החלטה בעניין ערעור לפי חוק הטרדה מאיימת

1. בפניי ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופט טל פפרני) מיום 21.3.18 (להלן: "בית משפט קמא"), במסגרתה דחה את בקשת המערערת למתן צו כנגד המשיב, במסגרת חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (להלן: "החוק").

2. בית משפט קמא קיים דיון במעמד שני הצדדים ולאחר ששקל את טענותיהם מנה חמישה נימוקים, מכוחם דחה את הבקשה. ואלו בתמצית: הראשון - כי המערערת לא זימנה לדיון את בני משפחתה ולא עמדה בנטל הנדרש; השני - כי הביטויים שנקט המשיב הם ביטויים נוקבים, אך אינם אלימים, מאיימים או מטרידים; השלישי - כי אין הוא סבור שהמערערת חשה מוטרדת ומאוימת, בין השאר, בשל פער הזמנים בין שליחת ההודעות לבין הגשת הבקשה. הרביעי - כי לא מצא שהמשיב עלול להמשיך ולשלוח למבקשת הודעות מטרידות או לפגוע בשלוות חייה. החמישי – כי לא ניתן הסבר מניח את הדעת לכך שהמערערת מחקה את חלופת המסרונים המלאה בינה לבין המשיב (להלן: "ההחלטה").

3. לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים בכתב ובעל פה בהליך שהתקיים בפני בית משפט קמא, ולאחר שבחנתי את טענותיהם בכתב בהליך שבפניי, ראיתי לנכון, בפתח הדיון, להודיע לצדדים כי בתוצאה המעשית אליה הגיע בית משפט קמא, היינו – דחיית הבקשה למתן צו כנגד המשיב, אני סבורה שאין להתערב, אך, יחד עם זאת, ההחלטה לא תיוותר כלשונה. הצדדים הסכימו לקבל את דבריי.

4. בדעתי להתערב בשני הנימוקים הראשונים שמנה בית משפט קמא, אתייחס אליהם לפי סדרם, אם כי השני בהם הוא העיקרי.

5. הנימוק הראשון שמנה בית משפט קמא שהביאו לדחיית הבקשה היה בשל כך שהמערערת (המבקשת שם) לא זימנה לדיון את בני משפחתה, אשר טענה, כי חשו מוטרדים או מאוימים מההודעות ששלח להם המשיב. בית משפט קמא זקף זאת לחובת המערערת וקבע כי לא עמדה בנטל המוטל עליה ובלשונו:

"לפיכך, דומני כי המבקשת לא עמדה בנטל הנדרש להוכיח כי הוריה ובני משפחתה חשים מוטרדים ומאוימים ממעשיו של המשיב".

6. לטעמי, שגה בית משפט קמא. בענייננו המערערת היא זו שהגישה את הבקשה למתן צו הטרדה מאיימת בשמה בלבד. בתמיכה לבקשתה צירפה תכתובות "וואטסאפ" ששלח המשיב להוריה (ביום 26.1.18, 9.3.18) לאחיה ולגיסתה (ביום 28.1.18). העובדה כי קרובי המשפחה בחרו מטעמיהם שלא להצטרף לבקשה או להגיש בקשה מטעמם, אינה צריכה להיות שיקול לדחיית הבקשה בעבור המבקשת.

אפנה ללשון סעיף 2(ג) לחוק הקובע כדלקמן:

"(ג)      לעניין חוק זה אחת היא אם המעשים המפורטים בסעיפים קטנים (א) או (ב) נעשו כלפי האדם או כלפי אדם אחר הקרוב לו, בין במפורש ובין במשתמע, בין במישרין ובין בעקיפין".

רוצה לומר, סעיף 2(ג) לחוק מרחיב את ההטרדה המאיימת גם למעשים שנעשו, לא רק כלפי המבקשת אלא גם כלפי אדם אחר הקרוב לה. במילים אחרות, המבקשת אינה צריכה להוכיח שהוריה חשו מוטרדים, אלא די בכך שהיא חשה מוטרדת ומאוימת מההודעות ששלח לקרובי משפחתה.

7. הנימוק השני שמכוחו דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשת הוא כי לאחר שעיין בהודעות, מצא כי אין להגדירם כבעלי תוכן מטריד ומאיים. קביעה זו אין להותירה. המשיב נקט בלשון מושחזת, פוגענית וקשה, אשר באה בגדרי סעיף 2(א) לחוק "הטרדה מאיימת – מהי?"

"מתועבת"; "חולנית"; "איבדה מאישיותה"; "שפלה ומחרידה"; "פושעת"; "ביצעה פיגוע מחריד"; "מעוררת חלחלה".

אלו הם ביטויים מטרידים ומאיימים והם נופלים בגדר פגיעה בשם הטוב (ראו גם סעיף 2(ב)(4) לחוק). כך גם יש לראות בביטויים המטרידים שכתב המשיב -

"אז עוד לא הבנתי איזה מטען חבלה הונח בביתי, ולאיזה מקומות אפלים, פסיכים ומרושעים צללה הגברת"; "שם נחצו הקווים לעבר הבלתי נמחל. עלילות דם מצד האדם הקרוב אליך ביותר... היום אני בגדר אלמן ... אולם נחוש להילחם מלחמת חורמה ברוחות...";

8. אין לקבל את האמרה "הנייר אינו סובל הכל". התכתובת הבוטה והמטרידה שכתב המשיב, חוצה את הרף התחתון של המותר, גם אם היא באה על רקע ביקורת שיש למשיב על התנהלות המערערת באשר לילדים המשותפים. קביעתו של בית משפט קמא, כי ביטויים אלו הם ביטויים נוקבים בלבד, אינה תואמת את חומרת הביטויים ואת היותם מטרידים ומאיימים ובכך שגה בית משפט קמא.

9. באשר לתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, לפיה הוא דחה את בקשת המבקשת, אין בדעתי להתערב. בית משפט קמא התרשם שהמערערת לא חשה מוטרדת ומאוימת, גם בשל ריחוק הזמן – כחודשיים עובר להגשת הבקשה (סעיף 12 להחלטה). בית משפט קמא ציין כי המשיב התחייב שלא לשלוח כל הודעות נוספות למבקשת ולבני משפחתה וכי דבריו הותירו על בית משפט קמא רושם אמין (סעיף 13 להחלטה). הלכה היא, כי לערכה הדיונית, היא הערכאה המבררת, יתרון על פני ערכאת הערעור שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מהצדדים ויש לתת משקל רב להתרשמותה הישירה (ראו חמי בן נון, טל חבקין, הערעור האזרחי, מהדורה שלישית, עמ' 477-479 ).

10. אדגיש ואבהיר, בשונה מבית משפט קמא, שוכנעתי כי התכתובת ששלח המשיב באה בגדרי הטרדה מאיימת. בדומה לבית משפט קמא, אף אני התרשמתי כי, יש בסיס סביר להניח שהמשיב לא יטריד שוב או יפגע בשלוות חייה או בשמה הטוב של המבקשת. משלא התקיימו שני היסודות הנדרשים על פי החוק למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, אין מקום ליתן את הצו.

11. סוף דבר, הערעור נדחה בכפוף להערותיי דלעיל. כל צד יישא בהוצאותיו.

ההחלטה מותרת לפרסום בכפוף לעריכה ולהשמטת פרטים מזהים.

12. המזכירות תמציא החלטתי לצדדים ותסגור התיק.

ניתנה היום, ל' ניסן תשע"ח, 15 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.