פלוני נ' בסול ואח'

בפניי תביעת התובעת (יליד 1973 ) בגין רשלנות רפואית אותה הוא מייחס לנתבעים, כתוצאה מטיפול רפואי בשיניו אשר נעשה ביום 10.2.18. לטענת התובע המדובר היה בטיפול רפואי מיותר בו נעקרו בין היתר שיניים רבות, מזיק, נעדר כל הסכמה להיקפו ואשר נעשה ברשלנות. הנתבעים אשר טיפלו בתובע (הנתבע 2 הוא זה שביצע בפועל את הטיפול בתובע) מכחישים זאת וטוענים כי מדובר היה בטיפול מיטבי שנתן מענה הולם למצבו הרפואי של התובע בעת הטיפול.

כל צד תמך יתדותיו בחוות דעת רפואית מטעמו, לאור המחלוקת בין המומחים מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט.

ניגש להכריע בטענות הצדדים.

טענות התובע והמצהירים מטעמו

התובע טוען כי הנתבעים ביצעו בו טיפול שיניים רשלני עת במהלך טיפול אחד הם עקרו לו 17 שיניים והחדירו לו 16 שתלים, וכל זאת ללא ידיעתו וללא הסכמתו.

תחילת הקשר של התובע עם הנתבע 1 היה במהלך מפגש חברתי, כאשר האחרון הזמין את התובע למרפאתו לטיפול בשן טוחנת בלסת העליונה משמאל שהייתה שבורה. התובע הגיע למרפאת הנתבע 1 בסוף חודש 12/17. במהלך ביקור זה אמר הנתבע 1 כי במקום השן הטוחנת בלסת העליונה שהיא שבורה הוא ישתיל לו שתל. כמו כן אמר לתובע, כי ניתן לשים שני שתלים על שתי שיניים חסרות בלסת התחתונה, אחת בימין ואחת בשמאל. עוד אמר הנתבע 1 לתובע כי ייתכן שהוא יטפל גם בדלקת החניכיים בכמה מקומות בפה.

התובע הופנה לצילומים, כאשר הוא בטוח שהטיפול המדובר הוא רק ב- 3 שיניים: טיפול בשן השבורה בלסת העליונה וב- 2 שיניים בלסת התחתונה.

הנתבע 1 הבהיר לתובע כי הטיפול ייעשה בטשטוש שיבצע רופא מרדים ואת השתלים יבצע הנתבע 2, שעל פי הנתבע 1 הוא "המשתיל מס' 1 בארץ".

ביום 10.2.18 התובע הגיע לטיפול אצל הנתבע 1. במעמד זה התוודע לראשונה לנתבע 2.

לטענת התובע, הנתבעים לא הסבירו לו את מהות הטיפול שהם הולכים לבצע בו, לא הסבירו לו את הסיכונים הכרוכים בטיפול, לא הסבירו לו על תופעות לוואי כגון נפיחויות או כאבים, ולא דיברו איתו במאומה אודות הסיכויים שהשתלים ייקלטו או לא בפיו. הנתבעים לא שוחחו עימו אודות בעיה אפשרית של הטיפול הקשורה לעישון או למחלת הסכרת שלו.

על פי התובע, הנתבע 1 מסר לו כי הטיפול יהיה כשעתיים, והוא יחזור לתפקוד מלא למחרת היום.

בתחילת הטיפול ובעודו על כיסא הטיפולים, כאשר הכיסא מושען לאחור ובטרם תחילת הטיפול עת התובע במתח מפני הטיפול שהוא עומד לעבור, החתים אותו הנתבע 1 על טפסים הקשורים להסכמה לטיפול. לטענת התובע בוודאי שהוא לא יכול היה לקרוא את הכתוב בטפסים אלו והוא בטוח כי המדובר היה בטפסים ריקים. התובע העיד כי נאמר לו ע"י הנתבע 1 כי המדובר בטפסים סטנדרטיים.

מבחינת המסמכים שהתובע חתם עליהם, הוא העיד כי חתימתו על השאלון הרפואי היא שלו, וכן על טופס ההסכמה לקבלת טשטוש, לעומת זאת הוא בטוח כי החתימות על הטפסים: "טופס הסכמה לטיפול שיניים", "טופס הסכמה להשתלת עצם בחלל הסינוס המקסילרי" ו"טופס הסכמה לטיפול כירורגי למשתלים דנטליים" אינם חתימה שלו, והחתימה הנחזית להיות שלו- זוייפה.

התובע טען כי הנתבע 1 מעולם לא דיבר איתו על מספרי השיניים בהן יבוצע הטיפול.

הטיפול עצמו ארך 5 שעות ולא שעתיים. בעקבות הטיפול פיו של התובע דימם, באותו יום בשעה 21:00 ולאחר ששב לביתו הוא חזר למרפאה. נאמר לו שצריך לתפור את החניכיים. זה לא התבצע במהלך הניתוח מכיוון שהיו בעיות בהרדמה ו"נפילת חמצן", עד כי הנתבעים והרופא המרדים נאלצו לתפוס את התובע במהלך הטיפול.

רק למחרת התובע הבין כי נותר כמעט ללא שיניים. הוא פנה למרפאה הנוספת של הנתבע 1 (בקריות) ובא אליו בטענות על מה שבוצע בפיו, ועל כך שהוא היה משוכנע שהוא יקבל טיפול ב- 3 שיניים לכל היותר, וכי הוא לא ציפה לכך שכמעט כל שיניו ייעקרו ובפיו יהיו כה הרבה שתלים. הנתבע 1 הבהיר לו בהמשך כי נמצאו בפיו דלקות קשות ביותר, והיות שהוא כבר היה מורדם בוצעו בו העקירות והשתלים, וגם מספר טיפולי שורש.

הנתבע 1 אמר לתובע כי עלות הטיפול בשלב הראשון תהיה 30,000 ₪, התובע שילם לו בתחילה 27,000 ₪. לטענת התובע על אף שעלות הטיפול היא גבוהה יותר הנתבע 1 שחש כי הייתה בעיה בטיפול שניתן לתובע, לא דרש ממנו את התוספת.

התובע טען לכל אורך הדרך כי הוא לא ידע שיבוצע בו טיפול כה מקיף עם עקירות כה מרובות, לא הוסבר לו על כך, הוא לא היה מוכן לכך וכל הסיכונים שבטיפול כזה לא הוסברו לו. לו ידע שזהו הטיפול, הוא היה פונה לקבלת חוות דעת נוספת בטרם הטיפול.

את המשך הטיפול בפיו ביצע התובע אצל ד"ר מג'ד עוואודה (להלן- ד"ר עוואודה) שהוא רופא שיניים ואליו פנה כבר למחרת הטיפול וזה ביצע אצלו כתרים זמניים חדשים על גבי השתלים והשיניים בשתי הלסתות.

התובע העיד כי הוא חווה כתוצאה מטיפולים אלו עוגמת נפש משמעותית בשל העובדה שהוא נותר כמעט ללא שיניים בפה.

ד"ר עוואודה העיד כי הוא לא היה עד למקרה כה קיצוני בחומרתו, על טיפול שניתן ללא קבלת הסכמה של המטופל וללא הסבר מפורש לכזה טיפול.

ד"ר עוואודה העיד אודות טענותיו של התובע אצלו, על כך שחשב כי הוא הולך לעבור טיפול מצומצם ב- 3 שיניים, ותחת זאת עקרו לו את רוב שיני הפה, והשתילו לו המון שתלים במקום השיניים שנעקרו.

בעת שד"ר עוואודה בדק את התובע התברר כי הנתבעים אף ביצעו אצלו טיפולי שורש, הרמות סינוסים, עקירות ושתלים, והכל בטיפול אחד "זה נשמע לי הזוי " העיד ד"ר עוואודה (סעיף 10 לתצהירו).

ד"ר עוואודה שהכיר את שיני התובע מטיפוליו בו העיד כי הוא תמיד אמר לתובע שהשיניים שלו יכולים להחזיק מעמד עוד שנים. הוא בשום שלב לא חשב שיש צורך לבצע טיפול כה נרחב אצל התובע שכולל עקירות ושתלים כה רבים.

ד"ר עוואודה ביצע לתובע טיפול שיקום לפה. על פי כרטיס הטיפול בתובע אצל ד"ר עוואודה סך הטיפול אצלו הסתכם ב- 76,800 ₪ (בין התאריכים 16.2.18 ו- 10.9.20 ).

אשת התובע גב' אחלם עוואודה (להלן- אחלם), אישרה את טענות התובע כי הוסבר לתובע שהטיפול אמור לקחת שעתיים וכי בטרם הטיפול התובע לא חתם על שום מסמך. אחלם אישרה כי הטיפול ארך יותר משעתיים, וכאשר התובע יצא הוא היה נראה מטושטש וחלש. הם חזרו הביתה ובבית החל דימום חזק מפי התובע. התובעת הבחינה שפיו של התובע היה כמעט ללא שיניים ועם שתלים. הם חזרו למרפאת הנתבע 1, ואז הנתבעים אמרו להם שעקב בעיות בהרדמה לא בוצעו מספר תפרים, והנתבע 2 ביצע תפרים לתובע.

אחלם העידה על כך שהטיפול הרפואי גרם לעוגמת נפש גדולה לתובע בכך שלא נשארו לו כמעט שיניים טבעיות בפה.

עד נוסף מטעם התביעה מר אחמד עוואדה ( להלן- אחמד) לא נחקר. אחמד הוא אחיה של אחלם. הוא הוזעק לבית התובע לאחר הטיפול ועם תחילת הדימום. הוא נסע עם אחלם והתובע בערב בחזרה למרפאה. התובע נכנס לתפירות החוזרות. בסוף הטיפול הוא שמע את אחותו מתלוננת בפני הנתבע 1 על העקירה הנרחבת, וזה ענה כי שיני התובע היו במצב לא טוב "גמורות" כלשונו, ולא הייתה ברירה אלא לעקרן.

טענות הנתבעים  

הנתבע 1 העיד בתצהירו כי בעקבות מפגש חברתי עם התובע בו הוא ביקש לטפל בשיניו, הוא קבע לתובע בדיקה ביום 18.12.17 במרפאתו. בבדיקה היה גם הנתבע 2, ולאחר בדיקה קלינית הוכנה תוכנית טיפול הכוללת עקירת שיניים ושיקום קבוע על גבי שתלים. נטען ע"י הנתבע 1 כי בשלב זה הוסברו לתובע סיכונים וסיבוכים אפשריים וכך גם נרשם ברשומה. התובע נשלח עוד בטרם הטיפול לבצע צילומים.

ביום 28.12.17 חזר התובע למרפאה, התמונות הגיעו למרפאה, התובע תושאל בעניין מצבו הרפואי, הוא הודיע שהוא חולה סוכרתי אבל מאוזן, שהוא מעשן, הוא התלונן על כאבים ואי נוחות בשיניים, על רגישות גדולה בחום וקור ועוד. נערכה לתובע בדיקת כיסים, ניכר שהוא לא טיפל במחלת החניכיים שלו.

על פי הצילום הודגמו בעיות המצריכות תיקון בלסת העליונה מספרי שיניים: 17, 13, 16 , 12, 11, 21, 22, 24, 25 ו- 27. בלסת התחתונה בשיניים 38 (אבודה), 36, 33-35, שיניים 31-41 נראות אבודות, 46 ו- 48 (ללא תמיכה גרמית ומיועדת לעקירה מיידית).

הפרוגנוזה הייתה כי לא ניתן לשקם ולשמר את השיניים. הוסבר לתובע בפרוטרוט תוכנית הטיפול. בכל הפגישות (2 פגישות) טרם הטיפול הניתוחי הנתבע 2 נכח.

התובע עצמו ביקש לסיים את כל הטיפול באופן מקיף וקצר.

ביום הניתוח הכירורגי בפיו של התובע בתאריך 10.2.18 התובע ישב ומילא שאלון רפואי, הביא עימו בדיקות דם עדכניות ותרשים א.ק.ג, מה שמוכיח שהיה לתובע זמן לחשוב על הטיפול ולהיערך לקראתו.

ליום הניתוח הוזמן גם רופא מרדים מה שמוכיח שאכן הוסכם עם התובע שיש לבצע את כל העקירות ביום אחד. פעולת הסדציה (טשטוש) הכוללת הכנה והתאוששות אורכת לפחות שעה וחצי עד שעתיים לא כולל הטיפול עצמו, כך שטענת התובע כי הופתע לפתע מתוצאת הטיפול "רחוקה מהאמת".

התובע הוא זה שביקש שייעקרו כל שיניו, אחרי שהוסבר לו שחלק משיניו יישרדו מספר שנים מועט, והוא אמר שאין לו זמן להידרש להמשך טיפול ושמירה על שיניו.

התובע סבל ממצב פריודונטלי חמור. הוא סבל ממחלת חניכיים שהוחמרה עקב מצבו הרפואי והרגליו השונים.

אכן התובע חתם על המסמכים בסמוך לטיפול בו ביום הניתוח, ואולם התובע היה לפחות פעמיים לפני כן במרפאה, ותוכנית הטיפולים הוסברה לו, לרבות הסיכונים ולרבות היות ההליך ארוך. התובע ידע והסכים לכך.

החתימות על המסמכים היו של התובע, כשהוא יושב ליד שולחן עם אשתו. נתבע 1 זוכר שהתובע ביקש שאשתו תחתום במקומו והנתבע 1 לא הסכים לכך ועמד על כך שהתובע יחתום בעצמו.

הניתוח הסתיים שהתובע נתפר, בהמשך כשחזר מדמם הנתבע 2 תפר לו שוב את התפרים.

למחרת התובע קיבל תותבת זמנית חלקית נשלפת, משהתובע לא הסתדר איתה הותאמו לו גשרים בלסתות העליונה והתחתונה.

הנתבע 2, מומחה לשיקום הפה העיד כי הוא פגש את התובע במרפאתו של הנתבע 1 ביום 18.12.17, נערכה לו בדיקה קלינית, נראה כי לתובע חסרות הרבה שיניים וכן סימני דלקת בחניכיים, הוצעו לתובע מספר כיווני טיפול אפשריים עם סיכונים וסיבוכים אפשריים. בשלב הזה טרם היו צילומים של פה התובע.

ביום 28.12.17 הגיעו הצילומים לנתבעים, התובע הגיע למרפאה וקיבל סקירה של מצבו ועל דרכי הטיפול השמרני והיותר רדיקאלי. האבחנה הייתה שלשיניים אין פרוגנוזת שיקום ושימור, הוסברה לתובע בפרוטרוט תוכנית הטיפול ונקבע מועד לתחילת הטיפול. הנתבע 2 טוען כי התובע הוא זה שביקש שיבוצע טיפול מקיף וקצר. בשל רפלקס ההקאה של התובע, הוא ביקש שהניתוח יהיה בסדציה עמוקה.

שהתובע הגיע לטיפול ב- 10.2.18, הוא ידע בפני איזה טיפול הוא עומד. התובע הגיע לטיפול עם בדיקות דם עדכניות ותרשים א.ק.ג, הכל כבר הוסבר לו בעבר.

לאחר הניתוח הכירורגי התובע שוחרר לביתו עם תפירה מלאה, בהמשך שהגיע עם הדימום בפניו, שכנראה פרץ עקב פתיחת אחד התפרים, הנתבע 2 שוב תפר לו את המקום.

המרדים מטעם הנתבעים ד"ר ארסלן אבו מוך (להלן- ד"ר אבו מוך), שהוא רופא מתמחה ברפואה פנימית בתל השומר ועם הכשרה לבצע סדציה מתונה מטעם משרד הבריאות ובי"ח שיבא, העיד כי הנתבעים והוא ישבו במשרד עם התובע. הנתבע 2 הסביר לו ארוכות על ההליך שעומד להתבצע. ד"ר אבו מוך עיין בתוצאות בדיקות הדם של התובע ומשך את תשומת ליבו ערכי הסוכר הגבוהים של התובע. ד"ר אבו מוך הבחין במבט חיצוני כי שיניו של התובע אינם שמורים היטב יחסית לגילו.

ד"ר אבו מוך הסביר לתובע על כל הליך הטשטוש שהוא הולך להעביר אותו, רק לאחר ההסברים הוא החתים אותו על טופסי ההסכמה.

ד"ר אבו מוך העיד כי התובע קיבל הסבר מפורט גם מהנתבעים. הסדציה עצמה עברה באופן תקין, בסופה התובע התעורר בהדרגה, נשאר להשגחה ושוחרר לביתו מלווה בבני משפחתו.

חוות הדעת שהוגשו ע"י הצדדים  

מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר שלמה ברק (להלן- ד"ר ברק) מיום 12.1.20.

ד"ר ברק מצא כי הרשומות הרפואיות של הנתבעים היו חלקיות ולקויות ולא שיקפו את מהלך הטיפול שבוצע בפועל. לא נרשמו תלונותיו של התובע כאשר הגיע לטיפול, אין רישום של הממצאים הרנטגניים של השיניים, חניכיים ולסתות. לא נרשמה הסיבה וההצדקה לבצע עקירת 17 שיניים בשתי הלסתות. לא נרשם הטיפול הנוסף בערב בו בוצעה תפירה ואף לא נרשם כי בוצעו כתרים זמניים בשתי הלסתות.

בטרם שיקום ועקירה כה נרחבים, לא נבדק מצב החניכיים.

לדעת ד"ר ברק, הנתבעים הפרו את סעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו- 1996 ולא מסרו לתובע הסברים על מהות הניתוחים שהוא אמור לעבור, על סיכויי קליטת השתלים ועל הכאבים והנפיחויות שיהיו מנת חלקו כתוצאה מההשתלות. לא עדכנו אותו בדבר העקירות הנרחבות שהם מתכננים לבצע, נאמר לו כי יבוצעו 3 שתלים באזור חוסר השיניים 26, 37 ו- 47.

החתמת המטופל בסמוך לביצוע הניתוח ובעודו מתוח ולחוץ, אינה מהווה הסכמה מדעת לביצוע הניתוח.

הנתבעים לא ביצעו צילומי סטטוס מסוג מקבילית וצילומי נשך כנדרש.

בטרם הטיפול היה על הנתבעים להפנות את התובע לבדיקה וטיפול אצל מומחה חניכיים, כדי לדעת את מצב החניכיים לאשורו. היה על הנתבעים להפנות את התובע לשיננית.

היה צריך לעקור רק את שן 27 בלסת העליונה ושתי שיני בינה תחתונות 38 ו- 48, שאר 14 העקירות היו מיותרות, שיניים אלו יכלו להיוותר בפה התובע לעוד שנים רבות.

7 טיפולי השורש שבוצעו בשיניים 23, 45, 44, 43, 33, 34, ו- 35 היו מיותרים. לא צויין ברישום הרפואי הסיבה לכך ולא בוצעו צילומי רנטגן אבחנתיים.

הכתרים הזמניים על השיניים והשתלים נבנו בצורה לקויה.

מבחינת פיצוי כספי: יש להשיב את מה ששולם עבור 14 עקירות ללא הצדקה, 7 טיפולי שורש ללא הצדקה ו- 13 שתלים ללא הצדקה (היה צריך לבצע 3 שתלים, מבנים וכתרים בלבד לשיקום חוסר שיניים 26, 37 ו- 47). .

בעתיד יהיה צורך:

להחליף 13 שתלים בשתי הלסתות כל 15 שנה, 3,500 ₪ לשתל, סך הכל 40,500 ₪.

להחליף 13 מבנים בשתי הלסתות כל 15 שנה, 1,200 ₪ לשתל, סך הכל 15,600 ₪.

להחליף 11 כתרים לסת עליונה (ללא כתר 26 ) 12 כתרים לסת תחתונה ( ללא כתרים 37 ו- 47 ), סך הכל 23 כתרים, מידי 10 שנים, 2,500 ₪ לכל כתר, סך הכל: 57,500 ₪.

מבחינת נכויות, בגין אובדן 14 שיניים בלסת התחתונה והעליונה עם אפשרות לשיקום באמצעות שתלים וכתרים: 3.5% לפי סעיף 74 (2) (II ).

מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר גלפן עודד (להלן- ד"ר גלפן) מיום 20.4.21.

ד"ר גלפן סבור כי הבדיקות שנעשו ע"י הנתבעים היו בדיקות מלאות, הצילומים שנעשו סיפקו תמונה ברורה בשילוב עם בדיקת עומק כיסים. אכן צילום סטטוס "מהווה כלי אבחנתי מעולה", אך לאור מצב התמיכה הגרמי הגרוע, גם הצילומים הפנורמיים שנעשו היו מספקים.

על פי הצילום הפנורמי שנעשה בטרם הטיפול, הודגמה אבנית תת חניכית רבה ואובדן תמיכה גרמית אנכי מתקדם מאוד ומודגש בשיניים רבות.

בלסת העליונה, שן 17 בבקיעת יתר משמעותית עם אובדו תמיכה גרמית.

שיניים 13 ו- 16 תומכות תח"ק, שיניים אלו עם איבוד תמיכה גרמית.

שן 12 עם איבוד תמיכה גרמית של יותר ממחצית השורש.

שיניים 11, 21 ו- 22 עם אובדן תמיכה גרמית מתקדם של שני שליש מאורך השורשים.

שן 23 עם איבוד תמיכה גרמית של מחצית השורש, גם בשיניים 24 ו- 25 יש בין היתר איבוד תמיכה של כשליש מאורך השורש. בשן 27 יש טיפול שורש ומבנה מתכתי נרחב, לשן פרוגנוזה גרועה בשל נגע גרמי מהותי ואובדן תמיכה גרמית באספקט המזיאלי.

בלסת התחתונה שן 38 היא עם פרוגנוזה אבודה. בשן 36 יש אובדן תמיכה גרמית אנכי של יותר משליש מאורך השורשים, שיניים 33-35 אובדן תמיכה גרמית של כשליש מאורך השורשים. גם לשיניים 43-45 אובדן תמיכה גרמית של כשליש מאורך השורשים.

בשיניים 32-42 יש צבר אבנית רב מאוד ואובדן תמיכה גרמית אנכי מתקדם. שיניים 31-41 נראות אבודות. בשן 46 יש אובדן תמיכה גרמית אנכי מתקדם ונגע גרמי מהותי במסעף ובאספקט הדיסטלי. שן 48 נראית ללא תמיכה גרמית ומיועדת לעקירה מיידית.

ד"ר גלפן מצדיק את עקירת השיניים בשל תמיכה גרמית מופחתת מאוד כאמור לעיל, ובשל חוסר יכולתן לשמש מאחזות לתח"קים חדשות שתשמשנה את התובע במסגרת שיקום פיו.

ד"ר גלפן גם הצדיק את טיפולי השורש שביצעו הנתבעים.

ד"ר גלפן העריך כי התובע, שהוא אדם משכיל ונבון, לא היה מסכים לטיפול בטשטוש רק בכדי לעקור 3 שיניים בלבד, סביר כי הוא ביקש לבצע טיפול נרחב. על פי הרשומה הרפואית נראה כי נערכה הכנה טרום ניתוחית נכונה וכי ננקטו כל המהלכים הנדרשים. התובע נחשף לתוכנית הטיפולים זמן רב בטרם הניתוח, והוא יכול היה לתהות על תכולתה של התוכנית מבעוד מועד. התובע חתם על הסכמה לטיפול ביום הניתוח אך את פרטי הניתוח הכיר מלפני כן.

השתלים שהושתלו אצל התובע היו תקינים, וגם ד"ר ברק לא חושב אחרת. בעת בדיקת התובע ע"י ד"ר גלפן פיו כבר היה משוקם, והרופא המשקם השתמש בשתלים אלו.

חוות דעת מומחה בית המשפט  

מטעם בית המשפט מונה כמומחה רפואי ד"ר אופיר רוזנר (להלן- ד"ר רוזנר) שערך את חוות דעתו ביום 29.12.21 . מבין שלושת המומחים רק מומחה בית המשפט הגיע להיחקר בבית המשפט.

לפי ד"ר רוזנר התובע עבר עקירה של 17 שיניים ( על פי הרשומה הרפואית שיניים מספר: 11, 12, 16, 17, 21, 22, 24, 25, 27, 31, 32, 36, 38, 41, 42, 46 ו- 48 ) והושתלו לו 14 שתלים.

הבעיה הבסיסית של התובע הייתה מחלת חניכיים, ובטרם המעבר להליך כירורגי היה צריך להתגבר על בעיית החניכיים. מחלת החניכיים נגרמת מנוכחות חיידקית ספציפית, וקשורה גם לגנטיקה וכן לסכרת ועישון הקיימים אצל התובע.

לדעת ד"ר רוזנר היה צורך לנקוט בגישה משמרת ושמרנית בשיניים הקיימות. על פי הפרקטיקה והספרות כאשר יש בעיית חניכיים לא פתורה הרי שגם השתלים לא יחזיקו מעמד לאורך זמן.

הטיפול המיטבי היה צריך להיות ויתור (עקירה) על שיני הבינה התחתונות לצד הטוחנות הקיצוניות העליונות, לאחר טיפול במחלת החניכיים והחלפת הכתרים הקיימים עם טיפולי שורש נלווים, ניתן היה לשמר את יתר המשנן, ואז לשקול הוספת שתלים שמאליים עליונים (לא יותר משניים) עם הרמת סינוס באזור ושיקומם. בתום הטיפול היה צריך להמשיך עם תחזוקה פריודונטאלית על מנת לשמר את בריאות החניכיים.

העובדה שהתובע מעשן הייתה ידועה לנתבע 1 (זה צויין ברשומה הרפואית). העישון יכול להפריע להליך הכירורגי ולמרות זאת הנתבעים נקטו בהליך זה, על אף שעניין העישון לא נפתר.

ההסכמה שניתנה ביום הטיפול אין בה די לאור היקף הטיפול (עקירות שיניים, התקנת שתלים והשתלת עצם), היה צורך ליידע מראש את התובע. הנתבע 1 הוא זה שחתם על טפסי ההסכמה. היה ראוי כי הסברים והחתימה יהיו מבעוד מועד בעת הפגישה הראשונית, ולא היה מקום להחתים בטרם הניתוח. היה מקום לאפשר לתובע הליך של שאלות ובירורים.

ברשומה הרפואית לא מצויין מדוע לא נתפרו תפרים ביום הניתוח אלא רק למחרת. כמו כן לא נראה תיעוד מצד המרדים, מדוע מנע מהמנתח לסיים את הניתוח עם התפרים כמקובל באותו יום ולא למחרת.

לא נראו טפסי הסכמה לטיפול שורש שנעשה.

אם כל ההליך ארך 5 שעות, לא נראה שהיה זמן לבצע טיפול מושלם של 7 טיפולי שורש. לא ניתן הסבר לכדאיות טיפולי השורש, שמא הייתה חלופה לטיפולים אלו. על פי ד"ר רוזנר "על פניו, נראים טיפולי הורש הללו כמיותרים".

מבחינת הנכות, ד"ר רוזנר מצא לאמץ את הנכות שקבע ד"ר ברק, כמו כן הוא מקבל את עלויות הפיצוי שהעריך ד"ר ברק, וזו כוללת גם את עלות חידושי טיפולי השורש הצפויים בשבע השנים בהן בוצעו טיפולי השורש.

דיון והכרעה

לאחר עיון בכל החומר שהוגש בפניי בטענות הצדדים ובסיכומיהם מצאתי כי יש לקבל את התביעה אם כי בחלקה. להלן הנימוקים.

בעניין ת"א (ש' הרצליה) 14535-02-19 פלונית נ' ד"ר אבניאלי (5.5.22 ) דנתי בשלבי הבדיקה המשפטית שיש לבצע בתביעות של רשלנות רפואית. אביא כאן את עיקרי הדברים.

נסיבות התיק שבפנינו מעלות בפנינו את השאלות הבאות:

• האם הייתה רשלנות בטיפול מצד הנתבעים? האם הייתה רשלנות מצד הנתבעים בטרם ביצוע הניתוח מבחינת הבדיקות שנעשו לתובע? האם הטיפול בתובע היה טיפול נדרש ונחוץ או מיותר?

• האם הרשומה הרפואית שערכו הנתבעים הייתה תקינה, והאם יש מקום להעברת נטל ראיה לנתבעים?

• האם הייתה הסכמה מדעת של התובע לטיפול?

• האם הייתה פגיעה באוטונומיה של התובע?

המדובר במושגים הקשורים זה בזה, אך לא בהכרח הדרים בכפיפה אחת זה עם זה. אדון עתה במושגים אלו.

השאלה הראשונה אותה יש לבדוק היא האם הייתה רשלנות בעצם הטיפול. ככל שהתשובה לכך חיובית, הרי שהתובע זכאי לקבל את כלל ראשי הנזק המוכרים בדיני הנזיקין, בהתאם לראיות שיונחו בפני בית המשפט.

נפסק, כי אם הוכחה רשלנות במתן הטיפול, שוב אין צורך לבדוק האם התקיימה גם רשלנות בשל היעדר הסכמה מדעת.

"מכאן, שאנו נדרשים לדוקטרינת ההסכמה מדעתרק במקרים בהם לא הוכחה התנהגות רשלנית בנוגע לעצם הטיפול הרפואי,  שהרי, אם הוכחה רשלנות בטיפול עצמו, ממילא, אין מקום להיזקק לדוקטרינת ההסכמה מדעת שהיא אינהרנטית להתרשלות בטיפול הרפואי. ברור כי התנהגות רשלנית (לגבי עצם הטיפול הרפואי) נעשית בנסיבות של העדר הסכמה מדעת. במקרים אלה יחוב הרופא בגין מתן טיפול רפואי רשלני ולא בגין הפרתו את חובת הגילוי וההסבר" (הדגשה במקור. ת.א (מחוזי חיפה) 869/06 כהן נ' שירותי בריאות כללית (נבו 20.10.09 ). סעיף 67 להלן- עניין כהן)).

ככל שלא תוכח הרשלנות בטיפול הרפואי, אנו עוברים לבדוק האם ישנה רשלנות באי קבלת הסכמה מדעת.

סוגיית ההסכמה מדעת מוסדרת בסעיף 13 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו- 1996 (להלן- החוק).

סעיף 13(א)לחוק קובע כי:

"לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה".

סעיף 13 (ב) לחוק מוסיף וקובע:

"לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע".

בעניין כהן נקבע, כי מסירת המידע אודות הטיפול הרפואי הנדרש, יהיה רק בעניין אופציה טיפולית קיימת או הימנעות ממנה:

" דוקטרינת ההסכמה מדעת חלה, לטעמי, רק בהתייחס לחובת הרופא למסור למטופל את כל המידע הרלוונטי לגביאופציה רפואית טיפולית קיימת, לרבות הימנעות ממנה. מובן כי בהעדר אופציה רפואית בפרקטיקה המקובלת, לא חלה על הרופא חובת הגילוי וההסבר אודותיה (והשווה, הימנעות הרופא מלמסור לחולה פרטים שאינם רלוונטים להחלטתו, לא תביא לחיובו בפיצוי...) מכאן, שאי מתן הסבר למטופל אודות טיפול רפואי שאינו מהווה כלל אופציה טיפולית בהוויה הרפואית המקובלת, אינה מהווה הפרת חובת הגילוי של הרופא כלפי המטופל, וממילא, אינה מהווה התרשלות." (הדגשה במקור. סעיף 65).

כן יעויין גם בע"א 143/08קרצמן נ' שירותי בריאות כללית (נבו 26.5.10), שם נקבע שיש חובה למסור מידע שנזקק לאדם סביר בכדי לגבש את עמדתו. אין חובה למסור מידע שלא נצרך לגיבוש ההחלטה.

בעניין טיב ההסכמה נקבע בעניין כהן כי "אם ניתן למטופל טיפול רפואי בהעדר הסכמה מדעת והטיפול כשל (לא בשל רשלנות), והוכח כי לו היה המטופל מקבל הסבר הוא היה נמנע מקבלת הטיפול, כי אז מתקיים הקשר הסיבתי בין ההתנהגות העוולתית – הפרת חובת הגילוי ואי מתן הסבר - לבין הנזק.זוהי הקונסטרוקציה הקלאסית לדוקטרינת ההסכמה מדעת. " (סעיף 66 ).

רק כאשר מתברר שלא הוכח כי העדר ההסכמה מדעת הייתה מונעת את הטיפול, במקרה זה שלא הוכחה לא רשלנות בטיפול ולא רשלנות לאי קבלת הסכמה מדעת, אנו נזקק לדוקטרינה של "פגיעה באוטונומיה".

בעניין כהן, בית המשפט סיכם את את "סדר העבודה" עם המושגים הרלבנטיים לתיקי רשלנות רפואית:

"השלב הראשון- ברגיל, התרשלות בביצוע ההליך הרפואי עצמו מקימה עילה בגין עוולת הרשלנות. במקרה כזה,איןמקום להידרש לדוקטרינת ההסכמה מדעת, וממילא אין להידרש לפגיעה באוטונומיה. רק במקרים בהם לא הוכחה התרשלות בעצם ביצוע ההליך הרפואי, יש לעבור לבחינתהשלב השני- האם ההליך בוצע בהעדר הסכמה מדעת. תשובה שלילית תביא לדחיית התביעה בעילת הרשלנות. רק תשובה חיובית תוביל לבחינתהשלב השלישי– קיומו של קשר סיבתי בין העדר ההסכמה לבין הנזק (על אף שלא הוכחה רשלנות בטיפול- י"ב). קיומו של קשר סיבתי כזה, יקים את עוולת הרשלנות, רקהעדרו של קשר סיבתי, יוביל לבחינתהשלב הרביעיוהאחרון – בחינת קיומה של פגיעה באוטונומיה.

כלומר, תנאיםמצטבריםלפיצוי בגין העדר הסכמה מדעת הם - העדר התרשלות בעצם הטיפול הרפואי, הפרת חובת הגילוי וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק.

תנאיםמצטבריםלפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה הם - העדר הסכמה מדעת (התנהגות עוולתית) והעדר קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק." (הדגשות במקור. סעיף 71).

ובעניין ע"א 1303/09 קדוש נ' בי"ח ביקור חולים, פד"י ס"ה (3) 164 (להלן- עניין קדוש) נכתב כדלקמן:

"כאשר מוכחת רשלנות בטיפול הרפואי (על רכיבי הנזק והקשר הסיבתי), ממילא אין טעם לדון בהפרת חובת הגילוי והעדר הסכמה מדעת. אם לא הוכחה רשלנות בטיפול הרפואי עובר בית המשפט לבחון את העילה של הפרת חובת הגילוי והיעדר הסכמה מדעת (על רכיב הנזק והקשר הסיבתי). משלא הוכחה עילה של היעדר הסכמה מדעת, או אז נדרש בית המשפט לבחון קיומה של פגיעה באוטונומיה (ע"א 7952/98 חכם נ' קופ"ח כללית)"...

נפנה עתה לבדיקת הרשלנות בטיפול.

רשלנות בנוגע לטיפול עצמו

בעניין הוכחת הרשלנות הרפואית נקבע:

"בתביעת נזיקין בעילת רשלנות רפואית, על התובע להוכיח שקיימת כלפיו חובה שהופרה, שנגרם לו נזק ושקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. נטל הוכחת הקשר הסיבתי, מוטל על התובע. נטל זה עליו להרים בהסתברות של למעלה מ-50%. עמד התובע בנטל, יקבל את מלוא נזקיו; לא עמד בכך, מפסיד הוא את מלוא תביעתו." 

(ע"א 1892/95קאסם נ' שב"ספד"י נ"א (2) 704).

נפסק כי השאלה האם הפר רופא את חובת הזהירות שהוא חב למטופל צריכה להיבחן על פי"סטנדרט הטיפול הרפואי הסביר בעת ההפרה. אין לבחון את סטנדרט הטיפול הסביר בראייה מאוחרת או ב'חוכמה שלאחר מעשה' (hindsight)"

(ע"א 4975/05לוי נ' מור(נבו, 20.3.08),ע"א 323/89קוהרי נ' מד"י(נבו, 21.2.91,ע"א 3066/99 שטרן נ' מרכז הרפואי שיבא (לא פורסם) ).

קיומה של חובת זהירות מושגית של הרופא, נקבעת בהתאם לכל מקרה ומקרה.

נפסק כי כאשר רופא בוחר באופציה טיפולית סבירה ומוכרת בעולם הרפואה, מבין מספר אופציות שכל אחת מהן טומנת בחובה סיכון למטופל לא בהכרח שהדבר ייחשב כרשלנות (עניין קוהרי לעיל, ע"א 2087/08 מגן נ' שירותי בריאות כללית, סעיף 5 והאסמכתאות שם (נבו, 12.8.2010). ת.א 27084-04-14 (ש' חיפה) גוזלן נ' רחמיאל (נבו 1.4.18 ועוד)).

מהכלל אל הפרט

לאחר שעיינתי בחוות דעת שהוגשו בפניי ושמעתי את ד"ר רוזנר מומחה מטעם בית המשפט שהעיד בפניי, מצאתי לאמץ את רוב קביעותיו. מומחה בית המשפט פועל כידו הארוכה של בית משפט ורק במקרים נדירים, יסטה בית המשפט ממסקנותיו הרפואיות. מקרה זה אינו אחד מהם (יעויין בע"א 3212/03נהרי נ' דולב ( נבו 24.11.05 ( וכן בעניין ע"א 8288/00קרנית נ' סאמי ( נבו 24.7.01 ).)

אפרט עתה את פרטי הרשלנות של הנתבעים.

טיפול מקדים במחלת החניכיים ועקירה מיותרת של השיניים

ד"ר רוזנר סבור כי רשלנותם הראשונה של הנתבעים הייתה בכך שלא טיפלו ראשית בבעיית החניכיים של התובע ועוד בטרם ביצעו את ההליך הניתוחי. ד"ר רוזנר כתב כי מהתיעוד הרטגני הייתה מחלת חניכיים מתקדמת שהייתה הקיימת, הוא הוסיף:

" אין זה מקובל כלל ועיקר להמשיך לשלבים של כירורגיה מתקדמת טרם הושגה שליטה על הגורם האטיולוגי, קרי- מחלת החניכיים" מחלה זו נגרמת לדעת המומחה כתוצאה מנוכחות חיידקית ומקבלת חיזוק מגורמים גנטיים וכן גם מסכרת ועישון שהיו קיימים אצל התובע. ד"ר רוזנר ציין כי הנתבע 1 העיר ברישום הרפואי כי התובע מעשן. לכן בכדי לטפל במחלת החניכיים יש להיזקק ראשית לפתור את בעיית העישון המפריעה לטיפול הכירורגי (עמוד 20 ש' 23 ).

על פי הרישום הרפואי מיום הניתוח (10.2.18 ) בשאלון הרפואי צויין בהערות כי התובע "מעשן, מודע לזה שעישון מפריע לריפוי, מודע שעישון מוריד מסיכויי הצלחת הטיפולים הכירורגיים", מה שמעלה את השאלה, מדוע הנתבעים לא טיפלו בבעיית העישון אם היא מפריעה להליך הכירורגי, בטרם התחלת ההליך הכירורגי?

ד"ר רוזנר קבע בחוות דעתו, בהסתמך על עדויות והוכחות מהספרות העולמית, כי אם מחלת חניכיים לא מטופלת כדבעי, היא תתקוף בהמשך שתלים קיימים, ותפגע בשרידותם לטווח הארוך.

" זה אומר שיש כאן מחלת חניכיים מתקדמת וחמורה, המשמעות הטיפולית היא שאתה צריך לפעול למען שהכיסים האלה יהיו כיסים רדודים... כי שיניים עם כיסים סביבם ברי תחזוקה זה שיניים שיכולות לשרת אותך לשנים ארוכות."

(עמוד 14 ש' 4-7 )

על הנתבעים, שאינם מומחים בתחום החניכיים, היה להפנות את התובע בטרם הטיפול הכירורגי, למומחה חניכיים לטפל בבעיית החניכיים.

"אני לא הייתי מתחיל טיפול שאני לא רואה מראש שננקטו כל הצעדים שהוא יצליח." 

(עמוד 30 ש'3-4)

ד"ר רוזנר סייג עצמו והעיד שלא בכל מקרה בו יש למטופל מחלת חניכיים אזי יש תמרור "אין כניסה" לשתלים " אני רק אומר...תשיג שליטה על מחלת חניכיים תשיג שיתוף פעולה אז אפשר להתקין שתלים כי בסך הכל השתלים זה דברים שהמטופל ייהנה מהם". ואולם, אין הדבר אומר, כדעת הנתבעים בסיכומיהם, כי לדעת ד"ר רוזנר היה מקום לבצע את השתלת השתלים כפי שביצעו אותם הנתבעים, והמדובר באופציה סבירה אל מול הצעתו לטיפול. ד"ר רוזנר סבור כי הנתבעים התרשלו בטיפול שנבחר על ידם, דעתו זו לא השתנתה במהלך חקירתו. כל שאמר הוא שאין התוויה חד ערכית לפיו לכל מי שיש בעיית חניכיים אין להשתיל אצלו כלל שתלים. ניתן לשים שתלים גם שיש בעיית חניכיים, אך לא במספר כה רב כמו בנדון שבפנינו.

(שם, ש' 3-8 וכן עמוד 21 ש' 4-10 אופן הטיפול בכיסי החניכיים)

לדעת ד"ר רוזנר רק אחרי טיפול במחלת החניכיים, היה מקום לבצע טיפול עקירתי, וגם הוא חלקי, רק של שיניים 17, 27, 38 ו- 48 ( עמוד 26 ש' 7-11 ).

"לאחר טיפול המחלת החניכיים והחלפת הכתרים הקיימים עם טיפולי שורש נילווים, ניתן היה לשמר את יתר המשנן ולשקול הוספת שתלים שמליים עליונים (לא יותר משניים עם הרמת סינוס באזור ושיקומם" (הדגשה במקור)

וכן:

"אתה שופט את הממצאים שממולך, אם דרך הטיפול שננקטה היא דרך של ויתור על

  שיניים  בשנת 2017 2018 אז מתפקידי זה לבוא ולומר שלא זו דרך הטיפול שצריך היה

לנקוט בה, כי הממצאים מראים שזאת דרך הטיפול שנקטו בה, זה ויתור על 17

שיניים." (הדגשה לא במקור. עמוד 19 ש' 12-15 )

הנה כי כן, הטיפול הכירורגי היה מוקדם. היה צריך ראשית לטפל במחלת החניכיים, בכדי לשפר את קליטת השתלים בהמשך ולא לבצע הליך עקירתי כה נרחב.

יצויין כי ד"ר רוזנר העיד שהסיכוי לכך שטיפול החניכיים (כיסים של 8 מ"מ) יחזיק מעמד לטווח ארוך הוא נמוך. טווח ארוך מוגדר בספרות בין 5 ל- 7 שנים (עמוד 14 ש' 10-18 ), מכאן הנתבעים רצו להסיק שממילא טיפול החניכיים אינו אפקטיבי ולכן לא היה צורך להמתין עם העקירות, ולבצען מיידית. אני דוחה טענות אלו ומקבל את תשובות התובע לכך בסיכומיו. ראשית המועד שננקב למשך 5-7 שנים הוא מועד סטטיסטי, וייתכן שטיפול החניכיים יחזיק מעמד זמן רב יותר, שנית, אם נקבע שראשית יש לבצע טיפול חניכיים בטרם הטיפול הכירורגי, לא נשמעת סבירה הטענה כי אם ממילא טיפול מחלת החניכיים יחזיק מעמד רק 5-7 שנים, אז יש לוותר עליו ומיד יש לבצע הליך עקירה כה נרחב של 17 שיניים בפעם אחת. בנתונים אלו ודאי הוא שיש לתת סיכוי לטיפול השמרני על פני הליך העקירה, ובכך לשמר את השיניים הטבעיות.

אבקש להדגיש כי ד"ר רוזנר כתב בחוות דעתו באופן ברור אודות מחלת החניכיים שנצפתה בצילומי הרנטגן. בעדותו בבית המשפט הוא העיד כי המשמעות של מחלת החניכיים היא אובדן תמיכה גרמית (עמוד 12 ש' 18-29) , פרט שלא צויין בחוות הדעת. הנתבעים בסיכומיהם ביקשו ללמוד מכך שגם המומחה מודה שלאור אובדן התמיכה הגרמית, לא היה מנוס מלבצע את העקירה הנרחבת שביצע הנתבע 2. איני מקבל זאת. ד"ר רוזנר היה איתן בדעתו כי הטיפול שנעשה בשלב בו הגיע התובע היה מיותר והיה צורך לבצע בתחילה טיפול שמרני. ד"ר רוזנר קבע את קביעותיו על אף שהוא היה מודע לכך שמחלת חניכיים גורמת לאובדן תמיכה גרמית, אבל כאמור לדעתו היה צריך ראשית לטפל באובדן התמיכה ולא מיד לגשת לעקירה. בעניין זה ד"ר רוזנר לא שינה את עמדתו.

הערה נוספת: הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי התווית טיפול חניכיים מקדים לתובע בטרם טיפול כירורגי לא עומד במבחן המציאות, לאחר שהתברר כי התובע לא מקפיד על טיפול בשיניו ומזניח את אותן. כך לדוגמא שן 45 שהייתה בריאה נעקרה בהמשך בשל הזנחה, מה שמוכיח שממילא תוכנית הטיפול שהציע ד"ר רוזנר לא הייתה ישימה. אני דוחה זאת. התובע עצמו העיד כי הוא מנסה לטפל בעצמו ולהקפיד יותר על בריאות החניכיים, כך הוא העיד שהוא מקפיד יותר על הברשת השיניים בבוקר ובערב וכן משתמש במכשיר מיוחד המתיז מים לתוך שיניו (עמוד 65 ש' 4-7 ). מכאן שיש לומר דווקא שקיים סיכוי כי טיפול במחלת החניכיים בעתיד יישא פירות.

לסיכום: אני מקבל את עמדת ד"ר רוזנר וקובע כי העקירות שבוצעו היו נרחבות ומיותרות, היה צריך לבצע עקירות מעטות, לכל היותר של 4 שיניים. טיפול זה של הנתבעים היה רשלני.

טיפולי השורש שנעשו במהלך ההליך הכירורגי היו מיותרים  

גם בעניין זה מצא ד"ר רוזנר כי הנתבע 2 התרשל.

התובע עבר במהלך הניתוח הכירורגי 7 טיפולי שורש (בשיניים 23, 33, 34, 35, 43, 44 ו- 45 ). ברשומה הרפואית לא צויין הטעם לביצוע טיפולים אלו והכדאיות בטיפול זה, או שמא הייתה קיימת חלופה נאותה לטיפולי שורש אלו. ד"ר רוזנר ציין כי אם כל הטיפול הכירורגי ארך 5 שעות שבמהלכו בוצעו עקירות כה רבות והותקנו 14 שתלים, אזי לא נותר זמן מספק לבצע 7 טיפולי שורש כדבעי.

ד"ר רוזנר סיכם וקבע: "על פניו – נראים טיפולי השורש הללו כמיותרים".

מצאתי לקבל ואמץ גם קביעה זו של ד"ר רוזנר.

האיחור בביצוע התפרים שלאחר הניתוח

ד"ר רוזנר ציין כי ברשומה הרפואית לא צויין כי נתפרו תפרים ביום הניתוח אלא למחרת. ד"ר רוזנר לא ראה בתיעוד הרפואי של המרדים, מדוע הוא מנע מהמנתח לסיים את הניתוח עם התפרים, כמקובל ביום הניתוח.

התובע טען כי בהמשך הערב לאחר ביצוע הניתוח, הוא חזר מדמם למרפאת הנתבעים ובשלב זה התבצע הליך תפירה נוסף, לאחר שנאמר לו שלא ניתן היה לתפור את החניכיים בסוף הניתוח, עקב בעיות בהרדמה, נפילות חמצן ומכיוון שהוא "השתולל". נובע מדברי התובע כי הוא עזב לראשונה את מיטת הטיפולים ללא תפירה. הנתבעים מכחישים זאת, הם טוענים כי בסוף הניתוח התבצעה התפירה כדבעי, ובהמשך הערב שהתובע חזר מדמם, התברר כי התפרים נפתחו ולכן בוצעה תפירה נוספת.

במהלך החקירה הנגדית הודה ד"ר רוזנר כי הקביעה שהתפירה נעשתה רק למחרת היום, נלמדה מגרסת התובע, אך המומחה הודה כי "פספס" בעניין זה את הרשומה הרפואית שבה צויין במפורש כי נעשו תפרים נספגים בסוף הניתוח, כך שהאמור בחוות הדעת לפיה ביום הניתוח לא נתפרו תפרים, אינו נכון.

למרות "פספוס" ד"ר רוזנר ציין עמדתו המקצועית העומדת בבסיס חוות דעתו לא השתנתה: "זה לא משנה מקצועית את סדר הטיפולים שהוא צריך לעבור" ( עמוד 36 ש' 7-12 וכן עמוד 43 ש' 10-12 ).

אציין כי התברר שבסוף הטיפול בוצע לתובע צילום פנורמי, לשאלה אם זה נראה סביר כי יתבצע צילום פנורמי כאשר הפה מדמם ללא תפרים, ענה המומחה כי הדבר אפשרי באופן תיאורטי מכיוון שצילום פנורמי הוא צילום חיצוני ( עמוד 36 ש' 4-6 ), בעיני לא סביר כי הנתבעים ישלחו את התובע לביתו לאחר ניתוח כה קשה ומורכב כאשר פיו מדמם, כך שיותר סביר בעיני כי הצילום בוצע כאשר התבצעו התפרים.

סוף דבר, מהרשומה הרפואית עולה כי בסוף הניתוח פיו של התובע נתפר. הדבר תואם את גרסת הנתבעים בעניין זה. לא נראית בעיני סבירה גרסת התובע כי הוא שוחרר לביתו בשלב הראשון כאשר פיו לא נתפר למרות הליך כה מסובך שהוא עבר, ורק בהמשך הערב הוא פיו נתפר. בעניין זה ד"ר רוזנר לא דק פורתא, לפיכך מצאתי לקבוע כי בסוגיה זו לא התרשלו הנתבעים.

משנקבעה רשלנות הנתבעים, שוב אין מקום לבחון את שאלת ההסכמה מדעת ואת סוגיית הפגיעה באוטונומיה.

נזק התובע

פיצוי עבור הטיפול הנצרך

ללא כל ספק כי מצב המשנן של התובע היה קשה בעת שהוא הגיע לטיפול אצל הנתבעים. הנתבעים אינם אחראים למצב הקשה של המשנן עובר לטיפול אצלם.

בכדי לתקן את מצב המשנן עובר לטיפול אצל הנתבעים, היה צריך לבצע טיפול שטומן בחובו עלות כספית.

בעניין עלות הטיפול של התובע בעקבות ההליך הניתוחי, ד"ר רוזנר סמך ידו על עלויות הטיפול אותם העריך מומחה התובע ד"ר ברק.

הערכת עלות הטיפולים פורטה לעיל:

מבחינת פיצוי כספי: יש להשיב את מה ששולם עבור 14 עקירות ללא הצדקה, 7 טיפולי שורש ללא הצדקה ו- 13 שתלים ללא הצדקה (היה צריך לבצע 3 שתלים, מבנים וכתרים בלבד לשיקום חוסר שיניים 26, 37 ו- 47). .

בעתיד יהיה צורך:

להחליף 13 שתלים בשתי הלסתות כל 15 שנה, 3,500 ₪ לשתל, סך הכל 40,500 ₪.

להחליף 13 מבנים בשתי הלסתות כל 15 שנה, 1,200 ₪ לשתל, סך הכל 15,600 ₪.

להחליף 11 כתרים לסת עליונה (ללא כתר 26 ) 12 כתרים לסת תחתונה ( ללא כתרים 37 ו- 47 ), סך הכל 23 כתרים, מידי 10 שנים, 2,500 ₪ לכל כתר, סך הכל: 57,500 ₪.

להלן הסכומים שנדרשו בסיכומי התובע:

החזר סך הטיפול ששולם בפועל 27,000 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הצמדה מיום 11.2.18.

בתוספת עלויות הטיפול שננקבו בחוות דעת ד"ר ברק סך של 113,600 ₪.

יצויין כי התובע טופל אצל ד"ר עוואודה לאחר הטיפול הניתוחי. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי התובע לא הציג אסמכתאות לטיפולים שעבר אצל ד"ר עוואודה. אין הדבר מדוייק, למוצגי הנתבעים צורף "כרטיס הטיפולים ללקוח" אצל ד"ר עוואודה בין התאריכים 16.2.18 עד 10.9.20 סך הטיפולים בכרטסת הטיפולים הסתכמו בסך של 76,800 ₪. סך זה נמוך מהעלויות שקבעו ד"ר ברק וד"ר רוזנר אך אין הדבר אומר שאין לקבל את הערכת עלות הטיפולים שקבעו המומחים, שכן ייתכן שלא כל הטיפולים שהומלצו ע"י המומחים בוצעו בפועל.

לגבי עלויות ההחלפות בעתיד, התובעת עותרת לעוד החלפה אחת עתידית וזאת בהתחשב בעמדת ד"ר רוזנר אודות הפרוגנוזה של שיניים אלו, סך נוסף של 113,600 ₪. דרישה זו של התובע להחלפה עתידית אחת בעתיד נראית סבירה בעיני, ואולם, בעניין עלות הטיפול העתידי (טיפול אחד בעתיד), אחר שמדובר בעלות שתוצא בעתיד, הרי שיש להכפיל את סך הטיפול 113,600 ₪ במקדם היוון כפול ל- 15 שנה: 0.64 , הסך הינו: 73,000 ₪ במעוגל.

הנתבעת טוענת כי בעתיד ייתכן ומצבו של המשנן יהיה שונה לחלוטין לאור העובדה כי בעתיד על פי ד"ר רוזנר ייתכן שהתובע ממילא ייאלץ לעבור עקירות לו מחלת החניכיים תמשיך להתפתח, כך שהטיפול המוצע ייתכן וכלל לא יתקיים בעתיד. עוד טוענת הנתבעת כי חלק מהטיפול העתידי הוא השתלת שתלים, והרי בטיפול שקיבל התובע אצל הנתבעים הושתלו אצלו שתלים שניתן יהיה בעתיד לעשות בהם שימוש על פי ד"ר רוזנר: "זה לא שהוא צריך עוד פעם חלילה, אני שוב בעד לתחזק את השתלים שיש בפה ולא להתחיל לעקור ולשים שתלים חדשים וכדומה" (עמוד 42 ש' 15-16 ), מכאן שיש להפחית הפחתה מסך הטיפול העתידי. על דרך האומדנה אני מעמיד את סך הטיפול העתידי בשיעור של 45,000 ₪.

נסכם את סך הסכומים להם זכאי התובע:

השבה של עלות הטיפול ששולמה ע"י התובע- 27,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום 11.2.18 (להלן אתייחס לשאלה על הצורך בפיצוי פריט זה).

עלות שתלים מבנה וכתרים לטיפול מיידי: 113,600 ₪.

עלות שתלים, מבנים וכתרים לעתיד: 45,000 ₪.

סך עלות הטיפולים לעבר ולעתיד: 158,600 ₪.

ואולם מסך זה יש לבצע את ההפחתות הבאות.

סך הטיפולים הנ"ל הוא עבור תיקון המצב שיצרה רשלנותם של הנתבעים כפי שהובהר לעיל. ואולם כאמור, הנתבעים לא אחראים על המצב הקשה של המשנן בפי התובע. התובע היה אמור להוציא ממילא סכום כספי עבור הטיפול במצב המשנן עובר לטיפול ע"י הנתבעים.

על פי ד"ר רוזנר, אכן לא היה מקום לעקירה נרחבת, אבל ניתן היה לעקור 4 שיניים (17, 27, 38 ו- 48 ), ובהמשך החלפת כתרים קיימים עם טיפולי שורש נלווים. ד"ר רוזנר כתב כי ניתן היה לשמר את יתר המשנן ולשקול הוספת שתלים שמאליים עליונים (לא יותר משניים), עם הרמת סינוס באזור ושיקומם. בתום הטיפול הסופי צריך יהיה להמשיך בתחזוקה פריודונטאלית בכדי לשמר את בריאות החניכיים.

מה העלות של הטיפולים ה"נכונים" אילולי רשלנות הנתבעים, אליבא דד"ר רוזנר?

על פי ד"ר רוזנר אלו הן העלויות (עמודים 27-28 ):

עקירת 4 שיניים: 3,000 ₪.

שיננית/מומחה חניכיים לטיפול בחניכיים: בין 3,000 ₪ ל- 4,000 ₪. נעריך בממוצע: 3,500 ₪.

טיפולי שורש +מבנים בשיניים 13 ו- 16 בין 15,000 ₪ ל- 20,000 ₪. נעריך בממוצע: 17,500 ₪.

החלפת כתרים שיניים 24 ו- 25 בין 8,000 ₪ ל- 9,000 ₪. נעריך בממוצע: 8,500 ₪.

שתלים ומבנה וכתר לשיניים 26 ו- 27 בין 20,000 ₪ ל- 25,000 ₪. נעריך בממוצע: 22,500 ₪.

סך כל הטיפול הינו: 55,000 ₪.

על פי העיקרון לעיל, יוערך טיפול עתידי אחד נוסף לעתיד, מקדם היוון כפול 0.64 מוכפל ב- 55,000 ₪: 35,200 ₪.

סך כל הטיפול לתובע אילולי הרשלנות הינו: 90,200 ₪.

מכאן שעלות הטיפול היתר בעקבות הרשלנות הוא הפרש 2 הטיפולים:

68,400 ₪ = 90,200 ₪ - 158,600

התובע עותר להחזר של כל הסך שהוא שילם לנתבעים: 27,000 ₪, עבור הטיפול הכושל. כאמור, חלק מפעולות הנתבעים יש להן משמעות לעתיד, כגון עקירת 4 שיניים שאושרה ע"י המומחה (עניין זה "תומחר" לעיל), וכן שימוש בשתלים בעתיד (שגם "תומחר" לעיל), כך שאין מקום לנכות מסכום זה פעם נוספת, ויש לאשרו.

נזק שאינו ממוני

אין ספק כי התובע סבל עוגמת נפש משמעותית כתוצאה מהטיפול הרשלני שעבר.

17 שיניו של התובע נעקרו, 13 שיניים שלא לצורך. בזמן קצר הוא עבר גם מספר רב של טיפולי שורש שלא לצורך. התובע העיד כי הוא מסתובב בידיעה שבפיו נותרו שיניים טבעיות מעטות בלבד. הדבר משפיע על תחושותיו האישיות, על הרגשתו ועל בטחונו האישי. התובע העיד כי הוא חושש להסתובב ולדבר מול קהל והחשש שהטיפול השיקומי (הכתרים) שבפיו יפול. גם אחלם אשתו העידה כי המצב אליו נקלע התובע, פה ריק כמעט משיניים גרם לו לקושי נפשי.

נכותו הרפואית של התובע היא בשיעור של 3.5%.

כמה יש לפסוק עבור פריט זה?

בעניין ת"א (ש' ת"א) 58417-07-17 פלונית נ' מורה (נבו 4.12.21) הנתבע השחיז את כל שיניה של התובעת ועקר 4 שיני בינה – ללא התוויה רפואית מתאימה. השחזת השיניים גרמה לקיצור חיי המשנן. בהמשך התקין הנתבע על שיניה של התובעת כתרים וגשרים שאינם מתאימים. כתוצאה מכך התובעת נאלצה לעבור טיפול משקם נרחב כולל טיפולי שורש, בעתיד היא צפויה לאבד עוד שתי שיניים טבעיות ותידרש לטיפולי החלפה של הטיפול המשקם בעתיד. נפסק בגין נזק שאינו ממוני סך של 100,000 ₪.

באותו פסק דין סקר בית המשפט פסיקה בראש נזק "נזק שאינו ממוני", נביא כאן את תוצאות הסקירה (חלק מפסקי הדין הוזכרו גם בסיכומי התובע):

בת"א 12657-04-15נדון מקרה של גשרים שכשלו עקב רשלנות ונדרש טיפול שיקומי.בגין נזק שאינו ממוני נפסק פיצוי בסך 36,000 ₪ מתוך פיצוי בסכום כולל של 68,000 ₪.

בת"א 60192-02-18נדון מקרה של כישלון שני שתלים דנטליים עקב רשלנות. בגין נזק שאינו ממוני נפסק פיצוי בסך 22,500 ₪ מתוך פיצוי בסכום כולל של 67,100 ₪.

בת"א 16194-04-11נדון מקרה של טיפולים שבוצעו בצורה לקויה וטיפולי שורש מיותרים. עלות השיקום הסתכמה בסך של 113,000 ₪. בגין נזק שאינו ממוני נפסק פיצוי בסך 25,000 ₪ מתוך פיצוי בסכום כולל של 153,000 ₪.

בת"א 17484-06-14נדון מקרה של כישלון טיפול משקם בלסת עליונה עקב רשלנות. בגין נזק שאינו ממוני נפסק פיצוי בסך 25,000 ₪ מתוך פיצוי בסכום כולל של 132,000 ₪.

בת"א 3653-02 נדון מקרה של כישלון טיפול שהצריך החלפת כתרים. בגין נזק שאינו ממוני נפסק פיצוי בסך 14,000 ₪ מתוך פיצוי בסכום כולל של 33,600 ₪.

בת"א 26447-11-14נדון מקרה של עקירת 8 שיניים בריאות ללא הצדקה והשתלות חוזרות שלא צלחו. נגרמה פגיעה עצבית שגורמת לזליגת מזון ונוזלים. הנכות המשוקללת עמדה על 32%. בגין נזק שאינו ממוני נפסק פיצוי בסך 260,000 ₪ מתוך פיצוי בסכום כולל של 732,000 ₪.

בת"א 380-07-11נדון מקרה של ביצוע גשר בלסת תחתונה בניגוד לפרקטיקה הרפואית המקובלת. נפל פגם הן בבחירת הטיפול והן בביצועו. נקבעה נכות נפשית בשיעור 15% כתוצאאה מהטיפול הלקוי. בגין נזק שאינו ממוני נפסק פיצוי בסך 180,000 ₪ (כולל 30,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה) מתוך פיצוי בסכום כולל של כ-381,000 ₪.

בת"א 12023-03נדון מקרה של רשלנות בביצוע טיפולי שורש וביצוע גשרים בלסת עליונה ותחתונה. עלות שיקום הפה על פי מומחה בית המשפט הייתה 564,000 ₪. בית המשפט פסק בפריט עלות שיקום הפה סך של 300,000 ₪. בגין נזק שאינו ממוני נפסק פיצוי בסך 200,000 ₪ מתוך פיצוי בסכום כולל של 540,000 ₪.

הנתבעת הפנתה למספר פסקי דין בסיכומיה.

בת"א 61425-02-18 עבר התובע טיפול של עקירת כל המשנן. נפסק 50,000 ₪ פיצוי בגין נזק שאינו ממוני, מתוך סך של 156,000 ₪ טיפול מתקן.

בת"א 26718-09-18 בוצעה עקירת כל השיניים ושחזור. עלות הטיפול המשקם הייתה 169,000 ₪. נקבעה נכות זמנית של 20% ל- 3 שנים, ונכות צמיתה של 5%. פיצוי בגין נזק שאינו ממוני הועמד על הסך של 60,000 ₪.

בת"א 5588-05-15 נפסק 258,650 ₪ בגין הטיפול הרפואי המתקן ו- 15,000 ₪ בגין טיפול רפואי עתידי וכן 30,000 ₪ בגין נזק שאינו ממוני.

עיון בפסיקה שהובאה מורה כי יש לתת את הדעת, בין היתר, בעת פסיקת הפיצוי בגין פריט זה, לגובה העלות של הטיפול המשקם וכן לגובה הנכות הרפואית. הפיצויים הגבוהים נפסקו כאשר הייתה נכות רפואית גבוהה. הפיצוי בגין נזק שאינו ממוני נע בממוצע בין רבע לשליש מעלות הטיפול המשקם. יש דוגמאות שהוא אף הגיע ל- 50%.

לאחר עיון בטענות הצדדים, בפסיקה שנסקרה, בגילו של התובע ובשים לב לנכותו, לאופי הטיפול שניתן לו ולהיקפו מבחינת מספר עקירת השיניים, ההשתלות, הכתרים וטיפולי השורש, מצאתי כי סך של 60,000 ₪ עבור פריט זה יהלום את נסיבות האירוע, וכך אני פוסק.

הוצאות רפואיות החזר הוצאות ועזרה לעבר ולעתיד

התובע עותר לפיצוי בשיעור 5,500 ₪ עבור הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד, 3,500 ₪ עבור הוצאות רפואיות צילומי רנטגן וייעוצים וסך נוסף של 7,500 ₪ עבור עזרת קרובים. הנתבעת לא מציעה מאומה בגין פריטים אלו בהעדר הוכחתם.

לאחר עיון בטענות הצדדים ולאור היקף הטיפול שנצרך בעקבות הטיפול ע"י הנתבעים, בשים לב לגילו של התובע, גובה נכותו והעובדה שלא צורפו אסמכתאות להוצאות בגין פריט זה, מצאתי לפסוק לעבר ולעתיד סך גלובאלי על דרך האומדנה בשיעור של 5,000 ₪.

פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה

לאור התוצא אליה הגעתי ובהתאם לפסיקה, אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.

פיצויים עונשיים

בתיק זה קבעתי כי הנתבעים התרשלו, ואולם אין המדובר במקרה חמור הנכנס לגדר של מקרים "מקוממים ומסלידים במיוחד" שיכולים על פי הפסיקה להקים עילה לפסיקת פיצויים עונשיים (יעויין בע"א 9656/03 עיזבון מרציאנו ז"ל נ' זינגר (נבו 11.4.05 ) וכן ברע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני (נבו 6.7.09 )), כך שאין מקום לפסוק בגין פריט זה כל פיצוי.

להלן נזק התובע:

החזר עלות הטיפול ששולם לנתבעים, 27,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 11.2.18

34,000 ₪ (במעוגל)

עלות שיקום הפה העודפת68,400 ₪

נזק שאינו ממוני60,000 ₪

החזר הוצאות כולל5,000 ₪

סך הכל:167,400 ₪ 

ולפני סיום: לא מצאתי בנסיבות תביעה זו להטיל אשם תורם כלשהוא על התובע. כמו כן, לא הוכח בפניי טענת התובע כי חלק מהחתימות הנחזות כשלו אשר התנוססו על חלק מהמסמכים שהתובע חתם בטרם הניתוח הכירורגי- זוייפו ע"י מאן דהוא.

סוף דבר

על הנתבעים לשלם לתובע ביחד ולחוד את הסך של 167,400 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% + מע"מ, הוצאות בגין שכ"ט המומחים בהתאם לאסמכתאות, הוצאות עדים בהתאם לאסמכתאות וכן את עלות אגרת פתיחת ההליך. כל ההוצאות ישוערכו (הצמדה וריבית) מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור בהתאם לדין

:

ניתן היום, כ"ג אב תשפ"ד, 27 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.