א' נ' א'

עניינו של פסק דין זה בכספי הלוואה שהפקיד התובע בחשבון הבנק של אחיו, שבעת הרלוונטית היה נשוי לנתבעת, כשהשאלה המרכזית שבמחלוקת היא האם יש לראות את ההלוואה ככזו שניתנה לבני הזוג שניהם וכתוצאה לחייב את הנתבעת בהשבתה.

רקע עובדתי ויריעת המחלוקת

1. הנתבעת ואחי התובע, מר י.א. (להלן: "י'") נישאו זל"ז בשנת 1977, גידלו יחדיו שלושה ילדים ועד לשנת 2014 ניהלו חיי משפחה ומשק בית משותף.

2. עד לחודש נובמבר 2012, היה י' בעל 50% ממניות חברת **** ***** בע"מ (להלן: "החברה") והמחצית השנייה הייתה בבעלות שותף אחר (להלן: "השותף").

3. ביום 4.11.2012, העביר התובע לחשבון בנק על שם י' בבנק הפועלים הלוואה בסך של 650,000 ₪ (להלן: "ההלוואה"), שמטרתה הייתה רכישת מניות השותף בחברה, כך שי' יחזיק ב-100% מן המניות.

4. בשלהי שנת 2014 נפרדו הנתבעת וי' וניהלו ביניהם הליכים משפטיים בבית המשפט לענייני משפחה ב***** וכן בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע. לעניינינו חשוב לציין בשלב זה כי בתמ"ש 36309-11-14 (להלן "תיק המשפחה") ניתנה החלטה על איזון משאבים ולאחריה התבררה בקשה, שעל פי ההחלטה בה, מיום 4.11.2018, מובן כי עניינה היה בקשתו של י' שבית המשפט שם יוסיף לאיזון המשאבים "חוב משותף", ובכלל זה ההלוואה דנן (רא' סעיף 14 להחלטה). בהחלטה מיום 4.11.2018 בית המשפט שם דחה את הבקשה מבלי ששמע ראיות. על החלטה זו הוגש ערעור (עמ"ש 41138-12-18, להלן: "תיק הערעור") ובפסק הדין שנתן תוקף להסכמה נקבע בין היתר כי הערעור יידחה אולם לא יהיה בכך משום מעשה בי – דין הקובע שאין חובות משותפים לצדדים לו כלפי צדדים שלישיים, וכי ככל שתוגש תביעת צד שלישי לא תועלה טענה מפי הנתבעת דנן למעשה בי – דין ביחס לחובות.

5. בתביעה הנוכחית טוען התובע כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום מחצית מסכום ההלוואה, היינו בסך של 325,000 ₪, ולאחר שיערוך – 413,000 ₪.

6. לב המחלוקת שבין הצדדים נוגע למידת הזיקה של הנתבעת להלוואה. בעוד התובע טוען כי ההלוואה ניתנה לנתבעת ולי' יחדיו, כחלק מן ההתנהלות הכלכלית הזוגית המשותפת, וממילא כי על הנתבעת לשאת בהשבתה לתובע, הנתבעת טענה בכתב ההגנה מאידך, כי ההלוואה לא הייתה הלוואה פרטית כי אם הלוואה לחברה, כאשר ביום 11.11.2012 ביצעה החברה "רכישה עצמית" של מניות השותף בחברה. עם זאת, בהמשך טענה הנתבעת כי דובר בהלוואה לי' בלבד, במסגרת יחסיו המשפחתיים מול אחיו, התובע, מבלי שהיה לה כל חלק שהוא בה.

7. בין הצדדים נטושה מחלוקת נוספת, שהוצתה בעיקר בסיכומי הנתבעת, בשאלה האם החלטות בית המשפט בתיק המשפחה ו/או בתיק הערעור חסמו את הדרך בפני התובע, בהיותו אחיו של י' להגיש את התביעה הנוכחית, אם לאו. כן נטען לשיהוי.

8. ההליך הנוכחי נפתח בבית המשפט השלום ב***** ונידונו בו בקשות שונות, לרבות בקשה לסילוק על הסף ולפסילת שופט ובסופו של דבר, בהחלטת נשיא המחוז ובלא התנגדות, הועבר לבית המשפט הזה.

9. במסגרת הראיות שהוגשו מצד התובע, נכלל תצהירו שלו ותצהירו של האח, י'. מצד הנתבעת הוגש תצהירה שלה בלבד. המצהירים שלושתם נחקרו בדיון ההוכחות שהתקיים בתיק.

   דיון

10. כפי שצוין, הצדדים נשאו זל"ז בשנת 1977, ומשמעות הדבר היא כי על מערך היחסים הכלכליים ביניהם, חל חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), לרבות בנוגע לחובות של מי מבני הזוג כלפי צד שלישי, ולא חלה עוד חזקת שיתוף גורפת וכללית כפי המצב שהתקיים קודם לכניסתו של חוק יחסי ממון לתוקף (רא' עא 6839/19 אבנר חדד נ' מדינה פיקהולץ, להלן: "עניין חדד"; ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ).

11. סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני", היינו בעצם קשר הנישואין אין כדי לבסס חזקה שלפיה נכסי בני הזוג, וכך גם חובותיהם, הם חלק ממסת הנכסים המשותפת. כברירת מחדל, חלוקת הנכסים תתברר לאחר הפירוד, ובעניין זה ההסדר החל הוא של "איזון משאבים", בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון, הקובע כי "עם התרת הנישואין ... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט ... (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין... (3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.".

12. עם זאת, להוראתו העקרונית של סעיף 4 לחוק יחסי ממון, ישנם חריגים ובכלל זה אין בקיומו של הסדר איזון המשאבים כדי למנוע אפשרות שבני זוג יצרו שיתוף בנכסים כאלה או אחרים מכוח הדין הכללי, כגון דיני החוזים ודיני הקניין. בענין חדד תמצת בית המשפט העליון את ההלכה בהקשר זה וקבע (ההדגשות בקו תחתון, בכל הציטוטים בפסק הדין, אינן במקור):

    "היינו במקרים שהייתה בהם כוונה מיוחדת של בני הזוג לשיתוף קנייני בנכס ספציפי. במקרים כאלו ברור מאליו כי בכל הנוגע לחובות שנוצרו בעת רכישת הנכס המשותף או הבעלות עליו, החובות ירבצו על כתפי שני בני הזוג ביחד ולחוד (השותפות הנישואית, עמ' 129; ליפשיץ, עמ' 234-233; כך גם משתמע מעניין בן גיאת, פסקה ג' לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין)."

    בית המשפט הוסיף וקבע כי השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף, היא שאלה עובדתית שהנטל להוכחתה רובץ על מי שטוען לה והיא תלוית נסיבות, ועשויה להיות מפורשת או משתמעת:

    "השאלה אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית היא שאלה עובדתית הטעונה הוכחה בידי מי שטוען לה, והיא תלוית נסיבות (ראו למשל: בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית, [פורסם בנבו] פסקה 6 (7.1.2010); בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה ו' (18.4.2007); ע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון, [פורסם בנבו] פסקה כ"ג (3.2.2009)). היא נבחנת בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמה מפורשת או משתמעת ונסיבות חייהם ביחס לאותו נכס ספציפי (עניין בן גיאת, פסקה ט"ו לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין). באופן דומה גם תבחן שאלת השיתוף בחובות בנכס ספציפי. אמנם ברגיל נעשה שימוש באפשרות זו, של הוכחת כוונת שיתוף ספציפית, לצורך הגדלת זכויות של בן הזוג, ולא לצורך הקטנתם, בדרך של שותפות בחובות."

    לסיכום הסוגיה, תוך התייחסות ספציפית לזכותו של נושה להיפרע מבן הזוג, נקבע בעניין חדד כך:

    1. "לסיכום אפוא, במשטר יחסי ממון לפי החוק, שיתוף כללי של בני הזוג בחובות האישיים של בן זוג אחד – אַין. ברם, נושה יכול לעורר טענה של שיתוף בחובות, אם הוּכחה כוונת שיתוף ספציפי בנכס מסוים, או כוונה קונקרטית, מפורשת או משתמעת, לשיתוף בחובות."

13. לעניינינו, בזיקה להלכה הנוהות, כמובא, יש לבחון האם במקרה דנן הייתה מצד בני הזו, הנתבעת וי', כוונה להתתפות בחוב הרלוונטי, קרי בהחזר ההלוואה לתובע.

    לאחר בחינת טענות הצדדים והראיות שהוגשו, מצאתי כי עלה בידי התובע להרים את הנטל שעל כתפיו בהקשר זה, וכי יש להשיב לשאלה זו בחיוב.

14. כאמור, בכתב ההגנה נטען על ידי הנתבעת כי ההלוואה ניתנה לחברה. ככל שכך היו פני הדברים, ניתן היה להעלות את הטענה המשלימה, שמפאת היות החברה אישיות משפטית נפרדת, החוב כלל אינו של בני הזוג, או מי מהם, אלא של החברה, וממילא על החברה לשאת בו, ללא קשר למעמדה של חברה במסגרת מסת הנכסים המשותפת של בני הזוג. אלא שטענה שכזו לא נטענה, ואדרבה, הנתבעת למעשה זנחה את הטענה שדובר בהלוואה שניתנה לחברה והתמקדה בטענה שההלוואה נתנה אך ורק לי', אחי התובע, כחלק מיחסיהם האישיים של י' ואחיו, מבלי שלנתבעת כל קשר אליהם (ראה סיכומי הנתבעת סעיפים 3, 8, 9.1 וכן בעדותה, עמ' 20 לפרוטוקול, שו' 26).

15. לעת הזו אין מחלוקת ממשית, שההלוואה ניתנה לצורך רכישת מניות השותף, ואכן שימשה לצורך זה, כאשר הצדדים חלוקים אך בשאלה האם יש לראות בהלוואה ככזו שניתנה אישית לי', מבלי שלנתבעת חלק בה וחובה להשבתה, או שמא דובר בהלוואה "משפחתית" שעל הנתבעת להשיב לתובע.

16. על מנת להשיב על השאלה הנוגעת להלוואה, יש לבחון מה היה מעמדה של החברה בזמן החיים המשותפים של בני הזוג ובזיקה להם.

    בחינה זו מובילה למסקנה הברורה שהחברה הייתה חלק ממסת הנכסים הזוגית, גם אם פורמאלית היה י' בעל מניות בה, בתחילה עם השותף ולאחר מכן לבדו.

17. אין מחלוקת כי עד להתערערות קשר הנישואין בין הנתבעת לבין י' בשנת 2014, היה קשר הנישואין תקין והרמוני, לרבות בשנת 2012, עת ניתנה ההלוואה, וכדברי הנתבעת בעדותה - "הסתדרנו נהדר אז ... יש לנו 3 ילים ... עברנו כברת דרך" (עמ' 4, שו' 30), ובעת ההיא לא נצפו באופק ענני הסערה הזוגית, שהביאה בסופו של יום לפירוד ולניהול הליכים משפטיים ממושכים.

18. החברה הוקמה במהלך שנת 2006 (ראה עמ' 13 לחוות דעת האקטואר, רו"ח ועו"ד אמיר נוריאל, שהוגשה במסגרת תיק המשפחה, נספח ג לתיק הראיות של הנתבעת; להלן: "חוות דעת האקטואר" ו"האקטואר", בהתאמה), היינו קרוב ל-30 שנים בתוך קשר הנישואין של הנתבעת וי'.

19. אין מחלוקת כי החברה הייתה משלח ידו של י' וכי הכנסותיה שמשו לצורך קיום משק הבית המשותף והחיים המשפחתיים. הנתבעת עצמה אישרה זאת בעדותה מספר פעמים וציינה בין היתר שי' היה מעביר לה מידי שבוע סכום במזומן לצורך מימון משק הבית המשותף וכי מימון משק הבית המשותף היה "מהעבודה של שנינו" (עמ' 4, שו' 32; עמ' 17, שו' 11; עמ' 19, שו' 18-22, שו' 31).

20. גם ביחס לסיטואציה שבה ניתנה ההלוואה ונסיבותיה, הנתבעת קשרה עצמה לחברה ולהלוואה. הנתבעת ציינה כי לאחר מתן ההלוואה ורכישת חלקו של השותף בה, היא יצאה לחופשה מעבודתה כשכירה בעיריית *****, והתגייסה על מנת לגבות חובות מלקוחות החברה (עמ' 18, שו' 26). בנוסף, הנתבעת ציינה כי אמרה לתובע "שנחזיר לו את הכסף. אני אמרתי שאני אעזור ליוסי לגבות את הכספים מהחברה ונחזיר לו את הכסף" (עמ' 19, שו' 13), היינו התובעת עצמה הבטיחה לתובע כי ההלוואה תוחזר לו על ידי י' והיא יחדיו, כבני זוג.

21. נוסף על האמור, אין מחלוקת כי החברה כולה נכללה בתהליך איזון המשאבים, שהתבצע בתיק המשפחה על סמך חוות דעת האקטואר, וכי את החברה קיבל י' במסגרת האיזון, תוך ששוויה, בהתאם לחוות דעת האקטואר קוזז בין היתר ממחיר הבית המשותף והשליך השלכה ישירה על סכום האיזון ששילמה הנתבעת לי' (ראה עדות הנתבעת, עמ' 16, שו' 23 – 37). אזכיר כי איזון המשאבים התרחש שנים לאחר מתן ההלוואה וממילא לא יכולה להיות מחלוקת שהחברה שעמדה להערכת האקטואר הייתה זו שלאחר יציאת השותף ממנה, ולאחר מתן ההלוואה שאפשרה את רכישת מניותיו. ממילא, קשה לחלוק על ההנחה שהנתבעת אף היא ראתה בחברה חלק מן הנכסים שיש לכלול בתוך האיזון והיא אף קיבלה תשלום עבור העברת החברה לידי י', במסגרת האיזון שערך האקטואר, ושאומץ על ידי בית המשפט בתיק המשפחה. בנוסף ראוי לציין, כי בהחלטה של בית המשפט למשפחה בתיק המשפחה, בהתייחסו בין היתר להלוואה דנן, נקבע על ידו כי "הגיונם של דברים שרכיבים אלו נבלעו בשווי החברה" (סעיף 17 להחלטה מיום 4.11.2018 בתיק המשפחה), ובכך יש כדי להוסיף תמיכה ניכרת להנחה שההלוואה הייתה חלק ממצבת ההתחייבויות של משק הבית המשותף.

22. עם זאת, הצדדים חלקו בשאלה האם הנתבעת נטלה על עצמה מראש, קודם להעברת כספי ההלוואה בפועל, לסייע בגביית חובות מלקוחות החברה ולהשיב את ההלוואה לי', כאשר הנתבעת טענה כי היה זה רק לאחר העברת ההלוואה לי', ומבלי שהייתה לה ידיעה על ההעברה, ולטענת התובע התחייבות הנתבעת קדמה למתן ההלוואה בפועל. במחלוקת זו יש להעדיף את עמדת התובע. ראשית, לפניי עדותה היחידה של הנתבעת בעניין זה, בה בעת שמצד התובע ישנה גם עדותו של י'. אכן, גם את י' וגם את התובע יש לראות כנוגעים בדבר ולתת לעדותם את המשקל הראוי, ברם עדיין, עדותו של האחד מסייעת לעדותו של האחר, והיות שמנגד עדותה היחידה של הנתבעת, יש להעדיף את עדויותיהם של י' והתובע (רא' סעיף 54(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971). אדגיש כי בעניין זה לא הותירה עדות הנתבעת רושם ניכר יותר של אמינות לעומת עדות י' והתובע. בנוסף, לאור אופי היחסים שבין הנתבעת לבין י', בזמן שהתנהלו על מי מנוחות מן הבחינה הזוגית, קשה להניח כי הנתבעת לא הייתה מודעת למצב הדברים שבין י' לשותף ולאפשרות שהשותפות תסתיים בדרך של רכישת חלקו של השותף בחברה, תוך שלצורך כך יהיה צורך במימון משמעותי. הנתבעת עצמה ציינה בעדותה כי קודם למתן ההלוואה היה בינה לבין י' שיח בנושא וציינה – "אני בהחלטה שלנו, בבית, בין יוסי לביני, המלצתי למכור את חלקו לשותף. שיוסי יצא. רק לאחר 10 ימים בערך, שזה לא קרה, יוסי אמר לי שהוא החליט לקנות את החברה" (עמ' 18, שו' 19-21). משמע, הנתבעת שותפה על ידי י' במחשבותיו אודות החברה, המליצה את המלצותיה ואף עודכנה בהחלטה לרכוש את חלקו של השותף. קשה לקבל בנסיבות אלו את ההנחה שהנתבעת כלל לא ידעה על ההלוואה קודם להעברתה בפועל. לא זו אף זו, גם אם יונח כי הנתבעת לא ידעה מראש על מתן ההלוואה, אלא רק סמוך לאחר מכן, עת ביקר התובע בבית בני הזוג (ראה עדות הנתבעת עמ' 18, שו' 14 ואילך), אין בכך כדי לערער את ההנחה שדובר בהלוואה שניתנה למשק הבית המשותף על מנת להתמודדד עם הקושי שנוצר מול השותף, ולהגן על החברה ששימשה לפרנסת המשפחה.

23. לעניין העובדה שההלוואה שולמה לחשבון בנק שי' רשום כבעליו, אין בה כדי לשנות מן ההתרשמות העקרונית ומן התוצאה האופרטיבית. ראשית, כאמור, גם מניות החברה היו בידי י' בלבד והדבר לא מעלה ולא מוריד מן העובדה שדובר בנכס ששימש את התא המשפחתי המשותף. אין בעובדה שטכנית היה החשבון על שם י', כדי לשלול את מהותה של החברה כחברה שמטרתה פרנסת המשפחה. שנית, הנתבעת הודתה בכך שאחזה בייפוי כוח שאיפשר לה לבצע פעולות בחשבון הבנק שאליו הופקדה ההלוואה. על אף שדובר בעובדה שחשיבותה ברורה, הנתבעת לא מצאה לנכון לכלול אותה בתצהירה, והודתה בה רק בחקירתה הנגדית. אמנם, הנתבעת בחקירתה סייגה את משמעות הדברים וטענה כי דובר בייפוי כוח שנדרש לצורך פעולה חד פעמית (תשלום שכר לעובדי החברה בזמן שי' שהה בחו"ל; עמ' 17, שו' 13 ואילך) אולם לא מצאה לנכון לכלול כל ראיה בעניין זה, או לדרוש הצגת ראיה בעניין זה.

24. מכל האמור עולה באופן ברור דיו, העולה במידה ניכרת על זה הנדרש במשפט אזרחי, כי החברה הייתה חלק ממצבת הנכסים המשפחתית, כך ראו אותה בני הזוג שניהם, התנהלותם הצביעה על כך, ואף בדיעבד, בעת חלוקת הרכוש, הם התייחסו אליה ככזו.

25. ממילא, עת מוחלת על המקרה דנן ההלכה הקיימת, כפי שפורט לעיל, יש לקבוע כי ביחס לחברה נסתרה החזקה הקבועה בסעיף 4 לחוק יחסי ממון.

    כפועל היוצא מאליו, יש לקבוע כי מששימשה ההלוואה לצורך רכישת מניותיו של השותף, היינו לצורך הגדלת אחזקותיו של התא המשפחתי בחברה, בתוך כלל נכסיו, אזי אף היא "נכס" שלילי משותף, קרי חוב משותף ששני השותפים לתא המשפחתי, הנתבעת וי', חבים בו יחד ולחוד.

26. הנתבעת טענה עוד כי התובע וי' "פעלו כיד אחת בהליך הגירושין" וכי התובע אף נדרש להגיש תצהיר בהליך הגירושין לטובת אחיו, י'. כן טענה הנתבעת כי מעולם לא פנה אליה התובע לסילוק ההלוואה ובכך פגע ביכולתה ליטול את ההלוואה בחשבון במסגרת הליך איזון המשאבים. יש לדחות טענה זו. אין חולק כי לכל המאוחר במהלך ניהול תיק המשפחה ידעה גם ידעה הנתבעת על כך שהחוב שנוצר עקב ההלוואה לא התפוגג, וזהו בדיוק היה הנושא של ההחלטה מיום 4.11.2018 של בית המשפט בתיק המשפחה. גם עיון בפרוטוקול תיק הערעור מלמד היטב כי סוגיה זו "עמדה באוויר" ובעטיה הוסכם בסופו של דבר על כך שביחס לצדדים שלישיים לא יהיה בהחלטת בית המשפט בתיק המשפחה משום מעשה בי – דין. בנוסף, כפי שפורט מעלה, הנתבעת ידעה היטב כי י' רכש את חלקו של השותף בחברה וממילא ידעה כי ההלוואה שימשה לצורך הפיכת החברה לכזו המצויה בבעלות י' בלבד, כחלק מנכסי המשפחה. כאמור, הנתבעת הודתה כי אמרה לתובע שההלוואה תוחזר לו וברי על כן כי ידעה שאותה הלוואה מגלמת חוב שריר וקיים של התא המשפחתי. ככל שהנתבעת לא נטלה בחשבון את קיומו של החוב הלזה במסגרת איזון המשאבים, עליה לשאת בתוצאות. הנתבעת בחרה שלא לפעול לשינוי החלטתו של בית המשפט בתיק המשפחה, שקבע את איזון המשאבים, ואף לא את החלטת בית המשפט בתיק הערעור, וברור מאליו שלא ניתן, במסגרת ההליך הנוכחי, להביא לשינוי הקביעות השיפוטיות של המותבים האחרים הנ"ל.

27. לעניין טענת הנתבעת בסיכומיה (ס' 12) ל"השתק פלוגתא", אף היא דינה דחיה. פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתיק הערעור מדבר בעד עצמו, והוא קבע במפורש שנושי הצדדים, ובכללם התובע, יוכלו להגיש תביעות ולא תיטען מצד הנתבעת טענה למעשה בי דין. טענת הנתבעת לכך ש"אין התובע צד ג' תם לב, כי אם נציגו של צד א' (אחיו) במלחמתו בנתבעת בפעם השניה" ומשום הקרבה המשפחתית יש להחיל גם על התובע את עקרון "מעשה בי דין" (ס' 12 – 13 לסיכומי הנתבעת), נטענה ללא כל בסיס של ממש. ראשית, אין פסול בהתגייסות אח לטובת אחיו בהליך גירושין שמנהל האח ויש לבסס היטב טענה לכך שההכרעות ביחס לאח האחד תחולנה ביחס לאח השני. הטענה לא בוססה די הצורך בהליך דנן. על מנת שניתן יהיה להחיל על בן משפחה הכרעה שיפוטית שניתנה ביחס בן משפחה אחר, יש להצביע על כך שהוכרעה סוגיה שהייתה חיונית לתוצאה הסופית באותו הליך שהתנהל, וכפי שנקבע בפסיקה שהנתבעת עצמה הציגה בסיכומיה (ע"א 8765/07 פז ואח' נ' שושני ואח'). במקרה דנן, בית המשפט בתיק המשפחה, במסגרת ההכרעה בסוגיית איזון המשאבים, לא דן כלל בעניין ההלוואה וכפי שעולה מן ההחלטה מיום 4.11.2018. חיזוק לכך יש למצוא בתשובת האקטואר לשאלות שנשאל על ידי ב"כ י' בתיק המשפחה (צורף במסגרת נספח ד' לתיק הראיות מצד הנתבעת), שמציין כי לא קיבל כל אסמכתאות ביחס להלוואה (ולהלוואות אחרות) ועולה מתשובתו כי אלו כלל לא נבחנו ולא נטלו בחשבון במסגרת חוות דעתו. שנית, ובכך עיקר, גם אם היה ממש בטענות הנתבעת, אזי הן איבדו מממשותן עם פסיקת בית המשפט המחוזי, שהרי לב ליבו של ההליך בתיק הערעור היה אותה הלוואה, יחד עם אחרות, וביחס אליהן נקבע בפסק הדין כי לא תועלה טענה למעשה בי – דין מצד הנתבעת.

28. גם טענת ה"שיהוי ומניעות" שהועלתה בסיכומי הנתבעת יש לדחות. אכן, התביעה הוגשה חודשים אחדים קודם למועד ההתיישנות, אולם אין בכך כדי להביא למסקנה כי קיימת מניעה להגיש את התביעה. התובע הסביר את פשר המתנתו בהגשת התביעה והסבריו מתקבלים על הדעת. בחירתו להמתין לסיום הליך הגירושין בין אחיו י' לבין הנתבעת ולסיום ההליכים המשפטיים ביניהם, הייתה לגיטימית וכל אימת שהתביעה דנן הוגשה טרם חלוף תקופת ההתיישנות, הרי היא תביעה לגיטימית.

    כפי שנקבע לא פעם, טענת שיהוי בהליך אזרחי תתקבל לעיתים רחוקות:

    "בדוקטרינת השיהוי ייעשה שימוש בהליכים אזרחיים במקרים חריגים בלבד, בשל ההשלכות שיש לה על הציפיות של התובע למימוש זכויותיו בגדר תקופת ההתיישנות וכן הפגיעה בזכות למימוש סעדים וחסימת הגישה לערכאות (ראו: ע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215, 260-259 (2010);ע"א 8184/12מרכז תורני לאומי ע"ר נ' קפלן,[פורסם בנבו]פסקה כ"ג (28.10.2015)). למעשה, פסיקתו של בית משפט זה התמקדה בשני טעמים לקבלתה של טענת שיהוי בהליך אזרחי – יצירת מצג בדבר זניחת זכות התביעה של התובע ושינוי מצבו של הנתבע לרעה בשל הפגיעה ביכולתו להוכיח את טענותיו...

    (עא 4352/15 דניאל קורן נ' עו"ד אורן הראל ואח', פס"ד מיום 2.8.2017)

    במקרה דנן לא בוססה ההנחה כי התובע זנח את זכותו, ואדרבה העובדות מלמדות אחרת, כפי שפורט. בנוסף לא הוכח כי הנתבעת שנתה מצבה לרעה בשל מועד הגשת התביעה, שכן היא הייתה מודעת לזכות שהתובע טוען לה וידעה, ולמצער צריכה הייתה לדעת, שיכול ויבוא היום והיא תיתבע בגינה.

    ממילא, אין בטענת השיהוי בכדי לסייע לנתבעת.

29. טענה נוספת שהנתבעת נתנה לו דגש בסיכומיה, הוא מסמך שכותרתו "הסכם הלוואה" שצורף כנספח ד' לראיות התובע, ואשר במסגרתו מאשר י' כי הוא והנתבעת קבלו את ההלוואה והתחייבו לפרוע אותה "בהקדם". הנתבעת טענה כי קודם להגשת התביעה דנן לא ראתה את המסמך וביקשה להסתמך על כך כראיה לכך שמעולם לא הייתה כוונה מצד התובע לחייב את הנתבעת בהחזר ההלוואה. אין בטענה זו כדי לסייע לנתבעת. גם י' וגם התובע אישרו למעשה כי מדובר במסמך שנערך בדיעבד ולצורך ההליכים המשפטיים שנוהלו בין הנתבעת לי'. אין מדובר במסמך שנטען כי הסדיר בזמן אמת את ההלוואה, אלא באישור בדיעבד של י' לתובע, שמטרתו, כאמור, סיוע לי' בהליכים המשפטיים בינו לבין הנתבעת. אין אפוא רלוונטיות ומשקל ממשיים להסכם זה עת נבחנות השאלות העומדות בבסיס המחלוקת בתיק הנוכחי, המתנהל בין התובע לנתבעת.

30. סוגיה נוספת שעלתה, נוגעת לכך שעל פי עדות התובע ((עמ' 4, שו' 11), הוסכם ביניהם כי י' יעביר לידי התובע את חלקו במשק שהורישו הורי השניים במושב ח', ב*****, ונטען על ידי הנתבעת שמשלא הובאה על ידי התובע כל ראיה ביחס לשווי המשק, יש לזקוף המחדל לחובת התובע. הנתבעת אמנם לא פירטה בסיכומיה מהי המסקנה שהיא מבקשת שבית המשפט יסיק מכך, אך ניתן לשער כי כוונתה לכך שיתכן ושווי חלקו של י' בעיזבון, משמעותו סילוק כל ההלוואה כולה, או חלקה הגדול. גם טענה זו לא מסייעת לנתבעת. ראשית, מדובר כפי הנראה ב"ביצה שלא נולדה" היינו בהטבה שערכה יתברר רק עם חלוקת העיזבון של הורי התובע וי', מכירת המשק וחלוקת תמורתו (ראה עדות התובע, עמ' 11, שו' 4). שנית, התובע וי' ציינו בעדותם שירושת ההורים מתחלקת בין 10 אחים (עמ' 11, שו' 9; עמ' 14, שו' 30). לפי הערכת התובע המשק כולו שוויו 3,000,000 ₪ ועל כן חלקו המשוער של י' בו, 300,000 ₪ (עמ' 11, שו' 9). שלישית, כפי שנגזר מן הפסיקה שהובאה, חבות בני הזוג בהשבת ההלוואה, היא חבות של "יחד ולחוד". אמנם, התובע משיקוליו בחר לתבוע מן הנתבעת מחצית מן ההלוואה בלבד, אולם בהיות החבות משותפת, ביחס לכל החוב, אזי אין מניעה מצד התובע לדרוש את פירעון החוב כולו משני בני הזוג ובלבד שלא יפרע סכום העודף על כלל החוב.

31. בהקשר זה של פירעון חלקו של י' בהלוואה על ידי הסתלקותו מעיזבון ההורים, מצאתי לנכון להוסיף הערת אגב.

    מפאת היות החוב "יחד ולחוד", כל אחד מן החבים בחוב, שיישא בחלק גדול יותר מן החייב הנוסף, יהיה לכאורה זכאי לכך שהחייב השני ישפהו בגין ההפרש, באופן שיביא בסופו של דבר לנשיאה שווה של שני החייבים בחוב.

    ממילא, לא מן הנמנע כי בסופו של יום, תהא זכאית הנתבעת לשיפוי מי' וככל שיתברר כי נשאה בחלק גדול יותר מתוך ההלוואה.

    מובהר היטב, עם זאת, כי כשמה, הערה זו הערת אגב היא בלבד, ואין בה כדי לקבע מסמרות, הן מפאת העובדה שי' אינו צד להליך דנן והן משום שהדברים דורשים ליבון נוסף קודם לגיבוש תובנות נחרצות.

32. האמור עד כה מוביל למסקנה כי הנתבעת חבה אפוא במחצית ההלוואה, כנטען בכתב התביעה.

    הנתבעת בכתב הגנתה וכך גם בסיכומיה, כלל לא התייחסה לסעיף 16 לכתב התביעה וממילא לא חלקה על כך שההלוואה טרם הוחזרה כלל, וכן על כך שיש לשערך כדין את סכום ההלוואה. אין חולק אפוא כי סכום ההלוואה נכון למועד הגשת התביעה עומד על סך של 826,000 ₪, כנטען בסעיף 16 לכתב התביעה.

    משכך, יש לחייב את הנתבעת בתשלום מלוא סכום התביעה, 413,000 ₪.

     

    סוף דבר

    על יסוד כל האמור התביעה מתקבלת במלואה ואני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 413,000 ₪, כשהוא משוערך כדין מיום הגשת התביעה.

    בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות משפט כולל אגרה, בסך של 11,000 ₪, ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪.

    הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 60 ימים מיום שתקבל הנתבעת את פסק הדין, אחרת ישוערכו כדין מהיום.

    זכות ערעור כדין.

     

     

    ניתן היום, י"ט שבט תשפ"ב, 21 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.