מ.כ. נ' המוסד לביטוח לאומי

בתביעה שלפניי, עותרת התובעת לחייב את המוסד לביטוח לאומי בתשלום מזונותיה ומזונות בתה, בהתאם לחוק המזונות.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

התובעת ובתה זכאיות על פי פסק דין של בית הדין השרעי בירושלים שניתן כנגד הנתבע 2 (להלן: "החייב") למזונות חודשיים (1,200 ₪ לתובעת וסך 1,000 ₪ לבתה), החל מיום 5.9.2016.

התובעת ובתה מתגוררות בבית הוריו של החייב, יחד עם אמו.

טענות הצדדים

תביעתה של התובעת לתשלום מזונותיה שהופנתה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד") נדחתה על יסוד טענת הנתבע לפיה היא מתגוררת עם החייב.

בכתב ההגנה ובהמשך בסיכומיו, חזר בו המוסד מהטענה כי התובעת מתגוררת עם החייב, והסתפק בטענה כי השניים מנהלים משק בית משותף. לטענת המוסד אמו של החייב מתגוררת עם התובעת ונושאת בהוצאות הבית ולפיכך יש לראותה כמי שנושאת בהוצאות הבית מטעמו של החייב.

לטענת התובעת, היא נשואה לנתבע 2 מאז 1988 ונולדו לה ממנו 5 ילדים. בני הזוג וילדיהם התגוררו בדירה השייכת להוריו של הנתבע 1 ברחוב X בירושלים (להלן: "הדירה").

מזה שנים הנתבע 2 נישא בשנית וחי בנפרד מהתובעת עם בת זוגתו החדשה, בכפר "Y", ממנה נולדו לו ילדים נוספים.

התובעת מתגוררת בדירה, יחד עם בתה, בנה וחמותה.

התובעת אינה מנהלת חיי משפחה או משק בית עם החייב, והוא אינו נושא במזונות התובעת או בתה.

דיון והכרעה

סעיף 1 לחוק המזונות (הבטחת הכנסה), התשל"ב-1972 (לעיל ולהלן: "חוק המזונות"), מגדיר מי הוא "זוכה" ומי הוא "חייב" כדלקמן:

"זוכה" – מי שפסק דין למזונות ניתן לזכותו ואינו מתגורר עם החייב, לרבות הורה שאינו מתגורר עם החייב שפסק דין למזונות ניתן לזכות ילדו הקטין הנמצא בהחזקתו אף אם אינו עמו.

...

"חייב" – יחיד שפסק דין למזונות ניתן לחובתו.

אין חולק כי התובעת ובתה הינן "זוכות" על פי פסק דין למזונות שניתן לזכותן, והנתבע 2 הינו "חייב" כהגדרתו בחוק המזונות. המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, הייתה בשאלה אם יש לראות בחייב כמי "שמתגורר" עם התובעת.

תכלית תשלום הגמלה על פי חוק המזונות הינה - מתן גמלת קיום מחליפת החיוב על פי פסק הדין למזונות, בהעדר תמיכה כלכלית של החייב בזוכה, שהיה קודם לכן, עת חיו כבני זוג תוך ניהול משק בית משותף, תלוי בו לקיומו.

אמנם, לאור אותה תכלית של חוק המזונות כפי שהובאה לעיל, ניהול משק בית משותף אף בהעדר כוונה לקשירת גורל חיים, מבטלת את תכלית תשלומה של הגמלה על פי חוק המזונות, באשר מן הבחינה הכלכלית חזר בעצם לקדמותו המצב של חיים כ"בני זוג", אלא שבענייננו, לא רק שהוכח כי התובעת והחייב אינם מתגוררים יחדיו ואינם מנהלים משק בית משותף, אלא שהוכח גם כי אמו אינה נושאת בהוצאות משק הבית באופן שיש בו כדי לבטל את תכלית תשלומה של הגמלה ונבהיר.

תחילה יוטעם כי המוסד לא ערך או למצער לא הציג בפני בית הדין דו"ח חקירה בעניינה של התובענה שלפנינו, ולא הובאה על ידו ראיה פוזיטיבית כלשהי המצדיקה את דחיית תביעתה של התובעת. טענותיו למגורים משותפים נטענה בעלמא במכתב הדחייה והוכח כי טענותיו לפיהן אמו של החייב נושאת בהוצאות משק הבית מבוססות על השערות בלבד.

התובעת, וילדיה העידו כי התובעת מתגוררת בבית הוריו של החייב יחד עם בנה, בתה ועם אמו של החייב, בדירה בת 2 חדרי שינה וחדר מגורים אחד. הדירה שייכת להוריו של החייב וספק אם לתובעת וילדיה זכות קניינית כלשהי בה.

התובעת, וילדיה העידו כי החייב מגיע לעיתים רחוקות לבקר את אמו, אולם לא מביא עמו מצרכים או כסף לתובעת וילדיה. ילדיו העידו כי הקשר עמו רופף, הם לא יודעים עליו דבר והוא לא מסייע לאמם על אף שדרשו ממנו.

התובעת וילדיה העידו, כי אמו של החייב, המתקיימת מקצבת זקנה, אינה תורמת להוצאות משק הבית, למעט תשלום בגין ארנונה. עוד העידו, כי לאמו של החייב מקרר בחדר שלה, והם אינם חולקים את המצרכים, היא אינה מבשלת עבורם ולעיתים התובעת "שולחת לה צלחת". התובעת רמזה כי היחסים עם חמותה צוננים וניכר מעדותה כי אין ביניהן שיתוף כפי שהיה מצופה שיהיה.

תשלום חשבון ארנונה בלבד על ידי אמו של החייב, המתגוררת בדירה, המכסה אך חלק קטן מאוד מהוצאות משק הבית אינה יכולה להיחשב כהשתתפות בהוצאות משק הבית מטעמו של החייב.

התובעת העידה כי לא פנתה מיד בתביעה למוסד על פי חוק המזונות שכן עבדה עד שנת 2015/2016 ופרנסה את עצמה ואת ילדיה, הגם שבדוחק. דווקא הימנעותה מלהישען על הקופה הציבורית בתקופה שיכלה לפרנס את עצמה ראויה להערכה, ולא תפעל לרעתה כפי שהמוסד הציע בסיכומיו.

מהראיות שהונחו בפני בית הדין, ניכר שהחייב אינו מתגורר עם התובעת מזה שנים רבות, ואין ביניהם, לא במישרין ולא בעקיפין, שיתוף במאמצים ואמצעים לצורך ניהול חיים משותפים הכוללים בחובם תשלום עבור מגורים, אכילה, שתייה, וצרכים נוספים להם נזקקת משפחה בחיי יום יום.

עדותם של התובעת וילדיה, עלו בקנה אחד עם הטענות שבכתב התביעה, בתצהיר ובשאלון – נ/1 – תמכו כל אחד בעדותו של השני, ועשו על בית הדין רושם מהימן. מעדותם של התובעת וילדיה, ניכרת מצוקתה הכלכלית של התובעת, ונראה כי זה מסוג המקרים המובהקים שבשלם נחקק חוק המזונות.

לאור האמור לעיל, לא הוכח בבדל ראיה הנדרש להוכחת חיים משותפים ומשק בית משותף ולפיכך דין התביעה להתקבל. הנתבע ישלם לתובעת ולבתה אפוא בגין זכאותה על פי חוק המזונות מיום 5.9.2016 ואילך.

בשים לב כי התביעה נדחתה מטעמים בלתי מבוססים ועל יסוד השערות בלבד, ומבלי שנערכה בדיקה מעמיקה של הטענות שהועלו על ידי הנתבע בעלמא, הנתבע יישא בהוצאות התובעת בסך 6,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים.

ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ט, (28 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.