מדינת ישראל נ' חן

1.האם יש להורות על ביטולו של כתב אישום שהוגש באיחור, מבלי שהתקבלה הסכמתה של היועצת המשפטית לממשלה לכך? זו השאלה העומדת במוקד הבקשה שבפניי.

2.שאלה זו מתעוררת על רקע חריגה מפרקי הזמן לטיפול בתיק חקירה עד לגיבוש החלטה בדבר הגשת כתב אישום, כפי שנקבעו בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 4.1202 שכותרתה "משך טיפול התביעה עד להגשת כתב אישום", בגרסתה הרלוונטית מחודש ינואר 2021 (להלן: ההנחיה). כבר עתה יצוין כי הכללים בהנחיה זו קיבלו תוקף של חקיקה ראשית, במסגרת סעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), הקובע כי "משך הליכי חקירה והעמדה לדין יהיה בהתאם לתקופות שייקבעו בנוהלי רשויות החקירה באישור היועץ המשפטי לממשלה ובהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לפי העניין".

עיקרי העובדות וטענות הצדדים בבקשה

3.ביום 25.1.2023 הוגש נגד הנאשם כתב אישום המייחס לו ביצוע עבודה הטעונה היתר לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בלא היתר כאמור, עבירה לפי סעיפים 145(א) ו-243(ב) לחוק זה. על פי המתואר בכתב האישום, הנאשם פיצל דירה בבעלותו כך שבנה בה יחידת דיור נוספת והכשיר שטחים לשתי יחידות דיור נוספות בשטח המיועד למחסנים, והכל מבלי שקיבל היתר לכך מאת הוועדה המקומית לתכנון ולבניה.

4.בדיון שהתקיים ביום 29.5.2024 (בפני כב' השופט ע' טאוסיג), עתר בא כוח הנאשם לביטול כתב האישום, וטען כי חומר החקירה הועבר לתביעה עוד ביום 12.2.2021, אך כתב האישום הוגש רק למעלה מ-23 חודשים לאחר מכן. בא כוח הנאשם הטעים כי בכך חרגה התביעה מפרק הזמן הקבוע בהנחיה להגשת כתב אישום, בהתייחס לעבירה מסוג עוון, שהוא 18 חודשים (סעיף 4(א)(2)(ב) להנחיה). באת כוח המאשימה, מנגד, הפנתה לסעיף 4(ד)(1) לאותה הנחיה, אשר ממנו נלמד, לשיטתה, כי התובע המטפל בתיק יכול להידרש בדיעבד לאישורו של פרקליט המחוז או ראש יחידת התביעות לשם הארכת זמן הטיפול בתיק. עם זאת היא ציינה, כי עד כה לא התבקש וממילא לא התקבל אישור כאמור ביחס לכתב האישום בהליך זה.

5.ביום 2.7.2024 הודיעה באת כוח המאשימה כי ראש התביעה העירונית אישר בדיעבד הגשת כתב אישום בתיק זה גם בחלוף 24 חודשים ממועד תחילת הטיפול בו.

6.ביום 4.7.2024 הגיש בא כוח הנאשם תשובה, וטען כי משהוגש כתב אישום, ההסדר הרלוונטי הוא זה המופיע בסעיף ה' להנחיה, ולפיו לא ניתן להגיש כתב אישום תוך חריגה מהמועדים המצוינים בהנחיה אלא באישור היועץ המשפטי לממשלה, שאין מחלוקת כי לא ניתן במקרה זה.

7.ביום 6.8.2024 הוגשה תגובת המאשימה, ובה היא שבה על פרשנותה, שעל פיה ניתן להסתפק באישור מאת ראש התביעה העירונית, גם לאחר שהוגש כבר כתב האישום. המאשימה הוסיפה כי בחודש אפריל 2023 עודכנה ההנחיה כך שהוחלה גם על תובעים אשר הוסמכו על ידי היועץ המשפטי לממשלה, אולם במועד הרלוונטי להגשת כתב האישום, היא חלה לשיטתה רק על פרקליטות המדינה והמשטרה (כאמור בסעיף 1(ב) להנחיה). ממילא, לטענתה, במועד הרלוונטי להגשת כתב האישום בהליך זה, לא היתה התביעה העירונית מחויבת לעמוד בפרקי הזמן הקבועים בהנחיה. המאשימה ציינה, כי מכל מקום ההנחיה מתייחסת למועד גיבוש ההחלטה על הגשת כתב האישום, ולא להגשתו בפועל. יתר על כן, לשיטת המאשימה, אף אם יימצא כי היא לא עמדה בפרק הזמן הקבוע בהנחיה, הרי שבהתאם לדוקטרינת הבטלות היחסית, אין בכך כדי להביא לתוצאה של ביטול כתב האישום. במקרה זה, כך נטען, מדובר ב"עבירה כלכלית", והאינטרס הציבורי בניהול ההליך הוא רב. לצד זאת, כך ציינה המאשימה, השיהוי בהגשת כתב האישום אינו משמעותי. במכלול הנסיבות, עמדת המאשימה היא כי הפגם שנפל בהגשת כתב האישום, ככל שנפל, אינו מצדיק את ביטולו.

8.בתשובתו מיום 13.8.2024 טען בא כוח הנאשם כי יש לדחות את הטענה שההנחיה לא חלה על המאשימה, בהיותה מנוגדת ללשון ההנחיה ולתכליתה, ואף לפסיקת בתי המשפט. בא כוח הנאשם הוסיף וטען כי דוקטרינת הבטלות היחסית אינה רלוונטית להוראת סעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי, המציב מחסום דיוני ברור להעמדת נאשם לדין. לשיטתו, משנמצא כי התביעה חרגה מהמועד הקבוע בהנחיה להגשת כתב אישום, בית המשפט נדרש להורות על ביטול כתב האישום מבלי שיש לו שיקול דעת לפסוק אחרת. בא כוח הנאשם הוסיף כי כל פרשנות אחרת תאיין את סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה לאשר את הגשתו של כתב אישום תוך חריגה מהמועדים הקבועים לכך.

9.בתגובת המאשימה מיום 19.8.2024, שהוגשה בהתאם להחלטתי מיום 12.8.2024, הובהר כי המאשימה אינה חולקת על משך פרקי הזמן שציין בא כוח הנאשם בהתייחס לטיפול בתיק החקירה. עוד הובהר כי הגם שבמועד הרלוונטי להגשת כתב האישום ההנחיה לא חלה על התביעה העירונית באופן מפורש, הרי שהיה עליה לפעול ברוח הנחיה זו.

דיון והכרעה

10.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את טענת הנאשם ולהורות על ביטול כתב האישום שהוגש נגדו.

11.סעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי, שכותרתו "משך הליכי חקירה והעמדה לדין", מורה כך:

"משך הליכי חקירה והעמדה לדין יהיה בהתאם לתקופות שייקבעו בנוהלי רשויות החקירה באישור היועץ המשפטי לממשלה ובהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לפי העניין; לא יוגש כתב אישום אם חלפו התקופות הקבועות בנהלים ובהנחיות כאמור אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה".

הוראת חוק זו נוספה במסגרת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 87), התשע"ט-2019 (ס"ח 2780). קודם לכן, לא הגביל המחוקק, על דרך של חקיקה ראשית, את משך הליכי החקירה וההעמדה לדין. הוראת החוק האמורה נתנה תוקף לנהלים והנחיות של רשויות החקירה והתביעה ואף הסמיכה את היועץ המשפטי לממשלה ליתן את הסכמתו להעמדה לדין של חשוד, במקרים שבהם היתה חריגה מאותן הנחיות. בכך מוגשמות התכליות החשובות של יצירת ודאות משפטית ביחס לטיפול גורמי אכיפת החוק בתיקי חקירה, מניעת עינוי דין מחשודים והגברת אמון הציבור בתביעה הכללית ובמערכת אכיפת החוק (ראו דברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 83) (התיישנות), התשע"ח-2018, ה"ח הממשלה 1183, עמ' 192 (1.1.2018). כן ראו דברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – הגבלת משך זמן החקירה המשטרתית וטיפול התביעה בתיק החקירה עד להגשת כתב אישום), התשע"ו–2016, פ/3041/20. ראו גם: ע"פ 2189/23 ‏אהרוני נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (20.2.2024) (להלן: ענין אהרוני); תפ"ח (חי') 22983-04-22 מדינת ישראל נ' פלוני, עמ' 10 (6.12.2022)).

12.באופן קונקרטי, הוראת סעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי מעגנת את ההנחיה הרלוונטית לענייננו בחקיקה ראשית, במובן זה שהכללים בדבר פרקי הזמן ממועד קליטת התיק ביחידת התביעה ועד לקבלת החלטה סופית בדבר העמדה לדין, הקבועים בסעיף 4(א)(2)(ב) להנחיה – אינם עוד בגדר נוהל פנימי של רשויות התביעה גרידא, אלא הם בגדר נורמה דיונית מחייבת. לפי הכלל הקבוע באותו סעיף, בעבירות מסוג עוון ובעבירות מסוג פשע שהעונש הקבוע בצידן הוא עד עשר שנות מאסר, "יש לפעול לסיום הטיפול בתיק בתוך 18 חודשים".

13.אין מחלוקת כי המאשימה לא עמדה בתקופה קצובה זו, שכן כתב האישום הוגש בחלוף 23 חודשים ממועד סיום הטיפול בתיק. עוד אין מחלוקת כי כתב האישום הוגש לאחר כניסתו לתוקף של תיקון מס' 87 לחוק סדר הדין הפלילי, כך שחלה עליו הוראת סעיף 57א לחוק. יש מקום לציין, בהערת אגב, כי המאשימה עמדה אמנם על כך שההנחיה מתייחסת למועד גיבוש ההחלטה על הגשת כתב האישום, ולא להגשתו בפועל, אך היא לא טענה כי יש לכך רלוונטיות במקרה זה, ואף לא ציינה מהו המועד הרלוונטי לגיבוש ההחלטה על הגשת כתב אישום בנסיבות דנן. יתר על כן, כאמור, המאשימה הבהירה כי היא אינה חולקת על פרקי הזמן שבמהלכם טופל תיק החקירה, כפי שצוינו על ידי בא כוח הנאשם.

14.המחלוקת בין הצדדים נסבה אפוא על שלוש סוגיות: האחת – האם במועד הרלוונטי להגשת כתב האישום, ההנחיה חלה על תובעים עירוניים שהוסמכו על ידי היועץ המשפטי לממשלה? השניה – האם מוסמך ראש התביעה העירונית ליתן אישור בדיעבד להגשת כתב האישום תוך חריגה מפרק זמן של 18 חודשים? השלישית – מהי הנפקות של הקביעה שלפיה כתב האישום הוגש בחלוף פרק הזמן שנקצב לכך? האם יש להורות על ביטולו בכל המקרים, או שמא יש מקום לבחון את חומרת הפגם ואת מידת הפגיעה באינטרס הציבורי הכרוכה בביטול האישום? אדון בשאלות אלה על פי סדרן.

תחולתה של ההנחיה על התביעה העירונית

15.לטענת המאשימה, ההנחיה אינה חלה ככתבה וכלשונה על התביעה העירונית. המאשימה ביקשה להיתלות בכך שבהנחיה נכתב כי היא "נועדה לסייע במידת האפשר בקיצור הזמן הנדרש להכנת כתבי אישום בפרקליטות המדינה ובמשטרה" (סעיף 1(ב) להנחיה; ההדגשה הוספה – י' ד' ד'), ולא צוין בה במפורש כי היא חלה גם על התביעה העירונית. זאת, בניגוד לגרסה מעודכנת יותר של ההנחיה, שבה נכתב כי "הנחייה זו חלה על כלל רשויות התביעה – פרקליטות המדינה, התביעה המשטרתית ויחידות תביעה אחרות בהן מכהנים תובעים אשר הוסמכו על ידי היועץ המשפטי לממשלה לפי סעיף 12(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי" (סעיף 1(ב) להנחיה המעודכנת מחודש אפריל 2023). לשיטת המאשימה, מכלל הן אתה שומע לאו.

16.איני מקבלת טענה זו. לטעמי, תכליתו של סעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי, כמו גם הרציונאלים העומדים בבסיס ההנחיה, כפי שפורטו בסעיף 1 לה, מחייבים את הקביעה שלפיה ההנחיה בנוסחה הרלוונטי מחייבת את כל רשויות התביעה, לרבות התביעה העירונית (לעמדה דומה, ראו: תו"ב 2794-09-18 מדינת ישראל נ' מזרחי, פסקאות 12-10 (20.1.2022) (להלן: ענין מזרחי); תו"ב (בי"ש) 37320-05-20 עיריית בית שמש נ' וינברגר, פסקה 6 (23.1.2022) (להלן: ענין וינברגר); ת"פ (ב"ש) 22721-10-19‏ ‏ מדינת ישראל נ' פיצה זיוית פאי בע"מ, פסקה 18 (30.4.2022) (להלן: ענין פיצה זיוית פאי); ת"פ (י-ם) 66924-11-20 מדינת ישראל נ' להט, עמ' 6 (11.5.2023) (להלן: ענין להט); ת"פ (י-ם) 29433-02-21 מדינת ישראל נ' בן דוד, עמ' 5 (23.12.2021) (להלן: ענין בן דוד). לעמדה אחרת ראו: תו"ב 488-09-20 ועדה לתכנון ובנייה הוד השרון נ' שמעוני, עמ' 3 (14.2.2022) (להלן: ענין שמעוני).

17.יתר על כן, במועד שבו פורסמה ההנחיה בגרסתה הרלוונטית (בחודש ינואר 2021), סעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי כבר נחקק ונכנס לתוקף. חזקה על המחוקק כי לו היה מבקש להבחין בין סוגי תובעים, היה מציין זאת במפורש בלשון החוק. אף הכלל שלפיו יש להעדיף פרשנות המקלה עם נאשם בפלילים תומך במסקנה שלפיה אין להבחין בין יחידות התביעה השונות, ויש להחיל את ההנחיה גם על התביעה העירונית. ולבסוף, באת כוח המאשימה אישרה בהגינותה כי אף אם ההנחיה לא הוחלה במפורש על התביעה העירונית, הרי שהיה עליה לפעול ברוחה. זו גם היתה עמדת המאשימה כפי שהוצגה בפני בית משפט זה בענין מזרחי, ועל דרך הכלל, המאשימה אף נהגה בהתאם להנחיה זו הלכה למעשה בתקופה הרלוונטית (ראו שם, בפסקה 10). לפיכך, יש לקבוע כי בתקופה הרלוונטית להגשת כתב האישום חלו הוראות ההנחיה גם על התביעה העירונית.

האם מוסמך היה ראש התביעה העירונית לאשר בדיעבד את הגשתו של כתב האישום באיחור?

18.כאמור, הצדדים חלוקים גם בשאלה מיהו הגורם המוסמך לאשר במקרים מסוימים הגשתו של כתב אישום בחלוף פרק הזמן הקבוע בהנחיה? הנאשם טוען, כי ניתן לעשות כן רק בכפוף להסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה, ואילו המאשימה טוענת, כי די באישורו של פרקליט המחוז או ראש יחידת התביעות לכך.

19.המאשימה סומכת עמדתה על האמור בסעיף ד(1) להנחיה, שלפיו אם חלף פרק הזמן הקצוב לטיפול בתיק החקירה, והתובע לא דיווח על כך לפני תום התקופה לפרקליט המחוז או לראש יחידת התביעות, יהיה ביכולתו לקבל את אישורם בדיעבד "לשם הארכת זמן הטיפול בתיק", בהתקיים נסיבות מסוימות. אלא שבנקודה זו נפלה המאשימה לכלל טעות. עיון בהנחיה מעלה כי הדברים אמורים ביחס לשלב הטיפול בתיק לפני הגשת כתב אישום. משהוגש כתב האישום – הכלל הרלוונטי הוא זה הקבוע בסעיף ה' להנחיה, שכותרתו "אישור בדיעבד להגשת כתב אישום", והוא מורה, בנוסחו הרלוונטי, בזו הלשון:

"בהתאם לקבוע בסעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי, אין להגיש כתב-אישום אם לא התקיימו ההוראות המנויות בהנחיה זו באשר לזמני הטיפול במסגרת התביעה, או אם לא התקיימו ההוראות המנויות בנהליהן של רשויות החקירה באשר לזמני הטיפול בתיקי החקירה, וזאת אלא אם ניתנה הסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה.

יובהר כי לעתים עשוי להיות מוגש כתב-אישום, ובדיעבד יתברר, לאחר הגשת כתב-האישום, כי בשל טעות הוגש תוך חריגה מנהלי רשויות החקירה או תוך חריגה מן האמור בהנחיה זו. במקרים אלה, ניתן יהיה לשקול לפנות בבקשה מתאימה ליועץ המשפטי לממשלה למתן אישור בדיעבד להגשת כתב-האישום תוך חריגה מההנחיה או הנהלים".

הנה כי כן, לאחר הגשת כתב האישום, לראש יחידת התביעות אין עוד סמכות להאריך באופן הצופה פני עבר את פרק הזמן שבמהלכו טיפלה התביעה בתיק. ככל שהיתה התביעה מעוניינת במתן הכשר בדיעבד להגשת כתב האישום, היה עליה לפנות לקבלת אישור כאמור מאת היועצת המשפטית לממשלה (בענין האפשרות לעשות כן, ראו: ענין ‏אהרוני, בפסקה 33; דנ"פ 5387/20 רותם נ' מדינת ישראל, בפסקה 16 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה נ' הנדל (15.12.2021) (להלן: ענין רותם); ת"פ (רמ') 29393-02-20‏ מדינת ישראל נ' וחידי, עמ' 5 (27.12.2021) (להלן: ענין וחידי)). מכל מקום, ברור כי לאישור שנתן ראש התביעה העירונית ביום 1.7.2024, כשנה ומחצה לאחר הגשת כתב האישום, אין כל נפקות מעשית, משלא היה בסמכותו כלל לאשר זאת.

מהי הנפקות של הגשת כתב אישום באיחור מבלי לקבל את הסכמת היועץ המשפטי לממשלה לכך?

20.המחלוקת בין הצדדים בסוגיה זו נסבה כזכור על השאלה, מהי תוצאת הקביעה שלפיה כתב האישום הוגש באיחור מבלי שניתנה הסכמת היועצת המשפטית לממשלה לכך. לשיטת הנאשם, התוצאה היא ביטול כתב האישום, בעוד שלשיטת המאשימה, יש להחיל את דוקטרינת הבטלות היחסית, תוך עריכת איזון בין עוצמת הפגם שבהתנהלות המאשימה ומידת הפגיעה בנאשם, לבין האינטרס הציבורי בניהול ההליך הפלילי. בקשר לכך, הפנתה המאשימה לפסיקת בית המשפט העליון המתייחסת לדוקטרינת ההגנה מן הצדק ויישומה ביחס לטענות של שיהוי בהגשת כתב אישום (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005) (להלן: ענין בורוביץ)). אלא שאין הנדון דומה לראיה. בענייננו, הנאשם לא טען כי יש לבטל את האישום נגדו מחמת הגנה מן הצדק. לאמיתו של דבר, את הטענה בדבר ההשלכות של הגשת כתב אישום בחלוף המועד להגשתו יש לבחון בהתאם להקשר הנורמטיבי ולשלב הדיוני שבו היא נטענה. אבאר במה דברים אמורים.

21.על פי דין, ישנם שלושה מסלולים שונים שבגדרם יכול נאשם להעלות טענות ביחס לשיהוי שנפל בכתב האישום שהוגש נגדו.

במסלול אחד, ניתן לטעון טענה זו כטענה מקדמית תחת האכסניה של סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, שעל פיו "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". במקרה זה יש לסווג את טענת הנאשם כטענת הגנה מן הצדק, ובהתאם, על פי המבחן התלת-שלבי שנקבע בפסיקה, יש לאזן בין מאפיינים שונים של העבירה ונסיבות ביצועה מצד אחד, ואופי הפגם שנפל בהליך מצד אחר, ולבחון אם ניתן לרפא את הפגם תוך שימוש באמצעי מתון יותר מביטול כתב האישום (ענין בורוביץ, בעמ' 808-807; רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נגד ורדי, פסקאות 62-55 ו-103-102 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה ח' מלצר (31.10.18); ע"פ 5975/14 אגבריה נ' מדינת ישראל, פסקה 16 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז (31.12.2015); ע"פ 7621/14 ‏גוטסדינר נ' מדינת ישראל, פסקאות 44-43 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) הנדל (1.3.2017) (להלן: ענין גוטסדינר); ענין רותם, פסקאות 75-73 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) ע' פוגלמן. ראו עוד: ישגב נקדימון הגנה מן הצדק 69 (מהדורה שניה, 2009)).

על פי המסלול השני, רשאי נאשם להעלות טענות מקדמיות המתייחסות ל"פגם או פסול" שנפל בכתב האישום, לפי סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי. השימוש במסלול זה נעשה באופן מסורתי בהתייחס לפגמים בעלי אופי טכני-פרוצדורלי בכתב האישום (ענין רותם, בפסקה 71 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) פוגלמן). בהתאם להוראת סעיף 150 לחוק, ככל שמתקבלת טענה זו כטענה מקדמית, "רשאי בית המשפט לתקן את כתב האישום או לבטל את האישום" (ההדגשה הוספה – י' ד' ד').

לצד זאת, במסלול שלישי, ניתן להעלות טענות באשר לשיהוי בהגשת כתב אישום גם בשלב הטיעונים לעונש, ובמסגרת זו לטעון כי יש ליתן לכך משקל בגזר הדין (ראו הוראת סעיף 40יא(9) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, המאפשרת לשקול את "התנהגות רשויות אכיפת החוק". כן ראו: רע"פ 3829/15 קסאי נ' מדינת ישראל, פסקה 32 לפסק דינה של כב' השופטת ברק-ארז (20.12.2018); עניין גוטסדינר, בפסקאות 44, 49 ו-50 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) הנדל, בפסקה 58 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית ובפסקה 70 לפסק דינה של כב' השופטת ברק-ארז; ענין רותם, בפסקה 61 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) פוגלמן; ע"פ 8500/22 אביטבול נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (10.7.2023)).

22.לעיתים, הבחירה בין המסלולים אינה חד משמעית, במובן זה שהטענה ראויה להיבחן ביותר ממסלול אחד. לאמיתו של דבר, הבחירה ביניהם אף אינה מוחלטת, במובן זה שגם אם נדחית הטענה במסלול של "פגם או פסול" בכתב האישום (לפי סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי), ניתן לשוב ולהעלותה בהמשך כטענת הגנה מן הצדק או כטענה המצדיקה הקלה בעונש, לאחר שהורשע הנאשם בדינו. כך למשל, ניתן להעלות על הדעת מצב שבו טענתו המקדמית של נאשם לחריגה מפרקי הזמן הקבועים בהנחיה – נדחית, בשל כך שחלה אחת מהעילות שבהתקיימן ייעצר מנין פרקי הזמן הקצובים לטיפול בתיק החקירה (לפי סעיף 4(ג) להנחיה), אולם, לשיהוי שנגרם בהגשת כתב האישום יינתן משקל במסגרת טענת הגנה מן הצדק. ככלל ניתן לומר, כי הדגש במסלול הראשון ובמסלול השלישי הוא על הפגיעה שנגרמה בתחושת הצדק כתוצאה מהעיכוב בהגשת כתב האישום, ואילו במסלול השני, הדגש הוא על הפגם הפרוצדוראלי שנגרם כתוצאה מכך שלא התקבלה הסכמת היועץ המשפטי לממשלה לניהול ההליך חרף העיכוב.

23.אני סבורה כי את הטענה שלפיה כתב אישום הוגש באופן המנוגד להוראת סעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי, יש לסווג כמקרה פרטי של המסלול השני – "פגם או פסול" שנפל בכתב האישום, לפי סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי (ראו והשוו: ענין רותם, בפסקה 16 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה הנדל). הדגש במקרה זה הוא על היעדר הסכמה של היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב האישום, חרף חלוף הזמן מאז פתיחת החקירה. אין מדובר על כן בטענת הגנה מן הצדק לפי סעיף 149(10) לאותו חוק, וממילא, בניגוד לטענת המאשימה, דעתי היא כי אין מקום להחיל את המבחן התלת-שלבי שנקבע בענין בורוביץ.

24.מהי אפוא תוצאת הקביעה העובדתית שלפיה כתב אישום הוגש תוך חריגה מפרק הזמן הקבוע בהנחיה, אשר כלליה עוגנו במסגרת סעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי, ומבלי שהתקבלה הסכמת היועץ המשפטי לממשלה לכך? האם קביעה זו מחייבת את ביטולו של כתב האישום, כשיטת הנאשם, או שמא בית המשפט רשאי לשקול שיקולים נוספים, כגון חומרת העבירה, מידת הפגיעה בנאשם כתוצאה מהתנהלות רשויות התביעה ומידת הפגיעה באינטרס הציבורי, כשיטת המאשימה?

25.מן הראוי לפתוח בכך כי מחלוקת זו לא הוכרעה בפסיקתו של בית המשפט העליון (לענין זה ראו: בג"ץ 6503/21 קרמר נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו, פסקה 5 (27.10.2021)). אף בפסיקתן של הערכאות הדיוניות היא לא נדונה לעומקה, וממילא גם לא הוכרעה, לפחות בכל הנוגע לנפקות של העלאת הטענה בשלב מקדמי של ההליך הפלילי (ראו בענין זה, עפ"א (ב"ש) 61054-07-21‏ חמו נ' מדינת ישראל, פסקה 52 (7.11.2021), המתייחס להעלאתה של הטענה בשלב דיוני "מאוחר עד מאוד"). בחלק מן המקרים שבהם נטענה טענה מקדמית בדבר איחור בהגשת כתב אישום, נפסק כי מן הראוי להורות על ביטולו (ראו, בין היתר: ת"פ (י-ם) 56204-06-20 מדינת ישראל נ' אדרת גוליאן פסקאות 37-36 (11.11.2020); ת"פ (ת"א) 5058-08-20‏ מדינת ישראל נ' דואונל, פסקה 13 (13.10.2021); ענין וחידי, בעמ' 4; ענין מזרחי, בפסקה 15; ענין להט, בעמ' 10-9; ענין פיצה זיוית פאי, בפסקאות 31 ו-36), ואילו במקרים אחרים נקבע כי אין בכך כדי להצדיק את ביטולו, אך יכול שהדבר יקבל ביטוי בשלב גזירת הדין (ראו: ת"פ (מחוזי ב"ש) 22375-03-20 מדינת ישראל נ' אלאטרש (30.5.2021); ת"פ (מחוזי חי') 39147-05-21 מדינת ישראל נ' סויסה (18.7.2021); ענין שמעוני, בעמ' 3; ענין וינברגר, בפסקה 10; ענין בן דוד, בעמ' 6; ת"פ (י-ם) 3175-02-20 אואנונו נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (19.7.22); (תתע"א (אשד') 5065-12-21‏ ‏ מדינת ישראל נ' גייצמן, פסקה 21 (21.8.2022)). יש מקום לציין כי לפחות בחלק מן המקרים שבהם לא בוטל כתב אישום חרף הגשתו באיחור ללא הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, טענת הנאשמים נטענה לכאורה במסלול הראשון, וממילא נבחנה במשקפיים של דוקטרינת ההגנה מן הצדק.

26.לטעמי, לשונו המפורשת של סעיף 57א(א) מלמדת כי התוצאה של הגשת כתב האישום באיחור, בניגוד להנחיית היועץ המשפטי לממשלה, ומבלי לקבל את הסכמתו לכך – היא ביטול כתב האישום מדעיקרא (והשוו לתוצאה המיידית של ביטול כתב האישום במקרים נוספים שבהם נדרשת הסכמת היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב אישום: ע"פ 6/80 ‏חסבלה נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4) 725 (1980) (להלן: ענין חסבלה), העוסק בביטול האישום בשל העמדתו לדין של תושב חוץ מבלי לקבל אישור בהתאם לדרישת סעיף 38(ד) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973; ע"פ 5715/91 פלוני נ' מדינת ישראל (17.11.1992), העוסק בביטול אישום בשל העמדתו של קטין לדין מבלי לקבל אישור בהתאם לדרישת סעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971).

27.כזכור, סעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי מורה בענין זה: "לא יוגש כתב אישום אם חלפו התקופות הקבועות בנהלים ובהנחיות כאמור אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה" (ההדגשה הוספה – י' ד' ד'). בשני מופעים נוספים בחוק סדר הדין הפלילי נקט המחוקק בלשון דומה – בעבירות המנויות בסעיפים 225א ו-239א לו; אף ביחס לכל אחת מהן, בחלוף המועדים הרלוונטיים "לא יוגש עליה כתב אישום" (לענין ההסדר הקבוע בסעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי, ראו: רע"פ 2863/24 סטר נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (4.6.2024)). לשון החלטית זו – "לא יוגש" – דומה גם לזו שבה נקט המחוקק בסעיף 9 לאותו חוק, שלפיו, אם חלפו תקופות ההתיישנות המנויות באותו סעיף, ובאין הוראה אחרת לענין זה בחוק אחר, "אין להעמיד אדם לדין".

28.יטען הטוען, כי הוראת סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי, שתחת כנפיה חוסה גם טענה של פגם או פסול בכתב האישום – שלפיה "נתקבלה טענה מקדמית, רשאי בית המשפט לתקן את כתב האישום או לבטל את האישום" (ההדגשה הוספה – י' ד' ד') – משמיעה כי לבית המשפט מסור שיקול דעת אם להורות על ביטול כתב האישום או לרפא את הפגם בדרך אחרת. על כך יש להשיב, כי סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי משמש קורת גג לכל הטענות המקדמיות המנויות בסעיף 149 לאותו חוק, אשר ביחס לחלקן אכן ראוי להעניק שיקול דעת רחב לבית המשפט. ודוק: טענת ההתיישנות כטענה מקדמית אף היא מנויה בין סעיפי המשנה של סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי; על אף זאת, במקרים שבהם היא מתקבלת, יורה בית המשפט על ביטול כתב האישום, מבלי לבחון שיקולים נוספים.

29.ומן הלשון אל התכלית. אני סבורה כי הפרשנות שלפיה הגשת כתב אישום בניגוד לתנאי סעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי מביאה לתוצאה של ביטול כתב האישום מעיקרו, מתיישבת היטב עם תכלית חקיקתו, שכן היא יוצרת כלל אחיד של ודאות משפטית. לעומת זאת, פרשנות המותירה מרחב שיקול דעת לבית המשפט, "עוקפת" את המסלול שהותווה לכך על פי דין, הדורש קבלת הסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה מראש, או מתן אישור בדיעבד לכך, בהתאם לשיקולים שנמנו בסעיף ה' להנחיה. ודוק: הדרישה להסכמה של היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב האישום אינה טכנית או פורמאלית גרידא. היא נועדה להבטיח, בין היתר, את בחינת האינטרס הציבורי בהעמדה לדין ומביאה בחשבון שיקולים של מדיניות רחבה ואחידה (ראו: ענין חסבלה פסקה 3; ע"פ 7211/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 57 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) מלצר (13.12.2015)). דרך המלך להגשתו של כתב אישום באיחור היא אפוא קבלת אישור היועץ המשפטי לממשלה לכך, ואין מקום לילך בדרכים עקלקלות.

30.לאמיתו של דבר, ההסדר הדיוני הכולל המוצג בסעיפים 149, 150 ו-151 לחוק סדר הדין הפלילי מבטא איזון המניח את הדעת בין המועד הראוי שבו על נאשם להעלות את הטענה בדבר הגשת כתב אישום באיחור ללא הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, לבין התוצאה של קבלת טענה מסוג זה. בשל אופיה של הטענה כטענה מקדמית, והמשמעות המעשית הנלווית לקבלתה – ביטול האישום להבדיל מזיכוי הנאשם – ככלל על נאשם המבקש להעלותה לעשות זאת בשלב שלפני מתן תשובה לאישום, אלא אם כן קיבל את אישורו של בית המשפט להעלותה בהמשך (ראו: סעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי. כן ראו: ע"פ 3948/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 לפסק דינו של כב' השופט ד' חשין (13.11.2006); ע"פ 4776/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 104 (22.10.2012)). ברקע הדברים מונח הרציונאל, שלפיו ככל שהטענה לאי-עמידה בתנאי סעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי מועלית כטענה מקדמית, בטרם החל משפטו של הנאשם, הרי שגם לאחר שיורה בית המשפט על ביטול כתב האישום ניתן לכאורה להגישו מחדש, בכפוף לכללי ההתיישנות, לאחר עריכת שימוע, וככל שיתקבל אישור היועץ המשפטי לממשלה לכך. במילים אחרות, ההשלכות של ביטול כתב אישום בשלב מקדמי של המשפט אינן הרות גורל מבחינת האינטרס הציבורי.

31.ולבסוף, יש מקום לתחום את ההשלכות האפשריות של הפרשנות האמורה של סעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי. הקביעה שלפיה יש להורות על ביטול כתב האישום במקרה שבו הוגש באיחור, בניגוד לכללים הקבועים בהנחיה, נכונה אך ורק כאשר לא התקבלה הסכמת היועץ המשפטי לכך – אם מראש ואם בדיעבד. יתר על כן, במקרים שבהם כתב האישום כולל מספר אישומים, אשר רק ביחס לחלקם חלה חריגה מפרקי הזמן הקבועים בהנחיה, או שרק ביחס לחלקם לא התקבלה הסכמת היועץ המשפטי לממשלה – מובן כי יש להחיל את הכלל של בטלות יחסית, ואין מקום לביטול כתב האישום כולו מבלי לבחון שיקולים נוספים (ראו והשוו: ע"פ 3853/17 זנו נ' מדינת ישראל, פסקאות 15-14 (5.9.2021)).

מן הכלל אל הפרט

32.בנסיבות דנן, אין מחלוקת כי כתב האישום הוגש בחריגה של למעלה מחמישה חודשים מפרק הזמן הקבוע בהנחיה להגשת כתב אישום בעבירות מסוג זו שהואשם בה הנאשם. אין אפוא מנוס מביטולו של כתב האישום.

33.בשולי הדברים מצאתי לנכון להוסיף, כי אף אם הייתי נכונה להניח שלבית המשפט מסור שיקול דעת אם לבטל כתב אישום שהוגש באיחור מבלי שהתקבלה הסכמת היועץ המשפטי לכך, בנסיבות דנן איני סבורה כי מוצדק לסטות מהכללים שהותוו בהנחיה, אשר עוגנו בסעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי. המאשימה לא הציגה כל טעם להגשתו של כתב האישום באיחור במקרה זה. אף כאשר העלה הנאשם את הטענה המקדמית שלפיה כתב האישום הוגש בניגוד להנחיה, לא פעלה המאשימה לקבלת אישור היועצת המשפטית לממשלה, אלא בחרה לפרש את ההנחיה כך שהיא דורשת את אישור ראש התביעה העירונית בלבד. בכל הנוגע לאינטרס הציבורי בהעמדה לדין, יש מקום להניח כי ביטולו של כתב האישום דנן אינו מהווה בהכרח סוף פסוק מבחינת העיסוק המשפטי בבינוי מושא כתב האישום, ומובן כי איני מביעה כל עמדה ביחס לכך. מכל הטעמים הללו, אני סבורה כי מוצדק להורות על ביטול האישום במקרה זה.

סוף דבר

34.סיכומם של דברים, משנפל פסול בכתב האישום, אשר הוגש באיחור, מבלי לקבל את הסכמת היועצת המשפטית לממשלה לכך, אין לי אלא להורות על ביטולו לפי סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

המזכירות תסגור את התיק.

ניתנה היום, י"ט אלול תשפ"ד, 22 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.