האם יש להכיר בליקוי הגב ממנו סובל התובע, שהועסק בתפקיד צבעי רכב במוסך, כפגיעה בעבודה, מכוח תורת המיקרוטראומה?
אקדים ואומר כי פסק דין משלים זה ניתן בהמשך לפסק הדין שניתן על ידי ביום 22.7.18, ובו נדחתה התביעה, ולאחר שבמסגרת דיון בערעור עליו (עב"ל 37752-09-18) הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה יוחזר התיק לבית דין זה על מנת שהמומחה יישאל שאלת הבהרה, הכל כמפורט להלן.
התשתית העובדתית ומהלך ההתדיינות
ביום 28.8.14 הגיש התובע תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה לעבודה על דרך מיקרוטראומה. התובע תיאר את הפגיעה בכך ש"עובד בצבעי רכב לאורך השנים ובשל חזרה על פעולת כיפוף והרמת ציוד החל לסבול מכאבי גב".
במכתבו מיום 3.12.14 דחה הנתבע את התביעה. הנתבע נימק החלטתו בכך שלא הוכח אירוע תאונתי או אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב עבודתו; לא הוכח קשר סיבתי רפואי בין מחלתו לבין תנאי עבודתו; ומחלתו התפתחה על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי העבודה.
דיון מוקדם התקיים בפני כב' סגנית הנשיאה הדס יהלום ביום 1.11.15. לאחריו, הועבר התיק לטיפול מותב זה, והתקיימו בו שני דיוני הוכחות, ביום 9.1.17 וביום 11.5.17, ונשמעו סיכומי הצדדים בעל פה.
בהחלטה שניתנה ביום 14.5.17 נקבע שהתקיימו יסודותיה של תורת המיקרוטראומה בעניינו של התובע, בכך שהתובע עסק במהלך שנות עבודתו במוסך על בסיס יומיומי בשפשוף מונוטוני במשך שעות רבות של מכוניות כהכנה לצביעתן, תוך שהוא נדרש לצורך כך להתכופף במשך שעות רבות.
ביום 14.5.17 מונה ד"ר אייל רובין, מומחה לכירורגיה אורטופדית, להיות מומחה יועץ רפואי בתחום האורתופדי על מנת שיחווה דעתו בעניינו של התובע. על סמך התשתית העובדתית הבאה:
התובע, יליד 1985, עבד החל משנת 2010 כצבעי רכב במשרה מלאה (8.5 שעות עבודה ביום) במוסך. חלק משמעותי מעבודתו היה לבצע הכנות לצבע של רכבים, ומכיוון שבמוסך הספציפי שבו עבד נעשה תהליך זה ללא שימוש בציוד עזר, הוא נדרש במשך שעות רבות ביום לשפשף דלתות וחלקים נמוכים אחרים של מכוניות באמצעות נייר שיוף, פעולה שעל מנת לבצעה הוא נדרש לכופף את גבו במשך זמן ממושך, כשלעתים במקום לכופף את הגב ישב על הברכיים או כרע בתנוחה דמויית צפרדע.
בשנת 2013 החל לסבול לטענתו מכאבי גב וממגבלות בתנועת הגב, ומשהחמיר המצב הפסיק ביוני 2014 לעבוד. התובע טופל בקופת חולים מכבי, שם אובחן שהוא סובל מבלט דיסק.
בחוות דעת מיום 11.6.17 המומחה פירט שהתובע סובל ממצב של בלט דיסק בעמוד שדרה מותני עם לחץ על השורש מצד שמאל, עם ממצאים קליניים המעידים על גירוי עצב בעמוד השדרה המותני המעצבב את רגל שמאל.
לשאלת קיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין הליקוי בגבו של התובע השיב המומחה כך:
"כן, קיים קשר סיבתי מעל 50% בין עבודתו של מר ע' לבין הליקוי או החמרתו. ישנה אסכולה רפואית מקובלת, הקושרת בין שינויים דיסקאליים לבין עומס פיזי מוגבר".
לשאלה נוספת בדבר אופן קרות הליקוי, ובאופן ספציפי האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי ליקויו של התובע עקב עבודתו נגרם על דרך של פגיעות זעירות, כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה גם כן לליקויו, השיב המומחה קצרות, באופן הבא:
"ליקויו של התובע נגרם על דרך מיקרו-טראומה חוזרת".
ולשאלה האחרונה, האם לעבודת התובע השפעה משמעותית על ליקויו של התובע (בשיעור של 20% ומעלה) השיב המומחה כך:
"בלט דיסק בעמוד השידרה המותני הינם מימצא שכיח למדי גם באוכלוסיה שאינה חשפוה לעומס פיזי. אך מכיוון שעד לתחילת תלונותיו עבד מר ע' במשך 13 שנה בתנאים של עומס מוגבר על עמוד השידרה המותני, יש לראות בעבודתו גורם משמעותי של מעל 20% על ליקויו".
בהמשך לחוות דעת זו, הוסבה תשומת ליבו של המומחה, לכך שהתובע הועסק במוסך הספציפי שביחס אליו תוארו תנאי עבודתו במשך כשלוש וחצי שנים בלבד (בין השנים 2010 עד 2014) ולא במשך 13 שנים (החל משנת 2000) כפי שצויין בטעות בחוות דעתו. המומחה התבקש למסור עמדתו לאור נתון מתוקן זה, ולמסור האם יש בנתון מתוקן זה כדי לשנות את מסקנות חוות דעתו. על כך השיב המומחה כך:
"ישנה טעות בחוות הדעת. בתשובה לשאלה ד' בחוות הדעת המקורית, צריך להיות כתוב 3 שנים בתנאים של עומס מוגבר ולא 13 שנים.
עם זאת, אין בטעות זו בכדי לשנות את מסקנות חוות הדעת.
אסכולה מקובלת כי עבודה במשך שעות, מדי יום, במשך שנים, בכיפוף קידמי מוגזם של עמוד השידרה, תהייה מלווה בתחלואה דיסקאלית מוגברת של עמוד השידרה המותני.
מכיוון שאין תיעוד לתלונות לכאב גב תחתון לפני 2013, ז"א כי תלונותיו החלו כ- 3 שנים לאחר תחילת עבודתו הנידונה – יש לראות בעבודתו כסיבה משמעותית להפרעה הדיסקאלית המותנית שאובחנה אצל מר ע'".
בהמשך לכל זאת הופנו אל המומחה שאלות הבהרה נוספות מטעם הנתבע. וכך השיב המומחה לשאלות שהופנו אליו:
"א. אנא הבהר לאיזו פעולה מהמתואר למעלה הינך מייחס תנאים של עומס מוגבר?
כל כיפוף קיצוני, בעיקר אם הוא ממושך או חוזר לפעמים תכופות, מה שקיים בתיאור עבודתו של מר ע', גורם לעומס פיזי על עמוד השידרה המותני.
עומס גדול יותר מתקיים בכיפוף בעמידה – אז המנוף המופעל גדול יותר. בספרות מיוחסת משמעות גם לתנועות סיבוביות תוך כדי הכיפוף, מידת העומס פחותה בכריעה, ופחותה אף יותר בכיפוף תוך כדי ישיבה על הבירכיים. ישנה הסתייגות מהקביעות הנ"ל, מכיוון שאינם ניתנות להוכחה חד משמעית בכלים מדעיים סטטיסטיים.
כך שלמרות שקיימת אסכולה רפואית המייחסת לעומס פיזי לכאב גב תחתון, היא אינה ניתנת להוכחה חד משמעית.
ב. אנא הסבר את מנגנון המיקרוטראומה בו נגרמו לתובע פגיעות זעירות חוזרות ונשנות בגבו במנח של כיפוף של הגב במשך זמן ממושך?
בספרות ניתנו הסברים הקשורים למידת העומס על עמוד השידרה המותני ומידת הלחץ בחלל הדיסקאלי, כולל עבודות שמדדו לחצים שהופקו במידות כיפוף שונות בגופות טריות.
ג. אנא הסבר את מנגנון המיקרוטראומה בו נגרמו לתובע פגיעות זעירות חוזרות ונשנות בגבו של התובע במנח של ישיבה על הברכיים?
ד. אנא הסבר את מנגנון המיקרוטראומה בו נגרמו לתובע פגיעות זעירות חוזרות ונשנות בגבו של התובע במנח של תנוחת צפרדע.
תשובה אחת לשאלות ג' ו-ד' – הסבר כפי שתואר בתשובה ב', מידת העומס במקרים אלה – פחותה.
ה. התובע במועד בו החל את עבודתו היה בגיל 25 אנא הסבר כיצד 3 שנים בעבודה אשר תוארה לעיל עלולה לגרום בגבו של התובע לנזק בלתי הפיך בעמוד השדרה על פי תורת המיקרוטראומה?
עבודות שפורסמו כוללות בד"כ מעקב של שנה ומעלה. 3 שנים הן תקופת זמן מספקת ביחס למחקרים בספרות.
טענות הצדדים בסיכומיהם שקדמו לפסק הדין הראשון
התובע טען שנקבעה בתיק תשתית עובדתית למיקרוטראומה. אצל התובע אובחנו ויוחדו תנועות מסוימות בגב שביצע ברצף ובמאמצים קשים. המדובר על כיפוף מלווה בתמיכה עם פעולות שיוף, מריחה, צביעה. פעולות החוזרות על עצמן במשך היום, רכב אחר רכב, ברצף, שעות רבות וממושכות. כמו כן, מומחה בית הדין קבע באופן ברור ומפורש קיומו של קשר סיבתי לכך בעניינו המסוים של התובע. משכך, התובע סבור שיש להכיר בליקוי בגבו כפגיעה בעבודה מכוח תורת המיקרוטראומה.
הנתבע סבור שדין התביעה להידחות, באשר תנאי עבודת התובע אינם עונים על אמות המידה להפעלת תורת המיקרוטראומה, שכן הליקוי בגבו לא נוצר בשל פגיעות זעירות, דהיינו, עקב תנועה, אלא עקב תנוחה, כך אף לפי חוות דעת המומחה. חוות דעת המומחה בכל הנוגע לתנוחת הכיפוף הממושך, להבדיל מתנועות השפשוף, עניינה מנח סטטי, שעל פי פסיקת בית הדין אינה מקיימת תשתית עובדתית למיקרוטראומה.
פסק הדין הראשון, שניתן ביום 22.7.18
את פרק הדיון וההכרעה בפסק הדין הראשון, פתחתי בכך שכידוע הכרה בפגיעה בגב מכוח תורת המיקרוטראומה מחייבת אף היא להוכיח, כי המבוטח ביצע במהלך עבודתו תנועות חוזרות ונשנות, זהות או דומות במהותן, שחזרו על עצמן למשך פרק זמן רצוף, ואשר ניתן לבודד אותן משאר הפעולות והתנועות שביצע במהלך יום העבודה. תדירות התנועות החוזרות והנשנות אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, אלא על התנועות לחזור ולהישנות בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר (עב"ל 38256-06-14 חילו נ' המוסד לביטוח לאומי (21.3.16)).
בהמשך, הפניתי לפסק דין שניתן ביום 24.1.18 (עב"ל 4208-10-16 קרוטמן נ' המוסד לביטוח לאומי (24.1.18, כב' השופטת לאה גליקסמן)) שבו הדגיש בית דין הארצי, כי על פי ההלכה הפסוקה "... אין להרחיב את תורת המיקרוטראומה גם לעניין תנוחה...". (עבל 19905-02-13 המוסד לביטוח לאומי נ' יניפיליז (3.7.14)). נפסק, שעצם השהות בתנוחה סטטית לא נוחה (כריעה, כיפוף, שכיבת על עמוד שידרה), גם אם היא תרמה לליקוי בגב, אינה מקימה תשתית עובדתית לעילת המיקרוטראומה (ראו גם: עבל 49533-12-10 ביטון נ' המוסד לביטוח לאומי (23.1.12)). בפרשת דוויב (עבל 11714-12-16 דוויב נ' המוסד לביטוח לאומי (4.5.17, כב' השופט (כתוארו אז) אילן איטח)) הודגשה הלכה זו באופן הבא:
"... בית דין זה [שב] ופסק כי תנוחה, הגם שהיא עשויה לגרום לנזקים גופניים, אינה מקיימת את יסודות המיקרוטראומה, באשר אין בה תנועה חוזרת ונישנית. ולכן, אין בכוחה לבסס עילת תביעה להכרה בליקוי כמי שהוא תוצאה של פגיעה בעבודה".
לאור ההלכה הפסוקה שלעיל, ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים לכאן ולכאן, הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להידחות, תוך שאני מפנה בקשר לכך שבתשתית העובדתית שהועברה למומחה נאמר כי התובע:
"נדרש במשך שעות רבות ביום לשפשף דלתות וחלקים נמוכים אחרים של מכוניות באמצעות נייר שיוף, פעולה שעל מנת לבצעה הוא נדרש לכופף את גבו במשך זמן ממושך, כשלעתים במקום לכפוף את הגב ישב על הברכיים או כרע בתנוחת דמויית צפרדע"
דהיינו, התשתית העובדתית כפי שנקבעה, כללה הן מרכיב של תנועה חוזרת ונשנית (תנועות שפשוף מונוטוניות) והן מרכיב של תנוחה לא נוחה (כיפוף הגב במשך זמן ממושך, כריעה בתנוחת דמויית צפרדע).
קבעתי, כי מחוות דעת המומחה כמו גם מתשובותיו לשאלות ההבהרה עלה בבירור שהוא סבור שקיים קשר סיבתי בין הליקוי בגבו של התובע לבין תנוחת הכיפוף שגרמה עומס מוגבר לגבו. לעומת זאת, המומחה לא קבע כי תנועות השפשוף אין שגרמו לפגיעה. נהפוך הוא, ביחס לאלה הבהיר המומחה:
"בספרות מיוחסת משמעות גם לתנועות סיבוביות תוך כדי הכיפוף, מידת העומס פחותה בכריעה, ופחותה אף יותר בכיפוף תוך כדי ישיבה על הבירכיים. ישנה הסתייגות מהקביעות הנ"ל, מכיוון שאינם ניתנות להוכחה חד משמעית בכלים מדעיים סטטיסטיים".
דהיינו, בעוד שהמומחה הבהיר שקיימות הוכחות מדעיות לקיומו של קשר סיבתי בין תנוחת כיפוף ממושכת לבין פגיעה בגב כמו הפגיעה ממנה סובל התובע, הרי שאין כל הוכחה מדעית לקיומו של קשר סיבתי בין תנועות שפשוף סיבוביות לבין פגיעה בגב. משכך, ובשים לב לפסיקה החד-משמעית לפיה שהות ארוכה בתנוחה סטטית פיזית לא נוחה, לרבות כיפוף, אינה מקימה עילה לתביעה לפי תורת המיקרוטראומה, ובשים לב גם לכך שככלל על בית-דין זה לאמץ את חוות דעתו של המומחה, אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן, הרי שדין התביעה להידחות.
לאור כל האמור, החלטתי בזמנו שדין התביעה להידחות.
-
-
-
ההליכים בשלב הערעור ועם חידוש ההליכים בבית דין זה
כפי שכבר ציינתי בפתח פסק דין זה, במסגרת הדיון בערעור שהוגש על פסק הדין (עבל 37752-09-18), הגיעו הצדדים ביום 30.12.18 להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק הדין, לפיה יוחזר התיק לבית דין זה על מנת שיישאל שאלת הבהרה אחת ויחידה:
"האם התנועות שהמערער ביצע כאשר שיפשף את חלקי הרכב, השפיעו על מחלת המערער ממנה הוא סובל בגבו. השפעה הינה גם במובן של גרימה וגם במובן של החמרה".
תשובתו של המומחה לשאלה זו שהופנתה אליו היתה כדלקמן:
"תנועות ידיים בלבד לא משפיעות על ליקוי בעמוד השידרה המותני.
במידה ותנועות הידיים משולבות בתנועות סיבוביות, או בהטיות של עמוד השידרה, יכולה להיות השפעה לתנועות אלו על התפתחות שינויים דיסקאליים בעמוד השידרה המותני".
הצדדים לא ביקשו להפנות למומחה שאלות הבהרה נוספות, ותחת זאת הגישו השלמות סיכומים. התובע טען כי לאור תשובת המומחה יש ליתן פסק דין המקבל את התביעה, שכן כל רכיבי המיקרוטראומה הוכרו על ידו. הנתבע מצידו טען שדין התביעה להידחות, שכן התשתית העובדתית כפי שנקבעה על ידי בית-הדין אינה משלבת תנועות סיבוביות או הטיות של עמוד השדרה, שרק ביחס אליהן השיב המומחה את שהשיב.
דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להתקבל, ואנמק.
בסעיף 12 לפסק הדין מיום 22.7.18 קבעתי כך, כנימוק מרכזי לדחיית התביעה, כי:
"בעוד שהמומחה הבהיר שקיימות הוכחות מדעיות לקיומו של קשר סיבתי בין תנוחות כיפוף ממושכות לבין פגיעה בגב כמו הפגיעה ממנה מנה סובל התובע, הרי שאין כל הוכחה מדעית לקיומו של קשר סיבתי בין תנועות שפשוף סיבוביות לבין פגיעה בגב. משכך, ובשים לב לפסיקה החד משמעית לפיה שהות ארוכה בתנועה סטטית לא נוחה, לרבות כיפוף, אינה מקימה עילה לתביעה לפי תורת המיקרוטראומה".
מתשובת המומחה לשאלת ההבהרה אליו עולה כי "במידה ותנועות הידיים משולבות בתנועות סיבוביות, או בהטיות של עמוד השידרה, יכולה להיות השפעה לתנועות אלו על התפתחות שינויים דיסקאליים בעמוד השידרה המותני". דהיינו, לפי המומחה, אם התובע היטה את עמוד השידרה, ובעודו מטה את עמוד השידרה היה עוסק בתנועות שפשוף סיבוביות לאורך זמן, כי אז קיים קשר סיבתי לפגיעה בגבו.
כאן המקום להזכיר כי המומחה בחוות דעתו הראשונית קבע מפורשות כי אובחנה אצל הנתבע פגיעה בגבו – בלט דיסק – וכי קיים קשר סיבתי של מעל 50% בין תנאי העבודה לבין הליקוי, שנגרם על דרך מיקרוטראומה חוזרת, כי אז לכאורה על בסיס חוות הדעת היה מקום לקבל את התביעה. הסיבה היחידה שהתביעה נדחתה, למרות חוות דעת זו, היתה ההלכה הפסוקה לפיה שהות בתנוחה לא נוחה אינה מוכרת כעילה לפי תורת המיקרוטראומה. לאחר שנשאל המומחה את שאלת ההבהרה, ברור כי כאשר מדובר בתנועת ידיים המשולבת בהטיית עמוד השידרה, יש מקום לדעת המומחה להכיר בתביעה.
בהחלטה בעניין קביעת העובדות, שניתנה ביום 14.5.17, קבעתי מפורשות כי הוכח כי חלק גדול מעבודתו של התובע היה לשייף בתנועות סיבוביות כלי רכב, על מנת להכין את הרכב לצביעה (עמ' 4 ש' 24; עמ' 5 ש' 8). הנה כי כן, על פני הדברים, ולאור הבהרת המומחה, אין עוד מקום לדחות את התביעה – כפי שעשיתי בפסק הדין הקודם – על בסיס כך שעצם תנועת הכריעה או הכיפוף אינה מוכרת. המשמעות היא שדין התביעה להתקבל, על יסוד האמור בחוות דעת המומחה, לרבות תשובותיו לשאלות ההבהרה.
סוף דבר, התביעה מתקבלת.
-
הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך כולל של 8,000 ₪. סך ההוצאות הגבוה מעט יחסית למקובל נקבע גם בשים לב לכך שמדובר בתיק שההתדיינות התמשכה בו במשך למעלר מארבע שנים, שהתקיימו בתיק לא פחות מארבעה דיונים, אחד מהם בבית הדין הארצי, והתובע אף נדרש להגיש סיכומים מספר פעמים, הן לעניין התשתית העובדתית למינוי מומחה, והן לאחר הגשת עמדות המומחה.
זכות ערעור לבית הדין הארצי, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.
ניתן היום, י"ח אדר ב' תשע"ט, (25 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
