לפני בית הדין מונח ערעורו של [פלוני] על החלטות בית הדין האזורי שלא לדון ולא לשנות את צו הירושה שהוציא בית הדין האזורי ביום כ"ב בטבת התשנ"ז (1.1.97). המערער מלין הן על פסיקת בית הדין שדחתה את בקשתו והן על נימוקיה, נימוקים שפגעו בו ללא בסיס.
א.נקדים תחילה את העובדות העולות מתיקי בית הדין שדנו בעיזבון המנוחה:
[אלמונית], המנוחה, היא אימם של המערער, יליד תשל"ז (77), ושל אחותו שהצטרפה לערעור [פלונית], ילידת תשל"א (71), והייתה נשואה לאביהם [אלמוני].
בי' בטבת התשמ"ג (26.12.82), בהיותה מאושפזת בבית חולים חתמה האם על צוואה (צוואה שנחתמה בפני רופא ועורך דין). להלן חלקים ממנה:
3.כל רכושי שיש לי היום ושארכוש לאחר פטירתי לרבות כל רכוש שיגיע לי בכל דרך, לרבות בדרך ירושה לאחר פטירתי ולרבות רכוש שהייתי זכאית לו כיורשת או כנוחלת על פי צוואה אילו הייתי בחיים אותה עת ובכלל כל רכוש או זכות או טובת הנאה מכל סוג שהוא הנני מצוה כדלהלן:
(א) הנני מצווה כל רכושי בין שנמנה לעיל ובין שלא נמנה שיחולק בחלקים שווים בין ילדי [פלונית] ו[פלוני] [...]
4.(א) כל רכוש המגיע לילדיי או לכל אחד מהם על פי צוואה זו יוחזק בקרן שמורה עבורו. הרכוש ינוהל וכספים יוחזקו בבנק ויושקעו על ידי ולפי שיקול דעתם של אחותי הגב' [א'] וגיסתי הגב' [ב'] (להלן "מנהלי הקרן").
(ב) שיקול הדעת הבלעדי באשר לאופן ניהול הרכוש, דרכי השקעתו וכל דבר אחר הקשור לנחלתו של כל אחד מילדיי נמסר לגב' [א'] וגב' [ב'] הנ"ל וכל מי שמשמש או שישמש כאפוטרופוס על ילדי לא יוכל להתערב באופן ניהול הרכוש ובאשר יעשה בו [...]
(ד) למען מניעת ספקות אני מדגישה כי כל כספי הגמולים או קופת גמל או פיצויים או ביטוח חיים שיגיעו ליורשיי לאחר פטירתי יהיו אף הם חלק מן הרכוש שסעיף זה חל עליו והוראה זו משנה ומבטלת כל הוראה אחרת אם ישנה כזו בכל קופת גמל חברת ביטוח, מקום עבודה [...]
(ו) כל אחד מילדיי יהא רשאי לקבל את כל הרכוש ופירותיו המצטברים לשליטתו הבלעדית עת הגיעו לגיל עשרים שנה או כאשר יינשא לאחר הגיעו לגיל שמונה־עשרה שנה, אף קודם לכן, מיד לאחר נישואיו [...]
5. הנני ממנה את עו"ד [פ'] [...] להיות המוציא לפועל והמבצע של צוואתי זו והוא יטפל לאחר מותי ויפעל בהתאם לכל האמור להמצווה בצוואתי זו.
בצוואה לא הוזכר שהמצווה נשואה, לא הוזכר שמו של הבעל, הלה לא מונה לא לניהול העיזבון ולא כנאמן בקרן, ומלשון סעיף 4(ב), מוכח שהוא מודר מהבעת דעה בעניין זה.
כשלושה חודשים לאחר מכן, בט' בניסן התשמ"ג (23.3.83) נפטרה המנוחה. בי"ט בסיוון התשמ"ג (31.5.83) פתח הבעל [אלמוני] תיק ובו ביקש להוציא צו ירושה.
בבקשתו זו נכתב:
לפי מיטב ידיעתי לא השאירה המנוחה צוואה.
העיזבון: כספים בבנקים וזכויות ממקום עבודה חצי דירה ב[...] וחלק בדירות ומגרש ב[...] ושליש מחנות ב[...]
עם זאת הצוואה צורפה לתיק, לאחר שכנראה הוצגה בעת הדיון.
לתיק צורפה טיוטת הסכם עקרוני בין מנהלות הקרן לבעל וזו לשונה:
א. מנהל הקרן ידווחו כל חצי שנה לאבי הילדים.
ב. מוסכם שקצבת הבטוח לאומי לילדים, קצבת שארים שמגיעה לבעל וכן הפנסיה ממשרד החינוך – יקבל אבי הילדים לשם החזקתם וחינוכם.
ג. כל כספים שיתגלו במשך הזמן שמגיעים לילדים או על שם המנוחה – שני הצדדים מסכימים שהכספים הנ"ל יועברו לקרן.
ד. מוסכם שהמשכורת ומשכורת חופשת הקיץ שמגיעה למנוחה תועבר לזכות האב ותיחשב לפי רוח הצוואה כהוצאות חינוך.
ה. כספים שיגיעו מהרכוש ב[...] וחלקה של המנוחה בחנות ב[...] יועברו לקרן. כמו כן הקרן תשלם את חלקה במקרה ויהיו הוצאות לגבי הרכוש המוזכר.
ו. מוסכם שכל רכוש של המנוחה הן ב[...] והן ב[...] מוותר האב לטובת ילדיו.
ז.במידה ותהיינה חלוקי דעות בין מנהלי הקרן לגבי ניהול הקרן ומטרת הוצאות אם תהיינה – מוסכם בין מנהלי הקרן שתהיה בוררות על ידי אדם כמו הרב מילר או אדם דומה לו במעמד.
ח. לגבי הדירה המשמשת כיום למגורי הבעל והילדים [...]
ביום ט' בתמוז התשמ"ג (20.6.83) הופיעו לפני בית הדין הבעל בלוויית [א'] ו[ב']. וזו לשון הפרוטוקול:
אני מקבל עליי סמכותו ושיפוטו של בית הדין למתן צו ירושה על עיזבון אשתי המנוחה בשמי ובשם ילדיי הקטינים.
כן מופיעות מנהלות העיזבון על פי הצוואה, מוסרות לבית הדין צוואה שהשאירה אחריה הנפטרת. מנהלות העיזבון מוסרות שהצוואה נחתמה בפני עורך דין. ובפני רופא בית החולים – שניהם גברים.
בית הדין מודיע למבקשים שאין בית הדין יכול לאשר הצוואה.
לשאלה עונה הבעל כי הוא מוכן לקבל מה שהוקנה לו בצוואה.
לשאלה עונה הבעל כי השווי הכולל של כל הכספים הוא בערך מאה אלף שקל שקל, רוב הכספים מזכויות מקום העבודה ומחסכונות.
הבעל מודיע לבית הדין כי הוא מסכים שהעיזבון יבוצע בהתאם לצוואה: "אני רוצה לקיים את הצוואה כלשונה אפילו שאינה לפי ד"ת כיוון שאני רוצה למלא רצון המנוחה."
מנהלות הקרן ביקשו למנותן למנהלות הקרן. בפועל כפי הצהרת בית הדין שאין הוא יכול לאשר את הצוואה, הצוואה לא אושרה. משכך לא מונה מנהל עיזבון ולא מונו מנהלות לקרן.
ב.בי"ג במרחשוון התשמ"ד (20.10.83) הגיש עו"ד [פ'] לבית הדין בקשה שזו לשונה:
[...]
2.בידי החתום מטה צוואה שנעשתה על ידי המנוחה ואשר בה מונה החתום מטה כמבצע הצוואה והמוציא לפועל שלה.
3.על אף האמור בסעיף 2 לא נמסרה לחתום מטה כל הודעה על הגשת הבקשה וכאמור הדבר נודע במקרה.
4.יורשיה של המנוחה הם שני ילדיה הקטינים הנוחלים על פי צוואתה.
5.לאור היות הנוחלים על פי הצוואה קטינים אין בכוחם של היורשים להסכים לסמכותו של כבוד בית הדין הנכבד הזה אלא אם בית המשפט המחוזי ייתן רשות לאפוטרופוס של הקטינים להסכים בשמם לדיון בפני כבוד תורתכם.
6.בבירור שערכתי בבית המשפט ואצל האפוטרופוס הכללי נתברר כי רשות כזו לא ניתנה ואף לא נתבקשה.
7.לאור האמור לעיל, עם כל הכבוד, אין סמכות לכבוד בית הדין לדון בבקשה שבתיק זה ומבוקש להעביר הדיון בה לבית המשפט המוסמך שהיינו לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו.
בי"ד במרחשוון התשמ"ד (21.10.83) הגיש האפוטרופוס הכללי את הודעתו שזו לשונה:
בזה אנו מבטלים את אישורנו על אי־התערבות בבקשה למתן צו ירושה שהוגשה על ידי מר [אלמוני], מאחר והירושה היא על פי צוואה אבקש על כן להזמיננו לדיון שייקבע.
בט' בכסלו התשמ"ד (15.11.83) הגיש עו"ד [פ'] בקשה נוספת שזו לשונה:
3.כמי שמונה על ידי המנוחה כמוציא לפועל והמבצע את צוואתה האחרונה מוצא אני לנכון ולתואם את כוונתה המוצהרת והמפורשת של המנוחה כי לאחר פטירתה יינתן תוקף וצו קיום לצוואתה ולא צו ירושה.
כל "הסדר" בין היורשים על פיו יינתן צו ירושה "בהתאם לצוואה" הינו בניגוד לחוק הירושה ומחוץ לגדר סמכותו של כבוד בית הדין (כמו גם מחוץ לסמכותה של כל ערכאה אחרת).
4.על פי החוק: מקום שיש צוואה התקפה על פי חוק הירושה חייבת הערכאה הדנה ליתן צו קיום צוואה ואין סמכות לאף ערכאה שיפוטית להתעלם מן הצוואה צו ירושה.
5.מכיוון שכבוד בית הדין כבר הודיע כרשום בפרוטוקול הנ"ל כי אין הוא יכול ליתן צו קיום צוואה ומכיוון שאין כאמור אפשרות ליתן צו ירושה לאור קיומה של הצוואה הרי שאין מנוס מהעברת ההתיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיתן צו לקיום הצוואה.
6. הסמכות המוקנית לבית המשפט (או במקרה דנא לבית הדין – אם היא מוקנית) על פי סעיף 66(א) לחוק הירושה היא "להצהיר על זכויות היורשים: בירושה על פי דין – על ידי צו ירושה; בירושה על פי צוואה – על ידי צו קיום צוואה". כלומר מקום בו יש צוואה החלה על כל רכושו של המנוח אין בית המשפט רשאי ליתן צו ירושה אלא צו קיום צוואה בלבד.
7. אין כל דרך משפטית, אפילו בהסכמת כל היורשים, "לוותר" על צוואה ולהסכים למתן צו ירושה, מה גם שכאן מדובר בקטינים שאין איש רשאי להסכים בשמם ובוודאי שלא בלא אישורו של בית המשפט המחוזי.
8.נמצאת בתיק בקשתן של הגב' [א'] והגב' [ב'] למנותן כמנהלי עיזבון. בקשה זו מנוגדת להוראות הצוואה ולחוק הירושה גם יחד.
9. המנוחה בצוואתה קבעה מי יהיה מנהל העיזבון ומבצע הצוואה. אמנם המנוחה הטילה תפקיד נכבד של ניהול הקרן עבור ילדיה על הגברות הנ"ל אך במפורש לא מינתה אותן כמנהלות העיזבון.
10.סעיף 81 לחוק הירושה קובע:
קבע אדם בצוואתו אדם שיבצע צוואתו או שינהל עזבונו ימנה בית המשפט למנהל עיזבון אותו אדם זולת אם אינו יכול או אינו מסכים לקבל את המנוי או שבית המשפט משוכנע מטעמים שיירשמו שיש סיבות מיוחדות שלא למנותו.
11. תפקידו העיקרי של מנהל עיזבון בתיק עיזבון בתיק זה יהיה לממש את רכושה של המנוחה ולהעמידו לרשות הקרן לטובת יתומיה של המנוחה. חלק נכבד של רכוש זה שיש לממשו, אם ניתן וכדאי הדבר, הוא רכוש המשותף למנוחה ולגברות הנ"ל או בעליהן, כך שייתכן ניגוד אינטרסים בין העיזבון לבין אותן גברות נכבדות תהיינה כוונותיהן טהורות ככל שתהיינה וכנראה לאור זאת קבעה המנוחה מה שקבעה לקביעת מנהלי העיזבון [...]
לאור האמור ביקש עורך הדין להעביר התיק לבית המשפט ולחילופין לקיים את הצוואה ולמנותו למנהל עיזבון כדי שיבצע את הצוואה על פי הוראות המנוחה.
לאחר כשלוש שנים פנו האמורות לשמש מנהלות הקרן לבית הדין, במכתב שבו כתבו:
ב"ה ח"י בתשרי התשמ"ז.
כזכור, הגשנו בקשה לכבוד בית הדין בעניין עיזבון המנוחה [אלמונית] ז"ל לאשר לנו מינוי למנהלות העיזבון / מנהלות הקרן בהתאם לצוואתה סעיף 4/א ו4/ב 4/ה 4/ז. בקשתנו נידונה בפני בית הדין בט' תמוז תשמ"ג ולא נקבעה ישיבה נוספת, בקשתנו הוגשה לטובת הקטינים היורשים ובהסכמת הבעל בדרך של קניין. ניהול כספי הקרן מבוצע בפועל על ידינו מאז פטירתה ועד היום ואנו מדווחים לאפוטרופוס הכללי.
לאור זה, אנו מבקשות שבית הדין ימשיך לדון בבקשתנו כדי לתת תוקף מחייב לתפקידנו בעיזבון וזאת לטובת הקטינים המביאה תועלת להם במנימום הוצאות ביעילות והדווח לאפטרופוס נודה לכם על המשך טיפולכם.
בפועל לא ניתנו החלטות כלשהן של בית הדין והתיק נסגר.
נוסיף ונאמר: גם עו"ד [פ'] לא פעל מאומה ולא הגיש בקשה לבית המשפט לקיום הצוואה. משכך אין ספק שרצונה של המנוחה בצוואתה לא מומש.
ג. לאחר כעשר שנים נוספות (למעלה משלוש־עשרה שנה אחרי פטירת המנוחה, ולאחר שילדי המנוחה בגרו), ביום ז' במרחשוון התשנ"ז (20.10.96), פתחה [א'] (אחות המנוחה ואחת מהממונות לניהול הקרן), תיק בקשה לקיום צוואה. עם פתיחת התיק ביקשה [א'] שהדיון ייערך במועד שנקבע לדיון בקיום צוואת אימה המנוחה (ואימה של המנוחה [אלמונית]), [פלמונית].
ביום י"ב בטבת התשנ"ז (22.12.96) הופיעו היורשים לפני בית הדין. זו לשון הפרוטוקול:
הופיעו המבקשים: (1) הבעל [אלמוני]; (2) [פלונית]; (3) [פלוני]; (4) [א']; (5) [ב'].
מבקשים לאשר את הצוואה.
כולם מקבלים סמכותו ושיפוטו של בית הדין למתן צו ירושה או צו קיום צוואה על עיזבון המנוחה [אלמונית] ע"ה.
הבעל: אני מוכן לתת לשני ילדיי את כל המגיע לי מעיזבון אשתו המנוחה ז"ל ואני מוותר לטובתם על כל זכות וחלק בעיזבון.
הבן: אני מסכים לתת לאחותי חצי ממה שמגיע לי.
בית הדין מקבל ב'קניין אגב סודר' מהבעל ומהבן על הנ"ל.
עו"ד [פ'] שמונה להיות המבצע והמוציא לפועל של הצוואה לא הוזמן גם הפעם, ומשכך לא הופיע לדיון.
לאחר הדיון, בכ"ב בטבת התשנ"ז (1.1.97), הוצא צו ירושה שזו לשונו:
כל הנוגעים בדבר קיבלו על עצמם את סמכות השיפוט של בית הדין להוצאה צו ירושה. לאור האמור לעיל ועל סמך שמיעת המבקשים והעדים וההקנאות בית הדין מחליט להוציא צו ירושה לפיו יורשי העיזבון הנ"ל הם:
[פלונית] – בת – 1/2 (מחצית).
[פלוני] – בן – 1/2 (מחצית).
הערות: על פי צוואת המנוחה מיום 26.12.82 המצורפת לתיק שני ילדי המנוחה [פלונית] ו[פלוני] הנ"ל הם הזוכים בעיזבון המנוחה בחלקים שווים.
לא מונה מנהל עיזבון.
אף שבית הדין היה צריך להוציא צו קיום צוואה ולמנות מנהל עיזבון, הדבר לא נעשה. הוצא צו ירושה המזכיר שהייתה צוואה. עם זאת בנסיבות העניין, ולאחר שילדי המנוחה בגרו, צו הירושה תואם את רוח הצוואה.
על פי בקשתה של [א'] שהגישה את הבקשה לבית הדין דן בית הדין בפתח תקווה באותו יום, בהרכב אחר, גם בקיום צוואתה של [פלמונית] אימה של המנוחה וסבתם של המערערים – צוואה מי"ח בטבת התשמ"ג (3.1.83) – ימים מספר אחרי שנכתבה צוואתה של המנוחה. בצוואה נמנו הזוכים בה במפורש, בצוואה זו נקבע חלקו של הבן [(=של פלמונית) ג'] – שליש, וחלקיהן של כל אחת מהבנות [א'] ו[אלמונית] חולקו בין ילדיהן, ומשכך נכתב בצוואה ש[פלונית] ו[פלוני] יקבלו כל אחד שישית מהעיזבון. מכיוון שבצוואה של הסבתא [פלמונית] הוזכרו ילדיה של [אלמונית] כזוכים על פי צוואה, אישור צו הירושה – צו קיום צוואה של [אלמונית] לא היה נצרך ולא היה תנאי לקיום הצוואה של [פלמונית].
בסופו של הדיון בירושת הסבתא הוציא בית הדין צו ירושה שזו לשונו:
הוגשה לבית הדין בקשה למתן צו ירושה על עיזבון המנוחה [פלמונית] אשר נפטרה ביום כ"ט באייר תשנ"ו (18.5.1996) בפתח תקווה.
לאחר שמיעת דברי המבקשים ועל סמך העדויות והחומר שבתיק פוסק בית הדין כי הזוכים בעיזבון המנוחה הנ"ל וחלקם בעיזבון הם כדלקמן:
[א'];
[ג'];
[פלונית];
[פלוני];
[ד'];
[ה'];
[ו'];
חלקם בעיזבון – בהתאם לצוואה המצורפת לתיק והמהווה חלק בלתי־נפרד מצו זה.
הערות: הכל נעשה ב'קניין אגב סודר' כדין תורה.
ד. לאחר עשרים ושש שנה נוספות, בח' באב התשפ"ג (26.7.23) הגיש המערער בקשה לתיקון טעות סופר בכותרת צו הירושה והודעה על הסתלקות מן העיזבון, וזו לשון חלק מהבקשה:
[...]
3.ביום 1.1.97 ניתן צו ירושה. המבקש לא היה מעורב בהגשת הבקשה לבית הדין הרבני.
4.ראשית, בכותרת הצו נפלה טעות סופר: מדובר בצו קיום צוואה ולא צו ירושה ולכן מבוקש לתקן טעות סופר.
5.שנית, העיזבון לא חולק מעולם. עתה עלה נושא של פרויקט פינוי־בינוי בדירת המנוחה ולכן התעורר הצורך להסדיר את העניין.
6.המבקש אינו מעוניין בעיזבון. המבקש מצרף תצהיר הסתלקות לפיו הוא מסתלק מכל חלקו בעיזבון בשלמות.
7.על כן היורשת היחידה היא היורשת על פי דין של המנוחה ומי שמופיעה כיורשת הן בצוואה והן בצו שניתן – [פלונית], בתה של המנוחה ואחותו של המבקש.
8.על כן מבוקש לתקן את טעות הסופר ולרשום בכותרת הצו שמדובר בצו קיום צוואה כן מבוקש לאשר כי המבקש הסתלק מהעיזבון.
9.מן הדין ומן הצדק להיעתר לבקשה.
בית הדין דחה את בקשתו, ובהחלטתו מיום י"ג באב התשפ"ג (31.7.23) קבע:
בית הדין מבהיר כי הואיל ומדובר בצוואה שקוימה מזה שנים רבות, חלקו של המבקש בעיזבון אימו כבר נמצא ברשותו מהבחינה ההלכתית והחוקית.
הדרך להעבירו לאחותו, המוטבת הנוספת בצוואה, או לכל אדם אחר, הינה רק באמצעות הקנאה.
משעה שניתן צו קיום הצוואה, הסתלקות מהעיזבון אינה על הפרק.
ראוי להוסיף כי גם אם לא היה מעורב בהגשת הבקשה, המבקש נכח בדיון אשר התקיים בתשנ"ז (96) כאשר היה בן 19.5 שנים (המבקש יליד 77) כמצוין בפרוטוקול [...]
אכן להליך שהתקיים כאמור בשנת 97, בהיות המבקש בגיר כאמור, קדם הליך נוסף אשר התקיים בשנת 83, במסגרתו הוגשה בקשה למתן צו אחר עיזבונה של המבקשת ובהליך זה אכן המבקש, שהיה אז בן שש, לא היה מעורב כלל. אולם עקב התנגדות עו"ד [פ'] מנהל העיזבון בצוואה וכן האפוטרופוס הכללי, שהתנגדו למתן צו ירושה "בהתאם לצוואה" ועמדו על מתן צו קיום צוואה, לפיכך לא ניתן כל צו במסגרת ההליך הראשון.
כאמור, בהיות המבקש בגיר, התקיים הליך ובדיון נכח המבקש אשר הסכים להקנות מחצית מעיזבון אימו לאחותו.
במועד מתן הצו לא ניתנה הסכמתו להקנות את כל חלקו בעיזבון לאחותו אלא מחציתו, לפיכך דין הבקשה להידחות.
בדבר בקשת המבקש לתיקון כותרת הצו: בית הדין מבהיר כי אכן מדובר ב"צו קיום צוואה" ולא ב"צו ירושה".
הבהרה זו הינה חלק בלתי־נפרד מהצו שניתן בתאריך 1.1.97.
בתגובה להחלטה ביקש המערער לקבוע מועד לדיון. בבקשתו כתב בין השאר:
1.המבקש פתח הליך חדש, שילם אגרה ולפיכך מתבקש בית הדין הנכבד לכל הפחות לקבוע מועד דיון ולשמוע את דבריו.
2.המבקש קרא את ההחלטה שניתנה היום, 31.7.23, (להלן: ההחלטה), ובכל הכבוד הראוי: ההחלטה מנוגדת גם לפרוטוקול שצוטט בהחלטה עצמה וגם לחוק הקיים [...]
5.אך דא עקא, שאם המבקש הקנה לאחותו "חצי ממה שמגיע לי" אזי מהמחצית שלו הוא נותן מחצית לאחותו ואז הוא יורש 1/4 מהעיזבון ואחותו יורשת 3/4 מהעיזבון ומכאן שמלכתחילה מדובר בצו שמה שרשום בו הוא טעות [...]
8.אין כל קשר בין השאלה לפני כמה שנים קוימה הצוואה לבין השאלה האם חלקו של המבקש בעיזבון אימו כבר נמצא ברשותו אם לאו.
9.סעיף 6 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, מאפשר הסתלקות מעיזבון כל עוד לא חולק העיזבון וזאת בין אם כבר ניתן צו ירושה / קיום צוואה ובין אם לא ניתן.
10.לפיכך, השאלה הקובעת היא האם העיזבון כבר חולק אם לאו. ואילו לשאלה לפני כמה שנים ניתן הצו או אם בכלל ניתן צו אין שום רלוונטיות.
11.במקרה דנן העיזבון לא חולק וגם לא יכול להיות מחולק לאור העובדה הפשוטה ששום גוף לא מסכים לקבל צו ירושה שמוצמדת אליו צוואה, וזאת בשל טעות בכותרת הצו [...]
15. המבקש בהחלט זכאי להסתלק מהעיזבון על אף השנים שחלפו ועל אף שניתן צו ירושה / קיום צוואה, וזאת מהסיבה הפשוטה שהעיזבון לא חולק ולא יכול להיות מחולק לאור העובדה שניתן צו עם כותרת מוטעית ששום גוף לא מוכן לקבל, שלא לומר שגם תוכנו של הצו נוגד את הסכמות הצדדים בדיון [...]
בהחלטתו מיום כ' באב התשפ"ג (20.7.23) דחה בית הדין את הבקשה וכתב:
[...] בית הדין מבהיר כדלהלן:
בהחלטה מתאריך 31.7.23 נקט בית הדין לשון עדינה כלפי המבקש, עורך דין במקצועו, אשר כתב בבקשתו דברים שקריים לבית הדין – התנהלות חמורה ביותר ובפרט כשהיא נעשית על ידי עורך דין.
המבקש טען בסעיף 3 לבקשתו הראשונה כי לא היה מעורב בהגשת הבקשה למתן הצו בשנת 97. בית הדין בהחלטתו האמורה, לא אמר את הדברים מפורשות אלא הסתפק בציטוט מהפרוטוקול שקדם למתן צו זה, בו נכח המבקש בהיותו בגיר.
בית הדין ציפה שהמבקש יסיק את המסקנות כי בית הדין מבין היטב שהוא דובר שקר באמירתו כי לא היה מעורב בהגשת הבקשה, אך בית הדין לא ציין זאת מפורשות ונהג עימו לפנים משורת הדין.
משנוכח בית הדין לראות כי המבקש מעיז פניו בבקשה מחוצפת נוספת, אין מנוס מלומר את הדברים מפורשות: כי המבקש דיבר שקר בבקשתו הראשונה ומן הראוי היה אף לחייבו כבר אז בהוצאות כבדות, ויש לשקול זאת עתה, לאור הבקשה הנוספת.
בנוסף, סעיף 72 לחוק הירושה קובע בפירוש כי תיקון צו ירושה או קיום צוואה, יכול שייעשה רק על סמך עובדות שלא היו בפני בית הדין בזמן מתן הצו.
טרם מתן הצו, וכאמור, הופיע המבקש בפני בית הדין וביצע אקט הלכתי של קניין על מחצית בלבד מעיזבון אימו לטובת אחותו. (שני האחים הינם המוטבים היחידים ומחצית מהעיזבון הינה 50% מהעיזבון ולא כטענתו המופרכת של המבקש שאינה אלא עלבון לאינטליגנציה.) לא התרחשה כל עובדה נוספת רלוונטית לעניין זה ואין הצדקה הלכתית וחוקית לביטול הצו.
זאת עוד טרם נדרש בית הדין לקריטריון הנוסף שבסעיף 72 ולשיהוי הבלתי־נתפס, של למעלה מחצי יובל שנים שארכו למבקש על מנת להגיע למסקנה שהוא מוותר על חלקו בעיזבון לטובת אחותו.
ככל והמבקש מגלה נדיבות כלפי אחותו, הוא רשאי להעניק לה במתנה מנכסיו ככל שיחפוץ ואל לו לבקש את חסות הערכאה השיפוטית לוויתור זה מתוך שיקולים כלכליים ברורים.
זאת ועוד: עיזבון אימו המנוחה כלל גם כספים, כעולה מהעיון בתיק העיזבון, אין ספק שכספים אלו חולקו לפני שנים ולמעשה הצו כבר בוצע לפחות לעניין זה ואולי גם לגבי נכסי נדל"ן נוספים שהיו בבעלות אימו כמצוין בבקשה הראשונה למתן צו.
טעות הסופר בכותרת הצו שתוקנה בהחלטה הקודמת – אין בה אלא טעות סופר ואל למבקש להעמיס בה דברים ששייכותם אליה רחוקה כרחוק המזרח מהמערב.
ככל והמבקש סבור כי שגיאה נפלה תחת ידי בית הדין, יתכבד ויערער עליה במקום המתאים.
בית הדין מחליט:
הבקשה לקיום דיון נדחית על הסף.
ענין השתת ההוצאות על המבקש ייבחן בהמשך.
בי"ט בטבת התשפ"ד (31.12.23) הודיע בא כוח היועץ המשפטי לממשלה בהתייחס לתביעה זו, כדלהלן: "לאחר עיון בבקשה האמורה ובצירופיה הנני מתכבד להודיע כי אין בדעתי להתערב בהליכים הנוגעים בה."
בהודעתו אין התייחסות לעובדה שהעיזבון היה אמור להתחלק על פי צוואה, וכמובן אין התייחסות להתנגדות שהגיש בעבר כשנפתח תיק הירושה הראשון, ומסתבר שהאפוטרופוס הכללי לא היה מודע לה עתה.
ה.לפני שניתן את הכרעתנו בערעור שלפנינו נעמוד על ההליכים הארוכים שנערכו בתיק זה וננסה להבהירם. חובתנו לקבוע ולהסביר תחילה את יסודות דין הירושה בין על פי ההלכה ובין על פי החוק. בית הדין פועל בהוצאת צווי ירושה וצווי קיום צוואה על פי דין תורה, במקרים שבהם הוראות חוק הירושה סותרות את דין התורה, בית הדין עורך פעולות הלכתיות ומשפטיות שונות כדי שהזוכים על פי צו הירושה או צו קיום הצוואה לא יעברו על דין תורה. במקרים שבהם בית הדין לא יכול להוציא צו ירושה או צו קיום צוואה הכשר על פי דין תורה יימנע בית הדין מלהוציא צווים כאלה.
על פי דין תורה עם מות האדם יורשים יורשיו את נכסיו, הבעלות על הנכסים עוברת עם פטירתו ממילא, כמבואר בבבא בתרא (קמא, ב) שירושה 'באה מאליה' ולא מוגבלת בדיני קניינים, שאף בדברים שאינם ברי־הקנאה ואף מי שאינם ברי־קניין – זוכים בעת הפטירה בירושה. לפיכך שטר צוואה שבו נקבע שהנכסים יעברו לאחר מיתה אין לו תוקף הלכתי: חדא, מפני שבעת הפטירה כבר זכו היורשים; ועוד, שלאחר פטירת המת אין הוא יכול להקנות ובוודאי את מה שאינו שלו. לפיכך על פי דין תורה צוואה כשרה רק אם כותב הצוואה הקנה את נכסיו לזוכה שיזכה בו לפני פטירתו.
אין ביכולתו של מוריש להתנות שיורשו לא יירש אותו לאחר פטירתו מפני שירושה הוויא 'מידי דממילא', ואין המוריש מקנה ליורש אלא היורש עומד במקומו, 'ברא' (והוא הדין שאר יורשים) 'כרעא דאבוה', וכבר דנו הראשונים והאחרונים בביאור דין זה. הדרך היחידה להפקעת הירושה מידי היורש היא נתינתה לאחר במתנה או בצוואה המפקיעה את בעלות המוריש בעת פטירתו.
מאידך גיסא גם היורש אינו יכול לוותר על ירושתו. וכדאיתא בכתובות (פג, א): "אמרי דבי רבי ינאי: בכותב לה ועודה ארוסה; כדרב כהנא, דאמר רב כהנא: נחלה הבאה לאדם ממקום אחר – אדם מתנה עליה שלא יירשנה."
ופירש רש"י:
ממקום אחר – שאינה ירושת אבותיו אלא על ידי מעשיו תבא לו, כגון נחלת אשתו הבאה לו על ידי נשואין שלו, דהואיל ומשום תקנתא דידיה תקון רבנן והוא בא למחול עליה – מוחל, וכדרב הונא.
ובחדושי הרשב"א (שם):
אמרי דבי רבי ינאי בכותב לה בעודה ארוס – כלומר דעדיין אינה ראויה לו והלכך בסלוק בעלמא סגי ליה. וכדרב כהנא – כלומר ואי משום שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הני מילי הקנאה, אבל בסילוק בעלמא דרך תנאי אדם מתנה ומסתלק אפילו מדבר שלא בא לעולם, דאמר רב כהנא "נחלה הבאה לו לאדם" על ידי מעשיו ו"ממקום אחר" – שאינה ראויה לו עדיין, כירושת הבעל קודם נשואין – אדם מתנה עליה שלא יירשנה. ואפילו למאן דאמר ירושת הבעל דאורייתא, דלא דמי לירושת האב, דהתם כבר ראויה לו משעה שנולד, וממה שראוי לו אין אדם מסתלק ממנו אלא במכר או במתנה. ובמכר נמי לא, דהא לא זכה בהן לגמרי, והווי ליה "מה שאירש מאבא מכור לך", דלא עשה ולא כלום, והוא הדין לירושת הבעל דלאחר נשואין – אי אפשר להתנות עליה לא בסלוק ולא בהקנאה גמורה כירושת האב, ולא כדברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל שפירשו: נחלה הבאה לו מתקנת חכמים לאפוקי נחלת האב דהיא של תורה, ובשל תורה אינו יכול להתנות.
ובחידושי הר"ן (על הרי"ף שם מא, א):
דהא אמר רב כהנא דנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר – כלומר שעכשיו בשעה שמסתלק ממנה אינו ראוי ליורשה כירושת הבעל קודם נישואין – אדם מתנה עליה שלא יירשנה, ולאפוקי ירושת אביו דכיון שראוי ליורשו בכל שעה הרי הוא כאילו זכה בה לענין דלא סגי בסלוק אלא או במכר או במתנה, ואי אפשר שהרי לא זכה בה לגמרי ולא בא ברשותו שיוכל להקנות. וירושת אשתו נמי לאחר שנשאת – לירושת אביו דמיא, הילכך לא משכחת לה אלא בכותב לה ועודה ארוסה. ודוקא בכותב לה ועודה ארוסה דשייך בה קצת, אבל קודם לכן – כיון שאין לו שייכות בנכסים כלל סלוקו לאו כלום הוא.
מבואר דלכולי עלמא מי שעתיד לירש אם ימות מורישו באותה עת לא יוכל להפקיע זכות ירושתו, בין בבן היורש את אביו בין בשאר קרובים, שזכות הירושה שלהם היא טבעית, ובין בעל היורש את אשתו כתוצאה מנישואי, שאחרי הנישואין לא יכול להפקיע את זכות הירושה. ודווקא בארוסה יש אפשרות לסילוק זכות הירושה שלא יזכה בה בעת הנישואין. ואין כאן מקום להאריך.
ו.קביעה זו, שהזוכים בירושה זוכים עם פטירת המוריש, היא גם קביעת המחוקק בסעיף 1 לחוק הירושה: "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו."
משכך מי שהיה יורשו של אדם בעת פטירתו הוא הזוכה בנכסיו, וכלשון סעיף 3(א) לחוק: "כל מי שהיה בחיים במות המוריש כשר לרשת אותו." אף אם הלה ייפטר לאחר מות המוריש – מכיוון שבעת פטירתו זכה בעיזבון, לא יוכלו יורשיו להיכנס בנעליו אלא לאחר מתן צו ירושה על עיזבון היורש. משכך, מכיוון שהיורש זכה בירושה עם פטירת המוריש רשאי הוא להעביר את חלקו בירושה בהסכם לאחר כפי שקובע סעיף 7 לחוק. אכן אם היורש נפטר לפני מות מורישו יורשיו באים בנעליו וכפי שקובע סעיף 14(א): "ילדו של מוריש שמת לפניו והשאיר ילדים, הילדים יורשים במקומו, ועל דרך זו יורשים ילדים של כל אחד מקרובי המוריש שמת לפניו." ואין כאן מקום להאריך.
החוק מאפשר גם ירושה על פי צוואה. אומנם המחוקק לא קבע את נוסח הצוואה ולכן גם הקנאה לאחר המוות מועילה על פי חוק בצוואה. עורכי דין רבים העוסקים בענייני צוואות מכינים צואות התקפות על פי חוק ולא על פי דין תורה. (דבר זה הוא תקלה גדולה לאנשים רבים הרוצים שצוואתם תהיה תקפה על פי דין תורה, ומסתבר שגם במקרה שלפנינו, שמשפחת המנוחה היו משפחה של שומרי מצוות, היה רצונה לערוך צוואה הכשרה על פי דין תורה.) לפיכך כשמוגשת צוואה שכזו בית הדין לא יוכל לאשרה אלא אם התמלאו הכללים ההלכתיים שאין כאן המקום לפורטם. מובן שאם היורשים ההלכתיים יערכו הקנאות כדין תורה בית הדין יאשר את הצוואה בנוסחה, אף שהלכתית הצוואה אינה כשרה.
אכן אף שמדין תורה היורשים זוכים בעיזבון בעת פטירת המוריש וכפי שביארנו זוהי גם קביעת המחוקק. המחוקק אִפשר הסתלקות לאחר שזכה היורש בירושה כל עוד העיזבון לא חולק בפועל, כלשון סעיף 6(א) לחוק:
לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העיזבון רשאי יורש [...] להסתלק מחלקו בעיזבון, כולו או מקצתו, או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה.
והנה על פי דין תורה אדם לא יכול להסתלק מרכוש השייך לו, ובירושה הרי הוא כבר זכה, והדרך להפקעת בעלות האדם על רכושו היא בהקנאה או הפקר. לפיכך יישום סעיף 6 בחוק הנ"ל יכול להתקיים על ידי הקנאה ממי שזכה בחלקו בירושה לאחד מהיורשים האחרים, בין שהלה יורש על פי דין תורה ובין שהמקבל יורש רק על פי החוק. וכן מעשים בכל יום בבתי הדין שכדי לחלק את הירושה בהתאם לבקשת והסכמת היורשים, היורש על פי דין תורה מקנה מה שירש או חלק ממה שירש למי שעל פי דין תורה אינו יורש.
אך פרוצדורה הלכתית זו יכולה להתקיים בהתמלאות שני תנאים: רצון היורש להקנות למי שאינו יורש על פי דין תורה ויכולתו להקנות. משכך, כשהיורש על פי דין תורה קטין או שאינו בר־דעת ואינו יכול להקנות – אי אפשר לחלק הירושה בהתאם לקביעת המחוקק או לרצון היורשים אם אחד הזוכים על פיהם אינו יורש מדין תורה.
ז.זכויות הירושה על פי ההלכה שונות מהזכויות שקבע החוק. ונבהיר את הדברים בנידון דידן.
על פי דין תורה הבעל יורש את אשתו, ואין לילדים זכות ירושה במקום הבעל. אך דברים אלו הם רק ב'מוחזק' – נכסים שיש לאישה ומצויים תחת ידה, אך דבר ה'ראוי' להגיע לידה לאחר פטירתה – אין הבעל יורשו והיורשים הם קרוביה שארי בשר. ואין כאן המקום להגדיר מהו ראוי ומהו מוחזק.
במקרה שלפנינו, שלמנוחה היו: בעל, בן ובת, סדר הירושה על פי דין תורה הוא שהבעל קודם לילדיו בנכסים 'מוחזקים', ובנכסים שהגדרתם ההלכתית 'ראוי' – בן קודם לבת. ולכן על פי דין תורה הבן הוא שהיה היורש של הדברים שנקראים 'ראוי לבוא לה', על פי דין תורה, לעומת זאת על פי חוק במקרה שלפנינו (לולי הייתה צוואה), הבעל היה זכאי למחצית העיזבון וחציו האחר היה מתחלק בין הבן והבת בחלקים שווים.
יש להוסיף עוד שבמקרה כשלפנינו צואת האישה לא מועילה על פי דין תורה גם מפני שהאישה לא יכולה לתת מנכסיה לאחרים כדאיתא באבן העזר (הלכות כתובות סימן צ סעיף יג): "האשה שמכרה או נתנה אחר שנשאת בנכסי צאן ברזל, בין לבעלה בין לאחרים, לא עשתה כלום." ומכיוון שביארנו שמהותה של צוואה על פי דין תורה היא מתנה מחיים – למתנה זו אין תוקף אלא אם כן התקיימו בה התנאים המוזכרים בשולחן ערוך (שם).
אכן לפעמים יש אפשרות להכשיר את הצוואה החוקית באמצעות קניינים וכפי שיתבאר.
ח.ביארנו שהירושה חלה עם פטירת המוריש. אף אם היורשים רוצים לחלק העיזבון שלא כפי הדין או שלא בצורה שקבע המחוקק – באפשרותם לערוך הקנאות אם ירצו כדין תורה או להסתלק כפי שקבע המחוקק, ומי ימנע מהם לפעול בנכסיהם כרצונם. והרי כידוע בנכסים שאין לגביהם רישום, היורשים מחלקים ביניהם העיזבון בדרך כלל, בינם לבין עצמם, בין אם הוצא צו ירושה ובין אם לא, שהרי מי יאמר להם מה יעשו.
מכיוון שכך, חובתנו לבאר מהי מהותם של צו ירושה ושל צו קיום צוואה.
את מהות הצווים הגדיר המחוקק בפרק החמישי לחוק הירושה. וזו לשון החוק:
הצהרה על זכויות היורשים
66. (א) הרשם לעניני ירושה רשאי להצהיר על זכויות היורשים: בירושה על פי דין – על ידי צו ירושה; בירושה על פי צוואה – על ידי צו קיום צוואה (להלן – צו קיום).
(ב) ציווה המוריש חלק מנכסיו, יינתן על אותו חלק צו קיום, ועל הנותר – צו ירושה.
תכנם של צו ירושה וצו קיום
69. (א) צו ירושה יצהיר על שמות היורשים ועל חלקו היחסי של כל אחד מהם בעיזבון.
(ב) צו קיום יצהיר שהצוואה היא בת־תוקף חוץ מהוראותיה שבית המשפט מצא שהן בטלות.
כוחם של צו ירושה וצו קיום
71.צו ירושה וצו קיום – כוחם יפה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקנו או בוטלו.
בסעיפים 66 ו־69 קבע המחוקק את המהות ואת הצורה של צו ירושה וצו קיום צוואה. שני סעיפים אלו מגדירים את צו הירושה וצו קיום הצוואה כצו הצהרתי – צו הצהרתי ולא צו הקובע את הבעלות, הצו מצהיר לגבי כל העולם למי שייכים עתה נכסי המנוח – המוריש. הצו מצהיר על הבעלות (ההלכתית ו)החוקית של נכסי המוריש בין שהבעלות נקבעה בעת פטירתו ובין שהיא נוצרה בעקבות מעשים שעשו או לא עשו היורשים לאחר פטירתו.
סעיף 69 לחוק קובע את הצורה, כיצד תהיה ההצהרה: בצו ירושה ההצהרה תהיה מי הם היורשים ומה חלקם בעיזבון. ובצו קיום צוואה ייקבע שהצוואה תקפה, צוואה זו תוצג לכל רשות או גוף כדי שיפעלו על פיה.
נראה שאף שהצורה נקבעה בדברי המחוקק הצורה אינה 'מעכבת' אלא שצו ירושה שלא נרשמו בו החלקים – לא מאפשר שימוש בו, שהרי כיצד ירשמו נכס שחלקם של הבעלים לא מוגדר, לעומת זאת צו קיום צוואה שצורתו שונה – או צו ירושה שניתן במקום שיש צוואה והזכויות הרשומות בצו תואמות ולא סותרות את הצוואה – הוא צו שיש להכשירו על כל פנים בדיעבד, ופעולה משפטית שנעשתה באמצעות צו שכזה – אין לבטלה. ועיין לקמן.
משכך המחוקק לא הצריך הוצאת צו ירושה למי שלא נצרך להצהרה הטמונה בו. ולכן בנכסים שאין לגביהם רישום – הזכייה בירושה לא נובעת מכוח הצו ולפיכך אין צורך בהוצאתו. הצורך בצו ירושה או צו קיום צוואה הוא רק לגבי רשויות או גופים שאינם מודעים למצב שנוצר עם פטירת המוריש ונצרכים לו לצורך עריכת פעולות או שינוי רישום: העברת בעלות בנדל"ן או רכב לא תוכל להעשות ללא הצווים הנ"ל; העברת הזכויות הפיננסיות הנמצאות אצל גופים שונים – בנקים, קרנות השתלמות, זכויות פנסיה וכו' – לא תוכל להעשות ללא הצווים הנ"ל. אך זכות השימוש בפועל לא תלויה בצו. מגורים בדירת המנוח והשתמשות ברכבו לא מצריכים את הצווים הנ"ל, אך פעולות בעלות משמעות חוקית כמכירה וכדומה מצריכות את הוצאת הצו.
משכך בנידון דידן לא הייתה מניעה מהבעל, מהבת ומהבן להמשיך להתגורר ולהשתמש בדירת המנוחה אף שעברו למעלה מארבעים שנה מפטירתה, רק עתה כשנצרכת פעולה משפטית הדורשת רישום בעלות יש צורך בצו הירושה.
ט.אחרי שתיארנו באריכות את גלגולי התיק ואת ההתנהלות השיפוטית בטיפול בהעברת זכויות בעיזבון בכלל נבוא אל הפרט: מה קרה במקרה שלפנינו, ומשכך אם יש לקבל את הערעור, בין לעניין הוצאת צו ירושה ובין בעניין הביקורת שמתח בית הדין על התנהלותו ובקשתו של המערער.
המקרה שבלפנינו הוא מקרה קשה של אישה צעירה שחלתה ונפטרה – לא ידוע לנו מתי פרצה המחלה וכמה זמן הייתה חולה – למנוחה היו שני ילדים קטינים בעת מחלתה ופטירתה כשאחד מהם מקטני קטנים. לא ידוע לנו מה הייתה מערכת היחסים בין המנוחה לבעלה, לפני מחלתה או בעת מחלתה, אין ספק שהמנוחה ידעה בעת כתיבת צוואתה שימיה ספורים, אין ספק שידעה שלאחר פטירתה הטיפול בילדים יהיה מוטל על בעלה – אביהם. לא ידוע לנו אם היוזמה לכתיבת הצוואה הייתה של המנוחה או של בני משפחתה, לא ידוע לנו אם הבעל היה מעורב בכתיבת הצוואה או שבכלל לא ידע עליה בחיי המנוחה. הבעל נשאר אלמן מטופל בשני קטינים, שעול פרנסתם מוטל עליו בלבד (אף שהאישה, בחייה, עבדה ומסתבר שנשאה גם בעול הבית). הוראות הצוואה פוגעות לדעתנו באב – הבעל, שמלבד מצבו האישי שנוצר עם פטירת המנוחה, הצוואה אינה מזכירה אותו ומאיינת וממדרת אותו מרכוש שהיה לאישה. על פי ההלכה ועל פי החוק (לולא כתיבת הצוואה) – לבעל זכויות ברכוש השייך לאשתו, והלכתית אין היא יכולה להפקיע את זכויותיו. במציאות שכזו, הגישה לחשבונות שהאישה רשומה בהם, בין בגפה בין עם הבעל נחסמת, וחובה הייתה עליו לבקש צו ירושה כדי שיוכל להתנהל, משכך הוגשה הבקשה לצו ירושה כחודשיים אחרי הפטירה, יש לציין שבכריכת התיק הידני שנפתח נכתב "אישור צוואה" – רישום שנמחק ושבמקומו נכתב "צו ירושה".
לכשנמצה את העולה מהצוואה הרי הוא כדלהלן: כל רכוש שיש למצווה או שיגיע לה לאחר פטירתה – לרבות בדרך ירושה מכל סוג שהוא וכל כספי הגמולים או קופת גמל או פיצויים או ביטוח חיים – יחולק בחלקים שווים בין ילדיה. רכוש זה יוחזק בקרן שמורה בעבורם. הרכוש ינוהל על ידי אחותה וגיסתה של המצווה לפי שיקול דעתן הבלעדי, כשהאפוטרופוס על הילדים (שברור שהוא האב, האפוטרופוס טבעי) לא יוכל להתערב. הילדים יקבלו את רכושם בהגיעם לגיל עשרים. עו"ד [פ'] יהיה המוציא לפועל והמבצע של הצוואה ויפעל בהתאם לאמור בה.
כאמור, הצוואה ממדרת את הבעל – האב מכל זכויותיה של אשתו, מפקיעה את זכויותיו שעל פי ההלכה ועל פי החוק ומונעת ממנו להשתמש בעיזבון האישה לצורך גידול ילדיהם הקטינים. ספק אם היה נדרש מן האב – הלכתית ואף מוסרית – לוותר על זכויות מהעיזבון, לא לטובתו האישית אלא לצורך גידול הילדים. ואכן כאמור לעיל, בתיק תויקה טיוטת הסכם בין הבעל – האב למנהלות הקרן על העברת חלק מהזכויות של המנוחה לטובת גידול הילדים. אין זה מענייננו לקבוע אם הסכם זה תאם לצוואה ואם היה ניתן לבצעו הלכתית או חוקית שכן אין זה עניינו של פסק דין זה.
על כל פנים מכל החומר המוזכר לעיל, מהאמור בבקשת הבעל להוצאת צו ירושה, מלשון הצוואה, מלשון טיוטת ההסכם בין האב לגיסותיו ומהדברים שנאמרו לפני בית הדין מוכח שהעיזבון כלל חסכונות בבנקים, זכויות ממקום עבודה (משכורות, קצבת שארים ופנסיה ממשרד החינוך) בערך של כמאה אלף שקל ישן; חצי דירה ב[...] וכן חלק בדירות ומגרש ב[...] ושליש מחנות ב[...]
בדיון (בשנת תשמ"ג – 1983) הופיע האב בבית הדין והודיע שהוא מקבל את סמכותו ושיפוטו של בית הדין למתן צו ירושה בשמו ובשם הקטינים. הבעל הודיע לבית הדין שהוא מסכים שחלוקת העיזבון תבוצע בהתאם לצוואה ומוכן לקיים את הצוואה כלשונה אפילו שאינה לפי דין תורה כיוון שרוצה למלא רצון המנוחה. על פי דין תורה האב יכול להקנות למי שיחפוץ את חלקו בעיזבון. קבלת הסמכות של האב בשם הילדים מועילה, אכן הקטינים אינם יכולים להקנות מחלקם על פי דין תורה מפני שקטן אינו יכול להקנות, כמו כן גם על פי חוק לא מועילה הסתלקות קטין.
למרות האמור, בית הדין הודיע למבקשים שאין בית הדין יכול לאשר הצוואה. בפרוטוקול לא ניתן נימוק לדבר, ולכאורה נראה לומר שאף שאת החיסרון ההלכתי בכשרות הצוואה, שאינה כדין תורה וגם אינה מועילה כשבאה להפקיע זכויות הבעל, היה אפשר לרפא בהקנאת הרכוש השייך לבעל – האב לילדיו, טעמו של בית הדין היה מפני שהיו נכסים שיש להם דין 'ראוי' – בעיקר הזכויות הכספיות שבאו מזכויות האישה מעבודתה ומכספים בבנקים. כספים אלו לא ירש הבעל אלא הבן, וכדי לקיים (הלכתית) את האמור בצוואה היה על הבן הקטן להקנות לאחותו – דבר שקטן אינו יכול לעשות, וממילא אי אפשר היה לקיים הצוואה.
בין כך ובין כך חזר בו האפוטרופוס הכללי מהסכמתו להוצאת צו ירושה.
ציטטנו לעיל את מכתביו של עו"ד [פ'] לבית הדין, מכתבים שאף שחלק מהדברים האמורים בהם נכון יש בהם קביעות משפטיות רבות מוטעות. אין כאן מקום להאריך בדברים, מכיוון שעתה אין לדבר נפקא מינה. אך בפועל מי שהיה אמור להיות המוציא לפועל של הצוואה לא עשה את שהיה מוטל עליו ולא פעל דבר למימושה, אף שברור לנו שהייתה אפשרות משפטית למימוש רצונה של המנוחה להקמת קרן באמצעות מינוי מנהל עיזבון שימשוך את הכספים הרשומים על שם המנוחה, בהסכמת האב – האפוטרופוס הטבעי של הקטינים, וישקיעם באופן התואם את ההלכה ושלא יסתור את הוראות המחוקק. על כל פנים בנסיבות אלו, וללא הוצאת צו ירושה או שטר קיום צוואה הרכוש והזכויות שהיו למנוחה, לא ניתנו למימוש ונשארו כאבן שאין לה הופכים במשך שנים רבות – דבר שמסתבר שגרם להפסד ממוני בזכויות הכספיות שהיו למנוחה ושלא היה ניתן להשקיען.
י.כאמור, גם משבגרו שני הילדים והקטן שבהם (המערער שלפנינו) הגיע לבגרות לא טופל עיזבונה של המנוחה. רק בפטירת אימה – הסבתא של המערער, כשרצו לקיים את צוואת הסבתא, פנתה הדודה [א'] לבית הדין לצורך קיום שתי הצוואות, שכל אחת מהם דרשה תיק נפרד, ובפועל קוימו הצוואות בידי הרכבים שונים של בית הדין בפתח תקווה. [א'] ביקשה לקיים את הדיון במועד אחד, כדי לא להטריח את המבקשים שחלקם היו מבקשים בשתי התיקים ובפרט לא את הבן (המערער שבפנינו) שהיה באותה עת חייל בשירות קרבי ונאמר כי יקשה עליו להגיע פעמיים. כמתואר לעיל, אישור צוואת הסבתא שבצוואתה היו רשומים היורשים וחלקיהם היה הליך נפרד שלא היה קשור ולא היה צריך להיות קשור להליך אישור צוואת המנוחה שנפטרה שנים רבות לפני אימה.
כפי שציטטנו לעיל מפרוטוקול בית הדין האב, הילדים, האחות והגיסה הופיעו לפני בית הדין וביקשו לקיים את הצוואה, עו"ד [פ'] לא הופיע. עורך הדין הנ"ל שלאחר מות המנוחה כששני ילדיה קטינים לא פעל מאומה לביצוע הצוואה, תפקיד שהיה מוטל עליו – במסגרתו תפקידו היה צריך לפעול למימוש הצוואה ולשמירת חלקם של הקטינים, אך הלה לא עשה את תפקידו.
משכך בעת קיום הצוואה, כשהקטן מבן הילדים היה כבר בן תשע־עשרה ושישה חודשים, ומאחר שבצוואה נכתב שבהגיע כל אחד מהילדים לגיל עשרים יימסר לו רכושו, לא היה טעם כלשהו לקיים את הצוואה כלשונה. לא הייתה שום סיבה להקים בשלב זה את הקרן, לתת לעורך הדין הנ"ל לבצע את הצוואה ולחייב את העיזבון בהוצאות. רוח הצוואה, שרכושה של המנוחה יחולק בין שני ילדיה, יכולה הייתה להתקיים גם בהוצאת צו ירושה. אין ספק שאם אדם מותיר צוואה יש לכתחילה לפעול על פיה ולהשתדל לפעול על פיה במדויק, אך בנידון דידן נראה שלעת קיום הצוואה לא היה מקום לפעול כאמור בצוואה.
סעיף 54(א) לחוק הירושה קובע:
מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.
אין ספק שרצון המנוחה היה שילדיה יחלקו בעיזבונה, אך בנסיבות פטירתה כשילדיה קטינים הדרך הראויה לדעתה הייתה על ידי הוראות הצוואה כפי שפורט בה. אכן אחרי שקרה מה שקרה, משהממונה על ביצוע הצוואה לא קיים את מה שהיה אמור לקיים ומשבגרו הילדים, יש לקיים את רוח הצוואה ולחלק את העיזבון בין שני ילדיה. בשלב כזה שבו לא היו הילדים זקוקים לאפוטרופסות של עורך הדין וגם לא לזו של הדודות, שלא פעלו כשהיו יכולים לפעול, אין להאריך על הילדים את הדרך.
והנה סעיף 50 לחוק הירושה קובע:
זוכה על פי צוואה [...] שהסתלק מן המגיע לו, שלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו – הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.
משכך, הסתלקות שני המוטבים בצוואה, הבן והבת, הייתה מאיינת את הצוואה, הסתלקות שכזו לא הייתה פוגעת בזכויותיהם [לאחר שהבעל – האב הסכים זה מכבר למתן צו ירושה לטובתם בלבד] וסביר שהייתה מועילה להם, ואין ספק שהיה בדבר משום קיום רוח הצוואה, ואז אפשר וצריך היה לפעול בעיזבון כאילו לא הייתה צוואה ולחלק את העיזבון על פי חוק הירושה ובהוצאת צו ירושה. לפיכך אפשר לומר שלא בכדי הוצא צו ירושה ולא צו קיום צוואה, מפני שבנסיבות העניין זוהי הייתה הדרך הראויה והנכונה לפעול בעיזבון.
עם זאת יש לומר שייתכן שבית הדין לא היה מודע בתקופה זו ללשון החוק ולקביעת המחוקק, שהרי באותן שנים הייעוץ המשפטי לא היה מעורה בתיקים ורוב הדיינים גם לא התייעצו עימו. דייני בתי הדין עסקו באותה תקופה רק בהוויות דאביי ורבא ולא התעסקו בפסיקה המשפטית הכללית. המשפטיזציה השוררת כיום בכל התחומים במדינת ישראל לא נהגה בכל הגופים השלטוניים ובוודאי לא בבתי הדין. אין חיסרון בדיין שאינו בקי בפסיקה האזרחית אם הוא נוהג בצורה חוקית, ועיין מה שכתבו בעלי התוספות במושב זקנים על התורה (ויקרא י, כ) על חובת אדם לילך וללמוד בדברים שצריך לדעת.
כפי שבואר לעיל, גם ההרכב הנוסף שפעל בבית הדין בפתח תקווה ודן בעיזבון הסבתא הוציא צו ירושה והזכיר בו שישנה צוואה וצו הירושה הוא בהתאם לאמור בצוואה. גם בתיקי קיום צוואה אחרים בפתח תקווה ובמקומות אחרים הנוהג היה שגם בקיום צוואה מוציאים את הצו בכותרת 'צו ירושה' וכותבים בהערות שהוא תואם לצוואה.
משכך בנסיבות אלו ואף שצו קיום הצוואה לא נכתב בלשון שקבע המחוקק – אין לפוסלו, אם הוצא כלשון הצוואה וכרוחה. מסתבר מאוד שכל הגורמים שאליהם הגיעו צווים כאלה פעלו לפיהם מבלי להערים קשיים, שאם לא כן מקבלי הצווים היו חוזרים לבתי הדין ובתי הדין היו מוציאים צווים כפי שקבע המחוקק. גם בעניין זה אין להאריך בפסק דין זה, ועל כל פנים אין לקבל דברי המערער שאין הוא יכול לפעול על פי צו זה, מפני שברור לנו שצו זה תקף על פי החוק והוא מקובל בכל הרשויות (שייתכן שגם הן אינן מודעות לצורה שקבע המחוקק לצו המצהיר על קיום צוואה).
יא.והנה אין ספק שהיוזמת של הדיון בקיום צוואת המנוחה הייתה אחותה. הבן, המערער, שכאמור שירת בצבא באותה עת הופיע לדיון וידע מה נושא הדיון – קיום צוואת אימו וסבתו, אך מסתבר מאוד שמחמת גילו, שירותו הצבאי והיותו סמוך על שולחן אביו, לא שת ליבו באותה עת לפרטי העניין ומסתבר מאוד וקרוב לוודאי שלא היה לו עניין באותה עת במיצוי זכויותיו. משכך אין מקום לקבל את מה שכתב עליו בית הדין שבקשתו מחוצפת ושהוא מעיז פנים, ועיין לקמן.
נוסיף ונאמר: בפרוטוקול נכתב כדלהלן:
הבעל: אני מוכן לתת לשני ילדיי את כל המגיע לי מעיזבון אשתי המנוחה ז"ל ואני מוותר לטובתם על כל זכות וחלק בעיזבון.
הבן: אני מסכים לתת לאחותי חצי ממה שמגיע לי.
בית הדין מקבל ב'קניין אגב סודר' מהבעל ומהבן על הנ"ל.
הדברים מובנים היטב לפי מה שביארנו לעיל: על פי דין תורה הצוואה לא תקפה ולכן זכה האב בכל נכסי המנוחה שאינם 'ראוי' והבן זכה בנכסים שהם 'ראוי'. לפיכך נצרכו שני קניינים – קניין מהאב המקנה את מה שירש לשני ילדיו, בנו ובתו, בחלקים שווים, וקנייןמהבן שירש את כל החלקים שיש להם דין 'ראוי' בירושה, ולכן הקנה רק מחצית חלקו לאחותו – מחצית חלקו ב'ראוי' ולא בעיזבון כולו, שהרי מה שאינו 'ראוי' שייך לאביו. אחרי ההקנאות של האב ושל הבן, העיזבון התחלק בחלקים שווים בין הבן והבת.
האמור בצו הירושה מדויק ואין סתירה כלשהי בין האמור בפרוטוקול למה שנקבע בצו הירושה, הסתירה שנטענה בדברי המערער נטענה מחמת אי־ידיעת דין תורה, וכידוע בתי הדין עושים את הקניינים הנדרשים מבלי לבאר למבקשים את פרטי ודקדוקי ההלכה.
יב.כפי שביארנו, מעת שניתן הצו בשנת תשנ"ז (97) אפשר היה לעשות בו שימוש. אך כאמור, לטענת המערער לא נעשה שימוש בצו זה ולפיכך הגיש בקשה להוצאת צו מחודש שכותרתו תהיה 'צו קיום צוואה'.
בבקשתו העלה המערער כמה טיעונים שחלקם נכונים וחלקם אינם נכונים, בית הדין האזורי דחה את בקשתו, והלה הגיש בקשה נוספת לקיום דיון. גם בקשה זו דחה בית הדין כשהוא נוזף בחריפות במערער ואף מאיים לקונסו בשל התנהגות הגובלת בחוסר תום־לב, כשלדברי בית הדין התנהלותו שקרית. העתקנו לעיל את נוסח הבקשות והחלטות בית הדין, וחובתנו להבהיר הדברים מה הן הטענות שהעלה המערער, אם הטענות הן טענות צודקות (בפרט לפי מה שביארנו התנהלות בית הדין בשנת תשנ"ז – 97) ואם החלטות בית הדין בתגובה לבקשותיו נכונות עובדתית ומשפטית. לאחר שנבהיר את הדברים ניתן את החלטתנו למעשה.
לגבי בקשתו בפתיחת התיק: אכן המבקש לא היה מעורב בהגשת הבקשה לבית הדין הרבני. את הבקשה הגישה דודתו כשהמניע להליך היה הבקשה לקיום צוואת אימה – הסבתא. מסתבר מאוד שהמערער שהיה באותה עת בצבא לא יזם את ההליך ומסתבר גם שעניין הירושה לא עניין אותו באותה עת. עם זאת ברור שהיה מודע להליך שהרי התנאי להגשת בקשה לצו ירושה הוא חתימת כל היורשים והסכמה לסמכות בית הדין, ובנוסף לכך – הוא הופיע בבית הדין, שהרי הדבר מתואר בפרוטוקול, ועריכת הקניין הייתה תנאי ליכולת בית הדין להוציא צו ירושה וכפי שכתבנו.
כמו כן לפי מה שכתבנו אין בכותרת הצו טעות סופר: מדובר אכן בצו ירושה, בנידון דידן לא היה ראוי להוציא צו קיום צוואה, מפני שצו שכזה היה מסרבל את ההליך אחר שהיורשים בגרו. ואף שוודאי שלכתחילה יש לקיים את הצוואה ולהוציא צו קיום צוואה, אך במה דברים אומירם? כשאין הסתלקות של היורשים ממה שהקנתה להם הצוואה, אך כשיורשים מסתלקים ממה שהקנתה להם הצוואה, העיזבון יחולק על פי חוק הירושה כירושה. הסתלקות הזוכים מחלקם בצוואה והסתלקות האב מחלקו בירושה, יכולה הייתה למנוע את ההליך המסורבל ולגרום לתוצאה ששני הילדים יהיו היורשים ותתקיים רוח הצוואה. זו הדרך שנקט בית הדין ולכן הכותרת הייתה מדויקת, ומסיבה זו אין מקום לשנותה.
אכן הטענה שהעיזבון לא חולק מעולם ועתה בנסיבות העניין המערער מעוניין להסתלק מחלקו לטובת אחותו היא טענה משפטית ראויה ונכונה ותתבאר להלן, אלא שהמבקש לא הבהיר את הדברים כל צורכם בבקשה זו (מה שעשה אחר כך בתגובה להחלטת בית הדין). אך ברור שבכהאי גוונא הכותרת תצטרך להיות 'צו ירושה', שכן חלוקה שכזו יכולה להיות נכונה משפטית, אך בוודאי אינה כאמור בצוואה וגם לא ברוחה. משכך שני טיעוני המערער סותרים זה את זה.
בית הדין קמא דחה בקשתו בהחלטתו מיום י"ג באב תשפ"ג (31.7.23) שהעתקנוה לעיל (פסקה ד) ואלו עיקר קביעותיו:
בית הדין מבהיר כי הואיל ומדובר בצוואה שקוימה מזה שנים רבות, חלקו של המבקש בעיזבון אימו כבר נמצא ברשותו מהבחינה ההלכתית והחוקית.
הדרך להעבירו לאחותו, המוטבת הנוספת בצוואה, או לכל אדם אחר, הינה רק באמצעות הקנאה.
משעה שניתן צו קיום הצוואה, הסתלקות מהעיזבון אינה על הפרק [...]
גם אם לא היה מעורב בהגשת הבקשה, המבקש נכח בדיון [...] כאשר היה בן 19.5 שנים [...]
כאמור, בהיות המבקש בגיר התקיים הליך, ובדיון נכח המבקש אשר הסכים להקנות מחצית מעיזבון אימו לאחותו.
במועד מתן הצו לא ניתנה הסכמתו להקנות את כל חלקו בעיזבון לאחותו אלא מחציתו, לפיכך דין הבקשה להידחות.
בדבר בקשת המבקש לתיקון כותרת הצו, בית הדין מבהיר כי אכן מדובר ב'צו קיום צוואה' ולא ב'צו ירושה'.
קביעת בית הדין הייתה שמכיוון שהצוואה קוימה לפני שנים רבות, חלקו של המערער בעיזבון נמצא ברשותו מהבחינה ההלכתית והחוקית. והדרך להעבירו לאחותו, המוטבת הנוספת בצוואה או לכל אדם אחר היא רק באמצעות הקנאה ולא בהוצאת צו קיום צוואה חדש.
לדעת בית הדין משעה שניתן צו קיום הצוואה, אי אפשר יותר להסתלק מחלק בעיזבון. ומכיוון שהמבקש נכח בדיון בעת הוצאת הצו הקודם, הסכים והקנה את מחצית העיזבון לאחותו, הדבר אינו ניתן לתיקון יותר, ואין הוא יכול להעביר עתה גם את המחצית השנייה של העיזבון. לגבי בקשתו לתיקון כותרת הצו, הבהיר בית הדין כי אכן מדובר ב'צו קיום צוואה' ולא ב'צו ירושה', למרות כותרתו.
בתגובה להחלטה זו ביקש המערער לקבוע מועד לדיון בבקשתו, כנראה כדי להבהיר את בקשתו. העתקנו לעיל (פסקה ד) את הבקשה, וכשנמצה את הדברים, טיעוניו הם שלושה:
א. טכנית פרוצדורלית – מכיוון שנפתח תיק ושולמה אגרה זכותו לבקש לקבוע דיון שבו ישמעו טיעוניו.
ב. עובדתית עניינית – החלטת בית הדין לא תואמת לאמור בפרוטוקול, ואם נסתמך על הפרוטוקול צו הירושה שהוצא בשנת תשנ"ז (97) – גם הוא לא תואם לו.
ג. משפטית – סעיף 6 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, מאפשר הסתלקות מעיזבון כל עוד לא חולק העיזבון. לפיכך השאלה הקובעת היא אם העיזבון כבר חולק אם לאו, ואין רלוונטיות לשאלה לפני כמה שנים ניתן הצו. במקרה דנן, כיוון שהעיזבון לא חולק המבקש זכאי להסתלק מהעיזבון על אף השנים שחלפו ועל אף שניתן צו.
בהחלטתו מיום כ' באב תשפ"ג (20.7.23) דחה בית הדין את הבקשה, והחלטתו שצוטטה לעיל קובעת כמה קביעות:
א. המבקש דיבר שקר בבקשתו הראשונה, מן הראוי היה אף לחייבו כבר אז בהוצאות כבדות ויש לשקול זאת עתה.
ב. סעיף 72 לחוק הירושה קובע בפירוש כי תיקון צו ירושה או צו קיום צוואה, יכול שייעשה רק על סמך עובדות שלא היו בפני המבקשים בזמן מתן הצו. לא התרחשה כל עובדה נוספת רלוונטית לעניין זה ואין הצדקה הלכתית וחוקית לביטול הצו.
ג. על פי הקריטריון הנוסף שבסעיף 72 נעשה 'שיהוי בלתי־נתפס' של למעלה מחצי יובל שנים שארכו למבקש על מנת להגיע למסקנה שהוא מוותר על חלקו בעיזבון לטובת אחותו.
ד. המבקש ביצע אקט הלכתי של קניין על מחצית בלבד מעיזבון אימו לטובת אחותו, שני האחים הם המוטבים היחידים ומחצית מהעיזבון הינה 50% מהעיזבון.
ה. אם המבקש מגלה נדיבות כלפי אחותו הוא רשאי להעניק לאחותו מתנה מנכסיו ככל שיחפוץ, אך אל לו לבקש את חסות הערכאה השיפוטית לוויתור זה מתוך שיקולים כלכליים ברורים.
ו. עיזבון אימו המנוחה של המבקש כלל גם כספים, כעולה מהעיון בתיק העיזבון. אין ספק שכספים אלו חולקו לפני שנים ולמעשה הצו כבר בוצע לפחות לעניין זה ואולי גם לגבי נכסי נדל"ן נוספים שהיו בבעלות אימו כמצוין בבקשה הראשונה למתן צו.
ז. אם המבקש סבור כי שגיאה נפלה תחת ידי בית הדין, יתכבד ויערער עליה במקום המתאים.
כפי עצת בית הדין המערער הגיש את ערעורו, האחות הסכימה והצטרפה לערעורו ובא כוח האפוטרופוס הכללי הודיע שבנסיבות אלו אין הוא מתנגד להוצאת צו ירושה. כאמור לא ברור לנו אם בא כוח האפוטרופוס הכללי היה מודע להתנגדות בשנת תשמ"ג (83), עם זאת ודאי ידע שהייתה צוואה של המנוחה, ולמרות זאת לא דרש להוציא צו קיום צוואה.
יג.בכתב ערעורו ובהופעתו לפנינו טען המערער בתרתי: טענות על עצם פסק הדין, שהוא מוטעה, וטענות על נוסח החלטת בית הדין הפוגעת בו ללא צדק וללא סיבה. וזו לשונו בפרוטוקול הדיון לפנינו:
לא פעלנו אף פעם עם הצוואה הזאת [...]
לא ידוע לנו [אם היה כסף בחשבון הבנק שלה] וגם אם היה אז, עד היום לא נגענו בזה [...]
יכול להיות [שיש לה חשבון באיזה מקום ויש שם כספים] אבל אני ואחותי לא פנינו עד היום לטפל בהם [...]
לא זכרנו את זה עשרים שנה, כעת הגיע 'פינוי בינוי', אני בעצמי לא זכרתי מה היה לפני עשרים שנה [...]
[מצהיר] חד־משמעית, לא נגענו בזה [...]
[אבא] לא יכול [למשוך את הכספים], הוא לא יורש [...]
בחיים לא בדקתי ב'הר הכסף', ולא פניתי לשום בנק.
לא קיבלנו פנייה מהבנקים וכדומה [...]
עד היום [לא פעלנו], כעת יש פרויקט 'פינוי בינוי' וצריכים לחתום על מסמכים אז אמרתי שזו הזדמנות.
סעיף 6 לחוק הירושה שאומר כי כל עוד העיזבון לא יחולק מותר להסתלק, זו זכותי, וזה מה שאני רוצה.
בשביל להראות שהעיזבון חולק צריכים להראות ראיות, לא ניתן להגיד שבגלל שזה מלפני שנים רבות אז סימן שזה חולק. שיכתוב את זה אבל בכפוף לראיה.
בא בית הדין ומדבר בכלל על סעיף 72 על תיקון צו ירושה בגלל עובדות חדשות שמתגלות. אני טענתי על עובדות חדשות שמתגלות? מה הקשר? מה הקשר סעיף 72 בכלל? אני מדבר על סעיף 6 – הסתלקות טרם חולק העיזבון, סעיף 72 לא שייך לתיק הזה.
בית הדין כתב עלי שלוש פעמים שאני עורך דין שקרן, ולמה? כי אני הייתי מעורב בהגשת הבקשה שאחות של המנוחה הגישה בשנות ה־90, שזה לא היה ולא נברא. הייתי בדיון [אבל] אני לא הייתי מעורב בהגשת הבקשה, איך יכול להיות דבר כזה? לכתוב "עורך דין שקרן" כאשר אני בכלל חף מפשע?!
הם כתבו עליי בהחלטה, שמדבר בשני האחים שהינם המוטבים היחידים ומחצית מהעיזבון הינה 50% מהעיזבון ולא כטענתו המופרכת של המבקש שאינה אלא עלבון לאינטליגנציה. איזה מן דבר זה לכתוב עליי דבר כזה? הם טעו כאן גם בזה, מי שקורא את זה באובייקטיביות רואה רבע ולא חצי, חד־משמעית.
טענותיו הן שלוש:
א.מעולם לא נעשה שימוש בצו הירושה לא ידוע לו אם יש כספים או זכויות כספיות על שם האם, ועל כל פנים הוא ואחותו שהם היורשים לא השתמשו בצו.
ב.בקשתו הייתה על פי סעיף 6 לחוק הירושה המאפשר שינוי צו ירושה כל עוד לא בוצע בו שימוש לקבל מנה כלשהי מהעיזבון, לא לפי סעיף 72 המאפשר שינוי צו ירושה כשהתגלו עובדות חדשות שלא היו ידועות ליורשים בעת הבקשה להוצאת הצו.
ג.בית הדין פגע בו וקבע קביעות לא נכונות וללא כל בסיס קביעות הפוגעות בו ומשמיצות אותו.
יד.אחרי כל האריכות שהארכנו, אין ספק שטענותיו של המערער צודקות ונבהיר את הדברים.
כבר ביארנו לעיל שבין על פי דין תורה בין על פי חוק עם מות אדם זוכים יורשיו בעיזבונו, עם פטירת אדם במקרה שיש יורשים מספר העיזבון הוא בחזקת כל היורשים ונקרא בדברי הגמרא והפוסקים 'תפוסת הבית'. יש לדבר נפקא מינה הלכתית (עיין בכורות נו, ב ואין כאן מקומה). מצב זה של 'תפוסת הבית' הוא שהבעלות של המוריש פקעה והיורשים הם שותפים בפועל, אך לא בשותפות שהם יצרו אלא בשותפות שנוצרה מכיוון שבמקור העיזבון היה שייך למורישם ועדיין לא נתבררה הבעלות המדויקת של כל יורש בעיזבון.
לאחר חלוקת העיזבון בין היורשים, כשכל אחד מקבל חלקו הראוי לו, נחלקו האמוראים אם 'האחים שחלקו' – 'יורשים' או 'לקוחות', והיינו אם אחרי החלוקה אמרינן שהתברר שכל מה שכל אחד קיבל בפועל זה הראוי לו משעה ראשונה, או שהם 'לקוחות' שכל אחד מכר לאחר את חלקו במחצית שקיבל האחר בתמורה לחלקו של האחר במה שקיבל הוא. גם לזה נפקא מינה הלכתית. עם זאת במקום שבו אחד היורשים מוותר על חלקו בעיזבון אין חולק שהוא צריך להקנות את חלקו בעיזבון למי שהוא רוצה להקנות לו, וכפי שביארנו שהלכתית יורש לא יכול להסתלק מחלקו בין בחיי המוריש וקל־וחומר לאחריהם ללא מעשה קניין. גם על פי החוק, שיורש יכול להסתלק מחלקו בעיזבון – בתפוסת הבית, משמעותה של ההסתלקות היא הקניית חלקו בעיזבון, אלא שחוקית הדבר לא מצריך 'קניין' אלא צריך שייעשה בצורה שקבע המחוקק בסעיף 6 לחוק הירושה שזו לשונו:
הסתלקות היורש מזכותו בעיזבון
(א) לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העיזבון רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לעניני ירושה [...] להסתלק מחלקו בעיזבון, כולו או מקצתו, או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה.
(ב) מי שהסתלק מחלקו בעיזבון – רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש.
המחוקק הצריך הודעה בכתב, אִפשר הסתלקות מהעיזבון כולו או מחלקו, קבע שאחרי ההסתלקות יראו את המסתלק כאילו מעולם לא ירש, שההסתלקות היא רק לטובת מי שיש עליו שם יורש [בדרגות הקרבה של בן זוג, ילד או אח]. מהותה המשפטית של ההסתלקות היא הקנאה ליורש אחר או ליורשים מספר. המחוקק לא הגביל את מועד ההסתלקות – ההקנאה – בזמן, ההגבלה היחידה היא שעדיין העיזבון או חלק ממנו לא חולק. "חלק ממנו" הוא אף סכום מזערי ביחס לשאר העיזבון, ולכן אילו היה בעיזבון לדוגמא שני שקלים שמהם קיבל כל אחד מהיורשים קיבל שקל אחד שוב לא תועיל הסתלקות. (ונראה שכך דווקא בחלוקה על פי צו ירושה ולא בחלוקת מזומנים שהיו בבית. הדבר צריך בחינה אם חלוקת כספים שהיו בארנקו של מנוח לפני הוצאת הצו מונעת הסתלקות, אך העיקר נראה כמו שכתבנו, ואין כאן מקום להאריך.) אך אם בפועל לא חולק מהעיזבון דבר – ואפילו ניתן צו ירושה, כיוון ש'תפוסת הבית' עדיין קיימת כולה (ולא כעובדי דבכורות שם) – יכול היורש להסתלק. הקובע למניעת הסתלקות הוא חלוקה בפועל ולא הליך אחר כולל הוצאת צו ירושה. משכך גם אחרי הוצאתו של צו הירושה וגם אחרי הסתלקות במקצת אפשר לערוך הסתלקות נוספת וכמו כן אפשר להפוך את ההסתלקות כגון שבתחילה ראובן הסתלק לטובת שמעון, ולאחר זמן – ואפילו הוצא צו ירושה, כל עוד לא נעשה בו שימוש והעיזבון לא חולק – יכול שמעון לחזור ולהסתלק לטובת ראובן בין ממה שהסתלק הלה בתחילה לטובתו ובין משני חלקיו, חלקו המקורי והחלק שקיבל מראובן. מובן שגם הלכתית אין מניעה שאחר שיורש הקנה מקצת חלקו יוכל לחזור ולהקנות את שאר חלקו וכן איפכא.
והנה המחוקק סָתַם, לא פירש ולא הגביל את האפשרות להסתלק מחלק בעיזבון ולא דרש לתת הסבר להסתלקות. לכן אף אם ההסתלקות אינה אלטרואיסטית אלא נעשתה מסיבה של הפקת השגים כלכליים, המסתלק רשאי להסתלק, ואפילו יפיק השגים כלכליים שבכללם ייפטר מתשלומי מס שהיו מוטלים עליו אם היה עושה את ההעברה בדרך של מכירה. יש לציין שכך הדבר אף שחלקו של יורש בעיזבון שייך לו משפטית אף לפני חלוקתו בפועל – אף שעדיין העיזבון לא חולק ואינו רשום על שמו באופן פרטני הוא יכול לנהוג בו מנהג בעלים ואף למוכרו בצורה שקבע המחוקק בסעיף 7 לחוק: "לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העיזבון רשאי יורש, בהסכם שבכתב, להעביר או לשעבד את חלקו בעיזבון, כולו או מקצתו [...]"
בין כך ובין כך טענת המערער צודקת, שאף אם זכה בירושה לפני שנים רבות, אף אם אביו הקנה לו מחלקו בירושה, אף אם בעבר הקנה מקצת מחלקו בירושה לאחותו ואף שהוצא כבר צו ירושה לפני שנים רבות: כל עוד לא חולק העיזבון בפועל רשאי הוא להקנות ולהעביר חלק נוסף לאחותו ולבקש את תיקון צו הירושה, אף שמניעיו הם מניעים כלכליים ואין זה מעלה או מוריד אם מניעים אלו נוצרו בעבר או נוצרו עתה – מכיוון שהעיזבון עדיין לא חולק, זכותו להעביר את חלקו בעיזבון לאחותו, ואי אפשר למנוע ממנו לעשות כן.
טו.לפי מה שביארנו, האמור בהחלטת בית הדין קמא מיום י"ג באב תשפ"ג (31.7.23) שמכיוון שהצוואה קוימה לפני שנים רבות "חלקו של המבקש בעיזבון אימו כבר נמצא ברשותו מהבחינה ההלכתית והחוקית" וש"הדרך להעבירו לאחותו, המוטבת הנוספת בצוואה, או לכל אדם אחר, הינה רק באמצעות הקנאה, שמשעה שניתן צו קיום הצוואה, הסתלקות מהעיזבון אינה על הפרק" – אינו נכון.
חלקו של המערער אכן נמצא ברשותו – חלק ממנו ('הראוי') משעת פטירת אימו וחלק ממנו (מה שירש אביו) אחרי הקנאת אביו. אך עם זאת אף שהדבר שלו וברשותו ואף הוצא צו ירושה אין מניעה הלכתית או חוקית להקנות (על פי דין תורה) ולהסתלק (כקביעת החוק) לטובת אחותו באמצעות הקנאה או הסתלקות כל עוד העיזבון לא חולק בפועל, אף שגם לאדם אחר הוא יכול להקנות אף עתה בהתאם לסעיף 7 לחוק.
האמור בהחלטתו של בית הדין מיום כ' באב תשפ"ג (20.7.23) לעניין סעיף 72 לחוק הירושה אינו נוגע לענייננו. המערער אינו רוצה לתקן את הצו בגין דברים חדשים שלא היו ידועים לו בעת הוצאתו אלא בגין הנימוק דלעיל, שהעיזבון עדיין לא חולק, ולכן אף אם בעבר הקנה והסתלק ממקצת עתה יכול הוא להקנות ולהסתלק מהשאר וזכותו 'לתת מתנה' לאחותו באמצעות הסתלקות כפי שאִפשר לו החוק, ואף אם הדבר נעשה מתוך שיקולים כלכליים ברורים.
כפי שתיארנו לעיל את הבקשה למתן הצו הגישה הדודה. אכן המערער ואחותו נכחו בדיון, אך אין ראיה כלשהי שהלה, שהיה בשירות צבאי, יזם את הדיון או מילא בו תפקיד אקטיבי כלשהו. כמו כן, אף שהדבר תמוה לכאורה – מדוע לא נעשה שימוש בצו הירושה במשך עשרות שנים, אין ראיה כלשהי לקביעה שהלה משקר.
אין ספק שכל ההתנהגות בתיק תמוהה, עצם אישור הצוואה רק אחרי שלוש־עשרה שנה מפטירת המנוחה היא לכאורה תמוהה: מדוע לא נעשו פעולות משפטיות שיאפשרו שימוש על כל פנים בכספים באמצעות מנהל עיזבון או מי שמונה לביצוע הצוואה. עם זאת מסתבר שהשבר הגדול שקרה במשפחה עם פטירת האם שהשאירה את האב מטופל בילדיו מחד גיסא ויתכן מאוד שפגוע מאידך גיסא גרם לו להתנהג באופן פסיבי. משכך ייתכן שזו המשיכה להיות ההתנהלות של הילדים לכשבגרו, אך עדיין היו סמוכים על שולחן אביהם. העברת חלקה של האם בדירה שבה התגוררו ודאי הייתה מהווה פגיעה באב, ובוודאי לא היה בה צורך, כמו כן גם פנייה למוסדות שונים שבהם היו אמורים להיות כספי האם לא בהכרח הייתה בראש מעייניהם של היורשים, בפרט בגיל זה, כשלמרות שהיו בוגרים היו עדיין סמוכים על שולחן אביהם. וכידוע קטן לא מצוי במילי דאביו והוא הדין הכא אף שבגרו, ומעתה יש לומר שכיוון דאשתקע אשתקע, עד שהגיע עתה השעה לממש את צו הירושה.
בין שהסיבה להתנהלות הייתה כפי ששיערתי ובין שיש סיבה אחרת להתנהלות זו, אין בידינו הוכחה כלשהי לחוסר יושר ולהיתממות של המערער ולפיכך הדברים שכתב בית הדין עליו – שלא כדין נכתבו.
טז.אכן כל דברנו אמורים רק אם העיזבון לא חולק אפילו במקצת.
והנה על פי מה שעולה מתוך הצוואה, מהבקשה בתיק הירושה הראשון, מהאמירה בפרוטוקול, מההסכם בין מנהלות העיזבון לבעל וממכתבו של עו"ד [פ']: בעיזבון היו באותה עת כספים בבנקים, זכויות ממקום עבודה, משכורת ומשכורת חופשת הקיץ, קיצבת שארים ופנסיה ממשרד החינוך בערך של כמאה אלף שקל – בתקופה בה הייתה אינפלציה גדולה מאוד; חצי דירה ב[...] וחלק בדירות ומגרש ב[...] ושליש מחנות ב[...] רכוש שהיה משותף לאם ולמנהלות הקרן או לבעליהן.
צו הירושה ניתן לפני שנים רבות והאדם הסביר היה מממש את את זכויותיו בצו הירושה ולא שוהה שנים רבות כל כך, אך רכוש זה לא היה ניתן למימוש ללא צו ירושה. משכך חובה על המערער להביא ראיה שהעיזבון לא חולק אף במקצת.
בנידון דידן שידוע לנו שבעיזבון היו זכויות כספיות בבנקים וזכויות נדל"ן ב[...] וב[...] השגת ראיות על רישומים אלה אינה בלתי־אפשרית, ועל המערער להציג לפנינו מסמכים שהנכסים הללו עדיין רשומים על שם האם.
אם יוצגו המסמכים כמבוקש ויתברר שהעיזבון לא חולק יהיה ניתן להוציא צו ירושה חדש שיחליף את הצו הקודם.
המערער רוצה להקנות את חלקו לאחותו. בפניותיו לבית הדין ולפנינו הדברים נאמרו רק על הנכס ב[...] אף שברור שיש נכסים גם ב[...] וב[...] ומשכך ויתור כולל על חלקו והוצאת צו ירושה על שם האחות יכללו את כל הנכסים הרשומים על שם האם, בין נכסים אלו ובין הזכויות הממוניות למיניהן. משכך עליו להודיע לבית הדין אם הסכמתו כוללת את העברת כלל הנכסים על שם אחותו.
אחרי ההודעות כנ"ל ואם ימלא הוראות בית הדין, יוציא בית הדין צו ירושה מתוקן כבקשת המערער.
אם ברצון המערער שבית הדין ימנהו מנהל עיזבון לצורך בירור כל הזכויות הרשומות על שם האם, עליו להגיש פסיקתאות מתאימות ובית הדין יחתום עליהם.
התיק יובא לעיון בית הדין ולמעקב בעוד תשעים יום.
הרב שלמה שפירא
לאחר העיון בחומר שבתיקים הכולל תיק בית הדין האזורי והעיון בפסק הדין שכתב עמיתי הרה"ג שלמה שפירא שליט"א ובנימוקיו המפורטים הננו מסכימים ומצטרפים למסקנה.
הרב אברהם שינדלרהרב מימון נהרי
א.נפסק כאמור.
ב.פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת שמות הצדדים.
ניתן ביום ג' בניסן התשפ"ד (11.4.2024).
הרב שלמה שפיראהרב אברהם שינדלרהרב מימון נהרי
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה