האלמנה היתה "נפרדת" מהמבוטח שנפטר.
ב.תקופת הפרידה הייתה במשך 3 שנים לפחות מתוך 5 השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח ובכלל ה-3 שנים האמורות הפרידה הייתה ב-12 החודשים שלפני פטירת המבוטח.
ג.בתקופת הפרידה האלמנה לא הייתה זכאית למזונות מהמבוטח על פי פסק דין או הסכם בכתב או המבוטח לא נשא למעשה במזונותיה של האלמנה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו.
18.כאמור, היסוד הראשון השולל את הגדרתה של האלמנה כ"אלמנה" לצורך קצבת שאירים הינו היותה של האלמנה נפרדת מהמבוטח שנפטר.
19.בפרשת אביבה ליאון דן בית הדין הארצי בפרשנות שיש ליתן למונח "נפרד" בין בני זוג. בית הדין הבהיר כי המונח "נפרד" אינו משקף מצב משפטי פורמלי בדיני המעמד האישי של יהודים בישראל; ועל כן, על בית הדין לבדוק את מערכת העובדות כדי לבחון ולקבוע האם בני הזוג אכן נפרדים אחד ממשנהו. בית הדין הוסיף, כי הסימן העיקרי של קיום מצב של פירוד בין בני זוג הוא שהם אינם גרים במשותף. עם זאת, לא בכל מקרה בו בני הזוג אינם גרים במשותף יש לקבוע כי הם "פרודים" ויש להבחין בנסיבות האובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד:
"המונח "נפרד" בין בני-זוג, אינו משקף מצב משפטי-פורמלי בדיני המעמד האישי של יהודים בישראל "משום שאין בדיני התורה מוסד של separation"... על כן, על בית-הדין לעבודה לבדוק את מערכת העובדות כדי לבחון ולקבוע האם אכן בני זוג נפרדים האחד ממשנהו...
הסימן העיקרי של קיום מצב של פירוד בין בני זוג הוא שהם אינם גרים במשותף, באופן מלא או חלקי, או באופן זמני ומשתנה או מתמשך. העובדה שבני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא ומתמשך מצביעה על קיום פירוד אשר יכולה להיות לו תוצאה משפטית לעניין שלילת זכויות האלמנה לקצבת שאירים. מה שאין כן כאשר בני הזוג אינם גרים במשותף באופן חלקי או באופן זמני ומשתנה.
כמו כן, יש ומצב עובדתי- פורמלי של פירוד בין בני זוג יצביע על מהותו של הפירוד. במסגרת זו ניתן לכלול פירוד כאשר ניתן "צו הפרדה" כסעד ביניים בהליכי גירושין...
בנוסף לכך, יש להבחין בין נסיבות אוביקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יתכן שבני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמה - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו לעיל. לעומת זאת, במקרה השני, ייחשב הדבר כפירוד בין בני הזוג" (ההדגשה הוספה- ר.ג.).
20.מהאמור עולה, כי לשאלה אם בני הזוג התגוררו יחד יש משקל רב בקביעה האם התקיימה "פרידה" השוללת את הזכאות לקצבת שאירים. עם זאת, לא בכל מקרה המגורים הנפרדים ישקלו לחובת המבקש קצבת שאירים ויטו לכשעצמם את הכף לקבוע כי הייתה פרידה בין בני הזוג באופן השולל את הזכות לקצבת שאירים על פי החוק.
21.לעניין זה נבהיר, כי החוק שולל את הזכות לקצבת שאירים מאלמנה שהיתה "נפרדת" מהמבוטח ולא מאלמנה אשר "לא התגוררה עם המבוטח". מכאן, כי מגורים משותפים אינם תנאי לקבלת קצבת שאירים. המגורים המשותפים הינם רק אחד הפרמטרים הנבחנים לצורך בדיקת שאלת הנפרדות ויש לבחון את הנסיבות האובייקטיביות של כל מקרה ומקרה.
22.שאלת הפרשנות שיש ליתן למונח "נפרדות" נדונה על ידי בית הדין לעבודה במסגרת דיון בפרשנות המונח "פרידה של קבע" הקבוע בסעיף 38 לחוק שירות המדינה (גמלאות), התש"ל- 1970 (להלן: "חוק הגמלאות"). אמנם, המונח הקבוע בחוק הגמלאות הינו "פרידה של קבע" ולא "פרידה" כקבוע בחוק הביטוח הלאומי; ואולם, פסיקת בית הדין הארצי, יפה, בשינויים המחויבים, גם לענייננו, כדלקמן:
23.בפרשת אהרון במסגרתה דן בית הדין הארצי בשאלה האם התקיים הסייג של "פרידה של קבע" קבע בית הדין הארצי כי:
"בהעדר מבחן ברור וחד משמעי לקביעת מעמדה של האישה וזכאותה מחמת הסייג של "פרידה של קבע" שהציב המחוקק, נדרש בית הדין לבדוק ולבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, על רקע כלל הנסיבות עולות מחומר הראיות, כדי שיהיה בידו לקבוע האם הייתה פרידה בין בני הזוג, ואם הייתה- לקבוע את טיבה: אם בפרידה ארעית מדובר או ב"פרידה של קבע" (ההדגשה הוספה- ר.ג.).
24.בית הדין הארצי הוסיף וקבע, כי במקרה של ספק בדבר מעמדה של האישה כ"אלמנה" פועל הספק לטובתה, והנטל להוכיח כי בני הזוג היו נפרדים "פרידה של קבע" מוטל על הטוען זאת:
"נקודת המוצא להכרעה תהיה מטרתו של החוק שהינו מדיני הביטחון הסוציאלי ואשר נועד, בין היתר, להבטיח את זכויותיהם של שאירי המנוח שנקטעו עקב מותו של המפרנס. בתוך כך יש לתת את הדעת לכובד משקלה של המסקנה המתקבלת העשויה לשלול את זכויותיה של האלמנה לקיצבה. מקום שקיים ספק בדבר מעמדה של האישה כ"אלמנה", פועל הספק לטובתה, והנטל להוכיח כי בני הזוג היו נפרדים "פרידה של קבע" מוטל על הטוען זאת".
כך גם נפסק בפרשת צרפתי:
"מדובר איפוא בחוק מתחום הביטחון הסוציאלי, ועל המשיב מוטל הנטל להוכיח כי בני הזוג היו נפרדים 'פרידה של קבע' שמשמעותה היא ניתוק יחסיהם לזמן רב אשר נמשך עד לפטירתו של המנוח".
25.בפרשת אלמונית נ' עיריית תל אביב יפו, נדון עניינה של אלמנה אשר הוכח ניתוק פיזי וכלכלי בינה לבין בעלה; באותו מקרה, התובעת עזבה את הבית המשותף עקב התנהגותו האלימה של הבעל ואשר בעטיה אף ניתן צו הרחקה כנגדו. במשך תקופה בת לפחות 15 שנה לפני פטירת המנוח, התובעת והמנוח לא התגוררו יחדיו; כמו כן, הוכח כי התובעת לא נתמכה כלכלית על ידי הבעל ונמנעה מלתבוע ממנו מזונות היות ופחדה ממנו. בית הדין האזורי קבע כי הניתוק הפיזי והכלכלי היה עקב נסיבות שאינן תלויות בתובעת, קרי התנהגותו האלימה של המנוח והפחד של התובעת ממנו וכי מטעם זה אין לראות בכך "פרידה של קבע" השוללת את זכותה של התובעת לקצבת שאירים:
"...במקרה הנדון הפירוד בין הצדדים נבע כתוצאה מהתנהגותו האלימה של המנוח, דהיינו מסיבה אובייקטיבית מוצדקת שאינה תלויה ברצונה של התובעת. גם היעדר התמיכה הכלכלית נבע מהתנהגותו האלימה של המנוח, שכן התובעת פחדה לתבוע ממנו מזונות... כשם שפרידה בשל מחלה או אשפוז אינה שוללת את הזכאות לקצבת שאירים, גם פרידה עקב התנהגות אלימה של הזכאי לגמלאות שנפטר אינה יכולה לשלול את הזכאות לקצבת שאירים" (ההדגשות הוספו- ר.ג.).
בית הדין הוסיף וקבע בפרשת אלמונית כי יש לראות בתובעת כזכאית למזונות, למרות שלא קיבלה מזונות בפועל, וכפועל יוצא מכך, גם זכאית לקצבת שאירים.
26.חשוב לציין, כי בעניין שנדון בפרשת אלמונית, לאחר שהמוסד לביטוח לאומי בדק מחדש את החלטתו, המוסד לביטוח לאומי הכיר בנסיבות המקרה כנסיבות המזכות את האלמנה בקצבת שאירים.
מן הכלל אל הפרט
האם יש לראות בתובעת כ"נפרדת" מהמנוח עובר לפטירתו?
27.טרם שניכנס לעובי הקורה בפרשנות שיש ליתן לניתוק שהיה בין התובעת לבין המנוח עובר לפטירתו, ראוי להדגיש, כי החוק בו אנו עוסקים הינו בעל יעדים סוציאליים מובהקים. בנסיבות אלה, כאשר אנו נזקקים לפרשנות מונחים שונים הקבועים בחוק, עלינו לפרשם בפרשנות תכליתית, לאור יעדים סוציאליים אלה.
28.מהתשתית העובדתית שהובאה לפנינו עולה, כי הניתוק בין התובעת לבין המנוח נבע כתוצאה מהתנהגותו האלימה של המנוח כלפי התובעת. המנוח הורחק מביתם המשותף של הצדדים על ידי משטרת ישראל ביום 27.8.13 ובהמשך אף ניתנו צווי מניעה כנגד המנוח, כאשר בחלק מהזמן נאסר על המנוח לשהות בעיר באר שבע (מקום המגורים המשותף עובר לצו ההרחקה) ובחלק מהזמן נאסר על המנוח להיכנס לביתה של התובעת ולהתקרב אליו מרחק הנופל מ- 500 מטר.
עוד הוכח, כי בשנת 2015 משטרת ישראל ניהלה הליך פלילי כנגד המנוח בגין האלימות שנקט כלפי התובעת וכי במהלך ניהול התיק הפלילי כנגד המנוח, המנוח שהה בחלופת מעצר בישיבה.
ויודגש, צו המניעה אשר אסר על התובע להיכנס לבית בו התגוררה התובעת היה בתוקף עד למועד פטירתו.
29.מקובלת עלינו עדותה המהימנה והעקבית של התובעת כי מאז שהמנוח הורחק מהבית על ידי משטרת ישראל, לא היה לה מידע בדבר מקום הימצאו ומקום מגוריו. התובעת עודכנה על ידי משטרת ישראל כי המנוח הורחק מהעיר באר שבע, אך לא קיבלה פרטים אודות מקום הימצאו בפועל.
עדות התובעת אף נתמכה במסמכים מבית המשפט לענייני משפחה מהתקופה הרלוונטית, מהם עולה, כי לצורך הוצאת צווי המניעה כנגד המנוח, התובעת נדרשה להמציא למנוח את כתבי בית המשפט בדרך של תחליף המצאה ופרסום בעיתון יומי והמנוח אף לא התייצב לדיונים בבית המשפט לענייני משפחה.
עדות התובעת אף מתיישבת עם הצהרת המנוח בפני פקיד התביעות מיום 29.1.17 שלפיה הוא לא עדכן כתובת כנדרש במשרד הפנים והצהיר "...פלשתי לדירה עמידר ברחוב בזל 57. אני לא יכול לשנות כתובת אני בהליך מול עמידר" (ההדגשה הוספה-ר.ג.).
זאת ועוד, גם חוקר המוסד לביטוח לאומי, אשר ערך חקירה במסגרת התביעה להבטחת הכנסה שהגיש המנוח, ציין בדו"ח סיכום החקירה שערך ביום 7.4.16, כי הוא מתרשם שהתובעת אינה יודעת את מקום המגורים של המנוח.
30.כמו כן, מצאנו לקבל את עדותה של התובעת שלפיה בתקופה בה המנוח הורחק מהבית היא הייתה מפוחדת ומבולבלת וכי מטעם זה היא לא פעלה לאיתור כתובת הנתבע לצורך הגשת תביעת מזונות כנגדו. עדותה של התובעת בעניין זה הייתה עקבית ומהימנה והיא לא נסתרה על ידי הנתבע. יתירה מכך, גם חוקר הנתבע אשר ערך חקירה "בזמן אמת" אצל התובעת ציין בדו"ח סיכום החקירה כי משיחה שערך עם התובעת ביום 3.4.16 עלה כי היא "חוששת מאוד מהבעל".
31.לאמור לעיל יש להוסיף את נסיבות חייה של התובעת, כאשר גם בעת מגורים משותפים עם המנוח, המנוח לא פרנס אותה ואת בנותיה ואף לא נשא בפועל בתשלום מזונות הבנות שנפסקו לחובתו:
"הבנות שלי היו קטנות אז הגשתי מזונות לילדות שלי והוא לא שילם ויש חוב עד היום בביטוח לאומי... ש' גם בחייו לא פרנס אותי ולא נתן לי כסף... הוא לא עבד ברוב חייו, חצי מחייו הוא לא עבד בכלל. הוא קיבל הבטחת הכנסה לאורך שנים ולא היה ממי לתבוע".
32.משמדובר באשה שנדרשה להרחיק את בעלה מביתם המשותף, בדרך של הגשת תלונה למשטרת ישראל, כאשר הבעל מורחק לא רק מהבית אלא מהעיר ואף שוהה במעצר בישיבה בעיר אחרת, הרי שאין לצפות מהתובעת שהצליחה "להרחיק" את בעלה המאיים, לתור אחריו על מנת לאתר את מקום הימצאו. הדעת נותנת, כי בשלב זה, כל שתעשה התובעת הוא להתרחק מהמנוח.
הדברים אמורים במיוחד נוכח עדותה הכנה של התובעת שלפיה היא ידעה שגם אם תאתר את המנוח, הוא עצמו לא ישלם מזונות.
33.לאור האמור, מקובלת עלינו טענת התובעת שלפיה היא לא הגישה תביעה למזונות כנגד המנוח לנוכח קושי אובייקטיבי באיתור כתובת המנוח ולאור הפחד בו היתה נתונה. אמנם, התובעת לא הציגה אסמכתא בדבר תביעת מזונות שביקשה להגיש בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני. עם זאת, בנסיבות הענין ולאור עדותה האמינה של התובעת, שוכנענו כי התובעת רצתה להגיש תביעה כאמור והתביעה לא הוגשה בסופו של דבר בשל העדר כתובת הנתבע. לעניין זה נציין, כי לא הוכח כי סירבו לקבל מהתובעת תביעה בבית הדין הרבני ובבית המשפט לענייני משפחה. עם זאת, מקובל עלינו כי בפועל התובעת הבינה כי ללא כתובת הנתבע, היא לא תוכל לנהל נגדו הליך.
34.נוכח הנסיבות העובדתיות כפי שפורטו לעיל, הננו סבורים כי הניתוק הפיזי בין התובעת לבין המנוח והיעדר התמיכה הכלכלית של המנוח בתובעת נבעו מהתנהגותו האלימה של המנוח כלפי התובעת; ועל כן, אין לראות בניתוק זה כ"פרידה" השוללת את זכאות התובעת לתשלום קצבת שאירים. הסכנה בה עמדה התובעת היא אשר הכתיבה את הצורך בניתוק והגשת הבקשות לצווי הרחקה וצווי מניעה. לעניין זה נבהיר כי כשם שפרידה בשל מחלה או אשפוז אינה שוללת את הזכאות לקצבת שאירים, הרי שגם ניתוק עקב נסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובעת אינו יכול לשלול זכאות לקצבת שאירים.
35.לעניין זה, יפים דבריה של כב' השופטת גליקסמן בפרשת אלמונית:
"43. התוצאה לפיה לא תישלל מהתובעת זכאותה לקצבת שאירים מתחייבת הן משיקולי צדק והן משיקולי מדיניות ראויה, כמוסבר להלן.
44. באשר לשיקולי הצדק: תוצאה לפיה נשללת זכאותה של התובעת לגמלאות משמעותה היא שהתובעת נענשת פעמיים בשל אלימות בעלה המנוח כלפיה: פעם אחת בחייו- עת עקב התנהגותו האלימה של המנוח נאלצה לברוח מהדירה המשותפת ולהתפרנס בדוחק מעבודות נקיון, כיון שנמנעה עקב התנהגותו האלימה של המנוח לתבוע מזונות... פעם שנייה לאחר מותו- עת כתוצאה מהאירועים אשר שהוכתבו על ידי התנהגותו האלימה של המנוח נשללות זכויות על פי חוק הגמלאות.
45. באשר למדיניות הראויה: אין מחלוקת, כי המדינות הראויה היא לעודד נשים הסובלות מאלימות שלא להשלים עם האלימות כלפיהן, לקחת את גורלן בידן, להיפרד מבן זוגן האלים, וככל שנדרש גם לעזוב את הבית למקום מבטחים. מדיניות זו באה לידי ביטוי הן בתמיכה שניתנת לנשים הסובלות מאלימות, כגון בהקמת מקלטים לנשים מוכות, והן בהוראות חוק שונות המעניקות זכויות לנשים הסובלות מאלימות....קביעה לפיה אישה שעוזבת את הבית המשותף לה ולבן זוגה בשל התנהגותו האלימה של בן הזוג כלפיה מאבדת את זכותה לקצבה עלולה להביא לתוצאה לפיה נשים מוכות יימנעו לנקוט צעד זה וימשיכו לסבול מאלימות בני זוגם, ולעיתים אף לסכן את חייהן, בשל החשש להישאר ללא מקור הכנסה. דברים אלה נכונים במיוחד עת מדובר בנשים הסובלות מאלימות שהן בגיל מבוגר יחסית, אשר לעיתים קרובות אין להן מקור הכנסה עצמאי. לפיכך, המדיניות הראויה בהתייחס לנשים הסובלות מאלימות בני זוגן מחייבת את הקביעה שפרידה פיסית עקב אלימות של בן הזוג אינה שוללת את זכאותה של האלמנה לקצבת שאירים" (ההדגשה הוספה- ר.ג.).
36.בענייננו, המנוח אמנם לא תמך בתובעת כלכלית בתקופה בה היה מורחק מהבית המשותף; אולם, אין לזקוף זאת לחובת התובעת; ברי כי התובעת היתה מעוניינת לקבל תמיכה כלכלית מהמנוח. חששה של התובעת והיעדר כתובת מגורי הנתבע אינם יכולים לפעול כנגד התובעת בקשר לזכותה לקבלת קצבת שאירים לאחר מותו.
37.לעניין זה נציין, כי לא נעלמה מעינינו טענת הנתבע שלפיה תכלית קצבת השאירים הינה למנוע מחסור כלכלי העלול לבוא עקב מות המפרנס וכי במקרה הנדון, לאור נסיבות חייה של התובעת לא נוצר לתובעת חוסר כלכלי עקב פטירתו של המנוח; ואולם, אין בידינו לקבל טענה זו.
38.בפרשת מזל מימון דן בית הדין הארצי בתכליתה של קצבת השאירים וקבע:
"קצבת שאירים הינה חלק מרשת המגן הסוציאלית, העומדת לשאיריו של אדם שנפטר, והיא נועדה להבטיח לאלה אמצעי קיום לאחר פטירתו. הצורך הסוציאלי בשימור מקורות מחייה לשאיריו של נפטר הינו בעל שני רבדים המוגשמים – בהתקיים התנאים לכך - באמצעות קצבת השאירים הסטטוטורית ובאמצעות הסדרי פנסיה תעסוקתית. הגם שקצבת השאירים הסטטוטורית והתעסוקתית חולקות מקור רעיוני דומה, וקווי דמיון רבים בהיבט היישומי, הרי שעדין קיים ביניהן שוני הבא לידי ביטוי בתכלית, במקור הנורמטיבי, בתנאים לקבלת הקצבה ובסופו של יום גם בשיעורי הקצבה המשתלמים. קצבת השאירים הסטטוטורית מעוגנת בחוק ביטוח לאומי, תשנ"ה-1995, וזו בעיקרה מכוונת להבטיח קיומם של אמצי קיום בסיסיים. ואילו, קצבת השאירים מכוח הסדרי פנסיה תעסוקתית מעוגנת בתקנונים הרלבנטיים, והיא בעיקרה מכוונת "לשמור על רמת חייו של השאיר, כך שזו תישאר כפי שהיתה, פחות או יותר, לפני מועד הפטירה"... הגם שהתכלית של מתן הקצבאות הינה כלכלית הרי שאין לזהותה עם תלות כלכלית" (ההדגשה הוספה- ר.ג.).
39.בנסיבות המקרה שלפנינו, אין מחלוקת כי התובעת לא הייתה תלויה במנוח כלכלית וזאת על רקע מהלך חייה של התובעת אשר היה רצוף קשיים נוכח התנהלותו האלימה של המנוח שלא עבד, כהגדרת התובעת "רוב חייו", ואשר התקיים מהבטחת הכנסה בתקופה הסמוכה לפטירתו.
40.עם זאת, ועל רקע תכליתה של קצבת השאירים הסטטוטורית המכוונת בעיקרה להבטיח קיומם של אמצעי קיום בסיסיים, הרי שהעובדה כי המנוח לא תמך בתובעת כלכלית, אין בה כדי לשלול את זכותה של התובעת לתשלום קצבת שאירים.
41.ויודגש, לא יעלה על הדעת כי במקרה בו אין לתובעת אפשרות אובייקטיבית לקבל את מזונותיה מהבעל המורחק מהבית עקב אלימות, התובעת תיפגע בשנית לאחר מותו, בטענה כי הבעל לא תמך בה כלכלית בחייו, ולכן הכנסותיה לא נפגעו לאחר מותו.
הדברים אמורים במיוחד בנסיבות המקרה דנן, עת התובעת ממשיכה לשלם את החובות המשותפים של בני הזוג מתקופת הנישואין גם לאחר מות המנוח.
42.ונוסיף, כאשר מדובר בבני זוג שגרו תחת קורת גג אחת והבעל לא תמך באשה כלכלית, לא נשללת זכאות האלמנה לקצבת שאירים בשל העובדה כי הבעל לא פרנס אותה בפועל. לאור האמור, הרי שאין "להעניש" את התובעת אשר סבלה מאלימות שהובילה להרחקת המנוח מהבית המשותף ולקבוע כי זכויותיה יהיו פחותות מזכויותיה של אלמנה אחרת, שבעלה לא פרנס אותה בחייו.
43.בשולי הדברים נציין, כי לא נעלמה מעינינו פסיקת בית הדין הארצי בפרשת ליזטה עליזה תמם במסגרתו נקבע כי אין לסווג את המערערת כאלמנת המנוח הזכאית לגמלת שאירים על פי חוק הגמלאות. עם זאת, אנו סבורים כי נסיבות המקרה שהוכחו לפנינו שונות מהנסיבות בפרשת תמם. בענייננו, תקופת הניתוק הינה קצרה יותר (פחות מ-4 שנים) להבדיל מפרשת תמם שם נקבע כי בני הזוג התגוררו בנפרד למעלה מ- 30 שנה. יתירה מכך, בענייננו משך כל תקופת הניתוק המנוח היה מורחק מהבית בשל מעשי האלימות בהתאם לצו הרחקה שניתן על ידי המשטרה וצווים שיפוטיים נוספים. להבדיל, בפרשת תמם הסיבה הראשונית לפרידה הייתה האלימות של המנוח כלפי המערערת; ואולם, במשך השנים שלאחר מכן כבר לא הייתה אלימות או תחושה של פחד מהמנוח ואף נעשה הסדר כלכלי בין המנוח למערערת- תשלום מזונות על ידי המנוח ומגורים באחת מהדירות המשותפות, כאשר המנוח מתגורר בדירה משותפת שנייה של בני הזוג. ויודגש, בפרשת תמם נקבע כי לא היה מוטיב של פחד כזה או אחר מאלימות שנמשך לאורך כל תקופת הפרידה.
עוד יש להביא בחשבון, כי בפרשת תמם חרף הניתוק של 30 שנה, המערערת הייתה זכאית לתשלום קצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי ואף הייתה זכאית לתשלום קצבת שאירים בגובה סכום המזונות (שנפסק לזכות המערערת בפסק המזונות) על פי חוק הגמלאות. בענייננו, לעומת זאת, קבלת פרשנות הנתבע מותירה את התובעת ללא זכאות כלשהי לגמלת שאירים הנובעת מפטירת המנוח ואשר תוכל להבטיח קיום בסיסי לתובעת.
44.בנסיבות הענין, אנו סבורים כי ענייננו דומה יותר לעובדות שהוכחו בפרשת אלמונית שם הוכח כי העדר המגורים המשותפים במשך כל התקופה נבע מיחסו האלים של הבעל כלפי התובעת. מבחינה מסוימת, הטענה כי בענייננו אין המדובר ב"פרידה" אף פשוטה יותר, שכן בענייננו תקופת הניתוק קצרה בהרבה (פחות מ- 4 שנים להבדיל מ-15 שנה בפרשת אלמונית). מה גם שבענייננו הוכח כי בכל תקופת הניתוק היה קיים צו שיפוטי המרחיק את המנוח מהתובעת בשל יחסו האלים כלפיה.
ושוב נזכיר, כי בפרשת אלמונית המוסד לביטוח לאומי אישר לתובעת זכאות לגמלת שאירים.
45.המסקנה מהאמור לעיל הינה, כי אין לראות בתובעת כמי שהיתה "נפרדת" מהמנוח בתקופה שקדמה לפטירתו; הניתוק הפיזי בין התובעת לבין המנוח והעדר התמיכה הכלכלית של המנוח בתובעת נבעו מנסיבות אובייקטיביות אשר אינן תלויות בתובעת ואין בהם כדי לשלול מהתובעת את זכותה לתשלום קצבת שאירים.
46.נוכח התוצאה אליה הגענו, שלפיה אין לראות בתובעת כ"נפרדת" מהמנוח בתקופה שקדמה לפטירתו, הרי שאיננו נדרשים לדון ביסוד השלישי השולל את הזכאות לקצבת שאירים, שעניינו בזכאות האלמנה למזונות מהמבוטח על פי פסק דין או הסכם בכתב. עם זאת, נציין, כי בפסיקה הוכרה האפשרות לראות באלמנה כזכאית למזונות גם ללא שהיה פסק דין או הסכם המחייב את הבעל שנפטר לשלם מזונות וגם אם לא שולמו לה בפועל מזונות. גם בענייננו שוכנענו, כאמור לעיל, כי נסיבות אובייקטיביות (העדר כתובת נתבע ופחד מהנתבע) מנעו מהתובעת אפשרות להגיש תביעה למזונות וייתכן ואם התובעת היתה מגישה תביעה כאמור, התובעת הייתה נמצאת זכאית לתשלום מזונות.
זכות התובעת למענק פטירה
47.סעיף 15 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א- 1980 (להלן: "חוק הבטחת הכנסה") קובע מהם התנאים לתשלום מענק פטירה, כדלקמן:
"מענק עקב פטירה
(א) נפטר זכאי שהייתה משתלמת לו גימלה, ישלם המוסד לביטוח לאומי למי שהיה בן זוגו בשעת פטירתו, ובאין בן זוג- לאחד מילדיו. מענק בסכום השווה לסכום הבסיסי...
(ב) הזכאי למענק פטירה לפי סעיף זה וכן למענק פטירה לפי סעיף 310 בחוק הביטוח ("חוק הביטוח הלאומי"- ה.ש.- ר.ג.), בידו הברירה לקבל אחד מהם".
48.סעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה קובע מהי הגדרת "בני זוג" לצורך חוק הבטחת הכנסה, כלדקמן:
""בני זוג"- לרבות איש ואישה הידועים בציבור כבני זוג ומתגוררים יחדיו".
49.משקבענו כי יש לראות בתובעת כ"אלמנה" בהתאם לסעיף 238 לחוק וכי הניתוק בין התובעת לבין המנוח לא היה בגדר "פרידה" של בני הזוג, אנו קובעים כי התובעת זכאית גם למענק פטירה כבת זוגו של המנוח בשעת פטירתו.
50.טענת הנתבע שלפיה התובעת אינה זכאית למענק פטירה הואיל והיא לא התגוררה עם המנוח דינה להידחות. סעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה המגדיר "בני זוג" לצורך חוק הבטחת הכנסה, אינו קובע כי בני זוג הם רק אלה המתגוררים יחדיו, להבדיל מידועים בציבור שאז יש דרישה של מגורים משותפים.
51.עוד נוסיף, כי תקנה 7 לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב- 1982 (להלן: "תקנות הבטחת הכנסה") מכירה ב"זכאות בנפרד של כל אחד מבני זוג" גם במקרים בהם בני הזוג אינם מתגוררים ביחד; ואולם, אין בעצם הזכאות לתשלום גמלת הכנסה כ"נפרד" כדי לשלול את הגדרת בן הזוג כ"בן זוג" לצורך חוק הבטחת הכנסה.
52.לאור האמור לעיל, הננו קובעים כי התובעת זכאית לתשלום מענק פטירה.
מסקנה זו מתיישבת עם קביעתנו שלפיה התובעת זכאית לגמלת שאירים למרות שלא התגוררה עם המנוח בטרם פטירתו; ויש בה אף כדי לעשות צדק עם התובעת אשר נשאה בפועל בהוצאות הקבורה של המנוח.
סוף דבר
53.תביעת התובעת לתשלום קצבת שאירים ומענק פטירה- מתקבלת.
54.משהתקבלה התביעה, הנתבע ישלם את הוצאות התובעת בסך 1,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מיום שיומצא פסק הדין לנתבע. ככל שהסכום לא ישולם במועד, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
55.זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא פסק הדין לצד המבקש.
ניתן היום, כ"ז אדר א' תשע"ט, (04 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
|
|
מר יהודה ריינר
נציג ציבור (עובדים)
|
|
רחל גרוס
שופטת
|
|
מר נתן חיים
נציג ציבור (מעסיקים)
|