אלמוני נ' פלונית

הנשיאה ורדה וירט-ליבנה

לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה באר שבע מיום 1.2.2024 (השופטת יעל אנגלברג-שהם; סע"ש 49242-06-20) (להלן: "פסק הדין") בגדרו התקבלה מרבית תביעתה של פלונית כנגד אלמוני. בפסק הדין נקבע, כי פלונית זכאית לפיצוי מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: "החוק למניעת הטרדה מינית" או "החוק") בסך של 150,000 ש"ח בגין אירועי הטרדה מינית; לפיצוי בסך של 20,000 ש"ח בגין אובדן הכנסה לתקופה של ארבעה חודשים, וכן נפסקו לזכותה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ש"ח. כמו כן, במסגרת פסק הדין נדחה רכיב תביעתה של פלונית אשר הוגש מכוח חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 מטעמי סמכות עניינית, וכן נדחה רכיב שעניינו אובדן השתכרות במועד שלאחר פיטוריה של פלונית מעבודתה.

העובדות הצריכות לעניין

1. המערער (אלמוני), יליד 1974, שוטר בדרגת רב־סמל מתקדם (רס"ם) במשטרת ישראל, שימש בפועל – במועד הרלוונטי לתביעה – כמפקד השיטור העירוני של עיריית XXX (להלן: "העירייה"), הגם שעל פי התקן הפורמלי כיהן כסגן מפקד השיטור העירוני, אם כי בפועל לא היה מפקד הממונה מעליו.

    

2. המשיבה (פלונית), ילידת 1992, עבדה ביחידת השיטור העירוני של העירייה והועסקה על ידה בתקופה הרלוונטית לתביעה.

    

3. הגם שאלמוני שוטר במשטרת ישראל, ופלונית פקחית ביחידת השיטור העירוני; באופן מעשי מקום עבודתם המשותף היה במשטרת ישראל אשר מנהלת אותם מבחינה מקצועית, נותנת הוראות באשר לאופן עבודתם, קובעת את לוחות הזמנים ומנהלת את עבודתם באופן ישיר.

    

4. לבהירות הדברים נציין, כי מערך האכיפה העירוני הוא כוח משולב המונה כוחות מטעם משטרת ישראל העובדים יחד עם כוחות הפיקוח העירוני, אשר מטרתם למנוע ולאכוף עבירות בתחומי החיים בתחום המוניציפאלי. תפקידו של מערך השיטור לממש את יעדי האכיפה ובכך לחזק ולהגביר את הביטחון האישי של אזרחי ותושבי המרחב העירוני הנתון בשטח אחריותם.

    

5. אופן העבודה בשיטור העירוני בנוי במתכונת בה בכל משמרת פועלים שלושה צוותים, כאשר כל צוות בנוי משוטר המשמש כמפקד הניידת, וכן פקח עירוני הכפוף לשוטר ואשר פועל בהתאם להנחיותיו המקצועיות בזמן המשמרת ובעת פעילות האכיפה השוטפת.

    

6. לאחר הליכי מיון והכשרה שנערכו עובר לפתיחת תוכנית השיטור העירונית בעירייה, החלה פלונית בעבודתה באגף הפיקוח במהלך שנת 2016. בחלוף למעלה משנה, ביום 4.7.2017, זומנה פלונית לראיון חתך במשרדו של אלמוני, שם נכח גם מר מ' ה' אשר שימש כאחראי על הפקחים מטעם העירייה (להלן: "האחראי מטעם העירייה"). כעולה מפסק הדין, במהלך ראיון החתך, הרימה פלונית את קולה ובשל כך הסתיימה השיחה ופלונית נדרשה לצאת ממשרדו של אלמוני שם קיימו השלושה את ראיון החתך (להלן: "ראיון החתך" או "שיחת החתך").

    

7. בסיום שיחת החתך, פנתה פלונית בשעות הערב לאחראי מטעם העירייה וסיפרה לו על אירועי הטרדה מינית שחוותה לטענתה מאלמוני. לאחר מכן, פנו אלמוני והאחראי מטעם העירייה לקצין אגף המבצעים של התחנה (להלן: "קצין האג"מ") וציינו בפניו כי פלונית אינה מתאימה להמשיך בתפקידה כפקחית בשיטור העירוני. בהתאם, פנה האחראי מטעם העירייה לפלונית והורה לה שלא להתייצב עוד בתפקידה כפקחית בשיטור העירוני. אחר הדברים האלה, ועוד באותו היום, הסיר אלמוני את פלונית מקבוצת ה-WhatsApp בה חברים צוותי השיטור העירוני של התחנה.

    

8. פלונית הגישה ביום 5.7.2017 תלונתה כנגד אלמוני בגין סדרת הטרדות מיניות במחלקה לחקירות שוטרים; וביום 10.7.2017 הודיע קצין האג"מ לעירייה כי המשך העסקתה של פלונית כפקחית ביחידת השיטור העירוני, לא יתאפשר עוד.

    

9. בתגובה לכך, פנתה פלונית לקצין האג"מ בבקשה שיבטל את הודעתו בדבר המשך העסקתה ביחידת השיטור העירוני, אולם פניותיה של פלונית לא נענו. עוד באותו היום, פנתה פלונית לממלא מקום מנהל משאבי אנוש בעירייה, ודרשה לבטל את השימוע שנקבע בעניינה. בתגובה, הודיעה העירייה כי היא מסכימה לדחות את השימוע בחודש ימים. לבסוף, התייצבה פלונית ביום 17.10.2017 לשימוע וביום 12.11.2017, בחלוף 26 ימים פוטרה מעבודתה. יובהר, ממועד שיחת החתך ועד לפיטוריה הושעתה פלונית מעבודתה.

    

10. אשר למערער (אלמוני), יצוין כי הלה שהה במעצר בית עד ליום 30.7.2017. לאחריו, שהה בחופשה עד חודש אפריל 2018 אשר במהלכו נערך לו ראיון אישי בו נשקלו פיטוריו. ביום 12.3.2019 הושעה אלמוני מתפקידו וביום 19.1.2020 חזר אלמוני לעבודתו במשטרה, תחת אזהרת ראש אגף משאבי אנוש במשטרת ישראל. כמו כן, הלה שובץ בתפקיד אחר ללא סמכות פיקודית ועם עיכוב בקידום דרגתו. בעניינו יש לציין, כי המחלקה לחקירות שוטרים החליטה שלא להעמידו לדין פלילי, ואף מחלקת המשמעת במשטרת ישראל החליטה לסגור את התיק בהיעדר ראיות.

     

11. יצוין, כי פלונית הגישה תביעתה כנגד העירייה, משטרת ישראל ואלמוני. אולם, במסגרת הליך גישור שהתקיים בין הצדדים, הגיעה פלונית להסכמות מול העירייה ומשטרת ישראל אשר קיבלו ביום 19.10.2021 תוקף של פסק דין. כמו כן, במסגרת פסק דין חלקי מיום 18.9.2024 שניתן על ידי בית הדין הארצי (הרשמת אפרת קוקה), בהסכמת הצדדים, ולנוכח העובדה כי ההליכים נגד העירייה ומשטרת ישראל הסתיימו במסגרת ההסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין מבית הדין האזורי כאמור; הערעור כנגד העירייה ומשטרת ישראל נמחק ללא צו להוצאות.

     

    עיקרי פסק דינו של בית הדין האזורי

    טענות הצדדים בתמצית:

12. לטענת פלונית, אלמוני אשר שימש בפועל כמפקד יחידת השיטור העירוני, דאג לשבצם יחד במשמרות כאשר במהלכן הייתה נתונה פלונית למרותו בזמן ששהו יחדיו שעות רבות בניידת ללא כל גורם נוסף. כמו כן, לטענת פלונית, אלמוני היה אחראי עליה לכל אורך שעות המשמרת, לרבות כאשר ביקשה לצאת לשירותים, לאכול או לעשן. יתרה מכך, אלמוני לא פספס כל הזדמנות, כך לדבריה, "להעיר לה הערות סקסיסטיות לגבי תחתון שלבשה או חזייה שבצבצה מחולצתה" (פסקה 16 לפסק הדין).

     

13. עוד טענה פלונית, כי אלמוני היה מכנה אותה בכינויי גנאי משפילים, נוגע בה באופן מוחצן ומשפיל – תחילה "באופן מקרי" אך בהמשך באופן ישיר, נהג לבדוק את הטלפון הנייד שלה ולמחוק ממנו הודעות, ואף איים עליה כי במידה ותספר על מעשיו "ירצח אותה ויתאבד" (פסקה 16 לפסק הדין). בהתאם להתנהגות המתוארת, טענה פלונית כי חשה מציאות של פחד רגשי ומיני, המלווה בתחושת לחץ מתמדת. יתר על כן, טענה פלונית כי אלמוני הפגין שליטה אובססיבית כלפיה, וכאשר זו סירבה להוראותיו, היה אלמוני מענישה באמצעות מניעת הפסקות לצורכי שירותים, אוכל או עישון. בהתאם לאמור, טענה פלונית להתרחשותם של אחד־עשר אירועי הטרדה מינית שונים.

     

14. לטענת אלמוני, באשר לאירועי ההטרדה הנטענים, אין המדובר באירועים המהווים הטרדה מינית ועל כן אין מקום לפסוק בגינם פיצוי מכוח החוק למניעת הטרדה מינית. לטענת אלמוני, פלונית פוטרה מעבודתה אך ורק בשל אירוע משמעת חמור וכי מעשיה המתוארים בתביעה הם בבחינת מעשה נקמה בו. לדידו, מדובר בהאשמות שווא מאחר ופלונית לא סבלה מהצקות או הטרדות מצידו. יתרה מכך, אלמוני מפרט טענות שונות ומגוונות באשר לכל אחד מאירועי ההטרדה שנטענו על־ידי פלונית בכתב תביעתה. על עיקרי אלו נעמוד בהמשך דברינו.

     

15. זאת ועוד, אלמוני הוסיף וטען גם בעניין יחסי המרות. לדידו, מאחר ופלונית עבדה כפקחית בשיטור העירוני בעודו שוטר במשטרת ישראל, היא איננה נתונה למרותו, ומשכך לא שררו בין השניים יחסי מרות כהגדרתם בסעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית.

     

    אירועי ההטרדה בעיקרם

16. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו, כי פלונית עמדה בנטל שהונח על כתפיה והוכיחה תשעה אירועי הטרדה מינית, מתוך אחד־עשר אירועים שנטענו על־ידה במסגרת כתב התביעה. להלן נפרט את אירועי ההטרדה בדגש על המסד העובדתי ומבלי להידרש לטענות הצדדים במלואן כפי שנדונו בבית הדין האזורי.

     

    1.  האירוע הראשון [סעיפים 26-30 לפסק הדין]: פלונית טענה כי אלמוני מכנה אותה בכינויי גנאי, וכן בביטויים מבזים ומשפילים. כדוגמה לכך, הציגה פלונית בפני בית הדין האזורי, אירוע מצולם בו התבטא כלפיה אלמוני בזו הלשון:

       "ד. את תשלמי ביוקר יה זונה.

       ע. תיזהר ממני, אל תדבר אלי ככה

       ד. תסתמי את הפה יה זונה, את הזונה שלי לעולמים

       ע. תמשיך... תמשיך ... תמשיך.

       [צובט אותה ומכה אותה ביד]

       ע. איה אמרתי לך לא לגעת בי מיליון פעם כל פעם שתיגע בי תקבל מכות".

        

       בית הדין האזורי קבע כי צְפִייָּה בסרטון מלמדת על שיח ומגע שאין להם מקום במסגרת יחסי העבודה, קל וחומר עת שוררים בין השניים יחסי מרות, כאשר אלמוני הוא האחראי לכך ששיח מטריד לא יתקיים במקום העבודה. בהתאם לאמור, ולאחר שבית הדין שמע עדויות והתרשם מחקירתו של אלמוני במחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) - קבע בית הדין האזורי כי פלונית עמדה בנטל ההוכחה הראשוני ומשכך הנטל להפריך את קיומה של ההטרדה המינית והיעדר ניצול יחסי המרות יועבר לכתפי המטריד [ראו: חוות דעתי ב-ע"ע (ארצי) 274/06 פלונית – אלמוני (ניתן ביום 26.3.2008) (להלן: "עניין אלמוני")].

        

       1. האירוע השני [סעיפים 31-33 לפסק הדין]: לטענת פלונית בעת שיצאה עם יחידת השיטור לטיול בצפון, ובזמן ששהו חברי הצוות בבריכה, התבטא כלפיה אלמוני בלשון "יא זונה" (כך במקור – ו.ו.ל). בתגובה לכך, השיבה לו פלונית "אל תדבר אלי ככה" ומיד לאחר מכן ננזף אלמוני בידי קצין השיטור. מנגד, אלמוני לא הכחיש את קרות האירוע אך טען להגנתו כי דרך התתבטאות המתוארת מקובלת, כמעין שיח חברי, אצל פלונית. עוד נטען, כי דבריו נאמרו לאחר שפלונית התיזה עליו מים מן הבריכה בה שהו חברי הצוות.

           

          בית הדין האזורי קיבל את גרסת פלונית ממנה עולה כי האירוע המתואר בבריכה אכן התרחש. עדותו של קצין השיטור תומכת בטענותיה של פלונית ואף חבריו של אלמוני, אשר העידו במשפט מטעם ההגנה, טענו כי אין המדובר בשיח חברי מקובל כלפי נשים, וודאי שלא כלפי פקודות או פקודים במשטרה. בית הדין האזורי קבע, כי מדובר בשיח פסול שאינו ראוי כלל, בפרט בין עובדים אשר קיימים ביניהם יחסי מרות במקום העבודה, בין אם כלפי נשים ובין אם כלפי גברים. שיח מעין זה מהווה הטרדה מינית.

           

       2. האירוע השלישי [סעיפים 34-35 לפסק הדין]: לטענתה של פלונית, היה הנתבע נוהג לדבר אליה באופן מזלזל ובוטה באומרו "תמשיכי למצוץ יא זונה" (כך במקור – ו.ו.ל.) ואף טענה לאירוע בו שלח אליה אלמוני הודעת WhatsApp שם כתב לה "ימכוערתתת, מה יש לך בשפתיים... פצע חום?" (להלן: "הודעת פצע חום"; כך במקור – ו.ו.ל). פלונית טענה כי מדובר בשיח משפיל ופוגעני, כאשר מנגד טען אלמוני כי אין לקבל את תדפיסי הודעת ה-WhatsApp מאחר וזו לא הוצגה באמצעות משחזר ההודעות. לטענתו, לאחר שיחזור שביצע להודעות אלו, אין תיעוד לכך כי התבטא כלפי פלונית באופן שתואר על־ידה. וכן, באשר לטענתה של פלונית על הודעת פצע החום, אין המדובר באירוע העולה כדי הטרדה מינית, אלא לכל היותר בשיח לא מנומס.

           

          בית הדין האזורי הכריע כי הגם שיש ספק אם תוכן הודעת פצע החום, כשלעצמו, עולה לכדי הטרדה מינית - הוכח בפני בית הדין כי המקרה המתואר עולה כדי הטרדה מינית. דברים אלו נקבעו בשים לב לסוג השיח ולתוכן הדברים שנאמרו כלפי פלונית בזמן ששוררים בין השניים יחסי מרות וכאשר ברי כי אין מקום לשיח מעין זה במקום העבודה.

           

       3. האירוע הרביעי [סעיפים 36-37 לפסק הדין]: פלונית טענה לאירוע בו צולם חלקו האחורי של גופה על־ידי אלמוני, תוך שהוא מבצע תקריב (Close-Up) על ישבנה (להלן: "הצילום"). נטען כי הצילום הוצג לחברתה של פלונית (להלן: "החברה"), כאשר מנגד אלמוני מכחיש את הצילום כמו גם הצגתו לחברה. יתרה מכך, הוסיף אלמוני כי החברה לא סיפרה על האירוע הנטען בזמן אמת לפלונית, אירוע אותו מכחיש אלמוני כאמור.

          לאחר שבית הדין האזורי שמע את עדות החברה, קבע בית הדין כי עדות זו מהימנה בעיניו, וכי העדות מחזקת את טענת פלונית לאירוע הנטען. הצגת הצילום לפלונית שלא "בזמן אמת", אין בו כדי לגרוע מהעובדה ולפיה הצילום הפסול אכן קיים והוצג לחברה. משכך, הכריע בית הדין האזורי כי אירוע זה מהווה הטרדה מינית בהתאם לסעיף 3(א)(5א) לחוק.

           

       4. האירוע החמישי [סעיפים 40-41 לפסק הדין]: לטענת פלונית, אלמוני הציע לה תשלום בסך 1,500 ש"ח על מנת שתרקוד עבורו "ריקוד פרטי". מנגד, טען אלמוני כי פלונית משנה גרסאות באשר לאירוע הנטען, זאת מאחר ולטענתו, הסבירה פלונית תחילה כי התשלום האמור הוצע לה לקיום יחסי אישות בין השניים. בית הדין האזורי קיבל את גרסתה של פלונית וזאת בשים לב לכך שגרסתה נתמכה בעדותו של האחראי מטעם העירייה אשר העיד מטעם ההגנה ובעדותו ציין כי התמורה אשר דרש אלמוני מפלונית היא קיום יחסי אישות הגם שהיא לא, כגרסת פלונית, בעבור "ריקוד פרטי".

           

          בית הדין האזורי התרשם מעדותו של האחראי מטעם העירייה לעצם קיומו של האירוע ומהדרישה שהגיעה במסגרתו לקיום אקט מיני. בית הדין הכריע כי המדובר באירוע המהווה הטרדה מינית תוך שהוא מציין, כי בהתאם להלכה הפסוקה של בית המשפט העליון ובית דין זה, מהימנות נפגעות הטרדה מינית נבחנת באמות מידה שונות, לפיהן ניתן להסתפק בגרעין עדותה של המתלוננת ככל ועדותה נמצאה מהימנה על ידי בית הדין. לשון אחר, בית הדין האזורי מציין כי הגם שנפלו אי־דיוקים בתיאור האירוע על־ידי פלונית, ככל ועדותה מהימנה, ניתן להסתפק בגרעין המרכזי של גרסתה. משכך, ומשאין חולק כי מדובר בהתבטאות מבזה ומשפילה המתייחסת למיניותה של פלונית – נקבע כי גם אירוע זה עולה כדי הטרדה מינית.

           

       5. האירוע השישי [סעיפים 42-44 לפסק הדין]: לטענת פלונית במסגרת יום גיבוש שנערך לשיטור העירוני, נסעה הראשונה יחד עם אלמוני ליום הגיבוש, כאשר בדרכם נכנסו השניים לחנות נעליים בה רכש אלמוני נעלי ספורט. כמו כן, רכש אלמוני זוג נעלי ספורט נוספות עבור פלונית. לאחר מכן, ובעודם עושים דרכם ליום הגיבוש, עצרו השניים בנמל תל־אביב שם רכש אלמוני משקפי שמש עבורו ועבור פלונית כאשר לאחר מכן ישבו השניים לאכול.

           

          בהמשך הדברים, וכאשר השניים עושים דרכם ליום הגיבוש, החל אלמוני לצבוט את פלונית ולדרוש ממנה לגעת באיבר מינו. זו עשתה את מבוקשו מתוך חשש ומשלא יכלה לעמוד בכאב הצביטה. יצוין, כי בעודה של פלונית עושה את מבוקשו, זו בוכה ללא הרף כאשר לדבריה בעת שהגיעו השניים ליום הגיבוש נתן לה הנתבע סך של 4,000 ש"ח כדמי שתיקה על שהתרחש במסגרת הנסיעה (להלן: "התשלום" או "דמי השתיקה"). מנגד, טען אלמוני, כי לא היו דברים מעולם וכי מדובר בסיפור בדוי שהומצא לצורך התלונה. אולם, אלמוני לא הכחיש את רכישת הנעלים ומשקפי השמש, ואף לא את הדיווח לפיו מסר לפלונית את התשלום הנטען.

           

          בשים לב לכך ששוררים בין השניים יחסי מרות, ואין פלונית נדרשת להוכיח העדר הסכמה. וכן, בשים לב לחקירתו של אלמוני במח"ש, המעלה תמיהה באשר למהימנותו בכל הנטען לאירוע ההטרדה ביום הגיבוש, דבר אשר חיזק את גרסתה של פלונית בבית הדין האזורי – מצא בית הדין כי האירוע אכן התרחש ואף הוא מהווה הטרדה מינית.

           

       6. האירוע השביעי [סעיפים 45-46 לפסק הדין]: לטענתה של פלונית בעת שטיפלה באירוע מבצעי שהועבר על־ידי המוקד העירוני (106), החליט אלמוני כי זו אינה פועלת כראוי וניהל את האירוע במקומה. בניסיונה לברר מול אלמוני מדוע פעל כך ומה יכתוב בדוח האירוע, "סטר לה הנתבע, ניער אותה במכנסיה ואמר לה "תסתמי יא זונה", נתן לה מכות בישבן וניסה להוריד את חולצתה ומכנסיה" (סעיף 45 לפסק הדין; ההדגשה במקור – ו.ו.ל).

          אלמוני הכחיש את קיומו של האירוע וטען כי מחקירתה הנגדית של פלונית עולה אירוע שונה עליו לא סיפרה לאיש, ומשכך גם אין לה כל ראיה להתרחשותו של האירוע. בית הדין האזורי קבע כי בשים לב לקשיים המובנים בהוכחת אירוע אשר התרחש ללא גורמים נוספים ובאופן פרטי, וכן בשים לב לאירועי ההטרדה הנוספים אותם הצליחה פלונית להוכיח – גרסתה מהימנה והמדובר באירוע המהווה הטרדה מינית.

           

       7. האירוע השמיני [סעיפים 47-48 לפסק הדין]: לטענת פלונית בעת משמרת בה שהו השניים בניידת שיטור, נסע אלמוני לחורשה הסמוכה לקיבוץ איבים. כאשר הגיעו לחורשה, עצר אלמוני את הניידת, ירד ממנה, הדליק סיגריה ופתח את דלת הנוסע בה ישבה פלונית. האחרונה הבהירה בפניו את רצונה לחזור לתחנת השיטור, וכי אינה מעוניינת לרדת מן הניידת, אולם אלמוני ניסה להוריד את חולצתה ומכנסיה. בתגובה לכך, בעטה בו פלונית ואמרה לו שאם ינסה לשוב ולעשות כן, תשתמש בגז מדמיע ותדווח באל־חוט על שמתרחש בחורשה.

           

          למשמע דברים אלו, חדל אלמוני ממעשיו, נכנס לניידת, והשניים חזרו לתחנת השיטור כבקשתה של פלונית. מנגד, טען אלמוני, כי אירוע זה לא הוכח וכי אין תיעוד לנסיעה המתוארת ברישומי תנועות הרכבים (ניידות השיטור) של יחידת השיטור העירוני. בית הדין האזורי קבע כי הגם שגרסתה של פלונית לא נתמכת ברְאָיָה חיצונית באירוע זה, המדובר באירוע אשר התרחש בסמוך לתחילת עבודתה וכי זו הצליחה להוכיח אירועים נוספים בהם נקט כלפיה אלמוני במעשים שונים העולים כדי הטרדה מינית. זאת ועוד, עדותו של אלמוני לא נמצאה מהימנה בעיני בית הדין האזורי ומשכך נקבע כי יש לקבל את טענותיה של פלונית ולקבוע כי מדובר באירוע המהווה הטרדה מינית.

           

       8. האירוע התשיעי והאחרון [סעיפים 49-50 לפסק הדין]: לטענת פלונית לאחר חתונה אליה הוזמנה על־ידי עמית ליחידת השיטור, הגיע אלמוני לביתה ודרש ממנה לצאת אל מחוץ לביתה כאשר היה תחת השפעת אלכוהול. פלונית יצאה אל מחוץ לביתה נוכח איומיו של אלמוני. בית הדין האזורי תיאר את שהתרחש בזו הלשון: "הוא (אלמוני) היה שיכור, נצמד אליה וניסה לנשקה וללקקה" (ההדגשות במקור – ו.ו.ל). בתגובה, ביקשה פלונית מאלמוני לעזוב את המקום. עוד נטען על־ידה, כי בעקבות אירוע זה ומשנוכח אלמוני לגלות כי זו עלולה לדווח על מעשיו, זומנה האחרונה לראיון חתך שלאחריו פוטרה מעבודתה ביחידת השיטור.

           

          אלמוני מכחיש את המתואר וטען כי איש לא ראה אותו שיכור, וכי לא ברור מועד התרחשותו של האירוע המתואר. בית הדין האזורי קבע כי גרסתה של פלונית מהימנה גם באירוע זה וכי לא נפלו בה סתירות העולות כדי פגיעה בגרסתה. זאת, בניגוד לגרסתו של אלמוני בה נפלו סתירות; ומשכך מצא בית הדין האזורי לקבל את שנטען על־ידי פלונית וקבע כי מדובר בהטרדה מינית.

           

           תמצית טענות הצדדים בערעור ובערעור שכנגד

          הטענות הצריכות בערעור

17. המערער (אלמוני) טוען כי בית הדין האזורי ניהל את ההליך באופן מלא, וזאת מבלי שהמשיבה (פלונית) העלתה את עילות התביעה הנכונות לדידו. כמו כן, לטענת אלמוני עילת התביעה העיקרית לפיה קיימת עליו חבות בפצוי לפי החוק למניעת הטרדה מינית, לא הועלתה בכתב תביעתה של פלונית. זאת ועוד, אלמוני טוען כי כתב התביעה אינו מגלה עילה משפטית מכוחה ניתן לחייבו בגין ירידת הכנסותיה של פלונית.

     

18. נוסף על כן, לטענת אלמוני, בית הדין האזורי לא לקח בחשבון בעת פסיקת הסעדים, את הסכם הפשרה בין פלונית למשטרת ישראל והעירייה אשר קיבל תוקף של פסק דין. לטענת אלמוני אין לראות בו כממונה על פלונית, ומשכך אין לבית הדין האזורי סמכות לדון בעניינו בהיעדר סמכות עניינית. בנוסף, כך לדידו, בית הדין האזורי נמנע מבחינת ראיות תוך שבחר לכתוב כי גרסתה של פלונית מהימנה ומקובלת עליו עת לא הונחו בפניו ראיות בחלק מן האירועים הנטענים. על פני הדברים נראה, כי אלמוני מלין על כך שבית הדין האזורי העדיף את גרסתה של פלונית אל מול גרסתו החלופית.

     

19. אלמוני טוען כי יש להעמיד את הפיצוי בגין ההטרדה המינית על סך של 50,000 ש"ח (במקום 150,000 ש"ח אשר נפסקו על־ידי בית הדין האזורי) וזאת מאחר והוא סבור כי מתוך תשעה אירועים שנקבעו על־ידי בית הדין האזורי כמהווים הטרדה מינית, שישה מהם לא היו מוצדקים כלל. גם באשר להוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין שנפסקו בבית הדין האזורי, טוען אלמוני כי המדובר בהוצאות גבוהות אשר דינן להתבטל וזאת בשים לב לגובה התביעה שהוגשה בבית הדין האזורי.

     

    הטענות הצריכות בערעור שכנגד

20. בערעור שכנגד מיקדה המערערת שכנגד (פלונית) את טענותיה בשלושה מישורים מרכזיים. האחד, עניינו במספר אירועי ההטרדה אשר הוכחו בבית הדין האזורי, כאשר בעניין זה סבורה פלונית כי היה ראוי לפסוק פיצוי גבוה יותר. השני, עניינו בקביעתו של בית הדין האזורי, השגויה לדידה, כי אירוע בו שלח אלמוני לפלונית הודעה בפלטפורמת ה-Facebook בה שאל האם היא "ערה?", כאשר זו הייתה בתהליכי קבלה לעבודה, אינו מהווה הטרדה מינית (ראו: סעיפים 22-25 לפסק הדין). השלישי, נוגע להיקף הפיצוי שפסק בית הדין האזורי בגין אובדן הכנסותיה של פלונית. לטענתה, פיצוי בגין רכיב זה בסך של 20,000 ש"ח לא מביא בחשבון את אובדן הכנסותיה בתקופה שלאחר תקופת ההשעיה והפיטורים מיחידת השיטור העירוני.

     

    דיון והכרעה

21. בפתח הדברים נציין, כי עניין לנו בערעור שהוגש על־ידי אלמוני (הנתבע), ובערעור שכנגד אשר הוגש על־ידי פלונית (התובעת) (להלן יכונו יחד: "הערעורים"). עיקרם של ערעורים אלה בשאלת קיומם של סדרת אירועים המהווים הטרדה מינית לפי החוק למניעת הטרדה מינית; שאלת קיומם של יחסי מרות בין הצדדים; והיקף הפיצוי הראוי בגין סדרת אירועי ההטרדה שתוארו. להלן הכרעתנו בצריך לענייננו.

     

22. נקדים אחרית לראשית ונציין, כי לאחר שעיינו בכלל החומר המצוי בתיק ושקלנו את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכי דינו של הערעור שכנגד להתקבל בחלקו. להלן ננמק מסקנתנו.

     

    אימוץ ממצאיו של בית הדין האזורי

23. פסק דינו של בית הדין האזורי, מושתת על מספר קביעות מרכזיות שאלו הן הרלוונטיות להכרעתנו עליה נעמוד בהמשך:

     

    1. הראשונה – העירייה היא מעסיקתם של הפקחים העובדים ביחידת השיטור העירוני, כאשר באופן מעשי מקום עבודתם של הפקחים הוא במשטרת ישראל. האחרונה, היא זו המנחה את הפקחים מבחינה מקצועית, קובעת את סידור עבודתם ומנהלת אותם באופן ישיר. זאת ועוד, בזמן משמרת מבצעית ביחידת השיטור, פועלים בכל ניידת שני אנשי צוות. האחד, שוטר המשמש כמפקד הניידת (ראש הצוות). השני, פקח הכפוף לשוטר ואשר פועל על־פי הנחיותיו המקצועיות. נבהיר בחלק הרלוונטי לענייננו, כי פלונית שימשה כפקחית בעוד אלמוני כיהן במועדים הרלוונטיים לתביעה הן כשוטר, הן כמפקד בפועל על יחידת השיטור העירוני בה עבדה פלונית.

        

       בעניין יחסי המרות, הגם שאלמוני זנח טענה זו במסגרת סיכומיו, מצא בית הדין האזורי כי ממכלול הראיות והעדויות – אלמוני אשר שימש בפועל כמפקד יחידת השיטור העירוני היה מפקדם הישיר של הפקחים; האמון על שיבוצם לעבודה; ציוותם של הפקחים למשמרות המבצעיות; וכן הייתה לו שליטה על המשך עבודתה בפועל של פלונית לרבות עריכת 'ראיון חתך' לפקחים. זאת ועוד, נוכח תפקידו של אלמוני כשוטר, שימש האחרון כראש הצוות בניידת השיטור בה עבד, בין היתר, גם עם פלונית. על כן, וגם בשים לב לכך שאלמוני זנח טענתו, דן בית הדין האזורי ובחן את אירועי ההטרדה בראי יחסי מרות בין השניים, ובצדק עשה כן.

        

    2. השנייה – המחלוקת העיקרית בין הצדדים, כפי שתוארה בפסק דינו של בית הדין האזורי, נוגעת לשאלה האם סדרת האירועים שנטענה על־ידי פלונית מהווים הטרדה מינית ככל והתקיימו. בית הדין האזורי הכריע כי מתוך אחד־עשר אירועים להם טענה פלונית, תשעה אירועים הוכחו כאירועים המהווים הטרדה מינית. שני האירועים הנוספים שנטענו על־ידה הוכרעו על־ידי בית הדין האזורי כאירועים שאינם מהווים הטרדה מינית.

        

    3. השלישית – בית הדין האזורי מצא כי בחלק מאירועי ההטרדה המינית הביעה פלונית את התנגדותה הברורה להתנהגותו המטרידה של אלמוני. אולם, אין בקיומה של התנגדות זו או בהיעדרה באירועי ההטרדה הנמנים מבין האירועים אותם הוכיחה פלונית, כדי להשליך על היות המעשה הטרדה מינית (ראו: סעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית; עניין אלמוני).

        

24. מצאנו לאמץ את הקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי, המעוגנות היטב בחומר הראיות; ומשכך איננו מוצאות טעם להתערב בהן. לזאת נוסיף, כי לא עלה בידי אלמוני להצביע על טעם המצדיק חריגה מן הכלל שלפיו, ערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה ממהימנות העדים ונימקה את התרשמותה. זאת, זולת מקרים חריגים ויוצאי דופן, כגון מקום בו הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית מבוססים על טעות עקרונית ובולטת, או מקום בו הם אינם מתיישבים עם חומר הראיות המונח לפני השופט הדן בתיק. מקרה זה אינו נמנה עליהם.

     

25. יתרה מכך, כפי שנפסק לא אחת, לערכאה הדיונית יתרון מעצם התרשמותה מהעדים, התרשמות שהיא ישירה ובלתי אמצעית. יובהר, במסגרת הליך הערעור, תתכן התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות העדים, אך זאת רק במצב בו קביעותיה של הערכאה הדיונית הן בלתי סבירות או כאלה הגורמת לעוול. על כן, גם באשר לקביעת מהימנות העדים, לא תטה ערכאת הערעור להתערב בה למעט מקום בו נפלה טעות משמעותית עד כדי אימוץ גרסה "מופרכת וחסרת הגיון", או מקום בו נמצאו סתירות מהותיות בעדויות השונות (ראו: ע"ע (ארצי) 424/06 מטבחי שרת בע"מ – גרוחולסקי (ניתן ביום 2.8.2007); ע"ע (ארצי) 35999-10-21 פלונית – חברה פלונית (ניתן ביום 13.12.2022) (להלן: "עניין פלונית") והאסמכתאות שבמקורות).

     

26. לסיכום חלק זה: אנו מאמצות את קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, כפי שעולות מפסק דינו והמפורטות בעיקרן לעיל. יתר על כן נציין, כי מצאנו לקבל גם את הניתוח המשפטי, כמו גם עיקר מסקנותיו המשפטיות של בית הדין האזורי, ולפיהן פלונית הוכיחה קיומם של תשעה אירועי הטרדה מינית אותם חוותה במסגרת עבודתה. אולם, נבהיר, כי באשר לסכום הפיצוי שפסק בית הדין האזורי בגין מעשי ההטרדות המיניות – דעתנו שונה מדעתו של בית הדין האזורי. ונבאר.

     

    דגשים במישור הראייתי בקביעת ממצאים עובדתיים בהטרדות מיניות

27. בטרם נבאר את מסקנתנו באשר להיקף הפיצוי הראוי בגין סדרת אירועי ההטרדה שהוכחו בבית הדין האזורי על־ידי פלונית, נבקש להעיר מספר הערות פרלימינריות וחשובות במישור הראייתי באשר לקביעת ממצאים עובדתיים בהליכי הטרדה מינית. זאת נבקש להעיר, מאחר ועל פני הדברים נראה, כי חלקה הארי של המחלוקת הנטושה בין הצדדים נעוצה בהיבטים אלו.

     

28. הטרדה מינית היא תופעה חברתית מוכרת "ישנה ונפוצה" [כביטיו של כבוד השופט (בדימוס) יצחק זמיר ב-עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר, פ"ד נב(1) 650 (1998) (להלן: "עניין בן אשר")]. תופעה פסולה זו באה לידי ביטוי בהתנהגויות שונות ופסולות בתחום המיני. כבוד השופט (בדימוס) יצחק זמיר, היטיב לתאר על הפגם שבהתנהגות פסולה זו באומרו:

    "הטרדה מינית היא תמיד, בכל ציבור ובכל מקום, פסולה. היא פסולה משום שהיא נכפית על ידי אדם אחד בניגוד לרצונו של אדם אחר, בתחום המין, שהוא לפי מהותו תחום שמור, יותר מכל תחום אחר, לרצון הדדי. היא פסולה גם משום שהיא מערבת מין בשאינו מינו: היא מתייחסת לאדם על פי מינו, באופן פוגע, מקום שצריך להתייחס אליו על פי מילוי תפקידו או רמת הישגיו במקום העבודה או במוסד הלימודים" (ראו: פסקה 13 לחוות דעתו בעניין בן אשר).

     

29. תופעת ההטרדות המיניות במקום העבודה היא תופעה חמורה ופרקטיקה פסולה המבקשת להנציח, בין היתר, נחיתות נשים בחברה. תופעה פסולה זו מוסיפה לשמר את תלותן הכלכלית, המקצועית והאישית של נשים בגברים ובכך מנציחה היא את מעמדן המוחלש בשוק העבודה ובחברה כולה. בכל מעשה העולה כדי הטרדה מינית במקום העבודה יש כדי להשפיע, במישרין, על מקומן של הנשים כולן בחברה הישראלית (ראו בהרחבה: פסקה 35 לחוות דעתי בעניין פלונית וההפניות שבמקור).

     

30. נקדים ונציין בתמצית, כי החוק למניעת הטרדה מינית נועד כדי "להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים" (סעיף 1 לחוק); והוא מעגן בתוכו את האיסור על הטרדה מינית. זכויות מוגנות אלו הן זכויות ראשונות במעלה המעוגנות איתן בחוק-יסוד: כבוד האדום וחירותו וכן ביתר חקיקת היסוד של שיטת משפטנו (ראו: פסקה 37 לחוות דעתי בעניין פלונית).

     

31. וכעת לגוף העניין אותו ביקשנו להבהיר. בחינתן של הטענות בדבר הטרדה מינית נעשית בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כפי שעמדתי על כך בהרחבה, בין היתר, בעניין פלונית, הן דורשות הוכחה כי ההתנהגויות הפסולות אכן התרחשו. בדומה לעבירות מין, בהן אף נרחיב מעט בהמשך דברינו במסגרת "המובלעת הראייתית", מדובר בהתנהגויות העשויות להתרחש בסתר, קרי, בנוכחותם של הצדדים בלבד. לחלופין, יכולות התנהגויות אלו להתרחש בפומבי ובאופן מוסווה, כך שהתנהגויות אלו עשויות להיות נסתרות, ובמצבים מסוימים להיחזות כמעשים תמימים ולא מזיקים. בהתאם לאמור, קיים קושי מובנה בהוכחת טענות שעניינן הטרדה מינית.

     

    שלוש סיבות עיקריות לדבר: האחת – אירועים מסוג זה יכולים להיות בבחינת "מילה כנגד מילה". הוֵוה אומֵר, מצב בו הצדדים לאירוע הנטען מעלים טענות סותרות מבלי שיש עדויות ישירות או ראיות שבכוחן להכריע במחלוקת העובדתית על התרחשותו של האירוע, כמו גם על תוכנו. השנייה – לאירועים מסוג זה מתווסף "חותם בדמות רגשות שליליים עזים ובהם חשש, אשמה ובושה. האירוע עצמו הוא טראומטי ויש לכך השלכות על אופן התנהגותו ותפקודו של נפגע העבירה "בזמן אמת" ועל יכולתו לתאר את האירוע בדיעבד" [ראו: ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל (ניתן ביום 14.3.2016) (להלן: "עניין דניאל")]. השלישית – מצב בו המתלוננת מדחיקה זיכרונות מאירוע ההטרדה, עד כדי מחיקתם של זיכרונות, רגשות או חוויות הקשורות לאירוע ההטרדה. זאת, באופן בלתי נשלט וכחלק ממנגנון המבקש "לשכוח" או "להרחיק" את החוויה הפסולה והכואבת, ובכך להימנע מתחושות שאינן רצויות. המדובר בתופעה מוכרת העשויה למנוע מהנפגעות להתלונן בסמוך לאירוע, ואף בשלב מאוחר יותר להקשות עליהן בתיאור העובדתי באירועי ההטרדה הנטענים (ראו: פסקה 14 לחוות דעתו של כבוד השופט (כתוארו אז) יצחק עמית בעניין דניאל; פסקה 64 לחוות דעתי בעניין פלונית).

     

    לעניין זה אביא דבריי כלשונם בעניין פלונית:

    "על רקע קושי מובנה זה, נקבע בהלכה הפסוקה כי יש לבחון את הגרסה של נפגעות עבירות מין באמות מידה שונות עת נקבעת מהימנותן, ולא על פי סבירות הגרסה או הרציונליות שבה (ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 87–89 לפסק הדין (20.10.2010); ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (3.7.2007); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל (4.9.2002); עניין קצב, בפס' 345). מכאן שניתן להסתפק בגרעין הקשה של גרסת הנפגעת חרף סתירות או אי דיוקים, ככל שגרעין זה אכן מהימן דיו (ע"פ 10102/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 70 לפסק הדין (7.9.2010); ע"פ 9497/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 22 לפסק הדין (27.7.2009) – שם נקבע כי אף שקרים מסוימים של הנפגעת לא פוגעים בהכרח בגרעין הקשה של גרסתה, הדבר תלוי בתוכן וטיב השקרים)" (ראו: פסקה 64 סיפא לחוות דעתי; ההדגשות בקו התחתון במקור – ו.ו.ל; להרחבה על החלתה של אמת מידה זו במשפט הפלילי ובמשפט האזרחי ראו והשוו פסקאות 65-66 לחוות דעתי בעניין פלונית).

     

32. מוצאות אנו כי דבריה של פרופסור שולמית אלמוג, הגם שנכתבו לעניין "סיפורים משתנים של נפגעות עבירות מין" נכונים ומתאימים מאוד גם לענייננו. מפאת חשיבותם והתאמתם נבקש להביאם כלשונם:

    "נשים שהיו קרבן לאלימות או להתעללות מינית משנות את הדיווח על ההתעללות מפעם לפעם או עורכות שינויים שונים בסיפור האירועים. תופעה זו, שזכתה לכינוי "סיפורים משתנים" ("Shifting Stories"), פוגעת במהימנותן של נשים אלה כעדות ומסמנת את עדותן באשר לאירוע ההתעללות שעברו כבלתי אמינה".

     

    וכך מוסיפה לתאר פרופסור אלמוג בהמשך דבריה:

    "לעתים קרובות, כאשר אישה מספרת לראשונה על האירוע הטראומתי, מטרתה הראשית היא לקדם את החזרה לחיים תקינים ורגילים ולצייר תמונת עולם החפה מהחוויה הקשה שעברה. על כן הסיפור שתספר אפילו לעצמה, אבל גם לאחרים, ימזער את האירוע הטראומתי ככל הניתן, ידבר בלשון מאופקת על הברוטליות שהופעלה נגדה, וימסור גרסה מרוככת, עמומה ומאופקת, לעתים אפילו מעוותת, של האירועים הכואבים.

    מאוחר יותר, בעקבות חלוף הזמן המאפשר התאוששות רגשית מסוימת או בעקבות טיפול נפשי, אותה אישה מתעצמת די הצורך כדי לערוך מחדש את סיפור הטראומה כך שיכלול פרטים מלאים יותר ויתקרב לאשר אירע באמת. למעשה היכולת לספר סיפור מלא אודות ההתעללות נחשבת לאות של התאוששות והחלמה" (ראו: שולמית אלמוג "טראומה, נרטיב ומשפט" ספר דורנר 143, 152-153 (2009); ההדגשות שלי – ו.ו.ל).

     

33. בית הדין האזורי סבר כי עדותה של המתלוננת (פלונית) מהימנה עליו, כאשר אף בחלק מן המקרים, לא מצא בית הדין האזורי כי נפלו בדבריה סתירות העולות כדי פגיעה בעדותה. בהתאם לכך, נכון עשה בית הדין האזורי עת בחן את עדותה של פלונית באמות מידה שונות, ובאופן שבו ניתן להסתפק בגרעין עדותה הקשה המצוי בגרסתה, ואשר נמצא מהימן בעיני בית הדין, הגם שבחלק מעדותה נפלו אי־דיוקים שאינם מהותיים בנסיבות העניין.

     

34. למען השלמת התמונה נציין, כי רק לאחרונה הרחיב בית המשפט העליון על מושג ה-"מובלעת הראייתית" הייחודי לעבירות מין, ומוצאות אנו כי יש ללמוד ממנו, בשינויים המחוייבים, גם לענייננו שלנו. נקדים ונאמר, כי במרוצת השנים הובילה הפסיקה למצב ראייתי ייחודי לעבירות מין, מצב המכונה "מובלעת ראייתית" אשר תואר לאחרונה בפסק דינו המלמד של כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון (כתוארו אז), יצחק עמית, בזו הלשון:

    "הכללים שהתפתחו בפסיקה במסגרת זו מופנים אל בית המשפט, ונפקותם היא כי בית המשפט: לא מצפה מנפגעי העבירה להיות "מכשיר דיוק אוטומטי", אינו "מדקדק" בסתירות ובאי דיוקים ומסתפק בגרעין האמת ואף בגרעין הקשה שבגרסת המתלונן; לא נותן משקל, או נותן משקל מופחת, לעובדה שמדובר בגרסה מתפתחת אל מול הגרסאות הראשונות במשטרה; לא נותן משקל, או נותן משקל מופחת לשיהוי ולכבישת העדות; לא בהכרח שוקל בפלס ההיגיון ולא בוחן בעיניים רציונליות את התנהגות נפגע העבירה לפני או אחרי אירוע הפגיעה; חורג מהכלל האוסר עדות שמיעה. כל אלה, כללים שהתפתחו בפסיקה לא כ"הנחה" שבית המשפט עושה לנפגעי עבירות מין, אלא כתוצאה מהבנה ומהכרה של בתי המשפט במאטריה המיוחדת של עבירות מין, פרי ידע מקצועי וניסיון נצבר של שנים רבות של העוסקים והמטפלים בנפגעי עבירות מין" [ראו: פסקה 15 לחוות דעתו ב-ע"פ 6681/23 מדינת ישראל נ' הייב (ניתן ביום 10.11.2024)].

     

    ודוקו: המדובר בכללים אשר התגבשו בפסיקה במטרה להתאים את יכולת ההוכחה של נפגעות ונפגעי עבירות מין, מתוך הבנה והכרה של בתי הדין, במאטריה המיוחדת של נפגעי עבירות פסולות אלו. ניתן לומר, אפוא, כי מושג המובלעת הראייתית מתאר, בין שאר הדברים, מצב בו רכיב מסוים מתוך מכלול הראיות נותר לוט בערפל או שאינו מוסבר באופן מלא; אך יחד עם זאת היעדרו של רכיב זה, כשלעצמו, אינו מפריך את התמונה הכוללת אותה מבקש להוכיח נפגע העבירה. אם כן, שׂוּמָה עלינו לבחון את התנהגותם של נפגעות ונפגעי עבירות המין תוך מתן משקל ראוי ומתאים לאי־דיוקים שאינם מהותיים בעדותם, לשיהוי בהגשת התביעה ואף בנושאים מסוימים שהיבטם בכבישת עדותם.

     

    הגדלת הפיצוי בגין מעשי ההטרדה המינית והביטוי הראוי לחומרתם

35. כפי שציינו קודם לכן, איננו מקבלות את דעתו של בית הדין האזורי באשר להיקף הפיצוי שנפסק לפלונית בגין סדרת אירועי ההטרדה שהוכחו. בטרם נעמוד על מסקנתנו החולקת על שקבע בית הדין האזורי, נפתח בדבריה של כבוד השופטת (בדימוס) איליה פרוקצ'יה באמרה:

    "להטרדה המינית פנים הרבה, ומידות שונות של חומרה. הטרדה מינית אינה כרוכה בהכרח במעשי סחיטה מינית או במעשים מגונים ממש; היא עשויה להתגבש גם בביטויים, הצעות, ואמירות חוזרות המופנות לאדם ומתמקדות במיניותו, כאשר הוא נותן ביטוי לכך שהוא אינו מעוניין בהן, או מקום שמדובר בהתייחסות בעלת אופי מיני המופנית לאדם, המבזה ומשפילה אותו בהקשר המיני" [ראו: פסקה 8 לחוות דעתה ב-עש"מ 2192/06 רחמני נ' נציבות שירות המדינה (ניתן ביום 5.4.2007)].

     

36. לאחר שעמדנו על כלל אירועי ההטרדה שהוכחו, אנו סבורות, כי תשעת האירועים אשר תוארו בפסק דינו של בית הדין האזורי ואשר נפרשו לפנינו במסגרת ערעורים אלו, מלמדים כי לַמִצְעָר, חלקם של האירועים מהווים הטרדה מינית על הרף הגבוה; הן מבחינת עוצמת ההתנהגות הפוגענית, הן מבחינת תדירות המעשים לאורך שנת עבודתה של פלונית. המדובר באירועים חמורים, שאין מקומם ביחסי עבודה או בכלל, ואשר פוגעים באופן ישיר בכבודה, בביטחונה ובחירותה של פלונית (המתלוננת). לאור חומרת האירועים, סברנו כי אין מנוס מלפסוק פיצוי הולם וראוי, שיהא בו כדי לתת ביטוי לעוצמת המעשים וההתנהלות הפוגענית. לשון אחר, החלטנו להעלות את גובה הפיצוי ברכיב אירועי ההטרדה המינית, כך שסכום זה ישקף את רמת הפגיעה בפלונית, ויבטא את החומרה שבהתנהלותו של אלמוני באירועים המתוארים. בהקשר זה יצוין, כי בהתאם למפורט בפסק דינו של בית הדין האזורי, גרסתה של פלונית אשר לא נסתרה, ולפיה הושעתה מעבודתה ביחידת השיטור על רקע מעורבותו של אלמוני ביִיזּוּם ראיון החתך, אשר בעקבותיו ולאחריו הודיע מפקד המשטרה לעירייה כי פלונית לא תוכל להמשיך עוד בעבודתה; מעשים אשר התרחשו על רקע תלונותיה להטרדה מינית מצד אלמוני. גם זאת עמד לנגד עינינו עת שקלנו את פסיקת הפיצוי הראוי.

     

37. הלכה מושרשת היא כי בית הדין רשאי לראות, וכך עליו לנהוג במקרים המתאימים, בכל אחד מן האירועים המהווים הטרדה מינית - כאירוע הטרדה מינית נפרד המצדיק פיצוי בהתאם לשיקול דעתו של בית הדין. ההלכה לעניין שיעור הפיצוי שיש לפסוק ללא הוכחת נזק הושרשה בפסיקתו של בית דין זה ב-ע"ע (ארצי) 697/09 פלונית – אלמוני (ניתן ביום 30.10.2011) שם קבעה השופטת (בדימוס) רונית רוזנפלד כי:

    "לטעמנו הכלל הוא, כי ככל שמדובר במעשה שהוא בבחינת הטרדה מינית כהגדרתה בחוק, כי אז קמה לבית הדין סמכות לפסוק בגינו, ללא הוכחת נזק, פיצוי עד גובה הסכום המקסימאלי כפי שנקבע בחוק. בקביעת הסכום יפעיל בית הדין שיקול דעתו ויפסוק את הסכום בהתאם לכלל נסיבות המקרה. עם זאת, יתכנו מקרים בהם בבוא בית הדין לקבוע את הפיצוי המגיע לנפגע, נכון יהיה למשל לראות התייחסויות מיניות חוזרות, ואף יותר משתיים כאלה, כמעשה אחד. כך אפשר שיקרה, בין אם נוכח אופי ההתייחסויות, סמיכות מיוחדת של זמנים, או כל קשר ספציפי אחר ביניהן, והכל כפי שעולה מנסיבות המקרה"(שם, בסעיף 29 לחוות דעתה).

     

    השאלה אפוא, אם יש לפסוק פיצוי נפרד על כל מעשה הטרדה או פיצוי אחד על כל המסכת העובדתית, נתונה לשיקול דעת בית הדין ותלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בענייננו, מדובר במסכת עובדתית ארוכה, המורכבת ממספר אירועי הטרדה נפרדים שהתרחשו במסגרת עבודתה ואשר במהלכה הוכיחה פלונית כי הוטרדה תשע פעמים. במכלול נסיבות המקרה, ובמשקל הראוי שיש ליתן לנסיבות אלו, כמו גם לעובדה כי חלק מן המעשים נמצאים על הרף העליון - אנו קובעות כי יש לפסוק פיצוי אחד המשקף את המסכת העובדתית במלואה, תוך שזו מביאה בחשבון את כלל אירועי ההטרדה אותם הוכיחה פלונית לאורך שנת עבודתה. על כן, אנו מעמידות את סכום הפיצוי בגין רכיב זה, ללא הוכחת נזק, על סך כולל של 300,000 ש"ח ולא על סך 150,000 ש"ח כפי שפסק בית הדין האזורי.

     

    יוטעם, במסגרת הגדלת הפיצוי לסכום עליו עמדנו לעיל, לא נעלם מעינינו הסכם הפשרה אליו הגיעה פלונית עם משטרת ישראל והעירייה, במסגרתו שולם לה סכום כספי כפיצוי. אולם, בעת פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין אירועים נפרדים המהווים מסכת נמשכת של מעשי הטרדה מינית שונים, כפי שהתרחשה במקרה המונח לפנינו, נותנות אנו משקל לאגד האירועים בעת קביעת שיעור הפיצוי. יובהר, כי אין מניעה לפסוק סכום אחד של פיצוי ללא הוכחת נזק, ובלבד שהסכום הנפסק לא יעלה על התקרה המצרפית בגין אירועי ההטרדה מושא פסיקת הפיצוי. מקרה זה נמנה על המקרים המצדיקים פסיקת פיצוי אחד הנותן משקל וביטוי לתמונה הכוללת ולמסכת העובדתית שתוארה בפסק דינו של בית הדין האזורי [ראו והשוו: ע"ע (ארצי) 9834-05-16 זמיר – פלונית (ניתן ביום 22.8.2018)].

     

38. בשולי הדברים נעיר, אם כי לא בשולי חשיבותם, שבהתאם לפירוט עליו עמדנו בתחילת הדברים, מערך השיטור העירוני נועד לשמור על הסדר הציבורי, לאכוף את החוק ובכך להגביר את ביטחון התושבים. אולם, באופן אירוני ומצער, כפי שניתן לראות במקרה המונח לפנינו, מי שהיה אמון בפועל על ניהול מערך השיטור העירוני הוא שביצע מעשים פסולים כלפי פקחית הכפופה לו, מקום בו נהיר כי היה עליו לשמש דוגמה ליושרה ולשמירה על החוק; ובטח שלא לחתור, בין אם במכוון ובין אם במשתמע, תחת הערכים עליהם הופקד. נוכח תפקידו, הן כמפקד מערך השיטור בפועל, הן כראש הצוות בניידת בזמן ביצוע חלק מן המעשים המתוארים בפסק דיננו, היה עליו לפעול כך שללא רבב יהיו שווים פיו ומעשיו. אנו משוכנעות, כי נוסף לדברים האמורים והשלכותיהם, הפער העמוק שהתגלה בין שליחותו הציבורית של אלמוני לבין מעשיו, כפי שאלו תוארו בפסק דיננו, אף מערער את אמון הציבור במערכת שאותה התחייב לשרת מתוקף תפקידו בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

     

    לפני סיום

39. טרם נחתום נוסיף, כי לא מצאנו ממש ביתר הטענות אשר הועלו במסגרת הערעורים, וזאת בעיקר נוכח קבלת ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי כמו גם הניתוח העקבי שפורט לאורכו של פסק הדין. זאת ועוד, נציין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי לא מצאנו באף אחת מן הטענות הנוספות שהועלו על־ידי מי מהצדדים כדי לשנות מהכרעתנו המפורטת לעיל. הדברים זהים ונכונים גם באשר לטענותיו של אלמוני בעניין יחסי המרות. אציין, כי בסוגיה זו דנתי בהרחבה והכרעתי בעניין פלונית (ראו: פסקאות 46-53 לחוות דעתי; וכן - ראו בנוסף והשוו: ע"פ 2695/93 שירי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 28.7.1993); עש"מ 1599/03 טאפירו נ' נציבות שירות המדינה (ניתן ביום 16.12.2003) והאסמכתאות שבמקורות).

     

40. נדגיש, כי אין בידינו לקבל את טענותיה של פלונית, בערעור שכנגד, החולקות על קביעת בית הדין האזורי כי האירוע בו שלח לה אלמוני הודעה בפלטפורמת ה- Facebook בה שאל האם היא "ערה?" באישון לילה אינו מהווה, בנסיבות העניין, הטרדה מינית. בית הדין האזורי פירט בפסק דינו כי הגם שטענתו של אלמוני באשר לסיבת משלוח ההודעה עוררה ספק לגבי מהימנותה; והגם שמדובר בפנייה שעשויה להיות לה קונוטציה מינית; המדובר באירוע שהתרחש כארבעה חודשים לפני שהחלו יחסי העבודה בין הצדדים, עובר לעת בה שררו בין הצדדים יחסי מרות ובשים לב לכך שמדובר באירוע חד־פעמי שפלונית לא הגיבה לו ובהתאם בית הדין ראה אותו כמנותק ממסכת ההטרדה המינית שהחלה מאוחר יותר. בנסיבות המקרה איננו מוצאות מקום לשנות קביעה זו, אם כי נבקש להעיר, להסרת ספק, כי גם אירוע שהתרחש טרם תחילת העבודה הפורמאלית ובמהלך הליכי קבלה לעבודה עשוי להיחשב כהטרדה מינית בעבודה, מובן בראי המסכת העובדתית הכוללת ובהתאם לנסיבות הספציפיות של המקרה.

     

     

     

    פרסום פסק הדין

41. מלאכת האיזון הראוי בהליכים מהסוג המונח לפנינו, כמו גם סוגיית פרסום פסק הדין המהווה חלק מעיקרון פומביות הדיון, עולה לעיתים תכופות בהקשרים שונים במשפט, כל הליך ונסיבותיו שלו. הכלל שנקבע בפסיקת בתי הדין לעבודה, בהליכי הטרדה מינית, באשר לפרסום פסק הדין, מורה אותנו לבחון את האינטרסים הנוגעים לעניין פרסומו, וכן את משקלם של אינטרסים אלו. כדבריה של השופטת (כתוארה אז) נילי ארד:

    "בהפעילו את שיקול הדעת, אם לאסור את הפרסום או להתירו, יבחן בית הדין את האינטרסים הנוגעים לעניין ומשקלם, ויאזן ביניהם, בשים לב לנסיבות המקרה הנדון לפניו. זאת, תוך שיבחן את מהות האינטרס של המבקש את התרת הפרסום והעניין הציבורי בפרסום, לעומת מהות האינטרס באיסור הפרסום והנזק העלול להיגרם לכל אחד מהצדדים" (ראו: פסקה 19 לחוות דעתה ב-ע"ע (ארצי) 120/07 אומ"ץ – אזרחים למען מנהל תקין וחברתי ומשפטי נ' אלמונית (ניתן ביום 29.10.2007); ההדגשות במקור – ו.ו.ל).

     

42. יובהר, בית דין זה שוקל את פרסומו של פסק הדין. משכך, הצדדים מתבקשים להגיב לסוגיית פרסום פסק הדין, וכן לשאלת הפרטים אותם מבקשים הצדדים לחסות במסגרת פרסום פסק הדין, ככל ויוחלט על פרסומו. נדגיש, על כל צד להתייחס לסוגיות אלו במאוחד ובמסגרת תגובה אחת אשר תוגש על־ידי כל צד בנפרד בתוך 14 ימים מיום מתן פסק הדין.

     

     

    סוף דבר

43. לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות במלואו, ודין הערעור שכנגד להתקבל בחלקו. בהתאם להכרעתנו - הפיצוי שנפסק על ידי בית הדין האזורי ברכיב הפיצוי בגין מעשי ההטרדה המינית (סעיף 59ב' לפסק הדין) אינו תואם את מכלול חומרתם של תשעת אירועי ההטרדה עליהם עמדנו. משכך, הפיצוי ברכיב זה יועמד על סך 300,000 ש"ח ללא הוכחת נזק כפי שקבענו. המערער והמשיב שכנגד (אלמוני), ישלם את יתרת הסכום (סך של 150,000 ש"ח נכון להיום) למשיבה ולמערערת שכנגד (פלונית). כמו כן, יישא המערער והמשיב שכנגד בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין למשיבה ולמערערת שכנגד בסך 7,000 ש"ח.

     

44. הסכומים המפורטים בפסקה 43 לעיל ישולמו תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

     

45. הצדדים מתבקשים להגיב בתוך 14 יום מיום מתן פסק הדין, לשאלת פרסום פסק הדין וכן לפרטים אותם מבקשים הצדדים לחסות ככל ויוחלט על פרסומו של פסק הדין כאמור בפסקה 42 לעיל.

     

     

    ניתן היום, י"ח שבט תשפ"ה (16 פברואר 2025), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

    הותר לפרסום ביום, כ"ה אדר תשפ"ה (26 מרץ 2025).

     

    ורדה וירט-ליבנה, נשיאה, אב"ד		סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת		חני אופק גנדלר, שופטת

     

    גברת ורדה אדוארדס, נציגת ציבור (עובדים)

    גברת דורית פרצ'יק, נציגת ציבור (מעסיקים)