עזיז ואח' נ' עזרה ובצרון חברה לשכון בע"מ

התובעים חכרו את ביתם מהנתבעת לפני למעלה מ-40 שנים, אך עד למועד זה לא בוצע רישום של העסקה. לאחר שביקשה הנתבעת לרשום את זכויות התובעים בפנקס המקרקעין, נחלקו הצדדים אשר לטיב הרישום. לפי גרסת הנתבעת, לתובעים הוחכרה דירה אחת בבניין, וכך על הרישום לשקף. לדבריה, אמנם בעבר נחלקה אותה דירה לשתי דירות נפרדות, אך אלו אוחדו לדירה אחת בסמוך למסירת החזקה בה לידי התובעים. התובעים, לעומת זאת, עומדים על כך שרכשו זכויות חכירה בשתי דירות נפרדות, בהפרש של מספר חודשים זו מזו, והם שחיברו ואיחדו אותן לדירה אחת בהמשך. משכך, עותרים הם לרישום זכויות חכירה בשתי דירות בבניין בו הם מתגוררים.

השאלות שצריכות הכרעה אפוא הן, אם התובעים חכרו מהנתבעת דירה אחת או שתיים, וכיצד על העסקה להתבטא במרשם.

רקע ותמצית טענות הצדדים

1. מאז שנת 1955 חוכרת הנתבעת מעיריית תל אביב בחכירה ראשית את המקרקעין הידועים כחלקה 59 בגוש 7098 והבניין המצוי עליהם (להלן: "המקרקעין", "הבניין"). בתוך כך, החכירה הנתבעת את הדירות שבבניין לדיירים שונים בחכירת משנה, וביניהם התובעים.

2. בשנת 1979 התקשרו התובעים עם הנתבעת, ומאז הם מתגוררים בבניין. לשלמות התמונה יצוין, כי הבניין טרם נרשם כבית משותף בפנקס הבתים המשותפים, וכך גם לא נערך רישום של זכויות התובעים.

3. לטענת התובעים ביום 1.4.1979 הם רכשו זכויות וקיבלו לחזקתם דירת חדר בבניין (להלן: "דירה 27"), וכעבור מספר חודשים, ביום 1.9.1979, דירת חדר נוספת (להלן: "דירה 28"). אלא שלפי גרסתם, הסכמי החכירה שנחתמו בשעתו – אבדו. התובעים מוסיפים כי לימים חיברו הם את שתי הדירות, ללא היתר.

   בחלוף כארבעה עשורים, בשנת 2018, נחתם בין הצדדים הסכם ולפיו התובעים חוכרים מהנתבעת בחכירת משנה – דירה אחת. אלא שלשיטת התובעים "הם לא הבינו על מה הם חותמים", ולא בדקו "בציציות" את פרטי ההסכם.

   אגב הליכי הרישום של הבניין כבית משותף, נודע לתובעים כי הנתבעת מתייחסת לשתי הדירות שחכרו – כדירה אחת בלבד. מכאן התביעה, בגדרה, כנזכר, עותרים הם לרישום זכויותיהם בשתי דירות נפרדות. הובהר, כי מלכתחילה נבנו בבניין 29 דירות, וזאת בניגוד להיתר שאִפשר הקמת 28 דירות בלבד. לטענת התובעים, הנתבעת כעת מבקשת "להכשיר את השרץ" של חריגה מההיתר וזאת תוך פגיעה בהם באמצעות החסרת דירה ממצבת זכויותיהם. יוער כי ברקע לתביעה עומד הליך "פינוי-בינוי" שמקודם בבניין. התובעים עומדים על כך שרישום זכויותיהם בדירה אחת ולא בשתיים, יפגע בתמורות להן הם יהיו זכאים בפרויקט.

4. גרסתה של הנתבעת אשר לאירועים היא שונה. לדבריה, דירת התובעים היוותה יחידת דיור אחת כבר בסמוך למסירת החזקה בה לידיהם, כך שמלכתחילה הוחכרה להם דירה אחת בלבד. טענתם, כי חכרו שתי דירות וחיברו אותן בהמשך הדרך אינה נכונה. לדידה "אין כל קשר בין מצבה הקודם של הדירה – שתי יחידות דיור שהושכרו לדיירים מוגנים – לבין הדירה אותה ביקשה להחכיר לתובעים בשנת 1979".

   עוד נאמר, כי הטענה לפיה נחתמו הסכמי חכירת משנה ואבדו – אינה נכונה. לפי גרסת הנתבעת, במהלך כל השנים משנת 1979 ועד לשנת 2018 לא נחתם חוזה חכירה. זאת מאחר שהתובעים לא שילמו דמי חכירה ראשוניים, חרף הפצרות הנתבעת.

   יודגש, כי המחלוקת בין הצדדים היא רישומית גרידא (דירה אחת או שתי דירות), ואינה מתייחסת לשטח הפיזי בו מחזיקים התובעים בבניין.

   אתייחס לטענות אלו ואחרות בגוף הדיון להלן.

   דיון והכרעה

5. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולראיותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה, בעיקרה, להתקבל. לאחר שקילת מכלול הראיות שהוצגו, סברתי כי גרסת התובעים לפיה הוחכרו להם שתי דירות בבניין - הוכחה ברמה הנדרשת. מזכרים מזמן אמת שערכה הנתבעת, תשריט הבניין ותכנונו הכולל – מהווים ראיות חיצונית מהימנות התומכות בגרסת התובעים שלא נסתרה. כעת, אפנה לפירוט הנימוקים שביסוד מסקנתי, כשאתייחס תחילה למארג הראייתי ולעובדות שיש להסיק ממנו ובהמשך לסוגיית הרישום.

   מספר היחידות שהוחכרו לתובעים

6. התובעים מפנים למסמכים שונים מהם הם מבקשים להיבנות ולשיטתם תומכים בגרסתם. האחד, מזכר ששלחה הנתבעת לאגף הארנונה בעירייה ביום 14.5.1979, בו ביקשה להעביר על שם התובע 1 את החיובים עבור דירה 27 בבניין - לבדה (ראו נספח א' לכתב התביעה). ובזו הלשון:

   "הנדון: דירה מס' 29 (אין חולק כי מדובר בטעות סופר וצ"ל 27 – א' י') בת 1 חדר בקומה ד' של הבית ברחוב פטרסון 5 ת"א חשבונכם...

   הננו מאשרים בזאת כי הדירה שהייתה בזמנו מושכרת ע"י חברתנו לה"ה לוי משה ותקוה נמסרה על ידינו החל מיום 1 לאפריל 1979 למר עזיז דני (ת"ז ...). נא לחייבו בארנונה מהתאריך הנ"ל".

   אכן, ממסמך זה עולה כי בתחילה הוקנו לתובעים זכויות בדירה 27 בלבד.

7. מסמך נוסף אליו מפנים התובעים הוא מזכר, כפי הנראה משנת 1980 (התאריך המלא אינו ברור בשל איכות המסמך), שנשלח על ידי הנתבעת לאגף הארנונה בעירייה, בו ביקשה להעביר על שם התובעים את החיובים עבור שתי דירות בבניין, ממוספרות 28-27 (ראו נספח ב' לכתב התביעה). ובזו הלשון:

   "הנדון: דירות מס' 27-28 בקומה ד' (גג) הבית ברחוב פטרסון 5

   לבקשת ה"ה עזיז דני ודלילה היננו מאשרים בזאת כי הנ"ל חוכרים מאיתנו את שתי הדירות הנ"ל כשכל אחת בת חדר אחד בלבד:

   1. דירה שהייתה מושכרת לה"ה לוי משה ותקוה – חשבון ... החל מיום 1.4.1979.

   2. דירה שהיתה מקודם מושכרת למר גרינברג אברהם, החל מיום 1.9.1979.

      נא לחייב את ה"ה עזיז דני ודלילה בארנונה ובתשלומים עבור מים וכו' החל מהתאריכים שצוינו לעיל".

8. מסמכים אלו תומכים בעמדת התובעים, לפיה הושכרו להם שתי דירות, במועדים שונים. בתחילה דובר רק על דירה 27, ורק כעבור מספר חודשים נוספה לה גם דירה 28. יושם אל לב כי במזכר האחרון נאמר במפורש כי התובעים "חוכרים מאיתנו את שתי הדירות הנ"ל".

   אלא שלדברי הנתבעת, התובעים קיבלו את החזקה "בדירה כולה" (כלומר, דירה 27 ודירה 28 גם יחד) עוד ביום 1.4.1979, או בסמוך לכך. את דבריה לעניין הפיצול במועדים בין שתי הדירות, כפי שעולה מהמסמכים שלעיל, מסבירה הנתבעת בכך שרק בחודש אוגוסט 1979, הוחזרה אליה דירה 28 באופן רשמי על-ידי הדייר הקודם, אברהם גרינברג (אז חתם אותו דייר על הצהרה כי קיבל דמי פינוי), ומשכך לא ניתן היה למסור אותה לתובעים - באופן רשמי - קודם לכן. זאת, הגם שבפועל דירה 28 הייתה נטושה משך זמן רב קודם, ולא הוחזקה על ידי אותו גרינברג (בתמיכה בכך הוגשו מכתב של הנתבעת לגרינברג מיום 22.11.1978 בו נאמר כי דירה 28 ננטשה על ידו; תביעה לפינויו מיום 5.3.1979; וכן מכתב מטעמו מיום 19.6.1979 בו הצהיר כי אכן נטש את דירה 28 זמן רב קודם לכן – ראו נספח 4 לכתב ההגנה).

   עוד מפנה הנתבעת לכך שבמכתבו הנזכר מיום 19.6.1979 ציין גרינברג: "כעת בונים על הגג הזה 'פנטהאוז' בשטח של הדירה שלי, ביחד עם הגג שהיה פנוי". כך, כפי הנראה, במטרה ללמד שבאותו מועד (יוני 1979) דירה 28 כבר שימשה את התובעים והייתה בהליך שיפוץ.

9. מסמך נוסף עליו נסמכת הנתבעת, הוא מזכר מיום 24.8.1979 שנכתב על ידיה, ובו התבקש איחוד חשבונות של דירות 27 ו-28 (ראו נספח 5 לכתב ההגנה) כך:

   "נא לרשום לפניכם כי יש לאחד את החשבונות מס' 1814 ומס' 1815 לחשבון מאוחד מס' 1814 לדירה מאוחדת של 2.5 חדרים, שנועדה להחכרה לה"ה עזיז דני ודלילה".

   אין חולק כי חשבון 1814 שויך לדירה 27 וחשבון 1815 שויך לדירה 28. בכך מבקשת הנתבעת להפריך את גרסת התובעים, משמע שתי הדירות אוחדו על ידיהם במרוצת השנים. נטען, כי הדבר נעשה עוד לפני יום 1.9.1979 אז נמסרה דירה 28 לתובעים "באופן רשמי", לדבריה.

10. הנה כי כן. קיימות אינדיקציות שונות אשר למאפייני הנכס שהוחכר לתובעים. כך, לצד העובדה שהנתבעת ציינה, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי התובעים "חוכרים מאיתנו את שתי הדירות", בהזדמנות אחרת היא התייחסה ל"דירה מאוחדת של 2.5 חדרים, שנועדה להחכרה ל(תובעים)".

11. אותה אי-בהירות נשקפת גם ממסמך הערכת שמאי מיום 27.4.1980, שם נאמר בהתייחס לבית התובעים: "מספר החדרים: קיים – 2 יחידות דיור בנות 1 חדר כ"א... שטח הדירה הקיים: 58.80 מ"ר" (ראו נספח 6 לכתב ההגנה). מחד גיסא מופיעה ההתייחסות ל- "2 יחידות דיור", מאידך גיסא דובר על "שטח הדירה".

12. תימוכין מתבקשים בעמדתם, מבקשים שני הצדדים למצוא בתרשים ביתם של התובעים (נספח ג' לכתב התביעה; נספח 6א לכתב ההגנה). למען הנוחות יובא התרשים להלן, כשבית התובעים מתוחם בצבע:

     

    

13. יוער כי על גבי התרשים לא מופיע תאריך, ולטענת הנתבעת הוא נערך בסמוך למסירת "הדירה" לידי התובעים.

    בתרשים ניתן להתרשם מקיומן של שתי דירות צמודות, שתיהן מסומנות במספר "27". לדברי התובעים המדובר הוא בטעות סופר, ובדירה השמאלית צריך להופיע הסימון "28"; לעומת זאת, לשיטת הנתבעת אין מדובר בטעות כלל, ובשל איחוד החשבונות כפי שהתבקש (1814 ו-1815 ל-1814 בלבד) קיבלה הדירה מספר אחד בלבד – 27.

    מכל מקום, גם מהתרשים הנזכר לא ניתן להסיק מסקנה חותכת. אכן, כפי שניתן לראות בו, מדובר בשתי דירות נפרדות – שנכון למועד התשריט לא הוסרה החציצה ביניהן, ולכל אחת מהן כניסה נפרדת (מסומנת בחץ ). מנגד, שתי הדירות קיבלו מספר אחד (27).

    עם זאת, שימת הלב נדרשת לכך כי משמאל לביתם של התובעים בתרשים מצויה דירת חדר נוספת, המסומנת "29". כך בתימוכין בטענת התובעים - שלא הוכחשה - כי בבניין נבנו 29 דירות, חלף 28 כפי שמאפשר היתר הבנייה. נחזה אפוא ממש בטענת התובעים, לפיה יש בהתאמת הרישום להיתר הבנייה שמתיר 28 דירות בבניין, משום קיפוחם.

14. עוד יש לציין את עדותם של התובעים אשר להתרחשויות. כך, כשנשאל התובע אם הנתבעת הציעה להם לרכוש זכויות בדירה אחת או שתיים, השיב כי: "קנינו 1 ואמרו שיהיה בעתיד, יתפנה עוד דירה... הדירה השנייה הצמודה" (ראו: פרו' עמ' 2 שו' 5-2).

    דברים דומים ציינה גם התובעת, כך:

    "דני (התובע – א' י') התעסק בהכל, דני קנה את הדירה, אמרתי לו מה קנית דירה כזאת קטנה? אני לא יכולה לגור בדירה כזאת קטנה, הוא אמר שיהיה עוד אחד למכירה ואנחנו נקנה אותה ואז נרחיב את הדירה ואז קנינו 2 דירות" (ראו: פרו' עמ' 7 שו' 9-7).

    וכן:

    "הוא (התובע – א' י') אמר לי קנה דירת חדר ולא רציתי שהוא יקנה את הדירה הזאת, הוא אמר לי יש עוד דירה למכירה, ימכרו אותה תוך כמה חודשים, נקנה אותה ואז נגור שם אז הסכמתי לזה" (ראו: פרו' עמ' 8 שו' 3-1).

15. עוד ראוי להזכיר שאלה נוספת שהפנה ב"כ הנתבעת לתובע והמענה שניתן לה, כך (ראו פרו' עמ' 2 שו 10-7):

    "עו"ד מגער: עכשיו, כשאתם הגעתם לדירה הראשונה מה היה מצבה של הדירה השנייה?

    העד, מר עזיז: הרוסה ... כלום היה.

    עו"ד מגער: היה מישהו התגורר שם?

    העד, מר עזיז: לא, לא אף אחד".

    מדברים אלה עולה כי גם הנתבעת, באמצעות בא כוחה, מכירה בקיומן של שתי דירות נפרדות בעת ההתקשרות – "הדירה הראשונה", אליה הגיעו התובעים תחילה ו"הדירה השנייה". דומה כי הנתבעת ביקשה להוכיח בדברים אלו אודות מצבה של הדירה השנייה, כי מלכתחילה זו יועדה לחיבור ואיחוד עם דירה 27, עבור התובעים. אלא שכמבואר, לא איתרתי בעובדה זו את החשיבות שהנתבעת מבקשת לייחס לה.

16. סבורני כי בחינה מצטברת של מכלול הראיות שהובאו ונסקרו לעיל, מטה את הכף לטובת התובעים, כך שהוכח ברמה הנדרשת שהוחכרו להם שתי דירות.

    ודוקו. אף אם בראשית ההתקשרות בין הצדדים, שתי הדירות היו נטושות, והייתה כוונה מוצהרת על חיבורן ואיחודן לדירה אחת, כטענת הנתבעת, אין בכך משום שיקול מכריע. עדיין דובר בשתי דירות שונות בבניין, שמוספרו במקור "27" ו-"28". אף לשיטת הנתבעת, התובעים לא קיבלו ביום 1.4.1979 דירה אחת המאוחדת משתי הדירות המדוברות.

    ייחסתי משקל ראייתי משמעותי למכתב הנתבעת לאגף הארנונה בעירייה מזמן אמת, בו נכתב ברחל בתך הקטנה שהתובעים חוכרים שתי דירות בבניין, כל אחת מהן החל מתאריך שונה. הדברים המפורשים עולים כדי הודאת בעל דין. כמו כן, איתרתי חשיבות ראייתית בתשריט, ממנו עולה – מעבר לכך שהתובעים מחזיקים בשתי דירות – כי בבניין אכן נבנו 29 דירות, קרי בחריגה של דירה אחת מהיתר הבנייה. כך, באופן שמהווה חיזוק משמעותי לגרסת התובעים אשר למניע העומד בבסיס התנגדות הנתבעת לרישום כפי שהתבקש. עוד יצוין כי תצורת המבנה עצמו תומכת בגרסת התובעים. מן התשריט עולה שהדירות בבניין הן זהות, וכל אחת מהן היא בת חדר בודד. בנסיבות אלו, משמחזיקים התובעים בשני חדרים בבניין בסמכות וברשות – עובדה שאין עליה חולק – דומה כי אין לקבע מסמרות שבעובדה על סמך חוזה חכירה (שנחתם בחלוף 40 שנים מההתקשרות) בו מצוין כי הנכס מושא החכירה הוא דירה אחת.

    שאלת הרישום

17. משנמצא כי בבניין נבנו 29 דירות ושתיים מתוכן הוחכרו לתובעים, נותרת להכרעה שאלה נפרדת, אם יש להיעתר לסעד שהתבקש בדמות רישום זכויות החכירה של התובעים בשתי דירות בבניין.

18. בהקשר זה טוענת הנתבעת, תוך שהיא מפנה לחוות דעת מומחה שהגישו התובעים, כי מספר יחידות הדיור לבניין מוגבל ל-28, בעוד שרישום דירה נוספת (29 בסה"כ) יהווה חריגה מהוראות התכנית.

19. על מנת שהרישום יתאם את תכנית המתאר, יש לבנות בהתאם לה מלכתחילה; קרי, אין לרפא בנייה שנעשתה בחריגה מהתכנית, באמצעות רישום זכויות קנייניות באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הבנייה בשטח. על הרישום להיעשות באופן התואם את הבנוי. לצד זאת, חריגות בנייה, אף אם קיבלו ביטוי במרשם המקרקעין, תתבררנה באפיק התכנוני.

20. יפים בהקשר זה הדברים שנקבעו אשר ליחס בין בנייה תוך חריגה מהיתר בנייה - מחד גיסא, ובין הזכויות במקרקעין לצורך רישום במרשם המקרקעין - מאידך גיסא, בזו הלשון:

    "תקנה 50 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) תש"ל-1969, קובעת, כי בקשת הרישום בפנקס הבתים המשותפים תלווה בתשריט של הבית, שאושר על-ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה או בתשריט אחר (הדגשות במקור – א"י), הנותן תמונה נאמנה של הבית ודירותיו להנחת דעתו של המפקח. משמע, כי אין חובה להביא לפני המפקח תכנית, שאושרה על-ידי הועדה המקומית דווקא, וממילא מנתקות איפוא התקנות, מבחינה משפטית ומעשית גם יחד, את הקשר האפשרי בין חוקיותם של הליכי התכנון לבין קיומם של הליכי הרישום בפנקס הבתים המשותפים. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאור נוסחה של תקנה 51 לתקנות הנ"ל, לפיה חייב המפקח לתת צו רישום בפנקס הבתים המשותפים, אם נתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 143 לחוק המקרקעין, ואם הבית ראוי להירשם בפנקס הבתים המשותפים, כאמור בסעיף 142 לאותו חוק. שתי הוראות אלו גם כן אינן יוצרות זיקה כלשהי לדיני התכנון והבניה" (ראו ע"א 402/80 "אתגר" נ' מ.ד.אהחזקות ונכסים, פד לה (3) 309, 316).

    בית המשפט חזר על דברים אלו גם במקרה אחר, תוך שהוא קובע כי: "קיים נתק בין שלב התכנון והבנייה לבין שלב הרישום" (ראו ע"א 139/87‏סולימני‎ ‎נ' מ. כץ ושות' חברה קבלנית לבנין בע"מ, פ''ד מג(4) 705).

    נלמד, כי רישום זכויות בפנקסי המקרקעין ייעשה במנותק משאלת חוקיות הבנייה מבחינה תכנונית.

21. אמנם, בפסיקה מאוחרת יותר הובעה הסתייגות מאותה גישה, כך:

    "לדידי, יש מקום לשוב ולהרהר בנושא זה, בין היתר, נוכח ההפקרות השוררת בנושאי תכנון ובניה במקומות רבים בישראל, בחינת איש הישר בעיניו יעשה, תופעה שיש לעשות לשירושה. כשלעצמי אבקש להביע דעתי, כי בעיקרון אין שניים אלה - בניה ללא היתר ורישום במרשם - יכולים ללכת יחדיו. אכן, רשויות התכנון ורשויות המרשם לא חד הן, אך לכולן אם אחת והיא מדינת ישראל, ואב אחד והוא החוק בה. אי אפשר שיירשמו במרשם המקרקעין זכויות במבנים שנבנו שלא כדין, שכן בכך תינתן גושפנקא לעקיפת חוקי התכנון והבניה. לדידי אין להלום שזרוע אחת של הממשל תונף בדרך אחת, והאחרת בדרך אחת. אכן, תקנה 50 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) מדברת בתשריט שאושר על ידי הועדה המקומית או "תשריט אחר", אך לדידי יש לקרוא את "התשריט האחר" בהרמוניה עם התשריט שאושר על ידי הועדה המקומית, קרי, תשריט שיש לו עיגון במערכת הממשל, ולא כטוב בעיני פלוני. עוד בפרשת כאסתירו ציינתי בנקודה זו עצמה "אך פשיטא שהמצב הנכון והרצוי הוא כי שני המסלולים, הקנייני והתכנוני – ילכו יחדיו, כי במהות לכך נועדו" (ראו רע"א9552/06 ‏ ‏סטרולוביץ נ' לזרוביץ (25.5.2008)).

    אלא שנחזה כי הדברים נאמרו תוך הותרת הנושא בצריך עיון, ולא הוטמע שינוי מההלכה הפסוקה בהקשר זה.

22. כך או כך, נוכח שהבניין מצוי בפני הליך פינוי-בינוי, דומני כי די יהיה בסעד ההצהרתי שניתן לעיל, בדבר זכות החכירה של התובעים בשתי דירות בבניין, ללא צורך בהידרשות לסוגיית הרישום.

    אם בכל זאת יעלה כורח ברישום עצמו, יש לבצעו כפי שנתבע.

    אם יתעורר קושי להשלים את הרישום, חזקה על הנתבעת שתסדיר את כל הנדרש לשם כך בפן התכנוני, בין באמצעות תב"ע נקודתית לבניין ובין באמצעות בקשה תואמת לרישום זכויות התובעים בשתי דירות, בצירוף הערה בדבר אי-התאמה להיתר הקיים בהתאם לתקנה 29(א) לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תשע"ב-2011.

    סוף דבר

23. שהוכח כי לתובעים זכות חכירה בשתי דירות בבניין. ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש שיהא בו לשנות ממסקנתי ולאור כל המקובץ, התביעה מתקבלת בעיקרה.

24. אשר להוצאות משפט. התחשבתי בתוצאה אליה הגעתי, באופי המחלוקת, במשאבים הנחזים שהושקעו בבירורה כעולה מתיק בית המשפט, לרבות מספר הישיבות, בהתנהלותם הדיונית של הצדדים ובמכלול נסיבות העניין. התחשבתי אף בהיעדר הסכמי חכירה מקוריים בידי התובעים, חסר שהצדיק לכשעצמו את בירור המחלוקת. לאור אלו, קבעתי את סכום ההוצאות על הצד הנמוך והנתבעת תישא בהוצאות התובעים, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 15,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 60 ימים ורק ככל שלא ישולם במועדו, יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

     

     

    ניתן היום, י' כסלו תשפ"ה, 11 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.