1.התובע נפגע בתאונת עבודה, כאשר כיפת בטון החליקה ופגעה באצבע בידו הימנית. המחלוקת בין הצדדים נוגעת הן לשאלת האחריות לרבות האשם התורם והן לגובה הנזק.
הרקע ותמצית טענות הצדדים
2.התובע, יליד 1984, עבד אצל הנתבעת מעט למעלה משנה עד ליום התאונה מושא כתב התביעה. התובע ביצע במקום עבודתו עבודות פיזיות שונות, בתחום הבנייה, השיפוץ ומיזוג האוויר.
3.ביום התאונה, 12.02.18, לקראת סיום יום העבודה, פינה התובע ביחד עם מעבידו "פטריות" חסימה מבטון (שכל אחת תיקרא להלן: כיפת בטון) מהמקום שבו הוצבו, אל עגלה ניידת סמוכה. בדיון קדם המשפט ביום 15.07.21 תיאר התובע את התאונה כך (עמ' 1 שורות 18-23): "לקראת סיום יום העבודה יום חמישי נשאר לנו לפנות את הבטונדות העגולות, פטריות, הוא ביקש ממני להרים אותן, אני והוא. הוא הביא עגלה. הן היו על המדרכה. היה צריך להעלות אותן לתוך הנגררת שלו לפינוי. הייתי צריך להרים ביחד איתו לנגררת. העגלה זה היה האמצעי הלא נכון כדי להרים. זה עגלה של ירקות. שמנו על העגלה, הבאנו את העגלה לנגררת, היא לא היתה רחוקה. כשהגענו לנגררת הרמנו את הבטונדה ביחד, מהעגלה לכיוון הנגרר היא ברחה לו מהיד ונפלה חזרה לעגלה ופגעה לי באצבע."
באותו דיון, התבקש הנתבע 1 (להלן: הנתבע) לתאר כיצד הוא זוכר את התאונה, והנתבע הפנה לדברי התובע, באומרו "במדויק כמו שהוא פירט" (עמ' 2 שורה 12).
לאחר התאונה נבדק התובע ע"י רופא כירורג בקופ"ח, אשר מצא חתך באמצע שנייה בידו הימנית, ובשל כך, נתפר החתך בהרדמה מקומית (עמ' 10 למוצגי התובע).
4.כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת רפואית, המעריכה את שיעור נכותו עקב התאונה. מומחה התובע העריך את נכותו בשיעור של 12% בשל קישיון לא נוח של אצבע 2 ביד ימין. מומחה הנתבעים קבע כי לא נותרה לתובע כל נכות בעקבות התאונה. בשל הפער בין חוות דעת הצדדים, מונה על ידי מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר מוריס אגסי, אשר קבע את נכותו של התובע בשיעור של 5% בשל הגבלת הכיפוף באצבע שנפגעה.
5.התובע טען כי האחריות לתאונה מוטלת באופן מלא על הנתבעת בשל רשלנותה הנובעת מהעדר הדרכה מתאימה, העדר אזהרה ואמצעי זהירות מתאימים לעבודה עם משא כבד בכלל וכיפות בטון בפרט, על רמפה פתוחה, וכן בשל הפרת תקנות הבטיחות בעבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999.
הנתבע טען כי עשה כל שניתן על מנת למנוע תאונת מהסוג שבו נפגע התובע (שהוכחשה על ידו), כי נקט בכל אמצעי הזהירות הנדרשים וביצע את מלוא החובות המוטלות עליו על פי כל דין. הנתבע הוסיף וטען כי אם נפגע התובע כפי שנטען על ידו, הרי שהוא אחראי באופן בלעדי או מכריע לקרות התאונה, מאחר שפעל ברשלנות ובנגידות להוראות ולהדרכות הבטיחות.
6.כל אחד מהצדדים פירט את טענותיו ועמדתו בנוגע לגובה הנזקים שנגרמו לתובע עקב התאונה, הן בתחשיבי נזק שהגישו והן בסיכומים.
דיון והכרעה
נסיבות אירוע התאונה
7.בתצהירו (סעיף 6) הבהיר התובע כי "כשאלכס ניסה להרימה לנגרר היא נפלה ופגעה בידי הימנית". בחקירתו הנגדית ולבקשת ב"כ הנתבעים, הסביר ופירט התובע את כל השלבים בהעברת כיפת בטון ממקום הצבתה אל הנגרר, באמצעות העגלה הניידת (עמ' 13 שורה 10 עד עמ' 14 שורה 18). התובע הבהיר שוב, כי כיפת הבטון החליקה מידו של הנתבע ובשל כך פגעה באצבע השנייה בידו הימנית (עמ' 14 שורות 3, 15-16 ו- 31).
הנתבע בתצהיר עדותו ציין כי "לאחר הרמת מספר פטריות בטון, על ידי ועל ידי התובע, פגעה אחת הפטריות בידו של התובע", וחזר ואישר בחקירתו כי תיאור התאונה כפי שתיאר התובע בקדם המשפט, היה מדויק (עמ' 40 שורה 15).
לפיכך, אני קובעת כי התאונה התרחשה כפי שתיאר התובע: התובע והנתבע יחד פעלו להרים כיפת בטון מהרצפה אל נגרר שעמד בסמוך, העלו את הכיפה על עגלה ניידת, הביאו את העגלה עד לנגרר, והרימו/דחפו יחד את הכיפה אל רצפת הנגרר. במהלך פעולה זו, נשמטה אחיזתו של הנתבע בכיפת הבטון, והיא החליקה מידו ופגעה בידו הימנית של התובע.
8.אמנם, בכתב התביעה טען התובע לנסיבות שונות מעט, אולם לטעמי לא מדובר בשינוי שיש בו כדי להביא למסקנה שונה באשר לאופן קרות האירוע כמפורט לעיל, ובוודאי שהפער בין תיאור האירוע אינו מצדיק את דחיית התביעה. אזכיר, כי נסיבות התאונה כפי שפורטו בעדות התובע, אושרו על ידי הנתבע, הן בקדם המשפט והן בחקירתו הנגדית.
שאלת האחריות
9.עוולת רשלנות מותנית בקיומם של חובת זהירות מושגית, חובת זהירות קונקרטית, הפרת חובת זהירות, וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם.
במקרה דנן אין ספק שהנתבעת, בהיותה המעסיק של התובע, חבה כלפיו חובת זהירות מושגית. לפי הדין, קיימת לנתבעת חובה לספק לתובע סביבת עבודה בטוחה, להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך אותו ולפקח על עבודתו באופן שמביא בחשבון את הסכנות הנובעות מאופי העבודה [ע"א 9073/09 אסותא – מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (14.06.2011); ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין (31.08.2011)].
כפי שנקבע בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1)113 (1982) (להלן: הלכת ועקנין): "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". על הנתבע בענייננו מוטלת גם חובת זהירות קונקרטית, מאחר שהסיכון של פציעה מכיפת בטון בשל החלקתה, בוודאי אינו סיכון רגיל. השאלה היא אם כן, אם הנתבע התרשל או הפר חובה חקוקה, באופן המטיל עליו אחריות לפיצוי התובע בגין נזקיו.
בהלכת ועקנין (עמ' 132) קבע בית המשפט את המבחן בנוגע לאמצעי הזהירות אשר יש לצפות כי מעביד ינקוט בהם, למניעת נזק: "מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין? על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה".
התברר במהלך העדויות, כי התובע לא קיבל הדרכת בטיחות כלשהי, כי הנתבע לא ידע ולא שקל אם יש מקום להנהיג שיטת עבודה מסוימת כזו או אחרת, וכי לשיטתו, הרמת כיפת בטון השוקלת כ-100 ק"ג (סעיף 3 לתצהיר עדותו של הנתבע) ע"י שני אנשים בידיים חשופות, "נראה לי תקין ובטוח מספיק" (עמ' 43, שורה 14). הנתבע הבהיר כי לשיטתו, אין לו כל חובה להתייעץ עם יועץ בטיחות (עמ' 43 שורות 27-32), להכשיר עובדים בנוגע לאופן הרמת משאות (שם, שורה 22), או לחייב שימוש באמצעי מגן (עמ' 42 שורות 29-33 ועמ' 43 שורות6-8).
כפי שהוברר, שיטת עבודה זו טמנה בחובה סכנה, כי אחד (מבין שניים) המחזיקים את כיפת הבטון ישמוט אותה מידיו, והיא תפגע בידו של העובד השני. סכנה זו התממשה במקרה דנן.
10.תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999, קובעות (בסעיף 1) כי מעביד נחשב כמחזיק מקום עבודה, וקובעות בסעיפים 2 ו-3 כך:
2. מחזיק במקום עבודה ימסור לעובד במקום העבודה מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום, ובפרט בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה שבה מועסק העובד, וכן ימסור לו הוראות עדכניות לשימוש, להפעלה ולתחזוקה בטוחים של ציוד, של חומר ושל תהליכי עבודה במקום.
3. (א) מחזיק במקום עבודה יקיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם (להלן - הדרכה), באמצעות בעל מקצוע מתאים ויוודא שכל עובד הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושאי ההדרכה, בהתאם לתפקידו ולסיכונים שלהם הוא חשוף; מחזיק במקום עבודה יחזור ויקיים הדרכה כאמור, בהתאם לצורכי העובדים ולפחות אחת לשנה.
(ב) מחזיק במקום עבודה ינקוט אמצעים כדי לוודא שההדרכה שניתנה לעובדים הובנה על ידם כראוי וכי הם פועלים על פיה.
(ג) הדרכה למנהלי עבודה ולעובדי תחזוקה תינתן באמצעות המוסד לבטיחות ולגיהות או מוסד או אדם אחר שאישר לכך מפקח עבודה ראשי.
הימנעות הנתבעת ממתן ההדרכה המתחייבת לתובע עולה לכדי הפרת הוראות הדין. לא ברורה עמדת הנתבע לפיה כמעביד, הוא יכול להסכים ולאשר שעובדיו יעבדו ללא אמצעי מיגון (אם בהעדר מתן אמצעי מיגון כפי שטוען התובע, ואם בהסכמה בשתיקה כי לא ייעשה שימוש באמצעים כאמור, כפי שטוען הנתבע). מאחר שהתובע במקרה זה נחתך בידו, ניתן להניח, ברמת הוודאות הנדרשת במשפט האזרחי, כי כפפות מגן היו יכולות למנוע את פציעתו. טענת הנתבע כי כפפות כאלה היו מגבירות את הסיכון להחלקה של כיפת הביטון מידו של המחזיק בה לא הוכחה ולא נתמכה בדבר. אם צודק הנתבע כי לא ניתן היה לעשות שימוש בכפפות בעבודה אותה ביצע עם התובע, שומה היה עליו לדאוג לאמצעי בטיחות אחר: מנוף, סיוע של עובדים נוספים, קשירה של כיפת הבטון למנוע את החלקתה, או כל אמצעי מתאים אחר.
11.לסיכום סוגיה זו: הנתבע פעל באופן בלתי סביר, כאשר הסיכון שבנפילת כיפת בטון מידו של אחד מבין שני עובדים המרימים אותה בידיים חשופות, ללא אבטחה מפני נפילה או אמצעי מיגון למניעת פציעה, הוא סיכון ברור וידוע וניתן היה להימנע ממנו. הפרת הוראה חקוקה מהווה עוולה בפני עצמה, אולם משליכה גם על קביעת קיומה של עוולת הרשלנות: "סטנדרט ההתנהגות אשר נקבע על-ידי המחוקק בחיקוק עשוי לשמש אינדיקציה לרמת התנהגות הנדרשת על-ידי האדם הסביר" (הלכת ועקנין, בעמ' 137).
במקרה זה, כיפת הבטון נשמעה מידו של הנתבע ופגעה בידו של התובע וגרמה לפציעתו, והנתבע אחראי, הן בגין עוולת הרשלנות והן בגין הפרת חובה חקוקה, לאירוע התאונה ולנזקים שנגרמו לתובע בגינה.
אשם תורם
12.לאחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את טענת הנתבע לאשם תורם. כפי שקבע בית המשפט העליון: "לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו. ההצדקה המרכזית לכלל האמור הינה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק" (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' יאסין (31.08.2011).
הנטל להוכיח אשם תורם מוטל על הטוען לו, קרי, על הנתבע. בענייננו, לא נטען – ובוודאי שלא הוכח – כי התובע פעל בדרך שונה מזו שהתבקש, כי הפר הדרכה או הנחיה, או כי לא נזהר דיו. ודוק: כיפת הבטון נפלה מידו של המעביד, ולא מידו של התובע.
13.על פי ההלכה הפסוקה, "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" ע"א 663/88, שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232 (1993)], וכי "לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה הינו בולט וברור" [ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז, בפסקה 12 (27.10.2010)].
התובע היה עסוק במטלה לצורך עבודתו ובמסגרת ההנחיות שקיבל מהנתבע. התובע נפגע בשל תקלה אצל הנתבע בביצוע הפעולה של הרמה ודחיפה של כיפת הברזל לנגרר הסמוך. התובע היה עובד פשוט, שלא היתה לו שליטה על תנאי העבודה, ולא הוכח כי חרג משיטת העבודה הנוהגת.
לא ניתנו לתובע הדרכה, אזהרה ומיקוד המודעות בסכנות הקיימות בעבודה מהסוג שבוצע על ידו. לטעמי, מידת האשמה המוטלת על הנתבעת חמורה באופן מיוחד, בשל הפרת הוראות הדין הקובעות את חובות הבטיחות, הימנעות מנקיטה באמצעי זהירות והעדר הדרכה מתאימה. בנסיבות אלו, אין לייחס לתובע – שפעל בהתאם לנדרש ותוך כדי עבודתו – רשלנות תורמת לתאונה או לתוצאותיה, ובין היתר בשים לב לאופיו, תפקידו וכישוריו של התובע.
הנזקים
הנכות הרפואית
14.כאמור, מומחה בית המשפט, שהוא בעל מומחיות בכירורגיה של היד (בשונה ממומחי שני הצדדים) קבע את נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה בשיעור של 5%. המומחה לא הוזמן להיחקר על חוות דעתו ובנסיבות אלו אני קובעת כי נכותו הרפואית של התובע היא בשיעור אותו קבע המומחה.
הנכות התפקודית
15.הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משקפת בדרך כלל את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אולם על בית המשפט לבחון את השפעת הנכות הרפואית על הנפגע שלפניו. במסגרת זו, בית המשפט ישקול את היקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה שנגרמה, את השפעת הנכות על מקצועו של הנפגע, ויתחשב בגילו, בהשכלתו ובמכלול כישוריו, עת נקבעת הנכות התפקודית.
ככלל, יש לקבוע שיעור הנכות התפקודית כגובה הנכות הרפואית [ר' ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ''ד נב(3)792 (1995) -להלן: הלכת גירוגיסיאן].
16.במקרה דנן, נראה כי נכותו התפקודית של התובע היא לכל היותר, בשיעור נכותו הרפואית. אמנם, התובע ניסה לשכנע את בית המשפט כי הוא מוגבל ממשית בעבודתו, אינו מסוגל לעבוד עם כלי עבודה מסוימים או לבצע עבודה לאורך זמן משמעותי, וכי בשל כך, הוא נדרש להעסיק אחרים לביצוע מטלות אלו. חרף האמור, מסקנתי היא כי לא עלה בידו של התובע לעמוד ברף ההוכחה הנדרש בעניין זה, בשל אלה:
ראשית, מומחה בית המשפט אישר כי הממצאים בכפות ידיו של התובע מעידים על עבודת כפיים. לעניין זה אציין, כי יבלת באצבע ביד ימין (עמ' 19 למוצגי הנתבעים) אינה מתיישבת עם טענה לעבודה בפרק זמן קצר. המומחה, בתשובות ההבהרה שלו, הסכים לטענת הנתבעת כי הממצאים שמצא בידיו של התובע מצביעים על עבודת כפים ויכולת עבודה פיזית מאומצת, כולל שימוש בכלי עבודה הגורמים ללחץ מקומי על כף היד.
שנית, התובע ידע כי הנתבעים חולקים על טענתו בנוגע לנזקים שנגרמו לו, וחרף זאת, נמנע מהבאת ראיות או עדים שיתמכו בטענותיו כי עבד באופן חלקי או מוגבל כאשר חזר לעבודתו אצל הנתבע, בסיום חופשת המחלה שאושרה לו לאחר הפציעה.
הלכה היא, כי "ככלל, אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו" [ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239, 245 (1990), וכן ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1)736 (1980)], וכי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו" [ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, מ"ד (4)595, 602 (1990)].
לעניין זה אציין, כי התובע זימן עובד שעבד עמו לאחר התאונה, ועד זה לא הזכיר בתצהירו, או בחקירתו הנגדית, כי התובע היה מוגבל בביצוע המטלות שנדרשו ממנו. מנגד, הנתבע הבהיר כי לא היה כל ליקוי בתפקודו של התובע בתקופה זו (סעיפים 6 ו-9 לתצהירו), וטענה זו לא נסתרה.
שלישית, התובע טען כי בהמשך כשהקים עסק עצמאי, הוא נדרש להעסיק עזרה לביצוע המטלות שאינו מסוגל לבצע בעצמו (סעיף 14 לתצהירו). עם זאת, ועל אף שהתובע כעצמאי מחוייב לשמור אסמכתאות להוצאותיו, הוא מצא לנכון לצרף לתצהירו 2 חשבוניות בלבד, המתייחסות לתשלום "לבעלי מקצוע" (אבהיר כי מסמך 26 ומסמך 27 למוצגי התובע, הם עותקים זהים של אותו מסמך). שתי הוצאות של כ- 1,500 ₪ סה"כ, במהלך של שנה, אין בהן כדי להעיד על קושי תפקודי בביצוע עבודת כפיים פיזית בתחום השיפוצים. בוודאי שאין בצירוף תמונה (מסמך 29 למוצגי התובע) של אנשים המצבעים עבודות צבע כי להוכיח כי העבודה מבוצעת על ידי אחרים "במקום" התובע. בעיקר נכון הדבר, כאשר התובע בחקירתו אישר כי הוא מעסיק עובדים, ואלה לא הובאו על ידו לתמוך בעדותו.
17.במכלול השיקולים מצאתי כי יש בענייננו לקבוע את נכותו התפקודית של התובע בשיעור שאינו עולה על נכות הרפואית, קרי, לכל היותר בשיעור של 5%.
הפגיעה בכושר ההשתכרות
18.לנוכח האמור לעיל, אינני סבורה כי התובע הוכיח פגיעה ממשית בכושר השתכרותו, בגין הנכות שנגרמה לו בתאונה מושא הליך זה.
הפסדי השתכרות
19.הפסד שכר לעבר: בהתאם לסיכומי הנתבעים, אין חולק כי התובע נעדר מעבודתו למשך חודש לאחר התאונה, וכי בשל כך, נגרם לו הפסד שכר המחושב לפי שכר חודשי בהתאם לנתוני המל"ל (קרי, ממוצע השכר ברבע השנה שקדמה לתאונה), בסך של 11,855 ₪. לסכום זה יש להוסיף פיצוי בגין הטבות סוציאליות בשיעור של 12.5%, ובשערוך להיום, נגרע מהתובע סך של 14,000 ₪ (במעוגל).
20.התובע טען, כי קיבל "טיפים" מהלקוחות בסיום העבודה, אולם לא הביא כל ראיה תומכת בטענה זו, לא כל שכן, בסכום ששולם לו באופן זה, בממוצע חודשי.
עוד טען התובע – טענה שאושרה על-ידי הנתבע – כי קיבל רכב צמוד, בנוסף לשכר. אין חולק, כי הטבת שכר זו לא מצאה ביטוי בתלוש השכר שהופק לתובע. התרשמתי, כי הנתבע לא הבין את חובתו לדווח ולכלול הטבה זו בתלוש השכר. עם זאת, הנטל להוכיח את שווי ההטבה מוטל על התובע, שלא הוכיח איזה רכב ניתן לו ומה שווי ההטבה (שיש להניח שהיתה מגדילה את נטל תשלומי החובה המוטלים עליו – מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות). לא היתה כל מניעה כי התובע יגיש חוות דעת של רואה חשבון או יועץ מס, כדי להוכיח את טענתו בנוגע לשווי "האמיתי" של השתכרותו לפני התאונה.
הפסדי שכר בעבר הם בבחינת "נזק מיוחד" הטעון הוכחה. סכום השכר או שוויו, גם הוא נתון שמוטל על התובע להוכיחו, ככל שלטעמו, תלוש השכר אינו משקף את הנתונים הנכונים. נפסק כי במקרים שבהם התובע יכול היה להביא נתונים מדויקים באשר לסכום הנזק ולא עשה כן, לא יוכל לזכות בפיצויים בגין נזק זה [ר' ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.07.2008)].
זאת, אף לא בדרך של אומדנה, כפי שנפסק ברע"א 10124/17 אשקר נ' סלימאן (30.01.2018): "במצבים שבהם קיים קושי – מובנה או פרטני – בהוכחה מלאה ומדויקת של שיעור הנזק, ניתן יהיה להסתמך על התשתית הראייתית החלקית שהוצגה בפני בית המשפט לצורך עריכת אומדנה... אולם, במצבים שבהם טיבו ואופיו של הנזק מאפשרים להוכיח אותו באמצעות נתונים מדויקים, תובע שלא השכיל להרים את הנטל לא יזכה בפיצוי 'על אף תחושת אי הנוחות' שבהותרתו בידיים ריקות".
21.לאחר שחזר לעבודה, שולם לתובע שכר מלא, ואין כל אינדיקציה כי שכרו פחת בשל הנכות הרפואית הנמוכה שנגרמה לו. באשר לתקופת עבודתו כעצמאי, וכפי שהובהר לעיל, התובע לא עמד בנטל להוכיח כי הכנסותיו נפגעו בשל אותה נכות. עבודתו של התובע הופסקה בשל סגירת עסקו של הנתבע, ואין לכך כל קשר לפציעתו או לנכותו. לא הוכח כי התובע פעל כדי למצוא עבודה אחרת כשכיר, וכבר בשנת 2019 החל לעסוק בעבודות שיפוצים במסגרת עסק עצמאי שהקים.
התובע הגיש דוח שומה ודו"ח רווח והפסד לשנת 2020, אולם לא הביא כל אסמכתא להכנסותיו בשנת 2019. הימנעות התובע מהגשת ראיה להכנסותיו בשנת 2019, על אף שבוודאי יש בידו שומה לאותה שנה, פועלת לחובתו. ההכנסה בשנת 2020 (הכוללת מענק סיוע לעצמאי, ככל הנראה בשל מגיפת הקורונה) היתה גבוהה משמעותית מההכנסה שהיתה לתובע כשכיר אצל הנתבע, טרם התאונה, ואינה מלמדת על כל פגיעה בהכנסותיו.
לפיכך, עבור יתרת התקופה מאז סיום חופשת המחלה ועד היום, לא מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי כלשהו.
22.באשר להפסדי שכר לעתיד: על אף שלא הוכחה פגיעה ממשית (אם בכלל) בכושר ההשתכרות בשלב זה, ובשים לב לקיומה של נכות, מצאתי לנכון לפסוק לתובע סכום גלובלי של 50,000 ₪ בשל האפשרות כי בעתיד תיגרם לו פגיעה בהכנסותיו, בשל נכותו.
אבהיר, כי הסכום נקבע באופן גלובלי בשים לב למקצועו של התובע, לגילו לשיעור ולאופי הנכות, ולא בחישוב אריתמטי כלשהו, ואולם, הוא מייצג כ- 30% מחישוב המבוסס על שכר של כ- 17,000 ₪ בשים לב להכנסות בשנת 2020, ועבודה כעצמאי עד גיל 70).
23. הפסדי פנסיה: מאחר שהתובע עצמאי, אין מקום להוסיף לפיצוי שנפסק לו, סכום נוסף בגין הפסד פנסיה [ר' ע"א 4816/20 לסקוב נ' פלונית, בפסקה 10 לפסק דינו של כבוד השופט עמית (10.03.2021)].
הוצאות ועזרת הזולת
24.התובע לא הוציא כספים בפועל עבור עזרה, ולא שוכנעתי כי התובע נזקק לעזרה לאורך זמן, בגין הקושי בכיפוף אצבע היד, גם אם זו ידו הדומיננטית, בשים לב לנכותו הרפואית. התרשמתי כי התובע מקבל עזרה מאחרים, אם מבני משפחתו ואם מבעלת הבית בו הוא מתגורר, כפי שקיבל לפני התאונה, וללא קשר אליה. אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום גלובלי, הן לעבר והן לעתיד, בסך של 8,000 ₪.
25.באשר להוצאות, לא הוכחו הוצאות רפואיות או הוצאות נסיעה, ולא הוכח כי התובע נדרש לטיפולים לאחר תקופת השיקום הראשונה. בנוסף, מאחר שעסקינן בתאונת עבודה, זכאי התובע להחזר הוצאות מהמוסד לביטוח לאומי. אני מעמידה את הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה בסכום גלובלי של 2,000 ₪.
נזק בלתי ממוני
26.אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל, בהתחשב באופי הנכות, שיעורה, והטיפולים שעבר בסמוך לאחר התאונה. אני מעמידה את סכום הפיצוי במקרה זה, על בסיס נתוניו האישיים של התובע, בסך של 25,000 ₪.
ניכוי גמלאות מל"ל
27.הנתבעת הגישה אסמכתא לפיה קיבל התובע תשלומים בסך של 45,172 ₪. סכום זה, בשערוך להיום, שווה 47,000 ₪ (במעוגל). ב"כ התובע טען כי יש להפחית מהסכום המנוכה מהפיצוי את שכ"ט עו"ד שנדרש התובע לשלם עבור הטיפול בתביעתו מול המל"ל. על אף קיומן של דעות שונות בפסיקת הערכאות הדיוניות, מצאתי התייחסות של בית המשפט העליון בסוגיה זו, שיש בה כדי לחייב ולהכריע במחלוקת, וזאת אף אם הדברים נקבעו בשולי פסק הדין וללא דיון ענייני. כך נקבע בע"א 8326/12 כהן נ' עזבון טורוק (29.04.2013): "איני רואה מקום לפסיקת הוצאות בגין הליכי הגירושין שניהלה המערערת ולו בשל ריחוק הנזק, כמו גם אין מקום לפסיקת שכר טרחת עורך דין בגין הליכי המל"ל." [ההדגשה שלי – ר.ה.].
28.ריכוז סכומי הפיצויים
|
הפסדי שכר בעבר, כולל פנסיה
|
|
14,000
|
₪
|
|
הפסדי שכר לעתיד
|
|
50,000
|
₪
|
|
עזרת הזולת
|
|
8,000
|
₪
|
|
הוצאות
|
|
2,000
|
₪
|
|
כאב וסבל
|
|
25,000
|
₪
|
|
סה"כ
|
|
99,000
|
₪
|
|
ניכוי גמלאות מל"ל
|
|
47,000
|
₪
|
|
יתרת הפיצוי המגיע לתובע
|
|
52,000
|
₪
|
סוף דבר
29.אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך כולל של 52,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% בסך 12,480 ₪.
מעבר לסכומים אלה, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בגין ניהול ההליך בסך 2,000 ₪, וכן החזר הוצאותיו בפועל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאת כל אחד מהסכומים ובכפוף להצגת חשבוניות: הוצאות התובע עבור חוות הדעת שצורפה לכתב התביעה; אגרת בית המשפט כפי ששולמה; והוצאות העדים מטעם התובע בסך 1,400 ₪.
30.הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד התשלום בפועל.
זכות ערעור כחוק.
ניתן היום, י"ב סיוון תשפ"א, 23 מאי 2021, בהעדר הצדדים.
