פלוני נ' מדינת ישראל ואח'

עסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרמו לתובע, מחנך ומורה לחינוך מיוחד, באירוע אשר במהלכו הותקף המורה על ידי תלמידו במהלך שיעור בבית ספר, עת התלמיד הלם במפתיע באגרופו בגבו של המורה לעיני יתר תלמידי הכיתה.

כלפי התלמיד הפוגע/התוקף, שהינו ללא ספק המעוול הראשי, ניתן פסק דין בהיעדר הגנה. השאלה סביבה נסוב עיקר הדיון בהליך זה היא: האם יש מקום לחייב את המעוולים המוסדיים המצויים במעגל השני קרי: משרד החינוך, מעסיקו של התובע, ואת יתר הרשויות האמונות על הטיפול בתלמידי החינוך המיוחד אליהם השתייך התלמיד התוקף, בכללם: משרד הרווחה וועדות ההשמה של הגורמים העירוניים האחראים על השמה ושיבוץ התלמיד בבית הספר.

רקע כללי והצגת הצדדים:

1. התובע יליד 1983 נשוי ואב לארבעה, בן 41 כיום ובן 32 המועד האירוע מושא תובענה זו, היה במועדים הרלוונטיים לאירוע מושא תביעה זו מחנך ומורה לחינוך מיוחד בבית ספר לחינוך מיוחד ממלכתי דתי "אור שמחה" בכפר חב"ד (להלן: "בית הספר").

    

2. לטענת התובע, ביום 8/11/2015 במהלך שיעור נכנס אחד מתלמידיו לכיתה, אשר התובע היה המחנך שלה, נעצר מאחורי גבו של התובע אשר ישב אותה עת על כיסא המורה וללא התגרות כלשהי או סיבה אחרת הנראית לעין, תקף את התובע במהלומת אגרוף אחת בגבו ובהמשך אף איים מילולית על התובע (להלן: "האירוע" או "אירוע התקיפה").

    

3. הנתבע 1 הינו משרד החינוך מעסיקו של התובע במועד האירוע והאחראי הפדגוגי על צוות המורים וההנהלה בבית ספר. (להלן: "משרד החינוך").

    

4. הנתבעת 2 נתבעה כעמותה המנהלת את בית הספר ואולם כבר במעמד קדם המשפט הראשון מיום 23/1/20 נמחקה העמותה בהסכמה, לאחר שב"כ משרד החינוך הצהירה כי בית הספר חוסה תחת הייצוג וההגנה של משרד החינוך בכל הקשור לתובענה זו.

    

5. הנתבעת 3 הינה מועצה מקומית עמק לוד אשר בשטחה המוניציפלי נמצא בית הספר. (להלן: "המועצה").

    

6. הנתבעת 4 הינו משרד הרווחה אשר על פי הנטען היה אחראי על שיבוצו של הנתבע 5 בבית הספר (להלן: "משרד הרווחה").

    

7. נתבע 5 הינו התלמיד התוקף אשר היה באותה עת תלמיד כיתה ח' בבית הספר לחינוך מיוחד במועד האירוע. כאן המקום לציין כי הנתבע 5, שהינו בגיר היום כבן 22 לערך, צורף כבעל דין רק במסגרת תיקון כתב התביעה ב-3/7/19, מעולם לא התגונן, לא התייצב לאף דיון בהליך ואף לא זומן למתן עדות כעד על ידי מי מבעלי הדין בהליך. לבקשת התובע, כנגד הנתבע 5 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה עוד ביום 12/2/2020. (להלן: "התלמיד התוקף" או " התלמיד").

    

8. הנתבעת 6 הינה עיריית רמלה אשר אף היא צורפה להליך במסגרת תיקון כתב התביעה כשנה וחצי לאחר פתיחתו, ועל פי הנטען הייתה אחראית באמצעות ועדת השמה על שיבוצו של הנתבע 5, אשר היה תושב העיר רמלה במועדים הרלוונטיים, כתלמיד בבית הספר (להלן: "העירייה").

9. נקדים ונאמר כי עילת התביעה כנגד הנתבע 5/ התלמיד התוקף, וככזה יש לראות בו כמעוול הראשי, מתמקדת בעוולת התקיפה, בעוד שעילת התביעה כנגד הגורמים המוסדיים (הנתבעות 1,3,4,6,), אשר יש לראות בהן כמעוולים במעגל השני, מתמקדת בעוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה.

    

10. מאחר וכנגד התלמיד התוקף ניתן פסק דין בהיעדר הגנה לפני למעלה מארבע שנים והינו חלוט כיום, אין כל צורך או טעם לעסוק בעוולת התקיפה, מה גם שאירוע התקיפה כמפורט לעיל, אינו מוכחש על ידי מאן דהוא. משכך הדיון להלן ייסוב סביב עוולת הרשלנות המופנית כלפי הגורמים המוסדיים, שלוש קבוצות של הנתבעות: מדינה, מועצה, עירייה (להלן: "הנתבעות"). כאן המקום להדגיש ולציין כי מעיון בכתב התביעה עולה כי הטענה המופנית כנגד המדינה (בשני כובעיה: משרד החינוך ומשרד הרווחה) וכנגד המועצה הינה זהה במהותה, כוללנית וגורפת ללא כל אבחנה ביניהן. (סעיפים 2,4,5 לכתב התביעה).

     

11. בטרם נצלול לגוף העניין, אציין כי מאז קרות האירוע ועד שהראיות נשמעו והתבררו בבית המשפט, חלפו 7.5 שנים. התובע אמנם הגיש תביעתו כשנתיים וחצי לאחר קרות האירוע הנטען, ברם בשל הצורך בתיקון כתב התביעה פעמיים (בראשונה, צירוף בעלי דין דרושים ובשניה, צירוף חוות דעת רפואיות עדכנית ובתחום רפואי נוסף), בדיקת התובע על ידי מומחי הצדדים ובהמשך הגעה להסכמות דיוניות בנוגע לשיעורי נכות רפואית בחלק מהתחומים ומינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי לגביו לא הושגה הסכמה כפי שיפורט להלן, ולכך הוסף את ריבוי הצדדים הנתבעים ואת היקף הראיות שמנה 14(!) עדים מטעם כלל הצדדים, שמיעת הראיות הסתיימה רק בסוף 5/23, כחמש שנים לאחר פתיחת התובענה.

     

    טענות הצדדים

12. מכתב התביעה עולה כי עובר לתאונה עבד התובע כמורה ומחנך במשך 12 שנים. במהלך שנת 2015 השלים התובע לימודי תואר ראשון בחינוך מיוחד ואף התעתד להתחיל בלימודי תואר שני בהמשך דרכו, ולשם כך נדרש לעבור תקופת התמחות על מנת לרכוש ניסיון בהוראה בחינוך המיוחד (סעיף 12-14 לכתב התביעה). ביום 8/10/15 חודש עובר לאירוע, החל התובע לעבוד כמחנך בכיתה ח' לתלמידי חינוך מיוחד בבית הספר, בהיקף של חצי משרה. לטענת התובע בין תלמידי כיתתו נמנה התלמיד התוקף שהיה "תלמיד בסיכון מיידי ודחוף", "כבן 15 בעל מבנה גדול וחזק שסובל מבעיות התנהגות קשות ביותר, אלים הן מילולית והן פיזית, אשר השליט טרור הן כלפי התלמידים והן כלפי המורים" (סעיף 18,21 לכתב התביעה).

     

13. עוד גורס התובע בכתב התביעה כי התלמיד התוקף נקט כלפיו באלימות מילולית, נהג להגיע לכיתה עם אמל"ח כגון סכין, מצת, מברג או מוט ברזל ולאיים בהם על התובע. עוד גורס התובע כי הוא נהג לדווח ולהתריע על כל התנהגות אלימה זו להנהלת בית הספר, אולם האירועים לא טופלו כנדרש והתלמיד התוקף לא נענש ולא הושעה משטח בית הספר ואף המשיך להתנהג בדרכו האלימה בלי לתת על כך את הדין. (סעיפים 23-24 לכתב התביעה).

     

14. אירוע התקיפה מתואר על ידי התובע בסעיפים 26-28 לכתב התביעה, אשר נביא להלן את עיקרי הדברים: "הנתבע 5 נכנס לכיתה נעצר אחרי התובע וללא כל התגרות מצד התובע ו/או ללא אזהרה ו/או ללא סיבה תקף באגרופו בעוצמה רבה את התובע וחבט בגבו" ובהמשך הדברים נטען כי התלמיד התוקף: "הצמיד את ראשו לראשו של התובע ואיים עליו תוך שהוא מקניט אותו ומקלל אותו ומאיים עליו שיביא את כל ג'ואריש אליו ויחזיר את התובע לחתיכות הביתה". לטענת התובע, התלמיד התוקף אמנם הושעה מבית הספר בעקבות המקרה הנדון, ברם חזר אליו למחרת היום והמשיך בהתנהגותו התוקפנית. ביום 11/11/15, 4 ימים לאחר המקרה, דווח התובע על אירוע התקיפה בתחנת המשטרה, ברם לדבריו, לא הגיש תלונה וזאת לבקשת מנהלת בית הספר מאחר ומדובר בנער שגדל במשפחת מצוקה ומטופל במחלקת הרווחה של העירייה. להשלמת התמונה העובדתית יצויין כי בגין האירוע לא נפתח הליך פלילי כנגד התלמיד התוקף.

     

15. לטענת התובע לאחר האירוע ובעקבותיו, התקשה לשוב לשגרת עבודתו וחייו בעיקר בשל הפחד, ההשפלה והבושה שחווה שגרמו לו להתפרצויות בכי, קשיי שינה וצריכת אלכוהול. התובע הלך והתכנס לתוך עצמו, החל לסבול מקשיי תפקוד וסמוך לאחר האירוע עזב את משרתו ועבודתו בבית הספר בפרט ובמערכת החינוך בכלל, ולמעשה עד היום לא שב לעסוק במקצועו זה ולטענתו נמצא בטיפול רפואי ונפשי מאז האירוע ועד היום, בחלוף 8.5 שנים (סעיפים 31-33, 66 לכתב התביעה). עוד טוען התובע כי בשל האירוע נגרמו לו נכויות צמיתות בשלל תחומים ביניהם: אורטופדי, נפשי, ראומטולוגי, השמנת יתר ואף נזק אורולוגי.

     

16. לטענת התובע, הנתבעות חבות כלפיו ברשלנות בשל אי הספקת סביבת עבודה בטוחה, אי הצמדת סייעת בצמוד למחנך של כיתת חינוך מיוחד, הצבת תלמיד המוגדר כתלמיד בסיכון ומסוכן לאחרים בכיתתו, לא סיפקו לתובע כלים לשמירה על בטחונו האישי, לא התריעו בפניו על היותו של התלמיד מסוכן ותוקפני, לא הדריכו את התובע כיצד לנהוג כלפי התלמיד הנ"ל, ידעו על התנהגותו האלימה של התלמיד ולא מנעו אותה, לא נקטו באמצעים סבירים ו/או אמצעי התראה וענישה אפקטיביים כלפי אותו תלמיד במטרה למנוע הישנות מקרי האלימות מצידו, לא הענישו/הרחיקו/השעו את התלמיד המסוכן משטח בית הספר לאחר מעשי תקיפה קודמים שלו ובכך לא מנעו את התרחשותם של מקרי אלימות מאוחרים כולל האירוע מושא התביעה, הציבו את התלמיד בבית הספר למרות שידעו על אי התאמתו למסגרת בית הספר, לא טיפלו בתלמיד התוקף בטיפול חינוכי פסיכולוגי משלב ותואם להפחתת האלימות שלו ולא פיקחו עליו, הפעילו שיקול דעת רשלני עת הציבו את התלמיד בבית הספר, לא פעלו למניעת הכנסת אמל"ח (אמצעי לחימה) לשטח בית הספר ולא שמרו על בטיחותו של התובע כמורה וחלק מצוות ההוראה של בית הספר.

     

17. משרד החינוך ומשרד הרווחה (נתבעות 1,4) הגישו כתב הגנה אחוד בשם מדינת ישראל ובמסגרתו טענו כי מדובר במורה מנוסה במערכת החינוך, אשר חיפש התמחות בתחום החינוך המיוחד אשר את לימודיו סיים קודם לכן, התובע קיבל את מבוקשו והתקבל למשרת מחנך בכיתה לחינוך מיוחד בבית הספר לאחר מפגשים עם המנהלת והמפקחת שהסבירו לו מבעוד מועד את דרישות התפקיד והללו היו מקובלות עליו. עוד נטען כי התובע הכיר את בית הספר שנמצא במקום מגוריו שכן אביו בעבר ניהל את בית הספר שנים רבות, וכי התובע היה מודע היטב לעובדה כי מדובר בבית ספר "לילדי רווחה" אשר הוצאו מביתם בצו בית משפט, רובם ככולם שוהים בתנאי פנימייה, ועל כן הכיר את אופי בית הספר וידע היטב כי מדובר "בתלמידים מורכבים עם קשיים וצרכים מיוחדים". משכך, טוענת המדינה כי לא יעלה על הדעת שתובע בעל השכלה לחינוך מיוחד, "יעלה טענות בגין קשיים שהינם חלק בלתי נפרד מהעבודה עם תלמידים בחינוך מיוחד, קשיים שהיו ידועים וצפויים כחלק מהתפקיד ולהיתמם כאילו הופתע מהקשיים". (סעיף 4 לכתב ההגנה). בנוסף, טוענת המדינה כי עוד עובר לאירוע בסמוך לאחר קבלתו לתפקיד מחנך כיתת חינוך מיוחד בתחילת שנת הלימודים, התחרט התובע על קבלתו לעבודה זו והביע בפני המנהלת את רצונו לעזוב את תפקידו, ברם כאשר נמסר לו כי הדבר בלתי אפשרי שכן השנה רק החלה, מצא "דרך משלו" לעזוב את משרתו (סעיף 5 לכתב ההגנה). בנוסף ולחילופין טוענת המדינה כי מדובר באירוע בלתי צפוי, פתאומי ומקרי מבלי שהיא יכלה לצפותו או למנועו או לשלוט על תוצאותיו ועל כן אין להטיל עליה כל חבות בגינו. בנוסף, טוענת המדינה לחוסר הלימה בין חומרת האירוע: מכה יחידה בגב אשר כשלעצמה לא הותירה כל נזק אורטופדי לגב, לבין שיעור הנזק הנטען "ושלל התחלואות" שנגרמו לתובע בעטיו של האירוע מושא התביעה, כך לטענתו (סעיף 6 לכתב הגנה).

     

18. המועצה טוענת בכתב הגנתה להיעדר עילה ויריבות כנגדה, מאחר והיא אינה מעסיקתו של התובע, אינה מפעילה או מנהלת של בית הספר ואין לה כל אחריות לאירוע מושא התביעה. לטענתה, כל שהמועצה אחראית עליו בקשר לבית הספר הוא נושאים של תחזוקה ורכש וללא כל קשר לנושאים פדגוגיים. (סעיפים 1-2 לכתב הגנה). בנוסף, טוענת המועצה, בדומה למדינה, כי מדובר "באירוע תקיפה ספונטני פתאומי ורגעי שנעשה על ידי הנתבע 5. הנתבעים אינם אחראים למעשה פלילי שנעשה בכוונת מכוון והאחריות היא על התוקף בלבד האחראי למעשיו" (סעיף 4 לכתב הגנה). עוד טוענת המועצה כי האחריות לפקח ולהשגיח על התלמידים רובצת על צוות ההוראה ובכללם התובע עצמו, אשר שימש כמחנך הכיתה של התלמיד התוקף. לשיטת המועצה, התובע היה בעל המקצוע ובעל התפקיד והסמכות לפקח ולהשגיח על תלמידי כיתתו, ביניהם התלמיד התוקף, ועליו רובצת האחריות למנוע מעשה דוגמת האירוע מושא התביעה. התובע ידע מה הרכב הכיתה ולקח על עצמו את האחריות על חינוך הכיתה בדגש על משמעת התלמידים, חרף הרקע המורכב ממנו הם באים. (סעיף 6 לכתב הגנה).

     

19. העירייה בדומה למועצה, אף היא העלתה טענות של היעדר עילה והיעדר יריבות וטענה כי דין התביעה נגדה להידחות על הסף. במסגרת זו, טוענת העירייה כי "לא נפל כל פגם בהחלטה לשבץ את התלמיד התוקף במסגרת החינוכית בה שובץ אשר כללה תכנית שיש בה מענה לתלמידי החינוך המיוחד" וכי בכל מקרה, מאחר והתלמיד שובץ במסגרת מחוץ לעיר מגוריו, אזי מי שהייתה אחראית על שיבוצו היא המועצה ולא העירייה, עת התכנסה ועדה עצמאית ונפרדת מטעם המועצה בנוכחות גורמי מקצוע והיא זו אשר המליצה על השיבוץ מבלי שהיה לעירייה כל קשר להחלטה זו. לטענת העירייה היא לא היוותה גורם כלשהו בשרשרת הגורמים אשר החליטו על שיבוץ התלמיד התוקף בבית הספר שנמצא בתחום שיפוטה של המועצה (סעיף 1 לכתב ההגנה).

     

    הנזק הנטען והנכות הרפואית

    המומחים הרפואיים מטעם התביעה

20. בעקבות התאונה טוען התובע לשלל נזקים בתחומים רבים ביניהם בעיות בעמוד השדרה לכל אורכו עם הקרנה ורדימות ברגליים ופגיעה עצבית, בעיות בהטלת שתן, בעיות נפשיות וראומטולוגיות שהינן לטענתו כולן תוצאת האירוע. התובע צירף לכתב תביעתו שלוש חוות דעת רפואיות כדלקמן:

     

21. בתחום האורטופדי- ד"ר נחשון רנד חוות דעת מיום 2/1/18- המומחה מתאר מפיו של התובע את סיפור המעשה בזו הלשון: "הותקף על ידי תלמיד בכיתה (שלדבריו מפותח גופנית מגילו ובעל מבנה גוף גדול וחזק) נכנס לכיתה וללא כל דין ודברים ביניהם, ללא כל אינטראקציה או פרובוקציה מצידו, היכה אותו לפתע התלמיד בכל כוחו באגרופו בעצמה רבה וחבט בגבו". המומחה קבע לתובע נכויות בגין ע"ש צווארי, מתני וגבי עם נזק שורשי מתני בשיעור מצטבר ומשוקלל של 41.6% עם המלצה לבדיקת מומחה אורולוגי ופסיכיאטרי. בהמשך ביקש התובע לצרף חוות דעת עדכנית/משלימה של ד"ר רנד מיום 22/7/20, המתעמתת עם חוות דעתו של פרופ' נרובאי מטעם ההגנה ומשיבה לה, ובמסגרת זו חזר המומחה על ממצאיו בחוות דעתו המקורית ואף העלה את שיעור הנכות המשוקללת ל- 48% (תוספת של 10% בגין ע"ש צווארי).

     

     

22. בתחום הפסיכיאטרי- ד"ר אינה מרנזון חוות דעת מיום 15/1/18- ניתנה על ידי הרופאה המטפלת שלו אצלה ביצע מעקב נפשי. המומחית קבעה לתובע נכות בשיעור 30% בקשר סיבתי לאירוע בגין PTSD עם תסמינים דיכאוניים בולטים ופיתוח דפוסי התנהגות המנעותיים המגבילים את יכולתו לחזור לתחום ההוראה וכן תסמונת מטבולית עם עליה במשקל. בנוסף קבעה נכות זמנית בשיעור 50% זמנית למשך שנתיים ממועד האירוע.

     

23. בתחום הראומטולוגי- פרופ' עמיטל הווארד חוות דעת מיום 20/6/20 (הוספה במסגרת התיקון השני של כתב התביעה)- קבע כי בעקבות האירוע שהיווה עבור התובע טראומה גופנית ונפשית פיתח התובע תסמונת פיברומיאלגיה כאשר האירוע מהווה טריגר להופעתה. המומחה העריך את נכותו רפואית בשיעור 30% ועוד 10% על רקע עודף משקל.

     

24. הנכות הרפואית המשוקללת מטעם שלושת מומחי התביעה מגיעה, אפוא, ל- 77% במעוגל.

     

    המומחים הרפואיים מטעם ההגנה

25. בתחום האורטופדי- פרופ' יעקב נרובאי חוות דעתו מיום 22/11/18- שלל בחוות דעתו אחת לאחת את הממצאים שמצא וקבע מומחה התובע, ציין כי לא נותרה כל מגבלה בע"ש, הפרעות התחושה עליהן הלין התובע לא תואמות את המפה הנוירולוגית המוכרת, עוד ציין כי מעברו הרפואי עולה כי סבל מכאבי גב בעבר. לפיכך למעט תקופת אי כושר בת חודשיים קבע המומחה כי לתובע לא נותרה כל נכות צמיתה בתחום האורטופדי או הנוירולוגי.

     

26. בתחום הפסיכיאטרי- ד"ר נעה קרת חוות דעתה מיום 3/6/19- קבעה כי התובע פיתח תסמינים בתר חבלתיים בעקבות האירוע בעטיים מטופל בטיפול נפשי אצל הרופאה שגם נתנה את חוות הדעת מטעמו וכי יש להכיר לתובע בנכות בשיעור 15% בתחום הנפשי.

     

27. בתחום הראומטולוגי- פרופ' משה טישלר חוות דעת אינה נושאת תאריך (הוגשה לתיק ב- 18/8/21)- קבע בדומה למומחה התביעה כי התובע אכן סובל מתסמונת פיברומיאלגיה ברם התרשם כי חומרתה פחותה מזו שהעריך פרופ' עמיטל והעמידה על 20%. לגבי השמנת היתר, ציין המומחה כי מתיעוד רפואי אודות עברו של התובע עולה כי הלה סבל מבעיה זו עוד עובר לאירוע ועל כן אין לייחס קשר סיבתי בין עודף המשקל לאירוע מושא התביעה.

     

28. הנכות הרפואית המשוקללת מטעם שלושת מומחי ההגנה מגיעה, אפוא, ל- 32% במעוגל.

     

    הנכות הרפואית המוסכמת בצירוף קביעת מומחה בית המשפט בתחום האורטופדי

29. בתום שלב הגשת חוות הדעת הרפואיות על כל סבביה, הגיעו הצדדים להסכמות דיוניות לפיהן הועמדה נכותו הרפואית המוסכמת בתחום הנפשי בשיעור 20% (הסכמה מיום 1/7/20) ובתחום הראומטולוגי גם כן בשיעור 20% (הסכמה מיום 9/9/21) ובסך משוקלל של 36% (20%+20%)

     

30. באשר לתחום האורטופדי, וכפי הנראה על רקע הפערים התהומיים בין המומחים (48% מול 0%), לא הגיעו הצדדים להסכמות ועל כן רק בתחום יחיד זה מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, תחילה ד"ר עמיהוד אשר חוות דעתו נפסלה לבקשת התובע מיום 16/8/21, ובהמשך מונה ד"ר אמיר אמיתי אשר קבע בחוות דעתו שהתקבלה ביום 15/12/21 כי התובע סבל מכאבי גב תחתון כרוניים עובר לאירוע וכי בבדיקתו אכן נמצאה מגבלה קלה בטווח התנועה של ע"ש מתני ללא חוסר נוירולוגי מוטורי, ברם המומחה מייחס ממצא זה לעברו הרפואי ושולל בצורה מפורשת וקטגורית את הקשר הסיבתי בין האירוע לבין הבעיות, או התלונות, או הממצאים בקשר לעמוד השדרה, בין היתר, לאור מנגנון החבלה כנטען על ידי התובע עצמו (גב עליון בעוד שהתלונות מכוונות לגב תחתון), בהצטרף לתזמון הופעת התלונות, השינויים השחיקתיים הכרוניים שנצפו בבדיקות ההדמיה וכן עברו הרפואי העשיר בתלונות על גב תחתון, וקובע כי לא נותרה כל נכות אורטופדית בגבו של התובע בקשר סיבתי לאירוע מושא תובענה זו.

     

31. התובע לא ביקש לזמן את המומחה בתחום האורטופדי לחקירה על חוות דעתו, הרי שבכך הסכין עם קביעותיו וממצאיו ולא נותר לבית המשפט אלא לאמצם. בעניין זה אפנה להלכה בעניין ע"א 293/88 יצחק ניימן בע"מ נ' מונטי רבי (פורסם בנבו) בנוגע למומחה בית משפט: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת....לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (הדגשה אינה במקור-א.ב).

     

32. במצב דברים זה, הנכות הרפואית המוסכמת בין הצדדים הינה בסך משוקלל של 36% (20%+20%).

     

    קביעת המל"ל שהכיר באירוע כתאונת עבודה

    33. המל"ל הכיר באירוע כתאונת עבודה וקבע לתובע את הנכויות הבאות:

        • 20%- PTSD

          • 0%- אורטופדי

          • 0%- נוירולוגי

          • סה"כ: 20% + הפעלת תקנה 15 ברבע= 25%.

             

    34. הגם שהמל"ל הכיר לתובע בנכות נפשית בזהה לשיעור הנכות הרפואית המוסכמת בין הצדדים גם בהליך דנן (20%), אין חולק כי התובע בשום שלב לא עתר למל"ל בבקשה להחמרת מצב או תלונה בקשר למחלת הפיברומיאלגיה שהופיעה בהמשך, בעניינה תיקן את כתב התביעה (בשנית) והוסיף חוות דעת בתחום הראומטולוגי כמפורט לעיל, מה שלא עשה מול המל"ל מחלקת נפגעי עבודה במסגרת חובת הקטנת הנזק המוטלת לפתחו. בחקירתו, התובע לא סיפק כל הסבר המניח את הדעת מדוע נמנע מעשות כן עד היום, הגם שחוות הדעת מטעמו בתחום הרלוונטי (פיברומיאלגיה) ניתנה כבר ב- 6/20, לפני 4 שנים, למעט אי רצון למצות זכויותיו במל"ל גם בכל הנוגע למחלת הפיברומיאלגיה מאחר והתובע "לא רוצה לשמוע מרופאי המל"ל" (דברי התובע ובא כוחו בעמ' 235-237 לפרוטוקול).

         

    35. מכל מקום, בגין נכות זו שהוכרה לתובע במל"ל, משולמת לו קצבת נכות עבודה אשר על פי חוות דעת אקטוארית עדכנית מיום 15/4/24 מגיעה לסך מהוון (עבר ועתיד) של 485,326 ₪. לטענת הנתבעת, ככל שהתובע ימצה זכויותיו במל"ל ויעתור להוספת הנכות בתחום הראומטולוגי בשיעור מוסכם של 20% כפי שמצינו לעיל, אזי עשויה הגמלה הרעיונית לפי 40% נכות בהתאמה (20%+20%+תקנה 15), לעלות לסך כולל של 776,532 ₪.

         

        דיון והכרעה

    36. בטרם נצלול לניתוח המסד הראייתי שהונח לפניי בתיק זה במערך היחסים שבין התובע לנתבעות, לא ניתן להפריז בחשיבות ההגנה על עובדי ציבור, בכללם מורים במערכת החינוך, מפני אירועי אלימות המופעלים נגדם במסגרת תפקידם. בהקשר זה, יפים דבריה של כב' השופטת ברק-ארז בע"פ 4561/13 אמון אלד נ' מדנית ישראל (נבו- 4/11/13) אשר עסק בהליך פלילי שנוהל כנגד אדם בגיר שתקף מורה של אחיינו לעיני התלמידים בבית הספר, שם נדחה ערעורו של הנאשם להקלה על עונשו, תוך כדי קביעת הדברים הבאים:

        "...הטלת אימה ואלימות כלפי עובדי ציבור – והדברים אמורים אף ביתר שאת במקרה של מורה הניצב בפני תלמידיו – היא רעה חולה שיש להילחם בה מלחמת חורמה.... בית משפט זה כבר פסק בעבר כי מעבר לחומרה הכללית הנודעת לעבירות אלימות, הרי שלאלימות המכוונת כנגד עובדי ציבור נודעת חומרה מיוחדת, מאחר שהן פוגעות פגיעה אנושה גם בערך החברתי הנודע לתפקוד התקין של השירות הציבורי... עובדי הציבור "חשופים בצריח" – כמי שלא אחת נמצאים בחזית ההתמודדות עם מתן שירות לאנשים שיודעים אף הם קשיים. עובדי הציבור נדרשים להתגייס כל יום מחדש למתן שירות ולשם כך לגייס כוחות גוף ונפש. זהו הרקע לחקיקת עבירות מיוחדות שעניינן לא רק הגנה על שלמות גופם של עובדי הציבור, אלא גם הגנה על כבודם, לפחות במצבים שבהם הפגיעה היא פגיעה קשה בליבתו. הדברים אמורים במשנה תוקף בכל הנוגע לעובדי ציבור שהם מורים, אלה שעבודתם המקצועית היא גם שליחות יומיומית המאפשרת מימוש – הלכה למעשה – של זכות היסוד לחינוך. המסר היוצא מבית משפט זה חייב להיות חד משמעי ולהישמע בקול צלול וברור: שלומם וכבודם של מורים, האמונים על מלאכת הקודש של חינוך ילדינו, לא יהא הפקר" (הדגשה אינה במקור- א.ב.)

         

    37. כאמור, דברים אלו נקבעו ביחסים שבין מורה לבין מי שמרהיב עוז להרים עליו יד ולתקוף אותו תקיפה פיזית אלימה ודומני כי כוחם יפה לא רק כלפי הורי התלמידים אלא גם ביחס לתלמידים עצמם ובענייננו בכל הנוגע לתלמיד התוקף, הוא הנתבע 5 כנגדו כזכור ניתן פסק דין בהיעדר הגנה. ברם, האם יש בכוחה של קביעה נורמטיבית זו, אשר אין עליה עוררין, כדי לחייב את הנתבעות בעוולת הרשלנות כלפי התובע בשל מעשה התקיפה של התלמיד במקרה דנן ? זו השאלה שעומדת לפתחנו להכרעה;

         

        ניתוח סוגיית החבות והרשלנות המיוחסת לנתבעות (המעוולים המוסדיים)

    38. בפתח פרק זה שיעסקו בניתוח המסד הראייתי, לא ניתן שלא להתייחס להיקף תיק הראיות הבלתי מידתי שהוגש מטעם התובע הכולל: תצהיר עדות ראשית מטעם התובע המונה 190 סעיפים המתפרשים על פני 28 עמודים, 8 תצהירים של עדי תביעה מלבד התובע מרביתם בסוגיית הנזק ובעיקר בסוגיית השכר המיוחל (שכר של מנהל בית ספר), אליו היה צפוי התובע להגיע אלמלא האירוע, כך על פי הנטען. מלבד תשעת התצהירים הוגש תיק מוצגים המונה מספר כרכים ובסך כולל של 630(!) עמודי נספחים. גם הנתבעים 1,4, המדינה, לא טמנה ידה בצלחת והגישה תיק ראיות ומוצגים אף הוא חסר פרופורציה, המונה שני קלסרים עבי כרס המתפרשים על פני 342 עמודים.

         

    39. למותר לציין עד כמה הגשה בלתי מידתית מעין זו, בחוסר הלימה לשווי התביעה ולסוגיות שבמחלוקת, הכבידה על בית המשפט, האריכה לאין ערוך את משך ניהול המשפט, ואת חקירת העדים אשר נפרשה על פני 461 עמודי פרוטוקול. להן נביא בתמצית את עיקרי העדויות ואת המסקנות האופרטיביות העולות מהן בכל הנוגע לסוגיית החבות;

         

        עדות מ.נ- עד ראיה מטעם התובע לאירוע התקיפה (תלמיד כיתה)

    40. התובע זימן מטעמו מי שהיה בשעתו תלמיד בכיתה ועד ראיה לאירוע וכן בעל היכרות קודמת עם התלמיד התוקף. בתצהירו מספר העד כי האירוע ארע בתחילת שיעור, עת התובע ישב על כיסאו וכלל התלמידים נכנסו לכיתה בסוף ההפסקה. וכך מתאר העד את האירוע בסעיף 8 לתצהירו בזו הלשון: " נ.ס נכנס לכיתה ואז לפתע בלי שום סיבה נעמד מאחורי הרב (התובע-א.ב.) הרים את ידו למעלה , אסף תנופה עם כל הגוף ונתן לו מכה בגב עם האגרוף שלו". בהמשך תצהירו טען כי הבחין "באגרופן שקוף" שהחזיק התלמיד התוקף ביד שהלמה בגבו של התובע באותה שעה. עוד סיפר העד בתצהירו כי הנתבע 5 היה אלים, כל התלמידים פחדו ממנו, נהג לאיים על יתר ילדי הכיתה וגם על התובע, היכה באכזריות תלמיד אחר יום לפני האירוע הנדון ואף נהג לקלל ולאיים על העד עצמו אפילו בדקירה בסכין, ונהג להכותו פעמים רבות בעבר וכי נהג להגיע לכיתה עם סכין דקירה ועם אגרופן והילך אימים על התובע כמחנך הכיתה ועל יתר התלמידים ועשה כאוות נפשו בכיתה.

         

    41. כאן המקום לציין כי לפי מועד אימות חתימת העד על התצהיר ותאריך לידתו, עולה כי העד חתם עליו עת היה קטין בקושי בן 16, ללא ליווי של מי מהוריו או מבוגר אחראי אחר למעט התובע עצמו. (עמ' 40-41 לפרוטוקול). למותר לציין כי הדבר מטיל צל כבד על מהימנות ואמינות תצהיר של קטין, אשר נערך על ידי ב"כ התובע ונחתם במשרדו בנוכחות התובע, ללא הוריו, ודומה כי מבלי שהוסברה לעד החשיבות שבין עדות סברה לבין ידיעה אישית על הנטען, כמו למשל גילו של התלמיד התוקף, לגביו טען העד בתצהיר כי היה בן 16 במועד האירוע, בעוד שבחקירתו הסתבר כי למעשה אין לעד כל ידיעה לגבי גילו או שנת לידתו, אלא העד הסיק זאת מאחר "והוא היה גדול מכולם...אמרתי שאני חושב שהוא היה באזור גיל 16". (עמ' 42 לפרוטוקול). למעשה, מאחר והתובע לא טרח לזמן את התלמיד התוקף כעד לחקירה, ללא כל הסבר המניח את הדעת להימנעות זו, גילו לא ידוע למעט העובדה כי היה תלמיד כיתה ח' בכיתת התובע (שכבת גיל של 13).

         

    42. מכל מקום, מחקירת העד מצינו כי השניים, התובע והעד שבגר בינתיים, שמרו על קשר חברי כל השנים, וכי לאחר אירוע התקיפה התובע המשיך לתפקד כמורה ומחנך של הכיתה עוד תקופת מה ואף חגג עימם את חג החנוכה שהתקיים כחודש לאחר האירוע. עוד עלה מדבריו בחקירתו כי בכיתת החינוך המיוחד עליה הופקד התובע כמחנך, למדו 6-7 תלמידים. (עמ' 18-19 לפרוטוקול). לגבי אירוע התקיפה עצמו, העיד כי לא קדמה לו כל מתיחות בין השניים וכי "נ.ס היה פשוט בן אדם שהוא מפתיע. הוא פתאום בא לך עם משהו וסתם מעצבן אותך או סתם נדלק עליך...זה היה פשוט מפתיע, אני הייתי המום. אני הייתי בשוק. אני הייתי...לא ידעתי מה להגיד בכלל " (עמ' 20-21 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו נשאל העד על האגרופן השקוף בו הבחין בידו של התלמיד התוקף והודה כי זו הפעם הראשונה שראה את התוקף עם אגרופן בידו וכי עובר לאירוע התקיפה לא ראה אותו מגיע לבית הספר עימו אלא רק לאחריו. בהמשך דבריו הודה כי לא סיפר למי מצוות בית הספר על השימוש באגרופן באירוע התקיפה בתובע וכי בעצם כלל אינו בטוח שזה היה אגרופן אלא "קשת על היד שלו" לגביה הניח כי מדובר באגרופן ("אני לא יודע אם זה אגרופן, זה היה משהו שקוף...אני לא זוכר אם זה. לא, לא ראיתי בדיוק מה...קשת על היד היה לו...קשת על היד זה אגרופן") (עמ' 22 לפרוטוקול). בהמשך דבריו אישר כי מיד לאחר שהתובע ספג את החבטה בגבו הוא היה חיוור ובהלם מכך שהתלמיד התוקף עשה דבר כזה. בהמשך חקירתו חזר העד על דבריו כי במהלך כל השנה שלמד בבית הספר כתלמיד פנימייה, התלמיד התוקף היה אלים פיזית, מנבל את הפה, מתנהג לא יפה ומפריע כל הזמן. העד דיווח על כך למדריך שלו ולצוות המורים, ברם הדבר היה ללא הועיל מאחר וגם לאחר שהיו משעים אותו משטח בית הספר, הלה היה שב וחוזר לסורו. עת נשאל האם היה טיפול של בית הספר במקרי אלימות של הנתבע 5 השיב בחיוב (עמ' 30 לפרוטוקול). לגבי אירוע האיום בסכין מצדו של נ.ס כלפי העד, סיפר כי זה קרה בכיתה בשעת ההפסקה בזמן פעילות בית ספר ברם העד לא ידע למקמו על ציר הזמן, האם ארע לפני אירוע התקיפה מושא התביעה או שמא לאחריו ובכל מקרה אישר כי "האמת, לא דיברתי על זה עם אף אחד , אולי יכול להיות שאמרתי את זה למדריך שלי... אני לא בטוח" (עמ' 33 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו שב העד וגרס כי ספג מנ.ס מכות ואגרופים "ששרטו" את נפשו ובעטיים של מקרים אלו למד קרב ומגע ואומנות לחימה כדי שיוכל להגן על עצמו, ברם עת נשאל האם אי פעם הגיש כנגד התלמיד הפוגע תלונה או תביעה כלשהי, בין אם בין כתלי בית ספר או בין אם במשטרה או תביעה אזרחית בבית משפט בעוולת תקיפה, השיב בשלילה בנימוק כי הוא עדיין מפחד ממנו (עמ' 36 לפרוטוקול). לגבי טענת העד כי התלמיד התוקף עשה שימוש באגרופן, העלתה חקירתו כי טענה זו באה לראשונה לעולם רק במסגרת תצהיר עדותו הראשית, מעולם לא נטענה קודם לכן לא בזמן אמת ולא במועדים הסמוכים לאירוע ואף לא על ידי התובע עצמו לא בכתב התביעה ולא בתצהיר עדותו. כאשר נשאל העד כיצד יתכן הדבר, התפתל האחרון בתשובותיו, טען כי לא בדיוק זוכר וכי כנראה סיפר זאת לראשונה לב"כ התובע בעת הכנת התצהיר בעקבות הפחד שלו מהתוקף (עמ' 37-38 לפרוטוקול). כבר עתה אציין כי לא התרשמתי מאמינות ומהימנות העד הנ"ל בכל הקשור להסברו בנוגע לאזכור האגרופן לראשונה במסגרת התצהיר, מקום בו פרט זה נפקד מכל התיעוד או המידע שיש בידי המעורבים בנדון לרבות התובע עצמו בזמן אמת, ועל כן הריני לקבוע כי טענה עובדתית זו, בדבר שימוש כביכול באגרופן או כלי נשק קר אחר במסגרת אירוע התקיפה, לא הוכח והוא נטען בעלמא.

         

        עדות התובע

    43. בטרם ניתוח העדות, לא ניתן להימנע מהרושם הכללי שהותירה אצלי עדותו של התובע: עדותו הייתה ארוכה ופתלתלה במיוחד, השתרעה על פני 170 עמודי פרוטוקול מוקלטים וכל זאת בעיקר בשל העובדה כי התובע הקפיד בהתמדה לחמוק ממרבית התשובות, בחלקים ניכרים מעדותו ליהג והשיב לא לעניין תוך הסטת תשומת הלב לנושאים איזוטריים עליהם כלל לא נשאל ואשר אינם נוגעים לנושאים שבמחלוקת, זרק לחלל האוויר בצורה מיותרת וללא קשר לנשאל שמות של רבנים שונים מזרמים שונים ביהדות שאין בינם ו/או בין התביעה דנן ולא כלום, הכל תוך זריית חול בעיני בית המשפט תוך השחתת זמנו בשל הארכת החקירה למעלה מהצורך בגין אי מתן תשובות לנשאל, לא נתן תשובות ברורות לשאלות פשוטות וקצרות כגון: הפער בין הסטאטוס האקדמי שלו אל מול דרישות האקדמיות לתפקידי ניהול ביה"ס, במהלך עדותו הגיב לפרקים בצורה תוקפנית ונסערת בחוסר הלימה משווע לנשאל או להתנהגות השואל, השיב בצורה מתריסה, מהולה בסרקאזם, כעוסה ולעומתית הן כלפי ב"כ הנתבעים שחקרו אותו בחקירה נגדית, ולעיתים גם כלפי בית המשפט עת נשאל שאלות אינפורמטיביות פשוטות. כמעט לאורך כל החקירה, נמנע התובע מיצירת קשר עין הן עם ב"כ החוקר והן עם בית המשפט עת זה האחרון פנה אליו ישירות, לעיתים אף השיב בחוסר עניין, בפיזור דעת, עם עיניים עצומות במצב הכרתי מנומנם משהו וכמו מה שנראה כערנות חלקית, כאילו כל הבירור שארך שעות על גבי שעות באולם בית המשפט בעניינו של התובע, כלל לא קשור אליו.

         

    44. בתחילה, סברתי לתומי כי ייתכן והדבר קשור סיבתית עם הנמכה קוגניטיבית ו/או התנהגותית על רקע מצב נפשי ירוד, לנוכח שיעור הנכות הנפשית שהותיר אירוע התקיפה מושא דיוננו זה, כפי שמצינו לעיל. ואולם, ככל שהתקדמה חקירתו, באתי לכלל מסקנה כי אין הדבר כך כלל ועיקר. נהפוך הוא. לדאבון הלב, מדובר בהתנהגות מגמתית ואף מכוונת, אשר נועדה להשחיר את התמונה ביחס למצבו ותפקודו וליצור רושם מוטעה לגבי מצבו הנפשי ומסוגלותו הקוגנטיבית הירודים כביכול, כאשר הלכה למעשה הינם גבוהים עשרות מונים מהמצג אותו ניסה התובע ליצור באולם בית המשפט. זאת התחוור לבית המשפט טיפין טיפין במהלך החקירה, ואולם הגיע לשיאו עת הסתבר כי התובע נמצא בשלבים מתקדמים לקראת סיום לימודי תואר אקדמאי בפקולטה למשפטים, תואר אשר את לימודיו החל התובע מספר שנים לאחר האירוע מושא התביעה, הגם שאת המכינה ללימודי משפטים עבר עוד לפני האירוע בשנת 2011, כך מסתבר. אמנם, בסעיף 159 לתצהיר עדותו הראשית (נחתם ב- 2/23), מציין התובע שבשנת 2018 חזר ללימודי משפטים בקריה אקדמית קרית אונו בהמלצת מחלקת שיקום המל"ל אך לא סיים את המחויבויות הלימודיות שלו ואת המבחנים עבר אך בקושי רב. עם זאת, בשעות הארוכות בהן נחקר חקירה נגדית על עיסוקיו ולימודיו בחלוף 9 השנים שלאחר האירוע, לא הזכיר לימודיו אלו לתואר במשפטים ונמנע מלהבהיר באיזה סטאטוס נמצא נכון למועד חקירתו, חמש שנים לאחר אותם אישורים שצירף לתצהירו שהוצאו בשנת 2018 ומהם עולה כי לא השלים קורסים רבים (גליון ציונים-עמ' 498 לתיק מוצגי התביעה).

         

    45. מידע זה לא נמסר גם לשאלות מפורשות שבית המשפט הפנה לתובע חזור ושנה, ובסבלנות אין קץ יש לומר, בדבר הסטאטוס האקדמי העדכני שלו נכון להיום בחלוף 9 שנים לאחר האירוע. מדובר בשאלות אינפורמטיביות פשוטות, אשר לא זו בלבד שלא נענו לעניין, תוך שהתובע מוליך את בית המשפט סחור סחור ומשים עצמו כמי שלא מבין את הנשאל בעת ניסיונו של בית המשפט לחלץ לשווא מפיו את העובדות, אלא שבהמשך הסתבר, לתדהמת בית המשפט ויתר הצדדים כי למעשה, התובע עומד כיום לקראת סיום לימודי משפטים. כל שסיפר, וגם זה בדוחק ובצורה פתלתלה, הוא על תוכניות לימודי חינוך ומנהיגות אותם נטש לדבריו זה מכבר ולא סיים (עמ' 184-190 לפרוטקול), ורק בשעה חמש אחה"צ וכעבור מאה עמודי פרוטוקול, סיפר לראשונה בחקירתו לגבי לימודי המשפטים כי: "בעיקרון סיימתי אותו (תואר במשפטים-א.ב) יש רק את העבודה הסמנריונית". בהמשך חרף כל נסיונות ההתחמקות מהשאלות בנושא זה, אישר כי סיים שלוש שנות לימודי משפטים ובאשר לרביעית והאחרונה השיב: "נשאר לסיים". (עמ' 273-274 לפרוטוקול). עת נשאל הכיצד ייתכן כי רק כעת לראשונה מזכיר עובדה זו, הגדיל לעשות עת השיב: "כי לא שאלת את זה ככה". (עמ' 265-266 לפרוטוקול) ובהמשך תירץ כי נעזר במתגבר וכי ציוניו למעשה היו נמוכים ונכשלים וכי למעשה זה נמשך משנת 2011. אם לא די בזאת, גם כאשר הדבר התגלה והתברר סופסוף בחקירתו וגם זה כאמור בקושי רב, התובע עדיין ניסה לגמד ולהצניע עובדה זו ורק כאשר נדרש על ידי בית המשפט לתת תשובה חד משמעית ולא מתחמקת, אישר כי סיים שלוש שנות לימוד וכעת מצוי בשנה הרביעית והאחרונה לפני סיום התואר וכי לימודי התואר החלו במסגרת שיקום מקצועי שהוכר לתובע במל"ל כנפגע עבודה מושא האירוע הנדון, והלימודים אף הם במימון המל"ל (עמ' 278-279 לפרוטוקול).

         

    46. דומני כי יש לראות בחומרה את ניסיונו של התובע, להאדיר את תמונת הנזק תוך הצגת מצג לפיו בעקבות האירוע עולמו של התובע חרב עליו וכי הינו כיום "שבר כלי" הסובל "מחרדות פחדים סיוטים, התקפי פאניקה ודיכאון עמוק" במצב כה חמור עד כדי שהוא מתקשה "לקום מהמיטה בבקרים" כלשונו (סעיף 158 לתצהירו) הכל כתוצאה מהאירוע מושא התביעה, בעוד שהלכה למעשה הלה לומד כל השנים ומשלים לימודי משפטים בהם החל עוד עובר לאירוע (מכינה), וזאת במימון המל"ל במסגרת שיקום מקצועי, כאשר בל נשכח כי מדובר בלימודים אקדמאים מה שמעיד על יכולות מנטליות וקוגנטיביות בלתי מבוטלות. סבורתני כי הצגת דברים זו הינה מגמתית, והדבר מטיל צל כבד סביב מהימנות ואמינות כל עדותו של התובע.

         

    47. וכעת, נעבור לסקירת עדותו של התובע עצמו בכל הנוגע לנסיבות המקרה ונציג את המעט שניתן היה לחלץ ולהציל מפיו של התובע במהלך חקירתו סביב נסיבות האירוע כפי שהוא חווה אותו בחושיו; התובע אישר כי לפני קרות האירוע לא קדם לו כל אירוע אלים כלפיו מצד התלמיד התוקף ולא היה כל טריגר שגרם לתלמיד הנ"ל לתת מכת אגרוף בגבו של התובע. עוד אישר כי אין לו מושג מה גרם לתלמיד לתקוף אותו כפי שארע (עמ' 136, 138 לפרוטוקול), ואף הודה כי היה מודע למצבו של התלמיד התוקף ולקשיי ההתנהגות שלו בהיותו המחנך שלו ואף ניסה לסייע לו במהלך החודש הבודד שחלף מתחילת שנת הלימודים ועד האירוע הנ"ל (עמ' 142-143 לפרוטוקול). בהמשך השיב כי לא קיבל תגבור של מורה סייעת בכיתה שלו (עמ' 146 לפרוטוקול), וכי לאחר האירוע הנ"ל לא שב עוד ללמד בכיתה עד סוף השנה למעט ביקורים ספורדיים בודדים (עמ' 145 לפרוטוקול). בהמשך דבריו שב וטען כי התלמיד הפוגע היה בעייתי מאד וכי הנהלת בית הספר ידעה זאת. את האירוע עצמו תיאר כאירוע: "חריג ברמה בלתי קונבנציונלית שלא ניתנת לצפיה מראש כי הוא בעצמו לא שולט על עצמו" (עמ' 150 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו עומת התובע עם מקרה אלימות נוסף אותו תיאר בתצהירו לפיו התלמיד הפוגע איים עליו עם מברג עובר לאירוע הנדון ולטענת התובע הלה אף דיווח עליו למנהלת אלא שלאירוע קודם זה, להבדיל מהאירוע מושא התביעה, אין כל אינדיקציה בכתובים בזמן אמת וקיומו מוכחש לחלוטין על ידי מנהלת בית הספר, מה גם שהוא עומד בסתירה עם תחילת דבריו של התובע בחקירתו שם אישר כי מלבד האירוע דנן לא קדמו לו אירועים אלימים מצד התלמיד התוקף כלפיו.

         

    48. לא זו אף זו, במכתב שיצא מטעם בית הספר מיום 11/11/15, שלושה ימים לאחר האירוע מושא התביעה ואשר מתעד את התנהגותו האלימה והבעייתית של התלמיד הפוגע כלפי תלמיד אחר או כלפי רכושם של אחרים ואשר עליו חתום גם התובע עצמו (להלן: " המכתב"), אין זכר לא לאירוע מושא התביעה ולא לאירוע קודם כלשהו עם מברג. יתרה מזאת, גם במכתב פניה של התובע למשטרה מאותו היום ה- 11/11/2015 תחנת עמק לוד, מספר התובע את סיפור המעשה עליו כאמור אין חולק, הכולל את האגרוף המפתיע בגב ואת זריקת חבילת הסוכריות בהתרסה, ברם אין במכתב זה זכר לא לאיום בנשק קר כלשהו (מברג, אגורפן וכדומה) וגם לא טענות לאילמות מינית. באותו המכתב מציין התובע כי הינו נמנע מהגשת תלונה רשמית לבקשת מנהלת בית הספר בין היתר כי התלמיד הפוגע מגיע ממשפחת מצוקה המטופלת ברווחה (עמ' 86 למוצגי התביעה). עת נשאל התובע כיצד, אפוא, לא טרח להזכיר גם אירועים אלו בין שלל הדוגמאות שצויינו במכתב עליו הוא חתום בעצמו או בפנייתו למשטרת ישראל כמתחייב וכמתבקש, תחילה התחמק ממתן תשובה עניינית תוך הפניית שאלות מתריסות במקום מתן תשובות וציון גבב של דברים לא מן העניין כדרכו שאפיינה כחוט השני את כל מהלך חקירתו, עד שבסוף טען כי ציין זאת באוזני המנהלת ולא ידוע לו מדוע זו בחרה שלא לציין זאת במכתב. בסוף פטר את עצמו באומרו: "אני התכחשתי לעצמי על המקרים" (עמ' 156-160 לפרוטוקול). עם כל הכבוד, אין בידי לקבל תשובות אלו. האמת שצריכה להיאמר היא כי שאלה מתבקשת זו נותרה עלומה וללא מענה עד היום: הכיצד ייתכן כי במועד שהוכן המכתב ב- 11/11/15, שלושה ימים לאחר אירוע התקיפה, הרבה לפני שהתפתח, התקבע והתייצב מצבו הפיזי והנפשי הקשה כפי שטוען לו התובע כיום, בכל זאת לא מצא התובע לנכון להזכיר ולציין אירוע זה שכל כך פגע ועלב בו וגרם לשבר כה עמוק בחייו. לתובע הפתרונים.

         

    49. בהמשך חקירתו סיפר כי מיד לאחר קרות המקרה ירד למנהלת לדווח על האירוע, חזר לכיתה התלמיד התוקף יצא מהכיתה וחזר בהמשך, חטף משולחנו של התובע חבילת סוכריות וזרק אותה לכוונו של התובע לאחר שזה האחרון התעקש עימו שישיב אותה. בהמשך התלמיד מאיים עליו מילולית והתובע תפס את ידו ומרחיק אותו ממנו כאקט של הגנה עצמית (עמ' 179-183 לפרוטוקול). עת נשאל התובע מדוע התעקש על השבת הסוכריות אם לטענתו הוא חשש מהתלמיד האלים השיב: "לנסות להחזיר טיפונת מהכבוד האבוד אחרי" (עמ' 177 לפרוטוקול). דומני כי במשפט זה של התובע טמון כל העיקר והעניין: אירוע התקיפה כשלעצמו לא הותיר נזק גוף כלשהו בגבו, לא אורטופדי, לא נוירולוגי, בוודאי לא אורולוגי כנטען על ידו ולא בכלל. מה שנפגע הוא כבודו העצמי של התובע בעיני עצמו, ועימו תחושת המסוגלות והסמכות שלו כמורה מול תלמידיו. הם אלו אשר צילקו את נפשו והולידו את התובענה דנן. השאלה המתעוררת לנוכח מסקנה זו היא האם על המעסיק, משרד החינוך, לצפות השתלשלות אירועים זו, עת מדובר במורה שהינו מורה לחינוך מיוחד אשר מכיר ומודע היטב, או צריך להיות מודע לקשי ההתנהגות שמאפיינים חלק מהתלמידים המשובצים לחינוך מיוחד ואמור לדעת להתמודד עימם ועם האתגרים שניצבים בפניו? על כך עוד ידון בהמשך.

         

        עדות גב' טובה אופנהיימר- מנהלת בית הספר

    50. בתצהירה מספרת המנהלת כי התובע הגיש מועמדות לשמש כמחנך בכיתת חינוך מיוחד לחצי משרה לשנת 2015 מאחר ותכנן להתחיל לימודי משפטים במקביל לעבודתו. לטענתה, במהלך ראיון העבודה גילה התובע מוטיבציה ופוטנציאל ללמידה והצלחה ועשה רושם טוב ועל כן הוחלט לקבלו לתפקיד, חרף העובדה כי היה חסר ניסיון בעבודה עם נוער בסיכון ובכתיבת תכניות עבודה לתלמידי חינוך מיוחד. לדבריה, הובהר לתובע כי הוא יכול לקבל גם תלמידי פנימייה המוצאים לרוב בצו בית משפט והתובע מסר כי הוא מכיר את האוכלוסייה וכי מבחינת משמעת הוא יסתדר למרות מורכבות התלמידים ונאות לקבל על עצמו את המחויבויות הנדרשות. עוד מתארת המנהלת כי היא באה לקראתו ונעתרה לבקשתו להתחיל את השנה באיחור של חודש ושבוע, לאחר חגי תשרי ב- 8/10/15 במקום ב- 1/9 כמקובל, מה שאפשר לתובע להיערך לקראת חומרי הלימוד וקבלת רקע על תלמידי כיתתו. לדבריה, בפועל התובע לא ניצל ארכה זו כדי להיפגש עם צוות בית הספר והיועצת על מנת לקבל פירוט על מצב התלמידים כדי להתכונן לתפקיד שקיבל על עצמו, אלא הגדיל לעשות אף ביקש לדחות בעוד מספר ימים את תחילת עבודתו, בקשה לה הפעם סירבה המנהלת. כאמור, התובע החל עבודתו חודש בדיוק לפני מועד האירוע. כעבור שבועיים ימים כבר נמלך בדעתו וביקש לבחון מול המנהלת אפשרות לשבץ מורה אחר תחתיו מאחר והוא מתקשה בשילוב של העבודה עם לימודיו, ברם מבחינת הנהלת בית הספר הדבר לא התאפשר בעיתוי זה של תחילת שנה לאחר שהתחייב לתפקיד. במסגרת פניה זו, העלה התובע את קשייו להתמודד עם התלמיד הפוגע, כאמור עוד עובר לקרות האירוע הנדון. לטענת המנהלת, הוצעו לו פתרונות ועזרה של רכז המשמעת ברם התובע לא היה מעוניין בהם. ראה דבריה בחקירתה: " הוא אמר שקשה לו, אחרי שבועיים. כשהוא אמר לי שקשה לו אמרתי לו הוא נעזור לך...בוא תיפגש עם היועצת, יש מה לעשות והוא לא רצה, הוא לא רצה להיפגש...כי אין לו זמן כי הוא גמר את העבודה...הוא היה עובד בערך 3 שעות ביום כי היו לו רק 15 שעות בשבוע ומבית הספר הוא יצא ישר, לא יודעת, ללימודים. הוא לא היה מוכן להישאר דקה מעבר לשעה שלו. " (עמ' 147לפרוטוקול). במאמר מוסגר אציין כי לטענת התובע באותה העת למד חינוך מיוחד במכללת תלפיות ולא משפטים כטענת המנהלת, שכן את לימודי המשפטים החל כשנה לאחר התאונה וכחלק מהליך השיקום המל"ל, ברם אין זה משנה לענייננו מה למד במועד האירוע. די לי בעובדה שאינה במחלוקת, לפיה התובע לקח על עצמו ביודעין תפקיד מחנך בחצי משרה על מנת לאפשר לעצמו השלמת לימודיו האקדמיים, יהיו אשר יהיו.

         

    51. לדברי המנהלת, בשלב מסויים התובע הודיע למנהלת ביחס לתלמיד הפוגע בצורה חד משמעית "או אני או הוא", ובמקום להתמודד עם התלמיד במסגרת תפקידו כמורה לחינוך מיוחד, ניסה להוציאו מהכיתה ככל היותר, ולא ניסה לעבור עימו תהליך. לשיטת המנהלת, על רקע אווירה עויינת זו בין התובע לתלמיד הפוגע, אירע האירוע מושא התביעה, אשר אכן דווח בזמן אמת למנהלת על ידי התובע. התלמיד והוריו זומנו לשיחה ובהמשך לאחר אירוע הסוכריות שנזרקו לעברו של התובע, הוחלט על השעיית התלמיד מהכיתה, בין היתר, על רקע נסיבות אישיות של התלמיד, אותן נמנעה המנהלת לתאר מחמת צנעת הפרט. לאחר האירוע שב התובע לעבודה רגילה ושוטפת עד לחופשת חנוכה, חודש לאחר האירוע. לאחר החופשה שב תחילה לעבודתו, ברם באמצע חודש 12/15 נעדר שבוע מעבודת בטענה כי סובל מגב תפוס בשל אירוע התקיפה הנדון. לדברי המנהלת זו הפעם הראשונה שהתובע קשר בין פגיעה כלשהי בגופו לבין האירוע הנדון. ביום 8/1/16 עזב התובע את עבודתו בבית הספר.

         

    52. לגבי הרקע "ומסוכנותו" של התלמיד הפוגע עובר לאירוע, פירטה המנהלת כי מדובר בתלמיד שהחל את לימודיו בבית הספר רק באותה שנת הלימודים תשע"ה 2015, בחודש הראשון לשנת הלימודים אכן הוא "היה קצת סוער" בין היתר כי הכיתה התנהלה בחודש זה ללא מורה קבוע אלא על ידי מורים מחליפים. לגבי תלונות על התנהגות אלימה, אישרה המנהלת כי היו קיימות תלונות על אלימות מילולית מצידו וגם דווח על אירוע אלימות בודד עובר לאירוע מושא התביעה אך לא על אלימות מינית. לגבי טענה לאירוע אלימות במעורבות מברג טענה כי לא מוכר לה אירוע כזה. בהמשך דבריה מציינת המנהלת כי הגם שהתלמיד הפוגע היה אכן תלמיד מאתגר, הוא השתפר ועבר תהליך משמעותי ומקדם בהמשך מול המורה שהחליף את התובע ואף סיים תיכון עם בגרות טכנולוגית וגוייס לצבא.

         

    53. בחקירתה העידה המנהלת כי התלמיד הפוגע, להבדיל ממרבית התלמידים האחרים, לא היה תלמיד פנימייה, שובץ לכיתת חינוך מיוחד-לקויות למידה להבדיל מחינוך מיוחד- בעיות התנהגות שהינה כיתה מאתגרת יותר ועל כן שם נדרש ליווי סייעת בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד החינוך. עוד ציינה בקשר לתלמיד הפוגע כי לא מוכרים לה אירועי תקיפה או מכות בינו בין התובע עובר לאירוע הנדון וכי בכל שנות ניהולה לא נתקלה בבית ספר הנ"ל באירוע דומה (עמ' 128 לפרוטוקול). בהמשך דבריה אישרה כי התלמיד הפוגע היה ילד "מורכב" אולם היו תלמידים מורכבים ממנו בבית הספר שמרבית תלמידיו הינם ילדי רווחה ופנימייה. בהמשך חקירתה מאשרת המנהלת כי התובע למעשה החל ללמד בכיתה ב- 8/10 ללא כל הכנה מוקדמת, מצב שאכן "אינו אידיאלי ואינו מומלץ", ברם לתובע היו כישורים להתגבר על כך תוך כדי תנועה, מה גם שהוא עצמו לא ניצל את השהות שעמדה לרשותו ולבקשתו להיערך ולהתכונן לכיתה כפי שהוצע לו בנימוק כי הוא מכיר את בית הספר מאחר ואביו לימד שם ואף הוא עצמו נהג להתנדב שם בעבר והביע ביטחון שידע להתמודד עם התלמידים והדבר היחיד שהיה מוטרד ממנו הוא לימודי מתמטיקה ועברית שכן העדיף ללמד לימודי קודש בלבד. (עמ' 135-136לפרוטוקול).

         

    54. ביחס לתלמיד הפוגע, טענה המנהלת בחקירתה כי לא נדרשה כל הכנה מיוחדת של התובע להתמודדות עימו מעבר לרגיל שכן הוא לא היה "ילד עברייני" בניגוד לילדים מורכבים בהרבה ממנו שגם עימם ידע בית הספר להתמודד. לדבריה, התובע דחה את התלמיד כבר בשבועיים הראשונים לעבודתו בשל קשייו להתמודד עימו והזמן והמשאבים שזה גוזל ממנו. וראה דבריה בחקירתה: "התובע הגיע לית הספר עוד לא עברו שבועיים, תן הזדמנות לילד. לא תגיד לי אחרי שבועיים או אני או הוא והילד לא בכיתה...הוא (התובע- א.ב) לא רצה להתאמץ. הוא אמר לי בית הספר הזה דורש ממני לעבוד מעבר לשעות העבודה שלי. זה פוגע לי בלימודים. הוא התחיל ללמוד משפטים. הוא חזר על זה כמה וכמה פעמים.. הוא אמר שהעבודה מאד מאד, זה דורש ממנו המון משאבים והמון ישיבות"" (עמ' 145 לפרוטוקול). בהמשך דבריה מפרטת המנהלת את הסיבה לכישלון במערכת היחסים בין התלמיד הפוגע לתובע, כפי שהיא רואה אותה: " אני לא ראיתי ממנו שום נכונות להשקיע. מורה שרוצה להצליח עם כיתה הוא חייב להשקיע בתלמידים. במיוחד אם אנחנו מדברים על תלמידים דחויים ובעלי צרכים מיוחדים.. .אני לא פוסלת את הכישורים שלו הוא היה מורה טוב, הוא לא השקיע בקשר אישי עם הילדים שדרשו יותר, יחס קצת יותר אישי קצת יותר עוטף וקצת יותר מכיל" (עמ' 148,150 לפרוטוקול).

         

    55. בחקירתה נשאלה המנהלת ארוכות בנוגע למיילים ששלחה למפקחת מטעם משרד החינוך בנוגע לתלמיד הפוגע (נספח 13 למוצגי התביעה). המנהלת הסבירה כי התלמיד הוגדר על ידה "כתלמיד בסיכון מיידי ודחוף" בשל ועל רקע תלונותיו ודיווחיו של התובע עצמו בחודש שחלף מאז שהחל האחרון את עבודתו ועד לאירוע. לטענתה "לפני שהתובע התלונן הוא לא הוגדר ככה (כתלמיד בסיכון מיידי- א.ב). זה הכל התחיל בשלב שהוא (התובע-א.ב) היה בתמונה...התובע מתלונן על ילד, אני סומכת על המורה. המורה בא ומתלונן שהילד מורכב, שהילד אלים, שהילד. עוד לפני האירוע אני מדברת. אז אני נותנת אמון במורה, אני מנסה לזרז תהליכים לזרז את המענים שהוא מקבל, מענים שמתאימים לו. האמא זומנה לשיחה, היינו ברווחה, המפקחת הייתה בתמונה" (עמ' 142 לפרוטוקול). בסוף חקירתה השיבה לשאלת בית המשפט כי עוד עובר לאירוע הנדון התלונן התובע למנהלת על אלימות מילולית ופיזית מצד התלמיד הנ"ל כלפי תלמידים אחרים, ברם לא התקבלו דווחים על אלימות מינית ובכל מקרה לא נשמעה תלונה על אלימות כלשהי כלפי התובע עצמו. לגבי התנהגות מינית לא הולמת בכיתה (אוננות וכדומה) העידה המנהלת כי לא ידוע לה ולא דווח לה כל אירוע כזה ובכל מקרה כל אירוע חריג מדווח הלאה לפיקוח (עמ' 159-160 לפרוטוקול). כאן המקום לציין כי גם העד מטעם התובע, שהיה תלמיד בכיתתו, לא טען בעדותו דבר וחצי דבר על אלימות מינית או התנהגות מינית לא הולמת מצידו של התלמיד הפוגע. בנוסף, בחקירתה אישרה המנהלת כי ביום האירוע עצמו זומנה אימו של התלמיד הפוגע לשיחה בשל אירוע אלימות קודם לאירוע נשוא התביעה כלפי תלמיד אחר, ומטרת הזימון הייתה לשלוח את התלמיד הפוגע לאבחון על מנת שהלה יקבל טיפול מתאים (עמ' 143 לפרוטוקול). אלא מאי? מעיון בחלופת המיילים של הדיווח לכלל הגורמים המעורבים, עולה כי כולם נערכו ימים ספורים לאחר ובסמוך לאירוע התקיפה מושא התביעה ולא לפניו. אדרבא, גם המייל שמוספר 95 בתיק מוצגי התביעה, ואשר עליו משליך התובע את יהבו בטענה כי בית הספר ידע על מסוכנותו של התלמיד עוד עובר לאירוע אך עצם את עיניו ובכך סיכן את התובע, מייל הנושא כביכול תאריך קודם לאירוע (27/10/15), למעשה מתאר את האירוע עצמו ("ביום ראשון X נתן מכה חזקה למורה בגבו כשנכנס לכיתה אחרי ההפסקה") ועל כן אין זאת אלא כי מדובר בטעות בתאריך.

         

    56. על רקע האמור לעיל ולנוכח הטענה עליה מבסס התובע את עילת תביעתו לפיה בית הספר עצם את עיניו אל מול אלימותו המתפרצת של התלמיד עוד עובר לאירוע התקיפה, שבתי ועיינתי בדקדוק במסמכים שצורפו כמוצג 13 למוצגי התביעה ולא מצאתי בכתובים כל דווח על אירועי אלימות קודמים לאירוע הנדון המיוחסים לתלמיד פוגע. אדרבא, יעיד על כך אותו מכתב מיום 11/11/15 אשר הוציא בית הספר, שלושה ימים לאחר האירוע עליו חתומים המנהלת והתובע בעצמו, אשר מלבד העובדה כי משום מה הוא אינו מזכיר במאומה את האירוע הנדון כפי שכבר מצינו לעיל, הוא גם לא מזכיר אירועי אלימות פיזית שקדמו לאירוע הנדון, אלא רק כאלו שאירעו לאחריו, בעיקר ביום הוצאת המכתב עצמו, עת התלמיד התוקף ככל הנראה הגדיש את הסאה. וכך נכתב בגוף המכתב: "במהלך השבוע האחרון היו מספר מקרי אלימות קשים. X הכה ילד בן שמונה על כך שהילד רב עם ילד אחר והוא בא להגנתו. היום נתן אגרוף לילד בראשו והפיל אותו על הרצפה ללא סיבה נראית לעין...דחף ילד נוסף וכשהרכז עצר אותו ניסה לדחוף את הרכז". ייתכן ותיאור זה כולל גם את האירוע שקדם לפגיעה בתובע, אשר כאמור הופנה כלפי תלמיד אחר כפי שהזכירה המנהלת בחקירתה, ועוד שני אירועים שאירעו אחריו כמתואר במכתב. בתיאור מצבו ההתנהגותי של התלמיד הפוגע, אכן צויינה התנהגות חריגה ובעייתית שהולכת ומחריפה המוגדרת כילדותית, פרובוקטיבית, מאופיינת בהתפרצויות זעם, אי דחיית סיפוקים, כפייתיות, התנהגות לא הולמת ופנטזיות סביב נושא מיני, הפרעות בכיתה וגידופי פה ואלימות מילולית כלפי תלמידים ואנשי צוות וכיוצא בזה, ברם ביחס למקרי אלימות פיזית צויינו רק שני אירועים שאירעו לאחר ובסמוך לאירוע הנדון ועוד אירוע אחד קודם שהמועד שלו אינו ברור אך לצורך העניין נניח כי הוא קדם לאירוע התקיפה בתובע. לשון אחר, הגם שאין חולק כי התנהגותו של התלמיד הפוגע הייתה בעייתית וחריגה אשר אכן הלכה והסלימה, לא נרשמו אירוע אלימות פיזית מצידו עד לאירוע הנדון, למעט אירוע בודד שקדם לו בסמיכות של ימים ספורים ובו טיפל בית הספר במיידית על ידי זימון הוריו והפניה לאבחון מקצועי. כאמור, לאחר אירועי אותו שבוע סוער של תחילת חודש 11/15, אשר בעקבותיו יצא המכתב האמור מטעם בית הספר מיום 11/11/15 (מוצג 101-102 למוצגי התביעה), הופנה התלמיד לאבחון, עורבו הן ההורים והן הרשויות הרלוונטיות והחל טיפול תרופתי בריטלין בעטיו חל שיפור משמעותי בתפקודו ובהתנהגותו של התלמיד הפוגע, התנהגות שהפכה לרגועה ומכבדת יותר גם כלפי הצוות, כפי שמעיד המכתב המאוחר מטעם בית הספר מיום 1/3/16 (ת/1).

         

        עדות גב' אורלי שנה- המפקחת מטעם משרד החינוך

    57. בתצהירה טוענת המפקחת כי התלמיד הפוגע שובץ על ידי ועדת ההשמה של עיריית רמלה (נתבעת 6), לחינוך מיוחד באפיון לקות למידה ולא במסגרת התנהגותית מאחר וזו האחרונה לא הייתה מתאימה לו, שכן הקושי העיקרי שעלה באבחון שנעשה לו בוועדת ההשמה הוא בדגש על הצד הלימודי ויכולת ההבנה. עוד מציינת המפקחת כי גם לאחר האירוע הנדון, עת התכנסה בשנית ועדת ההשמה בעניינו, שובץ התלמיד הפוגע בשנת הלימודים הבאה בכיתת חינוך מיוחד בבית ספר רגיל ברמלה, כלומר נותר באותה המסגרת של חינוך מיוחד ובהמשך סיים בתיכון מקצועי טכנולוגי. עוד ציינה כי התלמיד היה תלמיד אקסטרני ולא תלמיד פנימייה המוצא לרוב בצו בית משפט ואשר מצבם לרוב קשה יותר מתלמידים אקסטרניים. במסגרת זו מציינת המפקחת בסעיף 21 לתצהירה: "בעיות התנהגות ואלימות מילולית ואף פיזית במינון כזה או אחר הם חלק מחיי היומיום בכיתות החינוך המיוחד וחלק מהאתגר של המורים בכיתות אלה. המורה בשילוב של הנהלת בית הספר, צריך לתת את המענה הנכון". לדבריה, המחנכת שהחליפה את התובע בתפקידו, ביצעה תהליך עם התלמיד שבעקבותיו חל שיפור ניכר בהתנהגותו ושילובו במסגרת. לגבי טענה לאי הצמדת סייעת לכיתתו של התובע, טוענת המפקחת בתצהירה כי בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד החינוך, אין כל חובה להצמיד סייעת לכיתת חינוך מיוחד-קשיי למידה זאת להבדיל מכיתת בעיות התנהגות. עם זאת טוענת המפקחת כי לפרקים ובהתאם לזמינות, היא הצמידה סייעת גם לכיתתו של התובע וזאת בנוסף לתפקיד של רכז משמעת שהיה בבית ספר שניתן להשתמש בו מעת לעת להוצאת תלמיד מפריע מהכיתה והעסקתו "אחד על אחד". לגבי טענת התובע כי שומה היה על בית הספר להשעותו לתקופה ארוכה או לסלקו לגמרי מבית הספר, מסבירה המפקחת כי זה מנוגד להנחיות ולמדיניות משרד החינוך שכן לאחר מספר ימי השעיה יש להשיב את התלמיד למסגרת בית ספרית, לא כל שכן בחינוך מיוחד וכי לא ניתן להוציא תלמיד ממסגרת בית ספרית למסגרת אחרת, אלא בצו בית משפט.

         

    58. עוד מצינו מחקירתה כי התובע היה בעל תואר ראשון אקדמי BED בחינוך מיוחד והיה בעל הכשרה מקצועית להתקבל לעבודה כמחנך בחינוך מיוחד מן המניין, הגם שכל שנותיו במערכת החינוך עד לאותה שנה בה החל ללמד כמחנך בכיתת חינוך מיוחד, עבד בחינוך הרגיל. בהמשך דבריה הסבירה המפקחת כי חינוך מיוחד כולל בחובו מגוון לקויות ומוגבלויות, 13 במספר, עד גיל 21, לרבות לקויות למידה, בעיות ההתנהגות, בעיות פיזיות ונפשיות ואף תסמונות נדירות והוא נותן מענה לילדים עם צרכים מיוחדים על כל הרצף וכדבריה: "החינוך המיוחד הוא גדול מאד ורחב מאד" (עמ' 96 לפרוטוקול). עת נשאלה מה בנוגע לילדים אלימים והתאמתם לחינוך המיוחד השיבה כי הפיקוח בונה פרופיל תפקודי של התלמיד, מה מוקדי החוזק ומה דורש טיפול ושיפור ועל בסיסו מקבלים החלטה על השמה ושיבוץ. לגבי אלימות הסבירה כי לרוב הוא ביטוי לבעיות התנהגות על רקע הלקויות והמוגבלויות וכל מי שמוכשר מקצועית ומגיע לעבוד בחינוך מיוחד מודע לכך שזו האוכלוסייה וכי עלולים לקרות מקרים בלתי צפויים עימם שומה על המחנך וצוות בית הספר לדעת להתמודד ולבנות לתלמיד מעטפת טיפולית, רגשית, חברתית ולימודית אשר לעיתים ובהתאם לצורך מערב גורמי רווחה, השרות הפסיכולוגי תוך גיוס ההורים. לגבי המקרה הקונקרטי של התלמיד הפוגע, השיבה כי היא מכירה את נסיבותיו של התלמיד לפני ולפנים וכי בהינתן התפקוד הקוגנטיבי והרגשי שלו, שיבוצו בכיתת חינוך מיוחד הייתה הדבר הנכון לעשותו, שכן הוא לא התאים לכיתת חינוך מיוחד עם בעיות התנהגות שהינה כיתה מאתגרת וקשה יותר להתמודדות עם מקרים קשים בהרבה, מאשר כיתת לקות למידה בה שובץ התלמיד גם בשנה שלאחר האירוע. ראה דבריה: "עשינו ועדת השמה לקראת כיתה ט' הוא שובץ שוב בכיתת ליקויי למידה בבית ספר רגיל. לא שונתה לא המוגבלות שלו ולא השיבוץ" (עמ' 99 לפרוטוקול). בהמשך חקירתה סיפרה המפקחת שהאירוע מושא התביעה היה "מקרה של איזושהי התפוצצות" אבל היא הלכה ושככה ובהמשך חל אצל התלמיד הפוגע שינוי לטובה, עבדו על תכנית אישית ומותאמת עבורו חברתית והתנהגותית, גוייסו ההורים, קיבל יחס אישי עם העצמה, המינון התרופתי שונה והוא עלה על מסלול של שיפור וחצה את המשבר וזוהי התמצית והתכלית של העבודה בחינוך המיוחד (עמ' 99-100 לפרוטוקול).

         

    59. עת נשאלה האם התובע יכול וצריך היה בטרם כניסתו לתפקיד, לקבל לידיו את תיקי התלמידים של כיתתו כדי ללמוד על קשייהם ולגבש תכנית כיצד להתמודד עימם, כל אחד לפי דרכו, השיבה כי התיקים האישיים אינם חסויים מפני המחנך ולא רק שהוא יכול לעיין בהם, אלא שכך היה מצופה ממנו לעשות ולנהוג במסגרת הכנה לקראת שנת הלימודים, ברם התובע לא עשה דבר בנדון ואף סירב להיפגש עם היועצים ואנשי המקצוע בתחום הפדגוגי על מנת לגבש עימם תכנית אישית לכל תלמיד בטרם כניסתו לתפקיד (עמ' 101-102 לפרוטוקול). לגבי מידת הידיעה של גורם כלשהו מטעם משרד החינוך על מסוכנותו של התלמיד הפוגע עובר לאירוע השיבה: "ידוע שנ.ס ילד מאתגר. לא היה ידוע שנ.ס אלים כלפי מורים, לא ידוע כלפי מבוגרים, לא היה ידוע לי. היה ידוע שהוא מאתגר, שהוא כל הזמן בוחן סמכות, שהוא כל הזמן בוחן גבולות אבל לא ידענו שיכול להיות מקרה כזה של הרבצה והכאה למורה" (עמ' 104 לפרוטוקול). לגבי מקרי אלימות נוספים בבית ספר במעורבות אותו תלמיד, השיבה המפקחת כי היה ידוע על עוד שני מקרי אלימות בסמיכות זמנים אחד לשני ולאירוע מושא התביעה שבעטים החל טיפול מערכתי בתובע במעורבות צוות מורחב שכאמור העלה אותו על דרך המלך. (עמ' 106 לפרוטוקול).

         

    60. לגבי ועדות ההשמה והשיבוץ הסבירה המפקחת כי היא או נציגתה הינן חלק מחברי הועדה וכי בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד החינוך, ההשמה והשיבוץ נעשים בהתאם ללקות הראשית של התלמיד, אשר במקרה של התלמיד הפוגע, הייתה לקות למידה ואילו בעיות רגשיות מהן נובעת גם בעיות התנהגות היו לקות משנית בלבד ולכן הנ"ל שובץ בכיתת חינוך מיוחד רגילה ולא כיתה התנהגותית הן בשנת הלימודים בה ארע האירוע וגם בהמשך. (עמ' 112 לפרוטוקול). בהמשך חקירתה, עת נשאלה על מסוכנות התלמיד הפוגע בשל הגעתו לשטח בית הספר עם סכינים ואגרופנים כנטען על ידי התובע, השיבה כי אירועים נטענים אלו לא מוכרים לה כלל ולא התקבלו לגביהם כל דיווחים וכן שבה וחזרה על תשובתה לפיה לא התקבלו דווחים על אירועי אלימות פיזית קשים מצד התלמיד הנ"ל עובר לאירוע תקיפת התובע, ובוודאי לא אלימות פיזית כלפי מורה, לא אלימות מינית מצידו ולא שימוש בכלי נשק כלשהו (עמ' 117-118 לפרוטוקול). בהמשך דבריה הסבירה כי לאחר ובעקבות אירוע התקיפה של התובע, התלמיד הושעה מבית הספר למחרת האירוע ובהמשך הושעה מהכיתה בתוך שטח בית הספר, הגם שמדובר בצעד קיצוני ואחרון במדרג התגובות בכל הנוגע לתלמידי החינוך המיוחד (עמ' 121-122 לפרוטוקול).

         

        עדות מר אילן קרני- מנהל אגף תפעול וביטחון במועצה (נתבעת 3)

    61. בתצהירו של מר קרני נטען כי המועצה אינה מעסיקתו של התובע, לא מפעילת בית ספר בו ארע האירוע שכן צוות ההוראה לרבות מנהלת בית הספר מועסקים על ידי משרד החינוך וכי בקשר לביתה ספר המועצה אחראית אך ורק לנושאים של תחזוקה ורכש, ברם לא לנושאים הפדגוגיים. בחקירתו נשאל האם למועצה שבשטחה המוניציפלי נמצא בית הספר, יש יד ורגל או חלק בהחלטה בנוגע לשיבוץ תלמיד בכיתת חינוך מיוחד. על כך השיב העד כי מי שמחליט לגבי השיבוץ היא ועדת מקצועית מטעם משרד החינוך בלבד, ואילו המועצה מקבלת את ההחלטה וקובעת לאיזה בית הספר מבין אלו המצויים בשטחה ישובץ התלמיד ("בעלי המקצוע בוועדת השמה הראשונית, שיש שם פסיכולוגיים כל מיני אנשים מאד מקצועיים, האם אלו שמחליטים...אנחנו רק משבצים את הילד בבית ספר X ובבית ספר "Y. (עמ' 3,4 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו עת נשאל מהי מידת מעורבות קב"ט המועצה ואחראי בטיחות מוסדות חינוך במקרי אלימות של תלמידים במסגרת בית ספרית, השיב כי למועצה אסור להתערב בשום הליך פדגוגי או במקרי אלימות בין תלמידים ו/או תלמיד מול מורה וכי העניין מטופל אך ורק במסגרת בית הספר, משרד החינוך ורשויות האמונות על כך וכי למועצה אין כל חלק בנדון. (עמ' 5-6 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו נשאל העד שוב ושוב ושוב כיצד היה נוהג אילו מנהלת בית הספר הייתה פונה אליו בקשר לתלמיד בעייתי ואלים במיוחד, והעד שב והסביר כי מצב תאורטי כזה לא מתקיים הלכה למעשה בשרשרת וחלוקת התפקידים בין ועדת השמה של משרד החינוך והציר הפדגוגי לבין המועצה. ראה דבריו בעמ' 7 לפרוטוקול: " אני למעלה מ- 15 שנה קב"ט. מעולם לא הייתה פניה אלינו בציר הדיווח הזה. יש ציר מסודר שהמנהל פונה לגורמים, אם זה מחלק הנוער של המשטרה, אם זה גורמי משטרה, אם זה גורמים מפקחים ממשרד החינוך שהם אלה או פסיכולוגים, שהם אלו שיודעים לתת את המענה הרלוונטי לאותו תלמיד ולאותו אירוע". בהמשך דבריו אישר כי אינו חלק מועדת השיבוץ של המועצה, לא מעורב בממשק שבין משרד החינוך למועצה בכל הנוגע לשיבוץ תלמידים (עמ' 8-9 לפרוטוקול).

         

    62. בסיום חקירתה של גב' שרון עמית, מנהלת מחלקת החינוך מטעם העירייה (נתבעת 6), כפי שיבואר להלן, למעשה נסתם לחלוטין הגולל על עילת התביעה שמנסה התביעה לייחס לנתבעת 3. כוונתי לדברי העדה בעמ' 185 לפרוטוקול, שם אישרה כי ועדת השיבוץ של המועצה, היא הנתבעת 3, אינה בוחנת מחדש את החלטתה המקצועית של ועדת ההשמה הסטטוטורית מטעם משרד החינוך המתקיימת בעירייה, היא הנתבעת 6. העדה מאשרת כי הגורם המקצועי אשר קובע מהי המסגרת המתאימה היא הועדה מטעם העירייה בלבד, בעוד שהמועצה, אשר בשטחה נמצא בית הספר אליו מופנה התלמיד, רק מיישמת את המלצתה של ועדת ההשמה. ("ועדה השיבוץ... לא מאבחנת מחדש את הילד ולא אין לה סמכות לשנות את ההחלטה. ש. זאת אומרת המועצה אמורה לראות אם יש מקום בבית הספר? ת. מיליון אחוז")

         

    63. במצב דברים זה ולאור חקירת העד מטעם המועצה, שבתי והפכתי בסיכומי התובע על מנת להבין על בסיס איזה מסד ראייתי שנפרש לפני בית המשפט, מבסס התובע את עילת התביעה כנגד המועצה. בסעיף 19 לסיכומיו, גורס התובע כי מטעם המועצה הובא העד הלא מתאים שכן הלה לא שימש בתפקידו במועדים הרלוונטיים ואילו בעלי התפקידים הנכונים, למשל מאגף החינוך וכדומה, כך לשיטתו, לא הובאו לעדות מטעם המועצה. ראשית, האמנם על בסיס טענה נגטיבית זו, מבקש התובע לבסס עילת תביעה פוזיטיבית נגד המועצה, בהיעדר כל ראיה עצמאית מטעמו להתרשלות של המועצה שגרמה ו/או תרמה לטענתו לאירוע מושא התביעה?! שנית, מה מנע מבעד התובע לזמן את העדים שהוא סבר שהם הנכונים למתן התשובות לשאלותיו?. התובע שככל הנראה ער לבעיה זו, מנסה להיבנות מחקירתו של העד ליפשיץ, אשר את תצהירו הגיש התובע בכלל בעניין אחר, בסוגיית הנזק וסיכוייו להתקבל למשרת מנהל בית הספר. בחקירת עד זה, עלה כי בהיותו חבר הנהלת עמותת אור שמחה ויו"ר ועד היישוב של כפר חב"ד, הוא יכול להתערב בשלב השיבוץ בתור בקשה ולא כגורם המחליט, שכן ההחלטה אינה מסורה לעמותה (עמ' 96 לפרוטוקול). לא ירדתי לסוף דעתו של התובע כיצד על סמך עניין שולי ואיזוטרי זה, שכלל לא מתייחס או נוגע לעובדות המקרה הנדון, ואשר עלה אגב אורחא בחקירה חוזרת של העד ואשר אין לו זכר בכלל בתצהיר העדות הראשית של העד והוא חורג מעל ומעבר לחקירתו הנגדית, מבקש התובע לבסס טענת התרשלות כנגד המועצה בקשר סיבתי לאירוע מושא התביעה? לתובע הפתרונים. מכל מקום, לא ראיתי במסד הראייתי שהונח לפניי כל ראשית ראיה לביסוס טענה כלשהי נגד המועצה, ודי לי בכך כדי לדחות התביעה כבר בשלב זה של הדיון מחמת היעדר עילה או יריבות.

         

        עדותה של גב' שרון עמית- יו"ר ועדת ההשמה של העירייה (נתבעת 6)

    64. בתצהיר עדותה מספרת העדה כי היא מנהלת מחלקת החינוך המיוחד בעירייה רמלה ובמועדים הרלוונטיים שימשה כיו"ר ועדת ההשמה בעניינו של התלמיד הפוגע. עוד הסבירה העדה בתצהירה כי מדובר בוועדה סטטוטורית מכח חוק החינוך המיוחד, תשמ"ח-1988 דאז, אשר החברים המכהנים בה הם: יו"ר הועדה ונציג העירייה, מפקח מטעם משרד החינוך, פסיכולוג משרות הפסיכולוגיה החינוכית ונציג מטעם הורי התלמיד בעניינו דנה הועדה. לגבי התלמיד הפוגע החליטה הועדה כי אפיון הלקות שנקבע בעניינו על ידי אנשי המקצוע בוועדה, הוא לקות למידה (ADHD) כהפרעה ראשית והפרעה התנהגותית רגשית כלקות משנית. על כן הוחלט לשבצו למסגרת החינוך המיוחד לבית ספר אור השמחה בכפר חב"ד בעמק לוד וכפועל יוצא נשלחה בקשה למועצה שנעתרה בחיוב. עוד ציינה העדה כי בניגוד לטענת התובע, המסגרת ההתנהגותית לא תאמה את צרכיו של התלמיד הפוגע וכי זה האחרון שובץ במסגרת החינוך המיוחד שהיא הנכונה עבורו לנוכח החומרים וההחלטות שהתקבלו בעניינו בוועדות הסטטוטוריות לאורך השנים.

         

    65. בחקירתה, הסבירה העדה כי ההחלטות של הועדה נחלקות לשני שלבים, הראשון: זכאות לחיוך מיוחד כן או לא ובמידה וכן- נעשה אפיון של הפסיכולוגית שהיא הגורם האמון והמוסמך לגבי אפיון צרכיו של התלמיד לצורך התאמת המסגרת. האפיון הנ"ל נעשה על בסיס אבחונים קבילים של רופא התפתחותי, פסיכולוג, קלינאי תקשורת, פסיכיאטר וכדומה, בהתאם ללקות של התלמיד (עמ' 165 לפרוטוקול). בהמשך דבריה מאשרת העדה כי היו לתלמיד הפוגע "מופעים התנהגותיים מסויימים" של אלימות, ברם הוא שובץ בכיתה של לקויות למידה על רקע האיפון הראשוני שלו וכי מצבו של התלמיד הפוגע לא היה חריג יותר ביחס לשאר תלמיד החינוך המיוחד עמים מתמודדת המערכת ביומיום במהלך העניינים השוטף (עמ' 170 לפרוטוקול). לקראת תום חקירתה חידדה העדה מדוע תלמיד ברמת איפיון של קוגניציה או רמת משכל נמוכה כלומר עם איפיון ראשי של לקות למידה דוגמת התלמיד הפוגע במקרה דנן, צריך להשתלב בכיתת לקויות למידה ולא בכיתה התנהגותית, שאם לא כן הוא יהפוך לקורבן בעצמו. ראה דבריה בעמ' 181 לפרוטוקול: " ברגע שילד, ברמה של הקוגניציה שלו, היא מאוד - מאוד מונמכת, אפילו פוטנציאל למוגבלות שכלית - התפתחותית, מה שפעם קראו פיגור שכלי, זה מסמן אותך לנישה מאוד מסוימת של כיוון של מסגרת. אני לא יכולה לקחת ילד עם הפרופיל הזה למסגרת התנהגותית כי בעצם הוא הופך לקורבן תוך שנייה. אין לו את היכולת לסנגר על עצמו ואין לו את היכולת להתמודד, ברמה של המערך החברתי, הוא לא מסוגל להבין את הדבר הזה" (הדגשה שלי- א.ב)

         

    66. בהמשך דבריה חידדה העדה והסבירה כי כאשר וועדה ההשמה קובעת זכאות של תלמיד למסגרת חינוך מיוחד, זו החלטה סטטוטורית של מדינת ישראל אשר משמעות תקציבית בצידה וכי כל שינוי בשיבוץ בשל אי התאמה למשל, כרוך בשינוי איפיון של התלמיד והעלאתו לוועדת השמה לשנת הלימודים הבאה, או אז נבחנת הזכאות שלו אל מול מסמכים ותיעוד חדש ביחס לשינוי המצב ביחס לתלמיד (עמ' 172-173 לפרוטוקול). עת נשאלה האם ניתן להחליף לתלמיד חינוך מיוחד את המסגרת הלימודית חינוכית באמצע השנה, השיבה כי: " צריך להיות משהו מאוד - מאוד קיצוני שילד יזוז במהלך השנה מכיוון שגם ילד נמצא בתהליך וכל פעם. ילד זה לא שק תפוחי אדמה שהיום הוא פה, מחר הוא שם. ילד גם ככה, בטח ילד עם קוגניציה יותר נמוכה, כל הדבר של, כל החלקים של ההסתגלות, כל החלקים של בנייה של תהליך, המשאבים שכבר מוקצים, הרבה יותר מורכב ומה גם שאנחנו רואים לאורך זמן שכשמפעילים את המערכות השונות, אנחנו גם רואים תוצאות. ודווקא במקרה של נ.ס. אנחנו כן יכולים כבר היום לאורך זמן להגיד שאנחנו כן רואים שדווקא ההחלטות בעניינו, גם אחרי שהוא סיים את בית ספר אור שמחה, ההחלטה הייתה אותה החלטה. הוא שובץ באותו סוג מסגרת גם לאחר שהוא סיים את הלימודים בבית ספר אור שמחה ולאחר מכן, הוא כבר עבר לבית ספר מקצועי ששם בעצם הכיוון כבר היה הרבה יותר עמלני כי הלמידה העיונית פחות מתאימה לחלק מהילדים. אז זה משהו שהוא באמת תהליכי. גם אנחנו עוברים עם המשפחות תהליכים כי אם לדוגמה, אנחנו מקבלים אירוע חריג, אז זה פועל גם אנחנו גם מול המשפחה, להפנות לאבחונים, להפנות לכל מיני גורמים כדי להבין איפה באמת זה יושב. זה בגדול מבחינת התהליך" (עמ' 173 לפרוטוקול- הדגשה שלי- א.ב)

         

    67. על מנת לסבר את האוזן, נשאלה העדה האם בגין אירוע אלימות של דחיפת או הכאת תלמיד או אפילו מורה או בוגר כלשהו מצוות בית הספר כגון מדריך וכו', האם מכונסת ועדת חריגים השיבה: " והוועדה לא מתכנסת אחרי זה. עוברים תהליך, מבקשים מבית ספר תברר את זה ותברר את זה ותמצה את ההליכים.... זה היה עניין של מיצוי מהלכים וקדימות, ככל שניתן, לחינוך הרגיל. גם ילד, וצריך להבין את זה, ילד שלא היה לו רקע לחינוך מיוחד ונכנס לחינוך מיוחד, צריך לפעמים, גם המשפחה עוברת תהליך, וצריך איזושהי הדרגתיות.... אין דבר כזה. אנחנו לא להדליק את המתג ולכבות אותו כי היה אירוע. אנחנו נמצאים כדי ללוות בתהליך ובדרך כלל, כשאנחנו מצליחים לגייס, ודווקא במקרה הזה זה מאוד נעשה, כשאתה מגייס את המשפחה, כשאתה מצליח לגייס, כשהצוות מכיר ומבין מי הילד, אתה רואה גם שיש תוצאות.... אתה לא יכול על כל ילד, על כל אירוע חריג... יש ילדים שעוברים תקופות מסוימות וחיבורים מסוימים, שצריך להבין על מה זה יושב כי גם אם הייתי מעבירה ילד סתם, מתי שבא לי" (עמ' 182 לפרוטוקול- הדגשה שלי- א.ב)

         

    68. בהמשך עדותה הסבירה כי כארבעה חודשים לאחר האירוע מושא התביעה עלה התלמיד הפוגע לוועדה לקראת שנת הלימודים הבאה, ובהתאם לדווח של בית הספר חל שינוי ניכר במצבו והתנהגותו וההמלצה הייתה על הישארותו באותה המסגרת קרי כיתת חינוך מיוחד, ללמדך כי לא היה צורך בשינוי השיבוץ בעניינו. ראה דבריה בעמ' 177 לפרוטוקול: " בית הספר דיווח בתוך ועדה סטטוטורית על שיפור משמעותי בתפקוד של הילד לאחר עזיבת המורה ועם כניסת מחנכת חדשה. היא הייתה בוועדה...אנחנו מחליטים שהוא ממשיך באותה החלטה לכיתת חינוך מיוחד בבית ספר אחר כי בית ספר אור השמחה בעצם הוא סיים אותו". כאשר נשאלה העדה האם בסמכותה להרחיק את הילד מהמסגרת החינוכית בה נמצא בשל היותו מסוכן, השיבה שזה נמצא במסגרת סמכויות בית הספר בהתאם לנוהל הרחקה הקבוע בחוזר מנכ"ל משרד החינוך ואין זה מתפקידה של העירייה, ובכל מקרה ביחס לתלמיד הפוגע, לא ידוע לה שהייתה בקשת הרחקה או הפניה לוועדה חריגה . (עמ' 179 לפרוטוקול).

         

        מסקנות בסוגיית החבות כעולה מהמסד הראייתי

    69. מעדות התובע, עד הראיה מטעמו, המנהלת והמפקחת ומנהלת אגף החינוך בעירייה, מצטיירת התמונה לפיה אכן היה מדובר בתלמיד בעל התנהגות פרועה, חסרת גבולות ובעייתית בשל אי קבלת מרות וסמכות של המורה ואנשי הצוות, אולם מבלי שנרשמו אירועי אלימות פיזית קשים או משמעותיים מצדו סמוך עובר לאירוע הנדון, למעט אותו אירוע בודד כלפי תלמיד שמועדו, טיבו וחומרתו לא ידוע, למעט העובדה כי טופל על ידי בית הספר מיד לאחר התרחשותו, וסמוך לאחריו ולמעשה בצמוד אליו, ארע האירוע המצער מושא התביעה דנן. אולם בל נשכח כי מדובר בכיתת חינוך מיוחד, המאופיינת בילדים עם קשיי התנהגות, הסתגלות למסגרת חדשה, לא כל שכן בתחילת שנת הלימודים בבית ספר חדש מבחינת התלמיד שגם כך סובל מלקויות למידה שהרי לא בכדי שובץ לחינוך מיוחד ולמסגרת ייעודית, מתאימה ומכילה מלכתחילה. וכדברי המנהלת: "לבית הספר מגיעים ילדים שנזרקו כבר מ- 2-3 מסגרות חינוך. הם באים לפה כהזדמנות אחרונה...אם במקומות אחרים זרקו אותם כי לא הצליחו להתמודד איתם, אנחנו לא זורקים את הילד, אנחנו עוטפים אותו ונותנים לו תיקון" (עמ' 144 לפרוטוקול).

         

    70. לאחר קרות האירוע מושא התביעה דנן, שהיה שיאו של מהלך קצר וסוער בהתנהגותו של התלמיד בן שבועיים ימים שקדמו לאירוע, נעשה טיפול מערכתי בעקבותיו חל שיפור בהתנהגותו ותפקודו והא ראיה כי המשך שיבוצו של התלמיד באותה המסגרת גם לשנים הבאות היא הנותנת כי לא חלה כל התרשלות מקצועית של ועדות ההשמה והשיבוץ בעניינו של התלמיד וגם לא של הצוות הבית ספרי בטיפול בעניינו, בניגוד לנטען על ידי התובע. אדרבא, כפי שמצינו מהעדויות, מדובר בוועדה סטטוטורית המורכבת מאנשי מקצוע שמקבלים החלטה על סמך מכלול נתונים אישיים שמקבלים לידיהם ביחס לתלמיד הקונקרטי. במקרה דנן, התובע לא הצביע על פגם כלשהו בקבלת ההחלטה המקצועית מטעם הועדה. יתרה מזאת, אף גורם, לא מטעם בית הספר, לא מטעם אגף הפיקוח ולא מטעם הורי התלמיד, לא ערער על החלטתה גם לא במישור המנהלי. על כן באתי למסקנה כי התובע לא הוכיח כי חלה התרשלות של אילו מבין הרשויות, בתהליך קבלת ההחלטות בכל הנוגע לשיבוצו של התלמיד התוקף בכיתת החינוך המיוחד עליה הופקד התובע כמחנך, ומשכך לא הורם הנטל להוכחת טענה זו על בסיס המסד הראייתי שהונח לפניי.

         

    71. התובע, אשר כזכור סיים לימודי חינוך מיוחד וביקש מיוזמתו ומרצונו החופשי והמלא להתנסות בעיסוק בתפקיד זה לאחר 12 שנות חינוך רגיל, ידע או צריך היה לדעת לאן הוא מגיע ואיזה תפקיד הוא נוטל על עצמו, עם כל העול כמו גם השליחות שבצידו. על רקע זה, תמוהה טרוניית התובע לפיה לא קיבל הדרכה או כי לא עבר הכנה לקראת כניסתו לתפקיד, לא כל שכן עת ביקש וקיבל שהות בת למעלה מחודש ימים להיכנס לתפקיד לאחר תחילת שנת הלימודים, שהות אותה שומה היה עליו לנצל בשום שכל ולהיערך לתפקיד כפי שהוצע לו, ברם התובע התעלם מעצה זו, ככל הנראה סבר שלנוכח ניסיונו והוותק שלו בחינוך רגיל מזה 11 שנים, הוא יכול לתפקיד ללא הכנה מוקדמת והכרה של תלמידי כיתתו ועל כך אין לו אלא להלין על עצמו, מה שגם שאף אחד לא כפה עליו לקבל את התפקיד על עצמו. אדרבא, ככל שסבור היה שהינו זקוק להכנה מוקדמת, מדוע לא טרח להגיע מבעוד מועד להיפגש עם צוות המורים, הרכזים, להיפגש עם התלמידים, לעבור על התיקים האישיים שלהם? ונזכיר כי מדובר בכיתה קטנה בשל היחס האישי הנדרש, ומכאן מתבקש גם הצורך לבנות לכל אחד מהם תכנית אישית כיצד לגשת לכל אחד בהתאם לקשייו וליקוייו. האמנם על מורה לחינוך מיוחד, אשר נטל על עצמו במודע וביודעין תפקיד כזה, להמתין "להזמנה מיוחדת" מטעם ההנהלה, או שמא לנקוט ביוזמה אישית ולהגיע מיוזמתו מוכן וערוך לתפקיד, לא כל שכן עת קיבל אורכה בת חודש ימים עד כניסתו לתפקיד?! מסופקני. מכל מקום, מהמסד הראייתי שנפרש לפניי לא ראיתי אינדיקציה כי התלמיד הפוגע היה בבחינת סכנה ברורה ומידית כלפי סביבתו בכל הקשור לאלימות פיזית למשך פרק זמן ארוך ללא טיפול מטעם המערכת כנטען על ידי התובע ומעבר למקובל או לצפוי במקרה של נערים מתבגרים, לא כל שכן בחינוך מיוחד, אשר למרבה הצער מעת לעת "הולכים מכות" ומתקוטטים בשטח בית הספר ועל כך נקראים לסדר ומטופלים, בין אם על דרך הענישה (השעיה וכדומה) ובין אם על דרך הפניה לטיפול אחר, על ידי הצוות הפדגוגי, כפי שנעשה גם במקרה הנדון.

    72. לא ראיתי מה הרשלנות המיוחסת למעסיקו של התובע, בית הספר ומשרד החינוך, מה גם שהתובע עצמו במו פיו מאשר כי מהלומת האגרוף שספג בגבו מהתלמיד היה מבחינתו אירוע מפתיע ובלתי צפוי בעליל וכדבריו עליהם נחזור בשנית: "חריג ברמה בלתי קונבנציונלית שלא ניתנת לצפיה מראש כי הוא בעצמו לא שולט על עצמו", מבלי שקדם לו טריגר כלשהו ולא אלימות קודמת מצד התלמיד התוקף כלפי התובע. באותה מידה כפי שהאירוע היה מפתיע ובלתי צפוי מבחינת התובע, הוא הדין ביחס להנהלת בית הספר שהכירה את התלמיד הנ"ל אך כחודש ימים לפני התובע, שהרי התלמיד נכנס לבית הספר רק באותה שנה, וזאת בהצטרף לעובדה כי האסקלציה בהתנהגותו שטופלה ואוזנה בהמשך, חלה בשבוע-שבועיים הסמוכים לקרות האירוע, כך שגם מבחינה זו אין מדובר בפרק זמן ארוך של התנהגות פרועה כביכול שלא טופלה או שבית הספר עצם עיניו והתעלם ממנה ואף הסתיר אותה מידיעת התובע, כטענת התובע בסיכומיו.

         

    73. גורס התובע בסיכומיו כי משרד החינוך התרשל בשל כך כי לא הוקצתה סייעת צמודה לכיתתו מה שהיה מונע את האירוע. ראשית, מנהל בית הספר הסבירה באריכות מדוע לא הייתה חובת הצמדת סייעת לכיתת התובע להבדיל מהכיתה הקשה יותר היא כיתת התנהגות והתובע לא הצביע על המקור הנורמטיבי המחייב הצמדת סייעת כאמור לכיתה שקיבל לחנך. שנית, האמנם קיומה של סייעת היה מונע את האירוע הקונקרטי מושא תובענה זו שארע בפתחו של שיעור בתום ההפסקה, ואשר לכל הדעות גם לשיטת התובע עצמו היה נקודתי, ספונטני, קצר במשכו שכן ארך שניות ספורות, פתאומי, מפתיע, בלתי צפוי מבלי שקדם לו כל טריגר או ציפייה לאלימות מצידו של התלמיד?! דומני כי מהמסכת הראייתית עולה כי אירוע התקיפה מושא התביעה היה בלתי צפוי וככזה בלתי ניתן למניעה וזאת מאשר גם התובע עצמו ובכל מקרה לא הוכח בפניי כי הצבת סייעת במקום הייתה מונעת בוודאות מסתברת את קרות האירוע.

         

    74. בסוגיית הקשר הסיבתי במקרה של תאונה, או אף אירוע אלים בין תלמיד לחברו, המתרחש בין כתלי בית הספר, קיימת פסיקה עניפה. דומני כי הרציונל המעוגן בבסיס פסיקה זו, חל באותה מידה גם באירוע אלימות כמו במקרה דנן: אלימות של תלמיד כלפי מורה, אם כי הינו נדיר הרבה יותר, וזאת בשל טיבו וטבעו כאירוע פתאומי, קצר, בלתי צפוי ומשכך בלתי ניתן למניעה. בעניין זה אפנה לע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד לה (2) 762, שם התייחס כב' השופט שמגר בעמ' 773 לנושא הקשר הסיבתי בין מידת הפיקוח של המורה לבין יכולת למנוע את התאונה כקשר שבלעדיו אין באומרו: "יש גם לבדוק אם התקיים קשר סיבתי בין היעדר הפיקוח לבין התאונה. כלומר יש גם לבדוק אם נוכחותו של מורה במגרש הכדורגל הייתה מונעת את התאונה..." ובהמשך מסכם ואומר: "לו נכח מורה בעת המשחק, לא היה באפשרותו למנוע את התאונה". וראה בעניין זה גם ע"א 635/70 יעקב מנדלסון נ. קפלן ואח' פ"ד כה(2) 11ק בעמ' 117 דברי השופט עציוני: "אפילו הייתה ההשגחה על התלמידים בלתי פוסקת, ואפילו היו התלמידים בכל רגע תחת עינה הבוחנת של המורה המשגיחה, לא ניתן היה למנוע את התאונה שהיא תוצאה של דחיפה פתאומית". אפנה גם לפסיקתו של בהמ"ש העליון בדנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' גולן חפצדי תק-על 96(2), שם דובר בנסיבות קיצוניות בהן במהלך טיול שנתי של תלמידי כיתות ח' התפתחה מריבה בין תלמידים כאשר המשיב נתן לחברו מכת אגרוף באזור הבטן וזה התמוטט ונפטר. בית המשפט העליון דחה את הטענה כי המורים התרשלו בהשגחה. בדיון נוסף אומצה קביעת העליון תוך שצוין בנוגע לקשר הסיבתי: "בקביעת מידת הפיקוח הנדרשת קשה עד מאוד להביא בחשבון התרחשויות פתע שגם קיום פיקוח צמוד אינו עשוי למנען". גם בפסק דינה של כב' השופטת ברון ת.א. (ת"א) 1225/00 בית עדה עידן נ' עיריית קרנית אונו ומדינת ישראל (משרד החינוך) מיום 14/7/2005, נשלל קשר סיבתי בין נוכחות מורה לבין מניעת האירוע בזו הלשון: "..גם אם אניח "לטובת" התובע כי לא היה מורה נוכח בקרבת מקום בעת שהתאונה קרתה, לא יהא בכך להועיל לו בתביעתו. זאת מאחר שמדובר בהתרחשות פתע שארכה שניות בלבד והיתה בלתי צפויה. התרחשות כזו גם פיקוח צמוד לא יכול היה למנוע..."

         

    75. התובע בסיכומיו מפנה לשלושה פסקי דין אשר דומני כי לא זו בלבד שלא מסייעים לקו תביעה, אלא אך מחזקים את קו ההגנה. ובמה הדברים אמורים? בת"א 728/07 (מחוזי-חיפה)  עז' המנוחה מגן קרן לין ז"ל נ' משרד החינוך (9/2/14) עסקינן בתביעה לפיצוי של מורה בבית הספר, בטענה כי מחלת הלב שבה לקתה ונפטרה בעקבותיה, נגרמו כתוצאה מאירוע שאירע במהלך עבודתה בבית הספר יום קודם למועד בו לקתה בלבה, במסגרתו הצית תלמיד אשלגן שגרם לעשן כבד, וכי הנתבעים אחראים להתרחשותו של האירוע בשל רשלנותם והפרת חובה חקוקה מצדם. התביעה נדחתה,ונקבע כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין מותה של המורה לבין האירוע הנטען ואחריותו של המעסיק, משרד החינוך. בת.א. 53671-07-12 עבד אל סלאם גרה נ' משרד החינוך ( 10/2/19) עסקינן בתביעת של מורה כנגד משרד החינוך אשר חווה, כך על פי הנטען, אלימות מתמשכת מצד תלמידים והוריהם, אשר כללה אלימות מילולית, התעללות, כליאה בכיתה והשלכת חפצים. בית המשפט קיבל את התביעה בנימוק: "רשלנותו של משרד החינוך היא בעצם קיומם של אירועים מסוג זה במשך תקופה של שנים, מבלי שנעשה דבר למגרם". במקרה שלפנינו, אין הנדון דומה לראיה. כפי שנדון בהרחבה לעיל, בענייננו עסקינן באירוע  נקודתי חד פעמי, פתאומי ובלתי צפוי, זאת להבדיל ממסכת מתמשכת של אירועים אלימים כלפי המורה שלא טופלו, כפי שהיה במקרה של פסק הדין. הוא הדין גם בעניין ת.א.44987-05 יפעת קרן נ' משרד החינוך ( 11/1/13) מדובר במקרה של מורה שנפגעה כתוצאה מפיצוץ של נפץ על ידי תלמיד במסדרון ביה"ס. בית המשפט קבע בעניין זה: "התובעת הוכיחה מעשי אלימות מגוונים, התנכלות לתלמידים ולמורים ואווירת אלימות בשטח בית הספר, ואת מודעות המנהל, בית הספר והעירייה לכך בתקופה שקדמה לפיצוץ או לאירוע נושא התביעה". מקרה זה שונה בתכלית מענייננו. אין דינו של פיצוץ חומר נפץ בשטח בית הספר על רקע אווירת אלימות קשה שקדמה לו, לבין באירוע נקודתי ובלתי צפוי, של מכת אגרוף בין תלמיד למורה, אירוע חמור ככל שיהא, הרי שלא קדמו לו אירועי אלימות פיזיים מצידו של אותו תלמיד כנגד איש סגל או צוות בית הספר וזאת להבדיל מהמסכת העובדתית המפורטת בפסק הדין שהובילה את בית המשפט למסקנה כי האירוע היה צפוי וניתן וצריך היה למנוע אותו.

         

    76. לפני סיום, מתבקשת התייחסות לעילת הפרת חובה חקוקה שהוזכרה בכתב התביעה, ברם נזנחה בסיכומים. בסיכומיו לא הזכיר התובע דבר חיקוק כלשהו, אשר לטענתו הופר ולא הוכיח הפרתו. ממילא לא עמד התובע גם ביתר התנאים המקימים הפרת חובה חקוקה בהתאם לסעיף 63 לפקודת הנזיקין. בהעדר הפנייה לחובה המוטלת על הנתבעות או מי מהן מכח דבר חקיקה, שאת הפרתה מייחס התובע לנתבעות ובהעדר הוכחת יתר תנאי סעיף 63 הנ"ל, התובע לא עמד בנטל הוכחת עילת הפרת חובה חקוקה. משכך, הריני לקבוע כי דין טענה זו לדחייה על הסף הן משום שהיא נזנחה על ידי התובע בסיכומיו, והן משום שהתובע לא פירט את הוראות החיקוק אשר הופרו.

         

    77. למעשה ניתן היה לסיים ניתוחנו כבר בשלב זה. ברם דומני כי נסיבות המקרה מעוררות את השאלה הנוספת הבאה: האם קיימת חובת ציפיות של משרד החינוך כמעסיקו של התובע, להשתלשלות הנזק והיקפו כפי שארע במקרה דנן: נכות נפשית שאף הולידה נכות ראומטולוגית, על רקע פגיעה בכבוד התובע כמורה בשל התנהגות תוקפנית אלימה ומפתיעה של תלמידו, וזאת להבדיל מפגיעה פיזית של ממש שאין חולק כי לא נגרמה במקרה דנן. למקרא עדותו של התובע ועל רקע טיבה וטבעה של פגיעתו ונכותו כפי שמצינו בהרחבה לעיל, עולה הרושם כי התובע אכן התקשה להתמודד עם התלמיד הפוגע במהלך החודש שקדם לאירוע, ואירוע התקיפה היה מבחינתו "הקש ששבר את גב הגמל" תרתי משמע, שכן זיקק לאירוע בודד אחד את התסכול והעלבון שחש התובע בהתנהלות מול אותו תלמיד מאתגר לכל הדעות. וכדברי התובע עצמו בעמ' 177 לפרוטוקול: "לנסות להחזיר טיפונת מהכבוד האבוד אחרי".

         

    78. אלא שלמרבה המזל, וכמאמר האמרה, הגב לא באמת נשבר. אבל משהו בנפשו פנימה פקע ונסדק, עד כדי כך שהתובע פרש ממערכת החינוך וממקצוע ההוראה בפרט. אין ספק בעיניי כי האירוע, כפי שהתובע חווה אותו בחוויה הסובייקטיבית שלו, הותיר עליו את חותמו והיה עבורו טראומתי. לא מן הנמנע כי הדבר קרה על רקע מבנה אישיותי רגיש ושברירי אולי ביחס לשאר עמיתיו המורים וייתכן וזה השבר שנגרם בנפשו. "החלום ושברו" עת המציאות בהתמודדות עם תלמיד מאתגר של חינוך מיוחד, טפחה על פניו. צפונות הן נבכי נפשו של אדם ולעולם לא נדע התשובות לשאלות אלו. ברם תהא הסיבה לפרישתו של התובע ממערכת החינוך אשר תהא, נותרת בעינה השאלה המערבת בחובה שיקולי מדיניות משפטית ראויה בשל השלכות הרוחב שבצידה: האם על המעסיק מוטלת חובה לצפות הליך גרימה של נזק מעין זה, קרי: פגיעה פיזית אשר מבחינה אובייקטיבית הייתה מינורית למדי, מבלי שהותירה כל נזק בגופו של התובע, מה גם שהתובע המשיך ללמד כרגיל חודש שלם לאחריה, אולם פגיעה זו היא אשר בסופו של יום תצלק את נפשו עד כדי כך שתגרום לו לקבל החלטה הרת גורל בנוגע לחייו המקצועיים של נטישת מקצוע ההוראה בכלל, ולא רק בחינוך המיוחד שם נכווה. מדובר בשאלה כבדת משקל הנוגעת בחובת הציפיות מחד גיסא, מול ריחוק מעגלי הנזק מאידך גיסא, ברם לנוכח התוצאה אליה הגעתי לעיל, לפיה לא הוכחה התרשלות של הנתבעות, אינני נדרשת להכריע בה ועל כן בשלב זה אותירה בצריך עיון לדיון בפעם אחרת.

         

    79. סיכומו של דבר ולנוכח המסקנות אליהן הגעתי לעיל, הריני לקבוע כי התובע לא הוכיח קיומה של התרשלות מצד הנתבעות או מי מהן ואף לא הראה קשר סיבתי בין המחדלים שהוא מייחס לנתבעות או מי מהן לבין הנזק שנגרם לו. עם כל ההבנה והצער למצבו הרפואי, לכאבו ולסבלו של התובע, משהתובע לא הוכיח עילה נזיקית נגד הנתבעות, דין תביעתו כנגדן להידחות.

         

    80. מאחר וכנגד התלמיד הפוגע, הנתבע 5 שהינו בגיר היום, עומד על כנו פסק דין בהיעדר הגנה בעוולת התקיפה, נעסוק להלן בסוגיית הנזק; אציין כי אמנם הנתבע 5 לא התגונן, ברם יתר הנתבעות ניהלו קו הגנה גם בסוגיית הנזק ועל כן לא ניתן לקבל את דרישות התובע, גם אם מעתה ואילך הן מכוונות כנגד הנתבע 5 ככתובן וכלשונן, שכן סוגיות אלו נדונו עד דק אף הן במסגרת המסד הראייתי.

         

        גובה הנזק

        בסיס שכרו של התובע

    81. רובה ככולה של המחלוקת שנטשה בין הצדדים בסוגיית הנזק, נסובה סביב פוטנציאל השתכרותו של התובע אלמלא התאונה. התובע מבקש לבסס את חישוביו להפסדי שכר לעבר ולעתיד על שכרו של מנהל בית ספר, תפקיד אליו שאף להגיע ולהתקבל באחד מן הימים ולשם היו מועדות פניו, בדומה לאביו שהיה איש חינוך ומנהל בית ספר, עד שהאירוע מושא תביעה זו גדע את תכניותיו, כך על פי טענתו. התובע זימן מטעמו מספר עדים אשר העידו על שאיפותיו והתאמתו לתפקיד ניהול בית ספר וכן הגיש ראיות לגבי גובה שכרו של מנהל בית ספר במערכת החינוך אותו העמיד בסיכומיו על 30,000 ₪ ברוטו לחודש, נתון שכר אותו מבקש התובע מבית המשפט לקחת כבסיס לחישוביו בראש הנזק של הפסדי השתכרות לעתיד לפי אובדן כושר מלא של 100% נכות תפקודית. לאור הנחות בסיס אלו כנטען בסיכומי התביעה, מגיע התובע לסכום שעולה עשרות מונים ובכמה מכפלות על סמכותו העניינית של בית משפט זה. מאחר והתובע לא סכם את ראשי הנזק להם טוען בסיכומיו, עשה זאת בית המשפט עבורו והגיע לסכום המתקרב ל- 9 מיליון ₪(!). די מהטעם הזה כדי לדחות מניה וביה את כל טענותיו וחישוביו של התובע בסיכומיו.

    82. וכעת לנתונים כפי שהם מעוגנים במסד הראייתי שהונח לפניי; שכרו של התובע עובר לאירוע (ממוצע שכרו לשנת 2015 (עד חודש אוקטובר) כמורה בעל וותק של 11 שנים במערכת החינוך, הינו 9,942 ₪ ובשערוך להיום 11,523 ₪. (אגב, שכרו הרבע שנתי במל"ל נמוך בהרבה בסך 6,749 ₪ נומינלי ברם החישוב יבוצע לפי תלושי השכר ולא הדיווח במל"ל). בחודשיים האחרונים של שנת 2015 שב לעבודה והשתכר 6,289 ₪ ו- 7,431 ₪ נומינלי בהתאמה ונזכיר כי התקבל באותה שנת לימודים לחצי משרה). יש להניח כי אילו היה ממשיך במקצועו כמורה במערכת החינוך, היה שכרו עולה עם הוותק והסכמי השכר ברבות השנים כמקובל אצל מורים עובדי משרד חינוך. מאז האירוע ובמהלך ארבע השנים 2016-2019 לא עבד התובע כלל, למעט עבודות ספורדיות פה ושם. התובע שב לעבודה סדירה ב- 1/2020 ובמשך 10 חודשים אותה שנה עבד כאיש מכירות והשתכר בממוצע 14,269 ₪ (בשערוך להיום 16,500 ₪) ואולם לטענתו לא הצליח להחזיק מעמד בתפקידו זה בשל התפרצויות זעם וקשיים ביחסי אנוש בשל מצבו הנפשי (עדותו של חברו העד קריחלי) ולכן בשנת 2021 הוחלף תפקידו אצל אותו המעסיק ושכרו ירד ל- 7,200 ₪ נומינלי והחל משנת 2022 ירד בהיקף משרה למשרה חלקית בלבד בשכר של כ-5,000 ₪ לחודש. לא הוגשו נתוני שכר לשנת 2023 ואילך. כאמור, כל השנים הללו משנת 2020 ועד היום עובד אצל אותו מעסיק.

         

    83. כאמור, על מנת לתמוך בטענתו לפוטנציאל השתכרות של מנהל בית ספר, תפקיד אשר לשיטתו בוודאות קרובה היה מתמנה אליו אלמלא האירוע, זימן התובע ארבעה עדים, ביניהם אביו שהיה בעברו מנהל בית ספר, אשר כולם ללא יוצא מן הכלל העידו על תכניותיו, התאמתו וסיכוייו הגבוהים להגיע לפסגת שאיפתו לתפקיד הנכסף של מנהל בית ספר. על בסיס עדויות אלו מבקש התובע לבסס את ראשי הנזק של הפסדי שכר לעבר ולעתיד על בסיס פוטנציאל השתכרות זה ושוב נדגיש כי חישוביו נעשים לפי 100% נכות תפקודית. מבלי להיכנס לעומק לניתוח העדויות, שאף הן התפרסו על פני מאות עמודים, באתי לכלל דעה כי אין בידי לקבל את הנחת המוצא לפיה התובע היה בוודאות מגיע למשרה נחשקת זו, שכן רובם ככולם הינם בבחינת משאלת הלב של התובע ועדיו שהעידו על משאלת ליבו, להתקבל למשרה זו. ודוק, אין כל ספק בליבי כי התובע אכן חשק במשרה זו, רצה מאד להידמות לאביו בו ראה כדמות מופת לחיקוי וחלם להמשיך בדרכו, ברם בין משאלת לב, לבין ראיות קונקרטיות על אפשרות מעשית לממש תכניות בפועל, רחוקה הדרך וכבר נקבע בפסיקה כי לא ניתן לקחת בחשבון פוטנציאל השתכרות לפי תכניות שלא הבשילו לכדי שלבים מעשיים.

         

    84. בעניין זה אפנה לע"א 785/08 זולפה מחסני מזון בע"מ נ' אופנהיימר (28/2/11) שם קבע ביהמ"ש העליון (כב' השופט ריבלין): המדד העיקרי בקביעת כושר השתכרותו של הנפגע אילולא הפגיעה הוא ההיסטוריה התעסוקתית של הנפגע וגובה שכרו טרם הפגיעה, מתוך הנחה שבדרך כלל "מה שהיה הוא שיהיה", ואלמלא הפגיעה היה הנפגע ממשיך להשתכר כפי שעשה בעבר. עם זאת, לעיתים עשוי אחד הצדדים להוכיח כי שכרו של הנפגע היה צפוי להשתנות – למעלה או למטה. במקרה כזה, על בית-המשפט להביא את השינוי הצפוי בחשבון בעת קביעת הפסדי ההשתכרות. כך למשל, לעיתים עולה בידי הנפגע להוכיח כי אלמלא הפגיעה היה מתקדם בעבודתו ושכרו היה עולה. מקרה שכיח כזה הוא כאשר הנפגע היה בתחילת דרכו המקצועית, וכישוריו האישיים – כפי שהוכחו – מלמדים כי יש להניח ששכרו היה עולה עם השנים. לעיתים יביא בית המשפט בחשבון גם שינויים שתכנן הנפגע לערוך בחייו המקצועיים. אולם כבר נקבע כי תכניות שהגה הנפגע בליבו לא יובאו בחשבון, אלא אם כן יוכח כי תוכניות אלה הגיעו לשלבים מעשיים ממש (ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף  כרך א, 67-61, 103-98 (מהדורה חמישית, 2003) וההפניות שם)". (ההדגשה  אינה במקור).

         

    85. ראה גם ת.א ( מחוזי-חיפה) 1939-02-10 איפתח ח'ליפה נ' הפול המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ ( 23/11/11): "לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, הנני סבור כי אין להביא את האפשרות שהתובע היה לומד רפואה כאפשרות ממשית הצריכה להשפיע על חישוב הפיצויים, וזאת משום שנראה כי מדובר ברצון שספק אם ניתן היה להגשימו, ואף לא ברור מה עשויות היו להיות התוצאות מבחינת חישוב הפיצויים לתובע, אילו התובע היה מגשים רצונו זה. ...אין אני מקבל בעניין זה את טענות ב"כ התובע, שסברה כי יש לחשב את הפיצויים על פי שילוש השכר הממוצע במשק, שכן השתכרות בגובה זה לא הוכחה במידה הדרושה כדי מאזן ההסתברות, ולא ניתן לבסס קביעה עובדתית בעניין שילוש השכר הממוצע במשק, על סמך הראיות שלפני". ( ההדגשה אינה במקור).

         

    86. ומן הכלל אל הפרט; מעדותו של חבר הילדות י"פ התברר כי הלה היה חסר כל ידיעה אישית בנוגע לכישוריו השכלתו והתאמתו של התובע לתפקיד ולמעשה כלל לא ברור לשם מה הובא עד זה לעדות. הוא הדין לגבי תצהירו של הרב כ' שגמר הלל על התובע וכישוריו כמורה וגרס כי להערכתו, התובע היה בהכרח מתקבל לתפקיד ניהול בית ספר ("אך טבעי כי פלוני יגיע בטבעיות לתפקיד של ניהול בית ספר"-סעיף 8 לתצהירו), ברם מחקירתו עלה כי העד הנ"ל כלל לא מודע לתאריו האקדמיים של התובע ומתוקף תפקידו כאיש חינוך ומנהל בית ספר חב"ד בעיר לוד, אישר כי על מנת לפתח קריירה ולהגיע לתפקידי ניהול במערכת החינוך, צריך להיות בראש ובראשונה מחנך שלא אומר נואש גם מתלמיד קשה ומאתגר, שכן מצופה ממועמד כזה להילחם על כל תלמיד שכן "הילדים הם המוקד וצריך לדעת להגיע לכל תלמיד ולטפל בבעיות מורכבות בצורה מיטבית" (עמ' 45-46 לפרוטוקול). וכאמור כבר מצינו לעיל כי זה לא היה בדיוק הצד החזק של התובע, אשר התקשה בכך מול התלמיד המאתגר הראשון שנקרה בדרכו, וזאת בלשון המעטה. כך גם עדותו של בנימין ליפשיץ, סגן ראש המועצה האזורית שדות דן. בתצהירו, העיד מר ליפשיץ כי התובע היה בעל הכישורים המתאימים לעמוד ולהיבחר במכרז שיצא לניהול בית הספר בין היתר כי הוא מתגורר בכפר חב"ד ואביו היה מנהל בית הספר בעבר וכי מפקחת מטעם משרד החינוך, גב' אורלי שנה המליצה לו שיגיש מועמדות לניהול בית הספר תוך שהיא מוסרת לו שיש לו "את הסיכוי הגבוה לזכות במשרה זו" (סעיף 10 לתצהיר העד). ברם בדומה לקודמו, בחקירתו אישר העד כי הוא כלל לא מודע לדרישות הסף של משרד החינוך לניהול בית ספר ואם התובע עמד בהן אם לאו, ואף לא ידע לומר אם יצא בכלל מכרז לניהול בית הספר בו עבד התובע באותה שנה, שנת 2015, מה גם שבהמשך חקירתו אישר כי מנהלת בית הספר, גב' אופנהיימר, המשיכה בתפקידה זה עד שנת 2018 (עמ' 81 לפרוטוקול). עוד אישר כי הוא עצמו אינו יושב בוועדות המכרז אלא נציגי משרד החינוך וכי הטענה שהעלה בתצהירו לפיה התובע מתאים למשרת ניהול בית הספר, הינה דעתו הפרטית בלבד (עמ' 93 לפרוטוקול). כך גם עדותו של הרב קריצ'בסקי המשמש כמנכ"ל רשת החינוך של חב"ד אשר העיד בתצהירו כי בעבר התובע פנה אליו והתעניין במשרת ניהול בית ספר הנדון בכפר חב"ד. העד העיד כי התובע הגיש מועמדות מספר פעמים אשר נבחנה ונכשלה "מסיבות מקומיות או מסיבות של נסיבות מיוחדות של המוסד הרלוונטי ולא מבחינה מהותית" (סעיף 7 לתצהיר העד). בחקירתו אישר כי לא מכיר את כישוריו האקדמיים של התובע, לא הכירו לעומק על מנת לחוות דעה מקצועית עליו ולא עבר איתו תהליך גיוס מנהל אותו עוברים כאשר מתקבלת החלטה בנוגע למועמד, לא עבר איתו ראיון עומק לצורך ניהול, אישר כי שמו של התובע אמנם היה אצלו בארסנל השמות הפוטנציאליים לניהול במשך שנים, ברם הדבר לא יצא מן הכח אל הפועל ולא התקדם לתפקיד קונקרטי (עמ' 38 לפרוטוקול). מכאן כי כיתר העדויות בסוגיה זו, מדובר בטענות סברה או משאלת לב של התובע ומשכך אינה אלא טענה בעלמא על בסיסה כידוע לא ניתן להשתית כל ממצא עובדתי.

         

    87. ומה באשר להשכלתו ונתוני התאמתו של התובע לתפקיד ניהול בית ספר מבחינת הדרישות האובייקטיביות של משרד החינוך? מעדותן של מנהלת בית הספר והמפקחת מטעם משרד החינוך (שתי העדות מטעם המדינה), עולה כי בניגוד לעדי התובע, להן יש ידיעה אישית וקונקרטית, להבדיל מעדות סברה, לגבי הדרישות האקדמיות אשר מועמד צריך לעמוד בהן כתנאי להגשת מועמדות למשרת ניהול. הן בתצהירה והן בחקירתה של המפקחת מטעם משרד החינוך, גב' שנה, מכח תפקידה ועיסוקה בנושא והפניית מועמדים המעוניינים במשרת ניהול, שבה העדה והדגישה כי לצורך הגשת מועמדות למשרד ניהול על המועמד להיות בעל תואר שני אקדמאי בחינוך וכן לעבור בהצלחה את ההכשרה במכון "אבני ראשה" שהינו גוף סטטוטורי מוסמך העוסק במיון מועמדים למשרת ניהול בית ספר. מדובר בשני תנאים מצטברים שבלעדיהם-אין, קרי המועמד כלל לא עומד בתנאי הסף לתפקיד ניהול בית ספר. רק מועמד שעומד בתנאי הסף ועבר בהצלחה את ההכשרה במכון, יכול לעלות למכרז וגם אז אין כל ערבותא כי יקבל את המשרה שכן יש הרבה מועמדים ראויים. במקרה של התובע, לנ"ל אין תואר שני אקדמי אלא אקוויוולנטי בלבד (מכללת בית רבקה- עדות התובע עמ' 118 לפרוטוקול) ולכן כלל לא יכול היה להתקבל להכשרה במכון "אבני ראשה". בנוסף, העדה הכחישה את טענת התובע ואביו כאילו היא הבטיחה לקבל את מועמדותו מה גם שהיא עצמה כלל לא יושבת בוועדת המכרזים למנהלים אלא המפקחת של בית הספר. (סעיפים 7-13 לתצהירה).

         

    88. בחקירתה הנגדית עמדה העדה על עדות זו שלא נסתרה כהוא זה. להלן נביא מקבץ דבריה בעמ' 85-91 לפרוטוקול : "לא הייתה לו (לתובע- א.ב) השכלה מספיק בשביל זה. כשאני ראיתי עכשיו את התיק וראיתי שבעצם יש לו רק תואר אקוויוולנטי, תואר שני זה לא מספיק כדי לעבור את תנאי הסף במיונים של אבני הראשה. אבני הראשה זה הגוף שבעצם עוסק במיונים של מועמדים לניהול ... קודם כל, זה גוף מאוד קפדני, המיונים מאוד קפדניים, יש שם 3 שלבים, אתה יכול ליפול בכל שלב. אבל גם לאחר שאתה עובר את המיונים, לא בטוח שאתה יכול, שאתה תזכה במכרז. עדיין צריך איזושהי פרוצדורה של מכרז כדי לקבל משרת ניהול. לכן, סליחה שאני מקדימה, הטענה ולומר שהוא יכל להיות מנהל או לא יכול להיות מנהל או שמישהו הבטיח לו משהו, היא טענה לא נכונה...אני יודעת על אבני ראשה מכוח זה שאני שולחת לשם המון מועמדים, המון, כדי להתמיין למשרות ניהול, כדי לעבור את ההכשרה של אבני ראשה ומתוך זה אנחנו מכירים, כל המפקחים, את הגוף הזה שנקרא אבני ראשה, שהוא המוסמך והאמון על הכשרת מנהלים... זה גוף מכונן במשרד החינוך שכל הכשרת המנהלים עוברת דרכו....מטעם הרגולטור.... הוא גם ממיין והוא גם מכשיר. לאחר שעוברים את המיונים, צריך לעבור הכשרה של 9 חודשים, 8 חודשים....של מועמדים שמועמדים למשרת ניהול של בתי ספר...על כל גווניו... התנאים האקדמיים זה תואר שני, לא אקוויוולנטיים, תואר שני פורמלי... קודם כל, להתקבל למכון אבני ראשה צריך תואר שני ...לא אקוויוולנטי. תואר שני פורמלי. למכרזים כבר, זה משהו אחר. שם, אם אתה הולך למשרת ניהול של חינוך מיוחד, אז יש דיוק בתואר הספציפי, שצריך דווקא חינוך מיוחד. אם אתה עולה לניהול של בית ספר לחינוך מיוחד". ובהמשך חקירתה עת נטען בפניה כי אין הכרח לתואר שני פורמלי אלא ניתן להסתפק בתואר אקוויוולנטי השיבה: " משרד החינוך הממלכתי והממלכתי דתי כדי לעלות למכרז ניהול, חובה את הקורס של אבני ראשה שכדי להתקבל אליו, אתה צריך תואר שני, לא אקוויוולנטי, תואר שני פורמלי. אני לא מכירה דבר כזה... כל המועמדים שניגשו לאבני ראשה, היה להם את התואר השני הפורמלי. אם אתה מכיר. אני לא מכירה דבר כזה...אני לא מכירה "עיגולי פינות". היו אמורים להגיע עם תואר שני פורמלי של ההשכלה, של בעצם של ההשכלה הגבוהה, של אוניברסיטה... אבני ראשה זה משהו שהיה בשנים, ב-10 השנים האחרונות. זה גוף שהוקם ב-10 השנים האחרונות". (הדגשות שלי- א.ב).

         

    89. במהלך חקירתה הועלתה באוזני המפקחת הטענה כי המנהלת של בית הספר במועד האירוע, גב' אופנהיימר, היא בעצמה חסרת תואר שני ולא עברה את המיון וההכשרה של מכון אבני ראשה מה שלא מנע מבעדה להתקבל לתפקיד ניהול בית הספר, ללמדך כי לא מדובר בדרישות סף רציניות אשר לא ניתן לעקפן. מלבד העובדה כי המפקחת לא הכירה וגם לא צריכה להכיר את פרטיה האישיים של המנהלת הוותיקה, שהרי זה ממילא לא הייתה מטרת עדותה כאן, הרי שעיון בתצהירה של המנהלת, שם מספרת כי הינה מנהלת מזה 21 שנה אשר נכנסה לתפקיד ניהול עוד בשנת 2008, בצירוף עם עדות המפקחת לפיה ההכשרה במכון ראשה נכנסה רק בעשר השנים האחרונות קרי משנת 2014 לערך, עשוי להסביר פער זה. מכל מקום, בפתח חקירתה של גב' אופנהיימר הסבירה העדה כי בשנת 2008, המועד בו היא התקבלה לתפקידה כמנהלת בית ספר, נדרשה לעבור הכשרה אחרת במכללת בית רבקה שהייתה דרישת הסף אותה עת וכי בשעתו גם לא הייתה דרישה לתואר שני אשר הוספה רק בהמשך, אם כי המנהלת השלימה מיוזמתה בלבד השכלתה לתואר שני אקדמי בארגון וניהול מערכות חינוך בהמשך, מבלי כל דרישה מטעם המערכת (עמ' 127 לפרוטוקול). כך שכל ניסיון של התובע להקיש דין דומה בינו לבין גב' אופנהיימר, ולהסיק מכך כי מדובר בדרישות שניתן בנקל לעקפן באמצעות השלמת הלימודים האקדמיים ו/או ההכשרה במכון ראשה בהמשך לאחר קבלת תפקיד הניהול, ממילא אינו רלוונטי והריני לדחותו.

         

    90. כאמור, המפקחת חזרה על עדותה זו חזור ושנה, הסבירה כי עובדות אלו ידועות לה מידיעה אישית מכח תפקידה וכמי שאמונה על הנושא ומי שמפנה מועמדים למסלול של הכשרת מנהלים, עדותה לא נסתרה והריני לקבלה במלואה. פועל יוצא מקביעה זו, אל מול עדויות הסברה ומשאלת הלב מצד התובע ועדיו, הוא שהתובע לא הוכיח כי עומד בתנאי סף להגשת מועמדות לניהול בית ספר ומכאן כי לא צלח להרים את נטל השכנוע ולהוכיח כי תכניותיו קרמו עור וגידים כדי לקחת בכלל חשבון בסיס שכר של מנהל בית ספר, תפקיד אליו נשא התובע את עיניו.

         

    91. לאור המקובץ לעיל ולצרכי חישוב ראשי הנזק להלן, בסיס השכר לעתיד המבטא את פוטנציאל השתכרותו של התובע במשרה מלאה ואשר ישמש לחישובנו יהיה: 16,500 ₪ ברוטו בהתאם לשכר הגבוה אותו השתכר בשנת 2022 בטרם ירד לחצי משרה, על דעת עצמו בלבד, בדיוק כפי שעשה בשנת 2015 עוד טרם קרות האירוע עת ביקש ללמד בחצי משרה כדי להשלים במקביל את לימודיו. באשר לעבר, יילקח בחשבון שכרו עובר לאירוע (עת עבד במשרה מלאה) בשערוך להיום בסך 11,523 ₪. (ראה נתוני שכר בסעיף 82 לעיל).

         

        נכות תפקודית

    92. כבר עתה אציין כי איני מקבלת כלל ועיקר טענה לאובדן השתכרות מוחלט לו טוען התובע בשיעור 100%. מלבד העובדה כי הלה עומד לקראת סיום לימודי משפטים, ולא מן הנמנע כי לשם כך ירד לחצי משרה בשנים האחרונות במטרה להשלים את לימודיו, ובהצטרף להערכה סבירה לפיה לא מן הנמנע כי התובע צפוי בעתיד לעבוד במקצוע החדש אותו רכש, שהרי לא לחינם השקיע זמן ומאמץ רב בלימודי משפטים, לא ניתן כל הסבר מדוע פרש לגמרי ממערכת החינוך ולמצער, מהחינוך הרגיל שם עבד 11 שנה כמורה ומחנך. אשר על כן, לצרכי חישוב ראשי הנזק להלן, תילקח בחשבון נכות תפקודית בזהה לזו הרפואית בשיעור 36%

        עזרת זולת 

    93. הלכה פסוקה, כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, כאשר עזרה של בן משפחה אינה מזכה כדבר שבשגרה בפיצוי, ויש להוכיח כי חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. עקרון זה נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין וביניהם בע"א 103/82, גדיר נ' מ"י, [פורסם בנבו] המאוזכר בספרו של המלומד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית הוצאת תמר), בע"מ 416 : "אמת נכון הוא, שכאשר בן משפחה נקלע למצוקה יש לצפות מבן זוגו, ואולי אף מבני משפחה אחרים, לעזור ולסייע לו ככל יכולתם. כאשר עזרה זו אינה חריגה מבחינת היקפה ומהותה מהעזרה המושטת על ידי בן זוג אחד לרעהו או בין בן משפחה אחד למשנהו במהלך חיים היום יום על תהפוכותיהם, ייתכן שאז אין לתרגם זאת למונחים כספיים". הלכה זו בה נדרש: 'מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל בין בני משפחה' כדי לזכות בפיצוי חזרה על עצמה גם בענין פלונית" (רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (6.1.2015).

         

    94. ולענייננו, התובע לא טען כי העסיק עזרה בשכר וממילא לא הוכיח זאת, ואף לא הצביע על כך שקיבל עזרה ממאן דהוא המהווה מאמץ יוצא דופן המצדיק פיצוי. התובע זימן את אביו אשר בתצהירו מתאר עד כמה האב המסור תמך ועודנו תומך בתובע ומשפחתו תמיכה כלכלית למחייתם במהלך כל השנים שחלפו מאז האירוע לנוכח החלטתו לעזוב את מקצועו והכשרתו כמורה ולפרוש ממערכת החינוך. ברם כידוע, זה לא מסוג הנזקים בהם עוסק ראש הנזק של עזרת זולת בדיני הנזיקין. במובן הזה, התובע לא הוכיח דבר וחצי דבר לגבי צרכיו לעזרת צד ג' בחיי היומיום שלו בחלוף 9 שנים ממועד האירוע. אין זאת אלא כי הסכום בו נוקב התובע בסתמיות בסיכומיו (300,000 ₪) נטען בעלמא.

         

        הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות

    95. לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 742, זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו במסגרת קופת החולים בה הוא חבר וזאת מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1984. הפן השני של הלכה זו מחייב את הנפגע, למצות זכאותו לקבלת טיפול רפואי, במסגרת הרפואה הציבורית, ראה לעניין זה; ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ "ד מו (21) 456, 462.

    96. במקרה דנן, מדובר בנפגע עבודה שהוכר ככזה במל"ל. התובע זכאי למלוא הוצאותיו במסגרת זו, בכלל זה טיפולים נפשיים. התובע לא הצביע על כך שפנה למל"ל למיצוי זכויותיו והשבת הוצאות רפואיות כל שנשא בהן לטענתו בקשר לאירוע ולמעשה בחקירתו מאשר כי לא עשה דבר בנדון (עמ' 234-235 לפרוטוקול). הסכום בו נוקב התובע בסיכומיו (200,000 ₪) נטען אף הוא בעלמא.

         

        סיכום ראשי הנזק

    97. להלן גובה הפיצוי אותו מצאתי לנכון לפסוק לתובע בגין נזקיו בחזית מול הנתבע 5 בהתאם לבסיס שכר של 16,500 ₪ לגבי העתיד, נכות תפקודית זהה לזו הרפואית (36%) ובתוספת 12.5% פנסיה בהתאם לפסיקה כדלקמן:

        • הפסדי שכר לעבר משנת 2016 ועד היום+ פנסיה- עברו קרוב לתשע שנים=106 חודשים. הפיצוי יעשה רק עבור 94 חודשי עבר (בניכוי שנת 2020 בה השתכר אף למעלה משכרו כמורה) כדלקמן: 11,523 X 36% X 94 X 1.125=439,000 ₪.

          • הפסדי שכר לעתיד עד גיל 67 +פנסיה- 16,500 X 36% X 213.68 X 1.125=1,428,000 ₪.

          • עזרת זולת עבר ועתיד- 30,000 ₪ גלובלי לנוכח היעדר ראיה ושיעור הנכות.

          • הוצאות ונסיעות עבר ועתיד- 30,000 ₪ גלובלי (תאונת עבודה שמכוסה במל"ל/קופ"ח).

          • כאב וסבל- 200,000 ₪

          • סה"כ: 2,127,000 ₪+

          • בניכוי גמלאות מל"ל (נ.ע): 485,326 ₪-

          • סה"כ: 1,642,000 ₪.

             

            הוצאות ניהול ההליך כנגד הנתבעות

    98. התובע קיבל את יומו, טענותיו התבררו עד דק, נחקרו 14 עדים בתובענה זו, שלב ההוכחות התפרש על פני שתי ישיבות, ארך שעות ארוכות ויעידו על כך קלסרי הראיות והמוצגים שהוגשו מטעם הצדדים המונים מאות עמודים וכן פרוטוקול הדיון המונה כ- 450 עמודים.

         

    99. לנוכח התוצאה אליה הגעתי לפיה דין תביעתו של התובע להידחות כנגד הנתבעות 1,3,4,6 בכל הנוגע לעוולת הרשלנות ובשים לב לעלויות ההליך בגין בירור טענה זו, הריני פוסקת כי התובע יישא בהוצאות משפט שנגרמו לשלוש קבוצות הנתבעות בסך 30,000 ₪. (10,000 ₪ לכל אחת). אדגיש כי בפסיקת סכום זה עשיתי חסד לתובע, צעדתי כברת דרך לטובת התובע לנוכח מצבו ופסקתי על הצד המינורי ביחס להוצאות בפועל שנגרמו לנתבעות בגין ניהול ההליך.

         

    100. בנוגע לחזית מול הנתבע 5- הריני מחייבת את הנתבע 5 במלוא סכום פסק הדין כמפורט בסעיף 97 לעיל ובתוספת הוצאות משפט, אגרה ושכ"ט עו"ד בשיעור 20%+מע"מ.

          

    101. סכום פסק הדין, ישולם לתובע על ידי הנתבע 5 בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

          

    102. המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים ואל הנתבע 5 (לא מיוצג ולא הגיש כתב הגנה)

          

         ניתן היום, י"ג תשרי תשפ"ה, 15 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.