הנדון: חיוב גט נוכח פירוד ממושך והאשמות הדדיות שבגינן יש להסיק כי אין סיכוי לשלום בית וכי דברי הבעל בדבר רצונו בו אינם כנים
לפנינו ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי ירושלים מיום כ"ג בטבת התש"ף (20.1.2020) כדלהלן:
לאור הנ"ל בית הדין פוסק כדלהלן:
בית הדין דוחה את תביעת האישה לגירושין, עם זאת ממליץ בית הדין לצדדים לשאת ולתת ביניהם על מנת להגיע להסכם גירושין.
כמו כן, בית הדין דוחה את תביעת האישה לחיוב הבעל בתשלום כתובתה.
רקע
הצדדים נישאו זה לזה כדת משה וישראל בתאריך באדר התשע"ח (3.18) ואין להם ילדים משותפים; הצדדים נפרדו כשישה חודשים לאחר הנישואין ומאז ועד היום חיים כפרודים. במרחשוון התשע"ט (11.18) הגישה המערערת תביעת גירושין וכתובה לבית הדין האזורי; המשיב ביקש שלום בית.
בהחלטת בית הדין מתאריך י' בשבט התשע"ט (16.1.19) הופנו הצדדים למטפל [א'] שהגיש סיכום טיפול לבית הדין. בהחלטת בית הדין (שלאחר מכן, כמצוטט לעיל) נקבע שאין מקום לחיוב גט עם זאת בית הדין ממליץ לצדדים לשאת ולתת ביניהם על מנת להגיע להסכם גירושין. בנוסף דחה בית הדין את תביעת האישה למתן כתובה.
טענות הצדדים
המערערת טוענת שבעלה הנראה כלפי חוץ כאדם ירא שמים, תלמיד חכם ומקפיד בקלה כבחמורה – אין תוכו כברו, והוא עובר על מצוות דאורייתא ודרבנן ולמעשה הוא 'כופר גמור'. המשיב 'הסתובב' במשחקי סנוקר ובקניות במקום ללמוד בכולל, לא התפלל במניין לא הקפיד על הלכות נידה. בנוסף הבעל סבל מהתפרצויות זעם לא נשלטות שהגיעו למצב של קללות הטחת אגרופים בקיר ועוד.
לדבריה ניסתה לשכנע אותו לשנות את דרכיו אך ללא הועיל.
בנוסף טוענת המערערת כי המשיב מאוס עליה וזאת בשל מעשיו ובנוסף בשל כך שהוא מסיר את שערות גופו במקומות המוצנעים ושאינם מוצנעים וכל זאת בניגוד להלכה (סעיפים 35–37 לכתב הערעור). עוד טענה המערערת שהמשיב לא פרנס אותה במשך השנים וגם את המלגה מהישיבה שבה לכאורה למד לא קיבל היות שלא היה תלמיד מן המניין, וכך למעשה חי על חשבונה. אי־קבלת המלגה גרמה למערערת לחשוד במעשיו של המשיב ואכן התברר לה לדאבון ליבה שהמשיב למעשה לא נמצא בכולל אלא מגיע ויוצא לעיסוקיו.
המשיב כפר בכל דברי המערערת, והמערערת חזרה וטענה שהמשיב משקר במצח נחושה מהתל בבית הדין ומציג מצג שווא של אדם ירא שמים כאשר האמת הפוכה לגמרי.
בית הדין הציע לצדדים לפנות לבדיקת פוליגרף, המערערת הסכימה, המשיב התנגד. ועיין עוד בהחלטת בית הדין מט"ו בשבט התשע"ט (21.1.19) שבה ציין בית הדין כי התנגדות המשיב לבדיקה תמוהה, ועיין עוד בהחלטה מכ"ד בשבט התשע"ט (30.1.19).
המערערת טוענת שפניו של המשיב אינם לשלום בית כפי שטען בבית הדין וכי למעשה מאז שנפרדו דרכיהם הצדדים ניהלו משא־ומתן כאשר המשיב דן בשאלה אחת בלבד, והיא: כמה כסף מוכנים הורי המערערת לתת לו עבור מתן הגט. בדיון שנערך בט' בניסן התשע"ט (14.4.19) הודה המשיב שלא ניסה לפעול לשלום בית ונימק זאת בטענה שהדבר יגרום לטענה נגדו שהוא מטריד את המערערת. מאידך גיסא, לטענת המערערת, המשיב כן שלח שליחים לאביה כדי לסחוט ממנו כספים שיינתנו לו תמורת הסכמתו לגרש את המערערת.
בח' בסיוון התשע"ט (11.6.19) העיד מר [ב'] בבית דין קמא שהמשיב היה מעוניין להתגרש ודרש סך של 370,000 ש"ח עבור מתן גט למערערת. המטפל הזוגי מר [א'] אמר למערערת שהמשיב דורש סך של 450,000 ש"ח עבור מתן הגט. לטענת המערערת, המשיב אף העלה טענות כגון אלו בדיונים ויותר מפעם אחת ניסה לנהל משא־ומתן על סכומי כסף שיועברו לו תמורת הסכמתו למתן גט.
בפסק הדין שדחה את תביעת המערערת לחיוב גט כתב בית הדין שגם אם נקבל את טענתה בדבר דרישת המשיב לקבל כספים בעבור מתן הגט אין בכך כדי להוכיח שהוא מעוניין בגירושין.
לדברי המערערת בדברי בית הדין קמא ישנן שתי טעויות.
א. לא מדובר ב'טענה' אלא בעובדות שהוכחו לבית הדין ובניסיונות שנעשו בפני בית הדין;
ב. אם המשיב אכן מוכן לגרש את המערערת תמורת כסף – מצד אחד, ומצד שני – לא עשה כלום בשביל שלום בית, יש בכך ראיה לרצונו בגירושין ולניסיון לסחוטאותה ואת הוריה.
המשיב טוען שכל טענות המערערת – בשקר יסודן והן אף סותרות זו את זו: "אם האישה טוענת שהאיש מתנהג 'כמנהג ההומואים'" (כך בכתב הטענות סעיף 111) "כיצד היא טוענת באותו סעיף שהוא בא עליה בנידתה?!"
בנוסף יש, לדבריו, בטענות שהובאו בכתב הערעור משום הרחבת חזית והעלאת טענות חדשות, ויש בו משום חזרה על עובדות שבית דין קמא דחה בפסק דינו לאחר שמיעת הצדדים ומכלול הראיות והעדויות שהובאו לפניו, וכידוע שבדיון בערעור אין בית הדין לא מתערב בעובדות כפי שהתבררו בפני בית דין קמא.
המשיב חוזר וטוען שהטענות שהוא עבר על איסורי נידה, מסיר שערות מגופו, דורש כסף, לא מעוניין בשלום בית ואינו 'בן תורה' – אינן נכונות ובשקר יסודן:
המשיב מדקדק בקלה כבחמורה; אין להביא ראיה מסירובו לכאורה של המשיב לבדיקת פוליגרף לאי־נכונות דבריו; המשיב הסיר שערות מהצוואר, הא ותו לא – הדבר מקובל, ואין בכך כדי להפוך אותו למי שעובר על איסור 'לא ילבש'; טענת 'מאיס' לא ברורה לאור זאת שהמערערת הודתה שקיימה יחסי אישות עם המשיב יומיים לפני הפירוד.
המשיב מעולם לא ניסה לנהל משא־ומתן עם אבי המערערת, ההפך הוא הנכון: אביה שלח לו שליחים לניהול משא־ומתן, והוא סירב בתוקף; מעולם לא העלה דרישה כזאת ולא ניסה לנהל משא־ומתן באולם הדיונים – הדבר הועלה על ידי הדיינים כאשר הם רצו לסיים את ההליך בהסכמות. גם היועץ, במכתב ששלח לבית הדין, כתב שנעשה לו עוול כאשר טענו שהוא העלה דרישה של הבעל למתן כספים עבור הגט.
טענות המערערת שהמשיב בטלן ומבזבז את זמנו הוכחו כלא נכונות והופרכו בעדויות הרבנים השונים שהוביא לבית הדין:
הרב [ג'] מישיבת [...] היושב ליד המשיב בסדרי הלימוד תיאר אברך בן עלייה שמגיע בזמן ומהוה מופת ודוגמה לסובבים אותו. כנגד עדות זאת שהיא עדות ראיה ממקור ראשון לא הוצגה שום עדות מאחד הבחורים, האברכים או הרבנים בישיבת [...] שמעיד אחרת.
הרב [ד'] המכיר את המשיב ואת משפחתו העיד אף הוא שמדובר בבן עלייה, בן תורה, והזים את כל העלילות שהעלילו עליו. בנוסף אמר העד שאבי המערערת איים עליו אישית ואף על המשיב ומשפחתו והוסיף והעיד שמעולם לא עלה עניין כספי מצד המשיב.
כך גם עדותה של [ה'] שהעידה על רצונו של המשיב לגדול בתורה ולהפוך לבן תורה אמיתי, היא אף הוסיפה ואמרה ששמעה מגדולי תורה שאנשים מפחדים מאבי המערערת.
זאת ועוד, המשיב הציג המחאות שקיבל מהישיבה בעבור המלגה – מה שמוכיח שהמערערת שיקרה בשתי הטענות: גם בטענה שהמשיב לא קיבל מלגה כי לא היה בישיבה וגם בטענה שהמשיב לא פרנס אותה.
בניגוד לטענות המערערת, המשיב הוא בן תורה וירא שמים, עילוי ששמו הולך לפניו ואין אפילו ראשית ראיה שמוכיחה אחרת.
העדים שהביאה המערערת מסתמכים על עדות שמיעה בלבד, אף היה להם קשר עם אביה התורם בקביעות לישיבתו של הרב [ו'] שהופיע כעד מטעמה.
בנוסף טוען המשיב שהמערערת אשר מנסה להציג מצג של בת ישראל כשרה שהולכה שולל על ידי בן בליעל, אינה מתנהגת ככזאת. המערערת, לטענתו, הולכת למכון כושר מעורב ומחזיקה מכשיר טלפון נייד לא כשר ופרוץ. המערערת הודתה שהמשיב מתייעץ בענייני טהרה עם רב ידוע וזאת בניגוד לטענתה שאינו שומר על הלכות נידה.
הטענה שמשפחתו של המשיב לא רצתה בה – הוכחה כשקרית כאשר הוצגו בפניה תמונות של אירוע שערכו לכבודה.
הכרעה
הצדדים נישאו באדר תשע"ח, כעבור ארבעה חודשים פנו לייעוץ אצל מר [א'], כעבור שישה חודשים מהחתונה עזבה האישה את הבית, ומאז הצדדים פרודים.
היועץ מר [א'] כתב בחוות דעתו:
שני בני הזוג הגיעו עם ספיקות לגבי המשך הנישואין ושניהם השיבו שיש להם 'אפס אחוז' מחויבות לנישואין בשלב זה.
הציפיות העיקריות של [פלוני] מ[פלונית]:
אשתי פרפקציוניסטית – זה גורם לי ללחץ. צריך איזון, לדבר אליי בכבוד ולא לדרוש, שתיזום קשר עם משפחתי הגרעינית מרצון ולא מתוך אילוץ, שתיזום שיחות משותפות, שתתייעץ איתי ותתן מקום לדעתי, שתבין את הצורך שלי בקשר עם משפחתי כמו שמצפה ממני על משפחתה, שלא תכפה עליי מנהגי הוריה.
הציפיות העיקריות של [פלונית] מ[פלוני]:
אחריות לזמנים, קימה בבוקר, סדר יום קבוע כולל תפילות, שיהיו ל[פלוני] שאיפות ומטרות בחיים, שאהיה שותפה שלו בחיים בחשיבה ועשייה משותפת, שלא יסתיר ממני שיחות טלפון, לידע אותי בסדר יומו, הקשר עם אימו שיהיה טבעי ולא על חשבוני, שארגיש 'מספר 1' מול משפחתו, שיעבוד על מצבי רוח ([פלוני] הסביר שהקרבה למשפחתה גורמת לו לדאגה חוסר ביטחון), שיתחבר לחברים ברמה שלו.
[...] שני בני הזוג ציינו שאינם מרגישים 'מחוברים' וכל אחד האשים את הצד השני שהסיבה בגלל הקשר המשפחתי.
[פלונית] ציינה שמרגישה ש[פלוני] עדיין רווק, 'ילד של אימא'.
עם זאת חשוב לציין ש[פלונית] אמרה שאם היא תחוש הערכה ל[פלוני] היא מוכנה לנתק קשר עם הוריה גם בנושא עבודה וגם בתלות כלכלית.
ישנו פער משמעותי שיוצר חיכוך:
[פלונית] בחורה חכמה עם יכולת ביצוע, מוכשרת, חרוצה, משימתית, סדר יום קבוע, דורשת מעצמה הצבת מטרות ויעדים להתפתח; [פלוני] בחור חכם, עדין, נעים ומאוד ביתי ומשפחתי, חשוב לו שקט ויציבות יש לו את הקצב שלו ששונה מ[פלונית].
ממילא [פלונית] מצפה מ[פלוני]: סדר יום קבוע, קימה בבוקר, שעות לימוד בכולל, ללמוד עם תכלית כגון 'יורה יורה', ואם זה לא מתאים לו – שיצא ללמוד משהו שיאהב לעסוק בו. מיותר לציין שזה יוצר לחץ על [פלוני].
חשוב לציין ש[פלונית] ציינה שבהתחלה העריצה את [פלוני], עם זאת הוא לא אדם רע, אך לדעתה הם לא מתאימים, והיא לא מאמינה בשינוי בגלל פערי תרבות וחשיבה.
לסיכום: שני בני הזוג שיתפו פעולה במפגשים, אך לא ירדו לרמת ביצוע ההנחיה כדי להוביל לחיבור ואימון, שניהם מרוכזים בעצמם ועדיין מחוברים למשפחת המוצא, פער ניכר בתפיסת עולם בקצב החיים ותפיסת עולם.
אין ספק לבית הדין שדי באמור בחוות הדעת כדי להבין שאין מקום לחיים משותפים. הקורא את חוות דעתו של היועץ ייווכח שאין מקום לשלום בית, ויותר יש לומר שפני המשיב אינם לשלום בית אלא לגירושין גרידא. היועץ כתב ששני הצדדים מסופקים לעניין המשך חייהם המשותפים ומרגישים בשלב זה 'אפס אחוז' מחויבות לנישואין, אם דברים אלו נאמרו כארבעה חודשים לאחר הנישואין – כל שכן שנכונים הדברים היום, לאחר פירוד של יותר משנתיים, כשהצדדים אינם חיים יחד וכל אחד מהם – בביתו הוא.
דרישתו של המשיב היום לשלום בית רחוקה מהמציאות כרחוק מזרח ממערב, הוא אינו מעוניין בשלום בית כלל, ומטרתו היא אחת ויחידה: קבלת כספים וסחיטת המערערת ואביה עד שייאותו לשלם סכום של מאות אלפי שקלים, כפי שהעידו העדים בבית דין קמא. ואומנם לגבי חלקם – בית הדין לא קיבל עדותם מהנימוק שכתב, אך עניין הסחיטה עלה אף בשיחה עם היועץ, שהוקלטה, שבה נאמר שתמורת כסף יינתן הגט. ואומנם היועץ הכחיש ואך את טענותיו קשה לקבל מאחר שתוכן השיחה הוקלט.
אף בית דיננו, בדיון שהתקיים בערעור, התרשם באופן חד־משמעי שכל מגמתו של המשיב היא קבלת כספים בסכום גדול של מאות אלפי שקלים, דברים שנרמזו (ואפשר לומר: יותר מרמז) בדיון.
בעניין זה יפים הם הדברים שכתב הרב אטלס זצ"ל במאמרו בשורת הדין (חלק ו עמוד קמ):
בתביעות לשלום בית חובה על בית הדין לבדוק ולבחון האם אין בה משום הערמה ומרמה. הדרך היחידה לעמוד על כנות התביעה האם היא הוגשה בתום־לב אם לאו היא רק בדרך 'אומדנא', שהרי בתביעות לשלום בית אין בידי בעלי הדין האמצעים והכלים להוכיח ולבסס את תביעותיהם וטענותיהם, שהרי הטענות שביניהם הם בתחום שבינו לבינה, ולכן הדרך של ה'אומדנא' היא הכלי היחיד להגיע לבירור התביעות.
על מנת להגיע לאומדנות מוכיחות חייב בית הדין להכנס לפני ולפנים של חיי בני הזוג והחיים המשותפים, וכיצד התנהלו לפני הגשת התביעות. אין לבית הדין להתייחס אך ורק לעובדות ולהתנהגות הצדדים כפי שהן בעת הדיונים, היות ולתביעה לשלום בית עלולות להיות מגמות פסולות והכותרת שלום בית יכולה להיות מסך עשן וכסות עיניים להסתרת הכוונה האמיתית להפיק תועלת ממונית.
דברים אלו נכונים ומתאימים למקרה דידן: כל מטרת הבעל בהגשת התביעה ובדרישתו לשלום בית היא אך ורק לעגן את האישה ולהשיג תנאים ממוניים טובים יותר.
פסק דין של בית הדין האזורי בתל אביב בראשות עמיתי אב בית הדין הגר"י בן יעקב שליט"א, הצביע על המבחן הכפול של תביעה לשלום בית – "מבחן הכנות" ו"מבחן הסיכוי". כאמור, דעת בית הדין שתביעת הבעל לשלום בית אינה עומדת במבחן הכנות. כמו כן אפשר לקבוע שאין שום סיכוי לשלום בית כפי שקבע המומחה לאחר ארבעה חודשי נישואין, שהמחוייבות ההדדית לחיי נישואין היא 'אפס אחוז'. וודאי שכאשר הזוג בפירוד מוחלט וכל אחד חי בדירה אחרת כבר יותר מעשרים וארבעה חודשים אין בית הדין רואה סיכוי לשלום בית.
מאחר ותביעת שלום הבית נכשלה בשני המבחנים הנ"ל – דינה להידחות.
נדון עתה לגופן של טענות.
המערערת ובא כוחה הציגו לבית הדין דוח חוקר פרטי. מהדוח עולה שהמערער היה יוצא בבוקר מביתו, לאחר השעה 10:00 – לרוב לפני השעה 11:00 אך פעמים לאחר השעה 11:00 (ראה בתאריך כ"ב באדר א' התשע"ט – 27.2.19); הוא היה חוזר הביתה לאחר 14:00, לפעמים יוצא מביתו אחר השעה 15:00 ואף יותר מאוחר ולפעמים נשאר בביתו כל אחר הצוהריים, כמובא בדוח החקירה בצירוף התאריכים והזמנים. יש לציין שהחקירה נעשתה כחודשיים לאחר הפירוד בין הצדדים, אך יש לומר 'העיד סופו על תחילתו' ואין ספק שכך נהג גם קודם הפירוד.
מעיון בדוח החקירה נדחית עדותו של הרב [ג'] מישיבת [...] שהעיד על המשיב שהיה מגיע בזמן לסדרים ואף לפני התחלת הסדרים; הגדיר אותו כבן עלייה, ירא שמים וכו'; אמר שלומד בישיבה שני סדרים – בסדר א' עם חברותא ובסדר ב' בלי חברותא. רחוקים דבריו מן האמת ומוטב שלא היה מעיד. אומנם בית הדין קמא כתב שאין לקבל את עדותו של הרב [ג'] בשל הקשר של העד עם בא כוח המשיב, ותימה שלא דחה את עדותו לגופה בשל היותה נסתרת מדוח החוקר. אולי יש לומר שבית דין קמא לימד זכות על המשיב כפי שכתב "ברור שאין להקיש מזמן הפירוד, כאשר האיש במשבר ויכול מאוד להיות שבעקבות זאת שינה מהרגליו, לזמן שקדם לפירוד". אך דברי תימה הם, ודי לחכימא.
התרשמות בית הדין היא שהמערער אינו רוצה ואינו מעוניין באשתו כלל וכלל ושכל מטרתו היא לעגן את המערערת עד שתסכים לתנאיו, קרי: סחיטת הוריה לתשלום של מאות אלפי שקלים.
המערערת פנתה לעריכת פוליגרף בגין טענותיה לאחר שהמשיב סירב ללא כל נימוק לערוך את בדיקת הפוליגרף על אף הבעת הסכמתו בדיון לשאלת בית הדין וחרף דברי בית הדין.
אומנם לשאלת בית הדין גם המערערת ובאת כוחה התנגדו, אך הן אמרו כי ברצונן לבדוק ולהתייעץ בעניין מסוים (כאשר הצהירו שמבחינתן הן מוכנות לבדיקה): מאחר שהמשיב נבדק בדיקת פוליגרף מעצמו, ללא שהתבקש, על פי שאלות שעליהן רצה הוא להישאל, במכון פרטי – רצונן לברר אם יש לבדיקה זאת השפעה על בדיקת פוליגרף שנייה. לאחר ששאלה באת כוח המערערת ונאמר לה שאין לכך השפעה – מייד נתנה את תשובתה החיובית בעניין הבדיקה, אך המשיב סירב להיבדק.
והנה כל מי שעיניו פקוחות רואה בעליל שהמשיב מסרב לעבור את הבדיקה כי הוא חושש שמא יתגלה מה שהוא מעוניין להסתיר – הרי לדבריו, דברי המערערת אינם אמת ואילו הוא עבר בדיקת פוליגרף כבר במכון פרטי ונמצא דובר אמת, אם כן מדוע הוא מסרב? אין ספק שסירובו נובע מדיעיתו את האמת, שטענות המערערת – אמת הן.
בבדיקת פוליגרף ראשונה שנבדקה המערערת בו' באדר א' התשע"ט (11.2.2019) נקבע שהיא דוברת אמת, גם בתוצאות בדיקה נוספת שנבדקה בט"ז באייר התשע"ט (21.5.2019) נכתב:
על פי ממצאי בדיקת הפוליגרף שנערכה אני בדעה כי גרסתה של הנבדקת ביחס לכל מה שכתוב בתצהיר המצורף לדוח זה כנספח – היא גרסה אמיתית ונכונה.
כפי שעולה יש לומר שטענות המערערת בעניין אי־ההקפדה של המשיב בדיני הנידה ואי־הלימוד בכולל, שבמקומו הוא 'מבלה' ומסתובב בשעות הלימוד במקומות בילוי – אמת הן, ויש במעשי המשיב כדי להכשיל את המערערת לעניין נידה.
גם טענות המערערת שהמשיב מסיר את שערות גופו – אמת הן. אומנם המשיב הכחיש וטען שהמערערת אמרה לו ששערות ידו 'יפריעו' לצילומים בעת החופה ולכן הסיר אז את השערות ש'הפריעו' לתמונות, אך דבריו – שקר הם: בדיון נתתי עיניי בידיו של המשיב, ראיתי היטב ונוכחתי לדעת שהוא אכן מוריד את השיער מידיו והן חלקות, והרי הוא פרוד מאשתו זה זמן רב, כשנתיים. וכפי שמשקר כאן – משקר הוא בשאר טענותיו: המשיב אינו לומד, כולו עסוק בבילויים ובהבלי עולם הזה, מתפלל אולי ביחידות וחשוד על הנידה ועל עוד דברים שהשתיקה יפה להם.
המערערת טענה בכתב בתביעה שהמשיב מאוס עליה. אומנם בית דין לא שמע בבירור את טענת 'מאיס עלי', אך עיין בפד"ר (חלק ח עמוד 124 והלאה) בפסק דין שנתנו הרבנים: הרב יעקב רוזנטל, הרב עזרא הדאיה והרב ברוך רקובר בבית הדין בחיפה ובו כתבו:
ברור דבדין 'מאוס עלי' אין צורך שתגיד דווקא "מאוס עלי", אלא כל היכא שטוענת שאינה רוצה אותו – הרי זה כטוענת "מאוס עלי". וכן הובא בכנסת הגדולה (סימן עז ס"ק יט) בשם שו"ת מהר"א ששון דאם אומרת "איני רוצה בו" וכדומה הוי כ"מאוס עלי", עיין שם.
וכן כתב הרב צימבליסט בפדר (חלק ט עמוד 183):
יש לומר שגם להרמב"ם אין צורך דוקא שתאמר הלשון "מאיס עלי", אלא כל שמוכח מתוך דבריה שאינה רוצה בו בשום פנים ויש אמתלא לדבריה שלא משום שנתנה עיניה באחר או בממון אלא שבאמת ובתמים היא ממאנת בו – כל זה הוא בכלל 'מאיס עלי'.
וכן כתבו בפד"ר (חלק יא עמוד 94):
כיון שאמרה האשה בפנינו שאינה יכולה לעשות שלום בית בשום פנים ומעדיפה להתאבד מאשר להשלים עמו – יש לראות בזה כאילו אמרה "מאיס עלי", וכאשר בארנו בפסק דין שבכרך ט (עמוד קפב) שכל שמסרבת בכל תוקף לחזור אליו אף שלא אמרה את הלשון "מאיס עלי" – דינה כמורדת ד'מאיס עלי', עיין שם.
ועיין עוד בשורת הדין (חלק ב עמוד קצג) בפסק דינו של הרב יעקב אליעזרוב בחיוב בעל נכפה בגט, וזו לשונו:
והנה כל שניכר לבית הדין שהאשה אינה חפיצה בבעל ומסכמת למחול על כתובתה יש לה דין 'מאיס עלי', ואין צריך שתאמר דווקא "מאיס עלי", דאף האומרת "איני רוצה בו" ו"שנאתיו" הוויא לה כאומרת "מאיס עלי" – כן כתב בשו"ת מהר"א ששון (סימן קפו). עיין שם.
במקרה שלנו בית הדין התרשם שהמערערת אינה חפצה במשיב – בעלה ונחושה בדעתה להתגרש והתרשם שאין תוחלת לנישואין אלו. המערערת עומדת על רצונה בגירושין ולא נראה שאפשר להשכין את השלום בין בני הזוג.
לאור הדברים האמורים לעיל הווי כטענת 'מאיס עלי'. ועיין ברמ"א (סימן עז סעיף ג) שכתב: "אבל מכל מקום נותנת אמתלא, ואין בזה רמאות, והבית דין ידונו בזה לפי ראות עיניהם (מהרי"ו א, ז)." וכן כתבו בפד"ר (חלק ג עמוד 201) במסקנות: "בשאלה אם יש בדברי האשה אמתלה מבוררת לטענת 'מאיס עלי' או לא דנים בית הדין לפי ראות עיניהם."
בית הדין השתכנע שהבעל מאוס בעיני האישה וכידוע שיש מחלוקת ראשונים אם כופים או לא כופין בטענת 'מאיס עלי', ויש מקום לומר שלענין חיוב לגרש כולם יודו בדבר.
עוד יש לומר במצב כזה שבו: הצדדים פרודים זה יותר משנתיים; חייהם המשותפים היו כשישה חודשים; כבר לאחר כארבעה חודשים הלכו לייעוץ, היועץ כתב שאפסה התקווה לשלום בית, ואין ספק לבית הדין שבאמת אפסה התקווה לשלום בית; האישה מואסת באיש; וכפי שכתבנו, התרשמות בית הדין היא שהאיש אינו מעוניין באישה אלא בכספי אבי האישה – במקרים כאלו מוטלת חובה על בית הדין ואף מצווה לעשות כל השתדלויות כדי לאלצם להתגרש.
וראה פד"ר (חלק ז עמוד 111 ואילך) שכתבו, וזו לשונם:
אף שחייבים לעשות שלום בין איש לאשתו ולמנוע גירושיהם, אבל כשיתברר שאין להם שום תקנה וכל מגמתם אינה אלא להציק זה לזו סבורים הפוסקים שמצווה בית הדין לעשות כל המאמצים להפריד ביניהם ולעודד גירושיהם.
ועיין בדברי מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן תתקמו) שזו לשונו:
גם תודיעני דין זה:
על ראובן שטען על אשתו:
היא יצאה מביתי בשלום בלא קטטה ובלא שום דבר מחלוקת, ולא ידעתי מה היה לה או מי יעץ לה שאינה רוצה [לשוב] אלי עוד. ועכשיו אני תובע אותה שתחזור לביתי לעשות לי כל דבר שאישה עושה לבעלה, בין מלאכה בין שאר עניינים, וגם אני מזומן לשאר כסות ועונה.
והאפוטרופוס שלה השיב: "הוא היכה אותה כמה פעמים, ואפילו בימי נידותה וכל כך עשה לה צער ובזיון, עד שסוף דבר היא אומרת 'מאיס עלי'."
והבעל משיב: "חלילה וחס, לא נגעתי בה בימי נידותה אפילו באצבע הקטנה, רק מעצמה הלכה לבית אמה וילדה שם."
והשתא דאתי לידי, הודיעני גם:
המורד באשתו ונתן ממונו לאחרים כדי להפקיע ממנה את כתובתה, וכל מיני חילוקים דמורד ומורדת, והיכא שיש לה בנים, ועתה מורינו אל תניח מלברר לנו היטב.
תשובה: הכי דיינינן אנו: אין אנו חוסמין אותה לפניו לדור עם הנחש בכפיפה, גם אין אנו כופים אותו להוציא כדברי הגאונים ורש"י, אחרי שרבינו תם אוסר, ופירש השמועה דפרק אף על פי (סג ע"ב) בעניין אחר. אך [יתעגנו] שניהם עד שיאותו לרחק או לקרב.
יש לציין שדברי מהר"ם מרוטנבורג דומים למקרה דידן ואף הטענות שהביא בתשובה דומות לטענות האישה והבעל שלפנינו. אך במקרה דידן לא ניתן להשאיר את הצדדים כך "עד שיאותו לרחק או לקרב", כפי שהורה מהר"ם רוטנבורג, היות שבית הדין סבור שאין מקום לשלום בית, וכן יש 'רגליים לדבר' שאכן האיש אינו מעוניין באישה ומעוניין בסחיטה ולקבל סכום של מאות אלפי שקלים לדבר זה וודאי בית הדין לא ייתן ידו. ומה עוד שבית הדין סובר שאישה אינה שבויה ביד בעלה ובעל אינו שבוי בידי אשתו, וכאשר אפסו סיכויי החזרה לשלום בית, כבמקרה דנן – אין כל ערך בשימור מלאכותי של נישואין על הנייר, ובוודאי אין כל הצדקה לעודד המשך קיום קשר חד־סטרי – דבר היכול להביא לאיסורי תורה, קרי: זנות, מצד שניהם, ומה עוד לטענת האישה שהאיש חשוד בעניינים אלו ואף שוחח עימה בעניין מקום הימצאותם של בתי הבושת.
במקרה דידן כאשר הזוג בפירוד מוחלט וכל אחד חי בדירה אחרת למעלה מעשרים וארבעה חודשים אין בית הדין רואה סיכוי לשלום בית. האישה אינה מעוניינת כלל וכלל בייעוץ ובניסיון לשלום בית, לדבריה האיש מאוס עליה, גם היועץ כתב שרואים אפס אחוזי סיכוי להמשך חיים משותפים, ומה ייתן ומה יוסיף הייעוץ שמבקש המשיב – הרי ברור שאף בניסיון זה לא תשתף המערערת פעולה, ואז יעלה המשיב טענה חדשה, "האישה לא משתפת פעולה, נא לחייבה" וכו' והרי זה ככדור המתגלגל לכאן ולכאן.
בנדון זה יפים הם דברי הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום (חלק ב סימן קיב):
בדרך כלל אני אומר: כל שנראה לבית הדין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה – אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים [...]
וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה שנאה ותחרות – פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה, וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים – עתידין ליתן את הדין [...] וכמו כן להיפך – כשהאשה רוצה [...] וכדי להנקם מהאשה מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים – גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מהשמים [...]
והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג, ולכופם לתת גט עד שיאמרו "רוצה אני" כדבר האמור.
המעיין בדברי רבי חיים פלאג'י הנ"ל יראה,שהנימוק שהביא אותו לפסוק שכאשר קיימת תקופת פירוד של ח"י חודשים "יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמר 'רוצה אני'" נמצא בדבריו לעיל שבהם ציין:
כל שנראה לבית הדין שהיה זמן הרבה נפרדים, ואין להם תקנה – אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים, אחד האיש ואחד האשה.
הרי שפסק שצריך להשתדל הרבה "להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחד האשה". לא רק עצם מצב הפירוד הוא הסיבה להשתדל ולהפרידם זה מזה בגט, אלא שמצב הפירוד גורם שהן האיש והן האישה עלולים להיות חוטאים בחטאים רבים.
במקרה דידן לדברי המשיב, המערערת הולכת בקביעות לחדר כושר מעורב, אלא שהיא טוענת שהולכת לאימון נפרד במסגרת חדר הכושר הזה; כן טוען הוא שהמערערת מחזיקה סמארטפון לא מוגן, בעוד הוא מחזיק מכשיר 'כשר' בלבד; לדבריו כפי שעולה מעדות העדים המערערת 'לסבית', אינה מעוניינת שילמד תורה וכו' – די בטעם זה כדי לומר שנראה שבני הזוג לא יוכלו לחזור לחיות יחד ואין סיכוי כלל לשלום בית.
ועיין עוד בשו"ת יביע אומר (חלק ג סימן יח אות יג) שעמד על דברי הגר"ח פלאג'י הנ"ל שכתב "ולכופם לתת גט" וכתב על זה: "ואפשר דלאו כפייה בשוטין קאמר, אלא בדברים למקרייה עבריינא וכדומה. וכדעת רבינו יונה." ועיין עוד בעניין זה בפד"ר (חלק ט עמ' 150 וחלק יב עמ' 203).
ידועה גם שיטת רבנו ירוחם, שבתי דין נוהגים לצרף שיטתו כסניף, לחייב גט במקום ששני הצדדים אינם מעוניינים זה בזה, וכן התרשמות בית הדין, אך מסרבים לביצוע הגט בפועל, וכבר חלף זמן של י"ב חודש מאז שהם פרודים. וזו לשון רבנו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק ח דף סא טור א):
וכתב מורי רבי אשמעאל כי נראה לו שאישה שאמרה "לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה", והוא אומר "אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט" – מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא, דילמא הדרי בהו. לאחר שנה כופין אותו לגרש, והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.
וכבר דיברו בזאת שבחיוב בגט כששניהם מורדים זה על זה – אין זה משנה מי מהצדדים אשם במצב או בסיבת מי נגרם הדבר, מאחר שטענת עיגון היא עילה מספקת לחיוב בגט, ואף אם הצד המעגן אינו אשם בהפרת שלום הבית, היות ואין זכות למי מהצדדים לעגן את משנהו במקום ששניהם מורדים. ראה קובץ כנס הדיינים – התשס"ח (עמוד 114).
וראה עוד מה שכתב בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ד סימן טו):
ובדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו בית דין חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם, וראינו גילוי דעת חתום מהבית דין שלא הועיל כל השתדלותם לעשות שלום, וכנראה מזה שהבית דין סובר שאי אפשר לעשות שלום ביניהם: אז מדין התורה באופן כזה מוכרחים להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן – לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל – בשום עיכוב מצד תביעת ממון, אלא צריכים לילך לפני בית דין לסדר התביעות בענייני ממון ולסדר נתינת וקבלת הגט. ואם האשה תסרב לבוא לבית הדין – יהיה הרשות להבית דין ליתן להבעל היתר של מאה רבנים בהשלשת גט והשלשת סך ממון הגון שיראו הבית דין בדעתן כדין התורה.
על פי זה ברור שדבריו של רבי חיים פלאג'י לכופם לתת גט עד שיאמרו "רוצה אני" הם במסגרת החובה של בית הדין לכפות אף על המצוות – לאפרושי מאיסורא, להציל בני זוג אלו ממצב של חוטאים וחטאים, כלשונו. ואכן כן במקרה דידן, ולא רק בגלל הפירוד הממושך.
במקרה דידן כאשר הזוג בפירוד מוחלט וכל אחד חי בדירה אחרת זמן רב, אין בית הדין רואה סיכוי לשלום בית. וכך נכתב בפסק של בית הדין הגדול במותב בראשות הגר"מ אליהו ועימו הרב דיכובסקי והרב נדב משנת תשנ"ה (לא פורסם):
בהיעדר סיכוי לשלום בית, אין לבית הדין ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש, אין כאן אשמה חד צדדית, אלא קביעת עובדה שחיי הנישואין הגיעו לקיצן [...] זכותו וחובתו של בית הדין להוציא פסק דין לגירושין כאשר כלו כל הקיצין, גם אם לא ניתן להאשים ספציפית צד זה או אחר. אינני רואה אצל האשה שום נקודת חיבור לשלום בית, עמדתה חד־משמעית ונחרצת. להערכתי המלחמה ביניהם המתמשכת שרפה כל חלקה אפשרית. עם כל הצער והכאב אינני רואה, לצערי, סיכוי לשלום בית.
מסקנות
לאור האמור:
א.הערעור מתקבל, בית הדין מחייב את האיש, המשיב, במתן גט לאשתו, המערערת.
ב.מאחר שהאישה תובעת גירושין האיש פטור מתשלום הכתובה.
ג.אין צו להוצאות.
ד.המזכירות תחזיר את הפקדון למערערת.
הרב דניאל אדרי
עקב הנסיבות שתוארו בהרחבה רבה בפרוטוקולים של בית הדין האזורי ובית הדין הגדול, בפסקי הדין של האזורי ולעיל יש להגיע למסקנה שכבר ימים מספר לאחר הנישואין התגלה הפער הגדול שבין שני הצדדים.
מחד גיסא המערערת ציפתה בנישואין לאדם רציני שיקח אחריות על עצמו וישקיע את עצמו וכל כולו בלימוד תורה, או לחילופין יצא ויעבוד ברצינות. מנגד המשיב 'ביקש לחיות בשקט ובשלווה', ציפה שמשפחת האישה תכבד אותו ותפרנס אותו ותדאג למדורו, והוא 'יחיה בקצב שלו'.
נציין כי אין ספק ששתי משפחות המוצא של הצדדים לא תרמו לאיחוי הקרע.
כאשר התגלה הפער, הצדדים מאסו זה בזה ולמעשה לא רצו האחד את האחר.
ארבעה חודשים לאחר הנישואין ישבו שני הצדדים אצל יועץ נישואין שהגיע לאחר כמה פגישות למסקנה דומה. במקביל, התלוו והתפתחו מצד המשיב כלפי המערערת מניפולציות רגשיות ודיכאון, שגררו אלימות נפשית והשפלות.
במצב זה הצדדים נמצאים למעלה משנתיים ומעגנים זה את זה.
לאור האמור אני מצטרף למסקנות עמיתי דלעיל.
הרב אברהם שינדלר
נפסק כאמור.
ניתן ביום כ"ב בטבת התשפ"א (6.1.2021).
הרב יעקב זמירהרב אברהם שינדלרהרב דניאל אדרי
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה