פלוני נ' תייסיר א.ט בניה ופיתוח בע"מ ואח'

לפני תביעה בגין תאונת עבודה שאירעה לתובע, יליד X/X/1997, ביום 17/03/2020. התביעה הוגשה כלפי הנתבעת 1, מעסיקתו של התובע, ששימשה באותה עת כקבלן ראשי באתר הבניה, הנתבעת 2, מזמינת העבודה והנתבעת 3, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, שביטחה את שתי הנתבעות בפוליסת חבות מעבידים. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה התביעה כנגד הנתבעת 2 תימחק כך שנותרו רק הנתבעת 1, היא המעסיקה (להלן: "הנתבעת") והנתבעת 3, היא המבטחת.

אופן קרות התאונה והאחריות לה

על פי האמור בתצהיר התובע ועדותו בפני, התובע עבד כטפסן בשירות הנתבעת 1 באתר בניה ברמת גן כאשר מנהל העבודה מטעם הנתבעת ביקש כי יבנה פיגום שיעמוד במקביל לתבנית אלומיניום שגובהה היה כשלושה עד ארבעה מטרים. לטענת התובע, הפועל שסייע לו בהכנת הפיגום הלך להביא חומרים והוא עצמו טיפס על תבנית האלומיניום שהיא תבנית עם שלבים כשל סולם ששלביו בעומק 10 ס"מ וצמודים לגב התבנית ולפתע איבד את אחיזתו, נפל מגובה וחולץ בעזרת עובדים אחרים באמצעות עגורן (כך בסע' 3 לתצהיר התובע וכן עמ' 3 שו' 1 - 28 לפרוטוקול ישיבת ההוכחות מיום 27/10/24; להלן: "הפרוטוקול").

בטופס ב/ל 250 החתום על ידי מנכ"ל הנתבעת, מר תייסיר טאטור נרשם בתיאור התאונה כדלקמן: "לדבריו בזמן עבודה נפל מפיגום בגובה 3 מטר". (נספח א' לתצהיר התובע). על פי עדות התובע – הוא נפל כאשר טיפס על תבנית אלומיניום ולא על פיגום. לא הובאו בפני ראיות מטעם הנתבעת לפיהן יש לבכר את טענת הנתבעת כי התובע נפל מפיגום מה גם שהנתבעת הודתה למעשה בסיכומיה כי התובע נפל מתבנית אלומיניום ולא מפיגום.

התובע החל בעבודתו אצל הנתבעת בספטמבר 2019. התאונה מושא התביעה התרחשה כשנה וחצי לאחר תחילת עבודתו אצל הנתבעת. התובע עבד כפועל בניין וכתפסן מגיל 19 בחברות בניה שונות (ראו תשובת התובע בעמ' 4 שו' 17-18 לפרוטוקול וכן ראו דוח רציפות הביטוח- נספח 3 לתיק המוצגים של הנתבעת).

לטענת התובע, הוא מעולם לא קיבל הדרכה לעבודה בגובה אצל הנתבעת, ואף לא אצל מעסיקיו הקודמים. יתר על כן, לטענת התובע לא סופקו לו אמצעי טיפוס לצורך בניית הפיגום כגון סולם ייעודי ולא סופקה לו רתמה או ציוד בטיחות אחר למניעת נפילה מגובה (סע' 3 לתצהיר התובע). התובע העיד כי הוא לא ראה סולם באתר ולא היו רתמות באתר והנוהג היה שלצורך בניית הפיגום היה צורך לטפס על התבנית (עמ' 4 שו' 9 – 13 לפרוטוקול).

הנתבעת לא הביאה כל ראיה התומכת בטענתה כי התובע קיבל הדרכות בגובה או שסופק לו ציוד מגן או ציוד ייעודי אחר.

מעביד חב בחובת זהירות מושגית כלפי עובדיו, הן על פי החוק והן על פי הפסיקה. על המעביד ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות בטוחות לעבודה. כמו כן על המעביד חלה החובה להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני הסיכונים הטמונים בעבודה וכן לפקח אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים. ראו האמור בת"א (שלום ת"א) 30231-02-12צ'ן יונג נ' חסון גשר כוח אדם בע"מ (נבו 09.09.2015) , ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף [פורסם בנבו] (2011).

חובת המעביד לנקוט באמצעי זהירות ובטיחות ולהנהיג שיטות עבודה בטוחות מפורטת בפקודת הבטיחות בעבודה, בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח - 1988, ובתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) תשנ"ז-1997. בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים) תשנ"ט-1999, קבועה החובה למסור לעובד מידע בדבר הסיכונים הקיימים בעבודה ולהדריכו. המעביד אינו יוצא ידי חובתו אך מעצם אספקת האמצעים המגנים והעברת ההדרכה. עליו לפקח על בצוע ומלוי כראוי של ההנחיות (ראו ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592).

על המעביד להדריך את העובדים בנהלי עבודה ברורים ובטוחים והוא אינו רשאי להניח כי העובד ינקוט מיוזמתו אמצעים למניעת תאונות. המעביד צריך להניח שהעובד עשוי להתרשל ועליו ליצור סביבת עבודה שתקשה על ההתרשלות (ראו ת"א (שלום ת"א) 30231-02-12צ'ן יונג נ' חסון גשר כוח אדם בע"מ (נבו 09.09.2015); (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415).

על פי עדות התובע לא סופקו לו אמצעי הגנה נדרשים לעבודה בגובה. הנתבעת לא הביאה כל ראיה לפיה התובע עבר הדרכות בטיחות לרבות הדרכה לעבודה בגובה או ראיה לפיה סופק לתובע ציוד מגן. אין חולק שאף אם היו הנחיות לעבודה בטוחה, שהתובע לא שעה להן, הרי לא היה שום סוג של פיקוח על עבודת התובע בעת התאונה. לפיכך אני קובעת כי פגיעתו של התובע בתאונת העבודה מיום 17/03/2020 הוכחה וכי מעבידתו נושאת באחריות לפגיעה זו בגין התרשלות ואי עמידה בתנאים הקבועים בחוקי העבודה שפורטו לעיל.

אשם תורם

לטענת התובע אין להשית עליו אשם תורם כלל שכן הוא פעל בהתאם להוראות שקיבל ואף לא נטען כלפיו שפעל בניגוד לנהלי העבודה.

הנתבעת טענה כי יש לראות בתובע שעד יום התאונה עבד כשנה וחצי בשירות הנתבעת וכארבע שנים כפועל בניין וכטפסן- עובד מיומן. לטענת הנתבעת, התובע התרשל הן בכך שלא השתמש בסולם שהיה באתר לצורך הטיפול או באמצעי המגן שסופקו לו.

לא הוכח כי התובע נהג בניגוד לנהלים, שכן כלל לא הוכח שהיו נהלי בטיחות שהועברו לעובדים. על פי האמור בפסיקה, כאשר העובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שיצר סיכון כתוצאה מהחלטתו, ניתן לייחס לעובד אשם תורם (ראו: ע"א 435/85מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי (פרחן), מא(4) 524 (1987). מחד אכן מדובר בעובד מנוסה ומאידך לא הוכח שהתובע נהג בניגוד לנהלים. המעביד צריך להניח שהעובד עשוי להתרשל ועליו ליצור סביבת עבודה שתקשה על ההתרשלות ובמסגרת זו, לספק אמצעי הגנה ולאכוף את השימוש בהם אולם לא הוכח שכך נעשה. לאור האמור, אני קובעת כי אין מקום לייחס לתובע אשם תורם.

שאלת הנזק

נכותו הרפואית של התובע

ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים איכילוב בת"א, שם אובחן כי הוא סובל מפריקה קדמית בכתף שמאל. בוצע שחזור לפריקה והתובע שוחרר עם מתלה ליד שמאל.

מומחה מטעם התובע, ד"ר פריימן, קבע כי נכותו הצמיתה של התובע עומדת על שיעור של 10% בגין הגבלות תנועה בכתף שמאל ומצב הכתף לאחר פריקה לפי סע' 35(1)ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז- 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי").

מומחה הנתבעת, ד"ר מרדכי קליגמן, קבע כי נכותו הצמיתה של התובע עומדת על שיעור של 5% שכן מדובר בהגבלות תנועה קלות ללא קרע של השרוול המסובב ולאור העובדה שלא הודגמה פריקה נוספת מאז התאונה.

נוכח הפערים בין חוות דעת הצדדים, מונה ד"ר אבי שזר כמומחה בית המשפט. ד"ר שזר קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 10% עקב נזק לכתף שמאל עם פגיעה במנגנוני היציבות של הכתף, כאשר במצב כזה קיים סיכון מוגבר לפריקות חוזרות, אם כי עד עתה לא אירעה פריקה נוספת וכי ישנה הגבלה קלה בתנועות. ד"ר שזר קבע את הנכות לפי הפעלה חלקית של סע' 41(1) א' לתקנות הביטוח הלאומי, שהוא סעיף העוסק בפריקות חוזרות. כמו כן קבע ד"ר שזר נכויות זמניות: אי כושר לעבודה במשך 3 שבועות, שלושה שבועות נוספים נכות זמנית בשיעור 50% ולאחריהם נכות זמנית בשיעור 30% עד ארבעה חודשים מהפציעה.

התובע הפנה לד"ר שזר שאלות הבהרה לעניין שיעור הנכות המקסימלי וסבירות הפריקות ובתשובה ציין ד"ר שזר כי בגילו של התובע קיימת סבירות של 80% להחזר פריקות ושיעור הנכות המקסימלית עומד על 30%. עוד ציין ד"ר שזר כי במצבו של התובע ככל שיסבול מפריקות חוזרות שיעור הנכות יעמוד על 20%.

לטענת התובע, יש להתייחס לסבירות הגבוהה שציין ד"ר שזר באשר לאפשרות לפריקות חוזרות. לטענת הנתבעת, ד"ר שזר השתמש בסעיף לא נכון לקביעת הנכות- שכן הוא השתמש בסעיף המתייחס לפריקות חוזרות, והיה עליו להשתמש בסעיף 35(1)ב' לתקנות הביטוח הלאומי ולהפעילו באופן חלקי, וזאת כיוון שלתובע לא היו פריקות חוזרות והמגבלה בתנועה היא קלה מאד.

התובע פנה בתביעה למוסד לביטוח לאומי.

המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה וקבע כי התובע היה באי כושר לעבודה עד יום 15/06/2020. לאחר תקופת אי הכושר נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 10% והחל מיום 01/12/2020 נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הפגיעה והמגבלות בתנועת הכתף.

לא מצאתי לנכון לסטות מהנכות אותה קבע ד"ר שזר בחוות דעתו, אשר גובתה בהסברים הן בחוות הדעת והן בתשובות לשאלות ההבהרה ואף עולה בקנה אחד עם הנכות שנקבעה במוסד לביטוח לאומי. נכותו הרפואית של התובע עומדת אם כן על 10%.

גריעה מכושר ההשתכרות והנכות התפקודית

הנכות התפקודית נקבעת על ידי בית המשפט בהתאם לראיות ולכלל הנסיבות הרלבנטיות לנפגע ולהשלכות שיש לפגיעה על תפקודו ועיסוקו ( ראות"א (שלום חי') 43803-12-15ס' א' ר' נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ(נבו 10.05.2021)  וכן  רשות הטבע והגנים נ' שוקרון(17.03.2013). לעתים ישנה חפיפה בין הנכות הרפואית לזו התפקודית, אך ישנן פעמים בהם בית המשפט יגיע למסקנה כי בנסיבות המקרה, עולה הנכות התפקודית על הרפואית, או ההיפך (ע"אאררט נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 700 (1986);  ע"א 4919/09 עזאם נ' בר (14.6.2011)). על השיקולים שיש לשקול בעת קביעת הנכות התפקודית, עמד בית המשפט העליון, בין השאר, בע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, פסקה 8 (25.7.2010), שם נקבע כי כאשר בית המשפט נותן דעתו על הנכות התפקודית יש להתחשב בנסיבות הפרטניות של הנתבע- משמע, עיסוקו, השכלתו, גילו ומידת ההשפעה של הנכות הרפואית על היכולת לשוב ולעסוק באותו מקצוע ובאותו מקום עבודה בו עבד עובר לתאונה.

לטענת התובע יש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 15% הן כיוון שהוא עובד בעבודת כפיים והן עקב הסכנה לפריקות חוזרות שעלולות להתרחש ובמקרה כזה נכותו הרפואית תעמוד על 20% לפי קביעת המומחה.

לטענת הנתבעת, נכותו הרפואית של התובע אינה בעלת היבט תפקודי, מה גם שהתובע סבל משבר בפרק יד ימין עקב נפילה במדרגות מיום 04/06/2021. השבר הצריך ביצוע ניתוח עם קיבוע פנימי, ולטענת הנתבעת לאירוע זה יש השלכה גדולה יותר על תפקודו של התובע מאשר לתאונה מושא התביעה. עוד טוענת הנתבעת כי ככל שיש לתובע הפסדי שכר בשנים מאז התאונה, הם קשורים לתאונה הנוספת שעבר ביוני 2021.

על פי האמור בספרו של אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים- תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים (מהד' 5 2020, עמ' 585-586): הן הנכות הרפואית והן הנכות התפקודית משמשות את בית המשפט בבואו לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, כאשר השאלה הצריכה תשובה היא שאלת הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע. פעמים ניתן לקבוע זאת על פי נתונים שמוגשים לעניין הגריעה מכושר ההשתכרות ואז בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות בלי שיידרש לקבוע את שיעור הפגיעה התפקודית ופעמים, קביעת הנכות התפקודית יכולה לשמש כלי עזר לקביעת הפסד כושר ההשתכרות. בהיעדר נתונים שיהיה בהם כדי לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות, בשל התאונה, עשוי שיעור הנכות הרפואית לשמש מודד מכריע לקביעת מידת הפגיעה בכושר ההשתכרות של הנפגע. במקרה כזה חוזרת למקומה החזקה שכושר ההשתכרות נפגע כשעור אחוזי הנכות הרפואית.

על פי דו"ח רציפות הביטוח ותלושי השכר שהוגשו עולה כי התובע לא עבד לאחר התאונה במשך שמונה חודשים אולם לאחר תקופה זו שב לעבוד אצל הנתבעת ושכרו לא נפגע.

על פי נתוני המוסד לביטוח לאומי, שכרו הרבע שנתי של התובע עובר לתאונה עמד על סך של 23,872 ₪, משמע שכר חודשי ממוצע בסך של 7,957 ₪. בשנת 2021 התובע עבד תשעה חודשים- שכן לא עבד כשלושה חודשים לאחר התאונה הביתית מיוני 2021- והשתכר שכר שנתי בסך 51,197 ₪, משמע, שכר חודשי ממוצע בסך 5,688 ₪. בשנת 2022 שכרו השנתי של התובע עמד על סך של 90,437 ₪ כך ששכרו החודשי הממוצע עמד על סך של 7,536 ₪. עולה אם כך ששכרו של התובע ירד בשיעור של 5% בשנת 2022 ביחס למשכורתו לפני שתי התאונות- התאונה מושא התביעה ממרץ 2020 והתאונה מיוני 2021.

לאור האמור אעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעור נכותו הרפואית, אולם באשר לגריעת כושר ההשתכרות אעמידה על 65% מהנכות הרפואית לאור העובדה שהתובע ממשיך לעבוד וגם הירידה במשכורתו פחותה משיעור הנכות (ראו לעניין זה גם האמור בת"א (מחוזי חי') 13819-12-20פלוני נ' המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול")(נבו 11.8.2024)).

הפסדי שכר לעבר

לאחר התאונה התובע היה באי כושר לעבודה במשך שלושה חודשים. בתום תקופת אי הכושר נקבעה לתובע במוסד לביטוח לאומי נכות בשיעור 10%, זאת בדומה לקביעותיו של ד"ר שזר, אולם המוסד לביטוח לאומי הכיר בתובע כנכה נזקק עד יום 30/11/2020. לאור קביעת המוסד לביטוח לאומי באשר לעובדה שהתובע לא יכול היה לעבוד במשך כשמונה וחצי חודשים לאחר התאונה- יינתן פיצוי מלא בתקופה זו.

הפסדי התובע בתקופה זו עומדים על סך של 82,450 ₪ על פי החישוב הבא:

משכורתו של התובע עמדה על סך של 7,957 ₪ ביום התאונה, בהצמדה להיום, עומד סכום זה על 9,700 ₪.

9,700 ₪ * 8.5 חודשים (מיום 17/03/2020 עד יום 30/11/2020) = 82,450 ₪

מדצמבר 2020 ועד היום חלפו 47 חודשים- כיוון שישנה ירידה בשכר של התובע- גם אם חלקה קשורה לתאונה הנוספת שעבר ביוני 2021, אחשב את ההפחתה על פי שיעור של 65% מחישוב אקטוארי- שכן הירידה בשכר- כפי שעולה מהנתונים הוא בשיעור 5%.

9,700 ₪ * 10% * 47 חוד' * 65% = 29,633 ₪

הפסדי השכר של התובע לעבר עומדים על סך של 112,083 ₪.

הפסדי שכר לעתיד

התובע כיום בן 27 ונכותו הרפואית עומדת על שיעור של 10%.

לטענת התובע יש לחשב את הפסדי השכר לעתיד על פי בסיס השכר הממוצע במשק וזאת כיוון שהוא נפגע בגיל 23, עוד טרם שביסס את דרכו התעסוקתית.

על פי הפסיקה, נקודת המוצא היא שלגבי קטינים ואנשים צעירים שמסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, יש לערוך את חישוב אבדן כושר ההשתכרות על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק (וראו לעניין זה. ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, ס(3) 13 (2005) וכן ע"א 267/12סרגי דוידנקו נ' הפול - המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ(נבו 02.07.2012). התובע היה בן 23 טרם התאונה ואין לומר כי מסלול עבודתו התגבש, שכן עבד כארבע שנים בלבד מאז סיים את בית הספר התיכון. לפיכך, ומשלא נסתרה, חלה בעניינו הלכת רים אבו חנא ובסיס שכרו של התובע יהיה על פי השכר הממוצע במשק נכון להיום על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, העומד על סך של 13,300 ₪ ברוטו.

על פי חישוב שכר ממוצע במשק (13,300), בהכפלה בשיעור הנכות (10%) במקדם ההיוון עד גיל 67 (278.79) , ובהכפלה ב- 65% מהחישוב האקטוארי, הפסדי השכר בעתיד עומדים על סך של 241,017 ₪

הפסדי פנסיה

הפסדי הפנסיה עומדים על סך של 44,137 ₪.

(סך ההפסדים 353,100 ₪ * 12.5% )

הוצאות ועזרת צד ג'

התובע ביקש פיצוי בגין הוצאות ועזרת צד ג' שניתנה לו על ידי בני משפחתו. לטענת הנתבעת יש לדחות את הטענות שכן לא הוכחו הוצאות והתובע אף העיד שלא שילם בגין עזרת צד ג'.

לאור העובדה שמדובר בפציעה בכתף, אניח כי למרות העדר ההוכחות, לתובע היו הוצאות מסוימות וכי נזקק לפחות בחודשים הראשונים לעזרה ולהוצאות רפואיות.

אני מעריכה על דרך האומדנה את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 15,000 ₪.

כאב וסבל

התובע מבקש בראש נזק זה פיצוי על סך 100,000 ₪ ואילו הנתבעת טוענת כי אין לפצות יותר מסך של 40,000 ₪.

אני פוסקת פיצוי בסך של 50,000 ₪.

ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי

על פי פירוט התשלומים מהמוסד לביטוח לאומי, התובע קיבל סך של 57,989 ₪ בגין גמלאות נכות זמנית ומענק נכות צמיתה וסך של 17,264 ₪ בגין דמי פגיעה. סכום תגמולי הביטוח הלאומי בתוספת ריבית והצמדה להיום מיום התשלום עומד על סך של 92,805 ₪.

סיכום נזקי התובע

כאב וסבל 50,000 ₪

הפסדי שכר לעבר112,083 ₪

אבדן כושר השתכרות לעתיד241,017 ₪

הפסדי פנסיה44,137 ₪

עזרת צד ג' והוצאות לעבר ולעתיד15,000 ₪

סה"כ 462,237 ₪

ניכוי גמלאות המל"ל92,805 ₪ -

סה"כ לאחר ניכויים369,432 ₪

על הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 369,400 ₪ ועל סכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ, החזר חוות דעת התובע, החזר חלקו של התובע בחוות דעת מומחה בית המשפט והחזר אגרה ע"ס 710 ₪.

ניתן היום, כ"ח תשרי תשפ"ה, 30 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.