פס"ד בתובענה לצווים לביצוע רישום מקרקעין מכוח העברת הזכויות ע"י הורים

ההליך

1. עניין לי בתובענה שהגישה התובעת, אחותם של הנתבעים ובה עתרה כך:

   "1.1 כב' ביהמ"ש יתבקש ליתן צווים לביצוע רישום בלשכת רישום מקרקעיו ובספרי רשות מקרקעי ישראל (להלן בהתאמה: "רשם המקרקעין", "רמ"י") של זכויות כ.ע ת"ז 00 כבעלת זכות החכירה לדורות בחלקה 111 בגוש, 1111 ברח' ח.ר.ש (להלן בהתאמה: "הנכס" ו "רישום זכויות"), וזאת מכוח העברת הזכויות שנעשתה על פיה, הועברו אליה ע"י הוריה המנוחים מ.מ ו-י.מ (להלן: "ההורים") בחייהם, בתצהירי העברה ללא תמורה, באופן בלתי חוזר וסופי.

    

   1.2 כבי ביהמ"ש יתבקש ליתן צו לאחים להימנע מסיכול הרישום, להימנע משעבוד הנכס וצו להסרת עיקולים המוטלים על הנכס.

    

   1.3 בנוסף, יתבקש כב' ביהמ"ש, ליתן פס"ד הקובע כי הנכס איננו מנכסי עיזבון הורי הצדדים, ולפיכך, יורה על פינוי הנכס ויבטל את עיכוב הביצוע שניתן לפס"ד הפינוי, (בתמ"ש 59587-12-71) (להלן: "פס"ד הפינוי")".

    

2. מכאן גזרה התובעת סעדים כאמור בתביעתה וכך:

   "1. לקבוע כי לנתבעים או מי מהם, אין זכות מכל מין וסוג שהוא בנכס או בחלק ממנו,

   וכי הנכס איננו מנכסי עיזבון ההורים.

    

   2.

   2.1. ליתן צו המורה לקק"ל באמצעות רמ"י, לרשום את זכות החכירה לדורות בנכס ע"ש התובעת, כאשר הזכות נקיה מכל שעבוד, עיקול, משכון משכנתא או זכויות צד ג' כלשהוא ולהימנע מהעברת זכויות ההורים בנכס לנתבעים או לצד ג' כלשהוא.

    

   2.2. ליתן צו המורה לרשם המקרקעין, לרשום את זכות החכירה לדורות בנכס ע"ש התובעת, בלשכת רישום המקרקעין כאשר הזכות נקיה מכל שיעבוד, עיקול, משכנתא, או זכויות צד ג' כלשהוא, ולהימנע מרישום זכויות בנכס על שם צד ג' כלשהוא, למעט על שם התובעת.

    

   3. ליתן צו המורה לאחים, להסיר כל רישום המונע או מעכב, את רישום זכויות ע"ש כ.ע התובעת, בלשכת רישום המקרקעין, כולל צו להסרת רישום העיקולים המפורטים בנסח הרישום, נספח 1 לתביעה זו.

    

   4. עד למתן הסעדים המפורטים בס' 1, 2, 3,להורות לנתבעים 1 ו-2, לשניהם יחדיו ולכל אחד מהם לחוד, להימנע מכל פעולה המסכלת או עלולה לסכל את רישום הזכויות ע"ש התובעת, אצל רמ"י, אצל רשם המקרקעין, אצל עיריית X או כל גוף אחר, שאמור ליתן אישור לרשם המקרקעין או לרמ"י, לצורך ביצוע רישום הזכויות בפועל ע"ש התובעת, כולל צו המונע מהנתבעים 1 ו- 2 לפעול בדרך כלשהי במישרין או בעקיפין למכור, להעביר, לשעבד לעקל או לאפשר עיקול זכויות כלשהן בנכס, לרבות בדרך של רישום צו הירושה בגין פטירת ההורים.

    

   5. להורות על ביטול עיכוב ביצוע החלטת ביהמ"ש נכבד זה בתמ"ש 59582-12-21 (להלן: '"פס"ד הפינוי"), ולהורות לנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת דמי שימוש בגין השימוש בנכס, מיום פטירת האם 21.11.20 ועד ליום מסירת החזקה בו בפועל לתובעת, כאשר בגין כל חודש ישולמו דמי שימוש ראויים בסך שלא יפחת מ- 7,000 ₪".

    

   3. כבר בפרוטוקול ביום 06.10.2022 הפכו צדדים שלישיים כלשהם בבחינת מי שנמחקו מכתב התביעה.

    

    

   תמצית טענות התובעת

   4. את טיעוניה העובדתיים כתבה התובעת מסעיף 1 לסיכומיה וכך:

      "1. התובעת קיבלה מהוריה ביום 10.8.2003, בהעברה ללא תמורה באמצעות תצהירים את זכויות החכירה בבית ההורים. נרשמה לטובתה הערת אזהרה ביום 31.8.2003, ונערך דיווח כדין למיסוי מקרקעין ביום 17.7.2003 . שולם מס הרכישה, ניתן פטור ממס שבח וניתנו האישורים הנדרשים לרישום פנקסי המקרקעין (כמפורט בנספח 4 לתצהירה הכולל את הדיווח ואת אישורי המיסים לצורך רישום המקרקעין – מס שבח ומס רכישה). אישור רמ"י התעכב מחמת חובות דמי חכירה ודמי שימוש בשל השכרה של חלק מהנכס, ובסופו של יום שולמו ע"י התובעת לרמ''י כל תשלומי החובה שרמ''י דרשה לצורך אישור ורישום העברה ללא תמורה. תשלומים אלו מיום 20.3.2022 מפורטים בנספח 11 לתצהירה של התובעת. העיכוב נבע בעיקר נוכח מחדליו של עוה"ד דאז, עו''ד קלס אשר בסופו של יום גם הושעה מלשכת עוה"ד, מחמת מעלליו .עוה"ד רואש שהחליפו קיבל ביום 18.4.2012 ייפוי כוח בלתי חוזר, מ.מ ו-י.מ, הורי התובעת ואלה חתמו בפניו על שטר העברת זכות שכירות ובקשה להעברת זכויות וכל זאת כמפורט בנספחים 20-19 לתצהיר התובעת. רמ"י נמנעה מרישום הזכויות מחמת בקשת עיכוב ביצוע של ב"כ הנתבעים. בין לבין התובעת שילמה תשלומי ארנונה באופן סדיר ורצוף (כמפורט בסעיף 10.4.2 לתצהירה)".

       

   5. משך 19 שנה לא הסתייגו הנתבעים מבעלות התובעת בנכס והמתינו לפטירת הוריהם על מנת שלא ימצא מצדיק ומעיד לדרישת התובעת.

       

   6. יש להפעיל על הנתבעים את הכלל שנקבע בע"א 765/18 לפיו "המשקר ביודעין בעניין אחד נתפס כמשקר בכל עדותו" – (להלן: "חזקת השקר").

       

   7. הנכס הועבר לתובעת לאור רצון ההורים המנוחים להבטיח מגוריהם בנכס עד ערוב ימיהם שעה שהנתבעים גרמו להם עגמת נפש וסיכנו רכושם גם לאור כישלונותיהם העסקיים.

       

   8. "טענת המשכנתא" הועלתה לראשונה רק בחקירה הנגדית ואין לה ידיים, רגליים או צידוק כלכלי.

       

   9. עיקולים שנרשמו על הנכס מקורם בכשל עסקי והם חובותיו של הנתבע ח.מ, ואין להם זיקה להורים המנוחים שלא ידעו ולא הבינו בתפקידם הרשום כ"דירקטורים".

       

   10. מתן הנכס לתובעת הוא מתנה.

        

   11. יש לזכור כי גם 9 שנים לאחר חתימת תצהירי העברה ללא תמורה שוב חתמו ההורים על ייפוי כוח בלתי חוזר ובקשה להעברת הזכויות לתובעת.

        

   12. להתחייבות ההורים לתובעת ולעניין המתנה יש משמעות משפטית.

        

   13. לא הוכח שום זיוף או היעדר כשירות של האב המנוח.

        

   14. עיכוב הרישום נבע ממעשי וכשלי עו"ד קלס ולא בעטיה של התובעת.

        

   15. המתנה לא ניתנה רק למראית עין והתנהלות הנתבעים היא במובהק חוסר תום לב.

        

   16. ההורים מעולם לא ויתרו על כוונתם לתת מתנה לתובעת, ההיפך הוא הנכון.

        

   17. בכאן טוענים הנתבעים בעל פה נגד עסקה בכתב המקנה לתובעת זכות מעין קניינית.

        

       טיעוני הנתבעים בתמצית

   18. הנכס צריך להיות רשום וזכויותיו מתחלקות על פי צו ירושה.

        

   19. מה שניתן לתובעת ככל שניתן, הוא מתנה לאחר המוות ולכן יש לדחות את התובענה.

        

   20. דין התביעה להידחות כי התובעת זגזגה בין ראיית העסקה כמתנה, מכר מסווה ומתנה בתמורה, וכל הגרסאות אינן נכונות.

        

   21. אין היגיון בגרסת התובעת שהרי ההורים פגעו באינטרסים של עצמם.

        

   22. אם מדובר בנכס של התובעת מה טעם המשיכו הנתבעים לשפץ הבית ויחידת הדיור והיו מעורבים בהשכרה.

        

   23. גרסת התובעת לתשלום משכנתא מצידה לפרוע חובות ההורים היא בגדר גרסה כבושה.

        

   24. כל מה שנעשה עם התובעת הוא הסכם למראית עין ולכן בטל.

        

   25. התובעת נתנה תמורה ולכן לא מדובר במתנה.

        

   26. התובענה הוגשה בשיהוי ונגרם נזק ראייתי.

        

   27. על התובעת רובץ נטל ראייתי מוגבר.

        

   28. הערת האזהרה כשלעצמה הנובעת מהסכמי העברה, אינה מפצה על היות ההסכם הסכם למראית עין.

        

        

        

        

        

       דיון והכרעה

       הערות ראשונות

   29. עיקרון הצורך בתום לב משתרע כמעט על פני כל התחומי המשפט האזרחי ודיני המקרקעין, דיני המתנה ודיני המשפחה בכלל זאת (וראה רע"א 6339-97 משה רוקר נ' משה סלומון , פ"ד נה(1) 199).

        

   30. מאליו ברור כי גם טענה לשיהוי נבחנת במבחן ההגינות (וראה ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה (נבו, 2.07.2003).

        

   31. ולבסוף אזכיר כי כבר בעבר הסברתי שוב ושוב שביחסי משפחה נדרשת חובת תום לב מוגברת המכונה – הגינות ( תלה"מ (תל אביב-יפו) 46821-09-19 ד. ל נ' חי (נבו, 19.04.2021).

        

   32. במילים אחרות, אם שינתה התובעת מצבה לרעה, בין השאר על דרך נטילת משכנתא על מי מנכסיה לטובת פירעון חובות המנוחים, נכנסת היא בין השאר לתחומה של זעקת ההגינות על משמעותה המשפטי (וראה ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185)).

        

   33. אין עורר כי התובעת אוחזת בשורת מסמכים כפי שפורט לעיל התומכת בטענתה לזכות לבעלות בנכס והוצאתו מכלל עיזבון המנוחים.

        

   34. נצעד איפה בנתיב בדיקת טענות הנתבעים.

        

       האם מדובר במתנה לאחר מיתה

   35. וכך גרסו הנתבעים מסעיף 1 (עמ' 2) לסיכומיהם:

       "א .סילוק על הסף - מתנה לאחר מיתה

       1. התובעת הגישה לבית המשפט הנכבד תביעה לסעד הצהרתי לפיו היא זכאית להירשם כבעלים של המקרקעין הידועים כגוש X חלקה X ברח' X בX (להלן: "הנכס"), וזאת בהתאם להסכמי מתנה מיום 10.7.2003 בין מר מ.מ ז"ל לבין התובעת, ובין גבי י.מ ז"ל ובין התובעת (מר מ.מ וגב' י.מ יכונו להלן: "ההורים").

       2. אלא שלטענת התובעת ההסכמה הייתה שההורים המנוחים ימשיכו להחזיק בנכס עד למותר חייהם והנכס יועבר לחזקתה רק לאחר אורך ימיהם. כלומר, אף אילו אכן היה ממש בטענה כי רצונם של ההורים היה להעניק לתובעת את הנכס (ולא היא!), הרי שכוונתם הייתה לעשות כן רק לאחר מותם.

       ובלשון התובעת: "כלומר להעביר לי ללא תמורה את אותן 2/3 מהזכויות אשר היו אמורים "ליפול" בחלקם של האחים לאחר אריכות ימיהם של הוריי ... " (סע' 10.1 ו 10.3 לתצהיר התובעת).

       3. בית המשפט הנכבד הבחין בקושי המהותי הניצב בפני התובעת ושאל את התובעת בדיון (עמ' 14 שו' 5 -14):

       ש .לבית המשפט: לשיטתך לפחות, את אומרת שהרעיון היה שאת זוכה במתנה אחרי 120 של שני ההורים?

       ת. כן .השארתי את ההורים עד יום מותם.

       ש. לבית המשפט: נבדיל בין הישארות ההורים בנכס לבין העברת הבעלות הרשומה בנכס. מה שאת מתארת שח' עשה, זה שהוא התייחס לנכס שהוא של ההורים כל עוד הם או מי מהם איתנו. זה היה המצב שכולכם הבנתם?

       ת. כן.

        

       4. בנסיבות אלה, כך גרסו הנתבעים, כל עוד לא הועברה זכות החזקה בנכס, ובייחוד כאשר לא הועברו הזכויות ברישום, לא מדובר במתנה בחיים אלא במתנה מחמת מיתה. בע"א 879/14 נחשון נ' יהודה (נבו, 5.5.16 ) נפסק:

       "המקרה הטיפוסי שבו מתעוררת הסוגיה בדבר מתנה מחמת מיתה הוא עסקה שבה כוונת הנותן היא ברורה - רצונו כי דבר המתנה יועבר לרשות המקבל רק לאחר מותו. במקרים אלה תיפסל עסקת המתנה בהיותה מתנה מחמת מיתה". בתמ"ש (ת"א) 17560/97 כובשי נ' שרעבי (נבו, 9.9.02) אמר בית המשפט כי ניתן לראות את המתנה כמוקנית לאחר המוות, כאשר נאמר ע"י נותן המתנה במפורש, כי "הרשות "על הנכס עוברת למקבלים רק לאחר מות נותן המתנה (ע"א 524/84 צברי נ' שוקרי פד"י ל"ט (2), 710) או כאשר נותן המתנה הותיר בידיו את מלוא השליטה על הנכס, כגון מגורים, ואף מכירתו וקבלת התמורה (ע"א 763/88 פילובסקי ני רו"ח עובדיה בלס, פד"י מ"ה (4), 521), (עניין פילובסקי) או כאשר מהראיות (עדויות) עלתה ראיה למתנה לאחר המוות בד בבד עם העובדה, כי המקבל לא עשה בנכס מנהג בעלים, ואף חתם על חוזה שכירות עם נותן המתנה, לאחר שכבר נחתם הסכם המתנה (ע"א 6277/95 התאחדות עולי רומניה נ' אלי קרן, פד"י נ"ג (1), 817).

        

       5. זאת ועוד, בענייננו לא מדובר בהקניית בעלות לתובעת עוד בחיי ההורים, שכן עסקינן במתנה שלא הושלמה וזכויות הבעלות או החכירה מעולם לא נרשמו ע"ש התובעת ומדובר בעסקה במקרקעין שלא נגמרה ברישום (ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ (נבו, 2.2.86)).

       6. יתרה מכך, אף אילו הייתה התובעת משלימה את רישום הבעלות בדירה במהלך חייהם של ההורים, הרי שכל עוד הנכס הוחזק בפועל ידי האחרונים - אין המדובר בהקניית המתנה עוד בחייהם. ר' לעניין זה למשל את שנקבע בעניין פילובסקי : "אין מקום לטענה כי המתנה הוקנתה עוד בחיי המנוחה, משום שהבעלות בדירה נרשמה על שם המערער, עוד בחיי המנוחה. כל שקיבלו המערערים בחיי המנוחה היה רישום הבעלות בדירה, אך הבעלות עצמה נותרה בידי המנוחה שכן בעלות הוגדרה בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 סעיף 2 כ" זכות להחזיק במקרקעין להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה.... ' [...]".

       7. והנה כי כן, אף אילו הייתה טענתה של התובעת נכונה וההוכים התכוונו להקנות לה את הזכויות בנכס לאחר מותר חייהם, הרי שעסקינן בעסקה מחמת מיתה (וישנה הודאת בעל דין שכן הם הדברים) ועל כן דינה בטלות, מטעם זה בלבד יש לדחות את התביעה".

        

   36. לטעמי, מדובר בטענה של הנתבעים שאין בה ממש. אכן, מדובר במתת הניתן למכירה לאחר מיתה במובנו של חוק הירושה ואין מדובר במתת לאחר מיתה.

        

   37. לטעמי, אי השלמת הרישום לא נבעה מכוונה לבצע את הרישום רק לאחר פטירת ההורים, אלא מטעמים של עלות כלכלית, ייצוג משפטי משונה ויחסי המשפחה עצמה.

        

   38. המעיין בחקירתה הנגדית של התובעת, למשל מעמ' 8, ילמד כי סביר יותר שמבחינת המנוחים נתנו הם את הבעלות לאלתר מבלי שבזכות מגוריהם, בנכס, לא יחול שינוי מיידי.

        

   39. הענקת מתנה בחיים תוך שימור מגורי הורה בנכס בבחינת חיזוק צוואה או תחליף צוואה, אינה נדירה במקומותינו ואין היא מתן מתנה לאחר מיתה.

        

   40. וכך ובצדק כתבה התובעת בסעיף 3 לסיכומי תשובתה וכדלהלן:

        

       "3.1 טענה זו היא טענה סותרת את טענת הנתבעים להסכם 'למראית עין', כאמור לעיל. יתרה מכך, הם אלה שטוענים שכביכול ההורים נתנו להם מתנה לאחר מיתה! כמובן שטענתם טענת סרק, המוכיחה כי הנתבעים רואים בהליך השיפוטי "זירה למניפולציות ..." ומנסים לנצל את ביהמ''ש לרעה ולגרום ל"פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון שהציבור רוכש למערכת המשפט". ראה אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, בע"מ 73-72 (מהדורה עשירית, תשס" ט -2009); ראה גם ע"א 513/89 lines bros S.a. - exin 1 S interlego מח(4) 133 (1994); רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, נט (6) 625 (2005).

       3.2. למעשה, הועברו זכויות הבעלות - החכירה לדורות - לתובעת ,ונותקה הזיקה הקניינית בין ההורים לבין הנכס עם מתן ייפוי הכוח הבלתי חוזר, כפי שפורט לעיל. מה שנותר בידי ההורים הינו רשות שנתנה התובעת (ללא תמורה) לשימוש בנכס למגוריהם בערוב ימיהם, אולם לא היה במתן רשות זו כדי לצמצם את זכות הבעלות שהועברה, ובגינה נרשמה הערת אזהרה ועליה דווח למיסוי מקרקעין. ההורים לא ערכו צוואה, ואין ראייה להבעת דעה שונה או סותרת את ההעברה ללא תמורה. כך מוכח באופן חד משמעי בתצהירה של התובעת (ס' 10.1). היעדר תום ליבם של הנתבעים בא לידי ביטוי גם בניסיון חמור (!) לעיוות ציטוט מתוך תצהיר התובעת. הם טרחו להשמיט את המילים: "היא להעביר לי את מלוא זכויותיהם בבית המגורים, כלומר "ואת מילה "לכאורה", המתייחסת לזכויות הנטענות של התובעים. כמו"כ השמיטו את הציטוט מאותו סעיף "ולמעשה להעביר אלי ולבעלותי את מלוא זכויותיהם בבית המגורים במתנה - העברה ללא תמורה"

       3.3. ניסיון עיוות עדותה של התובעת בתצהירה, ס' 10.1, אל מול ס' 2 בעמ' 2 לסיכומי הנתבעים מצביע על ניסיון של גיבוש מבנה תזה רעוע של מתנה לאחר מיתה, תוך התעלמות מייפויי הכוח הבלתי חוזרים, מהערת האזהרה וממחדליו של עו"ד קלס שעיכבו את רישום הזכויות.

       3.4. עדות התובעת בס' 10.1 חד משמעית: עיזבונם של ההורים לאחר 120, לא יכלול את זכויות הבעלות – החכירה לדורות בנכס. מה שנותר להם זו רק הרשות להשתמש בנכס למגוריהם. לא הוכחה כוונת ההורים ע"ה להעברה לאחר מיתה, מה גם שכוונה שכזו צריכה להתפרש בצמצום ובזהירות, לאור פרשנות הפסיקה ביחס לס' 8 (ב) לחוק הירושה, וזאת בשל מעמדו של חופש החוזים. ראה ע"א 879/14 עמוס נחשון נ' יהודה נחשון (נבו 5.5.2016) (להלן: "עניין נחשון") (פס' 11 לפס"ד של הש' ע' ברון ופסה"ד הנזכרים שם).

       3.5. זה המקום להדגיש כי הגדרת הבעלות בחוק המקרקעין, ולעניינו - חכירה לדורות כמוה

       כבעלות, מורכבת מזכות החזקה והזכות לעשות בזכויות בנכס כל דבר העולה על דעתו של הבעלים. ברור שזכות זו נשללה עם מתן תצהירי העברה ללא תמורה, ובעיקר עם מתן ייפויי

       הכוח הבלתי חוזרים לרישום הערת האזהרה. בכך קורסת למעשה, טענת הנתבעים לעניין

       העובדה שלא הועברה בעלות מחמת ניסיון הסיכול שלהם. אין ספק, כי העובדה שלא הוטלה

       מגבלה בהעברה ללא תמורה, מוכיחה את האמון שנתנו ההורים בתובעת, שגם ללא מגבלה או הוראה בדבר רשות המגורים הם סמכו על התובעת שתאפשר להם את רשות המגורים, וברור לחלוטין שלא סמכו על הנתבעים אשר עוללו להם סבל ועוגמת - נפש תוצאות הכשל המסחרי של פעילותיהם של האחים. (ראה פסקה לפס"ד הש' ע' ברון 13 בעניין נחשון).

       3.6. ברור, כי התובעת נהגה ונוהגת בנכס מנהג בעלים: היא זו שקיבלה דמי שכירות משוכרים

       כשההורים עוד בחיים, היא זו שדאגה להריסת חריגות הבנייה לדרישת רמ"י, היא זו שמשלמת תשלומים שוטפים לרשויות, לרבות תשלומי ארנונה, גז, חשמל, מים, כבלים וטלפון. (תצהיר התובעת, ס' 10.4.1-10.4.2, חקירת התובעת, עמ' 14 ש' 32-15).

       3.7 . טועים הנתבעים, בהסתמכם על עניין שוקרי ועניין פילובסקי לשאלת השליטה בנכס, שכן השליטה בנכס משמעותה אפשרות למכור אותו, לשעבד אותו ולעשות בו כל דבר ועניין בכפוף לרשות שניתנה. ברור לחלוטין, שהוריה המנוחים, לא התכוונו לשלוט בנכס, אלא רצו אך ורק להתגורר ברגיעה וללא איום מצדם של האחים הבלתי מהימנים. ברור היה, שההורים לא התכוונו לשמור על שליטה בנכס מכל היבט שהוא או להגביל את זכויות התובעת שהעניקו לה".

        

   41. אם תרצה תאמר שלו מדובר היה במתנה לאחר מיתה, לא היית מצפה מהתובעת לבצע תשלומים לטפל בשכירות ושאר מנהג בעלים כפי שתואר לעיל. כל אלו היו נותרים, אם היו הנתבעים צודקים, למנוחים לטפל בהם ולא כך אירע.

        

   42. הוסף לכך תשלומי משכנתא ותשלומים נוספים שביצעה התובעת לשם קידום העסקה ותמצא שדין טענת "מתנה לאחר מיתה" להידחות.

        

       למה לא תמה העסקה מאז שנת 2003

   43. לשיטת התובעת יש לראות את ההסבר בין השאר כפי שהאמור בס' 19 לכתב תביעתה וכך:

       "19. העברת הזכויות ברמ"י ובלשכת רישום המקרקעין, ע"ש כ.ע, נתעכבה מחמת סיבות שלא היו תלויות בכ.ע וביניהן הסיבות הבאות:

       19.1 ביוזמת האחים נעשו פיצול בנכס ותוספת בניה בנכס, ע"מ להשכיר חלקים ממנו וזאת ללא היתרי בנייה וללא קבלת הסכמת רמ"י.

       19.2 כתנאי לביצוע הרישום ע"ש כ.ע, רמ"י דרשה הריסה של כל מה שנבנה ללא היתר, וכמו- כן דרשה תשלומי דמי שכירות, בקשר עם החלקים שהושכרו בנכס ללא הסכמתה.

       19.3 רמ"י דרשה תשלומי חוב של דמי חכירה ודמי היוון שחבו בו ההורים בסך של 103,275.85 ₪.

       19.4 עוה"ד שטיפל בהעברה, עו"ד קלס, פעל באופן שלא קידם כראוי את ביצוע הוראות רמ"י, וזאת יאמר על דרך ההמעטה ולבסוף, וכפי שנודע בדיעבד, חדל מלשמש כעו"ד, מחמת הליכים בלשכת עוה"ד (לתקופה משמעותית).

        

   44. הוסיפה התובעת וכתבה בסעיף 8.1 לסיכומיה כי על הנכס הוטלו עיקולים בשל כשל עסקי של הנתבעים מיום 26.05.2015, 05.12.2021 ו- 20.09.2022. טיעון עובדתי זה לא נסתר.

        

   45. למעשה, טענה התובעת כי שנים רבות לא נרשם הנכס על שמה בעטיו של עו"ד קלס שהיה זה שצריך היה לרשום את הזכויות על שמה.

        

   46. וכך מצאנו בחקירתו של עו"ד עידו קלס מעמ' 19:

        

       "ש.אתה עורך דין כיום, החזירו לך את הרישיון?

       ת.כן.

       ש.כמה זמן היית מושהה?

       ת.אני התנהלתי לא נכון עם לקוח, כתוצאה מכך הושהיתי מהלשכה ל- 7 שנים, נפסקו לי 8 חודשים בפועל¬.

       ש.גזר הדין ניתן מתי?

       ת.בסוף 2011, נדמה לי.

       ש.ההתרחשות שאתה מספר מתי היתה?

       ת.2009-2012.

       ש.זו היתה תקופת ההשהיה?

       ת.תקופת ההשהיה היתה מחולקת ל- 2 חלקים מאחר והייתי מפרק של כמה חברות נדל"ן ובהסכמת הרשמת לענייני מקרקעין של הלשכה המשכתי לעסוק בעניינים שלהם גם בתקופת ההשהיה, תוך החרגת הנושא הזה כדי לא לפגוע בלקוחות. ההשהיה שלי הסתיימה ב- 2016 או 2017 ותקופת המאסר החלה מספטמבר 2011 עד פברואר 2012.

       ש.אציג לך את גזר הדין, תאשר שזה גזר הדין.

       ת.(מעיין) לא ראיתי את זה כמעט 12 שנה. אני מודה לך על כך שרעננת את זכרוני.

       ש.אתה אומר בתצהירך שהיית חייל של אדון ח' בשירות הצבאי. אני אומר לך שהיית גם חייל באזרחי ועשית כל מה שהוא אמר לך, בלי לשקול.

       ת.תציג לי מה היה ואגיד לך.

       ש.יש הרבה מאוד דברים בתצהירך שהם עדות שמועה, אז אחזור מבלי לוותר על הטענות. אתה אומר בסעיף 3 לתצהירך, אתה מספר לנו שהאב מ. הוכשל על-ידי איש השוק האפור שרימה את בנו מ' זה עדות שמיעה, אתה לא יודע על זה פרטים בכלל, נכון?".

        

   47. ומעמ' 22 מצאנו כך:

       "ש.מתי הסתיימו "עוללות" הנושים למיניהם? באיזו נקודת זמן הפסיקו הנושים "לנשום בעורף"?

       ת.אני לא יכול לתת תאריך מדויק.

       ש.היתה נקודת זמן כזו?

       ת.כן.

       ש.באותה נקודת זמן שהיתה, נניח ב- 2006-7, מתי נכנסת לכלא?

       ת.ב- 2009. סליחה, ב- 2011.

       ש.עד 2011 היתה איזושהי נקודת זמן מ- 2003? לא היתה נקודת זמן שהסתיימה "דפיקת הדלת" של הנושים ואפשר היה באמצעות ייפוי הכוח שבידך למחוק את הערת האזהרה ולהגיד לכ.ע "שלום, תשכחי מכל העניין"?".

        

   48. אמור מעתה כי עורך הדין שהיה אמור לטפל בעסקה לא יכול ולא עסק בכך לפחות עד שנת 2017.

        

   49. נמצא איפה יותר מאשר הסבר הגיוני לעיכוב הרישום ובהינתן שבינתיים נוצרו קשיים כספיים ואחרים נוספים.

        

       שאלת השיהוי

   50. הסברתי כבר בעבר כי התיישנות מסיימת באופן מנדטורי את ההליך בעוד שיהוי הוא עניין שבשיקול דעתי, ונסמך על שיקולי הגינות.

        

   51. אגב תמ"ש (ת"א) 45953-08-16 (פמ"מ) כתבתי בין השאר כך:

       "טענת השיהוי (מחילת המנוחה)

       54.למעשה פרק זה עניינו בשאלה האם יכולה התובעת לתבוע את שבחרו המנוחה תחילה והאפוטרופא לה, אחר כך, שלא לתבוע.

        

       55.ככלל ניתן להתיר ליורשי בני זוג לטעון ולהוכיח גם את הנטען בכאן גם כאשר חלף זמן רב מיום פטירת המנוחה (וראה למשל: ה"פ (י-ם) 76/91 , שריג נ' מדינת ישראל, תשנ(2) 289 {פמ"מ – 30/12/1991}, לעניין חזקת שיתוף). אלא שלשם כך, צריך אדם להפוך יורש או לפחות להיות יורש פוטנציאלי שאין מחלוקת על זכויותיו העתידיות בעיזבון.

        

       56.כאשר הלך אחד מבני הזוג לעולמו מבלי שעמד במועד כלשהו בחייו על זכויותיו ובלי שנתן ביטוי לרצונו לממשן, וזאת על אף הזדמנות סבירה שהיתה לו לעשות כן, כי אז יש לראות את אותו בן זוג כמוותר על זכותו. פועל יוצא מכך, לא יוכלו גם יורשיו לטעון במקומו (וראה: ע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה, מח(3) 372 {פמ"מ – 2/6/1994}היא הלכת יהלום).

        

       57.וכך נאמר בהלכת יהלום, בעמ' 377 מפי כב' השופט לוין:

        

       "אקדים ואומר כבר עתה, כי לגישתי, כאשר הלך אחד מבני הזוג לעולמו, בלי שעמד במועד כלשהו בחייו על זכויותיו על פי חזקת השיתוף בנכסים, ובלי שנתן ביטוי לרצונו לממשן, וזאת על אף הזדמנות סבירה שהיתה לו לעשות כן, כי אז יש לראותו כמוותר על זכותו לבקש להחיל עליו את חזקת השיתוף ולהכיר פורמאלית בזכויותיו על פיה, על כל המשתמע מכך".

       ראה: ע"א 4696/90 פישלר נ' שיין (פמ"מ – 26/7/1994).

       ועוד מהלכת יהלום :

        

       "...הזכויות המשותפות בנכסים וכן גם הזכות לטעון לקיומן הן, בראש ובראשונה, זכויותיו של בן הזוג עצמו. בידיו איפוא נתונה גם הזכות לבחור שלא לממשן ולא לטעון בעניין זה. אין מקום איפוא, שעה שבן הזוג בחר שלא לנצל את ההזדמנות שעמדה לפניו ולא טען לשיתוף, לאפשר ליורשיו לטעון לשיתוף בשמו, שהרי בכך, אנו מעבירים את זכות הבחירה האמורה לידיהם ומתעלמים מכך שבן הזוג עצמו בחר שלא לעמוד על זכויותיו הנטענות".

        

       58.אמר ביהמ"ש העליון אגב ע"א 592/79 שצקי נ' סייד, לה(4) 402 (פמ"מ – 27/9/1981) כי:

       "כאשר התביעה היא בין שני בני-זוג, שאחד מהם הלך לבית-עולמו, מקלים בעניין הסיוע, אך יחד עם זאת נדרשת זהירות מעבר לרגיל בתביעה בין אנשים חיים. הנסיבות במקרה דנן, בהן תובעים יורשיה של האם את עיזבונו של האב, מחייבות זהירות גדולה עוד יותר מאשר במקרה של תביעה של בן-זוג נגד עיזבונו של הזוג האחר".

        

       59.אם נשוב להלכת יהלום ימצא בה אמירה נוספת ולפיה:

       "הפעלת החזקה, כשלעצמה, אינה יוצרת או מקנה לבן הזוג התובע את זכויותיו. בית המשפט, בהפעילו את החזקה, אינו אלא נותן גושפנקה לחלוקת הזכויות כפי שהיא עולה מתוך ההסכמה שבין בני הזוג, המשתמעת מנסיבות חייהם המשותפים, כפי שהוכחו לפניו".

        

       60.ואם עסקינן למעשה בזכויות שביושר אזי, כאשר מטרת "הזעקה לשיתוף" או כמו בכאן זעקת העמידה על זכויות הנשמעת מפי הבת הינה לחתור להכרזה שתביא לחוסר שיתוף, טוב יעשה בימ"ש אם יזהיר עצמו שבעתיים טרם ייעתר לתובענה.

        

       61.אגב ע"מ (י-ם) 814/05 פלונים נ' פלונית (פמ"מ – 21/5/2006) נקבע, כי על מנת שאדם לא יחשב כמוותר על זכות התביעה הרכושית, צריך הוא לא רק לפעול כשיש לו הזדמנות סבירה, אלא שצריך הוא לפעול אקטיבית באותה הזדמנות ואין הוא יכול להסתפק בטענה, כי לא ידע את זכאותו לתבוע או נמנע מלתבוע.

        

       63. סוגיה זו עניינה בשאלה, האם יש לראות את התובענה כמי שהוגשה בשיהוי?

       64.כידוע לכל, שיהוי אינו אלא שיהוי בנסיבות העניין. במקרים מסוימים שיהוי בן חודשים ייתפס כבלתי סביר, באחרים שיהוי גדול יותר ייתפס כסביר (וראה: בג"צ 3421/05 אנדראוס נ' שר האוצר {פמ"מ – 18/6/2009}).

       65. הבה נתהה איפה על מושגי השיהוי וההתיישנות ומה שביניהם, שכן כבר אמרנו בעבר כי שיהוי אינו אלא ביטוי של התיישנות מהותית דה פקטו, בעוד "התיישנות" אינה אלא תחום גדור טכני, מעבר לו אין לתבוע.

       66.שני המושגים הם למעשה חלק מפניו של עקרון סופיות הדיון.

        

       67.אביא מעט מדברי, אגב תמ"ש (ת"א) 10246-12-09 ד.ל.נ' נ.ב. (פמ"מ – 6/2/2013), וכך כתבתי שם בנסותי להסביר את הממשק שבין התיישנות לשיהוי:

       "ככלל, יעדיף בית המשפט, שסכסוכים בין בעלי הדין יוכרעו לגופו של עניין ולא יסתיימו בפתרון דיוני פורמליסטי (ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין ואח', פ"ד מ(2) 668, 671-672 [1986]); ע"א 2452/01 אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, 582 [2002]).

        

       התיישנות

       בהביאי מעט מדברי חברי כב' השופט יחזקאל אליהו אגב תמ"ש (ת"א) 2080-02-12 על האסמכתאות המובאות שם אומר:

       סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (פורסם במאגרים משפטיים) [פורסם בנבו] ניתן ביום 24.3.2008). מנגד, על בית המשפט לשקול את התכלית ואת הטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות (ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (פורסם במאגרים משפטיים) [פורסם בנבו] ניתן ביום 22.6.2008).

       כב' השופט עמית ניתח ותמצת בע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (לא פורסם) [פורסם בנבו] ניתן ביום 19.9.10) להלן: "עניין גיא ליפל") את הטעמים העומדים בבסיס ההתיישנות הדיונית. וכך באו לידי ביטוי הדברים בס' 30 לפסה"ד:

        

       "א. טעם ראייתי הקשור בקושי ובהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן. מטבע הדברים, במהלך השנים מסמכים וראיות אובדים, עדים הולכים לעולמם או מאבדים את זכרונם, מה שעלול לפגוע בהגנתו של הנתבע ולהקשות על בירור האמת העובדתית.

        

       ב. אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון,

       כך שיתאפשר לול כלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות ממשאביו 'רזרבה כספית' שמא ייתבע בגין שנים עברו.

        

       ג. ההנחה היא כי תובע אשר "יישן על זכויותיו" תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו, ועם חלוף הזמן הולכת ומתבססת הציפיה של הנתבע כי לא ייתבע.

        

       ד. מנקודת מבט המערכת המשפטית, ראוי להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא לשחת זמנה על עניינים שאבד עליהם הכלח. קציבת תקופת ההתיישנות תמרצת תובעים לא לישון על זכויותיהם ולהגיש תביעתם ללא עיכוב.

        

       ה. להסדרי ההתיישנות יש השפעה החורגת מהצדדים הישירים להתדיינות, במיוחד על המדינה, יצרנים, ספקי שירותים ומבטחים. כך, לדוגמה, הארכת תקופת ההתיישנות עשויה להשפיע על גובה הפרמיה בחוזה ביטוח ועל מחירי מצרכים ושירותים ומכאן שלהסדרי ההתיישנות השלכה על רווחתם של פרטים רבים בחברה".

        

       בסעיף 29 לפסה"ד גיא ליפל הנ"ל קבע כב' השופט עמית:

        

       "בפסיקה ניתן להבחין בנטייה לפרש בצמצום את תחולה של טענת ההתיישנות, לפחות ברטוריקה של הדברים, כיוון שההתיישנות פוגעת בזכות החוקתית של הגישה לערכאות ומונעת מהניזוק לממש את זכותו המהותית (ראו: ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד ([פורסם בנבו] 18.7.2005); ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ ([פורסם בנבו], 31.8.2008) (להלן: "עניין טבע תעשיות"); עניין פלונית, בפסקה ו' והאסמכתאות שם, עניין אלנקווה). עם זאת, יש הגורסים כי את חוק ההתיישנות, כמו כל חוק אחר, אין לפרס לא באופן מצמצם ולא באופן מרחיב, אלא על פי תכליתו (הנשיא ברק בע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ פ"ד נו(3) 345 (2002)). גישת הביניים גורסת כי יש לפרש את הסדרי ההתיישנות באופן מצמצם נוכח חשיבות זכות הגישה לערכאות, אך זאת בנסיבות המתאימות: מקום בו היה הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה, לא נפגעה זכותו של הנתבע להתגונן ואין בכך פגיעה באינטרס הציבורי לסיים מחלוקות (ראו דברי השופטת (כתוארה אז) בייניש ברע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון [פורסם בנבו], 16.8.2005). הצעת החוק נקטה גישה מאוזנת בין התובעים לנתבעים, כפי שעולה מהמבוא להצעת החוק (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת ([פורסם בנבו, 20.6.10) (להלן: "נסייר")".

        

       68. לדברי לעיל מצטרף גם שיקול של מדיניות משפטית ראויה, כזו המשתקפת ונובעת גם מהלכת גיא-ליפל שהבאתי לעיל.

        

       69. מדיניות שכזו אינה חפצה לעודד התעוררותם מחדש של סכסוכים, שנים רבות אחרי שקמה עילת התביעה, מבלי שכל אחד ואחד מיחידיו ידע לאחר שנים מה עוד יתבע ממנו ומי ידע אימתי וראה גם תמ"ש (ת"א) 14157-02-15).

        

       70. למסקנה המובילה לדחיית התובענה מביאה שאלת השיהוי. לטעמי, חוסר הגינות בסיסי טמון בכך שאדם ניעור לתבוע שנים רבות לאחר הארוע המכונן. ודוק, אין דומה תביעת יורש לתביעה בין בני זוג נשואים. נטל ראייתי מוגבר הקיים כאן, מחזיר גם הוא את התובעת לחובתה שלא להשתהות בהגשת תביעתה שמא תראה כמי שמחלה על תביעתה או – תיצור מצג ולפיו ויתרה גם היא על הזכות.

        

       71. אנו רגילים לומר כי טענת השיהוי, כח' הנושא עצמו, תשמש לדחיית תובענה רק במקרים חריגים ומטעמים של צדק והגינות, כמו גם שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה להליך שיפוטי תקין.

        

       72. כאמור, נפסק כי השימוש בדוקטרינה של שיהוי לצורך דחיית תובענה ייעשה רק במקרים חריגים מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאג לקיום הליך שיפוטי תקין (ראה: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נ"ז(5) 433 {פמ"מ – 2/7/2003}). עפ"י הפסיקה, חלוף הזמן כשלעצמו, אין בו די כדי להביא לקבלת טענת השיהוי ויש צורך ב"דבר מה נוסף" (ע"א 410/87 עזבון המנוחה רבקה ליברמן נ' לאה יונגר, פ"ד מ"ה(3) 749, 756 {פמ"מ – 18/3/1991}). על הנתבע להוכיח שהיה בשיהוי משום מצג כי התובע ויתר על זכויותיו ובשל כך הוא שינה את מצבו לרעה במשך הזמן. יש הגורסים כי נדרש תנאי שלישי שלפיו השיהוי נגרם בחוסר תום לב (רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עיריית נתניה (לא פורסם) (פמ"מ). להבדיל מהסדר ההתיישנות, הרי שבנושא השיהוי מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב לגבי נפקות השיהוי בנסיבות המקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זו ישקול בית המשפט, על דרך האיזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם, תוך התחשבות במהות התביעה ובסעד המבוקש במסגרתה. נטל ההוכחה להתקיימותם של התנאים מוטל על הטוען לכך, היינו, על הטוען לשיהוי (ע"א 2950/07 יונס מוחמד סולימאן נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל {פמ"מ – 26/10/2009}).

        

       73. הסברתי קודם לכן כי לדעתי מדיניות שיפוטית רצויה לא תעודד הגשת תובענה שנים לאחר אירוע המאפשר תובענה והדברים נלמדים דרך אנלוגיה אפילו מן המועדים שננקבו להתיישנות בדין הישראלי.

        

       74. אם תרצה תאמר בלשונו של כב' השופט עמית בהלכת גיא-ליפל כי מדיניות שיפוטית רצויה לא תעודד הכבדה על הנתבע וקיום קושי ראייתי בחלוף שנים רבות, אם תרצה תאמר במילותיי כי הסכסוך המשפחתי צריך לסופיות אפילו יותר מסכסוך אזרחי "רגיל", ואין לתור אחר עילות תביעה שלא נוצלו שנים רבות לאחור.

        

       75. אמר כב' השופט עמית אגב הלכת גיא-ליפל כי ככל שנמנע תובע מלעמוד על זכויותיו, מקים הוא כנגדו חזקה ולפיה מחל על אותן זכויות או ויתר עליהן וכי לנתבע אינטרס לגיטימי שלא לעמוד ב"כוננות" שנים על שנים שמא ברבות השנים יתבע פתאום בגין עילה "עתיקה". בהשתהות ארוכה יש מצג כלפי הנתבע ולפיו לא יתבע הוא.

        

       76. ברור לכל כי שינוי מצב לרעה לא יצור צדק או הגינות כלפי הנתבע ודי בו כשלעצמו על מנת לדחות את התובענה, עת נופל שיהוי בלתי סביר בהגשתה.

        

       77. בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית נט(1) 665 (פמ"מ – 8/9/2004) נאמר ע"י כב' השופט אליקים רובינשטיין:

        

       "בעיני, בצד כל אלה יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום לב החולש על המשפט הפרטי (ראו והשווה סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), בבחינת "אדם לאדם – אדם" (הנשיא ברק, רע"T6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1)199). זו גם תמציתו הערכית של הכלל "ועשית הישר והטוב" (דברים ו', י"ח)".

        

       78. משמעות דברי היא כי גם לעניין השיהוי חלה על התובעת חובת זהירות והגינות שלא להופיע פתע פתאום לאחר שנים ולומר לנתבע יש לי תביעה לעניין עליו בחרה האפוטרופא שלא לתבוע ו-8 שנים לאחור.

        

       79. הבה נפנה לפסק-הדין אשר ניתן בבש"א (ת"א) 12603/06 ד.ש נ' מ.פ (פמ"מ – 6/8/2008).

        

       אמרה כב' סגה"נ סיון ז"ל (כתוארה דאז), בין השאר שם:

        

       "גם טענות השיהוי, מניעות וויתור מטעמם של המבקשים מהותיות בעיניי לצורך ההכרעה בדבר סילוקה של תביעת התובעת על הסף ומהטעמים שכבר פורטו: תביעתה של התובעת למתן פסק דין הצהרתי במאובחן מתביעה כספית כנגד הזוכים – הינה תביעה מן היושר, והיא כפופה גם לדיני השהוי.

        

       תביעה שביושר מתיישנת עכשיו כבדרך שתביעה שבדין מתיישנת, אך תביעה שביושר יכול שתידחה גם מחמת שיהוי, אף אם תקופת השיהוי הייתה קצרה מתקופת ההתיישנות: תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק היא עכשיו "הגבול העליון" של תקופת השיהוי". (י. זוסמן בספרו, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 568)".

        

       81. מרבית דיוני לעיל הן לעניין ההתיישנות והן לעניין השיהוי עסק באינטרס הציבור ובאי ההגינות שבתובענה.

        

       82. סברתי לעניין אי ההגינות שבהתנהגות התובעת שעונה גם על תפיסתי ולפיה, כאשר הופך אדם כשיר להתדיינות בהליכי בית המשפט לענייני משפחה ו/או בית דין דתי, נשוי כגרוש, ידוע בציבור כזר כמעט מוחלט, יש לקרוא עליו ועל בן זוגו או יריבו להליכים המתנהלים בפני הטריבונלים לעיל, חוזה יחודי לאותם יחסים.

        

       83. ולעניין חובת ההגינות, נשיאת ביהמ"ש העליון כב' הנשיאה ד' ביניש, בבג"צ 518/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (פמ"מ – 14/5/2009), בפס' 38-39:

        

       "תחולתו של עקרון תום-הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת על כלל תחומי המשפט. בין היתר, חלק עקרון תום-הלב בתחום סדרי הדין האזרחיים. מהותה של חובת תום-הלב בתחום הדיוני הינה כי על בעלי-הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת, ביושר ותוך הגינות בסיסית המתחייבת אף ביחסים שבין צדדים "יריבים" (ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה כרך ב 550 (1993) (להלן: ברק – פרשנות החקיקה; דודי שוורץ סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות 73 ואילך (תשס"ז)). על בעלי-הדין לפעול בסבירות ובהגינות במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין (ראו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 15.1.2007), פס' 4 והאסמכתאות המובאות שם)...

       ככלל, התפיסה המנחה בהקשר זה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-דין כלפי בית-המשפט. יוער כי בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנגזרת מרמת ההתנהגות המצופה והראויה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-דין והשאלה האם פעל בזדון עשויה להשליך על המסקנה האם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, אמת-המידה המרכזית בהקשר זה הינה סבירות והגינות, קרי – כיצד בעל דין סביר והגון היה נוהג בנסיבות המקרה".

        

   52. ככל שהבנתי משגת, נכנסת התובעת לגדר "זעקת ההגינות" כמובן, של מושג זה בפסיקה ושיקול ההגינות נוטה לדחות את טענת השיהוי ולומר כי התובעת שינתה מצבה לרעה אף נתנה תמורה על דרך נטילת משכנתא, פירעונה, פירעון חובות ועוד.

        

   53. דין טענת השיהוי – דחייה.

        

       מה הייתה העסקה

   54. כאשר הולך אדם לבית עולמו, נוטה בית המשפט שלא לשים שיקול דעתו במקום שיקול דעת המנוח שנבצר ממנו להתייצב ולומר את דברו ( וראה ע"ז (ירושלים) 1482-95 כוכבה וידר נ' ב"כ היועץ המשפטי לממשלה (נבו, 25.01.1998)).

        

   55. סבור אני שמטעמיהם בחרו המנוחים ליתן את הדירה במתנה לתובעת כנגד שחרורם מדאגה לחובות שלא הם יצרו אותם והמשך מגוריהם בנכס.

        

   56. כל רישום כמתנה ללא תמורה, נעשה ככל הנראה על מנת להקטין מיסוי.

        

   57. טענת הנתבעים לפיה, כל פעם הגדירה התובעת אחרת את העסקה, פעם מתנה ללא תמורה, פעם עסקת מכר מותנה ופעם מתנה לאחר תשלומים, אינה הופכת את שהתרחש, לאין.

        

   58. לטעמי פשיטא, ואולי בציניות חפצים הנתבעים לומר לתובעת, מה שהשקעת בכסף – הפסדת ואנו נרוויח מכך. אפילו הצעת השבה ממשית לא מצאתי בטענותיהם.

        

   59. לטעמי, באין גמר לרישום אמנם מדובר בהתחייבות ליתן מתנה ממנה לא חזרו בהם המנוחים מעולם.

        

   60. ההסברים לאשר אירע אינם יוצרים באמת סתירה המאפשרת קבלת עמדת הנתבעים.

        

       הסכם למראית עין?

   61. הבה נבין ראשית כי היותו של הסכם לכאורה שלא למטרה הכתובה בו והיותו מכיל מניע לא כתוב – כגון רצון למנוע מנושים ליטול רכוש, אינו בהכרח הסכם למראית עין (וראה ע"א 127-06 בנק הפועלים בע"מ - משכן נ' לאה נגר (נבו, 19.02.2009).

        

   62. לשיטת הנתבעים יש לראות את הסיטואציה כאמור מסעיף 34 לסיכומיהם וכך: " 34. סעיף 13 לחוק החוזים קובע, כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל. אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה". בע"א 3725/08 חזן נ' חזן (נבו 3.2.2011) קבע בית המשפט העליון כי "חוזה למראית עין הינו חוזה שקיימת לגביו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לעסקה, לבין רצונם וכוונותיהם האמיתיות בעוד שכלפי חוץ, מסכימים הצדדים על הסדר משפטי מסוים שיחול ביניהם, כוונתם האמיתית היא שונה, וקיים פער בין המצג החיצוני המשקף את רצונם, לבין כוונתם האמיתית הכמוסה. פער זה נועד להשיג תכלית מסוימת. היסוד העיקרי בחוזה למראית עין הוא, אפוא, "קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה ,שהיא אך למראית עין. חוזה למראית עין, שאינו אלא חוזה בדוי, בטל מעיקרא, וממילא אינו אוצר כח להעביר זכויות ואף קנין" ור ג' שלו, דיני חוזים מהדורה שניה, עמודים 168-167; ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג (576 (2).

       35. במקרה דנא עסקינן בהסכם מתנה שתכליתו להבריח נושים ולכן דינו בטלות. כך עולה מנסיבות עריכות הסכם המתנה, שנעשה בזמן שמעניקי המתנה במצב כלכלי קשה וכשנושים מתדפקים על דלתי ביתם, וכך גם עולה מניסיונות הצדדים, לרבות התובעת עצמה, לערוך הסכם פיקטיבי להברחת הנכס (הלא הוא הסכם פרץ). בעניין ע"א 2610/23 מאי אזוגי נ' שפירא ואח' (נבו, 3.7.2023) נקבע כי כאשר עסקינן בחוזה למראית עין שתכליתו תרמית והונאה של נושים, יש לקבוע כי המערכת ההסכמית כולה, לרבות החוזה הנסתר, בטלה מדעיקרא בהיותה מנוגדת לתקנת הציבור (ור' ע"א 813/22 אריאל נ' חברת אי.בי.בי.ג'י בע"מ, פסקה 30 [פורסם בנבו] (10.3.2022).

       36. אולם, גם לטענת התובעת דין הסכמי המתנה להתבטל, הן לאור העובדה כי בהסכם המתנה הוצהר כי לא נתקבלה כל תמורה ובפועל התקבלה תמורה, והן לאור העובדה כי הסכמי המתנה לא הסתיימו ברישום.

       37. אין מחלוקת כי במקביל לעריכת הסכם המתנה (10.7.2023) לקחה התובעת משכנתא על ביתה בX ופרעה את חובות ההורים (ר' סע' 8.1 לתצהיר עדות התובעת). גם אם מדובר בתמורה עקיפה הרי שעדיין יש תמורה. ודוק, הסכם המתנה נחתם בחודש יולי 2003, המשכנתא לכיסוי החובות נטלה ביוני 2003 (ר' נספח ח' לתצהיר ח.מ, תצלום השיק ע"ס 1,050,000 מיום 3.6.2003).

       38. אשר על כן, הסכמי המתנה שנחתמו הינם הסכמים למראית עין. בהסכמי המתנה (נספח 3 לתצהיר התובעת) נכתב כי "הזכויות בדירה הועברו ללא תמורה ומבלי שקיבלתי כל תמורה מבתי בעבור הזכויות". ברם, שאין חולק כי מדובר בהצהרה לא נכונה, ובחוזה למראית עין, שכן התובעת העבירה להורים תמורה - המשכנתא שנטלה, המשכנתא מהווה לכל הפחות תמורה עקיפה. משכך דין הסכמי המתנה - להתבטל. ר' בעניין זה ת"א (מחוזי נצ') 5990-07-17 דארושה נ' דראושה (נבו 16.9.2020):

       "בנסיבות המקרה עסקינן, על יסוד גרסתה של הנתבעת וכלל הראיות שהוצגו בפני, אני קובע כי הסכם המתנה הגלוי הנו חוזה פיקטיבי כוזב, שנכרת למראית עין בלבד, בגדרו הסכימו שני הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים (מתנה) בעוד שכוונתם האמיתית שונה (מכר). תוצאתו של הסכם פיקטיבי כזה היא בטלות".

       39. בפסיקת בתי המשפט נקבע זה מכבר כי אי השלמת הרישום, והעובדה כי מעבירי הזכויות המשיכו לגור בנכס מהווה אינדיקציה לכך שמדובר בחוזה למראית עין ויש להורות על בטלותו. ר' ה"פ (מחוזי תל אביב -יפו) 1547/06 ניצה גבסו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (נבו 4.9.2007) "כאמור, החזקה בבית נותרה בידי ההורים גם לאחר עריכת הסכם המכר, המבקשים לא פעלו לרישום זכויותיהם הנטענות בסמוך לעריכת הסכם המכר ומלבד הסכום שהתקבל מבנק טפחות לא שילמו המבקשים סכום כלשהו על חשבון תמורת הזכויות בבית. יתר על כן, המבקשים הודו כי הוסכם על תנאים שונים מאלה שנקבעו בהסכם המכר. משכך, אני קובע כי הסכם המכר הוא הסכם למראית עין ובהתאם להוראות סעיף 13 לחוק החוזים, בטל".

        

   63. על כך השיבה התובעת בין השאר בס' 2 לסיכומי תשובתה:

       "2.1. הוכח, כי לא מדובר בהסכם למראית עין, אלא במסמכי העברה אותנטיים ואמיתיים. נחתמו תצהירי העברה ללא תמורה, בפני עו"ד, נרשמה הערת אזהרה מכוח תצהירי העברה ונחתמו שני ייפויי כוח בלתי חוזרים בפני עו"ד ייפוי כוח אחד נחתם בפני עו"ד קלס, אשר מעל באמון ההורים ע"ה, כאשר לא פעל על פיו, ולא רשם את הזכויות על שם התובעת. ייפויי כוח נוסף נחתם בפני עו"ד רואש, אשר פעל לקידום העברה ללא תמורה, אולם הוכשל מחמת הודעת הנתבעים לרמ"י על זכויותיהם", הודעה אשר גרמה לסירוב רמ"י לרישום זכויות התובעת.

       2.2. הטוען לחוזה למראית עין, חייב לבסס קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, או אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לעסקה לבין רצונם וכוונותיהם האמיתיות. נזכיר, כי הצדדים הם התובעת והוריה ע"ה, וככל שרצו הנתבעים או ההורים, לוודא קיומן של "כוונות אחרות" מאלה שבאו לידי ביטוי בתצהירי המתנה, ברישום הערת אזהרה, במתן ייפויי כוח, בדיווח למיסוי מקרקעין ובדיווח לרמ"י – היה עליהם לגבש עמדתם במסמך או ראייה מוצקה בדבר ההסכמה "הסמויה" הסותרת את המתנה –- העברה ללא תמורה. לא קיימים מסמך או ראייה בדבר "הסכמה סמויה", ולא נערכה צוואה, שהייתה יכולה לתת ביטוי לרצון אחר של 36, וע' 32 ש', 34, 15, המנוחים, באופן שסותר את מתן המתנה. (פרוטוקול בימ"ש, עמ' 31 ש' 12 ;( 2-1 ); ולעניין מבחני ההסכמה למראית עין': ע"א 3589/23 שרה קדוש נ' יפים גנדלר (נבו 1.8.2023); (ע"א 3725/08 ניסים חזן נ' אריק חזן (נבו 3.2.11); ע"א 10/17 גיל באשה נ' סמי גרדג'י (נבו 31.10.18).

       2.3. נטל הוכחת הסכם למראית עין הוא מוגבר, והנתבעים לא עמדו בו (ראה ת"א) מחוזי חיפה 7455-03-21 סיאט - ביודיאגנוסטיקה בע"מ נ' שלמה ביטרמן (נבו 19.6.2024); ע"א 3642/11 הדר כהן נ' סמיר גטאס (נבו 3.3.2014). הנתבעים לא נקטו פעולה כלשהיא משך 19 שנה באופן שהיה יכול להעיד לכאורה על הסכם למראית עין', או על הסכמה שונה. בעדותם המתפתלת, לא הציגו הסבר

       כלשהוא למראית עין' - עדויותיהם מוכיחות שיהוי בטיעון זה וניסיון עיגון טענה שקרית ונטולת בסיס - שמצאו לנכון להעלותה רק לאחר שהעדים המרכזיים להוכחתה – ההורים ע"ה, הלכו לעולמם עדותו של יוסף באשר לתצהירו שניתן ב 20.12.200 -(פרוטקול בימ"ש, עמ' 31) ותגובת ח' לנאמר באותו תצהיר (פרוטוקול בימ"ש, עמ' 50 ) מוכיחים כאלף עדים את דבר השקר 35-29). וראוי להדגיש: לא בכדי לא טרחו הנתבעים, המתמשך (פרוטוקול בימ"ש, עמ' 51 ש' 4-1, 35-29). וראוי להדגיש: לא בכדי לא טרחו הנתבעים להתייחס לעדותם הפתלתלה, נטולת אחיזה באמת, של עו"ד קלס וח.מ ,שהיטיבו לא לומר אמת כפי שפורט בסיכומי התובעת.

        

   64. סבור אני, למרות המשפטנות הטובה שגילה בא כוחם, כי שוגים הנתבעים ומן היסוד.

        

   65. בפועל כפי שנגלה לי, יש ראשית לראות בתובעת צד ג' אשר נתן תמורה ולו חלקית ובכך יוצאת היא מגדר סעיף 13 לחוק החוזים.

        

   66. לא דומה הברחה מובהקת של רכוש, רק כדי לחמוק מנושים ומתוך כוונה שחייב יישאר בעלים אמיתי בנכס ויחזור להיות בעלים עם חלוף סכנת הנשייה למצב בו הורים מבוגרים מחליטים, גם אם זה בניגוד לאינטרס הכלכלי הפשוט שלהם, להעביר את הנכס לתובעת.

        

   67. השארת הורה מבוגר בביתו גם לאחר נתינת מתנה בבעלות, נפוצה היא בבחינת מעין צוואה שלא ניתן לחזור ממנה.

        

   68. הוסף על כך מתן תמורה נוספת על זכות המגורים להורה, השלמת הנתבעים עם המציאות והעברת הבעלות, עשרות בשנים, עריכת מסמכים נוספים לאחר תצהירי העברה ללא תמורה וטיפול התובעת בנכס ותמצא כי אין מדובר בחוזה למראית עין.

        

   69. אי השלמת הרישום כאן נבע מנסיבות חיצוניות כפי שהוכח, ולא מתוך כוונה לירוק חוזה למראית עין.

        

   70. די בכך לדחות טענות הנתבעים בעניין זה.

        

       האם מעורבות הנתבעים בניהול הנכס היא מהותית

   71. סבורני כי התשובה היא בלאו, רבתי.

        

   72. כך כתבו הנתבעים מסעיף 24 לסיכומיהם:

        

       " 24. הוכח כי הנתבעים היו מעורבים בניהול הבית. ח.מ שילם כספים עבור שיפוץ הבית ויחידות הדיור, בכתב ההגנה ובתצהיר הוצגו חשבוניות על סך של כ- 90,150 ₪ על הוצאות שהוציא לטובת בניית יחידות הדיור (נספח ט"ו לתצהיר), ועל סך 125,680₪ עבור תחזוקה שוטפת של הבית במשך השנים (נספח ט"ז) התובעת לא ספקה כל הסבר להוצאות כספיות גבוהות אלו של הנתבעים.

       25. ח' התנהל מול השוכרים (נספחים י"ז – י"ט), הוא היה מעורב במחלוקת עם השכנים לגבי בניית גדר (נספח כ'). מכל פעולות אלה נראה כי ח' פעל בהתאם למוסכם ודאג לתשלומי המשכנתא מהכנסות מיחידות הדיור בהתאם למוסכם.

       26. במהלך הדיון אמרה התובעת כי היא לא הרסה את תוספות הבנייה ״כי הייתה התנגדות מאוד גדולה של ח'״ (עמ׳ 13 , שו׳ 20) התובעת נשאלה באיזה זכות ח' יכול להתנגד אם זה אכן שלה? התובעת טענה ״בזכות זה שהוא אלים" (שם, שו׳ 29) לשאלת בית המשפט מתי ח' ״איים״ עליה היא השיבה כי זה היה בשנת 2012. התובעת מודה אפוא כי לא יכלה להרוס את תוספת הבנייה בגלל התנגדות של הנתבעים, אם הנכס אכן של התובעת והכל נעשה בהסכמת ההורים מדוע התובעת לא הורסת הבנייה? מדוע היא מתחשבת בדעתו של ח'? מדוע היא לא מגישה את התביעה אז, במהלך 2012?

       27 . התובעת מודה כי קבלה את דמי השכירות בהסכמת הנתבעים וההורים, ר' עמ' 14 שו' 24-27 :

       ש. בסעיף 10.4.1 שלך את כותבת שקיבלת את דמי השכירות בהסכמת שני אחייך ואמא שלך ואחייך הסכימו לכך באופן חד משמעי. למה צריך שהם יסכימו? הרי הם לא בעלים, רק את הבעלים. למה היית צריכה לקבל את הסכמתם לקבל את דמי השכירות, בחיים?

       ת. (מעיינת) אין לי מה להסביר יותר מזה.

        

   73. מעורבות, בין כוחנית, בין מרתיעה ובין כזו שאין רצון להתווכח עימה ובכלל זאת בנייה בניגוד לדין, אין בה לשנות את המהות ולפיה, ניתן הנכס לתובעת, הנתבעים, ככל שהשקיעו כסף (ואף פדו לעצמם דמי שכירות), לא הייתה השקעתם אלא הנחת כספם על קרן הצבי.

        

       הלכת ואלס

   74. נעיר כי מתת של הורה למי מילדיו, גם כעולה מהלכת ואלס נ' גת (וראה ע"א 3829/91 ‎ ‎אבינועם וואלס‎ ‎נ' נחמה גת, פ"ד מח(1) 801 ), הוא מעשה צפוי ומטיל נטל מופחת על התובעת.

        

       הלכה דומה – עמ"ש (ת"א) 51794-12-23

   75. בעניין דומה לשלנו כתב מכובדי, כב' השופט נפתלי שילה (בהסכמת חבריו כב' השופטים ג. הס ו- ס. יעקבי) בין השאר כך:

       "לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 4.9.23 (כב' השופט ארז שני בתמ"ש 37280-02-20) שקיבל את תביעת המשיבה 1 וקבע שהיא הבעלים של מקרקעין בגדרה.

        

       א.רקע עובדתי

        

       1.המשיבה 1 (להלן גם: ע) היא בתו של המנוח י.ג ז"ל (להלן: המנוח) והמערערת 1 (להלן גם: האם) היא אלמנתו של המנוח ואמה של ע. המערער 2 (להלן גם: א.) והמשיבים 2-5 הם אחיה ואחותה של ע.

        

       2.ביום 1.10.96 חתם המנוח על תצהיר מתנה שבמסגרתו הצהיר שהוא התחייב להעביר במתנה לע. מקרקעין בגדרה (להלן: המקרקעין) וע. חתמה על תצהיר לפיו היא קיבלה במתנה מאביה את המקרקעין. בו ביום, חתם המנוח על ייפוי כוח בלתי חוזר המייפה את כוחו של עו"ד מרקמן להעביר את המקרקעין לע..

        

       3.ביום 20.10.96 חתם המנוח על מכתב שבו הוא מצהיר בהמשך לחתימה על התצהיר הנ"ל, שאת כל הזכויות במקרקעין הוא מעביר במתנה לע.

        

       4.העסקה דווחה לרשויות המס ושולם מס רכישה. בנוסף, ניתן אישור ללשכת רישום המקרקעין ע"י המועצה המקומית לתכנון ולבנייה זמורה שבשטחה מצויים המקרקעין, לפיו אין לה התנגדות להעברת הנכס ללא תמורה מהמנוח לע.

        

       5.המנוח נפטר ביום 10.4.11 ועד לפטירתו לא הועברו המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין ע"ש ע. על פי צו ירושה שניתן ביום 22.5.12, האם ירשה מחצית מעיזבון המנוח וששת ילדיו ירשו כל אחד 1/12 מעיזבונו. במשך כמה שנים לאחר פטירת המנוח ניסתה המערערת לרשום את הזכויות במקרקעין על שמה ואולם עקב דרישות שונות של רשם המקרקעין, לא עלה הדבר בידה והיא הצליחה רק לרשום הערת אזהרה לטובתה ביום 16.10.13. לפיכך, ע הגישה תביעה לפס"ד הצהרתי שבמסגרתו עתרה לכך שיוצהר שהמקרקעין בבעלותה ויינתן צו לרשום אותם על שמה בלשכת רישום המקרקעין. ע התבססה בין היתר על המסמכים הנ"ל שעליהם חתם המנוח והיא טענה גם, שהאם ויתר האחים מנועים ומושתקים לטעון נגד המתנה, מאחר שבהליכים אחרים הם הצהירו שהמנוח לא השאיר אחריו דבר ולא היו לו שום נכסים וכי המקרקעין שייכים לה.

        

       6.האם וחלק מאחיה של ע, ביניהם א, התנגדו לתביעה וטענו שהמקרקעין שייכים למנוח והעסקה נערכה לצורכי תכנון מס והיא אינה אמיתית ולא משקפת את רצון המנוח. לטענתם, העובדה שבמשך שנים כה רבות ע לא רשמה את המקרקעין על שמה ובמשך כל חיי המנוח דמי השכירות מהבית שנבנה על המקרקעין הועברו למנוח ולאחר פטירתו לאם, מלמדת שאין תוקף למסמכי המתנה ויש לדחות את התביעה גם מחמת שיהוי והתיישנות. הנתבעים טענו גם, שלאם מחצית מהזכויות במקרקעין מכוח חזקת השיתוף והמנוח לא יכול היה להעביר לע יותר ממחצית המקרקעין. המשיב 2 (להלן: מ) תמך בעמדת ע וטען שהמתנה תקפה ולאורך השנים הייתה הסכמה מלאה שהם שייכים לע וכך טען גם המשיב 4.

        

       2.חתימת המנוח על מסמכי המתנה – המנוח חתם על תצהיר מתנה ביום 1.10.96 וביום 20.10.96 הוא חתם על מכתב המאשרר את המתנה שוב. בנוסף, המנוח חתם ביום 1.10.96 על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת ע לצורך העברת הזכויות. המנוח מעולם לא חזר בו מהמתנה ולא הוכחה כל עילה לביטול התחייבותו זו ולכן בצדק נקבע שהמתנה שרירה וקיימת.

        

       3. הטענה כי המתנה ניתנה "לצורכי מס" נטענה בעלמא ואף אחד מהמערערים לא הסביר את פשרה של טענה זו ולא הוכיח אותה. המילים "לצורכי מס" אינן "מילות קסם" ומי שטוען טענה זו, שמשמעותה היא שמדובר בעסקה למראית עין, חייב להביא ראיות להוכחת טענה זו. כידוע, הנטל להוכחת הסכם למראית עין הוא כבד, מאחר שלמעשה מדובר בטענה שבוצע הסכם שיש בו רכיב של תרמית והמערערים לא עמדו בנטל זה כלל (ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (3.2.2011); ע"א 1629/11 יצחקי נ' וכטר (4.11.2012)).

           

       4. חתימת המערערת על שטר מכר – המערערת חתמה על שטר מכר ביום 23.4.17 לצורך הסדרת העברת הזכויות במקרקעין ע"ש ע וחתימה זו, שאושרה ע"י עו"ד רויטל דואני, מלמדת שהמערערת הסכימה שאין לה זכויות במקרקעין. שטר זה אף מלמד שהמערערת וויתרה על טענת שיתוף במקרקעין אלו מכוח חזקת השיתוף. שהרי, אם היא סברה שמחצית מהמקרקעין שלה מכוח חזקת השיתוף, כיצד היא חתמה על שטר מכר לצורך העברת מלוא הזכויות במקרקעין לע?

           

          5.מכתבו של עו"ד כהן ממשרד מיתר מיום 7.1.99 – במכתב זה, שנשלח לאגף מס רכוש וקרן פיצויים בשם "בני משפחת ג." לאחר שהתקבלה דרישה לתשלום מס רכוש, נאמר כי המקרקעין: "בבעלותה של גב' ע.ג, לאחר שקיבלה את הזכויות בה מאביה, מר י.ג, בהעברה ללא תמורה...".

           

          6.ההשתק השיפוטי של המערערת לאור הצהרתה בתביעה למל"ל להשלמת הכנסה – המערערת הצהירה ביום 8.1.12, במסגרת בקשה לקצבת השלמת הכנסה מהמל"ל, שאין לה כל רכוש פרט לבית המגורים. המערערת הצהירה שכל הפרטים בבקשה שהגישה הם "נכונים ומלאים" והיא לא יכולה לטעון כיום טענה סותרת, במיוחד לאחר שקיבלה "טובת הנאה" מהצהרה זו. שהרי "ההליך השיפוטי אינו 'תכנית כבקשתך', ובעל דין אינו רשאי לטעון דבר והיפוכו בהליכים שונים, בבחינת "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ" (קהלת ז, יח)" (רע"א 2401/21 סאמי ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ (1.3.2022)‏‏).

           

          מהפסיקה עולה כי דוקטרינת ההשתק השיפוטי תחול לא רק כאשר נטענות על ידי אדם טענות סותרות בפני ערכאות משפטיות שונות, אלא ההשתק השיפוטי יחול גם אם יטענו טענות סותרות בפני רשויות מנהליות. בבר"מ 8689/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק נ' מבני תעשיה בע"מ (4.5.15)‏‏ קבע כב' השופט עמית כי: "במקרה דנן התקבלה אפוא טובת הנאה בהליך אחר, לאו דווקא הליך משפטי, ולטעמי אין מניעה להרחיב את דוקטרינת ההשתק השיפוטי גם להליכים מחוץ לבית המשפט (כגון דיווח לרשויות המס או בהליך מינהלי)".

           

          בת"א (מחוזי חי') 1072-04 פרחאן זייד נ' הדר חברה לביטוח בע"מ גבעתיים (10.1.10)‏‏ קבעה כב' השופטת וילנר כי: "כאמור, חובת תום הלב העומדת בבסיס ההשתק השיפוטי, מחייבת בעל דין לנהוג בהגינות, ובתום לב, בין אם מדובר בשני הליכים שיפוטיים ובין אם מדובר בהליך המתנהל לפני רשות ציבורית... לאור כל האמור, אני סבורה כי אין מניעה להחיל את דוקטרינת ההשתק השיפוטי על המקרה שלפנינו, על אף היות ההליך הראשון הליך שאינו שיפוטי. תקנת הציבור, חובת תום הלב, ההגינות, ההוגנות וטוהר ההליך, מחייבים לדחות את גרסתו המאוחרת של התובע ולו מחמת שהיא סותרת באופן קיצוני את גרסתו הראשונה שנמסרה בהליך שהתנהל לפני המל"ל".

           

          7.ההשתק השיפוטי לאור התצהיר שניתן במסגרת תביעת עיריית אשדוד - עיריית אשדוד הגישה תביעה כספית כנגד יורשי המנוח בעקבות חוב שהיה לחברה שבבעלות המנוח ולא נפרע. על מנת להתגונן בפני אותה תביעה (תא"ק 28548-06-12), המערערת וכן כל ילדיה, לרבות א', הצהירו ביום 4.6.13 כי: "במועד פטירתו של אבינו המנוח, לא היה בעיזבונו כספים ו/או נכסים... ולפיכך לא ירשנו למעשה דבר... היות והעיזבון חסר זכויות, אין למעשה להטיל עלינו כיורשים חיוב כלשהו". בנוסף, במסגרת אותו הליך טענו המערערת וכל ילדיה כי: "הוצאת צו הירושה של האב המנוח התחייבה מהטעם הפשוט, שלפני עשרות שנים היה המנוח בעלים של קרקע... הקרקע הועברה לבתו ע, נתבעת מס' 6, ללא תמורה וזאת ביום ה – 1.10.96, המצוין בעותק תצהירי ההעברה ללא תמורה ובאישורי המיסים והוועדה המקומית המצורפים... הואיל והרישום והפרצלציה טרם הוסדרו, נדרשה חתימת היורשים על מסמכי הרישום והעברת הזכויות על שם בתו. מטעם זה בלבד התבקשה הוצאת צו ירושה... המנוח לא הותיר רכוש כלשהו ששייך לעיזבונו".

           

          דוקטרינת ההשתק השיפוטי נגזרת בראש ובראשונה מעקרון תום הלב והיא מציבה מחסום דיוני בפני בעל דין מלהעלות טענה דיונית, אפילו נכונה היא, שיש בה דופי של חוסר תום לב. (רע"א 3640/03 יקירה דקל נ' שוקי (יהושע) דקל (16.12.2007)‏.

           

          כפי שציינה כב' השופטת וילנר בבע"מ 8943/22 פלוני נ' פלונית (15.3.2023)‏: ‏

           

          "כידוע, כלל ההשתק השיפוטי מונע מבעל דין להעלות טענות סותרות בהליכים שונים. זאת, גם כאשר בעלי הדין בשני ההליכים אינם זהים... כלל זה נועד, בעיקרו של דבר, לשמור על טוהר ההליך השיפוטי ועל אמון הציבור במערכת המשפט... לתכלית זו שני פנים: מבחינה מוסרית, הכלל מתמקד בתום-לבם של בעלי הדין ונועד למנוע ניצול לרעה של ההליך השיפוטי; מבחינה מעשית, הכלל מבקש למנוע הכרעות סותרות של טריבונלים שונים. בעבר, תחולתו של כלל ההשתק השיפוטי הותנתה בכך שטענתו הרלוונטית של בעל הדין התקבלה במסגרת ההליך האחר...במרוצת השנים רוכך תנאי זה, לכדי דרישה שלבעל הדין צמחה "הנאה" כלשהי כתוצאה מהעלאת הטענה שעל הפרק... ואף ביחס לנחיצותה של דרישה מרוככת זו ניתן למצוא עמדות שונות בפסיקתו של בית משפט זה... אציין כי לגישתי, צמיחתה של "הנאה" כלשהי כתוצאה מהעלאת טענה מסוימת, איננה, ככלל, תנאי לקביעה כי בעל דין מושתק מלטעון את היפוכה. זאת, בעיקרו של דבר, לנוכח רציונל ההשתק שעניינו הגינות ותום-לב, שאינו מתמקד בתוצאת ההליך כי אם בהתנהלות בעל הדין, וממילא, תחולתו אינה מותנית בקיומה של "הנאה" כזו או אחרת".

           

          ראו עוד: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, נט(6) 625 (2005); ע"א 4401/21 יהודה אמיתי נ' רחל קרויז (15.11.2023); ע"א 9056/12 יעל קינג נ' פקיד השומה ירושלים (4.8.2014); י' רוזן-צבי ההליך האזרחי (2015) עמ' 261-266.

           

   76. פסק הדין שם אשר דחה את הערעור, עוסק בסוגיות דומות לשלנו, גם שם השלימו הנתבעים עשרות בשנים עם העברה שלא נשלמה.

        

       דמי שימוש

   77. סבורני, שעניין דמי השימוש לא הוכח בפני, נזנח בסיכומי הצדדים ולכל היותר ראוי הוא לתובענה נפרדת.

        

       סוף דבר

   78. התובענה מתקבלת במובן זה שאני קובע כי מלוא הזכויות והחובות בנכס הן לתובעת בלבד.

        

   79. ניתן צו כמבוקש בסעיפים 3 ו- 4 לכתב התביעה.

        

   80. כל עתירה לביטול פסק הדין או החלטה בתיק אחר מקומה אינו בכאן.

        

   81. הנתבעים יישאו יחד ולחוד בהוצאות התובעת בסך 80,000 ₪.

        

   82. ניתן היתר לפרסם פסק דין זה בהשמטת כל פרט אודות הצדדים.

        

   83. המזכירות תסגור את התיק.

        

       ניתן היום, י"א כסלו תשפ"ה, 12 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.