התובעת עתרה להחלת הלכת השיתוף על כל הנכסים שנצברו על שם הצדדים שחיו כידועים בציבור, בתקופת החיים המשותפים; הנתבע עתר לפינוי התובעת מהדירה שהזכויות בה רשומות על שמו.
הרקע וטענות הצדדים:
1.הצדדים, בני זוג לשעבר אשר חיו יחד כידועים בציבור.
בעת היכרות הצדדים היו שניהם גרושים והורים לילדים.
2.בין הצדדים מחלוקת בנוגע למועדי תקופת החיים המשותפים; התובעת טוענת כי תקופת החיים המשותפים הייתה מיום 01/03/2003 עד ליום 01/10/2018 והנתבע טוען כי תקופת החיים המשותפים הייתה משלהי שנת 2003 ועד לשנת 2016, סמוך למועד בו עבר להתגורר במדינה ----. עוד טען הנתבע כי משנת 2011 לא היה קשר אינטימי בין הצדדים. יוער כי בחקירתה העידה התובעת כי הקרע אירע בתחילת שנת 2017 (עמוד 15 שורות 19-22, עמוד 24 שורות 1-2 ועוד).
3.הצדדים הוכרו כידועים בציבור על ידי המוסד לביטוח לאומי לפי תביעה שהגישה התובעת ביום 25/03/2010. בתביעתה ציינה התובעת בכתב ידה (ראו עמוד 17 שורות 35-39) כי הצדדים ידועים בציבור מחודש מרץ 2003 ואין להם רכוש משותף.
4.אין מחלוקת כי הצדדים לא רשמו נכסים או רכוש מכל מן וסוג שהוא בבעלות משותפת והצדדים לא ניהלו חשבון בנק בבעלות משותפת ועיקר המחלוקות מושא ההליכים הם זכויות בנכסי מקרקעין אשר נרכשו על שם הנתבע מהלך השנים 2005-2006, כדלקמן:
ביום 17/08/2005 נרכשו זכויות למגרש במדינת ----;
ביום 10/09/2006 נרכשו זכויות לדירה בעיר ----;
ביום 26/09/2006 נרכשו זכויות בבית בן 2 יחידות דיור, ברחוב ---- בעיר ----;
וביום 07/01/2007 נרכשו זכויות לדירה בשכונה ---- בעיר ----.
(להלן: במאוחד "המקרקעין" או "המקרקעין מושא ההליך").
5.משנת 2007, התגוררו הצדדים ביחידה העליונה בבית ברחוב ---- (להלן: "הבית").
6.בין הצדדים נתגלע קרע והם הפרידו פיזית מגוריהם בשנת 2017 עת התובעת עברה ללון בחדר נפרד. בהמשך, בשנת 2018 עברה התובעת להתגורר ביחידה התחתונה בבית, והיא מנהלת בחצר הבית עסק ----.
זה המקום לציין כי החל משנת 2016 הנתבע שהה חלק נכבד מהתקופה במדינת ---- ולאחר מכן, העתיק את מגוריו למדינת ---- בקביעות.
7.ביום 25/04/2017 הגישה התובעת, תביעה לישוב סכסוך, הליך מספר 40595-04-19.
8.לטענת התובעת הצדדים התגוררו יחד תחת קורת גג אחת וניהלו משק בית משותף משך כ-15 שנה. נטען כי הנתבע דרש מהתובעת לא לעבוד אלא לטפל במשק הבית ובהוריו הקשישים וגם לסייע לו בעסקיו. אשר לעיסוק הנתבע והכנסותיו נטען כי הנתבע הועסק כשכיר בחברת ----, חברה שעוסקת במתן שירותי ---- לעיריית ----, ונוסף על משכורתו החודשית היה אמון על חלוקת "כספים בסכומים גבוהים מאוד (עשרות אלפים ואף יותר)... הכספים היו מחולקים ל----, לגורמים נוספים ולנתבע עצמו. לבקשת הנתבע התובעת הייתה מחלקת את הכספים במעטפות עפ"י רשימה שהייתה מקבלת מהנתבע".
עוד נטען כי בחלק מתקופת השיתוף ועד שנת 2009, הנתבע ניהל "מועדון חברים" ולמרות מעורבותה בניהול העסק, ביצע את רכישות נכסי הצדדים לבדו.
עוד נטען כי בדיעבד התברר לתובעת שהנתבע מנהל מערכת יחסים עם בת זוג ב- ובחודש 10/2018 עבר להתגורר ב----.
בית המשפט התבקש להצהיר כי הצדדים היו ידועים בציבור משך 15 שנים ועל כן התובעת בעלים של מחצית מכל הזכויות והנכסים שנצברו על שם הנתבע בתקופת החיים המשותפים.
9.לטענת הנתבע במהלך החיים המשותפים הצדדים שמרו על הפרדה רכושית מוחלטת. ביחס לזכויות בנכסי המקרקעין נטען כי את הזכויות בנכסי המקרקעין רכש הנתבע בסיוע בני משפחתו והתובעת לא שילמה דבר לרכישתן. הנתבע הדגיש כי הזכויות במקרקעין השונים נרכשו סמוך לתחילת מערכת היחסים בין הצדדים - כשלוש שנים לאחר תחילתה.
אשר לתקופת החיים המשותפים טען הנתבע כי לאחר פטירת אימו בשנת 2010 עבר משבר ומשנת 2011 אין בין הצדדים קשר אינטימי או קשר חברי. עוד נטען כי בשנת 2015 ביקש הנתבע כי התובעת תפנה את הבית והצדדים תרו אחר דירה חילופית למגורי התובעת ובינתיים הנתבע, מטוב ליבו, אפשר לתובעת להמשיך להתגורר ביחידה התחתונה שבבית.
בית המשפט התבקש לדחות את התביעה.
דיון והכרעה:
10.מאחר והצדדים חיו כידועים בציבור, הרי שהמשטר הרכושי החל עליהם הוא הלכת השיתוף. ראו ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פד"י לח (1) 443. הלכת השיתוף מבוססת על כך שלמערכת יחסים זוגית מאפיינים מיוחדים. ראו רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, פד"י סב (1) 165, פסקה 7 לפסה"ד.
לפי הלכת השיתוף, בני זוג שחיים יחד ומקיימים משק בית משותף, מתקיימת לגביהם חזקה שרכוש שנצבר מהלך החיים המשותפים, הוא רכוש משותף לשניהם בחלקים שווים - כל עוד לא הוצגו ראיות שכוונתם הייתה אחרת ושהם שמרו על הפרדה. בע"מ 1983/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 20 לפסה"ד של השופטת וילנר מיום 10/08/2023; בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י מח (2) 221, 252. הלכת השיתוף עניינה שותפות קניינית, שוויונית ומיידית בנכסים שבהם לפי הדין הכללי הזכות שייכת רק לאחד מבני הזוג. הזכות שייכת במחציתה, כבר במהלך החיים המשותפים לבן הזוג השני. פסקה 25 לפסה"ד בבע"מ 1983/23 פלוני נ' פלונית, שאוזכר לעיל.
הלכת השיתוף מבוססת על קיומו של "מאמץ משותף", לאו דווקא כלכלי ממוני, אלא על התפיסה כי בני הזוג תורמים באופן שוויוני לרווחת התא המשפחתי/הזוגי, לאו דווקא בערכים כספיים, אלא גם דוגמת גידול ילדים, ביצוע מטלות הבית ודאגה לרווחת המשפחה, ועל כן מן הצדק להחיל עלהם משטר של שיתוף בנכסים שנצברו מכוח אותו "מאמץ משותף. ראו רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, פד"י סב (1) 165, פסקה 9 לפסה"ד; ע"א 370/87 עיזבון מדג'ר נ' עיזבון מדג'ר, פד"י מד (1) 99; בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלוני, פסקה 9 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין מיום 26/08/2007; וגם פסקאות 8, 11 בפסה"ד רע"א 8791/00 שאוזכר לעיל.
"חזקת השיתוף היא ביטוי לאורח החיים הבין-אישי הנוצר לפי תפיסותינו ביחסים בין בני-זוג המקיימים משק בית משותף ומשלבים מאמציהם לכדי מערכת מאוחדת [...] ברבות השנים נעלמים תחומי ההפרדה, והנכסים – יהא מקורם אשר יהא – הופכים 'לבשר אחד'" ראו ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פד"י מח (3) 685, פסקה 6 לפסק דינו של הנשיא שמגר. דברים דומים ראו למשל בע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פד"י מז (5) 596; דנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 27 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות מיום 24/06/2021 ועוד.
אלא שאין די בהוכחת אורח חיים תקין על מנת להקים את חזקת השיתוף, אלא יש להוכיח כוונת שיתוף. על הטוען לתחולת חזקת השיתוף להוכיח כוונת שיתוף המבוססת על הסכם משתמע בין בני הזוג, כי הם שותפים שווים בנכסים הנצברים על שם כל אחד מהם. שכוונתם היא כי הנכסים נצברים במשותף, נוכח מאמץ משותף.
על הטוען לשיתוף להוכיח כי העדרו של אקט פורמלי של נישואין, אינו מצביע על ארעיות הקשר והעדר גמירות דעת אשר לשיתוף זכויות, הכל בנסיבות העניין הספציפי ונסיבות בני הזוג הספציפי. כל מקרה לנסיבותיו. ראו ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' קריסטין הורש, פסקאות 24 ו-28 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן מיום ניתן ביום 07/12/2009. הבחירה שלא להינשא, כאשר לא קיימת מניעות יכול ותשמש אינדיקציה להעדר כוונת הצדדים להחיל על עצמם משטר רכושי של שיתוף. ראו בע"מ 2478/14 פלונית נ' פלונית, מיום 20/08/2015.
עם זאת, אין בהלכת השיתוף לשלול מבני הזוג, האפשרות כי יחול עלהם משטר רכושי אחר, הפרדה או שיתוף חלקי. ראו ע"א 4374/98 עצמון נ' עו"ד רפ, פסקה 10 לפסק דינו של השופט א' ריבלין מיום 13/11/2002; ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פד"י מח (3) 685, 693. "מהעובדה בלבד שגבר ואישה חיים ביחד בנסיבות שבהן ידועים הם בציבור כבני זוג נשואים, אין עדיין להסיק שרכוש שנרכש על ידי כל אחד מהם בנפרד, רכוש משותף הוא". ראו ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פד"י לח (1) 443, 456. "הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן-זוגו הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן-זוג נשוי, במיוחד כאשר אין מדובר בנכס משפחתי מובהק" בג"ץ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים, מיום 13.12.2006.
על כן, תחולת הלכת השיתוף מותנית בתנאים: קיומו של אורח חיים זוגי ומאמץ משותף של בני הזוג. ראו ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, פסקה 27 לפסק דינו של השופט עמית מיום 11/08/2011); בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלוני, פסקה 10 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין מיום 26/08/2007; ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פד"י מט (3) 529, פסקה 2 לפסק דינו של השופט טל.
יש להוכיח קיום חיים ושל קשר אינטימי שמבוסס על יחס חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, וניהול משק בית משותף כמקובל בבני זוג שדבקים זה לזה בקשר של גורל חיים, ולא מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני. ראו ע"א 621/69 קרול נסיס נ' קוינה יוסטר, פד"י כ"ד 617 מיום 25/05/1970, שאוזכר בהסכמה בת"א (מחוזי ב"ש) 26338-12-21 אלברט רביב נ' יוסף בוימגאר, מיום 19/02/2023.
נוסף על כך, יכול כל אחד מבני הזוג לסתור את תחולת הלכת השיתוף ואת תחולת חזקת השיתוף לגבי נכס מסוים. ראו למשל: רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פד"י מז (3) 758, 763–764; עניין אבולוף, עמ' 600; עניין יעקובי; ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פד"י מט (3) 529, פסקה 2 לפסק הדין של השופט טל; ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פד"י מז (5) 596, 600.
11.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שהוגשו, לא מצאתי כי התובעת עמדה בנטל להוכיח כי נוכח הלכת שיתוף, הרכוש שנצבר על שם מי מהם הוא רכוש משותף בחלקים שווים.
12.יוער כבר כעת כי בסיכומיה זנחה התובעת את טענתה כי הנכסים משותפים מכוח התחייבות מפורשת שנתן הנתבע (סעיף 33 לכתב התביעה).
על כן, בדין טען הנתבע שניתן לתמצת את תביעת התובעת, לטענה כי התובעת זכאית "למחצית מהזכויות בנכסיו של הנתבע רק מכוח היות הצדדים חיים יחדיו כידועים בציבור ממרץ 2003 ועד ליום 1.10.2018...". ראו סעיף 15 לסיכומי הנתבע המפנה לסעיפים 5-6 לסיכומי התובעת, שם נטען כי "הצדדים ידועים בציבור משנת 2003 ובעלי זכויות וחובות כזוג נשוי מהווה - דבר מה נוסף לעניין השיתוף בין הצדדים..." ההדגשות במקור.
גם מעדות התובעת עלה כי תביעתה נשענת רק על הטענה כי הצדדים ניהלו חיים המשותפים ותו לא; ראו כי כאשר נשאלה התובעת על ידי בית המשפט מהו הבסיס לתביעתה לזכויות בארבע נכסי מקרקעין ותשובתה הייתה : "כי השתתפתי בחיי י.ש., תמכתי בו, בכל השנים האלה נתתי לו אפשרות להתפנות לכל עיסוקותיו, והייתי תומכת הגב שלו בכל השנים האלה". ראו עמוד 21 שורות 5-9. וגם עמוד 20 שורות 20-34, שם העידה כי מאחר וסייעה לנתבע בעבודתו, "כפקידה לעשות את המשכורות", היא זכאית לזכויות ברכושו. וגם עמוד 21 שורה 18, ביחס לסיוע שטענה כי נתנה לנתבע בעבודתו.
לא זו אף זו, אלא שבחקירתה הנגדית השיבה התובעת כי תביעתה היא לעניין הבית בלבד. ראו עמוד 35 שורות 12-13.
13.בע"א 253/65 ז. בריקר נ' י. בריקר, כ (1) 589, 599, נפסק כי הפעלת חזקת השיתוף מבוססת על כוונתם המשוערת של הצדדים, היינו אם במהלך החיים המשותפים הייתה מוצגת לצדדים השאלה למי שייך הנכס מושא הסכסוך, היו משיבים שני הצדדים כי הוא שייך להם במשותף: "...אילו הוצגה לצדדים, בזמן הרלבנטי, השאלה, למי שייך הנכס, כי אז היו עונים: כמובן שהוא שייך לשנינו בחלקים שווים; הווה אומר, שהכוונה לבעלות משותפת ניתן להסיק מכללא מהתנהגותם של בני הזוג לפי אורח הנישואין שלהם עד לזמן שבו חל הקרע הסופי". ראו גם ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פד"י מ"ז (5) 596, 600. אלא שבמקרה כאן, מהעדויות והראיות עלה כי במהלך החיים המשותפים, התובעת לא ראתה ברכוש שנצבר על שם מי מהצדדים רכוש משותף. יתר על כן, התובעת אישרה כי בפן הכלכלי החלה להשתתף במשק הבית החל משנת 2010 בלבד. ראו עמוד 33 שורות 1-31.
14.אפנה לכך שבחקירתה התובעת העידה שהיא בעלת מחצית מזכויות הנתבע מאחר ו"העורכי דין אמרו לי שמגיע לי", עמוד 23 שורות 7-27. היינו, במהלך החיים המשותפים, התובעת לא סברה כי קיימת כוונת שיתוף, אלא סברתה זו נולדה בדיעבד, לאחר הפרידה. הדברים עלו במפורש מעדותה בעמוד 23 שורות 7-27:
"ש: תגידי לי בבקשה, זה נקודה מאוד חשובה לי, כי אני רוצה פשוט להבין את ההיגיון שלך, זה מאוד חשוב, אני בסופו של יום רוצה להבין, האם לשיטתך, האם כל ההליך הזה שאנו נמצאים בו היום, הוא רק מתוך ההבנה שלך, או ממה שאמרו לך, זה שלא משנה מתי הוא נרכש, או איך נרכש נכס מסוים, עצם העובדה שאתם בקשר זוגי, לך מגיע 50%?
ת: לא רק עקב שאנחנו בקשר סוגי,
ש: כן,
ת: בזה שיש לי שיתוף בבית,
ש: כן,
ת: היה שיתוף מלא בבית,
ש: שאתם ידועים בציבור.
ת: ותמיכה, ותמיכה מלאה ב---- בכל מובן,
ש: כן,
ת: וגם השתתפות שלי.
ש: האם מישהו אמר לך או הסביר לך שיש מסלול שאתם ידועים בציבור, אבל עדיין לכל אחד מכם יש הפרדה רכושית מוחלטת? ושעצם העובדה שאתם ידועים בציבור, לא אומרת שסל הנכסים מתחלק חצי חצי, מישהו הסביר לך את זה? מישהו אמר לך את זה?
ת: העורכי דין אמרו לי שמגיע לי,"
עוד העידה התובעת כי בשנת 2017, בעת שאירע קרע בין הצדדים, הצדדים שיתפו פעולה לאיתור מקום מגורים חילופי עבור התובעת, כפוף לכך שהנתבע ישלם עבורה 3 שנים שכ"ד או שהיא תקבל לשימושה את היחידה התחתונה למשך התקופה או השכירות ממנה ראו עמוד 26 שורות 22-38 לחקירתה ובהמשך בעמוד 27 שורות 1-26. מה שמחזק את העובדה כי במהלך החיים המשותפים לא סברה התובעת כי כל הרכוש שנצבר על שם הנתבע הוא רכוש משותף. ככול שסברה התובעת כי הזכויות בבית הן משותפות, ברי כי לא הייתה מסכימה לקבל שכירות לתקופה קצובה זו.
עוד הצהירה והעידה התובעת, שבמועד הקרע בשנת 2017, ניהלו הצדדים מו"מ ולא הגיעו להבנות "כי לי.ש. יש רוח קצת, איך להגיד את זה משתנה", ובהמשך אישרה כי לא גיבשו הסכמה - היינו לא הייתה הסכמה על שיתוף ראו עמוד 32 שורות 13-23.
בהקשר זה אציין כי אין בנספח א' לתצהיר התובעת לשנות ממסקנתי. נספח א' לתצהיר התובעת הוא טיוטת הסכם וטיוטת צוואה, בכתב ידו של הנתבע. מסמכים אלו נערכו בשנת 2017 במסגרת מו"מ שניהלו הצדדים לאחר שהגישה התובעת הליך י"ס. מדובר בטיוטה שהיא חלק ממשא ומתן ושלא נחתמה. כך גם העידה התובעת בעמוד 14 שורות 15-18, שורות 25-30.
15.לא זו אף זו אלא שהתובעת מושתקת לטעון לתחולת הלכת השיתוף על הנכסים שנצברו על שם הנתבע במהלך החיים המשותפים בשל הצהרותיה למוסד לביטוח לאומי – שם התובעת הצהירה, בשתי תביעות שונות, כי אין להם רכוש משותף:
פעם אחת בתביעתה להכרה בצדדים כידועים בציבור, תביעה שהגישה התובעת ביום 25/03/2010, שם בכתב ידה (ראו עמוד 17 שורות 35-39) טענה והצהירה כי הצדדים ידועים בציבור מחודש מרץ 2003 ואין להם רכוש משותף. ראו מוצג י' למוצגי הנתבע.
ופעם נוספת בתביעת מזונות שהגישה התובעת למל"ל, בתאריך 08/11/2009 הצהירה התובעת כי הצדדים ידועים בציבור מחודש אוקטובר 2003 (ולא מרץ 2003 כפי שהצהירה בתביעה להכרה כידועים בציבור). עוד הצהירה שם התובעת כי היא מתגוררת בבית שהוא בבעלות הנתבע ואין לה רכוש משותף עם הנתבע או חשבון בנק משותף. ראו מוצג י' למוצגי הנתבע.
כאשר עומתה התובעת בחקירתה הנגדית, עם הצהרותיה שניתנו למוסד לביטוח לאומי, השיבה כי כוונתה הייתה לכך שאין רכוש הרשום על שמה. ראו עמוד 19 שורות 1-26. לא נתתי אמון בתשובתה זו – שהרי כל תביעתה של התובעת נסמכת על טענתה כי ראתה בכל הרכוש רכוש משותף, בניגוד לרישום. זאת ועוד, בהמשך חקירתה הנגדית, אישרה התובעת כי לא ידעה באותה עת כי היא זכאית לזכויות ברכוש שרשום על שם הנתבע, היינו אומד דעתה במהלך החיים המשותפים היה להפרדה רכושית. ראו עמוד 20 שורות 1-12. דברים אלו סותרים את טענתה בתביעתה בדבר כוונת שיתוף במהלך החיים המשותפים. ראו גם עדותה כי בהכנסותיהם הצדדים נהגו בהפרדה מלאה. עמוד 30 שורות 1-14.
16.זאת ועוד, בניגוד לטענתה כי ניהלה את עסקי הנתבע וטיפלה בנכסי המקרקעין ובהשכרתם, בעדותה אישרה התובעת כי אמירה זו אינה נכונה בכל הנוגע לדירה ב----, לבית ב---- או למגרש ב----. ראו עמוד 30 שורה 28 ואילך.
עוד אישרה שם התובעת, כי גם בנוגע לבית לא הייתה מעורבת וכי ההודעות אליהן הפנתה בתצהירה הן ממועד המאוחר למועד הקרע, וההודעות עוסקות, מרביתן, בסכסוך בינה ובין הדייר ששכר את היחידה העליונה לאחר עזיבת הנתבע את הבית.
17.יש להוסיף כי בכתב תביעתה ובקדם המשפט הצהירה התובעת כי לא שילמה מכיסה עבור רכישת המקרקעין או השבחתם – ראו דברי ב"כ בדיון מיום 23/04/2023 בעמוד 5 שורה 23 ובתצהירה מוצג ת/1 שינתה גרסתה, וטענה לראשונה כי שילמה עבור רכישת הזכויות בבית וגם מימנה את שיפוץ הבית. בהתאמה גם בחקירה הופיעה גרסה זו, כאשר העידה כי מדובר בסך 50,000 ₪ ששילמה במזומן, עמוד 6 שורות 16-24.
אלא שבהמשך עדותה חזרה בה התובעת מטענתה זו. ראו עמוד 7 שורות 28-32 וגם עמוד 8 שורות 21-24 ובעיקר עמוד 22 שורות 26-27 "אני לא יודעת, אני לא זוכרת כמה, לא יודעת כבר והגיד, כי עברו המון שנים". יוער כי בנוגע למקרקעין האחרים התובעת אישרה בעדותה כי לא שילמה לרכישתם. ראו עמוד 7 שורות 2-10.
עוד יש להוסיף כי בחקירתה טענה לראשונה כי הנתבע הבטיח לה שירכשו בית יחדיו והדבר לא אוזכר בתצהירה ונזנח בסיכומיה. ראו עמוד 22 שורה 39 ואילך.
18.לאור האמור, הרי שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי במהלך החיים המשותפים הצדדים ראו בנכסים שנרשמו על שם כל אחד מהם כנכסים משותפים, ועל כן אני דוחה טענת התובעת כי הייתה לצדדים כוונת שיתוף ביחס לכל הנכסים שנצברו על שם מי מהם.
19.נוכח העובדה כי הצדדים התגוררו בבית ברחוב ----, שהזכויות בו נרכשו על שם הנתבע כ-3 שנים לאחר תחילת החיים המשותפים והצדדים התגוררו באחת היחידות יחדיו כ-10 שנים, מצאתי לייחד עוד מספר מילים לעניין זה.
20.בהיות דירת מגורים, הנכס המשפחתי המובהק, דירת המגורים של בני הזוג היא "גולת הכותרת" של השיתוף. לכן בנוגע לנכס זה, נדרש בן הזוג הטוען לשיתוף בזכויות, לעמוד ברף ראייתי נמוך על מנת להחיל עליה את חזקת השיתוף. ראו ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פד"י מט (2) 233, 242–243; דנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 33 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות מיום 24/06/2021; ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פד"י מח (3) 685, פסקאות 4-5 לפסק דינו של הנשיא שמגר; רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פד"י נו (6) 175, 183 ועוד.
21.בנסיבות העניין כאן, לא מצאתי, גם ביחס לרף הראיות הנמוך, שהתובעת עמדה בנטל להוכיח כוונת שיתוף בבית ברחוב ה----; הבית נרכש ע"ש הנתבע בשנת 2006, מכספו של הנתבע ולא מכסף משותף, הצדדים התגוררו בבית כ-10 שנים מתוך 15 שנים להם טוענת התובעת (הנתבע טוען לתקופה קצרה יותר), בבית המחולק לשתי יחידות דיור, התגוררה ביחידה השנייה אימו של הנתבע יחד עם מטפלת סיעודית. סמוך לקרע בשנת 2017, הצדדים תרו אחר קורת גג להשכרה עבור התובעת והתובעת לא טענה לזכויות בעלות בבית, והתובעת בעדותה אישרה כי אם היה בנמצא נכס עם חצר בו הייתה יכולה להפעיל את xxxx הייתה עוזבת. ראו עמוד 27 שורות 30-32 וכאמור התובעת מושתקת מלטעון לרכוש משותף נוכח הצהרותיה למוסד לביטוח לאומי.
ראו גם סעיף 14 לעיל, עדות התובעת שהצדדים שיתפו פעולה לאיתור מקום מגורים חילופי עבורה, כפוף לתשלום 3 שנים שכ"ד או שימוש ביחידה התחתונה או פרותיה, לאותה תקופה, שם, עמוד 26 שורות 22-38, עמוד 27 שורות 1-26. מה שמחזק את הטענה שבמהלך החיים המשותפים לא סברה התובעת שהזכויות בבית משותפות.
22.בהינתן המפורט ובכלל האמור לעיל, גם ביחס לבית לבדו, חרף הרף הנמוך הנדרש, התובעת לא הוכיחה תביעתה.
23.אשר לתביעה לסילוק יד – בסיכומיה לא טענה התובעת דבר וחצי דבר בעניין תביעה זו. על כן ומשנפסק לעיל כי התובעת אינה בעל זכויות בבית – אני מקבלת את התביעה.
על התובעת לפנות את הבית ולהשיב לנתבע את החזקה בו, כשהוא פנוי ונקי מכל אדם וחפץ. הואיל ובחצר הבית מנהלת התובעת את עסקה ל----, לפנים משורת הדין הפינוי יעשה, עד לא יאוחר מיום 21/10/2024.
התובעת תשלם לנתבע הוצאות ההליך סך 3,500 ₪ וסך 17,550 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד.
מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים, תיקוני הגהה ועריכה.
המזכירות תמציא לצדדים ותסגור ההליכים שבכותרת.
ניתן היום, ט"ז תמוז תשפ"ד, 22 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
