בקשת הנאמן לחלט חצי מבית המגורים נדחתה. הוכח כי הבית שייך לאישה בלבד לאור הסכם הממון של בני הזוג ואינדיקציות נוספות המעידות על הפרדת רכוש בפועל
בית מגורים של אישה לא ישמש לכיסוי חובותיו של בעלה – כך נקבע לאחרונה בבית המשפט המחוזי בלוד. לאחר שהבעל הסתבך כלכלית והוכרז כפושט רגל, ביקש הנאמן להקצות חצי מהבית לטובת פירעון חובותיו. אלא שהשופטת יסכה רוטנברג קבעה כי בין בני הזוג שורר משטר של הפרדה רכושית שבא לידי ביטוי בין היתר באמצעות הסכם ממון, כך שהבית הוא מחוץ לתחומו של הנאמן.
הבית נשוא התביעה, בכפר יונה, איננו הנכס היחיד של אשת החייב. טרם נישואי בני הזוג ב-2002 הייתה לה דירה אחרת, בגבעתיים, בה התגוררו בני הזוג לאחר החתונה. בהמשך, בשנת 2006, נרכש הבית בכפר יונה ומאז ועד היום הזכויות בו רשומות על שם האישה בלבד.
חודש לפני החתונה חתמו החייב ואשתו על הסכם ממון המשליט ביניהם הפרדה רכושית. בין היתר קובע ההסכם שנכסים משותפים שירכשו בני הזוג מכספי האישה – יישארו בבעלותה הבלעדית.
השנים חלפו והבעל נקלע לקשיים כלכליים. בין לבין, עברו בני הזוג לגור בנפרד. כשהבעל הוכרז בדצמבר 2019 כפושט רגל – הגיש הנאמן את בקשתו לבית המשפט.
לטענת הנאמן, הסכם הממון עליו חתמו בני הזוג אינו מתייחס במפורש לבית בכפר יונה, ומכאן שהוא לא מגביל אותו מלממש את הבית לטובת כיסוי חובות הבעל. לחלופין נטען שגם בהנחה שהבית שייך לאישה, מתקיימת לגביו כוונת שיתוף המאפשרת לראות את חציו כשל הבעל – כך שהנאמן רשאי לשים ידו על חלק זה.
כונס הנכסים הרשמי, שיוצג באמצעות עו"ד אילון מנשה, הצטרף לעמדת הנאמן.
לעומתם טענו בני הזוג שבהתאם להסכם הממון הבית שייך לאישה בלבד, וממילא הוא מחוץ לתחומו של הנאמן. החייב, שיוצג על ידי עו"ד יעקב ג'קי בובליל, ואשתו, שיוצגה באמצעות עו"ד הילה בורשטיין, כפרו בטענת הנאמן לפיה הייתה ביניהם כוונת שיתוף לגבי הבית.
הסכם פשוט וברור
השופטת רוטנברג הבהירה כי נקודת המוצא לדיון הינה הסכם הממון עליו חתמו החייב ורעייתו. לדבריה, מדובר בהסכם שמלמד בבירור כי הזכויות בבית הן של האישה (המשיבה) בלבד:
"הוראות ההסכם פשוטות וברורות", כתבה השופטת תוך שהדגישה כי "עולה מההסכם כוונה ברורה לשמור על הפרדה רכושית, לא לפגוע ברכוש שהמשיבה הביאה עמה לנישואין, ולאפשר לכל צד לשמור בידו נכסים שיקבל במתנה או בירושה במהלך חיי הנישואין".
בהקשר לכך ציינה השופטת שאין באמת מחלוקת בין הצדדים על כך שהבית נקנה מכספי האישה. בהתאם לגרסת בני הזוג, שלא נסתרה, הבית נרכש בעזרת כספים שירשה האישה מאביה המנוח ובסיוע הלוואה שנתן לה אחיה, אותה פרעה לאחר כשנה באמצעות מכירת הדירה בגבעתיים.
בנסיבות אלה המסקנה המתבקשת היא שבהתאם להסכם הממון הבית שייך לאישה בלבד. מכאן, ניגשה השופטת לבחון את טענת השיתוף בבית.
היא קבעה שמסכת הראיות מלמדת דווקא על תזה הפוכה מזו שמציג הנאמן – שכן הלכה למעשה, אף במנותק מהסכם הממון, בני הזוג התנהלו לאורך השנים בהפרדה רכושית. כך למשל, האישה בחרה לרשום את הבית בכפר יונה על שמה, אף שמשמעות הדבר היא שיהיו בבעלותה באותה עת שני נכסי מקרקעין.
השופטת הבהירה לקראת סיום שגם אם האישה עזרה פה ושם לבעלה עם מצוקותיו הכלכליות, זה לא מעיד על כוונת שיתוף בבית.
לפיכך היא דחתה את הבקשה וחייבה את קופת הכינוס בהוצאות האישה בסך 15,000 שקל.
- ב"כ החייב: עו"ד יעקב ג'קי בובליל
- ב"כ כונס הנכסים הרשמי: עו"ד אילון מנשה
- ב"כ אשת החייב: עו"ד הילה בורשטיין
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.