קצב נ' נחלת התלמוד ואח'

תביעה להשבת כספי תרומה בסך 100,000 ₪ שהעניקה התובעת לנתבעת 1.

1. אין מחלוקת שביום 1.5.19 התובעת מסרה לידי הנתבע 2 (להלן: מר בצון) שיק בנקאי על סך 100,000 ₪ לפקודת הנתבעת 1 (להלן: "הישיבה") והמיועד לה כתרומה. אף אין מחלוקת שהישיבה באמצעות מנהלה הנתבע 3 (להלן: מר מלאכי) נטלה את השיק מידי מר בצון, פדתה אותו, והשתמשה בכסף למטרת בניית בית כנסת.

    

   עם זאת הצדדים חלוקים האם ההסכמה שהתגבשה בין התובעת לבין הנתבעת באמצעות מר בצון היתה שהתרומה ניתנת בתנאי שהכסף ישמש לכתיבת ספר תורה על שמה של התובעת, כטענת התובעת; או שמא, כטענת הנתבעים, אמנם התובעת רצתה במקור שהכסף ישמש לכתיבת ספר תורה אולם מר בצון הבהיר לה שהוא אינו עוסק בכך ושהכסף ישמש עבור בניית בית כנסת, והתובעת הסכימה לכך. כן התעוררה מחלוקת האם התקשרות התובעת בהסכם התרומה נעשתה מחמת טעות והטעיה.

    

2. שאלה מקדמית הטעונה הכרעה היא מה מעמדו המשפטי של מר בצון, ובפרט – האם הוא פעל כשלוח מטעם הישיבה ביחס לתרומה.

   התשובה לשאלה זו היא כי מר בצון אכן פעל כשלוח של הישיבה לצורך גיוס תרומות. מנהל הישיבה מר מלאכי העיד (בעמ' 38 ש' 2-23) כי בשנים 2018-2019 הישיבה פנתה לכלל המתפללים בישיבה בעל פה ובכתב וביקשה מהם לפעול לגיוס תרומות לישיבה. מר בצון היה מבין האנשים שאכן פעלו לנוכח הצורך שנוצר וגייסו תרומות. עוד העיד מר מלאכי, כי כאשר מר בצון היה מגיע אליו עם תרומה, כפי שהגיע במקרה דנן, הוא סמך עליו לחלוטין, ולא שאל אותו דבר בעניין זה. כלומר, מבחינתו, ברגע שמר בצון מקבל תרומה עבור הישיבה, שקול הדבר לקבלת התרומה באופן ישיר על ידי הישיבה. לכך יש להוסיף שלמר בצון קשר אישי הדוק למדיי עם הישיבה, אף אם לא עבד בה באותה העת. מר בצון היה מורשה חתימה בישיבה כפי שעולה מדיווח העמותה לרשם העמותות בשנת 2019 (מר בצון טען שמדובר בטעות, אולם מדובר בטענה בעל פה כנגד הצהרת הישיבה בכתב, ולכן הדיווח הכתוב עדיף). אשתו של מר בצון הייתה העובדת היחידה בישיבה אשר קיבלה שכר בשנת 2019 (אף אם הייתי מקבל את טענת מר בצון כי בזמן התרומה היא הפסיקה את עבודתה לנוכח לידה, עדיין לפי הדיווח מדובר במי שעבדה באותה שנה במשך 7 חודשים בעמותה).

    

   כידוע, שליחות יכול שתוקנה "בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח... או בהתנהגות של השלוח כלפי אחד מהם" (סעיף 3(א) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, להלן: חוק השליחות). בענייננו ניתנה הרשאה למר בצון על ידי הישיבה לפעול לגיוס תרומות, הן במסגרת ההרשאה הכללית שניתנה למתפללים בעל פה ובכתב, והן בהתנהגות במסגרת קבלת התרומות הקודמות מידיו ונטילתן ללא כל בירור נוסף, ובפרט כשהדבר הוא על רקע קרבתו האישית לישיבה (לעניין הנסיבות שבהן מתגבשים יחסי שליחות, ראו למשל ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799, 815-816 [1994]).

    

   אכן, ב"כ העמותה אישר בהגינותו במענה לשאלותיי, כי אין מחלוקת שמר בצון פעל לגיוס תרומות בשליחות הישיבה, וכך גם באירוע דנא, אם כי הוא אינו בגדר "מתרים מקצועי" (עמ' 43 ש' 18-20).

3. משנמצא כי מר בצון פעל כשלוח של הישיבה לעניין תרומות, הרי שחלה עליו ועל הישיבה הוראות סעיף 1(ב) לחוק השליחות שלפיו "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייב ומזכה, לפי הענין, את השולח". מכאן, ההסכמה שהתגבשה בין התובעת לבין מר בצון לעניין התרומה, מחייבת ומזכה את הישיבה.

    

4. כעת יש להכריע, מה תוכן ההסכמה שהתגבשה בין התובעת לבין מר בצון לעניין התרומה, והאם ההתקשרות היא פרי טעות והטעיה. את ההסכמה יש לברר בהתאם למצגים האובייקטיביים של הצדדים איש כלפי רעהו, כפי שהיו מובנים על ידי אדם סביר בנעלי הצדדים. המועד הרלבנטי לסיכום, הוא מועד הפגישה בבנק ביום 1.5.19 שבה נכחו התובעת, מר בצון ואחותה של התובעת הגב' שוהם, ושיחת הצדדים לאחר היציאה מהבנק וכן ברכב של מר בצון, שבהלכה מסרה התובעת את השיק הבנקאי לידי מר בצון.

    

5. לאחר שבחנתי את הראיות ושמעתי את העדים מצאתי כי במקרה הטוב ביותר מבחינת הנתבעים, שבו אניח כי לא הייתה כל הטעיה ולא תרמית וכי אכן הצדדים התקשרו בהסכם מתנה על תנאי שהכסף ישמש לבניית בית כנסת - אזי מדובר בחוזה שמתקיימים לגביו כל יסודות הטעות כמובנה בסעיף 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) המורה כי: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה".

    

6. נקודת המוצא מבחינה כרונולוגית, לפי עדות מר בצון עצמו היא, שרצונה של התובעת לתרום עבור כתיבת ספר תורה הובהר לו על ידה בפגישה שהתקיימה מספר שבועות לפני הפגישה בבנק. לדבריו, באותה פגישה מקדימה, בנוכחותו ובנוכחות הגב' שוהם, אמרה לו התובעת שהיא "רוצה לעשות עם הכסף ספר תורה, שיהיה לעילוי נשמתה בעתיד ולאריכות ימים שלה עכשיו. זה מה שהיא ביקשה" (עמ' 33 ש' 23-24). לדבריו הוא הבהיר לה שהוא לא מתעסק בספרי תורה. במענה לשאלתי מה סוכם ואיך הפגישה הסתיימה, השיב כי הפגישה "הסתיימה בידידות גדולה, אבל אני לא זוכר אם היא אמרה משהו מיוחד על זה יותר. היא אמרה שהיא רוצה להציל את הכסף מאמנון [בנה] שגונב אותה" (עמ' 33 ש' 28-29). מר בצון העיד כי הוא לא זוכר האם באותה פגישה מקדימה, התובעת אישרה לו שהכסף יועבר לבניה במקום לספר תורה (עמ' 33 ש' 32).

    

   השלב הבא, לפי עדות מר בצון הוא, שגב' שוהם התקשרה אליו שיאסוף אותה ברכבו ושייפגשו ביחד עם התובעת בבנק. במענה לשאלתי האם הוא שאל אותה מה מטרת ההגעה לבנק ומטרת הוצאת הכסף הוא השיב: "לא שאלתי, זה היה ברור" (עמ' 34 ש' 20).

    

   לפי עדותו של מר בצון, הצדדים הגיעו לבנק, ובשלב זה התובעת שוחחה עם פקידת הבנק, והוא שמע חלק מהשיחה מהספסל שעליו ישב (עמ' 34 ש' 3-4). לדבריו, הוא הרגיש צורך לתווך את מה שהתובעת אומרת לפקידת הבנק, והוא אמר לפקידת הבנק, שהכסף מיועד לתרומה ל"איזה בית כנסת שאנו בונים" (עמ' 34 ש' 7-8). אעיר כי בהתאם לפרוטוקולים שערכו פקידות הבנק, אין זכר לאמירה שהכסף מיועד לבית כנסת. בהתאם לפרוטוקולים, שמטרתם היא לברר את מטרת הוצאת הכסף מהחשבון מאחר שהתובעת הינה אישה מבוגרת והוצאת הכסף תותיר אותה כמעט ללא כסף בחשבון (עמ' 11 ש' 11; עמ' 15 ש' 4) התובעת אמרה שמטרת הכסף היא כתיבת ספר תורה (עמ' 15 ש' 4-5, נספח א' לתצהירי התובעת). לכן אני מסופק אם אכן נאמר על ידי מר בצון לפקידה שהכסף מיועד לבית כנסת, שכן סביר להניח שאמירה כזו, שלאחר מכן התובעת סתרה אותה, הייתה נרשמת בדיווח. מכל מקום, אניח לטובתו שהוא אכן אמר זאת.

    

   בין כך ובין כך, לפי עדותו של מר בצון, לאחר שהצדדים יצאו מהבנק עם השיק הבנקאי על סך 100,000 ₪ בידיה של התובעת, הוא לא הסכים לקחת את השיק, אלא רק לאחר שהבהיר לתובעת שהוא לוקח את השיק אך ורק לצרכי בניית בית הכנסת, ולא לצורך כתיבת ספר תורה. כך למשל הוא העיד: "גם כשהיא קיבלה את השיק ונכנסה לרכב, והיא באה להביא לי אותו אמרתי לה אין לי מה לעשות עם זה, אם את רוצה ספר תורה אני לא מתעסק בזה. אני לא צריך את זה. אין לי מזה שום דבר...". במענה לשאלה "ואז מה?" השיב: "ואז היא אמרה – תעשה מה שאתה מבין, היא בירכה אותי ואין סוף דברים" (עמ' 30 ש' 16-21). בהמשך, במענה לשאלתי (בעקבות דבריו שלפיהם הוא לא הסכים לקחת את השיק) "כלומר, כאשר אתם יוצאים מהבנק, אתה מבין שהיא הוציאה את השיק הבנקאי עבור ספר תורה?" השיב מר בצון: "אני לא יודע, אני מבהיר – שאני לא לוקח את זה לשום דבר אחר, רק לבנייה כדי שלא יהיה טענות אליי אחרי כן" (עמ' 34 ש' 28-29). לדבריו, תשובת התובעת הייתה "תעשה מה שאתה מבין. אני סומכת עליך" (עמ' 34 ש' 23, וכן ראו בשורה 25 ששם הבהיר מר בצון שזו הייתה תשובתה בשיחה ברכב לאחר הפגישה בבנק).

    

   גם הגב' שוהם העידה שהיא זוכרת שהתובעת אמרה למר בצון "אני סומכת עליך, מה שאתה עושה זה בסדר" (עמ' 26 ש' 1-2, וראו גם שם, בש' 7, 15-16). העדה מיקמה את ההסכמה פעם באותה פגישה מקדימה ופעם בפגישה בבנק, אולם בד בבד העידה שהיא לא זוכרת במדויק את לוח הזמנים (עמ' 26 ש' 28, עמ' 27 ש' 31); וכן העידה שהאמירה הייתה כאשר "יצאנו בחוץ" שאז מר בצון אמר לתובעת "אני לא מתעסק בספרי תורה" (עמ' 27 ש' 2-3). אפשרות זו, שלפיה נושא מטרת התרומה עלה גם לאחר שהצדדים יצאו מהבנק, מתיישבת עם חלק מהאמור בעדות מר בצון, שלפיה לאחר שיצאו מהבנק הוא עדיין לא ידע האם התובעת מסכימה שהתרומה תיועד לבניית בית כנסת, במקום לכתיבת ספר תורה.

    

7. משילוב עדויות מר בצון עם עדות הגב' שוהם שהגישה תצהיר מטעם הנתבעים עולה, כי ה"סגירה" הסופית של תנאי התרומה נעשתה לאחר נטילת השיק הבנקאי על ידי התובעת כאשר הצדדים שוחחו מחוץ לבנק, והתובעת מסרה את השיק לידי מר בצון. מעדותם עולה כי באותו שלב מר בצון הבהיר לתובעת שנטילת השיק לא תיעשה עבור כתיבת ספר תורה כפי שביקשה התובעת במקור, אלא עבור בניית בית כנסת, ולדברי מר בצון התשובה הייתה "תעשה מה שאתה מבין. אני סומכת עליך". לדבריהם הם ראו בכך משום אישור, בפרט על רקע ה"הסבר" שניתן בדבר רצונה "למלט" את הכסף מבנה – הסבר שאף נתמך באמור בפרוטוקול שערכו פקידות הבנק.

    

   דא עקא, אף אם אקבל את העולה מעדויות אלה, קיים ספק מהותי האם התובעת הבינה והסכימה מדעת בעת מסירת השיק לידי מר בצון כי התשלום ישמש לבניית בית כנסת, במקום הרצון המקורי שהביעה שהוא לצרכי כתיבת ספר תורה על שמה כדי להבטיח לה אריכות ימים ולעילוי נשמתה.

    

   מר בצון עצמו לא העיד שהתובעת אישרה לו באופן מפורש שהוא יכול להשתמש בשיק לצרכי בניה, אלא רק כי אמרה לו שיעשה מה שהוא מבין, ושהיא סומכת עליו. גם הגב' שוהם הדגישה את האמירה "אני סומכת עליך".

    

   דברי התובעת במהלך הפגישה בבנק בשיחתה עם פקידות הבנק מלמדים באופן מובהק על רצונה שהכסף ישמש לכתיבת ספר תורה. כך עולה מהפרוטוקולים שערכו הן הפקידה הראשונה שהתובעת שוחחה עמה הגב' שוע והן הפקידה הבכירה יותר שהתובעת שוחחה עמה לאחר מכן הגב' קליין. בפרוטוקול שערכה גב' שוע נכתב כי ביום 1.5.19 התובעת "הגיעה עם אחותה ועוד מישהו שהציג עצמו כעובד סוציאלי, אך הוא עובד בישיבה שאליה היא רוצה לתרום את הכסף לכתיבת ספר תורה... הוסבר לה על ידי ועל ידי [גב' קליין] שלא תשאר יתרה בח-ן. אמרה שזה בסדר כיון שלא רוצה להשאיר לילדים (יש לה 2 ילדים)". בפרוטוקול שערכה גב' קליין בבוקר יום המחרת נכתב: "בהמשך לתיעוד של ליפז... הוסבר ללקוחה היטב שהדבר ישאיר אותה עם יתרה מועטה בחשבון, ואם תזדקק לטיפול תישאר בלי כספים. התעקשה שזהו רצונה. הסבירה כי בנה חי על חשבונה ומושך ממנה כספים באופן תדיר, וכי היא רוצה בעודה בחייה להכניס ספר תורה על שמה. השיחה נערכה בנוכחות הלקוחה בלבד, כאשר עובד הישיבה והאחות לא נכחו. התרשמנו כי היא צלולה ומבינה את רצונה". מדובר בסיכומי פגישה מזמן אמת, ומצאתי - לאחר שמיעת פקידות הבנק שהעידו מבלי להיטיב עם צד זה או אחר את הדברים כהווייתם בהתאם למיטב זכרונן - שניתן בהחלט להסיק במאזן הסתברויות שהם משקפים את עיקרי הדברים בפגישה.

    

   יוזכר שמר בצון אמר שהוא הבהיר בנוכחות הפקידה הראשונה הגב' שוע ובנוכחות התובעת, שהכסף ישמש לבית כנסת. כפי שניתן להיווכח, לאחר מכן וגם בשיחה עם הגב' קליין, התובעת עמדה על כך שמדובר בתרומה לספר תורה ושזה רצונה. דבר זה מחזק את המסקנה שלפיה התובעת לא הבינה שייעוד התרומה מבחינת מר בצון הוא לבניית בית כנסת, אף אם הדבר נאמר על ידו.

    

   זאת ועוד, התנהגות התובעת לאחר מתן התרומה, מלמדת אף היא על הבנתה שלפיה הכסף אמור לשמש לכתיבת ספר תורה. כפי שהעידה וכפי שהגב' שוהם אישרה, כשנה לאחר מתן התרומה, התובעת פנתה לגב' שוהם בשאלה מה קורה עם ספר התורה. הגב' שוהם השיבה לה: "את לא זוכרת שזה לא ספר תורה, את אמרת לו במפורש שאת סומכת עליו, וזה הולך לבנייה" (עמ' 26 ש' 15-16). עצם הבירור ביוזמת התובעת לאחר שנה, בדבר גורל ספר התורה, תומך באופן טוב למדיי באפשרות שלפיה התובעת לא הבינה שהכסף ישמש לבנייה ולא לספר תורה. יצוין שאין מחלוקת שהתובעת אישה מבוגרת, ולטענת הנתבעים עצמם כפי שציין ב"כ הנתבעים בסיכומיו, היא סבלה מקשיים מסוימים שהיו ניכרים כבר בעת מתן התרומה (מבלי לגרוע מכשרותה המשפטית ומיכולתה להבין לאחר שמסבירים לה היטב כפי שצוין על ידי הגב' קליין). נתונים אלה מחזקים אף הם את האפשרות שאף אם מר בצון אמר לתובעת שהכסף ישמש לתרומה לבניית בית כנסת, הדברים לא נקלטו על ידה באופן מספק, המשקף הבנה והסכמה מודעת שכך ייעשה.

    

8. בסופו של דבר, בבואי להחיל על המקרה מבחן של מאזן הסתברויות, קשה לומר האם התובעת בעת מתן התרומה, הבינה באופן מספק את דברי מר בצון שלפיהם הכסף לא ישמש לספר תורה אלא לבניית בית כנסת, או שמא טעתה וסברה לנוכח זאת ש"סמכה" על מר בצון, שהכסף ישמש לכתיבת ספר תורה כפי שהתכוונה מלכתחילה (אפשרות אחרת שאין לי צורך לדון בה היא שכלל לא התגבשו מפגש רצונות אובייקטיבי או גמירות דעת אצל הגב' בצון). לשם גיבוש מסקנה, יש לבחון באופן מדוקדק את חילופי הדברים בין השניים ואת האופן שבו נאמרו, ובכלל זאת את טיב הסברים שניתנו לתובעת על ידי מר בצון. ברם, אף אחד מהעדים לא יכול היה, באופן טבעי ומובן, לספק תמונה שלמה של חילופי הדברים הללו, שהתרחשו לפני שנים, ולא תועדו בכל דרך.

    

   נותרה אפוא עמימות עובדתית, באשר לשאלת הבנתה של התובעת את "התנאי" שהציב מר בצון לנטילת השיק – שהוא ישמש עבור בניה ולא עבור כתיבת ספר תורה. ברם, אין מדובר בעמימות ניטראלית שנובע ממנה שכפות המאזניים מעויינות. מדובר בעמימות שמקורה הינו באשמה של הישיבה, אשר אחראית בהתנהגותה ובמחדלה באשר לאופן גיבוש הסכם התרומה, לנזק ראייתי. הישיבה היא גורם המתפרנס מתרומות, ובעת הרלבנטית לדברי מנהל הישיבה, היא הייתה בתהליכים לקבלת אישור לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה. קיימים פערי כוחות מהותיים בין הישיבה, לבין התובעת, אישה מבוגרת שהייתה אז בת 81 וסבלה מקשיים שונים.

    

   סבורני כי בנסיבות שבהן ניצבת לפני הישיבה תרומה בעלת מאפיינים חריגים כבענייננו, קרי תרומה של סכום גבוה על ידי תורמת מבוגרת שאין לה היכרות קודמת עם הישיבה, מן הראוי שתפעל לעיגון הסכם התרומה בכתובים. כך בפרט כאשר מדובר בתורמת שביקשה במקור לייעד את התרומה למטרה ספציפית של כתיבת ספר תורה לכבודה (עניין זה היה ידוע הן למר בצון, ולדבריו הוא אמר זאת גם למנהל העמותה – עמ' 35 ש' 14). במידה שהתורמת אינה יודעת קרוא וכתוב כבענייננו, ניתן להסביר לה את הדברים ולבקש את חתימתה, ובמידת הצורך גם לתעד את ההסכמה בווידאו. אף אם הדבר אינו עולה לכדי חובה משפטית, קרי שבהיעדר הסכם בכתב אין תוקף להסכם, ודאי ובוודאי שיש למחדל זה הגורם לנזק ראייתי, משמעות ראייתית המצדיקה לזקוף את העמימות לחובת הישיבה (למהותו של הנזק הראייתי, ראו ג' שני, "הנזק הראייתי ו'עונשו': בשבחי מעבר מהמודל הקיים של העברת הנטל למודלים של מידתיות ואינדיקטיביות", משפטים מא 315 (2011)).

    

   אני ער לטענת הנתבעים שמר בצון אינו מתרים "מקצועי". אולם הוא שלוח של הישיבה, ודווקא בשל כך שהוא אינו מתרים מקצועי, מתחזקת חובת הישיבה הנהנית מהסכום והמדווחת עליו ועל מטרת התרומה בדיווח לרשם העמותות, לברר את הדברים ולא לסמוך "בעיניים עצומות" על הבנות שאפשר שהושגו ואפשר שלא בפגישה בין התורמת לבין המתרים. זאת, בין אם בקביעת הנחיות למתרים מטעמה, ובין אם בבירור עצמאי אשר ייערך על ידה, ואשר עד לסיומו לא תראה בהסכם התרומה כהסכם שהגיע לידי גיבוש וכריתה.

    

   במענה לשאלתי את מנהל הישיבה - האם כעמותה מסודרת המדווחת לרשם העמותות, כולל דיווח על תרומות ועל מטרתן, היא אינה דואגת לתיעוד בכתב בנסיבות של תרומה משמעותית מאדם זר – הוא השיב שהוא לא הרגיש צורך לשאול מאחר שמר בצון נאמן עליו וכן אמר: "אני לא שואל, אני לא אדם מסוקרן ולא שואל שאלות את אף אחד. באים אליי המון אנשים עם כל מיני דברים, אני לא שואל שאלות מה שלא מערבים אותי, אני לא שואל" (עמ' 38 ש' 29-31). אין לקבל דרך התנהלות מעין זו, השקולה לעצימת עיניים, כאשר מדובר בעמותה החבה בחובת דיווח לרשויות בנוגע לתרומות ולמטרתן. לענייננו חשוב, כי יש בהם כדי להמחיש את ההצדקה להטיל את האחריות לעמימות העובדתית על כתפי הישיבה.

    

   המסקנה המתונה ביותר העולה לנוכח דוקטרינת הנזק הראייתי בענייננו היא, שהתובעת לכל הפחות טעתה בעת ביצוע התרומה, וכי היא לא הבינה שהתרומה תשמש לבניית בית כנסת במקום שתהא תרומה על תנאי שייכתב ספר תורה על שמה, כפי שביקשה ורצתה.

    

9. הטעות של התובעת היא טעות יסודית. התנהגותה לאחר שהתגלה לה שהתרומה לא משמשת לכתיבת ספר תורה, שכללה את בקשתה למעורבות של בנה (שעמו היא הייתה ביחסים לא טובים לטענת הנתבעים) ופניות להשבת הכסף, כמו גם דבריה במהלך ניהול ההליך המשפטי שבהם היא חזרה שוב ושוב על כך שנתנה כסף לספר תורה ולא לבית כנסת, ממחישים באופן מובהק כי אילו הייתה מבינה שהכסף לא ישמש לכתיבת ספר תורה, היא לא הייתה תורמת אותו.

    

10. הישיבה צריכה הייתה לדעת הן על הטעות והן על יסודיות הטעות (לכן אין צורך לדון באפשרויות השונות בפסיקה ובספרות לעניין זה). כאמור לעיל, בנסיבות העניין, מדובר בתרומה בעלת מאפיינים חריגים, אשר חייבו את הישיבה לברר באופן פוזיטיבי ומפורש מהו רצונה של התובעת, בעת גיבוש ההסכמות. אילו הייתה עושה כן (בין באמצעות מתן הנחיות למתרים, ובין באמצעות נוהל שהסכם התרומה לא מתגבש עד לבירור עצמאי מטעמה) הייתה מגלה כי התובעת לא מעוניינת שכספה ישמש לבניית בית כנסת ו"ייבלע" בתוך מאות אלפי הש"ח הנחוצים לכך, אלא מבקשת כתיבת ספר תורה על שמה "שיהיה לעילוי נשמתה בעתיד ולאריכות ימים שלה עכשיו" כדברי מר בצון.

     

11. משהוכחו טעות יסודית שבעקבותיה התקשרה התובעת בחוזה התרומה, וידיעת הנתבעת על כך, הרי שבהתאם לסעיף 14 לחוק החוזים, התובעת רשאית לבטל את החוזה, כפי שאכן עשתה בפניותיה לנתבעת בטרם הגשת הליך המשפטי.

     

12. לנוכח הביטול "חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה" (סעיף 21 לחוק החוזים). התובעת לא קיבלה דבר. ה"תנאי" של בניית בית כנסת העשיר רק את הישיבה (או את הגורם המשתמש בבית הכנסת או שהוא הבעלים או השוכר של המבנה, ולא את התובעת. הישיבה קיבלה את סכום התרומה, ועליה להשיב אותו לידי התובעת. את השערוך יש לבצע החל ממועד הכספים, ולא ממועד הביטול (ראו, לעניין שערוך ההשבה בביטול מתנה על תנאי - ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו04) 57, 67 [1982]).

     

13. לא מצאתי כי התובעת הוכיחה חבות אישית של הנתבעים 2 ו- 3. במעמד הסיכומים שאלתי את ב"כ התובעים מהי העילה האישית נגדם. ביחס לנתבע 3 נמסר ש"הוא בעצמו זו העמותה" וכי הוא התעשר מהתרומה. ברם, הנתבע 3 הינו מנהל העמותה, ואף אם הוא פועל בישיבה אשר בזכות התרומה הסתיימה בניית המבנה, הדבר אינו יוצר אצלו התעשרות אישית המחייבת אותו בהשבה. בהיעדר טענה לאחריות אישית מחמת רשלנות, לא אוכל לבדוק עילה זו. לעניין הנתבע 2 נטען כי הוא הפר את הסכם, וביצע כלפיה תרמית. אולם, איני סבור שכך הוכח. עדות הגב' שוהם שבעיקרה הייתה מהימנה עליי (בכפוף לכך שלא ניתן היה להתבסס על עדותה ביחס לפרטים המדויקים של חילופי הדברים ושל מועדיהם, ולכן לא ניתן לבסס על פיה הבנה של התובעת את מצב הדברים) בשים לב לאופן מסירתה, במתינות, ולכך שלא נראה שיש לה אינטרס להיטיב עם צד אחד על חשבון צד אחר – העידה אף היא שהתובעת אמרה למר בצון שהיא סומכת עליו. מר בצון שגה כאשר לא בירר באופן פוזיטיבי ומפורש את עמדת התובעת לנוכח נסיבותיה, וכאשר לא דאג לגבותה בראיות מזמן אמת, אולם איני סבור שהוכח שהוא פעל מתוך כוונת זדון. התובעת לא טענה לחיובו ברשלנות, ואף לא לחיובו בהתאם להוראות חוק השליחות, ולפיכך אין צורך לבדוק עילות אלה. מובן שאין באמור בכדי להכריע באשר לעילה של עשיית עושר ולא במשפט כלפי כל גורם אחר שהתעשר מהתרומה, כגון הבעלים או השוכר של מבנה בית הכנסת שהושלם בזכות תרומת התובעת.

     

14. באופן דומה, לנוכח הממצא שלפיו מדובר בטעות של התובעת, איני סבור שהוכחה זכאות לקבלת פיצויים בגין נזק לא ממוני.

     

15. סוף דבר: התביעה מתקבלת בעיקרה, נגד הנתבעת 1 בלבד, והיא נדחית ביחס לנתבעים 2 ו- 3. הנתבעת 1 תשיב לתובעת סך של 100,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד העברת התשלום ביום 1.5.19 ועד למועד ההשבה בפועל. לסכום זה יתווספו הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪ בשים לב למשאבים הסבירים שנדרשו לבירור התיק עד תומו, ולנוכח התוצאה שאליה הגעתי. הנתבעים 2 ו- 3 אינם זכאים לקבלת הוצאות מהתובעת, בשים לב לאמור לעיל ולמעורבותם במצב הדברים שנוצר.

     

    הסכום ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא ריבית פיגורים כחוק החל באותו מועד ועד למועד התשלום בפועל.

    זכות ערעור כדין.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

    ניתן היום, כ' תשרי תשפ"ה, 22 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.