע כאדם פרטי. הם לא הראו כי הנתבע עשה שימוש באישיות הנפרדת של החברה באופן שיש בו להונות או לקפח אדם או שהשימוש באישיות הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונת כל דין.
52.יש לציין כי אף תובע לא הגיש תצהיר מטעמו כדי להוכיח כי הנתבע הציג עצמו באופן אישי והעניק "הבטחות אישיות" או התחייבות אישית" התובעים הסתפקו בתצהירים מטעם שלושת חברי ועד הדיירים (הנציגות של דיירי המתחם): נוס, ליבוביץ ו- פז שהעידו גם בבית משפט.
53.כאן המקום לציין כי בהליך של פינוי בינוי יש צורך במינוי נציגות לבעלי הדירות אשר תשמור על האינטרסים של כלל הדירים. מטרתה של הנציגות היא לסייע בהתארגנות הדיירים במבנה המיועד להתחדשות ולשמש נציגיהם מול בעלי המקצוע, לרבות היזם. הלגיטימציה לעבודת הנציגות מבוססת על בניית יחסי אמון בין הנציגות ובין הדירים ומטרתה לתווך בין הדיירים, היזם והרשות המקומית ולהעביר מידע. יודגש כי הנציגות אינה ישות משפטית ואינה מוסמכת לחתום בשם בעלי הדירות ולהחליט החלטות מהותיות בפרויקט- ראו הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית - עקרונות לבניית נציגות דיירים, לארגון תהליך התחדשות עירונית ולקידומו.
54.בשום מסמך מהמסכים וההסכמים החתומים בין הצדדים לא מוגדר הנתבע כיזם ואין כל חתימה שלו. העד ליבוביץ הסתפק באימרה כי הנתבע הציג עצמו כיזם ולא החברה.
55.זאת ועוד במסגרת החלטתי בבקשה למתן צו להשיב על שאלון, קבעתי בין היתר כי "...במחלוקת שנפלה בין הצדדים, קבוצתית והעילה היא עילה אישית לכל תובע ותובע, קמה הזכות והחובה למשלוח שאלון לכל תובע בנפרד ותשובה נפרדת לכל תובע.
דעתי כדעת המבקש הנתבע 2 כי על כל תובע ותובע, מאחר והתביעה היא תביעה אישית ולא תביעה הנציגות, שנועדה לצורך ייעול התביעה מבחינת התובעים אינה יכולה לאיין את הזכות הנתבע להפנות שאלון לכל תובע ותובע כדי לבחון קיומה של עילת התביעה וכדי לברר סוגיות שבמחלוקת בין התובעים לבין הנתבע. פרק זה נועד כדי לברר את המחלוקות ואת הפלוגתאות בין הצדדים ונועדו כדי לאפשר לבית המשפט לרדת לחקר האמת ולייעל את ההליך העיקרי. משכך, ובשל העובדה כי כל תובע קיימת לו עילה עצמאית ונפרדת, אישית כלפי הנתבע קם הצורך מצד כל תובע ותובע להשיב באופן נפרד על השאלון".
56.התובעים בחרו כי שלושת נציגי הועד יעידו בשמם, עדים אלה מבחינתם, כל ההסכמים נחתמו עם הנתבע והם חזרו פעם אחר פעם על הטענה כי הנתבע "הבטיח הבטחות", "ניהל את המו"מ" וכל הפעולות מבחינתם נעשו על ידי הנתבע, אך לא ידעו להשיב לבית המשפט מה מצדיק הגשת תביעה אישית נגד הנתבע.
57.שתי התביעות דנן הוגשו על ידי 78 תובעים נגד הנתבע אישית, בטענה של הפרת הסכם הגישור ואולם לא רק שהנתבע לא חתום על ההסכם, גם רובם המכריע והמוחלט של התובעים כלל אינם חתומים על ההסכם עצמו שמכוחו הם תובעים.
58.הדבר מוכח בנקל באמצעות התנהלות הדיירים היום מול חברת אאורה אשר מחתימה כל דייר ודייר על הסכם פרטני וכל מי שלא חתום מול החברה על הסכם פרטני ולא היה צד להליך הבוררות לא התגבשה זכותו לקבל מהחברה מאומה – ראו החלטת השופטת נתנאל שרון בהפ"ב 37434-09-15 מיום 11.4.22, במסגרתה קיבל בית המשפט את בקשת הכונס למחיקת הערות האזהרה שרשמה החברה ולרישום הבעלות על שמם של אותם הדיירים אשר חתמו על הסכם פרטני עם אאורה.
59.העד טוביה נס ששימש כבורר בהליך הבוררות, הגיש תצהיר עדות ראשית בהיותו חבר נציגות של הדיירים בכלל והיה בקשר אישי עם הנתבע וניהל בשם התובעים מגעים עמו בכל הקשור לאירועים נשוא תיק זה, זאת לצד העובדה שהיה אחד מארבעה בוררים שהיה בהליך הבוררות בתיק זה ושימש כבורר מטעם הדיירים – התובעים, כאשר בסופו של יום הסכימו הצדדים הוספת בורר נוסף מכריע ולכן בהחלטתי מיום 11.8.22 אפשרתי לעד נוס להעיד בבית משפט ולאפשר חקירתו בחקירה נגדית על הדברים שנאמרו בתצהירו מידיעתו האישית, במגבלות המתאימות. העד מסר בעדותו כי מבחינתו "החברה היא אבי סלע" וכי "החברה היתה פיקציה". עוד מסר כי המו"מ מתנהלים מול הנתבע וכל ההליכים היו מולו – עמ' 81 לפרוט'. בהמשך מסר כי "המו"מ תמיד היה מולו אישית" – עמ' 83, שורה 5.
יחד עם זאת, כשנשאל ע"י ביהמ"ש מדוע אם מבחינתו החברה זה הנתבע, לא ביקש ששמו של הנתבע יהיה באופן אישי במסגרת ההסכמים ולא שם החברה, השיב "משפטנים התעסקו בזה ולא אני" – עמ' 83, שורה 15-16 ובהמשך מסר "כנראה לא הייתי מספיק חכם או לא התייחסתי לזה כי הייתי כל הזמן מקובע שאבי סלע בלבד וקיים והחברה לא קיימת, רק אבי סלע" – עמ' 83, שורות 19-20.
עוד כשנשאל אם הנתבע הבטיח לו באופן אישי, ענה בשלילה ומסר כי "..לי הבטיח לבנות בית וכל מה שצריך ..." – עמ' 84 לפרוט' שורה 30.
העד נוס לא ידע להסביר מדוע הטבלאות הזכויות של הדיירים הן חלקיות והודה שלא ערך אותן – עמ' 91, שורה 26 ועמ' 92 שורה 1.
60.מצד שני, הנתבע הצהיר והעיד כי מאז שהחברה קיבלה את הפרוייקט לידיה הוא השקיע בפרוייקט משאבים, מאמצים ועשה כל מה שיכול היה לעשות, לטובת הפרויקט אשר הסתבך והתארך מבלי שניתן היה לצפות זאת – סעיפים 29 ו- 82 לתצהיר. זאת ועוד לאורך כל חיי הפרוייקט השתתפה החברה בישיבות ופגישות בעניין התוכנית המפורטת של הפרוייקט מול הועדה המקומית – ראו סיכומי הפגישות, מכתב העיריה ומכתב מהנדס הועדה שצורפו לתצהיר הנתבע. כך למשל במכתב התשובה של העיריה הודגש כי "תוכנית זו נדונה להפקדה בישיבה מיום 5.12.12. החלטת הועדה היתה לאשר להפקדה עם תיקונים טכניים וכלליים בתוכנית. תנאי להפקדה היה השלמת הנושאים הנ"ל. עד היום הושלמו רוב התיקונים" – ראו מכתב מהנדס הועדה שסומן כנספח לד לתצהיר הנתבע.
61.כאמור, מטעם הנתבע העידה האדריכלית לאה רובננקו ובאמצעותה הוגשו המסמכים שסומנו נ/6 – נ/21. גב' רובננקו הובילה את מאמצי התכנון לאורך כל חיי הפרוייקט והעידה בין היתר כי "אבי (הנתבע) לקח את כל היועצים כולל אדרכלית נוף שעשינו המון אלטרנטיבות, להראות לוועדה המקומית... הדבר הזה אחרי המון המון הוצאות כולם פחדו לאשר לנו את זה, כי זה היה לא מקובל... ולאט לאט זרמו איתנו, אבל לקח להם המון המון זמן זה כמו הרבה מים קטנים שמטפטפים והופכים לנחל רק כשמגיעים למטה עד שהתחילו לזרום איטתנו בעניין ואז הגשנו את כל המסמכים" – עמ' 4 לפרוט' מיום 13.3.23, שורה 26-33.
גב' רובננקו התרשמה כי נציגי העיריה שחששו להתמודד עם הפרוייקט וחששו לאשר תוכנית חסרת תקדים ולכן הם דרשו "המון המון פירוטים, שבדרך כלל את האמת לא עושים במסגרת של תב"ע ... שברמה של תוכנית בינוי מפורטת" – עמ' 5 לפרוט', שורות 6-7.
עוד העידה גב' רובננקו כי "חשוב לי באמת לומר שעשינו אני מתוך הרצון שלי לפעול ולפעול ולפעול וליישם את התוכנית היה חשוב לי נורא להצליח בתוכנית הזאת יחד עם אבי. עשינו המון המון ישיבות אני לא חסכתי אף פעם לבוא לחיפה, נסעתי בלי סוף זימנו כל היוצאים הגענו לפירוט של עמודים, כדי לבדוק כמה חניות נכנסות בתוך המרתף של ההיטל של הבניין" – עמ' 5 לפרוט' שורות 21-25.
במסגרת חקירתה הנגדית היא מסרה כי "...באתי היום אפילו לא רציתי לבוא, אבל החלטתי שמגיע לאבי אני חייבת להגיד את זה שבית המשפט ישמע. הוא עבד על הפרויקט הזה הרבה שנים אני ניסיתי לעזור בכל הניתן" – עמ' 12 לפרוט', שורות 5-7.
עוד מסרה העדה כי היא עבדה על הפרוייקט עד הישיבה של הוועדה המחוזית שהייתה בסוף 2014 - עמ' 17, שורה 30. קרי, הנתבע לא הורה לעדה לעצור עם הפרוייקט נוכח ההליך שננקט נגדו והוא המשיך בביצוע הפרוייקט.
62.אף העד ליבוביץ במסגרת עדותו מטעם התובעים מסר כי "מצד אחד הוא (הכוונה לנתבע) עשה פעולות נמרצות לקידום הפרוייקט, מצד שני עשה דברים שלא היו אמורים להיעשות כגון הרישום בטאבו" – עמ' 60 לפרוט' מיום 16.5.22, שורות 1-2.
63.יש לציין כי הנתבע העיד כי למרות שהפרוייקט ניטל מהחברה ונמסר לידי אאורה שזכתה ביום 26.4.17 , בהתמחרות שערך הכונס שמונה בעקבות פסק הבוררות שניתן בשנת 2015, הרי עד היום לא נבנתה אפילו דירה אחת במתחם משום שהקשיים להקמתו הם אובייקטיביים – ראו עדותו בעמ' 71 שורה 33.
גם העד ליבוביץ הודה בעדותו כי נכון ליום מתן העדות [6 שנים לאחר שהחברה פורקה ו- 5 שנים אחרי שמונה כונס], "לא בנו שום דבר" – עמ' 70 לפרוט מיום 16.5.22, שורה 30. כך גם העד פז הודה כי על אף שאאורה זכתה במכרז שנים לפני מועד העדות, לא התקדם כלום מאז זכייתה – עמ' 33 לפרוט' מיום 6.5.21, שורות 28-31.
לעניין מורכבות תכנון הפרוייקט – ראו גם עדותו של קלר בעמ' שורה 23 ועמ' 3 שורה 3.
כל הדברים המצויינים לעיל מראים כי הנתבע באופן אישי כלל אינו יכול להיחשב אשם באי העמידה בלוחות הזמנים החוזיים. ואי השלמת הפרוייקט. שהרי גם הכונס שמונה לפני שנים כמו גם החברה החדשה –אאורה שבאה בנעלי החברה לא עומדים בלוח הזמנים וטרם השלימו את הפרויקט.
64.כאן המקום לציין כי כבר בשנת 2010 לאחר חלוף 48 חודשים מחתימת ההסכם ע"י החברה, בעוד הפרויקט מתנהל, הגישו הדיירים תביעה להרכב בוררים כנגד החברה ונגדה בלבד ועתרו בין היתר להוציא את הפרויקט מידי החברה. כעבור 5 שנות התדיינות ניתן פסק דין ע"י הבורר המכריע שלאחריו הוגשו שתי התביעות דנן.
65.אשר לטענת התובעים לעניין איסור רישום הערת אזהרה יש לציין כי פסק הבורר קבע מפורשות כי מותר לחברה לרשום הערת אזהרה לטובתה. העד נוס הודה בעדותו כי הערת האזהרה נרשמה לטובת החברה ולא לטובת הנתבע אישית – עמ' 90, שורות 3-4 ו- 20, וכשנשאל על מה הוא מסתמך בתצהירו על כך שרישום הערת האזהרה היה אסור השיב "אני מצטער ואני לא מוצא בשלב זה וזאת לאחר שעיינתי" – עמ' 90, שורה 32; "אני לא מוצא. אבל אני יודע שזה היה" – עמ' 91, שורה 3; "אין לי מה לומר לך. אני זוכר מה שנאמר בבית המשפט העליון" – עמ' 91, שורה 16.
66.עצם העובדה שהנתבע היה "הרוח החיה" והגורם העיקרי שבא בדברים עם הדיירים, אינה עילה ל"הרמת מסך". מטבע הדברים, חברה פועלת באמצעות האורגנים שלה, וזה כשלעצמו אינו פוגע בתכלית הקמת החברה. כמו כן, אצטט כאן את דבריה של ד"ר אירית חביב-סגל, בספרה "דיני חברות", הוצאת Balance4 הפקות, התשס"ז – 2007, בעמ' 354, הרלבנטיים מאוד להתרשמותי הכללית מהפעילות של החברה והאורגן מטעמה:
"המשמעות האופרטיבית הראשונה של הניתוח בפסקה הקודמת היא, שכאשר נדרש בית המשפט לסוגיית הרמת המסך, עליו להתחיל בבדיקה, האם התקיימה, בנסיבות המקרה, חברה בעלת קיום עסקי ממשי, או שהחברה לא היתה אלא "קליפה ריקה", אשר שירתה את ניסיונות התרמית של מקימיה. במידה שבית המשפט מסיק שביסוד הקמתה של החברה עמדה פעולת יזמות אמיתית, הרי שעליו לנטות לעבר ההגנה על העיקרון בדבר האישיות המשפטית הנפרדת, ולהימנע מהרמת המסך".
67.דברים אלו משקפים, לטעמי, את המצב במקרה דנן, הייתה פעולת ייזמות אמיתית, משכך אני דוחה את טענת התובעים להרמת מסך, כך שאין מקום להטיל אחריות אישית על הנתבע מכח הרמת מסך.
הרחבת חזית;
68.באשר לטענות מימון דק וניצול לרעה של מסך ההתאגדות מצד הנתבע, מעבר לכך שמדובר בהרחבת חזית מובהקת, שכן אין לדברים זכר בכתב התביעה ובתצהירים, לא ברור כיצד פעילותו של הנתבע במסגרת החברה, מקימה עילה ל"הרמת מסך". לא נטען ולא הוכח עירוב נכסים פסול בין החברה לבין הנתבע, או עירוב בפעילות העסקית. אין גם מחלוקת כי קיומה של החברה לא גרם בשום דרך להונאה של אדם או לקיפוח נושים.
69.יתרה מזו, אין שום יסוד לקבוע כי הנתבע הקים את החברה על מנת לנצל את מסך ההתאגדות שלה כמגן אישי שיגן עליו מכל הפעולות שהוא נתן והתכוון לתת לדיירי המתחם ולגופים אחרים. התובעים לא הציגו דבר ביחס להתנהלות הכלכלית בין הנתבע לבין החברה. אין כל יסוד לקבוע כי הנתבע התעשר מכך שהסתתר מאחורי מסך ההתאגדות. לא נטען שלא הייתה הפרדה כלכלית בין החברה לבין הנתבע. אין כל יסוד להניח היעדר הפרדה כזו, ואפילו בסיכומים לא נטען לעירוב נכסים.
הטלת אחריות אישית במסלול החוזי;
70.המסלול השני להטלת אחריות אישית על הנתבע, לו טוענים התובעים, הוא המסלול החוזי. האפשרות להטיל חבות אישית מכוח דיני החוזים על אורגן או נושאי משרה בחברה, הוכרה רק במקרים חריגים יותר, כגון מצבים בהם הוא אחראי להפרת החוזה, בשל התנהגות חסרת תום לב מצדו, ונקבע שיש להוכיח אשם אישי וסובייקטיבי ולא די במבחן אובייקטיבי של תום לב - [ראו למשל: ע"א 10362/03 א.ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ, פס' 17 (20.10.2009) וכן ע"א 8232/09 פולורון סיסטם ישראל נ' תיווך משכן נכסים בע"מ (28.1.2014)].
ההלכה בעניין הטלת אחריות אישית על בעל מניות או נושא משרה בחברה, בגין הפרת חוזה על ידי החברה, נדונה בהרחבה בעניין מרכז העיר אשדוד, שם נקבע כי:
"הנה כי כן, כאשר תובע שכרת חוזה עם חברה מגיש תביעה כנגד החברה ומצרף לתביעה גם אורגן או נושא משרה בה - ובמסגרתה טוען כי החברה הפרה את החוזה עמו, ובנוסף טוען כי יש הצדקה להטיל אחריות אישית בגין אותה הפרה לא רק על החברה עצמה אלא גם על האורגן או נושא המשרה בחברה בהתאם לעיקרון תום הלב – עליו להוכיח כי מדובר במקרה חריג שמצדיק נקיטה בצעד שכזה, דהיינו מקרה שנופל בגדר אותם מקרים נדירים דוגמת תרמית או מקרה שבו רובץ על האורגן או נושא המשרה אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים.
...
על מנת בכל זאת לחייב גם את בעל המניות או נושא המשרה באחריות אישית להפרת החוזה על ידי החברה, על אף שלא התחייב בשום שלב אישית ליטול על עצמו את התחייבויות החברה בחוזה, סבורני כי יש לבחון האם מדובר במקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה מצד בעל המניות או נושא המשרה." (שם, פסקה 65).
71.ככלל, מעת שנכרת חוזה בין צד שלישי לבין חברה, נקודת המוצא היא כי בעלת דינו של הצד השלישי בכל הנוגע להפרת החוזה היא החברה, ואין הצדקה להטלת חיוב אישי על האורגן שפעל בשם החברה, אך בשל העובדה שהחברה הפרה את החוזה, וזאת למעט מקרים נדירים דוגמת תרמית (ר' בע"מ 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 698 – 699). הפרת חוזה על ידי חברה אינה מובילה להטלת אחריות וחבות אישית על האורגן או נושא המשרה הפועל בשמה של החברה – לעניין זה ראו, פרשת נשאשיבי, שם נקבע בסעיף 43 לפסק הדין כי:
"ההתקשרות החוזית היא עם החברה ולפיכך, במצב דברים שכזה, הכלל הוא שאין האורגנים ונושאי המשרה חבים בגין הפרות החוזה של החברה. קיימת הפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה לבין האורגנים ונושאי המשרה אשר אינם אחראים כלפי מאן דהו שהתקשר בהסכם עם החברה".
על משמעות הטענה לאחריות חוזית, עמדה כב' השופטת ד' ברק-ארז ב- פרשת מרכז העיר אשדוד, בדברים הבאים:
"תובע אשר התקשר תחילה בחוזה עם חברה בע"מ ואשר טוען כי בשלב מסוים התחייב כלפיו בעל מניותיה של אותה חברה, במפורש או במשתמע, לקיים באופן אישי את התחייבויות החברה על פי החוזה, טוען למעשה כי נוצר בשלב מסוים קשר חוזי ישיר בינו לבין בעל המניות של החברה. נטל ההוכחה לקיומו של קשר חוזי ישיר שכזה מוטל, מטבע הדברים, על התובע. למותר לציין כי ברקע עומד עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, שהינו עיקרון יסוד בדיני החברות, ולכן על מנת להוכיח שבשלב מסוים נוצר קשר חוזי ישיר בין התובע לבין בעל המניות של החברה – בנוסף לקשר החוזי בינו לבין החברה או במקומו – לא די רק להצביע על כך שמדובר בבעל מניותיה של אותה חברה, ואף לא על כך שמדובר בבעל מניות שמשמש גם כמנהל החברה או כזה המעורב באופן פעיל ויומיומי בניהול עסקי החברה, אלא יש להציג ראיות המעידות על התחייבויות אישית של בעל המניות כלפי התובע. ודוק, על התחייבויות אישית שכזו חל כמובן עיקרון חופש הצורה הקבוע בסעיף 23 לחוק החוזים, ולכן היא יכולה להיעשות בעל-פה או בכל צורה אחרת, ואינה חייבת להיעשות דווקא בכתב, אך כך או כך נטל ההוכחה לקיומה של התחייבויות אישית כזו מוטל על התובע" (שם, פסקה 54).
72.הפסיקה, הכירה באפשרות לפיה הפרת חוזה על ידי החברה תגרור אחריה הטלת חבות אישית על האורגן או נושא המשרה הפועל בשמה של החברה ואחראי להפרה בשל התנהגותו חסרת תום הלב - ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט (ניתן ביום 20.9.2007). אך לצורך הטלת חבות אישית לא די להוכיח כי הופרה חובת תום הלב על פי מבחן אובייקטיבי, אלא יש להראות שעל האורגן או נושא המשרה רובץ אשם אישי, סובייקטיבי, למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית (ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2) 53, 58 [2003]).
יוצא איפוא, כי המסלול החוזי נחלק להתחייבות אישית ו- לתום הלב;
73.לגבי התחייבות אישית, נטען בסיכומים כי הנתבע הוא המוציא והמביא הבלעדי בחברה, הוא הבעלים היחיד, הוא בעל השליטה. נטען כי כל המהלכים, כל התכנונים, כל המצגים, כל ההסכמים, כל ההלוואות, כל השעבודים וכל ההתחייבויות ננקטו ונעשו על ידי הנתבע באופן אישי, בצורה עצמאית ללא כל קשר לטובת החברה, ללא כל קשר למבנה הארגוני של החברה, וללא כל קשר ליכולתה של החברה לעמוד בהתחייבויות שנטל הנתבע והתחייב בשמה. עוד נטען כי הנתבע אף הודה כי לחברה אין צוותים מקצועיים ואין לה את היכולת המקצועית לבצע את הפרויקט וכי החברה הוקמה כפעולה טכנית בלבד ואך ורק לצורך ביצוע הפרויקט.
74.כמו כן וכפועל יוצא מכל האמור, טוענים התובעים כי הנתבע בעצמו ואישית הוא אשר ניהל ו/או עמד מאחורי ניהול המשא ומתן עמם מתחילת הדרך ולפני התגבשות וחתימת ההסכמים השונים, הוא בעצמו ואישית מי שידע על מצב החברה מכלכתחילה, על אי נכונות המצגים שהציג בפני התובעים לגבי יכולתיו ו/או יכולותיה של החברה ובחר ביודעין ובכוונה תחילה ולחלופין בעצימת עיניים חמורה ו/או ברשלנות להפרות ולנזקים נשוא תביעה זו, ולכן יש להטיל עליו באופן אישי אחריות מלאה בגן הפרות ההסכמים השונים.
ההתחייבויות נובעות, כך נטען, מהסכמים שונים בשימועים שנערכו, מהסכם הפשרה שקיבל תוקף של החלטה, מהבטחות בעל פה של הנתבע לנציגים השונים והמצג שהציג לכל הנוגעים בדבר.
75.יודגש כי התובעים לא טענו בכתב התביעה ולא הוכיחו בראיות כי בשלב מסוים נקשר חוזה בינם לבין הנתבע, אף לא חוזה בעל פה, במפורש או במשתמע. כל מה שנטען בכתב התביעה כי הנתבע ניהל מו"מ בשלב הטרום חוזי (סעיף 71 ו-72 לכתב התביעה) וכי לאחר כריתת המערכת ההסכמית, הוא ידע על אי נכונות המצגים שהציגו בפני התובעים ועל העדר יכולתם לקיים את ההתחייבות וההצהרות שניתנו.
76.יש לציין כי החברה הוקמה בשנת 2005 והיא הקימה וניהלה את הפרויקט במתחם. ביום 1.2.06 נחתם הסכם שכונה "הסכם הגישור" אשר הסדיר את החיובים שבין הצדדים להסכם: קרן היסוד, דיירי המתחם על פי רשימה שמית והחברה. על ההסכם חתמו חלק קטן מהדיירים, כאשר בעמוד האחרון של נספח א להסכם רשום כי "רשימת הדיירים הסופית כפופה לחתימה פרטנית של כל אחד מהדיירים שברשימה זו".
בנוסף לכך נחתם הסכם "משולש" שהצדדים לו היו קרן היסוד, החברה, עיריית קרית ביאליק, הועדה המקומית לתכנון ובניה קריות והדיירים, שנועד להסדיר את הקמת מבני הציבור החדשים על שטח שבו היו קיימים מבנים שברשות ו/או בשימוש העיריה. גם הסכם זה נחתם ע"י החברה ולא ע"י הנתבע באופן אישי. זאת ועוד להסכם המשולש צורף נספח תמוה לדיירים שאף הוא נחתם ע"י החברה לבדה.
77.לא הוכח בפני כי הנתבע התחייב באופן אישי. מהדברים עולה כי הנתבע אכן עמד בחזית המגעים בין החברה לבין הדיירים. אולם בכך אין די לטעמי. מטבע הדברים, תאגיד פועל באמצעות האורגנים שלו. התאגיד עצמו אינו יכול לכתוב מכתבים, לקיים פגישות, להופיע בבית המשפט וכיוצא בזה. אין לתאגיד ממשות פיזית, הוא אינו גוף בשר ודם, והוא לעולם פועל באמצעות האורגנים שלו.
78.עילה זו לחיוב אישי, לא נטענה בכתב התביעה ולא מכוח התחייבות חוזית מפורשת שקיבל הנתבע . אין בכתב התביעה טענה של יצירת קשר חוזי מחייב בין הנתבע לבין הדיירים, לפיה הוא נטל את התחייבות חוזית כלפיהם.
79.הנתבע אכן התייצב בשם החברה מול הדיירים, אך בכל ההתכתבויות הוא מזוהה כבעל החברה, ולא כאדם פרטי. איש מהמצהרים מטעם התובעים לא טען כי הנתבע התבטא באופן שמבטא מחויבות אישית ואחריות אישית לקבל על עצמו את חיובי החברה.
80.מעבר לעובדה שהטענות בדבר מצגים והתחייבויות חייבות היו להיטען בכתב התביעה, הטענות עצמן מובאות בצורה כללית ביותר גם בסיכומים, כך שאין בידי לקבוע כי התובעים הרימו את הנטל להוכיח כי נקשר קשר חוזי בינם לבין הנתבע.
81.לגבי מסלול תום הלב, הגם שטענה זו לא הועלתה ע"י התובעים לא בכתב התביעה ולא בסיכומיהם אבחן אותו בעניינו של הנתבע.
82.אכן בכתב התביעה ובתצהירים לא הועלתה טענה של חוסר תום לב, של מרמה או הטעייה. גם למקרא הסיכומים, לא ברור איזו הטעייה מייחסים התובעים לנתבע. לא ברור במה ניסה הנתבע, על פי הנטען, להטעות את התובעים ואילו מצגים כוזבים הציג להם. אופן הפעילות של הפרויקט היה גלוי וידוע. הוא לא פעל להסתיר מידע מהרשויות. אם היו לו מחלוקות עם הרשויות לגבי רום ההטמנה או בנושאים אחרים, הדבר אינו בבחינת חוסר תום לב סובייקטיבי. אין בידי לקבוע כי הנתבע לא נקט כל השתדלות על מנת שהחברה תקיים את התחייבויותיה.
83.אקדים ואומר כי לא הונחה בפני כל תשתית ראייתית לחוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה, של הנתבע שמכוחה כי יש מקום לחייבו באופן אישי בחובותיה של החברה שבבעלותו על פי דיני החוזים.
84.בכל הקשור לאי העברת הבעלות בדירות שנחשבה כהפרת חוזה מצד החברה במסגרת פסק הבורר, נהג הנתבע בתום לב. כך שבעת החתימה על הסכם הגישור וגם בסמוך לאחר מכן, היה ברור לצדדים כי לא ניתן להעביר בעלויות בדירות על שם מי מהדיירים לפני שהם יחתמו מול החברה על הסכמי פינוי בינוי פרטניים. כך גם העיד פז מפורשות כי בשיחות שהתקיימו לאחר חתימת הסכם הגישור, הסכימו הדיירים כי העברת הבעלות תיעשה אך ורק כנגד החתימה על הסכמים פרטניים וכלשונו "אנחנו הסכמנו לזה, אבל לא מחייב... יכול להיות שהייתה הסכמה כזאת אבל זה לא היה כתנאי מחייב" – מוצג נ/1 עמ' 78 שורות 4-15; עמ' 79 שורות 15-18; עמ' 80 שורות 13-15.
85.לא שוכנעתי כי יש מקום להטיל חיוב אישי על הנתבע במסלול תום הלב. לא מצאתי בסיס לקבוע כי הנתבע פעל בחוסר תום לב סובייקטיבי בהתנהגותו ובהתנהלותו.
86.אשר על כן, לא מצאתי כי ניתן להטיל על הנתבע אחריות אישית במסלול החוזי.
אחריות אישית במסלול הנזיקי
87.בתביעתם העלו התובעים טענה חלופית, לאחריות אישית של הנתבע ב"מסלול הנזיקי". נטען כי הנתבע נושא באחריות בגין עוולת עצימת עיניים חמורה ו/או רשלנות להפרות ולנזקים שנגרמו ואף להתמשכותם שמצדקים הטלת אחריות אישית.
88.גם לעניין מסלול זה, לא הרימו התובעים את הנטל להוכיח כי מתקיימים היסודות להטלת חבות אישית. אין ספק כי העובדה שאדם הוא אורגן או נושא משרה בחברה אינה מקנה לו חסינות בפני תביעה נזיקית והוא יימצא חייב באופן אישי למעשה או מחדל שעשה כאורגן או כנושא משרה בחברה, במקום שבו התמלאו היסודות הנדרשים לקיומה של העוולה (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 256). החברה אינה צריכה לשמש "עיר מקלט" למעוולים ועבריינים, ועל כל אדם לשאת באחריות למעשיו.
89.על המבקש להטיל אחריות אישית על אורגן או נושא משרה בחברה, להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה ולהניח תשתית ראייתית, אשר ממנה עולה כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודותיה (פרשת נשאשיבי, פסקה 48).
כך, כדי לחייב בעוולת הרשלנות, יש להוכיח כי לנתבע הייתה חובת זהירות כלפי התובעים וכי זו הופרה על ידי הנתבע. השאלה מתי תקום חובת זהירות של אורגן או נושא משרה בחברה כלפי צדדים שלישיים, שהתקשרו בחוזה עם החברה, היא שאלה סבוכה – ראו לעניין זה ע"א 2792/03 יצהרי נ' אימפורט (ניתן ביום 14.12.2006); כן ראו ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 791 [1997], שם נקבע כי:
"מצד אחד, יש לכבד את הבחירה החוזית של הצדדים להתקשרות, אשר נושא המשרה אינו צד לה. הטלת אחריות על נושא המשרה על בסיס עוולת הרשלנות כל אימת שמתרחשת הפרה של ההתקשרות עלולה לסכל את הבחירה החוזית האמור, ואינה מתיישבת עם העיקרון בדבר הפרדה בין אישיותו המשפטית של התאגיד לבין נושאי המשרה בו.... מצד אחר, במקרים מסוימים עשויים להתעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוון של הטלת אחריות אישית –למשל, כאשר נושא המשרה הופקד באופן אישי על-ידי התאגיד על הגנתו של אדם, ולאותו אדם נגרמו נזקי גוף..." (שם, בעמ' 791).
90.לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של האורגן או נושא המשרה, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא המשרה בחברה (שם, עמ' 792). נפסק כי יש להיזהר מפני יצירת מסלול עוקף לעילות המצומצמות של הרמת מסך. "במישור הנזיקי קבעה הפסיקה סייגים לתחולת החבות האישית בין היתר במקומות בהם קם החשש שהטלת אחריות אישית כאמור, תוביל לחתירה תחת ההגדרה של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה" (פרשת נשאשיבי, סעיף 1).
91.במקרה דנן, לא נטען ולא הוכח כי בין התובעים לבין הנתבע שררו "יחסים מיוחדים" המעידים על כך שהתובעים נתנו בנתבע את אמונה ובטחונה כי הוא לוקח באופן אישי אחריות כלפיהם.
92.לא מצאתי כי התובעים הוכיחו קיומה של עילה נזיקית לפיה ניתן לחייב את הנתבע. התנהלותו של הנתבע בוצעה בשם החברה שבבעלותו ומתוקף היותו אורגן בה. אין בהתנהלות זו כשלעצמה כדי להצביע על התרשלות אישית של הנתבע.
93.די אם אפנה להסכם רכישת דירה בשנת 2016 עליו חתומה התובעת 1 – גב' קארין פז בתו של העד פז ואשר בחרה מרצונה החופשי לרכוש דירה במתחם ונכנסה לתמונה לאחר הפרת ההסכם הנטענת, מבלי שהוצאו היתרי בניה לפרויקט. במסגרת ההסכם הצהירה "ידוע לו היטב המצב המשפטי של הרחוב לרבות ההליכים המשפטיים נגד חברת דיירי רחוב העצמאות והוא אינו מסתמך ברכישת הדירה על הוצאתו לפועל של פרויקט פינוי בינוי וידוע לו כי הוא לא יכול לקבל משכנתא..." – נספח 1 לתצהיר פז עמ' 25, כן ראו עדות פז בנושא בעמ' 37 שורות 2-18.
94.כך גם בתשובות שניתנו ע"י התובעים על שאלות 1-3 לשאלון – מוצגים נ/3 ו- נ/4. רוב התובעים הצהירו כי חוסר מעורבותם נבע מכך שהם רכשו את דירתם לאחר שנת 2010.
95.התובעים לא דרשו ערבות אישית ממנהלי החברה ומהנתבע בפרט. אף אחד מהעדים טוביה, פז ו- ליבוביץ לא הגיש תביעה אישית כנגד הנתבע ולא דרשו ערבות אישית ממנהלי החברה ומהנתבע בפרט. כך למשל על פי עדותו של העד נוס כשנשאל ע"י ביהמ"ש מדוע לא תבע את הנתבע באופן אישי, השיב כי "החברה מבחנתי היתה אבי סלע. תמיד טענתי את זה בהליכים שלי" – עמ' 84 לפרוטו, שורה 32-33. כשנתבקש להראות היכן טען את זה בתור בעל דין, ענה כי "לא עשיתי את זה בפני בית משפט אלא רק בישיבות הוועדים" – עמ' 83 , שורה 1. העד אישר כי לא טען את זה ולא ציין זאת בשום מקום. בהמשך כשנשאל "אם אתה באמת סברת כל הזמן שהתאגיד ששמו דיירי העצמאות ששילמה מליונים לקרן היסוד שהשקיעה מליונים בקידום הפרויקט, לא בעלת יכולת כלכלית, מדוע לא בקשתם לקבל ערבויות אישיות של בעלת התאגיד? העד השיב "היו עו"ד שניהלו משא-ומתן. סמכתי על עוה"ד."- עמ' 86 לפרוט', שורות 29-32
96.העד נוס לא ידע להשיב מדוע לא דרש ערבויות נוספות מלבד התחייבויותיה של החברה – עמ' 86 שורה 29-31.
גם העד ליבוביץ כשנשאל מדוע לא תבע את הנתבע באופן אישי, השיב "גם אם הייתה לי סיבה לתבוע אותו לא הייתי תובע. אני מכיר את אבי מעבר לפרויקט דרך משפחה מסוימת" – עמ' 58 לפרוט', שורה 21.
כשנשאל ע"י בימ"ש מדוע בהליך הבוררות כל הטענות הפנו כנגד החברה שהיא רק הנתבעת ולא היו טענות במישור אישי נגד הנתבע, העד השיב "אין לי תשובה לזה. עורכי הדין טיפלו בזה..." – עמ' 62 לפרוט', שורה 5. זאת ועוד, כשנשאל העד למה לחייב את הנתבע באופן אישי, ענה "הוא כיזם בא אלינו והציג עצמו כאבי סלע שהוא יזם, ולא הציג עצמו כחברה. החברה הוקמה אח"כ..." – שם, שורה 27.
אף העד פז הודה בלשונו כי "אני רוצה להגיד דבר שאולי יפתיע , במידה מסוימת אבי סלע עזר לדיירים וזה לא נשכח לעולם. אני אומר את האמת. דבוק לאמת" – עמ' 46, שורה 5-6. גם העד ליבוביץ מסר כי "קיבלנו אותו בשמחה, הוא הציל אותה עוזר לאנשים, רכש את הזכויות של קרן היסוד, אי אפשר להגיד הכל אבי סלע אשם, באיזשהי נקודה סמכנו עליו שהכל יתקיים" - עמ' 63, שורות 5-7. כך גם העד נוס אמר על הנתבע "לזכותו אומר שהגיע לנו כמו שמש שהפציעה" –עמ' 85, שורה 30 וכי "אבי סלע הגיע אלינו כמו המשיח והציל אותנו מקרן היסוד" – עמ' 92, שורה 17.
97.לא מצאתי כל בסיס עובדתי או משפטי להקמת חבות אישית זו. אורגן או נושא משרה בחברה יהיה חייב באופן אישי לפי המסלול הנזיקי, מקום בו מעשה או מחדל שביצע מקים כנגדו עילה ספציפית, וכאשר קיימת תשתית ראייתית המקיימת אחר יסודות העוולה הנזיקית [ראו: ע''א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע''מ נ' אורן, פ''ד לה(4) 253, 256 (1981)וכן ע"א 8133/03 יצחק נגד לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 77-75 (2004)].
98.נראה כי פעולותיו של הנתבע לא חרגו מפעילות רגילה ושגרתית של נושא משרה בחברה. כך, משלא הוכיחו התובעים יחסים מיוחדים" אין לקבוע קיומה של חובת זהירות של הנתבע כלפי התובעים, ואין לחייב את הנתבע בעוולת הרשלנות.
99.נוכח האמור, לא מצאתי כי ניתן להטיל על הנתבע אחריות אישית בנזיקין.
התיישנות ושיהוי;
100.משהגעתי למסקנה כי דין שתי התביעות להידחות, הרי מתייתר הדיון בטענת הנתבע להתיישנות ושיהוי.
101.לגופו של עניין, יצויין כי כבר ביום 13.8.18 ניתנה החלטה על ידי במסגרתה נדחתה בקשת הנתבע לסילוק התביעה על הסף מפאת התיישנות, היעדר יריבות או העדר עילה. בהחלטה צויין כי התובעים אינם צד למערכת החוזית ההסכמית וכי חלק הארי מן התובעים לא צד למערכת ההסכמית ולא נטלו חלק בהליך שהתקיים ומשכך מועד ידיעתם על ההסכם ועל ההליך הוא מכריע לעניין תחולת ההתיישנות על תביעתם, וממתי מודעים לעילת התביעה.
102.גם לאחר בירור עובדתי מסתמן כי אין כל ראיה לכך, שהתובעים יודעים על קיומה של הזכות מכוח המערכת ההסכמית או היה עליהם לדעת, בפרט כאשר ההתיישנות הנטענת הינה לכל היותר פחות מחודש ימים ומסתכמת ב 22 ימים. זאת ועוד, צוין כי חלק מההפרות הנטענות הן הפרות מתמשכות כגון אי רישום הדירות או אי השגת היתר בניה, הגם כאשר אי השגת היתר בניה מקנה סעד חוזי נוסף מעבר לסעדים שמקנה הדין בדמות הזכות למצוא יזם אחר, הרי אין בכך כדי לשנות מאופי ההפרה שהיא הפרה מתמשכת ויוצר עילה נמשכת והדבר משליך ישירות על טענת ההתיישנות.
סופו של דבר;
103.אשר לכל המקובץ לעיל, אני מורה על דחיית שתי התביעות נגד הנתבע.
104.התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 150,000 ₪.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ט"ז אב תשפ"ד, 20 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.