היקף השטח בגינו ניתן לחייב בדמי שימוש.
לגבי מועד תחילתו של החיוב הנטען בגין דמי השימוש, טענה הנתבעת 1 כי יש למנותו החל מיום 21.6.2016 - שכן במועד זה קיים דו"ח הפיקוח הראשון הרלוונטי, שאינו במסגרת תקופות אשר התיישנו בעת הגשת התביעה.
בעניין זה מבקש ב"כ הנתבעת 1 להסתמך על פסק דינה של כב' הש' אורית חדד בת"א (אשקלון) 68755-07-19 רשות מקרקעי ישראל נ' פדלון (6.8.2024 – פורסם בנבו – להלן "עניין פדלון") ועל פסק דינה של כב' הש' עדי אייזדורפר (כתוארה אז) בת"א (אשדוד) 6666-03-18 רשות מקרקעי ישראל נ' פרחן (3.10.2022 – פורסם בנבו – להלן: "עניין פרחן") מהם הוא מבקש ללמוד כי לא ניתן כלל לחייב בדמי שימוש, אלא ממועד עריכתו של דו"ח הפיקוח הראשון בזמן שבוצע בנחלה.
עוד מבקש ב"כ הנתבעת 1 להסיק מפסק הדין בעניין פדלון כי מתצלומי אוויר בלבד לא ניתן כלל לקבוע קביעה אודות שימוש שאינו חקלאי או בניגוד להסכם המשבצת.
דעתי שונה.
עיון בפסקי הדין אליהם הפנה ב"כ הנתבעת 1 מעלה כי לא מופיעה בהם מסקנה חד-משמעית כפי שמבקש ב"כ הנתבעת 1 להסיק.
בעניין פרחן נקבע כי: "אין דין טענה בעניין הפסקת שימוש חורג אשר הוכח כי החל, שאז אכן יש מקום לדרוש הוכחה זו מאת הנתבע, לבין טענה בעניין התחלת שימוש חורג, אשר אין אינדיקציה לכך שהחל (במועד כלשהו קודם לדו"ח הפיקוח הראשון שהוצג).
גם אם יש היגיון בטענה כי השימוש החורג לא החל מיד בסמוך לדו"ח הפיקוח, ודאי שלא ניתן לקבוע כי מדובר בתקופה בת 7 שנים קודם לכן, כנטען על ידי התובעת, וזאת רק בהסתמך על תקופת ההתיישנות המותרת על פי דין ומכוחה, והנטל להוכיח את משך התקופה מוטל על כתפי התובעת. בעניינו כאמור, נטל זה לא הורם בכל הנוגע למועדים שקדמו למועד דו"ח הפיקוח הראשון." (ההדגשות שלי – י.ב.).
בעניין פדלון קבע בית משפט השלום באשקלון: "לא מצאתי בעניין פרחן ביסוס לעמדתם הדווקנית של הנתבעים (שהועלתה בפניי בהליך אחר) ממנה עולה כי דוח הפיקוח הוא ראיה שאין בילתה והיא המכרעת לגבי מועד התחלת השימוש. עסקינן בראיה ככל ראיה אפשרית אחרת שעשויה לבוא בדמות צילום, עדות ישירה, הודאת בעל דין, מסמכים המעידים על שימוש חורג וכד'. אין הדעת נוחה מכך שהנתבעים מכוונים למציאות בלתי אפשרית בה פקחי התובעת יידרשו להימצא בכל עת ובכל מקום כתנאי להמחשת שימוש חורג, ובאופן בו חוטא יצא נשכר כל עוד אינו "נתפש" בידי פקחי התובעת בזמן אמת.
ובכל זאת, ראוי לציין כי בענין פרחן, בסעיף 9, שולל בית המשפט יצירת מעין "חזקה" המצדיקה חיוב אוטומטי בן 7 שנים אחורה. לצד זאת הוא קובע כי אין דין טענה בדבר הפסקת השימוש החורג שכבר הוכח, שהנטל לגביה רובץ לחובת הטוען – הנתבע, כהרי טענה לגבי התחלת השימוש החורג שהנטל לגביה רובץ על התובעת, ככל שהיא טוענת מעבר לנחזה מדו"ח הפיקוח הראשון הממחיש שימוש חורג.
מכל מקום וממילא, כפי שציין בית המשפט בעניין פרחן, יש מקום להנחה כי תחילת השימוש החורג אינה ביום גילויו, כי אם זמן מה קודם לכן (בענין זה יש הכרח בהשלמה לפי שיקול דעת).
בהשלמה לכך, מצאתי מקום להפנות לפסיקת בית המשפט בתביעה דומה שהוגשה לגבי נחלה במושב שדה עוזיה: ת.א (מחוזי ב"ש) 29164-06-18 רשות מקרקעי ישראל נ' ג'אן בנימין 22.2.22)). ערעור שהוגש לבית המשפט העליון - ע"א 2877/22 - נדחה. (להלן: "עניין ג'אן"):
בית המשפט קובע שם כי עת עניין לנו בטענה לפיה מבנים היו ריקים ונעדרי פעילות בתקופות מסוימות, או שהפעילות התקיימה רק בחלק משטחן, הנטל רובץ לפתחו של הטוען – הנתבע.
מכל מקום, עצם תפיסת המקרקעין באמצעות מבנים, אף אם אינם בשימוש, מוציאה תפיסה ושימוש אחרים בהם באותו זמן. (סעיפים 29-30). אסייג ואומר כי מקובלת עליי הערתו של כב' השופט ע.כפכפי לפיה אין מקום להקיש מעקרון זה המובא בעניין ג'אן, כי גם אם מוכח כי מבנה עמד ריק ולא נעשה בו כל שימוש, ניתן לחייב בגינו בכל מקרה בדמי שימוש ראויים [ראה ת"א (אשקלון) 25207-09-17 רשות מקרקעי ישראל נ' מאיר חסן (23.10.23) בסעיף 13, שם מתייחס בית המשפט אף לנטל הרובץ לפתחו של הנתבע להמחיש הפסקה בשימוש הנחזה להיות רציף].
כן נקבע בעניין ג'אן כי אם ישנה עדות לשימוש חורג בשני דוחות פיקוח ממועדים שונים, הרי שניתן להניח רצף שימוש בין אלו.
[......]
אקדים ואציין כי שימוש בתצלומי אוויר מאתר מפ"י, אפשרי הינו, אולם יש וייעוד השימוש יחייב חוות דעת של איש מקצוע שיסביר טיב ניסיונו, כישוריו ומומחיותו בבחינת נתוניהם.
ככל שהכוונה היא כבענייננו, להמחיש קיומו של מבנה בשטח, הרי שככלל, אין מניעה לכך, אא"כ מתעוררת מחלוקת, למשל, לגבי טיב הנחזה לעין כאשר הדבר ניתן לפרשנות לכאן ולכאן.
מכל מקום, לא ניתן שלא להודות ולומר כי האפשרות להפיק מידע מתצלומי האוויר, מוגבלת הינה. ניתן אמנם להיווכח במבנה ולמעשה – בגג המבנה, אך במובחן, לא ניתן להפיק מידע לגבי טיב ועצם השימוש במבנה או לגבי שטח פנים המבנה (ככל שגג המבנה "גולש" משמעותית מעבר לקירותיו), כך שתצלומי אוויר, כשלעצמם, אינם מאפשרים עמידה בנטל המחשת השימוש וטיבו.". (ההדגשות שלי – י.ב.).
לטעמי, צילומי אוויר או אורטופוטו, הם בבחינת ראייה אובייקטיבית שמשקלה רב. אין טוב ממראה עיניים, ובוודאי כזה המבוצע מן האוויר, בנקודות זמן שונות.
צילומי האוויר בענייננו, בוצעו במועדים שונים, החל משנת 2012, כעולה מסע' 6 לחוות דעתה של מומחית בית המשפט הגב' יעל הרציגר הרשקו, שלא נחקרה על חוות דעתה ואני מקבל אותה על כל חלקיה:
אל מול ראייה רבת עוצמה זו, שמופיעה עוד קודם לכן גם בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט מר יעקב ביר, היה על הנתבעת 1 להציג גרסה סדורה, מפורטת וברורה לגבי השימושים העולים מהתמונות.
גרסתה היחידה של הנתבעת 1, מצויה בתצהירה, שכן בעת חקירתה הנגדית התקשתה מאוד להשיב על שאלות ולזכור את האירועים בהם עסקינן (ראה למשל תשובותיה בעמ' 73 לפרוטוקול הדיון מיום 28.11.2022 (להלן: "הפרוטוקול"), שורות 19-21 ו- 23-24; בעמ' 74 שורות 20-21; בעמ' 76 שורות 23-24; ובעמ' 78 שורה 10).
דא עקא שגרסה זו כוללת הודאת בעל-דין בשימושים שאינם חקלאיים.
כך, למשל, בסע' 9 לתצהיר טוענת הנתבעת 1: "על סמך דוח הפיקוח מחודש 07/2019 עולה כך: בביקורי נכחתי כי ערמות החול פונו. כמו כן מספר מכולות פונו מהשטח וציוד רב כמו צינורות בטון פונו וכיום בשטח יש שתי סככות מאושרות ובית מגורים מאושר" (ההדגשות שלי – י.ב.).
הנתבעת 1 ממשיכה ומצהירה: "אף אחרי הביקור נמשך פינוי האלמנטים הבודדים אשר נותרו בשטח". (ההדגשות שלי – י.ב.).
עולה, אם כן, שהנתבעת 1 מסכימה, למעשה, כי בשטחה היו מכולות, ציוד וערמות חול המהווים כולם שימוש שאינו חקלאי (ראה גם סע' 11 לסיכומיה) אלא שהיא טוענת לפינוין בשנת 2019. עוד היא טוענת להמשך פינוי של "אלמנטים" נוספים אף אחרי ביקורו של הפקח.
עוד בסע' 12 לתצהירה מודה הנתבעת 1 בקיומה של "פסולת אשר הייתה בשטח והייתה שייכת לאחי ז"ל" ו"נערמה במרוכז לאחר פטירתו". (ההדגשות שלי – י.ב.).
בחקירתה בבית המשפט, בתשובות המעטות שהשיבה, הודתה הנתבעת 1 כי אחיה היה נהג משאית וכי בנוגע לציוד שלו: "אולי היה ציוד קטן עד שלא, שמישהו כתב, ברגע שכתבו מכתב שאסור לשים ציוד אני פניתי לאחים ואמרתי להם, אז הם אמרו אנחנו נפנה את הכל..." (עמ' 74 לפרוטוקול שורות 14-15). זאת ועוד, בסע' 30 לסיכומיה מודה הנתבעת 1 גם ב"שימוש אשר תופס את העין... ערמת עפר בגודל ממוצע של 1,500 מ"ר שהופסק מזמן".
התובעת בחרה שלא להביא לעדות בענייננו את הפקחים מטעמה ולכן לא הוגשו דו"חות הפיקוח כראייה לתוכנם בהליך זה, אולם מקום שהנתבעת 1 עצמה מודה בעיקרי תוכנם, הרי שאין לקבל את הטענה כי ניתן להוכיח את השימושים אך ורק בראייה בדמות דו"ח פיקוח.
דו"ח הפיקוח הוא ראייה ככל הראיות, ובוודאי שאינה ראייה שאין בלתה, מקום בו מודה בעל הדין עצמו בעובדות המחזקות את הממצאים הניבטים מתצלומי אוויר ואורטופוטו.
לא זו אף זו, הנתבעת 1 טענה לשלושה שימושים חקלאיים – גידול עצי זית, גידול כבשים ותרנגולות. היא אינה מפרטת, בשום מקום בתצהירה, כיצד שימושים אלה מתיישבים עם מה שנראה בתמונות האוויר כערימות חול יחד עם מכונה ענקית לידן וכערימות נוספות של חלקי בטון וברזל.
טענתה הסתמית של הנתבעת 1, בסע' 11 לסיכומיה, לפיה השטח בו הונחה ערימת החול (או שטחי האדמה החשופה) היו בבחינת "משטח רעייה לבהמות דקות", טוב היה אילו לא נטענה.
עיון בתצלומי האוויר מגלה כי לא מיני ולא מקצתי, אין בשטחים הפתוחים שבין שטחי האחסנה הפתוחה שום עשב שניתן לייחסו ל"משטח רעייה" ואין טוב ממראה עיניים בעניין זה (ראה למשל תצלום אורתופוטו מיום 1.6.2019 – ושאר התצלומים בחוות דעת מומחית בית המשפט):
זאת ועוד, בהחלטתי מיום 14.12.2023, הצעתי לצדדים שלוש דרכים דיוניות להגיע לפתרון המחלוקת בשאלת גודל השטח הנדרש לתמרון בין שטחי האחסנה הפתוחה.
בין דרכים אלה, קביעת התיק לשמיעת עדים מטעם הנתבעת 1, למשל – נהגי המשאיות שהובילו את אותו "ציוד", "פסולת", "חול" או "אלמנטים", לתוך השטח ומתוך השטח, כדי שיעידו על אופן ההובלה וכיצד ביצעו את התמרון בתוך השטח.
הדבר לא נעשה. למעשה, הנתבעת 1 לא הביאה אף עד רלוונטי שיעיד על אופני השימוש שאינם חקלאיים והיקפם.
הדבר, כמובן, פועל לחובתה שכן הימנעות מהבאת ראיה פועלת לחובתו של הנמנע מהבאתה: "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה , היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736 – ההדגשה שלי – י.ב.). ראה לעניין זה גם בספרו של י' קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003,חלק שלישי בעמ' 1650: "הימנעות מהבאת ראיה-במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל-מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע" (ההדגשה שלי – י.ב.).
לא זו אף זו, הנתבעת 1 יכלה להביא ראיות חשבונאיות על אותם שימושים חקלאיים נטענים. היכן החשבוניות על רכישת מזון לתרנגולות ולכבשים? חיסון? מכירת הביצים? מכירת החלב או בשר הכבשים? וכיוצא בזה.
עם זאת, כלל זה פועל גם לחובתה של התובעת, שלא הביאה, משום מה, לעדות, אף אחד מהפקחים שנכחו בשטחה של הנתבעת 1 במהלך השנים כדי שיעידו על מה שראו, בתוך המבנים בשטחה של הנתבעת 1.
ודוק, היקף המחלוקת בין הצדדים נקבע על ידי כתבי הטענות.
בסע' 32 לכתב התביעה טענה התובעת לשימושים שאינם חקלאיים, הן בדרך של אחסנה פתוחה, והן בדרך של אחסנה בתוך סככות, יבילים, מכולות ורפת ישנה. גם בסע' 1 לסיכומי התובעת היא חוזרת ומדגישה כי התביעה עוסקת ב"שימושים מפרים, בלתי חוקיים, שאינם חקלאיים" (ההדגשה שלי – י.ב.).
שונה הוא מצבם הראייתי של מבנים אלה, ממצבו של השטח ששימש לאחסנה פתוחה. בעוד שיש לפנינו הודאת בעל דין של הנתבעת 1 בעניין האחסנה הפתוחה, כזו התומכת בתצלומי אורטופוטו מן האוויר, הרי שלא ניתן לומר כי זה מצב הדברים בכל הנוגע לאחסנה בתוך המבנים.
בעניין זה לא הודתה הנתבעת 1 אלא טענה לאחסנה של כלים חקלאיים בלבד (סע' 14 לתצהיר הנתבעת 1).
לא ניתן לסתור עדותה זו ללא עדות הפקחים שנכחו בשטח והביטו, בזמן אמת, אל תוככי המבנים ויכולים היו להעיד על מה שנמצא בתוכם. התמונות מהאוויר, מעצם טיבן וטבען, אינן מסייעות בעניין זה. אין לפניי ראיות קבילות לגבי שימוש שאינו חקלאי שנעשה במבנים אלה, בזמן מן הזמנים, ולו כדי שיועבר הנטל לנתבעת 1 להוכיח כי השימוש שאינו חקלאי, הופסק.
עולה מן המקובץ, כי על פי המארג הראייתי הקיים לפניי בהליך זה, יש לחייב את הנתבעת 1 בדמי שימוש בגין כל השטחים שסווגו על ידי מומחית בית המשפט, הגב' יעל הרציגר הרשקו כ"ציוד/אחסנה פתוחה" וכ"ערימות עפר" – שבמובהק אינם שימושים חקלאיים, וכי מאחר שלא ניתן לשלול את גרסת הנתבעת 1 לשימוש חקלאי במבנים, אין לחייבה בדמי שימוש בגין השטחים שסווגו כ"מבנים/סככות".
נותרו, אם כן, שני סיווגים בחוות דעתה של מומחית בית המשפט, שיש להכריע לגביהם בשאלה האם ניתן לחייב בגינם בדמי שימוש והם: "עצים" ו"שטח פתוח".
התובעת, בסיכומיה, בחרה שלא להתייחס כלל לשטחים המסווגים כ"עצים".
לטענת התובעת בסע' 29 לסיכומיה "לא היה מקום למנות כמומחית את מפענחת התצא. לצורך החיוב אין משמעות או נפקות, לפי ההלכה הפסוקה, לאבחנה בין שטחים אשר שימוש לאחסון בפועל לבין שטחים עליהם קיימים מבנים לבין דרכי גישה, שטחי תמרון והשטחים הלכאורה ריקים שביניהם".
יתמה הקורא? מה עם שטחי העצים? הרי לא מדובר בשטחים ששימשו לאחסון בפועל, גם לא במבנים, בדרכי גישה, בשטחי תמרון או בשטחים ריקים ביניהם?
ככל שטוענת התובעת לכך ששטחים בהם נטועים עצים כמוהם כ"כפינות בלתי מנוצלות" המקנות בדמי שימוש בגין מלוא השטח – אינני מקבל את הטענה.
הדבר אינו עולה מפסק הדין אליו הפנתה התובעת – ת"א (ב"ש) 29164-06-18 רשות מקרקעי ישראל נ' בנימין ג'אן (פורסם בנבו, 22.2.2022 – להלן: "הלכת ג'אן"), שקובע, כהאי לישנא:
" ...כל ערך נגזר ממחסור; וערכם של מקרקעין נגזר ממגבלת המצאי של מקרקעין בכלל, וממגבלת השימוש בנכס מקרקעין מסוים בפרט. כל תפיסה ושימוש במקרקעין מוציאים תפיסה ושימוש אחרים בהם באותו זמן. כשם שאדם מממש את זכות הבעלות שלו במיטלטלין גם בכך שהוא מאחסן אותם ואפילו משמיד אותם, ולא רק בכך שהוא משתמש ונהנה מהם בפועל – כך אדם מממש את היותו תופס מקרקעין ומשתמש בהם גם בכך שהוא מקים עליהם מחוברים, אפילו אם הם נותרים ריקים ללא שימוש אישי או מסחרי; או בכך שהוא משתמש בחלק משטחם. כאשר אדם מאחסן טובין בשטח מקרקעין פתוח, הוא מפקיע את השטח הרלבנטי של המקרקעין משימוש אלטרנטיבי. כמודגם במונח "עלות אלטרנטיבית" – שווי השימוש האחסנתי במקרקעין הוא כשוויו של השימוש האלטרנטיבי בהם. מכיוון שגם אחסנה חלקית בנכס מסוים מפקיעה את כל הנכס משימושים אלטרנטיביים – הרי שהמאחסן משתמש למעשה בכל הנכס, ולא רק במיקום המדויק והמצומצם של הטובין המונחים שם במועד נתון. בענייננו המתאר של שטחי האחסנה עולה מן העדויות שהביאה התובעת, לרבות דוחות הפיקוח ותצלומי האוויר, אשר לא נסתרו על ידי הנתבע. בנסיבות אלה, אין מקום לנכות משטחי האחסנה את השטח החשוף שבו לא הונחו בפועל טובין, במועדים כאלה או אחרים – אפילו היה הנתבע מרים את הנטל המשני האמור לעיל ומוכיח שבתקופות מסוימות לא הייתה הנחה בפועל של טובין במקומות מסוימים בשטח האחסנה.
אני דוחה גם את הטענה כאילו יש לנכות מן השטחים שבהם עשה הנתבע שימוש חורג את שטחי הגישה והתמרון. אין פעילות מסחרית, תעשייתית ואחסנתית ללא שטחי גישה ותמרון. למעלה מן הצורך אעיר כי גם השמאי שממנו שאב הנתבע את הטענה האמורה הודה בכך [נספח ב' לסיכומי הנתבע, תשובות המהנדס והשמאי עודד האושנר לשאלות א' ו-ב'. התובעת התנגדה להגשת מסמך זה כראיה, והתנגדותה התקבלה בהחלטתי מיום 12.12.21. אולם, משהטענה המתיימרת להסתמך עליה נדחית ממילא – איני רואה מניעה להזכיר זאת בהערת אגב; זאת מבלי לפגוע בקבלת טענות התובעת בסיכומי התשובה מטעמה, פסקאות 1 – 4]. שטחי הגישה והתמרון חיוניים מבחינה תפקודית לשימוש החורג, ומהווים חלק אינטגרלי ממנו. כשם שהעלות התפעולית כוללת לא רק את עלויות הייצור אלא גם את עלויות הניהול – כך שטחי השימוש כוללים לא רק את שטחי הייצור או המסחר או האחסנה במובנם המצומצם, אלא גם את שטחי הגישה והתמרון השלובים בהם. גם כאן עומדת לנתבע לרועץ מחדלו מלהביא כראיה את החוזים שלו עם שוכרי השטחים במקרקעין; ויש להסיק מכך כי לו הגיש חוזים אלה – היה עולה מהם כי אותם שטחי גישה ותמרון היו בכלל השטחים שהושכרו; כלומר, בכלל השימוש התעשייתי והמסחרי של הנתבע במקרקעין ועשיית העושר בגינו. "הלך החבל אחרי הדלי": לו היה הנתבע עושה במקרקעין שימוש חקלאי מותר – היו שטחי הגישה והתמרון טפלים לשימוש החקלאי וחוסים תחת מהותו המותרת. משהנתבע עשה במקרקעין שימוש תעשייתי ומסחרי אסור – שטחי הגישה והתמרון טפלים לשימוש התעשייתי והמסחרי וחוסים תחת מהותו האסורה; וכפועל יוצא מכך – מוערכים, לצורך קביעת שווי השימוש החורג, כחלק מן השימוש החורג.
אעיר כי מחלוקת התובעת והנתבע בשאלה אם שטח אחסנה, שרק במקומות מסוימים בו מאוחסנים טובין בפועל, נחשב כולו כשטח אחסנה אחד, או שמא רק כאסופה של שטחי אחסנה קטנים – מהדהדת את מחלוקת חכמים ורבי אליעזר בשאלה אם תנור שאינו עשוי כולו חרס, אלא חוליות של חרס וביניהן אדמה, הוא תנור אחד שלם, ולפיכך מהווה "כלי" ומקבל טומאה; כדעת חכמים – או שרק רכיבי החרס הם "תנור" ו"כלי", ולפיכך מדובר בתנור "שבור" שאינו "כלי", וכ"אדמה", ולפיכך אינו מקבל טומאה; כדעת רבי אליעזר [עניין "תנור של עכנאי", בבלי בבא מציעא נט, ב]. רבי אליעזר נמנה עם אסכולת בית שמאי, שגישתם הטהרנית, בכל הכבוד, לא הלמה את צרכי החיים ומורכבותם; ועל כן לא נפסקה הלכה כמותם. גם כאן, בהשראת חכמים, אני פוסק כגישת התובעת; לאמור: גם שטח אחסנה העשוי חוליות חוליות של טובין מאוחסנים ואדמה חשופה ביניהם – שם "שטח אחסנה" עליו, והוא כולו בגדר שימוש במקרקעין המזכה את התובעת בדמי שימוש ראויים." (ההדגשות שלי – י.ב.).
עינינו הרואות כי בית המשפט המחוזי הנכבד התייחס באופן מפורש לשטחי אדמה חשופה הפזורים בין שטחי האחסנה של טובין, וקבע מעין חזקה ראייתית לפיה שטחים אלה הם בבחינת חלק משטח האחסנה – הן משום שהם מונעים שימוש אחר בקרקע (חקלאי, למשל), והן משום שכל שטח אחסנה זקוק לשטחי תמרון כדי להגיע אליו.
דברים אלה אינם רלוונטיים כלל ועיקר לשטחים בהם ניטעו עצים (לרבות עצי זית), שאין הם בבחינת אדמה חשופה ולא סביר כלל ועיקר כי ישמשו לתמרון (מדוע ש"יתמרן" נהג המשאית בינות עצי הזית כאשר יש לו די והותר שטח אדמה חשוף ופתוח לתמרן בו?).
הדבר גם מתיישב עם הגיונו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיו כל שימוש במקרקעין שולל שימוש אחר באותו זמן. מאחר שנעשה שימוש בשטח מסויים לגידול עצים, ממילא נשללת האפשרות שבשטח זה ממש ייערך תמרון לצורך הגעה לשטחי האחסון.
לפיכך, אני קובע כי השטחים שסווגו על ידי מומחית בית המשפט כ"עצים" אינם נכללים בין השטחים שיש לחייב בגינם את הנתבעת 1 בדמי שימוש.
שונה הוא מצב הדברים לגבי השטחים שסווגו על ידי מומחית בית המשפט כ"שטח פתוח". שטח זה, לאור הלכת ג'אן, הוא בבחינת חלק משטח האחסנה הפתוחה או התמרון אליו, כל עוד לא הוכיחה הנתבעת 1 אחרת.
כפי שציינתי מעלה, הנתבעת 1 לא הביאה לעדות את נהגי המשאית שתמרנו בשטחי האחסנה הפתוחה; לא הציגה את הסכמי השכירות שהיו לה עם מי שהקים את ערימות החול על שטחיה; ולא הביאה אף ראייה אחרת בעניין זה.
לא זו אף זו, מומחה בית המשפט, השמאי מר יעקב ביר, לא חייב את הנתבעת 1 ברווח יזמי משום שניכר מתצלומי האוויר ומדו"חות הפיקוח של התובעת שהועברו לעיונו, כי בקרקע לא נעשו כל פעולות פיתוח או בנייה, לצורך השימוש במקרקעין כשטח לאחסנה פתוחה.
כלשונו – לא נסללו דרכים ו/או משטחים, לא נבנו מבנים ולא הונחו תשתיות כלשהן (מתוך תשובות המומחה לשאלות ההבהרה מטעם ב"כ התובעת – 12.7.2021).
אך אליה וקוץ בה – בעוד שאי-סלילת דרכים ומשטחים אכן מובילה למסקנה כי אין לחייב את הנתבעת 1 ברווח יזמי, הרי שהיא גם מובילה למסקנה כי המשאיות שהוליכו את הציוד המצוי באחסנה פתוחה, תמרנו בכל השטח (שהרי ממילא אין סימון דרכים או משטחים) והותרת השטח כאדמה חשופה פתוחה בין שטחי אחסון שונים, מתאים למצב הדברים על פי הלכת ג'אן.
עולה מן המקובץ, כי בהליך זה, יש לחייב את הנתבעת 1 בדמי שימוש בגין כל השטחים שסווגו על ידי מומחית בית המשפט כ"שטח פתוח", "ציוד/אחסנה פתוחה" ו"ערימות עפר".
מומחית בית המשפט, בעמודים 6-9 מפרטת את החלוקה בין סווגי הקרקע השונים, בכל תצלום אוויר שהיה ברשותה. להלן יפורטו הנתונים, לגבי שלוש החלקות הרלוונטיות לענייננו (חלקה 57, חלקה 239 וחלקה 125), במטרים רבועים:
בתצלום האוויר מיום 24.3.2012 – ציוד/אחסנה פתוחה – 1,683.81; שטח פתוח – 3,839.68; ערמות עפר – 0; סה"כ – 5,523.49 מ"ר.
בתצלום האוויר מיום 1.2.2014 – ציוד/אחסנה פתוחה – 2,835.04; שטח פתוח – 2,672.77; ערמות עפר – 0; סה"כ 5,507.81 מ"ר.
בתצלום האוויר מיום 16.2.2016 – ציוד/אחסנה פתוחה – 2,455.78; שטח פתוח – 3,173.43; ערמות עפר – 0; סה"כ – 5,629.21 מ"ר.
בתצלום האוויר מיום 1.6.2019 – ציוד/אחסנה פתוחה – 2001.95; שטח פתוח – 3,409.21; ערמות עפר – 887.04; סה"כ – 6,298.2 מ"ר.
ודוק, הנחת היסוד היא כי קיימת המשכיות של השימושים בין צילומי האוויר, אלא אם תוכיח הנתבעת 1 אחרת. כך עולה מהלכת ג'אן: "לעניין שנת 2016 אומר כי דוחות הפיקוח לשנים 2015 ו-2017 מקימים הנחה על דרך האינטרפולציה כי המבנים והשימושים המודגמים בהם התקיימו גם בתקופה שביניהם. לכל הפחות יש בהם משום ראיה לכאורה לכך, המעבירה לנתבע את הנטל המשני לסתור אותה. הנתבע לא סתר הנחה זאת; למרות שהיו בידיו מסמכי שכירות, ארנונה ועוד שבאמצעותם יכול היה לסתור את ההנחה האמורה, לו אמנם היה באותם מסמכים כדי לסייע לו." (ההדגשות שלי – י.ב.).
הנתבעת 1 לא הוכיחה אחרת בהליך זה ולא הציגה כל ראיות מטעמה, לגבי השינוי בשימושים או הפסקת השימושים בין התקופות האמורות. היא לא הציגה תמונות של השטח לאחר פינוי "האלמנטים" כלשונה; היא לא הביאה לעדות את מי שפינה לכאורה את ה"ציוד"; והיא לא הציגה אף ראייה אחרת מטעמה בשאלה זו.
מחוות דעתו של מומחה בית המשפט, מר יעקב ביר, עולה כי בעת ביקורו בנכס, ביום 3.3.2021, "כבר פונו רוב החפצים שהיו מאוחסנים בתחומי המשק" (סע' 9.24 לחוות דעתו – ההדגשה שלי – י.ב.).
המומחה מטעם בית המשפט אכן מציין כי עדיין ניתן היה להבחין בחלקי מנוף (עגורן), ברשתות ברזל וחלקי קונסטרקציית פלדה – אך הוא לא העריך את גודל השטח שחלקים אלה תופסים בעת ביקורו, ולפני מומחית בית המשפט לא הונחו צילומי אוויר המאוחרים ליום 1.6.2019.
די לטעמי בחוות דעת זו, כדי שהנתבעת 1 תעמוד בנטל המשני המוטל עליה, לפיו לכל הפחות בעת ביקורו של מומחה בית המשפט פינתה את רוב האחסנה הפתוחה, ומכל מקום, כדי שלא תחוייב בהליך זה בגין דמי שימוש המאוחרים ליום 3.3.2021.
ודוק, אין בכך משום קביעה עובדתית קונקלוסיבית כי לא נעשה על ידה שימוש שאינו חקלאי במקרקעין בתקופה המאוחרת ליום הגעתו של מומחה בית המשפט, שכן אין לפניי תמונות אורטופוטו או צילומי אוויר המאוחרים לנקודת זמן זו (למשל מהשנים 2021, 2022, 2023 או 2024) – וככל שמצב הדברים שונה, רשאית התובעת לשקול צעדיה המשפטיים בכל הליך אחר. יצויין כי גם התובעת בחישוב שצירפה לסיכומיה לא ביקשה לחייב את הנתבעת 1 בדמי שימוש אלא עד יום 30.3.2021 (ראה האמור בסע' 26 לסיכומי התובעת).
מעבר לצריך, לגבי עצם הסמכות לחייב את הנתבעת 1 בדמי שימוש המאוחרים למועד הגשת התביעה - אציין כי על יסוד ההלכה ברע"א 6713/15 מפעלי תחנות בע"מ נ' מדינת ישראל (23.12.2015 – פורסם בנבו), הדבר אפשרי שכן: "...זהו המהלך הדיוני הראוי והמצופה מתובע בסוגיות כגון אלו דנא, לכרוך את כל תביעותיו הכספיות באופן שיאפשר דיון בהן בחדא מחתא, לתועלת בית המשפט, הצדדים והציבור.".
לאור כל האמור לעיל, ובהתחשב במועד הגשת התביעה ותקופת ההתיישנות, יש לחייב את הנתבעת 1 בדמי שימוש באופן הבא: מיום 19.3.2013 ועד ליום 31.1.2014 – בגין 5,523.49 מ"ר; מיום 1.2.2014 ועד ליום 15.2.2016 – בגין 5,507.81 מ"ר; מיום 16.2.2016 ועד ליום 31.5.2019 – בגין 5,629.21 מ"ר; ומיום 1.6.2019 ועד ליום 2.3.2021 – בגין 6,298.2 מ"ר.
מומחה בית המשפט קבע ערכים הנעים בין 1.19 ₪ למ"ר (בשנת 2013) ל- 1.38 ₪ למ"ר (בשנת 2019), לא כולל מע"מ.
על יסוד ערכים אלה, יחושבו דמי השימוש באופן הבא:
תקופת השימוש
|
שטח
|
דמי שימוש חודשיים למ"ר
|
קרן מחושבת
|
19.3.2013 – 31.12.2013
|
5,523.49 מ"ר
|
1.19 ₪
|
61,700 ₪
|
1.1.2014 – 31.1.2014
|
5,523.49 מ"ר
|
1.21 ₪
|
6,683 ₪
|
1.2.2014 – 31.12.2014
|
5,507.81 מ"ר
|
1.21 ₪
|
73,309 ₪
|
שנת 2015
|
5,507.81 מ"ר
|
1.24 ₪
|
81,956 ₪
|
1.1.2016 – 15.2.2016
|
5,507.81 מ"ר
|
1.24 ₪
|
10,245 ₪
|
16.2.2016 – 31.12.2016
|
5,629.21 מ"ר
|
1.24 ₪
|
73,292 ₪
|
שנת 2017
|
5,629.21 מ"ר
|
1.28 ₪
|
86,465 ₪
|
שנת 2018
|
5,629.21 מ"ר
|
1.33 ₪
|
89,842 ₪
|
1.1.2019 – 31.5.2019
|
5,629.21 מ"ר
|
1.38 ₪
|
38,842 ₪
|
1.6.2019 – 31.12.2019
|
6,298.2 מ"ר
|
1.38 ₪
|
60,841 ₪
|
שנת 2020
|
6,298.2 מ"ר
|
1.38 ₪
|
104,298 ₪
|
1.1.2021 – 2.3.2021
|
6,298.2 מ"ר
|
1.38 ₪
|
17,905 ₪
|
לסכומים אלה יש להוסיף ריבית והצמדה על פי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א – 1961, ממחצית כל תקופת שימוש, ועד היום, כפי שחושבו על ידי בטבלה הבאה:
תקופת השימוש
|
קרן מחושבת
|
ריבית והצמדה
|
סה"כ
|
19.3.2013 – 31.12.2013
|
61,700
|
19,876.52
|
81,576.52
|
1.1.2014 – 31.1.2014
|
6,683
|
2,065.93
|
8,748.93
|
1.2.2014 – 31.12.2014
|
73,309
|
22,188.17
|
95,497.17
|
שנת 2015
|
81,956
|
24,529.97
|
106,485.97
|
1.1.2016 – 15.2.2016
|
10,245
|
3,058.11
|
13,303.11
|
16.2.2016 – 31.12.2016
|
73,292
|
21,386.48
|
94,678.48
|
שנת 2017
|
86,465
|
23,645.77
|
110,110.77
|
שנת 2018
|
89,842
|
22,877.59
|
112,719.59
|
1.1.2019 – 31.5.2019
|
38,842
|
9,548.66
|
48,390.66
|
1.6.2019 – 31.12.2019
|
60,841
|
14,128.75
|
74,969.75
|
שנת 2020
|
104,298
|
24,012.79
|
128,310.79
|
1.1.2021 – 2.3.2021
|
17,905
|
3,994.07
|
21,899.07
|
סך הכל
|
705,378
|
191,312.81
|
896,690.81 ₪
|
על סכום זה יש להוסיף מע"מ (ראה ת"א (מחוזי ת"א) 2635/98 טוגנדרייך נ' מדינת ישראל) – ולפיכך, הסכום הסופי לחיוב הנתבעת 1 בגין דמי שימוש בשטחי האחסנה הפתוחה והשטחים הפתוחים הוא: 1,049,128 ₪.
לאור כל האמור לעיל, אני קובע כדלקמן:
הנתבעת 1 תשלם לתובעת את הסך של 1,049,128 ₪ בגין דמי השימוש, בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, אחרת יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
הנתבעת 1 תשלם לתובעת את הסך של 57,474 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, אחרת יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
הנתבעת 1 תשלם לתובעת את הסך של 20,000 ₪ בגין הוצאות המשפט, בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, אחרת יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ניתן בזאת צו עשה המורה לנתבעת 1 לפנות ולהסיר מהמקרקעין, כל חפץ, ציוד או מבנה, שנמצאים על המקרקעין שלא לצורך שימוש חקלאי או מותר על פי דין – וזאת בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.
ככל שלא תפנה הנתבעת 1 מהמקרקעין, כל חפץ, ציוד או מבנה, שנמצאים על המקרקעין שלא לצורך שימוש חקלאי או מותר על פי דין – וזאת בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, אני מסמיך את התובעת, או כל גורם אחר מטעמה, לפנות כל חפץ, ציוד או מבנה, שנמצאים על המקרקעין שלא לצורך שימוש חקלאי או מותר על פי דין וכפועל יוצא לחייב את הנתבעת 1 בכל הוצאות הפינוי, ככל שתאלץ התובעת לשאת בהם.
ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת 1 ו/או אחרים מטעמה ו/או בשליחותה ו/או בשמה ו/או בשליטתה ו/או שהנתבעת 1 אחראית באופן כלשהו להם ו/או למי מהם ו/או להתנהגותם ו/או שהנתבעת 1 מצוייה עמם בקרבה משפטית מחייבת, לגבי המקרקעין, לעשות כל שימוש במקרקעין, שאינו שימוש חקלאי או מותר על פי דין.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתוך 60 ימים מיום קבלת פסק הדין.
התביעה כנגד הנתבעת 2
כפי שציינתי מעלה, היקף המחלוקות בין הצדדים נקבעת על יסוד הנטען בכתבי הטענות.
בכתב התביעה טענה התובעת, כנגד הנתבעת 2, כי היא, יחד עם הנתבעת 1, מפרה את הסכם המשבצת, באופן רחב היקף ומתמשך, לצורך הפקת רווח כספי ותוך התעלמות בוטה מהוראות הדין.
עוד נטען בכתב התביעה, כי הנתבעת 2 היא האגודה השיתופית החתומה על הסכם המשבצת וחבה גם היא בגין העוולות וההפרות מושא התביעה, שכן חלקן מבוצעות מחוץ לשטח הנחלה של הנתבעת 1.
כמו כן, בכתב התביעה טענה התובעת, כי הנתבעת 1 ו-2, או מי מטעמן או בהרשאתן, פעלו ופועלים ללא היתר ובניגוד לדין, להסכמים ולנהלי התובעת, בכך שבנו ללא היתר והם משתמשים מזה שנים במקרקעין שימוש שאינם חקלאיים: א. שימוש בשטח של 4.5 דונם לאחסנה פתוחה ובו ציוד ברזל, מכלי דלק, ערמות חול ונפה וכן הצבת מכולות; ב. שימוש בסככה מאושרת לאחסון כלים חקלאיים – כאחסון בפועל של מוצרי ברזל; ג. הצבת 10 מכולות לאחסון (חלקן פונו ונותרו 3); שימוש בסככה ורפת ישנות לצרכי אחסון; ד. פלישה מזרחה למשק, לתחום דרך ולשטח ציבורי של המשוב, באמצעות גידור, הצבת יבילים ואחסנה פתוחה – בשטח של כ- 2.5 דונם.
בסיכומיו טען ב"כ התובעת כי השימוש בשטח הפלישה נעשה בהסכמת הנתבעת 2, ויש בכך כדי לחייבה, משום שבניגוד לגרסתו של נציג הנתבעת 2, מר משה תייר, אין המדובר בשימוש חקלאי אישי גרידא, אלא באחסנה פתוחה של ציוד, הנראית בבירור בתצלומי האוויר.
לפיכך, לטענת התובעת, חבה הנתבעת 2 מכוח הפרת הסכם המשבצת, כמעוולת במשותף, ביחד ולחוד, עם הנתבעת 1.
לטעמי לא עלה בידי התובעת להוכיח את העובדות להן טענה בכתב התביעה, כנגד הנתבעת 2.
התובעת, שעליה נטל ההוכחה והראייה, לא הוכיחה כי הנתבעת 2 או מי מטעמה או בהרשאתה, השתמשו במקרקעין שימוש שאינו חקלאי.
לא הוכחה הסכמה של הנתבעת 2 לשימושים המפרים; לא הוכחו העברות כספים כלשהן בין מי שעשה שימוש שאינו חקלאי במקרקעין ובין הנתבעת 2; ולא הוכחה אפילו הסכמה כלשהי מטעם מאן דהוא בנתבעת 2 לשימושים המפרים שנעשו במקרקעין על ידי הנתבעת או באישורה.
למעשה, ההיפך הוא הנכון, ומר תייר העיד בשמה של הנתבעת 2 כי לא ניתן אישור שימוש שאינו חקלאי, בשטח שנוסף לשטחה של הנתבעת 1, שכן: "אנחנו לא רשאים לתת אישור כזה" (עמ' 80 לפרוטוקול הדיון מיום 28.11.2022, שורה 14).
מר תייר העיד, באופן מפורש, כי מבחינתה של הנתבעת 2, השימוש באותו שטח היה "מטע זיתים" (עמ' 85 לפרוטוקול הדיון מיום 28.11.2022, שורה 9).
כאשר עומת מר תייר עם צילומי אוויר המראים אחסנה פתוחה במקום, העיד, בהגינותו, כי הנתבעת 2 לא עקבה אחר השימוש שנעשה בפועל בשטח זה, אף מכל מקום לא נתנה אישור לכל שימוש חורג (עמ' 86 לפרוטוקול הדיון מיום 28.11.2022, שורות 18-24).
ב"כ הצדדים התעכבו, בסיכומיהם, משום מה, על שאלת הסיפוח או היתר הצירוף של השטח הנוסף לחלקתה של הנתבעת 1, על ידי נציגי הנתבעת 2. שאלה זו אינה מעלה ואינה מורידה בענייננו. גם אם הותר לנתבעת 1 על ידי מאן דהוא לצרף לשטחה את החלקה הנוספת, הרי שהדבר נעשה לצורך שימוש חקלאי בלבד. דמי השימוש בהליך זה נתבעו בגין השימושים שאינם חקלאיים – הא ותו לא.
ודוק, התובעת לא טענה בכתב תביעתה כי הנתבעת 2 אחראית מכוח מחדלה לפקח על הנעשה בפועל בשטחה של הנתבעת 1 או בשטח הנוסף, בתשלום דמי שימוש. הטענה העובדתית בכתב התביעה היא אחרת, ולפיה הנתבעת 2 הפרה בעצמה את הסכם המשבצת, לצורך הפקת רווח כספי, והייתה שותפה או "מעוולת במשותף" לשימושים שאינם חקלאיים במקרקעין – וזאת לא הוכח על ידה.
מעבר לצריך אומר, כי ספק רב אם ניתן לחייב את הנתבעת 2 בדמי שימוש, מכוח מחדל לפקח על כל אחד ואחד מבני המושב, שמא יפר את הסכם המשבצת, במיוחד כאשר התובעת מקיימת מנגנון שלם של מפקחים בשכר, שהפיקוח האמור הוא משימתו.
למעשה, האכסניה החוקית המתאימה לטענות התובעת כנגד הנתבעת 2 היא העוולה של גרם הפרת חוזה שבסע' 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אלא שגם הפרשנות המרחיבה ביותר שניתנה לעוולה זו על ידי בית המשפט העליון מצריכה מעשה אקטיבי, ביודעין שיש בו כדי להביא את המתקשר לכדי הפרת חוזהו (ראה למשל בפסק דינו של כב' הש' אגרנט (כתוארו אז) בע"א 123/50 באורפרויד נ' דרזנר, פ"ד ה (1) 1559 (1951) בעמ' 1573, מול האותיות ד'-ה').
מעשה כזה לא הוכח בהליך שלפניי, ולפיכך אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 2.
לאור העובדה שנציגי הנתבעת 2 או באי כוחה, לא התייצבו לדיונים בהליך שלפניי - והנתבעת 2 הגישה כתב הגנה קצר ונאלצה להגיש סיכומים בשלהי ההליך, ייפסק שכה"ט בהתאם.
התובעת תשלם לנתבעת 2 שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, אחרת יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתוך 60 ימים מיום קבלת פסק הדין.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.
פסק הדין ניתן היום, 30.9.2024, כ"ז באלול התשפ"ד, בלשכתי, בהעדר הצדדים.