רכב...".
סעיף 3 להסכם קובע שכל עוד פלונית תסכים, פלוני יתגורר בדירה. סעיף 4 קובע שאין במגורים של פלוני בדירה, כדי לפגוע בקניינה של פלונית בדירה, או כדי להקנות לו זכויות כלשהן בדירה.
סעיפים 5 – 6 להסכם צופים פני עתיד, ומתייחסים לרכוש שייצבר במהלך חיי הנישואין.
סעיף 5 קובע כי:
"א. מוסכם בין הצדדים, כי רכוש פלונית ישאר רכוש שלה, ושלה בלבד.
ב. היה ובני הזוג ירכשו נכסים כלשהם במהלך נישואיהם (להלן – 'הרכוש המשותף'), בין מקרקעין ובין מיטלטלין, ופלונית תשקיע ברכוש המשותף מרכוש פלונית – יהיה חלקה ברכוש המשותף כחלק היחסי של השקעתה מרכוש פלונית, בנוסף למחצית מיתרת החלקים ברכוש המשותף, גם אם מטעמי נוחות ירשמו הזכויות ברכוש המשותף, ע"ש הצדדים בחלקים שווים ביניהם".
סעיף 6 מתייחס לנכסים שיגיעו לצדדים במהלך חיי הנישואין ולפיו:
"א. מוסכם בין הצדדים, כי נכסים שיגיעו למי מהם בדרך של ירושה או מתנה, יהיו שייכים לצד המקבל ויחשבו לצורך הסכם זה כנכסים שהיו לאותו צד קודם לנישואין.
ב. היה ובני הזוג ירכשו נכסים כלשהם במהלך נישואיהם (להלן – 'הרכוש המשותף'), בין מקרקעין ובין מיטלטלין, ומי מהם ישקיע ברכוש המשותף מהרכוש שיתקבל אצלו בירושה או במתנה – יהיה חלקו ברכוש המשותף כחלק היחסי של השקעתו מירושה או מתנה, בנוסף למחצית מיתרת החלקים ברכוש המשותף, גם אם מטעמי נוחות ירשמו הזכויות ברכוש המשותף, ע"ש הצדדים בחלקים שווים ביניהם".
סעיפים 7 - 9 להסכם מסדירים את המשטר הרכושי בעת פקיעת הנישואין.
סעיף 10 קובע כי: "שינוי הוראות הסכם זה יהיה אך ורק בכתב".
25.הוראות ההסכם פשוטות וברורות, איני מקבלת את טענת הנאמן וכנ"ר כי תוכנן אינו ברור, ודאי ביחס לסוגיות שבמחלוקת. עולה מההסכם כוונה ברורה לשמור על הפרדה רכושית, לא לפגוע ברכוש שהמשיבה הביאה עמה לנישואין, ולאפשר לכל צד לשמור בידו נכסים שיקבל במתנה או בירושה במהלך חיי הנישואין. אם נזכור שבניגוד לחייב, המשיבה הביאה עמה לנישואין רכוש לא מבוטל, הוראות ההסכם אינן מעוררות כל קושי.
ואם נותר ספק, בא סעיף 7 להסכם וקובע כי: "הצדדים מסכימים, כי בפקיעת נישואיהם, יחשבו הנכסים השייכים לשניהם אך ורק הנכסים שהם ירכשו במשותף במהלך נישואיהם".
הוראות ההסכם גם תואמות בעיקרן להוראות החוק, הקובע כי במקרה של פקיעת הנישואין, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט "... נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין...." (סעיף 5(א)(1) לחוק).
26.המסקנה היא כי בהתאם להסכם, ככל ויוכח שהבית בכפר יונה נרכש ממשאביה של המשיבה, היינו מנכסים שהיו לה ערב הנישואין או מכספים שקבלה בירושה או במתנה במהלך חיי הנישואין, אין לחייב זכויות בבית.
27. אין באמת מחלוקת כי הבית נרכש מכספי המשיבה. אמנם בבקשה נכתב שבחקירת המשיבה אצל הנאמן לא היה בידה הסבר לכלל הסכומים ששולמו לשם רכישת הבית, אולם בסיכומים הנאמן לא חזר על טענה זו, ובדין לא חזר.
28.המשיבה פרטה בתצהיר שהגישה בתשובה לבקשת הנאמן את המקורות הכספיים ששימשו בידה לרכישת הבית, וגם צירפה מסמכים רבים לתמיכה בטענות (מסמכים נוספים צורפו מאוחר יותר). לפי האמור בתצהיר, המשיבה רכשה את הבית בכספים שירשה מאביה המנוח, ובהלוואה שקיבלה מאחיה והוחזרה לו כעבור כשנה מתוך הכספים שהתקבלו מהדירה בגבעתיים שנמכרה בחלוף כשנה.
המסמכים שצורפו לתצהיר הם: צו קיום צוואת האב המנוח מיום 10.10.01 בצירוף צוואה המעידים כי המשיבה ירשה כמחצית מנכסי האב המנוח (בשינויים שונים שפורטו בצוואה, נספח 2 לתגובת המשיבה); תדפיסים של דפי חשבון בנק משנת 2001 בהם פירוט נכסים פיננסיים של האב המנוח כגון קופות גמל, חשבון חיסכון ופיקדונות שקליים שאת מחציתם היא ירשה (נספח 3 לתגובת המשיבה, בדפי החשבון שצורפו כלולים גם הבנקים הנזכרים בהסכם הממון כרכוש המשיבה); אישור על העברת סכום של 343,000 ₪ מחשבון המשיבה לחשבון האח בתאריך 05.08.07, כחודשיים לאחר מועד מכירת הדירה בגבעתיים (נספח 4 לתגובת המשיבה).
בנוסף למסמכים אלו המשיבה מפנה לתדפיסי חשבון הבנק שצורפו לבקשת הנאמן (נספח 5), ומעידים על העברות כספים במועדים הרלוונטיים למועד רכישת הבית, בכלל זה מימוש ניירות ערך וקופות גמל שנפדו לחשבון המשיבה ומנגד העברות כספיות מהחשבון החוצה בסכום מצטבר של כ - 1.2 מיליון ₪, במספר מועדים, בהפרשים של ימים בודדים ובתאריכים התואמים למועד רכישת הבית ותשלום התמורה החוזית (מיום 24.07.06 עד ליום 16.08.06).
המשיבה מוסיפה שבמהלך שנת 2002 קבלה סכום נוסף המוערך על ידה ב – 100,000 ₪ בגין זכויות שירשה מסבתה (סעיף 7 לתצהיר).
טענות המשיבה לא נסתרו, וכלל המסמכים שצורפו מבססים כנדרש את טענת המשיבה כי הבית בכפר יונה נרכש על ידה, אך ורק מכספים שלה, כספים שירשה או שקיבלה תמורת מכירת הדירה בגבעתיים, לאחר הלוואת גישור שקיבלה מאחיה.
29.כאמור, לא מצאתי בטענות הנאמן או הכנ"ר מחלוקת של ממש לגבי מקורות רכישת הבית, והדברים פורטו למעלה מהצורך.
30.המסקנה היא כי הבית נרכש מכספים של המשיבה, על כן בהתאם להסכם הממון, ואף בהתאם לחוק יחסי ממון, הבית בכפר יונה הוא של המשיבה, ולחייב אין בו כל זכויות.
פלוגתא שנייה – כוונת שיתוף ספציפי בבית
31.מכאן לפלוגתא השנייה, ודומה כי זו הפלוגתא העיקרית, אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית מאוחרת להסכם הממון ביחס לבית המגורים.
32.כזכור, הבית נרכש כארבע שנים לאחר הנישואין, בשנת 2006. מעת רכישתו ועד היום הזכויות בו רשומות על שם המשיבה. הנאמן וכנ"ר טוענים כי למרות האמור, קיימות אינדיקציות מהן עולה כוונת שיתוף בנכס.
33.טרם ניתוח האינדיקציות שמביא הנאמן, אציין, שמעבר להסכם הממון עצמו, יש לא מעט אינדיקציות הפוכות המחזקות דווקא את גרסת החייב והמשיבה, כי הסכם הממון לא שונה ולא היתה כל כוונה לשיתוף זכויות ספציפי בבית.
ראשית, החל מעת רכישתו בשנת 2006 ועד היום הבית היה ונותר בבעלותה הבלעדית של המשיבה. מדובר בתקופה ארוכה, ובמרבית הזמן החייב לא היה מסובך כספית. למרות זאת, אין כל ראיה, אף לא טענה, כי החייב סבר אי פעם שיש לו זכויות בדירה. יש להדגיש שבעת רכישת הבית הדירה בגבעתיים היתה עדיין בבעלות המשיבה, כך שרישום הבית על שמה משמעו כי למשיבה שני נכסי מקרקעין. למרות זאת, אף שחלפו אז יותר מארבע שנות נישואין וגם הבת הבכורה כבר נולדה, כל הזכויות בבית נרשמו על שם המשיבה, ללא כל הרהור או פקפוק.
שנית, המשיבה לבדה חתמה על כל ההסכמים הקשורים בבית. וכך, רק המשיבה חתמה על הסכם הרכישה. וכך, יחידת הדיור הצמודה לבית ומושכרת לצד שלישי, מושכרת תמיד על ידי המשיבה לבדה שרק היא חתומה על הסכמי השכירות. בהתאם, גם דמי השכירות הועברו לאורך כל השנים לחשבון על שם המשיבה בלבד.
34.היינו, מעבר להסכם הממון, יש ראיות טובות התומכות בטענה כי גם בחלוף השנים, הצדדים כיבדו את ההסכם ובהתאם לכך מלוא הזכויות בבית נרשמו על שם המשיבה.
מכאן, לאינדיקציות אותן מונה הנאמן, אשר כפי שיפורט, אינן מבססות בצורה מספקת את טענותיו, חלקן תומכות דווקא בטענות המשיבה והחייב.
מדובר בשתי אינדיקציות עיקריות.
אינדיקציה ראשונה – התנהלות הצדדים לאורך חיי הנישואין
35.מדובר בבית ששימש מעת רכישתו ועד היום למגורי המשפחה, שם גדלו הילדים ושם נולדו שלושה מבין ארבעת הילדים. כמו כן חלק לא מבוטל מהזמן הצדדים ניהלו חשבון בנק משותף, שילמו יחד את החשבונות, והחייב אף הפקיד משכורתו בחשבון המשיבה.
לטענת הנאמן, עולה מכאן כי הצדדים נהגו בשיתוף זכויות וחובות, דבר המלמד על כוונת שיתוף ספציפית לפחות בבית המגורים, לגביו נקבע בפסיקה, כי הנטל להוכיח כוונת שיתוף הוא נטל קל יחסית.
36.איני מוצאת בטענות אלו תמיכה בעמדת הנאמן. בצדק טוענים המשיבה והחייב כי אין בכך שהמשפחה התגוררה בבית שנים רבות, בכך שהצדדים ניהלו חשבון משותף, או בכך ששניהם תרמו למאמץ המשפחתי ושניהם שילמו חשבונות והוצאות, כדי ללמד על כוונת שיתוף ספציפית בבית, שכן נדרש דבר מה נוסף.
37.זאת ועוד, התמונה הכוללת אינה בדיוק תמונה של שיתוף וערבוב חשבונות. להיפך, ההתנהלות הכלכלית של הצדדים תומכת דווקא בגרסת המשיבה והחייב לגבי הפרדה רכושית. מתברר שגם אם בתחילת הדרך הצדדים ניהלו חשבון משותף, במהלך השנים הצדדים הפרידו חשבונות. גם אם לא הובהר בדיוק מתי, מדובר בפרק זמן ארוך. עוד עולה כי המשיבה ניהלה את תשלום הוצאות משק הבית ששולמו מחשבונה, נערכה התחשבנות לגבי חלקו של כל אחד מהצדדים בהוצאות, והחייב החזיר לה כספים. מכאן שבניגוד לטענת הנאמן, הצדדים הקפידו שכל צד יתרום חלקו בהחזקת הבית, שווה בשווה, והתחשבנות זו תומכת דווקא בגרסת החייב והמשיבה לפיה לא היתה קופה משותפת (עדות החייב בעמ' 16 שורות 2 - 23; עדות המשיבה בעמ' 24 שורות 9 – 19; תמליל חקירת המשיבה על ידי הנאמן, נספח 8 לבקשה).
הוא הדבר לגבי הטענה שהחייב הפקיד משכורתו בחשבונה של המשיבה. החייב והמשיבה העידו שאין מדובר בהתנהלות עקבית, כך היה רק מספר חודשים בשנת 2018 עת הוטלו עיקולים על חשבון החייב (עדות החייב בעמ' 15 שורות 19 – 26; עדות המשיבה בעמ' 24, שורות 3 - 4).
38.המסקנה היא שאין באופן ניהול החיים המשותפים כדי להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בבית.
אינדיקציה שניה – מעורבות המשיבה בעסקי החייב לרבות השקעת כספים
39.דומה כי זו טענתו המרכזית של הנאמן. לפי הטענה, המשיבה היתה מעורבת בעסקי החייב, כתובות החברות באמצעותן ניהל החייב עסקיו היו הבית, והמשיבה גם עזרה לחייב ביצירת קשרים עסקיים. בנוסף, המשיבה ערבה למספר חשבונות עסקיים, בהמשך שילמה כספים לנושים וגם התקשרה עמם בהסדרי חוב. בנוסף, בשלהי שנת 2017 המשיבה והחייב נטלו שלוש הלוואות מובטחות משכנתא בסכום של מיליון ₪, והכספים הועברו לעסקי החייב. לטענת הנאמן, התנהלות זו מלמדת כי המשיבה והחייב לא התייחסו לבית כנכס של המשיבה בלבד, אלא כנכס שגם לחייב זכויות בו וניתן לעשות בו שימוש לטובת עסקיו.
40.טענות אלו, אינן מקובלות עלי, אף שעובדתית, אין מחלוקת כי המשיבה ערבה לשלוש חשבונות עסקיים שפתח החייב, שילמה כספים, וגם נטלה עם החייב שלוש הלוואות שהובטחו במשכנתא על הבית בסכום כולל של כמיליון ₪ (הלוואה מיום 31.12.17 בסכום של 400,000 ₪, הלוואה מיום 26.03.2018 בסכום של 400,000 ₪, והלוואה מיום 31.05.18 בסכום של 300,000 ₪). אין גם מחלוקת כי החלק הארי של הכספים הועבר לחייב עבור עסקיו, חלקם הועבר לאחיו של החייב שנקלע אף הוא לחובות (פירוט ההלוואות בצירוף מסמכים צורף כנספח 11 לבקשה).
עם זאת, יש מחלוקת לגבי מעורבותה של המשיבה בעסקי החייב, ובעניין זה איני סבורה כי הנאמן הוכיח טענותיו. גם אם החייב קבע את כתובת הבית ככתובת החברות שהקים, וגם אם המשיבה סייעה לחייב ביצירת קשרים עסקיים, אין זה מעיד על מעורבות עסקית. ואכן, לפי האמור בבקשת הנאמן המשיבה מתפרנסת בעצמה, עובדת כשכירה בעמותה לילדים בסיכון, וכעצמאית בתחום התנועה לגיל הרך בגני ילדים (סעיף 22 לבקשה).
41.עיקר המחלוקת אינה עובדתית, אלא לגבי המשמעות העולה מהעובדות. עמדתי כעמדת המשיבה והחייב, איני מוצאת כי יש בהתנהלות המשיבה כדי לבסס כוונת שיתוף ספציפית בבית. כל שניתן להסיק הוא שהמשיבה נחלצה לעזרת החייב, בן זוגה, עת עסקיו החלו לקרוס.
42.כאמור, בסביבות שנת 2017 עסקי החייב נקלעו לקשיים, עד שבשנת 2019 הוגשה נגדו בקשה לפשיטת רגל. לבקשתו, המשיבה סייעה לו, העמידה לו ערבויות ואף נטלה עמו הלוואות. בהמשך, החלה לשלם כספים, התקשרה בהסכמים עם נושים שאחזו בערבויות אישיות, ופרעה בעצמה את תשלומי המשכנתא. כך עד היום, ובסכומים ניכרים.
כל שניתן להסיק מהאמור הוא שהמשיבה נאותה לסייע לחייב בגבול הסיכון אותו נטלה על עצמה. אין בכך כדי להעיד על הסכמה כוללת לשיתוף חובות, או על הסכמה ספציפית לשיתוף הזכויות בבית.
טענת הנאמן וכנ"ר, כי הסכמת המשיבה למתן סיוע לחייב מאיינת רישום ומאיינת הסכם ממון שאושר כדין, אינה מבוססת על ראיות ספציפיות שהובאו, ואיני סבורה כי עצם ההסכמה ליתן ערבויות או למשכן את הבית בגובה ההלוואות שניטלו, מבססת טענה רחבה יותר לשיתוף בנכסים.
לעניין זה מקובלת עלי עדות המשיבה, כי כבת זוגו של החייב היא ביקשה לסייע בידו, על כן הסכימה לערוב לחשבונותיו העסקיים וליטול עמו הלוואות מובטחות במשכנתאות. אולם, היא לא נתנה ולא התכוונה לתת מתנות, היא האמינה בחייב והיה לה ברור כי יעמוד בהתחייבותו ויחזיר לה את כספה. המשיבה גם הסתמכה על הסכם הממון כהסכם המגן על נכסיה, ולא היתה לה כל כוונה לוותר על הביטחון היחידי שנותר לה, בית המגורים בו היא מתגוררת עם ילדיה. כדבריה:
"... אני מתחילה את החודש שלי במינוס 8,500 ₪. הכל בגלל שרציתי לעזור למי שהיה בעלי .... אין יום שאני לא בוכה על הדבר הזה.... בסך הכל היו לי כוונות טובות. לרגע לא חשבתי שפלוני יכנס לפשיטת רגל והכל יתפוצץ. הייתי בטוחה שהוא יחזיר את זה... אם הייתי יודעת ... לא הייתי עושה לעצמי כזה אסון כלכלי. הייתי אדם אמיד. היו לי שני נכסים שלי. היו לי חסכונות שנאכלו עם השנים" (עמ' 23, שורות 4 – 17).
עדויות המשיבה והחייב לא נסתרו, הן הגיוניות וסבירות, ואיני רואה נימוק שיצדיק לייחס למשיבה הסכמות נוספות, מעבר לסיכונים שהסכימה ליטול על עצמה. יפים לענייננו דבריו של כב' השופט גרוסקופף בעניין אבי דוד (ה"פ 13815-07-09 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אבי דוד ואח' (17.05.2011)):
"הרישום על שם האישה בלבד נעשה בכוונת מכוון,... אין לשלול את האפשרות שבני הזוג בחרו מראש לרשום את הדירה על שם האישה על מנת להגן עליהם מפני כישלון עסקי עתידי של הבעל ... החלטה מושכלת ומוקדמת של בני זוג לתכנן מראש את חלוקת הנכסים שלהם באופן המפריד בין נכסים פרטיים לנכסים המשמשים לצורך עסקו של הבעל היא החלטה לגיטימית..." (פסקה 24).
דברים אלו נכונים לענייננו על אחת כמה וכמה. הדין מכיר בזכותם של בני זוג לקבל מראש החלטה מושכלת, לגדר סיכונים עסקיים ולהימנע מסיכון בית המגורים. בענייננו אין מדובר רק בגידור סיכונים, שכן מדובר בנכס שהמשיבה רכשה מכספה שלה. אין כל סיבה לייחס לה הסכמה מאוחרת לסכן רכושה מעבר לסיכונים המוגדרים אותם נטלה על עצמה לפי היקף הערבויות עליהן חתמה וההלוואות אותן נטלה.
43.זאת ועוד. הצדדים חתמו על הסכם ממון שאושר כדין לפי חוק יחסי ממון. משמעות בקשת הנאמן היא קביעה כי הצדדים הסכימו על שינוי הסכם הממון בהתנהגות.
לצורך הליך זה, אין לי צורך להכריע בטענת המשיבה כי שינוי הסכם ממון יכול להיעשות רק בכתב כאמור בסעיף 1 לחוק יחסי ממון. שכן גם אם אקבל את עמדת הנאמן כי ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס בניגוד להוראות ההסכם הממון, הדבר אפשרי רק במקרים חריגים ונדרשות לכך ראיות משמעותיות וכבדות משקל, על אחת כמה וכמה כאשר ההסכם עצמו קובע כי ניתן לשנותו רק בכתב (למשל עמ"ש (ת"א) 16549-07-22 פלונית נ' אלמוני (07.06.2023), והאסמכתאות שם).
בענייננו, לא הובאו ראיות שכאלו, וטענות הנאמן אינן מבססות נסיבות חריגות ונדירות כנדרש. בכך נבדל מקרה זה מעניין סנדרובסקי עליו הסתמך הנאמן (פש"ר 63598-10-18 עו"ד שגיא שוורץ נ. דואק- סנדרובסקי (2019)), שכן באותו מקרה לא היה הסכם ממון. יש גם לציין כי על פסק הדין בעניין סנדרובסקי הוגש ערעור שהסתיים בפשרה (ראו ע"א 509/20 רייצ'ל דואק-סנדרובסקי נ' שגיא שוורץ, מנהל מיוחד (23.07.2020)).
44.סיכומו של דבר. איני סבורה כי יש בהסכמות מוגבלות של המשיבה לערוב לחובות החייב או ליטול הלוואות ולשם כך לשעבד את הבית, כדי ללמד על הסכמה כללית לשיתוף ספציפי בזכויות בבית, בניגוד למשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון, ובניגוד להסכם הממון עליו חתמו הצדדים עובר לנישואין.
45.להבנתי טענת הנאמן היא טענה מרחיקת לכת, היא עלולה להרתיע בני זוג מהתגייסות מוגבלת לטובת בן הזוג האחר שנקלע לסחרור כלכלי, פן התגייסות חלקית זו תעמוד להם לרועץ, ותיחשב כהסכמה כוללת לשינוי המשטר הרכושי עליו הוסכם.
יודגש. אין טענה להברחת נכסים מנושים או יצירת מצג כוזב של הפרדה רכושית, שהרי אין מחלוקת כי הבית נרכש מכספי המשיבה, וכי טרם הנישואין הצדדים חתמו על הסכם ממון בו הסדירו את המשטר הרכושי שיחול על נכסיהם, הסכם התואם בעיקרו את הסדר איזון המשאבים שקבע החוק.
בנסיבות אלו, טענה לשינוי המשטר הרכושי המוסכם, אך בשל הסכמה למתן סיוע לחייב בעת צרתו, היא טענה בעייתית שיש לבחון בקפידה ובזהירות רבים.
46.לבסוף, הנושים אינם יכולים לטעון כי סברו שהבית ישמש להם מקור לפירעון החוב. מעת רכישת הבית הזכויות בו רשומות על שם המשיבה בלבד. חלק מהנושים דרשו בטוחות או ערבויות וקיבלו, חלקם העמידו אשראים מבלי לעמוד על בטחונות מספיקים. קבלת טענת הנאמן משמעה שידרוג מעמדם של אותם נושים שלא נטלו בטוחות, או נטלו בטוחות מוגבלות.
תוצאה
47.הנטל להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בבית המגורים מוטל על הנאמן. במכלול הנסיבות הנאמן לא הרים את הנטל המוטל עליו, ולא הוכיח כי בניגוד להסכם הממון, החייב הוא הבעלים של מחצית הזכויות בבית.
48.מכל האמור הבקשה נדחית.
קופת הכינוס תישא בהוצאות המשיבה בסכום של 15,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום.
ניתנה היום, כ"ז אב תשפ"ג, 14 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.
