כחלון ואח' נ' שמואל ואח'

תביעה לפינוי בית עסק המוחזק בשכירות מוגנת על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר" או "החוק").

הסוגיה המרכזית הדורשת הכרעה בהליך זה היא: האם התקיימו התנאים לפינוי הנתבעים מהנכס על פי סעיף 131(10) לחוק, ובפרט, האם השיפוץ ועבודות הבניה שהתובעים מבצעים בנכס מהווים "שינוי ניכר" במושכר או "תיקון יסודי", המקימים עילת פינוי.

רקע ותמצית טענות הצדדים:

1. התובעים הם הבעלים במשותף של בניין המצוי ברחוב בן יהודה 113, תל אביב, הידוע כחלקה 72 בגוש 6902 (להלן: "הבניין"). התובעים רכשו את הזכויות בבניין ביום 20.8.2007.

2. הנתבע 1 מחזיק, כדייר מוגן, בחנות תכשיטים המצויה בבניין (להלן: "החנות"). את זכות הדיירות המוגנת ירש הנתבע מהוריו, אשר חתמו על הסכם שכירות מוגנת ביום 11.2.1974, עם בעליו הקודמים של הנכס ועם הדייר היוצא (נספח 3 לתצהיר התובעים, להלן: "הסכם השכירות"). הנתבע מממשיך להפעיל בבניין את חנות התכשיטים והוא חפץ להמשיך בכך.

3. הנתבעת 2 היא חברה בשליטתו המלאה של הנתבע 1.

4. במהלך השנים פעלו התובעים לקבלת היתר בניה לביצוע שינויים ותוספות בבניין וביום 5.3.20 ניתן לתובעים היתר הבניה, הכולל עבודות שיפוץ במסגרת תמ"א 38 (נספחים 6 ו- 7 לתצהיר התובעים, להלן: "היתר הבניה"). אציין כי להיתר בניה זה קדמה בקשה להיתר אחר (להלן: "ההיתר הראשון") ובמסגרת ההליכים שהתנהלו אז, בוועדת הערער (בשנת 2011), הסכימו הנתבעים ונציג התובעים, שהנתבעים ימשיכו להפעיל את החנות לאחר השלמת עבודות הבניה (נספח 4 לכתב התביעה). אוסיף כי היתר הבניה הראשון לא יצא אל הפועל בסופו של יום.

5. לטענת התובעים הם זכאים לפנות את הנתבעים מהבניין מכוח שתי עילות פינוי: האחת – הפרתו של ההסכם על ידי הנתבעים, בכך שהנתבע העביר את זכויותיו בחנות לנתבעת בניגוד להוראות הסכם השכירות. לפיכך טוענים התובעים כי הם זכאים לפנות את הנתבעים ללא כל פיצוי; השנייה – לאור "שינוי הבניין ותיקונו היסודי" הם זכאים לפנות את הנתבעים מהבניין בהתאם להוראת סעיף 131 (10) לחוק הגנת הדייר כנגד העמדת "סידור חלוף" לנתבעים.

6. לטענת התובעים מגמת הפסיקה מזה שנים רבות היא לפרש בצמצום את הוראות חוק הגנת הדייר, באופן המקטין ככל שניתן את הפגיעה בבעלי הדירות, ויש לבכר את זכותו של בעל הנכס לשנותו על פני זכותו של הדייר המוגן להישאר בנכס.

7. לטענת התובעים, הם עומדים במלוא הדרישות הקבועות בדין, מכוחן יש לפנות את הנתבעים מהבניין והם אף הסכימו להעמיד לנתבעים "סידור חלוף".

8. הנתבעים טוענים, כי לתובעים לא קמה עילת פינוי, מכוחה הם זכאים לפנותם מהחנות.

9. אשר לטענה כי הפרו את הסכם השכירות – לטענתם הם לא הפרו את ההסכם. הנתבע 1 לא העביר את הזכויות בחנות לנתבעת 2, אלא אך עשה שימוש בנתבעת 2 לצורך הנהלת החשבונות של העסק, מבלי להעביר לה את הזכויות בנכס. הנתבע פועל בדרך זו מזה 22 שנים, הבעלים הקודמים של הבניין ידעו על כך והסכימו לכך וכך גם התובעים. לטענתם טענת התובעים לעניין זה נועדה אך על מנת להפעיל עליה לחץ פסול ועל מנת לגרום להם להסכים לפנות את החנות מבלי שקמה לתובעים הזכות לפנותם.

10. אשר לעילת הפינוי מכוח סעיף 131(10) לחוק: לטענתם עבודות הבניה המתוכננות על ידי התובעים אינן דורשות את פינויים מהחנות ואין בהן שינוי משמעותי בחנות. בנוסף, בבקשה להיתר הראשון הוסכם בינם לבין נציג התובעים, כי הם לא יפונו מהחנות וכי הם יישארו בה לאחר השלמת עבודות הבניה. לטענתם, העובדה שהעבודות לא בוצעו על פי ההיתר הראשון אלא על פי ההיתר השני אינה צריכה להשפיע על הסכמה זו. לפיכך טוענים הנתבעים, כי התובעים אינם זכאים לפנותם מכוח עילה זו.

11. עד כאן ציינתי את עיקר טענות הצדדים. אדרש ביתר פירוט לטעונת הצדדים (לרבות טענות נוספות), ככל שהדבר יידרש, בהמשך פסק הדין, בפרק הדיון.

12. מטעם התובעים העידו התובע 1 (מר כחלון) והמהנדס המפקח על עבודות הבניה (מר יוסי ספיר) ומטעם הנתבעים העיד הנתבע מס' 1 (מר ירון מזרחי); כן העיד בתיק המומחה מטעם בית המשפט, מר כפיר גואטה. והאדריכל המומחה מטעמם (מר שלומי גנות).

13. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, בשל התיק להכרעה.

14. אציין, כי לאחר שהוגשו הסיכומים הגישו הנתבעים הודעות ובקשות שונות (בעיקרן לצירוף ראיות), ובהתאם להחלטתי מיום 7.2.24 לא מצאתי להידרש לבקשות ולראיות אלו, ואף לא לבקשות ולהודעות שהוגשו לאחר מכן. לא התייחסתי לבקשות אלו בפסק הדין והם לא היוו נימוק לתוצאותיו. עם זאת, לקחתי בחשבון את עצם הגשת הבקשות (והצורך להגיב להן) בבואי לפסוק הוצאות ההליך.

    דיון והכרעה:

15. כמפורט להלן, דין התביעה להידחות. לא אדרש לטענות שאינן נחוצות לשם הכרעה בתיק, לטענות שנזנחו בסיכומי הצדדים ולטענות המהוות הרחבת חזית.

16. אדון תחילה בטענות התובעים כי קמה להם עילת פינוי מכוח שתי העילות הנפרדות. משלא מצאתי כי קיימת עילת פינוי, לא אדרש לטענות הצדדים לעניין ה"סידור חלוף". עם זאת (כמפורט להלן) מצאתי כי קיימת לתובעים זכות לפנות את הנתבעים לתקופה הנדרשת לשם ביצוע העבודות הנדרשות בתוך החנות. מטעם זה קיימתי עם הצדדים דיון נוסף, לאחר הגשת סיכומיהם, ובהסכמת הצדדים יינתנו להלן הוראות לעניין מועד הפינוי ומשכו.

    עילות הפינוי:

17. כאמור, לטענת התובעים עומדות להן שתי עילות לפינוי הנתבעים מהחנות: האחת – עילת פינוי מכוח סעיף 131(2) לחוק, לאור העובדה שהנתבעים הפרו את ההסכם בהעברת הזכויות בחנות מהנתבע 1 לנתבעת 2; השניה – עילת פינוי מכוח סעיף 131(10) לחוק – פינוי לאור העבודות המבוצעות על ידי התובעים בבניין תוך התחייבות להעמיד לנתבע "סידור חלוף". אדון עתה בעילות פינוי אלו.

    סעיף 131 (2) לחוק - פינוי בשל הפרת תנאי מתנאי ההסכם:

18. סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר קובע עילת פינוי בנסיבות שבהן "הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי".

19. בכדי לבסס את עילת הפינוי האמורה, על התובעים להוכיח שלושה יסודות מצטברים (בר אופיר, עמ' 15; ע"א 460/77 דרוקר נ' פלטין, פ"ד לב(2) 809 (1978):

    • תנאי מפורש בחוזה השכירות אשר אוסר או מחייב פעולות מסוימות.

    • הפרת התנאי על ידי הנתבע.

    • לפי תנאי הסכם השכירות, הפרת התנאי מעניקה לבעל הבית זכות לתבוע את פינוי הנתבע מהמושכר.

20. ראו לעניין זה ע"א 121/84 בר עקיבא מוזס נ' א.י.ב.ד בע"מ, פ"ד לח(4) 673, 687 (1985):

    "תנאי הכרחי לקיומה של עילת פינוי על פי סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר הוא שבהסכם בין הצדדים נקבע במפורש כי הפרתו של תנאי מתנאי השכירות מעניקה לבעל הבית את הזכות לתבוע פינוי".

21. סעיפים 15-13 להסכם השכירות אפשרו להוריו המנוחים של הנתבע להעביר את זכויותיהם בחנות לחברה בשליטתם, תוך 12 חודשים, והובהר בו שאם לא יעשו כן לא יהיו רשאים להעביר את הזכויות "לדייר משנה או לאדם או לגוף כלשהו בין על ידי מתן זכות בחנות עצמה ובין בדרך של העברת זכויות בתאגיד או בגוף משפטי אחר אשר יוסד על ידו, במידה ויוסד לשם ניהול העסק בחנות".

22. אין מחלוקת, כי הוריו המנוחים של הנתבע לא העבירו את זכויותיהם לחברה בשליטתם (בהתאם להוראות 13 ו- 14 להסכם השכירות).

23. עם זאת, סעיף 17 להסכם השכירות קובע כי, אי עמידה בתשלום דמי השכירות יקנה לבעל הנכס זכות לפנותו ללא תשלום "דמי מפתח", וסעיף 22 להסכם השכירות קובע, כי "הצד המפר הסכם זה ישלם לצד המקיים את כל הנזקים הישירים והעקיפים כתוצאה מההפרה...". אין בהסכם הוראה הקובעת כי הפרת ההסכם, בדרך של העברת זכויות בחנות או בשל הפרת ההסכם בדרך אחרת תקנה לבעל הנכס זכות לפנות את השוכר, למעט לעניין אי תשלום דמי השכירות במועד (מכאן שהעניין אף לא חמק מעיני הצדדים).

24. מהאמור עולה, כי התובעים אינם עומדים בתנאים שנקבעו בחוק ובהלכה הפסוקה לפינוי הנתבעים בעילה זו, שכן אין בהסכם תנאי מפורש המקנה להם זכות לפנותם מהחנות במקרה של העברת זכות הנתבע לחברה בשליטתו או במקרה של הפרת ההסכם, שלא בדרך של אי תשלום דמי השכירות.

25. אבהיר, כי דין תביעת הפינוי בגין עילה זו (של העברת זכותו של הנתבע לנתבעת 2) להידחות, גם לאור העובדה שהנתבעת 2 פועלת כבר משנת 1999 וכי הבעלים הקודמים של החנות ידעו על כך ובהתנהגותם הסכימו על כך, ולא טענו שיש בכך משום הפרת הסכם השכירות. גם התובעים, שרכשו את הבניין בשנת 2007, לא הלינו על כך במשך שנים רבות. שכר הדירה שולם על ידי הנתבעת 2 מבלי שמי מבעלי הנכס הלין על כך, עד לסמוך לנקיטת הליך זה.

26. אוסיף לעניין זה, כי הנתבע הבהיר שהוא לא העביר את הזכויות בחנות לנתבעת 2, אלא שהוא אך עושה שימוש בנתבעת 2 לצרכים חשבונאיים ("שימוש בחברה לצורך הנהלת חשבונות בלבד").

27. לאור האמור לעיל, לא מצאתי שלתובעים קמה עילה לפינוי הנתבעים מהחנות בשל הפרת ההסכם או בשל העברת הזכויות לנתבעת. עם זאת רשמתי לפניי הודעת הנתבעים, כי הזכויות בחנות לא הועברו לנתבעת, אלא נותרו בידי הנתבע וכי הנתבעת 2 אך משמשת את הנתבע לצורך הנהלת חשבונות.

28. למעלה מן הצורך אוסיף, כי יש אף לדחות את טענת התובעים בדבר אי עמידת הנתבע בהוראות סעיף 23 לחוק וכי הנתבע לא זכאי ל"הגנה" בהתאם לסעיף 27(2) לחוק, וזאת מאותם הטעמים שהובאו לעיל, וזאת אף בנוסף לכך שיש לדחות טענה זו בשל הרחבת חזית.

29. עוד אוסיף, וגם זאת למעלה מן הצורך (שכן לעניין זה אף לא נטען בסיכומי הצדדים), כי הטענה בדבר הפרת הסכם בביצוע בניה בלתי חוקית (בניית ה"גלריה") לא נטענה בכתב התביעה והיא לא היוותה טענה המקימה זכות לפינוי. כתב התביעה אף לא תוקן וממילא לא ניתן להידרש לטענה זו, המהווה הרחבת חזית (ראו לעניין זה עמודים 3-2 לתמליל). מכל מקום, האמור לעיל, לעניין העדר תניה בהסכם המאפשרת לתובעים לפנות את הנתבעים בשל כך, נכון גם לעניין זה. עם זאת, אך מובן, כי אין באמר כדי להתיר או להכשיר עבודות בניה שבוצעו שלא כדין או בהעדר היתר.

    סעיף 131 (10) לחוק - פינוי בשל עבודות השיפוץ והבניה:

30. סעיף 131(10) לחוק קובע:

     

    " 131. על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי:

    ....

    (10) בעל הבית רוצה להרוס את המושכר או את הבנין שבו נמצא המושכר כדי להקים במקומו בנין אחר, או לשנות את המושכר שינוי ניכר או לתקנו תיקון יסודי, וקיבל את רישיון הבניה הדרוש לכך, והודיע לדייר בכתב על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף."

31. אין מחלוקת, כי התובעים מבצעים עבודות שיפוץ ובניה בבניין (במסגרת פרויקט תמ"א 38), אולם הצדדים חלוקים בשאלה, האם עבודות אלו והיקפם בכל הנוגע לחנות, מקימים לתובעים זכות לפנותם, מכוח סעיף 131(10) לחוק.

32. לעניין הוראת סעיף זה כתב המלומד דוד בר-אופיר בספרו סוגיות בדיני הגנת הדייר כרך ראשון 117 (מהדורה שניה, נובמבר 2019) (להלן: "בר-אופיר"), כדלקמן:

    "לצורך העמדתה של עילת פינוי, לפי הסעיף האמור, על בעל הבית לטעון במפורש ולהוכיח את קיומם של התנאים המצטברים הבאים: המושכר או הבניין שבו נמצא המושכר עומדים להריסה; במקום הנכס שנהרס יוקם בניין אחר או שהמושכר ישונה שינוי ניכר או שיבוצעו בו תיקונים יסודיים; נתקבל רישיון בניה; בעל הבית הודיע בכתב לדייר על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף (ע"א 388/73 מ.נ. קבלנים בע"מ נ' נסר, פ"ד כח(2) 383)."

     

    וכן:

    "על התובע להוכיח, אם כן, את הנתונים הבאים: הוא עומד להרוס את המושכר כדי להקים במקומו בניין אחר או כדי לשנותו שינוי ניכר או כדי לתקנו תיקון יסודי; יש בידיו רישיון בנייה, והוא מורשה מטעמם של הבעלים לפעול לפי הרישיון, ואף הודיע לדייר על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף." (שם, 118).

33. בע"א (מחוזי ת"א) 1748/05 ירושלמי נ' מגדלי עמק ברכה בע"מ (14.12.06) התייחס בית המשפט לתכליתו של סעיף 131(10):

    "תכליתו של סעיף 131(10) לחוק היא להבטיח שבעל הבית יוכל לממש את זכויותיו בנכס ולבנות עליו בניין בלי שהדייר ימנע זאת ממנו. תכלית נוספת היא להבטיח שדייר לא יפונה בשל הריסת המושכר, אלא אם כן הועמד לרשותו סידור חלוף ההולם את צרכיו" (ראו לעניין זה גם ת"א 25043-03-19 לוינסקי נ' מורנו (25.12.20)).

34. בענייננו התובעים לא הרסו את הבניין ובנו תחתיו מבנה חדש, אלא ערכו שיפוץ לבניין והוסיפו לו תוספות. התובעים הציגו היתר בניה שמתיר להם לבצע עבודות אלו (וכן הוצג ההיתר הראשון).

35. כעולה מעדותו של המפקח מטעם התובעים (מר ספיר), העבודות המבוצעות בבניין אינן עבודות של הריסת הבניין והקמת בניין חדש תחתיו, אלא עבודות חיזוק, הוספת ממ"דים והוספת 4 קומות בבניין. במסגרת עבודות אלו, לטענת התובעים, הם נדרשים אף לבצע עבודות בתוך החנות, שעיקרן – הריסה של רצפה ותקרה בשטח של כ 9-8 מ"ר מתוך החנות שהיא בשטח של כ- 40 מ"ר ובנייתם מחדש (ראו עמודים 8-4 לתמליל). עבודות אלו נדרשות לצורך בניית הממ"דים. בנוסף דומה כי יידרש להקטין (או לשנות) את חלון החנות. עם זאת, הן על פי ההיתר והן מהעולה מהעדויות, החנות תישאר במקומה, שטחה לא ישתנה, ודומה כי התובעים, החפצים לעשות שימוש בדירות הבניין להשכרה לטווח קצר, מעוניינים לעשות שימוש בחנות כ"משרד" עבורם.

    לא מצאתי כי עבודות אלה מהוות "שינוי ניכר" בחנות או "תיקון יסודי" בחנות. גם אם יש בעבודות המבוצעות על ידי התובעים משום שינוי ניכר בבניין כולו, הרי שהשפעתן על החנות היא מועטת מאד (אם בכלל) ובחנות עצמה לא צפוי לחול שינוי ניכר בשל העבודות. על כן אין בכך להקים זכות לפינוי הנתבעים מכוח סעיף זה.

36. הן על פי ההיתר הראשון שהוציאו התובעים והן על פי ההיתר השני, החנות נשארת במקומה. בהליכים שהתנהלו בקשר להיתר הראשון (לאור התנגדות הנתבעים) הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה הנתבעים ישארו בחנות, אולם יפנו אותה בתקופת הבניה (ראו נספח 10 לתצהיר הנתבעים). בחקירתו לא הצליח התובע להסביר מדוע לא ניתן היה לפעול על פי אותו מתווה גם בביצוע העבודות על פי ההיתר העדכני (ראו עמודים 15-12 לתמליל). הצדדים לא הרחיבו בעניין זה, עם זאת מצאתי להידרש בקצרה לשני עניינים הנוגעים בו.

37. ראשית – העובדה שהתובעים אינם חתומים על ההסדר אינה מעלה או מורידה, שכן ההסכם נחתם עם הנציג מטעמם (שהיה רשום כבעל ההיתר) ואף לא נטען כי הוא נחתם שלא בידיעתם. ההסכם נחתם ביום 7.7.11, לאחר שהתובעים רכשו את הבניין (בשנת 2007). בתצהירו של התובע 1 הובהר, (בסעיפים 6 ו- 7) כי הם היו צד להסכם וכי מי שחתם על ההסכם היה נציגם: "... בסופו של דבר, בהמלצת ועדת הערר המחוזית הגיעו הצדדים להתנגדות (התובעים ומר איתן קסביאן, בעל בקשת ההיתר הראשונה)..." ובסעיף 19 לתצהירו הבהיר התובע 1 כי: "... כאשר יניב ניהל מולם דין ודברים באמצעות נציג התובעים, מר איתן קסביאן...".

38. שנית –בסופו של יום העבודות לא בוצעו על פי ההיתר הראשון ולטענת התובעים הוא אף לא אושר. ההסכם נחתם במסגרת המלצת ועדת הערר ולאור ההתנגדות שהוגשה ביחס להיתר הראשון. והגם שלא נכתב בו מפורשות כי הוא מתייחס רק להיתר הראשון או רק בכפוף לכך שההיתר יאושר, צוין בו כי הוא נועד "לצורך קידום פרויקט חיזוק הבנין, שיפוצו ותוספות בניה כאמור בבקשות" ועל כן אין לשלול את טענת התובעים כי עם פקיעת ההיתר הראשון אין עוד תוקף להסכם (הגם שהצדדים לא הרחיבו בעניין זה). עם זאת גם עם ההסכם אינו רלוונטי לבקשת ההיתר השניה וגם אם הוא אינו תוקף, יש בו ללמד, כי הצדדים לא סברו שהותרת הנתבע בחנות לאחר השלמת עבודות הבניה תפגע בעבודות או תמנע את האפשרות לבצען, והתובעים לא נתנו הסבר מספק מדוע מצב זה השתנה בהיתר השני.

39. לאור כל האמור אני סבור, כי התובעים לא הוכיחו שהעבודות שבכוונתם לבצע ושמבוצעות על ידם היום, מצדיקות את פינויו של הנתבע מהחנות (למעט למשך תקופת העבודות הנדרשות בחנות עצמה).

40. אני ער לטענת התובעים, כי מגמת הפסיקה היא להגביל ולצמצם את הפגיעה שמסב הדייר המוגן לבעלי הדירות וכי על כן יש לפרש בצמצום את הוראות החוק הפוגעות בקניינם של בעלי הדירות. אולם יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו. בענייננו עסקינן בחנות המופעלת על ידי הנתבע והוריו מזה זמן רב ומהווה את מקור פרנסתו של הנתבע. הוריו של הנתבע שילמו עבור החנות דמי מפתח מתוכם בעל הנכס קיבל את חלקו. העבודות הנדרשות בחנות הן מצומצמות והעבודות בבניין לא ייפגעו מכך שהנתבע ישוב לחנות בסיום העבודות הצדדים היו מוכנים בעבר להשיב את הנתבע לחנות בתום ביצוע העבודות והסכם השכירות אף מלמד כי הגם שהנתבע (הבא בנעלי הוריו) הוא דייר מוגן בנכס, לא נקבעו עילות חוזיות לפינוי מהנכס (למעט אי תשלום דמי השכירות).

41. בנסיבות אלו, אינני סבור שקמה לתובעים זכות לפנות את הנתבע מהחנות בעילה זו. תכליתו של סעיף 131(10) היא למנוע מדייר מוגן לאפשר לבעל הנכס לשנות את הנכס ולהשביחו ואני סבור שתכלית זו מתגשמת עם פינויו הזמני של הנתבע מהחנות (בזמן העבודות) ואינה מצריכה את פינויו המוחלט מהנכס. לפיכך, אינני סבור שיש לפנות את הנתבעים מהחנות, אלא לתקופה (המצומצת) של ביצוע העבודות. מצאתי כי אי פינויים של הנתבעים מהחנות בזמן העבודות אכן יפגע ביכולתם של התובעים לשנות את הבניין ולהשביחו, באופן בו הם חפצים לבצע את העבודות על פי ההיתרים, ועל כן (ולאור הסכמת הצדדים בדיון שקיימתי ביום 19.8.24) מצאתי ליתן הנחיות לעניין זה, כמפורט להלן.

    סוף דבר:

42. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי התובעים הוכיחו כי קיימת להם עילה לפנות את הנתבעים מהחנות. לפיכך התביעה נדחית.

43. עם זאת, מצאתי כי לתובעים קמה זכות לפנות את הנתבעים מהחנות לתקופת העבודות ולפיכך אני מורה כי הנתבעים יפנו את החנות בתוך 45 ימים ממועד מתן פסק דין זה וזאת עד לקבלת טופס 4 או עד למועד שיתאפשר לנתבעים לחזור לחנות, בכפוף להוראת כל דין, בסיום העבודות בחנות.

44. ככל שיתגלעו מחלוקות בעניין פינויה הזמני של החנות (שאינן נוגעות למעד הפינוי האמר לעיל) לא יהיה בכך לעכב את מועד הפינוי ואאפשר לצדדים לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה בקשר לכך, ככל שיידרש.

45. לאור תוצאות ההליך, ובשים לב לנסיבות, לרבות בכל הקשור לטענות בדבר הפרת ההסכם ולכך שעד עתה הנתבעים לא פינו את הנכס, ובשים לב לבקשות שהגישו הנתבעים לאחר הגשת הסיכומים ולהחלטתי מיום 7.2.24 (והודעות ובקשות הנתבעים גם לאחר מכן) מצאתי לחייב את התובעים לשלם לנתבע 1 הוצאות על הצד הנמוך. לפיכך התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,000 ש"ח. אציין כי לקחתי בחשבון גם את העובדה שלאור פסק הדין - חוות הדעת של מומחה בית המשפט לא הייתה נחוצה בסופו של יום.

     

     

     

    ניתן היום, י"ח אב תשפ"ד, 22 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.