ביטול צוואה - מעורבות בעריכה והעדר כשירות

זהו דיון בבקשה לקיום צוואה בעדים, עליה חתמה המנוחה, ה' ביום 8.3.1994, ובהתנגדות לקיום אותה צוואה.

במקביל להליך זה התנהל בין הצדדים בבימ"ש זה דיון בתמ"ש 24074-09-12 בו תבעו הנתבעים, ובעלה של הנתבעת 1, את התובעת ואת עיזבון המנוחה להשבת 1,357,259 ₪ אשר הוצאו עבור הוריהם לעת זקנתם. בפס"ד מיום 9.3.16 נעתר ביהמ"ש לתובענה. ערעור שהגישה התובעת לכב' ביהמ"ש המחוזי נדחה בהסכמה, תוך מתן אפשרות לתובעת לתבוע את הנתבעים בגין פעולות שעשתה עבור המנוחים.

החלטתי לדחות את הבקשה לקיום צוואת המנוחה.

בטרם אמשיך אציין שהואיל וחלק מפרוטוקולי הדיון נערכו בהקלטה, קיימת לעיתים כפילות במספרי העמודים ולכן במקרה שהפניה מסוימת לא תמצא – יש לחפשה באותו מספר עמוד בתמלול ההקלטה, או בפרוטוקול המוקלד, לפי העניין. הוא הדין לגבי כפל מספרי עמודים בפרוטוקול מיום 1.7.12.

רקע

1. המנוחה ילידת …. ניצולת שואה, הייתה נשואה לי' ז"ל, אשר נפטר לפניה ביום ..... לבני הזוג נולדו חמישה ילדים, ארבעת הנתבעים ובת הזקונים – התובעת.

2. בני הזוג .... היו חולים ותשושים שנים רבות טרם פטירתם ובמהלך השנים טופלו ע"י ילדיהם. ביום 14.2.95 מונו התובעת, הנתבע 4 ובעלה של הנתבעת 1, פ' (להלן: "פ'"), כאפוטרופוסים למנוחה.

3. בצוואתה ציוותה המנוחה לתובעת את דירתה ברח' ..... בירושלים ואילו את יתר רכושה ציוותה לחמשת ילדיה בחלקים שווים.

4. קדמה לצוואה זו צוואה בכתב יד המנוחה אשר על פניה נחתמה ביום 20.1.94 ואשר תוכנה זהה לתוכן הצוואה מושא פס"ד זה. בצוואתה ציינה המנוחה כי ילדיה מודעים לרצונה לצוות את רכושה לתובעת, וכי היא ציינה זאת באזניהם פעמים רבות.

5. ההסבר שניתן בנוגע לציווי הדירה לטובת התובעת היה שהתובעת חלתה בגיל צעיר בסרטן ובעקבות מחלתה נותרה ללא דירה, חשוכת ילדים ורווקה, בעוד אחיה מסודרים והורים לילדים.

6. נימוקי ההתנגדות לצוואה:

   • דין הצוואה להתבטל, מחמת עשייתה בתרמית ותוך השפעה בלתי הוגנת של התובעת על המנוחה.

      

   • בעת עריכת הצוואה לא הייתה המנוחה כשירה לצוות את רכושה.

   • התובעת הייתה מעורבת בעריכת הצוואה והיא חברה לחברתה, עוה"ד צ' (להלן: "עוה"ד צ'") אשר ערכה את הצוואה בנסיבות בלתי כשרות, ובזמן שהמנוחה נעדרת כשרות משפטית לצוות.

   • המנוחה נלקחה למשרדה של חברתה של התובעת בתל אביב, זאת למרות שעוה"ד מ' הוא אשר טיפל בכל ענייני האפוטרופסות לאם.

   • לאחר מות האב, בשנת 1996, למעלה משנתיים לאחר חתימת הצוואה, הסתירה התובעת מהנתבעים דבר קיום צוואת האם, וכתוצאה מכך הסתלקו הנתבעים מעיזבון אביהם לטובת המנוחה, מבלי שידעו שבסופו של יום תירש התובעת את כל העיזבון. מובן שהאחים לא היו מסתלקים מעיזבון האב לו ידעו על הצוואה האמורה, ויש בעובדה זו כדי להצביע על חוסר תום לבה של התובעת.

   • הנתבעים הוציאו למעלה ממיליון ₪ עבור הוריהם הקשישים, בהעברות אשר תועדו והוצגו לפני בית המשפט, ואשר בית המשפט אישר את גבייתם מהעיזבון בפסק הדין מיום 9.3.16 בתמ"ש 24074-09-12. תוצאת פסק דין זה הייתה ידועה רק לאחר הגשת ההתנגדות ולא נזכרה בו, עם זאת, הנתבעים טענו שהעובדה שהם תמכו כלכלית בהוריהם בערוב ימיהם, והדרתם בצוואה מעיזבון האם, מלמדת בהכרח שהמנוחה לא הבינה את משמעות חתימתה על הצוואה, שכן לא הייתה גומלת לילדיה כך, תחת הטובה אשר גמלו לה בעת זקנתה.

7. הנתבעים ביקשו לשכנע את בית המשפט שהתובעת חברה עם חברתה, עוה"ד צ', ויחד הן ניצלו את מצבה החמור של המנוחה והחתימו אותה על הצוואה בניגוד לרצונה, במועד בו המנוחה כלל לא הבינה את משמעות חתימתה על הצוואה.

8. הנתבעים טענו שעוד לפני שנת 1993 היה מצבה הקוגניטיבי של המנוחה רעוע כ"כ עד שהאחים החליטו יחד לפנות לבית המשפט בבקשה למנות לה אפוטרופוס.

9. לביסוס טענות הנתבעים הוצגו, בין היתר, המסמכים הבאים:

   • תרשומת מעקב רפואי מהמרפאה הפנימית במרכז הרפואי .... (נספח א' לבקשה למינוי מומחה רפואי, שהגישו הנתבעים ביום 11.10.10). בתרשומת זו נרשמו דברים מפיה של המנוחה, או מפיה של התובעת, התרשמות הצוות הרפואי ותוצאות בדיקות, ובין היתר:

     1) ביום 3.2.92 אמרה המנוחה לגורם המטפל: "שינויים רבים בגופי מוח ונפש"... שוכחת ואינה שולטת על עניינים כספיים, חוזרת על עצמה.

     (2ׂביום 24.8.92 "יותר מדי התחייבויות כדי לאפשר לה להתרכז, מכחישה שיש בעיות זיכרון". מרגישה זקנה בגיל 70, מיואשת עכשיו – אין חשק לסיים את הדוקטורט. "לדברי הבת – שכחה קשה – לא קונה כראוי, לא מאורגנת בבית, לא מוכנה לרשום, שוכחת היכן שמה דברים".

     3)30.11.92 מתלוננת על שכחה וחוסר מרגוע או שקט.

     4) 1.3.93 לדברי הבת שינויים במצב רוח. זוכרת פחות או יותר את התאריך. הבת מספרת על טלפונים של ייאוש ואחרי כמה שעות שוכחת לגמרי.

     ב.ביום 10.8.93 נערכה תרשומת מפגישה עם נציגי ".....", בה תועד מצבה החמור של המנוחה. נקבע, בין היתר, שהאם זקוקה בדחיפות לאפוטרופוס.

     ג.ביום 14.9.93 חתם פרופ' ר'., מנהל המחלקה הגריאטרית בבית החולים ..... על חוות דעת, אשר כותרתה "חוסר יכולת לנהל את משק הבית", בה נכתבו הדברים הבאים:

     "גב' ...' אישה אינטליגנטית שהיתה פעלתנית בתחום הספרותי והחשיבתי היא התחילה לכתוב את העבודה ל- PH.D לפני מספר שנים, אך לפני שנתיים נראה שלא היתה לה היוזמה או העניין להמשיך. המצב הוסבר בתחילה על רקע של דכאון, אך בהמשך נראה שאי יכולתה נבע מקשיים בתפיסת דברים וזכירה ובארגון חשיבה. מצב זה של שכחה, חוסר ארגון במחשבה וקושי בהתעניינות המשיך והחמיר עד כדי חוסר תפקוד בניהול הבית ובפעילות יצירתית כלשהיא. כיום, היא אינה מסוגלת לנהל את ענייניה, ומאוד מוטרדת ממצבה הנפשי, בנוסף לטרדה ממחלת הדמנציה של בעלה. בגלל סיבות אלה הנני ממליץ על מינוי אפוטרופוס לנהל את העניינים הכספיים שלה."

     ד.ביום 6.11.93 אושפזה המנוחה בבית החולים .... למשך 5 ימים, שם הוגדרה כחולת דמנציה מזה מספר חודשים.

     ה.ביום 22.2.94 הגישו האחים בקשה למינוי אפוטרופוס לרכוש - למנוחה, ואילו ביחס לאביהם התבקשה הכרזה כי הוא פסול דין. בתמיכה לבקשה הוגש תצהירו של הנתבע 3, בו הצהיר כי חלה הידרדרות במצב המנוחה, אשר אינה מסוגלת לדאוג לענייניה הכספיים, אינה מבינה ערכו של כסף, ועלולה להוציא כספים רבים מעבר למה שיש לה.

     ו.ביום 10.4.94, כחודש לאחר החתימה על הצוואה, דיווחה עו"ס מטפלת מ".....", הגב' ד', כי המנוחה לקתה בדמנציה, בשלב בינוני וכי זיכרונה לטווח קצר פגוע מאוד.

     ז.הנתבעים הציגו שתי תעודות רופא מטעם דר' ע'., רופא המשפחה של המנוחה, האחת מיום 1.12.94, בה נקבע שהמנוחה סובלת מ: "DEMENTIA SENILE" וכן מ – "DEPRESSION STATE". בשנייה, מיום 5.1.95 בה נקבע שמצבה של המנוחה הידרדר מאז ניתנה חוות דעתו של פרופ' ר' ביום 14.9.93 ולבסוף המליץ דר' ע' על מינוי אפוטרופוס למנוחה.

     ח.ביום 11.1.95 חתמו עו"ס לסדרי דין, צ' ועו"ס נ', על תסקיר אשר הוגש בתיק האפוטרופסות. בתסקיר הומלץ למנות את הנתבע 3, את פ', ואת התובעת לאפוטרופוסים. נקבע כי למנוחה בעיות זיכרון אשר בגינן היא אינה מסוגלת לנהל את ביתה, להשתמש בכסף בצורה אחראית ושהמנוחה: "נתונה לאפשרות של ניצול מצד אנשים זרים". עוד נקבע בתסקיר שהמנוחה סובלת מ"בעיות זיכרון, אינה מתמצאת בזמן. אינה מסוגלת לנהל את ענייניה. זקוקה למינוי אפוטרופוס על גופה ורכושה, גם על פי חוות דעת רפואית".

     1. הנתבעים הכחישו את האמור בצוואה, כאילו המנוחה הודיעה להם על רצונה לצוות את דירתה לתובעת.

     2. בנוסף נטען כי מצבה הקוגניטיבי של המנוחה, נכון למועד עריכת הצוואה, היה כזה שהיא כלל לא יכולה הייתה לכתוב משפט שלם, וודאי לא לקרוא ולהבין מספר משפטים ברצף. נכון למועד האמור המנוחה נהגה לחזור על עצמה בסיפורים אשר לא התרחשו מעולם ולא הייתה לה כל הבנה ממשית על המתרחש סביבה. המנוחה לא תפקדה כלל בביתה, הייתה חסרת הבנה באשר לכספים, ולא הייתה לה הבנה במציאות כפי שהיא. הנתבעים ציינו שעוד לפני שנת 1992 הועסקו מטפלים ששהו במשך היום בבית הוריהם, בשל העדר כשירותם, וכי כבר מראשית שנת 1993 הועסקו מטפלים כאמור למשך היממה כולה, לרבות בלילות, שכן לא ניתן היה לסמוך על תפקוד הוריהם, שלא יכלו לבצע ולו את הפעולה הבסיסית ביותר בתפקודם היומיומי.

     3. התובעת הייתה מעורה היטב בהליכי האפוטרופסות ולמרות שידעה שהבקשה למינוי אפוטרופוס למנוחה הוגשה עוד ביום 22.2.94, היא החתימה את המנוחה ביום 8.3.94 על הצוואה, בעוד הליכי האפוטרופסות תלויים ועומדים.

     4. העלמת דבר קיום הצוואה, במשך למעלה מ– 15 שנה, והסתרתה בזמן אמת מהנתבעים ומאחות המנוחה, מלמדת על ההשפעה הבלתי הוגנת ואופן התחבולה בהם נערכה הצוואה.

     5. התובעת הייתה מעורבת בעריכת הצוואה. החתמת המנוחה על הצוואה נעשתה ביוזמתה, היא בחרה את חברתה, עוה"ד צ', לערוך את הצוואה, והיא זו שקבעה את מועד החתימה ודאגה גם להסיע את האם לתל אביב לשם ההחתמה.

     6. בנוסף נטען כי לפי דברי התובעת, המנוחה רצתה להעניק לה יכולת כלכלית לרכוש דירה, לכאורה משום שיתר אחיה, בניגוד אליה, היו בעלי דירות. אך עובדה זו אינה מתיישבת עם ציווי כל הדירה לתובעת, אשר שוויה כ – 1,200,000-1,500,000 $, בעוד ששווי דירה אחת, רגילה, נמוך בהרבה. הנתבעים ביקשו ללמוד מכך שהמנוחה כלל לא הבינה את תוכן הצוואה.

     7. הנתבעים תמכו בקשתם בתצהירים מאת: הנתבעים 1, 3 ו-4, י', בתו של הנתבע 3, פ' (כולל תצהיר משלים), בעלה של נתבעת 1, ס'., אחות המנוחה, א', שכנתה של המנוחה, וד', אשר שימש כמטפל מחליף במנוחה. הוגש גם תמלול שיחה מיום 4.3.91, בנוכחות התובעת והנתבעים, אשר נועדה לדון בדרכי טיפול בהורים.

        תצהיר ועדות הנתבעת 1

     8. הנתבעת 1 הצהירה כי אמה לא הבינה משמעותם של כספים ולא הייתה לה תפיסה כמותית שכן עיקר עיסוקה היה ברוח. עוד עמדה על כך שבניגוד לאמור בצוואת המנוחה, מעולם לא אמרה לה המנוחה כי ברצונה לצוות את דירתה לתובעת.

     9. כבר מראשית שנות ה-90 לא הייתה המנוחה כשירה קוגניטיבית, ובהכרח גם במועד עריכת הצוואה. לראיה הוצג מכתב שהנתבעת 1 שלחה לרב כ', ביום 11.7.1991 בו ביקשה כי יתפלל על אמה, אשר סובלת מירידה בזיכרון ומדיכאון.

     10. בעדותה הודתה הנתבעת 1 כי נכון למועד עריכת הצוואה הייתה המנוחה מסוגלת, מבחינה פיזית, לכתוב את נוסח הצוואה שנכתבה בכתב יד, אך טענה שמבחינה קוגניטיבית היא הייתה מוגבלת ויכולה הייתה, לכל היותר, לכתוב נוסח שהוכתב והוקרא לה. הנתבעת 1 הכחישה בכל תוקף את תוכנה של הצוואה, וטענה כי אמה המנוחה לא ניסחה את התוכן.

     11. במענה לטענת התובעת, לפיה המנוחה ריחמה עליה ורצתה לצוות לה את רכושה טענה הנתבעת 1 כי המנוחה ריחמה על כל ילדיה אך מעולם, מבחירתה שלה, לא הייתה מצווה את כל רכושה לאחד מהם בלבד, שכן דבר זה מנוגד לאופייה הצדקני ולדרך השוויון שנהגה עם כל ילדיה.

         תצהיר ועדות הנתבע 3

     12. הנתבע 3 הצהיר כי בשנת 1991, או בסמוך לכך, אירע מקרה המלמד על העדר כשירותה הקוגניטיבי של המנוחה. היה זה כאשר הגיע לבית המנוחה וגילה שהמנוחה נעלמה. לאחר מספר שעות הגיעה המנוחה, כשהיא מלווה באישה העובדת ב.... האישה סיפרה כי מצאה את המנוחה משוטטת ב...., ומאחר וידעה כי המנוחה "לא בדיוק מתמצאת", החליטה להשיבה לביתה.

     13. במהלך חודש 10/93 התקשרה המנוחה לרעייתו ואמרה לה כי היא מבקשת להתאבד. אירוע זה התרחש ימים ספורים לאחר שאשתו ילדה את בנם ונראה כי המנוחה כלל לא ידעה למי התקשרה. בחקירתו סיפר כי נדהם כאשר המנוחה סיפרה לרופא המשפחה שלה כי הוא אב ל-4 בנות, בזמן שרק חודש קודם לכן נולד לו בן.

     14. הנתבע 3 העיד בחקירתו כי בניגוד לאביו, אשר היה מושבת באופן פיזי, ומשכך נזקק לאפוטרופוס לגוף ולרכוש, למנוחה הייתה נטייה להציג עצמה כאילו מצבה שפיר, כך שאנשים חשבו שמצבה תקין, בעוד שבפועל הייתה דמנטית במצב מתקדם.

     15. עוד העיד כי דודתו, ס', שיתפה אותו בכך שהיא מבקשת ללכת עם המנוחה לעורך דין לערוך צוואה, אך כי המפגש בוטל לבסוף, משום שהמנוחה שכחה את המועד ולא הגיעה אליו. משכך, עורך דינו אמר לו שהוא כלל אינו משוכנע שהמנוחה מסוגלת לכתוב צוואה, והנתבע 3 זנח את הנושא. הנתבע 3 הודה בחקירתו כי יתכן שהמנוחה דיברה עמו, מספר פעמים, על רצונה לערוך צוואה, אך מעולם לא דברו על תוכן הצוואה שתערוך.

         תצהיר ועדות הנתבע 4

     16. בתצהירו של הנתבע 4 מתוארת הדרדרות חמורה במצבה של המנוחה, החל משנת 1990.

     17. הנתבע 4 העיד כי המנוחה הגיעה למצב בו לא יכולה הייתה לנהל כל פעולה שהיא בבית, היא הדליקה גז ושכחה לכבותו, לא יכולה הייתה להכין ארוחה, או לכבס. לטענתו, החל משנת 1992 חלה הדרדרות משמעותית נוספת. המנוחה החלה חוזרת על דבריה, שוב ושוב ומספרת סיפורים אשר לא היו. בין היתר סיפרה על הכבישים בהם נהגה בבלגיה – כאשר המנוחה לא נהגה מעולם. לטענתו באותה שנה חדלה המנוחה לזהות אנשים ולא ידעה לציין אירועים או נושאים מדויקים בהם עסקה.

     18. הנתבע 4 ציין מקרה נוסף, כאשר הגיע לדירת המנוחה, ומצאה יושבת, יחד עם אביו וזוג אנשים בלתי מוכרים. המנוחה ציינה לפניו בגאווה כי היא ואביו (אשר באותו שלב היה דמנטי לחלוטין) החליטו למכור לזוג האמור את דירתם, בסכום מגוחך אשר לא שיקף, ולו במעט, את שוויה האמיתי של הדירה. סיפור זה לא היה המקרה היחיד בו המנוחה כמעט ונכנסה לסיכון כלכלי גבוה, כאשר גם בעלי אינטרסים ניסו להחתים את זוג הקשישים על מסמכים דומים. משכך, הבינו האחים כולם כי שומה עליהם למנות אפוטרופוס לגופם ולרכושם של הוריהם והם החלו באופן מידי בהגשת הבקשות למינוי אפוטרופוסים.

     19. עוד העיד הנתבע 4 כי אמו שכחה לשמור את השבת ואת צום יום הכיפורים, למרות שהייתה אישה דתית ואדוקה.

     20. הנתבע 4 הביע התרשמותו שהצוואה בכתב יד אכן נכתבה על יד המנוחה, אך גם הוא סבר שהניסוח איננו תואם את אופן כתיבתה. כך לדוגמא לא ציינה המנוחה את התאריך העברי בו נכתב המסמך, למרות שתמיד הקפידה על כך. עוד הוסיף שאופן הניסוח לא תואם את סגנונה של האם והפן הרגשי והמוקצן בו הובעו הדברים עומד בסתירה לאופייה.

         אציין שבמסמכים רבים בכתב ידה של המנוחה, אשר הוגשו על ידי הצדדים כראיה, לרבות פתקים שכתבה לעצמה, הקפידה המנוחה לציין תמיד את התאריך העברי ולעיתים צוין גם התאריך הלועזי. בכל המסמכים שהוצגו לפני, פרט לצוואה, לא ראיתי מסמך המיוחס למנוחה בו הופיע התאריך הלועזי לבדו. ראו לדוגמה מוצגים: ת/1, ת/2, נ/5 ו- נ/6. לעומ"ז במכתבים שכתבה התובעת, מוצגים: נ/1, נ/3, נ/7, ציינה התובעת תאריך לועזי בלבד.

     21. הנתבע 4 העיד גם כי אין לו ספק שלו הייתה אמו מודעת למשמעות החתימה על הצוואה, הייתה מתייעצת עמו תחילה.

         תצהיר י'

     22. י', נכדת המנוחה ובתו של הנתבע 3, הצהירה כי באירוע משנת 1991 שבה המנוחה על דבריה שוב ושוב וסיפרה אותו סיפור במהלך כשעה. לדבריה באותו מועד, כאשר ליוותה את סבתה למדרגות שליד פתח ביתה, לא מצאה המנוחה את ביתה ואותרה רק לאחר זמן רב ליד פתח דירה אחרת ב..... הנתבע 3, אישר בתצהירו את העובדות המתוארות בתצהיר בתו.

          

         תצהיריו ועדותו של פ'

     23. פ' הצהיר כי בחודש מרץ 1992 לקח את המנוחה לבדיקה נוירולוגית, עקב מצבה הקשה. במהלך הבדיקה לא יכלה הייתה המנוחה לנקוב ולו בשם אחד משמות 20 נכדיה. המנוחה גם לא הצליחה לצייר שעון וכאשר הראו לה ציור של שעון לא ידעה לנקוב בשעה שצוירה.

     24. פ' הגיש תצהיר משלים. היה זה לאחר שהועברו לידי הנתבעים מסמכי התיק הרפואי של המנוחה ובהם הופיע פירוט על מצבה הקוגניטיבי של המנוחה בעת עריכת הצוואה. התיעוד הרפואי נמחק מהתצהיר. פ' הצביע על מספר רב של תרשומות שכתבה התובעת, שהיא רופאה במקצועה, לרופא המטפל של המנוחה. בתרשומות אלה ציינה התובעת כי המנוחה לוקה בבעיות זיכרון, דמנציה, וכי היא נוטלת תרופות בשל מחלת האלצהיימר ממנה היא סובלת.

     25. במכתב מיום 14.10.00 למחלקה לביטוח סיעוד מוסד לביטוח לאומי (נ/7), כתבה התובעת כי המנוחה סובלת ממחלת האלצהיימר מזה כ-10 שנים, היא אינה מתמצאת במקום ובזמן ויש לה פגיעה קשה בזיכרון ובשיפוט. היא הלכה לאיבוד מספר פעמים בעבר, גם בסביבת ביתה, עושה פעולות המסכנות את חייה, כגון הפעלת מכשיר גז או חשמל בצורה מסוכנת, הכנסת זרים ללא כל שיפוט וכו'.

     26. אף לו ניתן היה לייחס חלק מהתלונות לתקופה שלאחר חתימת הצוואה (8.3.94), עדיין נותרה הצהרת התובעת למוסד לביטוח לאומי לפיה המנוחה סבלה מאלצהיימר משנת 1990. עובדה זו מתיישבת גם עם דברים שכתבה התובעת לרופאה המחוזית בקופ"ח כללית, באוקטובר 2000, לפיהם: "אמי, גב' ...' סובלת ממחלת אלצהיימר כ-10 שנים" ובהמשך: "משנת 1990 היא סובלת מירידה בזיכרון וביכולת הקוגניטיבית..." (מוצג מומחה 13).

         תצהירה ועדותה של אחות המנוחה, ס'

     27. הגב' ס' (להלן: "ס'") הייתה אחותה הצעירה של המנוחה. האחיות היו היחידות שנותרו ממשפחתן לאחר השואה, ומשכך, לדבריה, היה הקשר ביניהן טוב, הדוק ויומיומי.

     28. ס' הצהירה כי התובעת ביקשה מהמנוחה כל הזמן "שתיתן לה משהו" ואף ביקשה ממנה לשכנע את המנוחה לטובתה.

     29. ס' הבהירה לתובעת כי לאור מצבה הקוגניטיבי של המנוחה יש להיוועץ עם עורך דין טרם עריכת צוואה והיא אכן קבעה מפגש עם עוה"ד מ', מכר המשפחה. בסופו של דבר הפגישה לא התקיימה משום שהמנוחה שכחה את מועדה.

     30. ס' הצהירה כי להערכתה, נכון למועד עריכת הצוואה, לא הייתה המנוחה כשירה לצוות וכי לא היה לה שיקול דעת תקין. המנוחה לא הבינה באותה עת במה מדובר ועל מה היא חותמת. עוד הוסיפה כי התובעת הסתירה ממנה את דבר עריכת הצוואה, אשר נחתמה לבסוף.

     31. ס' הודתה שהמנוחה הייתה מעוניינת לסייע לתובעת לרכוש דירה, אך טענה שבוודאי לא ביקשה לצוות לה דירה, שעלותה גבוהה פי כמה משוויה של דירה ממוצעת. בחקירתה שבה והדגישה כי על רצון המנוחה לרכוש לתובעת דירה שמעה רק מפי התובעת עצמה, ולא מהמנוחה. היינו, התובעת סיפרה לה כי המנוחה מעוניינת לרכוש לה דירה.

     32. ס' העידה שבשנת 1992 התבקשה המנוחה לחתום על מסמך לשם קבלת פיצויים מגרמניה אך לא יכולה הייתה לחתום. בסופו של דבר חתמה התובעת במקומה. (עמ' 26, ש' 7-23).

     33. כאן המקום לציין שבמהלך הדיון התברר שהתובעת שוחחה עם ס' כאשר ידעה שבכוונתה להעיד לטובת הנתבעים והיא אף הקליטה את השיחות שערכה עם דודתה. (עמ' 26, ש' 20, עמוד 29, ש' 3, עמ' 101, ש' 18).

     34. בסיכומיו ביקש ב"כ התובעת להתלות על סתירות ואי דיוקים שעלו בעדות ס'. אציין שכל הניסיונות לבלבל את העדה ולהכניס לפיה הצהרות, כביכול מפי המנוחה, שברצונה להוריש לתובעת את הדירה המשפחתית, נתקלו בהתנגדות מצד העדה ובמהלך כל עדותה ביקשה להבחין בין "דירה" לבין "הדירה" (בה התגוררה המנוחה).

     35. לא ניתן גם להתעלם מהעובדה שהתובעת התקשרה אל ס' ויש להניח שהייתה לכך השפעה על מתן עדותה ומה גם שהמדובר בעדה מבוגרת מאוד ובאופן טבעי יש לעובדות אלה השלכות על דרך מתן העדות ועל תוכן העדות.

     36. עובדה נוספת שיש לקחת בחשבון היא שבתחילת החקירה הנגדית, מסר ב"כ הראשון של התובעת לס', תצלום בו נראות המנוחה והעדה, כשהיו צעירות. העדה התרגשה מאוד מהתצלום, אשר צולם בשנת 1944, ועלו בה זיכרונות. כתוצאה מכן הוסחה דעתה של העדה מספר פעמים במהלך החקירה. (עמ' 16, ש' 18, עמ' 17, ש' 16, עמ' 18, ש' 24 וש' 26).

         תצהירה ועדותה של א'

     37. שכנתה של המנוחה, א' (להלן: "א'"), בעלת חנות .... ב......, הצהירה שהחל משנת 1992 הלכה והתרופפה בריאותה של המנוחה. מאותה עת ואילך נזקקה המנוחה לעזרה בביצוע כל המטלות הביתיות. א' הייתה מעורה במצבם של המנוחה ובעלה.

     38. א' הצהירה כי נכון לתקופה בה נערכה הצוואה נהגה המנוחה להגיע לחנותה, ולרכוש מוצרים באלפי שקלים, להם לא הייתה זקוקה כלל. א' ידעה כי לשיקים שנתנה המנוחה אין כיסוי והיא הגיעה להסדר עם ילדי המנוחה כי ישלמו לה עבור מוצרים או כי הנתבעים 1 ו-3 ישיבו לה את המוצרים, מבלי שתגבה עבורם. א' העידה כי אכן מרבית המוצרים הושבו מבלי שהמנוחה הסירה את עטיפותיהם, ומכאן ניתן ללמוד שלא היה לה צורך בהם.

     39. א' העידה גם שהחל משנת 1992 ואילך, לא הייתה למנוחה כל יכולת להבין את צרכיה או את ערכם ושווים של כספים. א' זכרה היטב את התאריכים הנטענים שכן לאחר שנכנסה לבית המנוחה מטפלת, הפסיקו ביקורי הקניות בחנותה.

         תצהירו של ד'

     40. הוגש תצהיר מטעם ד' (להלן: "ד'"), אשר שימש כמטפל מחליף למנוחה ולבעלה בסופי שבוע, בשנים 1993-1994. לדבריו, בשנים אלה המנוחה לא תפקדה כלל בביתה ובעיות הזיכרון שהיו לה היוו סכנה, שכן יכולה הייתה לפתוח את ברז הגז ולשכוח להדליק את האש וכיו"ב.

     41. עוד ציין כי המנוחה לא התמצאה בזמן ולא יכולה הייתה לנהל דבר.

     42. לדבריו, לא הייתה למנוחה כל הבנה או תפישה כלכלית וניכר היה שזיכרונה פגוע מאוד. לדבריו, נהג להגיע לבית המנוחה פעם בשבועיים וכל פעם היה עליו להציג עצמו מחדש (עמ' 38, ש' 10-22). מהיכרותו את המנוחה במועד הרלבנטי מסקנתו הייתה שלא נראה היה שבאותה עת הייתה המנוחה כשירה לצוות את רכושה.

         טענות נוספות

     43. בחקירת התובעת מיום 1.7.12 העלה ב"כ הנתבעים טענה נוספת לפיה התובעת פנתה עם המנוחה לפרופ' ר', אשר טיפל במנוחה בקביעות בשנים 1992-1994, כאשר הביקור האחרון עמו נערך ביום 7.3.94, יום לפני מועד עריכת הצוואה. הביקור הבא שנערך אצלו התקיים 3 שנים לאחר מכן. פרופ' ר' הוא שערך את חוות הדעת אשר תמכה בבקשה למינוי אפוטרופוס לאם, וב"כ הנתבעים הסיק מכך שהתובעת ניסתה לקבל את אישורו של פרופ' ר' לעריכת הצוואה, כפי שעשתה עם דר' פ', ומכיוון שלא נענתה - נמנעה מלהביא אליו את המנוחה במשך 3 שנים.

     44. ב"כ הנתבעים טען, במהלך חקירת התובעת, כי בסמיכות למועד עריכת הצוואה נפגשה המנוחה 6 פעמים עם הפסיכיאטר דר' פ', במהלך תקופה של 3.5 חודשים, ומדובר בעובדה חשודה.

         דר' פ' העיד שהתובעת נהגה להביא אליו את המנוחה למפגשים שגרתיים בפערי זמן קבועים מראש, פחות או יותר, עם זאת לא הוציא מכלל אפשרות שהתובעת פנתה אליו וביקשה ממנו להקדים פגישות תקופתיות (עמ' 296, ש' 1 ואילך). עוד אישר בעדותו כי התובעת הזכירה לו שפעם הגיעה אליו לביתו (עמ' 282 למטה, עמ' 283 למעלה) ופעם נפגשה עמו מבלי שהמנוחה הצטרפה לאותה פגישה, (עמ' 283, ש' 6-7).

     45. הוגש גם תמלול הקלטה משיחה שנערכה ביום 4.3.1991. בפגישה, אשר נערכה בהשתתפות כל האחים. האחים התייעצו, בינם לבינם, כיצד לטפל בהוריהם. בין היתר עולה מתמלול השיחה מצבה של המנוחה, נכון למועד האמור, ובין היתר מתואר בו כיצד המנוחה חשבה כי נקבע לה מפגש אשר לא נקבע, ואף התובעת הודתה במהלך הפגישה כי לאם בעיות זיכרון. האחים מתארים במפגש כי לאם אין בעיה לזכור דברים אשר התרחשו שנים רבות קודם לכן, אך כי קיימת פגיעה בזיכרון לטווח הקצר.

         טענות התובעת

     46. התובעת טענה כי היה לה קשר מיוחד עם המנוחה, בהיותה בת הזקונים אשר התגוררה עם הוריה בביתם במהלך שנים רבות. לטענתה היא זו אשר דאגה לאם בפן הרפואי, ליוותה אותה לבדיקות וכו', וכי אחיה כמעט ולא היו מעורבים בטיפול הרפואי במנוחה.

     47. לטענת התובעת ציוויה של אמה לתת לה את הדירה מיושב היטב עם נסיבות חייהן. התובעת אובחנה בגיל צעיר כחולת סרטן ועברה ניתוח להוצאת ..... הניתוח הביא אותה לכאב פיזי קשה מנשוא, ומשכך לא הקימה משפחה בעצמה. התובעת מתגוררת בשכירות ועובדת כרופאה שכירה, זאת בניגוד לאחיה אשר הקימו כולם תא משפחתי והם בעלי דירות.

     48. אמה חשה את כאב מחלתה, באופן קשה ביותר ודאגה לה ולעתידה. לטענתה היא והמנוחה היו קרובות זו לזו, המנוחה הכירה את כל פרטי חייה, וחשה צורך לדאוג לעתידה לאחר פטירתה.

     49. במועד עריכת הצוואה הייתה התובעת כבת ...., רווקה וללא ילדים, והאם הבינה שיש לדאוג לה יותר מאשר ליתר אחיה, שכן הללו היו נשואים, נשאו משרות מכובדות והייתה בבעלות כל אחד מהם דירה אחת לפחות.

     50. אחיותיה ידעו היטב על רצונה זה של האם. היא הציגה מכתבו של בעלה של הנתבעת 2, בה הוא ציין כי ידע באופן כללי על רצונה של האם לרכוש לתובעת דירה.

     51. לצורך הוכחת העילה לעריכת הצוואה לטובתה, ולשם המחשת דאגתה של האם המנוחה לה, הציגה התובעת טבלה המפרטת את מצבם השפיר של אחיה, בהשוואה למצבה העגום, נכון למועד עריכת הצוואה.

     52. התובעת טענה כי מעולם לא יזמה שיחה עם המנוחה באשר לצוואה.

         טענה זו לא עמדה במבחן האמת והתובעת עצמה הציגה בשלב מאוחר יותר הקלטה בה הקליטה את המנוחה, כשהן משוחחות על הצוואה. עוד אוסיף שכפי שיובהר בהמשך, התובעת רשמה לעצמה ביומנה, מספר פעמים, שעליה לשוחח עם המנוחה על הצוואה. פעילויות אינטנסיביות נוספות של התובעת בקשר לצוואה נרשמו ביומנה הן לפני המועד המופיע על גבי הצוואה והן לאחר מכן.

     53. עוד טענה התובעת כי נכון למועד עריכת הצוואה, 8.3.94, מצבה של המנוחה היה שפיר בהחלט, למעט מצב רוח ירוד, אשר נבע ממצבו הרפואי של בעלה. התובעת הודתה בעובדה שהמנוחה סבלה מקשיים בזיכרון קצר טווח, אך טענה שמעבר לשכחה זו התמצאה היטב בכל ענייניה ולא הייתה כל מניעה, מבחינת מצבה הקוגניטיבי, לערוך את הצוואה.

         כאן המקום לציין שממכתב שכתבה התובעת עצמה, עולה שכבר משנת 1990, דהיינו כ-4 שנים לפני מועד עריכת הצוואה, סבלה המנוחה מירידה בזיכרון וביכולת הקוגניטיבית. ראו מוצג מומחה 13.

     54. לטענת התובעת, אי התמצאותה של המנוחה בעניינים הטכניים של הבית נבע מהעובדה שהמנוח הוא שטיפל בעניינים אלה ולאחר שחלה נראה היה כי המנוחה אינה מתמצאת בטיפול בבית. טענה נוספת שהעלתה התובעת בעניין זה הייתה שהמנוחה נמנעה מעבודות הבית, במהלך שנות נישואיה ותמיד דאגה לעזרה חיצונית ומשכך אין ללמוד מאי תפקודה בבית על מצבה המנטאלי.

         כבר עתה אציין שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם חוות דעתו של פרופ' ר' מיום 14.9.93 אשר כותרתו "חוסר יכולת לנהל את משק הבית", (מוצג מומחה 5). במסמך זה כתב פרופ' ר' שבעבר הייתה המנוחה פעלתנית בתחום הספרותי והחשיבתי וכי לפני שנתיים איבדה את היוזמה או העניין להמשיך בכתיבת הדוקטורט וזאת בשל קשיים בתפיסת דברים וזכירה ובארגון חשיבה. המצב החמיר עד כדי חוסר תפקוד בניהול הבית ובפעילות יצירתית כלשהיא. בעת כתיבת חוות הדעת לא הייתה המנוחה מסוגלת לנהל את ענייניה.

         יש להניח שלו היה נאמר לפרופ' ר' שהמנוחה לא ניהלה מעולם את משק הבית, ספק אם היה כותב דברים אלה בחוות דעתו. הואיל והתובעת טענה כי היא הייתה זו שטיפלה בענייניה הרפואיים של המנוחה, יש להניח שהפרטים עליהם ביסס פרופ' ר' את חוות דעתו נמסרו לו מפי התובעת.

     55. התובעת הציגה את הראיות הבאות להוכחת טענתה בדבר רצונה של המנוחה לצוות לה את דירתה:

         • מכתב מיום 3.2.1994, שכתב דר' פ', הממוען לעורך דינה של המנוחה, בו כתב כי במפגש עם המנוחה ועם התובעת "העלו היא ובתה את העניין שברצונה של המנוחה לכתוב צוואה לטובת בתה". להנחת דעתו של דר' פ' כושרה של המנוחה במועד האמור לערוך צוואה היה שמור, עם זאת, ובמטרה למנוע את סיכול הצוואה, ביקש מעורך הדין לחוות דעתו באשר לנקיטת אמצעים להבטחת תוקף הצוואה.

         • מכתב מיום 2.11.09 שכתב בעלה של הנתבעת 2, בו ציין ביחס למנוחה, בין היתר: "אני חושב שאנחנו שמענו, אמירה כללית ולא מחייבת, על רצונה שיהיה לך דירה".

         • עוד טענה כי דודתה, ס', התקשרה אליה, לפני עריכת הצוואה, וסיפרה לה כי המנוחה סיפרה לנתבעת 1, מספר פעמים, על רצונה לצוות את הדירה לתובעת, אך הנתבעת 1 התנגדה. בחקירתה הודתה התובעת כי הידיעה על כך שאחותה, הנתבעת 1, ידעה על רצון המנוחה לצוות לה את רכושה ידועה לה רק מתוך דבריה של דודתה. כזכור, בעדותה עמדה הדודה ס' על ההבחנה שיש לעשות בין רצונה של המנוחה שלתובעת תהיה דירה לבין טענת התובעת כאילו המנוחה רצתה לצוות לה לבדה את הדירה בה התגוררה.

     56. התובעת הכחישה את הטענה כאילו יזמה בעצמה את עריכת הצוואה. לטענתה המנוחה ביקשה ממנה להפנות אותה לעורך דין העוסק בעריכת צוואות, והיא הפנתה אותה לעוה"ד צ', מכרתה. התובעת טענה בתצהירה כי למיטב זיכרונה הייתה זו המנוחה שקבעה עם עוה"ד צ' את מועד עריכת הצוואה אך טענה זו נסתרה בחקירת התובעת. כאן המקום להזכיר שגם דר' פ' כתב במכתבו שבמפגש עמו העלו המנוחה והתובעת את הרצון לצוואה.

     57. בתצהירה הצהירה התובעת שהמנוחה הגיעה באוטובוס מירושלים לתל אביב ושם הן נפגשו ופנו ביחד למשרדה של עוה"ד צ'. טענה זו נסתרה במהלך חקירת התובעת.

     58. לאחר מפגש זה התקיים מפגש נוסף בין המנוחה לבין עוה"ד צ'. גם אז הגיעה המנוחה באופן עצמאי לתל אביב. המנוחה פגשה בה ונסעה עמה למשרדה של עוה"ד.

         לא ניתן לקבל גם טענה זו ואני קובע, על סמך הראיות שהובאו לפני, שהמנוחה לא הייתה מסוגלת באותה עת (וגם תקופה ארוכה לפני כן) לצאת ללא ליווי, מביתה ב....., להגיע לתחנה המרכזית בירושלים ולעלות לבדה על אוטובוס לתל אביב.

     59. התובעת טענה כי המנוחה הייתה כשירה באופן כללי ולא נזקקה לכל טיפול, נכון למועד עריכת הצוואה. לדבריה, המטפלים שהיו בבית המנוחים טיפלו באביה בלבד, ורק לאחר מות האב, בשנת 1996, נזקקה האם לעזרה. להוכחת טענה זו הציגה התובעת מכתבים רבים שכתבה המנוחה, מהם ניכרים, לטענתה, יכולת הביטוי וההבנה שלה, וכן יכולת החשיבה התקינה בהם הייתה מצויה. עוד הוסיפה כי רק בשנת 2001 חלה הדרדרות של ממש במצבה המנטאלי של האם, ואז החלה טיפול תרופתי ב"אקסולון" ודבר זה מתיישב עם העובדה שרק בשנת 2000 הוכרה המנוחה כזכאית לגמלה מהמוסד לביטוח לאומי.

         טענה זו אינה עומדת בקנה אחד עם מוצג נ/7, אשר נכתב על ידי התובעת עצמה, ובו ציינה שהמנוחה סבלה ממחלת האלצהיימר עוד משנת 1990.

     60. התובעת ציינה שגם לאחר שנת 2001, ולמרות שהמנוחה כמעט שלא יכולה הייתה לדבר, היא המשיכה לומר מילים בהקשרם הנכון, ונראה כי הבינה היטב את סביבתה.

     61. בהתייחסה לבקשה למינוי אפוטרופוס למנוחה, אשר הוגשה עוד ביום .... – כשבועיים בלבד טרם עריכת הצוואה, ציינה התובעת כי התבקש מינוי לרכוש המנוחה בלבד, וזאת רק משום שהמנוחה לא התמצאה מעולם בהוצאות הבית ובטיפול בחשבונות. עוד הוסיפה שהבקשה למינוי אפוטרופוס למנוחה הוגשה אז רק משום שבאותה עת הוגשה בקשה דומה עבור האב ואלמלא הגשת הבקשה עבור האב, לא הייתה מוגשת הבקשה למינוי אפוטרופוס לאם. בחקירתה אישרה התובעת שהיא רואה כנכונה את ההצהרה בתצהיר התמיכה לבקשה למינוי אפוטרופוס מיום ....... (כחודש לפני חתימת הצוואה) בו הוצהר שהמנוחה לא הייתה מסוגלת לדאוג לענייניה הכספיים. בהמשך הסבירה "כוונתי היא שהיא לא יכולה לנהל את החשבונות, ולדאוג שיהיה לה כסף כדי לספק את כל צרכיה". עמ' 200, שו' 25 ואילך.

     62. בעניין זה אני מעדיף את עדותה של א' בעלת החנות ב......., אשר פורטה קודם לכן. עדות זו מתיישבת גם עם התעודה הרפואית ששימשה בסיס להגשת הבקשה למינוי אפוטרופוס ועם יתר העדויות.

     63. התובעת ציינה שעצם העובדה שהצו למינוי אפוטרופוס ניתן שנה לאחר הגשת הבקשה מעיד כי לא הייתה קיימת דחיפות במתן הצו. עוד הדגישה את העובדה שהמנוחה הוחתמה על ידי הנתבעים על הסכמתה למינוי האפוטרופוסים כראיה לכך כי אליבא דאחיה, היא הייתה כשירה דיה לבחור מי ימונו לה כאפוטרופוסים. אציין שיש להבחין הבחן היטב בין הבנת אדם טיבה של צוואה לבין שאלה פשוטה, מי הוא מעוניין שיטפל בענייניו, כאשר אינו יכול לטפל בענייניו בעצמו.

     64. במענה לטענת ב"כ הנתבעים על הפסקת הביקורים אצל פרופ' ר', השיבה המנוחה כי הדברים לא היו כפי שהוצגו. לטענתה, פרופ' ר' טיפל במנוחה מטעם עמותת "......." לניצולי שואה, ומאחר והמנוחה נזקקה לטיפול קבוע, הופנתה בתחילה לפרופ' ד', ולאחר מכן לדר' פ', אשר הפך להיות הפסיכיאטר הקבוע של המנוחה, בהיותו מטפל ציבורי.

         הצהרת עוה"ד צ' ועדותה 

     65. התובעת הגישה גם תצהיר מטעמה של עוה"ד צ', אשר ערכה את הצוואה.

     66. עוה"ד צ' הצהירה כי המנוחה הייתה צלולה בהחלט במועד עריכת הצוואה. לדבריה המנוחה דיברה באופן הגיוני, רציף וסדור, והיא לא התרשמה, כי יש צורך בקבלת תעודה רפואית טרם עריכת הצוואה.

     67. עוה"ד צ' הכירה את המנוחה שנים טרם עריכת הצוואה, אך לטענתה לא ראתה אותה בסמוך למועד שקדם לבואה למשרדה לשם עריכת הצוואה.

     68. עוה"ד צ' הצהירה כי לאחר מות המנוחה איתרה בתיק שבמשרדה עותק מהצוואה, את מכתבו של דר' פ' וכן את מסמך הצוואה שערכה המנוחה בכתב ידה, אשר שימש מקור לתוכן הצוואה.

     69. לדבריה, במפגש הראשון ביניהן סיפרה לה המנוחה על מחלתה של התובעת ועל כך שעברה ...... עוד ציינה לפניה כי היא חפצה לדאוג לתובעת. עוה"ד צ' אמרה למנוחה כי די בצוואה שכתבה בכתב ידה, אך המנוחה התעקשה כי תערוך צוואה מסודרת.

     70. עוה"ד צ' הצהירה כי מאחר והמנוחה הבהירה את רצונה באופן כה ברור וקוהרנטי בצוואה שכתבה בכתב ידה, החליטה להעתיק את הנוסח לצוואה שהכינה.

     71. במפגש השני חתמה המנוחה על הצוואה. המנוחה הציגה לפני עוה"ד צ' את מכתבו של דר' פ' והסבירה לה כי ביקשה אישור מרופא לעריכת הצוואה. בחקירתה העידה עוה"ד צ' שחרף המלצתו של דר' פ', לא מצאה לנכון לדרוש חוות דעת רפואית, נכון ליום עריכת הצוואה, שכן היא התייחסה להגדרתו של דר' פ' את מצבה הקוגניטיבי של המנוחה כשמור, וכך היא עצמה התרשמה, כך שלשיטתה לא נדרשה כל פעולה נוספת לשם הבטחת הצוואה. במענה לשאלת ב"כ הנתבעים בחקירתה העידה כי לא ידעה שהוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס למנוחה בסמוך למועד חתימת הצוואה.

     72. אציין שהתובעת אישרה בעדותה כי לא מסרה לעו"ד צ' דבר הגשת הבקשה למינוי אפוטרופוס למנוחה, זמן קצר לפני חתימת הצוואה. התובעת נימקה זאת בכך שלא חשבה שיש בזה צורך מכיוון שלטענתה ידעה שהמנוחה מודעת לכל מה שהיא אומרת ורוצה ועושה ולא חשבה שיש לעובדה זו נגיעה לצוואה.

     73. עוה"ד צ' ציינה כי המנוחה נראתה לה בדיוק כפי שהכירה אותה בעבר וכי לא היה כל שוני מנטאלי בין מצבה בעת עריכת הצוואה לבין היכרותה עמה בצעירותה.

         עם כל הכבוד, לא ניתן לקבל עדות זו. אין זה סביר שמאז שעו"ד צ' פגשה במנוחה, מספר שנים קודם לכן, לא חל כל שינוי במצבה של המנוחה. דברים אלה אינם עומדים בקנה אחד אף עם עמדת התובעת, אשר אישרה שהמנוחה סבלה מבעיות זיכרון, סבלה מדיכאון, נזקקה לתרופות ועוד ועוד. דברים אלה גם אינם עומדים בקנה אחד עם התיעוד הרפואי שהוגש כראיה. כך לדוגמה במוצג מומחה 13-4, מיום 9.5.95, כלומר כשנה לאחר חתימת הצוואה, נכתב שהמנוחה סבלה משנת 1975 מכאבי ראש, "מתלוננת על ירידה בזיכרון שהתחילה באופן הדרגתי לפני 7 שנים, שהתבטאה בשכחת תאריכים ושמות של אנשים ומכרים ובשנתיים האחרונות מצבה החמיר במקצת. שוכחת מקום של חפצים, לפעמים שמה דברים במקומות לא מקובלים, לעיתים קרובות חוזרת על אותן השאלות וסיפורים, יש לציין חוסר התמצאות בזמן ובמקום, בולטת שכחה לזמן קצר ...".

     74. בחקירתה עמדה עוה"ד צ' על כך שכל התנהלותה בעריכת הצוואה הייתה מול המנוחה בלבד, עמה קבעה את מועד הפגישה וממנה קיבלה מסמכים רלוונטיים, ועמה ישבה לבד לערוך את הצוואה. עוה"ד צ' לא ידעה אם התובעת הכינה את המנוחה למפגש וציידה אותה במסמכים הנדרשים, אך לא ראתה צורך לשאול בעניין. בנוסף העידה נחרצות כי את הצוואה בכתב יד, אשר שימשה בסיס לצוואה הסופית שנחתמה, קיבלה מהמנוחה עצמה ולא מהתובעת. היא העידה כי לא קיימה כל שיחת התייעצות עם התובעת טרם עריכת הצוואה.

     75. בהתייחס לשאלות ב"כ הנתבעים לפיהן קיימות ביומנה של התובעת תרשומות על מפגש קודם שנערך ביניהן, השיבה כי אין בידה רישום של פגישות מהתקופה האמורה אך כי היא סמוכה ובטוחה כי לא פגשה את התובעת ביחידות קודם למפגש הכנת הצוואה.

         הצהרת ב' ועדותה

     76. התובעת הגישה גם תצהיר מאת חברתה של המנוחה, ב' (להלן: "ב'"). ב' הצהירה כי השפעת מחלתה של התובעת על המנוחה הייתה רבה. לדבריה המנוחה הצהירה בפניה שוב ושוב כי היא מעוניינת לעזור לתובעת.

     77. ב' טענה שהן המנוחה והן בעלה הצהירו לפניה כי הם מעוניינים שביתם ב....., הנכס היחיד שבבעלותם, יעבור לתובעת. לדבריה המנוחה חזרה על האמור פעמים רבות בשנים 1991-1992 והיא התעקשה להוציא לפועל רצונה זה באמצעות עורך דין. עוד הצהירה כי לאחר מעשה סיפרה לה המנוחה על כך. ב' העידה כי בעת עריכת הצוואה מצבה של המנוחה היה רגיל לחלוטין. לדבריה, ההידרדרות במצבה הקוגניטיבי של המנוחה החל רק בשנת 2000-2001.

     78. ב' טענה שהמנוחה ביקשה ממנה להבהיר לילדיה כי רצונה לצוות את רכושה לתובעת. לדבריה, לאחר זמן, וחרף קשר ארוך שנים עם המנוחה ועם משפחתה בכללותה, התנכרו אליה הנתבעים, עד כדי הדרתה מחייהם.

     79. מעדותה של ב' עולה שקיים קשר אישי ב' לבין התובעת. רצונה העז לסייע לתובעת גרם לה להעיד על דברים שהתובעת עצמה לא טענה. כך הטענה שעוד בחייהם נתנו ההורים המנוחים במתנה את הדירה לתובעת (עמ' 229). עוד העידה שהמנוחה לא רצתה לספר לילדים שברצונה להוריש את הדירה לתובעת (עמ' 232, ש' 21), טענה העומדת בסתירה לכך שבצוואה נכתב כאילו המנוחה הודיעה לילדיה על כוונתה להוריש את הדירה לתובעת וכי הם ידעו על כך.

     80. ניכר היה שב' נחשפה לפרטי המשפט ולטענות הצדדים אך בה בשעה לא היה באפשרותה להשיב על שאלות שנשאלה, למרות שלטענתה המנוחה סיפרה לה על הצוואה. שבתי וקראתי את עדותה והשתכנעתי שלא רק שהיא אינה מוסיפה פרטים רלבנטיים, העשויים לסייע בגילוי האמת, אלא שלא יכולה הייתה להבחין בין דברים שלטענתה ידעה מידיעה אישית לבין דברים שנמסרו לה מפי התובעת. פעמים רבות השיבה העדה שאינה זוכרת, אין לה מושג, או שאינה יודעת. תשובות אלה ניתנו גם בעניינים מהותיים. מצד שני ידעה לציין פרטים שיכולה הייתה לדעת רק מפיה של התובעת, למרות שטענה שלא דיברה עמה על כך, טענה שאינה סבירה. לא ניתן גם לקבל את עדות עדה זו כאילו התובעת לא ביקשה ממנה ולא פנתה אליה לבוא ולהעיד בתיק (עמ' 231, ש' 22), אף כי אישרה שבעת כתיבת תצהירה ובעת חתימת תצהירה הייתה התובעת נוכחת לצידה במשרדו של ב"כ הקודם של התובעת (עמ' 213, ש' 15-20). דרך זו של עריכת "סיעור מוחות", בין עדים לאותו אירוע, הינה למעשה תיאום עדויות. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאין להאמין לעדותה של ב'.

         תצהיר ועדות דר' פ'

     81. עוד צירפה התובעת את תצהירו של דר' פ', אשר טיפל במנוחה במועדים הרלוונטיים. בתצהירו התייחס דר' פ' למכתבו מיום 3.2.94 וטען כי נערך לאחר היכרות של מספר חודשים עם המנוחה. לדבריו למנוחה היו הכישורים המנטאליים להבחין בטיבה של הצוואה.

     82. דר' פ' העיד כי חש שמוטב היה לו הוא או פסיכיאטר אחר יצטרפו למעמד עריכת הצוואה לשם מניעת התנגדות לה.

     83. ביום 11.1.16, ובהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי ברמ"ש 19587-11-15, מיום 20.12.15, נחקר דר' פ' על תצהירו. באותה החלטה נקבע שדר' פ' יוכל להעיד רק על האמירות העובדתיות שבתצהירו ולא על עניינים שברפואה, הנתונים לסמכותו של מומחה בית המשפט. משכך נמחקו חלקים מתצהירו.

     84. בחקירתו אישר דר' פ' כי לא התבקש לחוות את דעתו באשר לכשירות המנוחה לצוות את רכושה. עוד שב על העובדה כי לא הטיל ספק בכושרה הקוגניטיבי של המנוחה, נכון למועד עריכת הצוואה.

     85. לצערי לא אוכל לקבל דברים אלה:

         א.הוכח שלפני מועד חתימת הצוואה התקיים לפחות מפגש אחד בין התובעת לבין דר' פ', בו לא הייתה נוכחת המנוחה.

         ב.דר' פ' העיד שיתכן שהתובעת פנתה אליו וביקשה להקדים פגישות תקופתיות, בהן בדק את המנוחה (עמ' 296, ש' 1 ואילך).

         ג.מהתרשומות ביומנה של התובעת עולה שבסמוך למועד חתימת הצוואה (8.3.94) התקיימו בין התובעת והמנוחה לבין דר' פ' מספר פגישות, שלא ניתן ליחסן אך ורק לביקורים שגרתיים וזאת הן בשל פער הזמנים הקטן יחסית בין פגישה לפגישה ומהסיבות שיפורטו להלן:

         1) ביום 20.1.94, בו התקיימה הפגישה עם דר' פ', נחתמה לכאורה הצוואה בכתב יד.

         2) ליד התרשומות מיום 3.2.94 (כחודש לפני מועד חתימת הצוואה בעדים) נכתב: "אמא – דר' פ' – מכתב לצוואה".

         3) התקיימה פגישה נוספת ביום 3.3.94 (5 ימים לפני מועד חתימת הצוואה בעדים).

         4) למרות שביום 3.3.94 התקיימה פגישה עם דר' פ', אשר בדק את המנוחה, קבעה התובעת פגישה עם דר' ר' ביום 7.3.94, יום לפני מועד חתימת הצוואה בעדים.

         5)מעדות עו"ד צ' עולה שבעת חתימת הצוואה היה מונח לפניה מכתבו של דר' פ' מיום 20.1.94.

         ד.העובדה שהתובעת קבעה עם דר' פ' מועדים תכופים לפגישה, העובדה שהתובעת עצמה ציינה ביומנה את מטרת הפגישה "מכתב לצוואה", העובדה שהצוואה בכתב יד נושאת את תאריך הביקור אצל דר' פ', העובדה שהתובעת קבעה פגישה עם דר' ר' יום לפני מועד חתימת הצוואה בעדים, 4 ימים לאחר הפגישה עם דר' פ', והעובדה שמכתבו של דר' פ' הגיע לידיה של עו"ד צ', מובילים כולם למסקנה שתכליתם העיקרית של המפגשים הייתה מתן חוות דעת להוכחת כשירותה של המנוחה לחתום על צוואה. בסופו של דבר חוות דעת שכזאת לא ניתנה, למרות ששני פסיכיאטרים נפגשו עם המנוחה, בסמוך למועד חתימת הצוואה בעדים, עובדה האומרת דרשני.

         עניינים נוספים 

     86. במהלך חקירת העדים העלה ב"כ התובעת דאז, עורך הדין ב', טענות נוספות – לרבות טענה כי המנוחה כתבה בעצמה את נוסח הצוואה וכי עובדה זו מעידה על הבנתה ויכולתה הקוגניטיבית. עוד נטען שהנתבעים החתימו את המנוחה על הבקשה למינוי אפוטרופוס, דבר המעיד על הבנתה. עוד הוצגו תרשומות ופתקים שהמנוחה ערכה, נכון למועד האמור, מהם עולה התמצאותה בזמן ומקום. הנתבע 4 הודה בחקירתו כי נכון לתקופה זו אכן ערכה המנוחה את התרשומות האמורות וציינה בהם מועדים ותיאור אנשים בהם פגשה. לדבריו בחקירתו, המנוחה הייתה פעמים יציבה, פעמים לא, ולמשך רגעים אף "היתה בסדר", וביציבותה יכול וכתבה מכתבים כגון אותה צוואה בכתב.

     87. ביום 14.11.11 הגישה התובעת תמלול הקלטה של שיחה אשר ניהלה עם המנוחה ביום 6.1.98. בשיחה זו ציינה כי ברצונה לתת לתובעת את הדירה ולהסדיר את נושא הרישום. יצוין כי במועד השיחה שכחה המנוחה כי 3 שנים קודם לכן חתמה על צוואה המקנה את הדירה לתובעת. בשיחה זו חזרה המנוחה שוב ושוב על דבריה.

         דיון והכרעה

     88. כאמור, המדובר בצוואה בעדים. לטענת הנתבעים אין לקיים את הצוואה בשל מעורבות התובעת בעריכתה, ניצול מצבה הרפואי החמור של המנוחה, אשר לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה, ובשל השפעתה הבלתי הוגנת של התובעת על המנוחה.

     89. הצוואה נחזית על פניה להיות תקינה צורנית ולפיכך חזקה לכאורה שהיא אכן משקפת את רצון המנוחה. הנטל להוכיח כי אין אלה פני הדברים מוטל על הטוען לכך, הם הנתבעים. ראו ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, הוצאת נבו (1992) כרך א' בעמ' 232.

     90. כבר עתה אציין שלאחר שבחנתי את הראיות הגעתי למסקנה שעלה בידי הנתבעים להוכיח טענותיהם הן באשר למצבה הקוגניטיבי של המנוחה בעת עריכת הצוואה, הן באשר למעורבותה של התובעת בעריכת הצוואה, והן באשר להשפעתה הבלתי הוגנת של התובעת על המנוחה וניצול מצבה הקוגניטיבי האמור.

         טענת מעורבות התובעת בעריכת הצוואה

     91. בסעיף 35 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") נקבע: "הוראות צוואה, פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, הוראות צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה – בטלה".

     92. ביסוד הוראת סעיף 35 לחוק הירושה מונחת חזקה חלוטה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. ע"א 2500/93 יעל שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, נ(3) 338 (4.9.96); ע"א 2098/97 אלברט בוסקילה נ' שמעון בוסקילה ואח', נה(3)837 (30.4.2001).

         בסעיף זה נקבעו שלושה מצבים חלופיים בהם תיפסל הצוואה בגין מעורבות הזוכה בעריכתה, ואלו הם: הוראת הצוואה מזכה את מי שערך אותה; הוראת צוואה מזכה מי שהיה עד לעשייתה; הוראת הצוואה מזכה את מי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה.

     93. בע"א 6496/98 מופק בוטו נ' סאמי בוטו , נד(1) 19 (4.1.2000) נקבע:

         "החוק יוצר הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה. חזקה זו אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם. העובדה שהנהנה על פי הצוואה לא ערך אותה והעובדה שלא היה עד לעשייתה, עשויים להעיד על כך שהוראת הצוואה ניתנה בסופו של יום מרצון חופשי, אולם אם "לקח הוא חלק בעריכתה באופן אחר" אין תוקף להוראה המזכה אותו - אפילו היתה זו הוראת אמת".

     94. על פי הפסיקה, עילת הפסלות על פי סעיף 35 הנ"ל, היא כה חדה וברורה עד כי היא חלה בנסיבות בהן הוכח שהשפעה כאמור לא התקיימה כלל ועיקר, וכי הצוואה צוואת אמת, דינה להתבטל. ראו בהרחבה בעניין זה בפסק דינו של כב' השופט משה דרורי בע"מ (י-ם) 2054/07.

     95. בפסיקה נמצאה אבחנה בפרשנות אשר ניתנה לחלופות השונות בסעיף 35 לחוק הירושה. בעוד שהביטוי "מי שערך את הצוואה" פורש באופן דווקני ומצמצם הרי שהביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה", פורש באופן רחב וחל גם על השלבים שקדמו לתחילת הליך ניסוח המסמך. כך, נקבע, שגם מי שנטל חלק בהכנה ובתכנון של הצוואה יכול וייחשב כמי שנטל חלק באופן אחר בעריכתה. ש' שוחט, פגמים בצוואות, עמ' 354-355.

     96. בתע (ת"א) 47214-07-12 עזבון המנוח ח' ל' ז"ל נ' ש' א', (19.1.2016) נקבע שהביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" הוא גמיש ומתמלא תוכן על פי נסיבות המקרה והמבחן, בסופו של דבר, הוא מבחן השכל הישר.

     97. השאלה האם הזוכה נטל חלק בעריכת הצוואה, תיבחן לפי מידת המעורבות וחומרתה. ככל שהמעורבות והפעילות של הנהנה כבדה יותר, גסה יותר, עמוקה יותר – תיפסל הצוואה. הצטברותם של אירועים וזיקות שכל אחד מהם כשלעצמו אין בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, עשויה ליצור אותה מעורבות בעריכת הצוואה שיש בה כדי לפסלה (ע"א 5869/03 נילי חרמון נ' גולוב, (24.10.04).

         זאת ועוד, לא תוכנה של הצוואה הוא שקובע את קיומה של אי ההגינות שהשפעה, אלא הליכי עריכתה. השפעה אפשרית נלמדת מהשתתפות בהליכי עריכת הצוואה. באין השתתפות, אין להסיק השפעה אפשרית ממה שכתוב בצוואה עצמה, אפילו הוגדל בה חלקו של הנהנה. ע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר, פ"ד מה (1) 498, 502 (6.1.91).

     98. כאן המקום לציין שאין לראות בפעילות "טכנית" של הנהנה עפ"י הצוואה, לבקשת המצווה כשלעצמה כדי להביא לבטלות הצוואה ולסיכול רצונו של המצווה, ראו פסה"ד בע"א 6496/98 הנז'. במקרה דנן לא רק שהתובעת הכחישה, בשלבים מסוימים, אף מעורבות "טכנית", דבר המעורר חשד כשלעצמו, אלא שהוכח שמעורבותה המתמשכת הייתה מסיבית ואינטנסיבית ופגעה בשורשו של חופש הציווי של המנוחה. במקרה הנדון מתקיימים, באופן בוטה, כל המבחנים שפורטו לעיל באשר למעורבות בעריכת צוואה, כפי שעלו מחקירתה של התובעת בעת הדיונים שנערכו לפני. להלן אפנה לסקירתם.

         חקירת התובעת

     99. במהלך חקירת התובעת ביום 16.11.11, הוריתי לתובעת להפקיד בידי את יומנה, בו עיינה במהלך חקירתה ובעזרתו רעננה את זיכרונה. המדובר ביומן שבועי לשנת תשנ"ד – 1993 – 1994. התובעת סירבה וערערה על החלטתי לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את בקשתה.

     100. עיון בתרשומות שכתבה התובעת ביומן שופך אור על מידת מעורבותה בעריכת ובחתימת הצוואה, זאת משום שכתובות בו תכתובות המצביעות על פעילותה של התובעת בכל הקשור לעריכת הצוואה ובכלל זה: התקשרויות או פגישות עם עוה"ד צ', אשר ערכה את הצוואה, פגישות עם פסיכיאטרים לשם קבלת חוות דעת בעניין כשירות המנוחה לצוות. עוד כללו התרשומות התייחסויות ספציפיות לצוואה עצמה, הן לפני והן לאחר מועד עריכת הצוואה. בהיעדר הסבר אחר מאת התובעת עשויות תרשומות אלה ללמד על מעורבות עמוקה של התובעת בעריכת הצוואה.

          110.להלן אביא מספר מהתרשומות האמורות. אציין שחלק מהתרשומת נמחקו על ידי התובעת, הן בעט והן בנוזל למחיקת טעויות ("טיפקס") עכ"כ שלא ניתן לשחזרן בדרכים קונבנציונליות.

          • תרשומת מיום 20.1.94 "ד"ר פ' 17:30"

            יצוין שהצוואה בכתב יד נושאת תאריך זה.

          • תרשומת מיום 3.2.94 (כחודש לפני מועד חתימת הצוואה)

            "17.45 אמא – ד"ר פ' – מכתב לצוואה".

          • תרשומת מיום 7.2.94: "להראות לדודה ס' את הצוואה".

          • תרשומת מיום 24.2.94: "צ'" (הכוונה לעוה"ד צ').

          • תרשומת מיום 28.2.94: "צ'".

          • תרשומת מיום 3.3.94: "17:00 אמא – ד"ר פ'".

          • תרשומת מיום 7.3.94 (יום לפני מועד חתימת הצוואה): "17:30 תור לאמא לר' לבדוק האם לאמא יש..." (כתב לא קריא, יתכן "כושר")".

            כזכור, פרופ' ר' טיפל בעבר במנוחה.

          • תרשומת מיום 8.3.94 (יום עריכת הצוואה): "14:30- צ' צוואה. גוש וחלקה. תאריך של המכתב של אמא 20.1.94".

            המדובר בעו"ד צ', אשר ערכה את הצוואה. יתכן שהמכתב מיום 20.1.94 הוא מכתבו של ד"ר פ' בביקור שנערך במועד זה.

          • ליומן הוצמדה פתקית בכתב ידה של התובעת בנוסח הבא:

            "8/3/1994 פגישה עם צ' בקשר לצוואה

            יום קודם לכן ביקור אצל ר'.

            כנראה אמא באה איתי במכונית".

          • תרשומת מיום 12.3.94, (4 ימים לאחר החתימה על הצוואה) בה כתבה התובעת:

            "שאמא תעתיק את הצוואה".

          • תרשומת מיום 13.3.94 בה רשמה התובעת לעצמה בשנית את כתובת דירת ההורים, ואת מספר הגוש והחלקה.

          • ביום 24.3.94 (כשבועיים לאחר מועד חתימת הצוואה) כתבה התובעת לעצמה את התרשומת הבאה: "לתת לאמא להוסיף את התאריך לצוואה לצלם ולתת לצ'".

          • תרשומת מיום 29.3.94: "לצלם צווא" (הטעות במקור).

          • תרשומת מיום 7.4.94 : ד"ר פ'".

          • תרשומת מיום 21.4.94 : (כתב לא ברור) ..." על אמא לפסיכיאטר".

          • תרשומת מיום 22.4.94 :"פסיכיאטר לאמא".

          • תרשומת מיום 12.5.94: "14:30-15:30 ד"ר פ' – צ' (הנתבעת 1)" (לדף זה הצמידה התובעת פתקית בכתב ידה: "צ' עם אמא אצל ד"ר פ'? 12/5/1994")

            הערה דומה נרשמה באשר לביקור המנוחה אצל ד"ר פ' ביום 26.5.94 בליווי צ'.

          • תרשומת מיום 7.7.94: "17:30 ד"ר פ'".

          • תרשומת מיום שבת, 16.7.94: "... לדבר עם אמא על הצוואה".

          • תרשומת מיום 24.7.94: "אמא – לדבר על הצוואה ועל היכולת שלה לחתום".

          • 6.8.94: "אמא מכתב למקסיקו. לדבר איתה על הצוואה".

            באחת העדויות טענה התובעת, שמאחר ומסומן מינוס ליד התרשומת, פעולה זו לא בוצעה, אך אין לקבל דברים אלה כעובדה משום שכפי שיפורט בהמשך, במקום אחר העידה כי לא ניתן להתייחס לסימנים למחיקות או לצבעים ביומנים כאל מעשה שיטתי וכי במהלך השנים נהגה בדרך שונה.

     101. תכנים דומים עלו גם בעדות התובעת, במהלך החקירה הנגדית.

          כאשר נשאלה התובעת אם נחשפה לתוכן הצוואות, הן זו שבכתב והן הצוואה בעדים, השיבה שאת הצוואה בעדים – המאוחרת יותר, ראתה רק לאחר מות המנוחה. בהתייחסה לצוואה בכתב יד טענה בתחילה כי ראתה את הצוואה לראשונה בעת שהמתינה למנוחה מחוץ למשרדה של עוה"ד צ', בעת הכנת הצוואה בעדים. לדבריה עיינה בצוואה במשך 10-50 דקות בלבד, לא יותר ולא פחות. (עמ' 109 לפרוטוקול מיום 16.11.11, ש' 8-9. עמ' 110 לפרוטוקול, ש' 1-2, 11-12).

     102. בהמשך חקירתה שבה התובעת מטענתה זו והעידה כי ראתה את המנוחה מכינה את צוואת כתב היד בביתה, ביום בו נערכה. יצוין שהטענה כי עיינה בצוואה מחוץ לחדרה של עוה"ד צ' אינה עומדת בקנה אחד עם עדותה של עוה"ד צ' לפיה המנוחה מסרה לה את הצוואה בכתב יד, במהלך הפגישה שנערכה ביניהן בלשכתה.

     103. התובעת העידה שבעת עריכת הצוואה בכתב יד ביקשה מהמנוחה לצוות לה רק את חלקה בבעלות בדירה, היינו, מחצית הדירה ולא את הדירה בשלמות, התובעת נימקה זאת בכך שביקשה שלא להכעיס את אחיה. אציין שעדות זו שוללת את טענת התובעת כי לא הייתה לה מעורבות בעצם עריכת הצוואה, או כי לא שוחחה עם המנוחה על הצוואה ומלמדת אף על מעורבותה בתוכן הצוואה.

     104. התובעת טענה בתוקף כי לא ראתה את הצוואה שנחתמה אצל עורכת הדין צ', עד לאחר מות המנוחה. טענה זו אינה עומדת בקנה אחד עם דברים שנתגלו בתמלול שיחה שערכה עם האם ביום 6.1.98, (צורף לתצהיר התובעת ביום 14.11.11), שם אומרת התובעת למנוחה: "אמא, את כתבת צוואה אצל צ' ש... אז זה היה כשאבא היה בחיים, אבל הוא היה חולה, ואז את כתבת שמה שחצי... חצי... החצי ששייך לך את רושמת אותו לי".

     105. התובעת השיבה בחיוב לשאלה האם ביקרה אצל דר' פ', ביום בו ערכה המנוחה את הצוואה בכתב יד.

     106. התובעת לא חלקה על העובדה כי ליוותה את המנוחה לבדיקה אצל דר' פ', וכי היא דאגה להבאתה למרפאתו, וכן ליוותה את המנוחה לשני המפגשים עם עוה"ד צ'. כפי שכבר קבעתי מטרתם העיקרית של המפגשים עם דר' פ', בסמוך למועד חתימת הצוואה הייתה ניסיון לאשש את טענת התובעת שהמנוחה כשירה לערוך צוואה.

     107. עדותה של התובעת הייתה רצופה סתירות מהותיות. התובעת לא השיבה בוודאות האם התקיימו שני מפגשים עם עוה"ד צ' או שמא רק אחד. התובעת גם נמנעה מלהשיב בבירור לשאלה האם היא הסיעה את המנוחה למשרדה של עוה"ד צ', או שהמנוחה הגיעה באופן עצמאי באוטובוס, וכך, לאחר שהצהירה בוודאות, לאורך ההליך כולו, כי האם הגיעה לבדה וביוזמתה לתל אביב באוטובוס, הודתה בחקירתה כי היא הביאה את המנוחה למשרדה של עוה"ד צ'.

          להלן ציטוט מדבריה (עמ' 119 לפרוטוקול מיום 16.11.11):

          "ש. האם נכון שאמך נסעה לבד באוטובוס לירושלים. האם זה נכון שכתבת זאת בתצהיר.

          ת. בדרך כלל היא נסעה. בחלק מהפעמים הבאתי אותה במכונית ויכול להיות שגם במקרה זה.

          ש. יכול להיות שלפגישה הראשונה הבאת אותה במכונית.

          ת. הבאתי אותה אבל לא שמתי לה אקדח על הרקה".

          וכן-

          "ש. את המשפט שכתבת "אני פגשתי בה גם בתחנת האוטובוס". זה גם לא נכון.

          ת. אין לי זיכרון לרצף של זה באותו יום בדיוק. יש לי זיכרון חזותי מאותו זמן שישבתי בחוץ.

          ש. האם הדבר הזה הוא בזיכרונך החזותי.

          ת. זה לא בזיכרוני החזותי. אני כתבתי זאת בתצהיר בגלל שזה מה שהיה בדרך כלל.

          ש. בדרך כלל נפגשת עם אמך בתל אביב היא היתה באה באוטובוסים והיית מחכה לה.

          ת. כן.

          ש. את הבאת אותה מירושלים.

          ת. אני לא יכולה לזכור. אני אומרת מה שבדרך כלל.

          ש. יכול להיות שהבאת אותה לביקור הראשון אצל צ' מירושלים מ....

          ת. יכול להיות שבאנו יחד כי היא ביקשה ממני". (שם בעמ' 120, למטה).

          ובהמשך

          ש. יכול להיות שלשתי הפגישות הבאת את אמא בנסיעה מירושלים.

          ת. יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. (עמ' 128, ש' 19-20).

     108. כאשר נשאלה בעניין זה בחקירתה מיום 7.3.13 טענה שאינה זוכרת בדיוק ויכולה לנחש אך מיד הוסיפה שמהעובדה שיום לפני כן הייתה עמה אצל פרופ' ר' עולה שישנה אצלה ואז למחרת היא באה עמה לתל אביב. (עמ' 194 למטה).

           

     109. התובעת ניסתה להמעיט ממעורבותה בתהליך עריכת הצוואה. היא ביקשה לטעון שהמנוחה היא שיזמה את ההליך והניעה אותו, והגיעה אליו ביוזמתה, בעוד התובעת המתינה לה מחוץ לחדרה של עורכת הדין. ואולם, עיון ביומנה של התובעת, אשר בו תיעדה את כלל הפעולות שעשתה, מביא לקריסה מוחלטת של תזה זו.

     110. כך באשר לעצם קביעת המפגש. כזכור, ביומנה של התובעת מופיעה תרשומת מיום עריכת הצוואה, 8.3.94, בה נכתבה שעת הפגישה עם עוה"ד צ', גוש וחלקה ותזכורת להביא את המכתב מיום 20.1.94 (ונראה שהמדובר במכתב שכתב דר' פ').

     111. מתרשומת זו ניתן ללמוד על מידת מעורבותה של התובעת בעריכת הצוואה: התובעת היא זו הדואגת לספק את מספרי הגוש והחלקה, והיא יודעת היטב את תאריך הצוואה בכתב, זו שטענתה בתחילה כי כמעט ולא עיינה בה ולא ידעה את תוכנה עד למועד עריכת הצוואה בעדים. הוכח גם שהתובעת הייתה מעורבת בעריכת הצוואה בכתב יד, אשר שימשה כטיוטה לצורך עריכת הצוואה שפס"ד זה עוסק בה.

          בהערת אגב אציין שלמרות שהתובעת שבה וציינה ביומנה את הצורך במסירת מספרי הגוש והחלקה של הדירה לעוה"ד צ', מסיבה לא ברורה, לא הופיעו מספרי הגוש והחלקה של הדירה ב-5 העתקי הצוואה אשר צורפו לבקשה לקיום הצוואה. באת כוחה הקודמת של התובעת עמדה על עובדה זו (פרוטוקול מיום 1.7.12 , עמ' 148, ש' 15). אך לא ניתן כל הסבר למחדל.

          119.גם בחקירתה הודתה התובעת כי היא הייתה זו שקבעה את מפגש הכנת הצוואה:

          "ש. מי התקשר לתאם עם צ'.

          ת. אני ניסיתי להיזכר במהלך השנתיים האחרונות איך זה בדיוק היה ומה שהעליתי בזיכרוני שאני חייגתי ואמי דיברה מירושלים. אני לא זוכרת בוודאות. זה קרה לפני המון זמן".

          120.לאחר מכן הודתה התובעת כי היא הייתה זו שקבעה את כל המפגשים עם עוה"ד צ', ולדבריה: "המועד של כל הפגישות נקבעו איתי. אני קבעתי את כל המועדים".

          121.גרסה אחרונה זו עומדת בסתירה לעדות עוה"ד צ' לפיה המנוחה התקשרה אליה והציגה את עצמה ואמרה שהיא מתקשרת בעניין עריכת צוואה. (עמ' 141, ש' 24).

     112. בחקירתה נשאלה התובעת אם, במעמד עריכת הצוואה, העבירה מסמכים נוספים לעוה"ד, מעבר לצוואה בכתב יד ותשובתה הייתה:

          "ש. יש עוד מסמך שמסרתם לצ' באותו מעמד.

          ת. יכול להיות שמסרנו לה גוש וחלקה. מצאתי זאת בבית.

          ש. לכן ציינת ביומן גוש וחלקה.

          ת. אני יכולה להראות את הפתק שכתוב לי גוש וחלקה ואני מציגה זאת לבית המשפט."

     113. התובעת הודתה אם כן שהיא הייתה זו שהעבירה לעוה"ד צ' את פרטי הגוש והחלקה של הבית, לשם הכנת הצוואה. התובעת גם לא חלקה על העובדה שהיא דאגה להעביר לעוה"ד צ' גם את מספרי תעודות הזהות של אחיה, לשם עריכת הצוואה (עמ' 127-128). לו היה מדובר במעורבות זו בלבד לא הייתי רואה בכך פסול, שכן, בנסיבות מסוימות, ניתן לראות בכך סיוע "טכני" למצווה, אך במקרה דנן מעורבות התובעת גלשה אל מעבר לסיוע טכני, הוכחה מעורבותה אינטנסיבית, חמורה ובוטה וטושטש הגבול בין עשיית הצוואה על ידי המנוחה לבין עשייתה על ידי התובעת, הנהנית העיקרית מקיום הצוואה.

     114. באופן כללי התחמקה התובעת מלהשיב לשאלה האם התערבה בניסוח הצוואה עצמה, ודווקא עדותה המתחמקת וסירובה העיקש להשיב בוודאות לשאלות מעידים על רמת המעורבות. לשם הקיצור אמנע מלצטט את קטעי הפרוטוקול הרלבנטיים בהם מתועדות ניסיונות התחמקות וסתירות בעדותה ששל התובעת בעניינים מהותיים. כאשר נשאלה אם לפני חתימת הצוואה בכתב יד התייעצה עם עוה"ד צ' באשר לנוסח הצוואה, ניתן היה להבין שאינה חולקת על כך שהתייעצה בשאלה אם אמה יכולה הייתה לערוך צוואה כאשר אביה עדיין בחיים, אח"כ חזרה בה וטענה, אם כי לא בפסקנות, שאינה זוכרת אם היה אירוע כזה ואינה זוכרת אם הייתה שם. אך אח"כ העידה:

          "השאלה שהתייעצתי איתה לגביה זה רק האם אישה שבעלה אינו יכול לרשום צוואה והוא בחיים האם היא יכולה לכתוב צוואה ולהוריש את כל הדירה או אם בכלל היא יכולה לרשום צוואה. הדירה שייכת לשניהם".

     115. בהמשך לא שללה את האפשרות שדיברה על עניין זה עם חברתה, עוה"ד א' ואישרה ששמה של עוה"ד א' מופיע ביומנה.

           

     116. עו"ד צ' הכחישה בעדותה כי אי פעם בחיי המנוחה דיברה עם התובעת, על דבר שקשור לצוואה בכתב יד או לצוואה בכלל (עמ' 150, ש' 1-3). עדות זו אינה עומדת בקנה אחד עם עדותה של התובעת כי נועצה בעו"ד צ' בעניין צוואה, ואף אינה עומדת בקנה אחד עם העובדה שהתובעת לא הוציאה מכלל אפשרות שהייתה במשרדה של עו"ד צ' בפגישה בה המנוחה לא הייתה נוכחת.

          ש. חוץ מהמקרים שהיית עם אמך אצל צ' האם היית אצל צ' בלי אמא.

          ת. לא זוכרת.

          ש. יכול להיות שהיית אצלה בעת חתימת הצוואה לבד.

          ת. לא זוכרת. (עמ' 124, ש' 18-21).

     117. לאחר מכן, ובאופן תמוה ובלתי מובן, התברר כי היו מספר עותקים לצוואה בכתב היד (כפי שיפורט עוד להלן). התובעת ידעה להגיד, לאחר מספר הכחשות והתחמקויות, כי היו שני עותקים לפחות וכי הם לא היו בידה. עוד ציינה שבעותק אחד נכתב תאריך ובשני לא.

     118. ניתן להבין שהעותק ללא תאריך הוא שהופקד בידיה של עוה"ד צ', זאת בהסתמך על תרשומת ביומן מיום 24.3.94, בה כתבה התובעת תזכורת לעצמה לבקש מהמנוחה להוסיף תאריך לצוואה, לצלם ולתת לעוה"ד צ'.

          התובעת לא נתנה הסבר הגיוני לתרשומת זו.

          לא ניתן להמעיט מחומרת הותרת העתק צוואה חתומה ללא תאריך, כדי שניתן יהיה בבוא העת להוסיף תאריך, בהתאם לנוחות הנהנה עפ"י הצוואה.

     119. התובעת מסרה בחקירתה מספר גרסאות סותרות בעניין טיוטות הצוואה כדוגמה לתשובותיה המתחמקות, בעניין זה, אצטט מעט מדבריה. כך אמרה התובעת תחילה: "הטיוטה לפחות, זה אמא שלי רצתה", אך כשנשאלה באופן סופי האם הייתה טיוטה לצוואה הכתובה בכתב יד השיבה: "לא זוכרת".

     120. כאשר נשאלה האם היא או עוה"ד צ' ערכו את הטיוטה השיבה בוודאות: "לא אני ולא היא", אך כשנשאלה האם הייתה זו עוה"ד א' השיבה: "לא יודעת".

          מכאן שאין להוציא מכלל אפשרות שעוה"ד א', חברתה של התובעת, הכינה עבור התובעת טיוטת צוואה שכזאת, או למצער, סייעה לתובעת לנסח צוואה זו.

     121. בדיון מיום 16.11.11 הודתה התובעת כי ראתה את אמה יושבת ומעתיקה את הצוואה מטיוטה לנקי. כאשר נשאלה אם ראתה מה נכתב בצוואה השיבה: "אני משערת אבל אני לא הכתבתי לה" (עמ' 115, ש' 10). גם בדיון מיום 1.7.12, הודתה התובעת שהייתה טיוטה, אך טענה כי השאירה אותה אצל המנוחה. ולאחר מכן, במענה לשאלת ב"כ הנתבעים, לא הסכימה להשיב במפורש האם אותה טיוטה הייתה בכתב ידה של המנוחה, או נכתבה ע"י אחר. אח"כ טענה כי לא הייתה טיוטה אחת כי אם שתיים, וכדבריה: "ראיתי שני מסמכים בזמן אמת". ובנוסף – "ראיתי שני מסמכים שכתובים בכתב יד, אחד היה עליו תאריך".

     122. אציין כי אינני מאמין לתובעת כי לא ידעה אם הטיוטה הייתה בכתב ידה של המנוחה או בכתב ידו של אדם אחר ויש מקום לסבור שהטיוטה לא נוסחה על ידי המנוחה אלא שהתובעת הביאה לה אותה לאחר שנועצה בעו"ד, יתכן עוה"ד א' או עו"ד אחר, כיצד מנסחים צוואה בכתב יד.

     123. עדויות אלה מלמדות אף הן על המעורבות של התובעת בעריכת הצוואה, כאשר בפועל ממש היא שולטת בעותקי הצוואה, ומורה לאמה להוסיף את התאריך, חרף טענתה הראשונית כי לא החזיקה בהם.

     124. הוכחה אם כן התערבותה הגסה של התובעת בעריכת הצוואה. כפי שיפורט להלן, מצבה הקוגניטיבי של המנוחה היה בלתי יציב בעליל בעת עריכת הצוואה. התובעת ידעה זאת היטב שכן, בהיותה רופאה, היא זו שטיפלה במנוחה בפן הרפואי ודאגה ללכת עמה לטיפולים במרפאת זיכרון. בנוסף נמסרה לתובעת המלצתו של דר' פ', מיום 3.2.94, לנקוט בהליכים נוספים לשם הבטחת הצוואה. התובעת יזמה מפגש עם עוה"ד צ', חברתה, הביאה את המנוחה, למשרדה בת"א, הכינה מראש את הפרטים המהותיים לצוואה, כגון מספרי זהות ופרטי הנכס, וככל שניתן להתרשם, המנוחה לא הייתה מעורבת בעצמה בשום שלב שהוא בעריכת הצוואה. אציין בהערת שוליים כי העובדה שחרף ביקור אצל פרופ' ר', יום לפני עריכת הצוואה, ומפגש נוסף עם דר' פ' ביום עריכת הצוואה (כך עפ"י עדות התובעת עצמה), לא ניתנה חוות דעת רפואית באשר למצבה של המנוחה ביום עריכת הצוואה, או לפניה, וניתן לקבוע שהיה זה משום שהתובעת לא הצליחה להשיג חוות דעת שכזו, למרות שהתרשומות ביומנה מעידות על פעילות ענפה בעניין זה בסמוך למועד כתיבת הצוואה ולאחר מכן.

     125. עניין נוסף שיש לציין בהקשר זה הינו התשלום לעוה"ד צ' בגין עריכת הצוואה.

     126. בסמוך למועד עריכת הצוואה היו המנוחה ובעלה נטולי כל נכסים, וילדיהם זנו אותם ונשאו בכל הוצאותיהם. האחים ערכו תרשומת של כל הכספים שנתנו להורים, אותם ציפו לקבל מעיזבונם, לאחר אחרית ימיהם. התרשומות היו מדויקות וברורות, ובפסה"ד שניתן בעניין זה, בתמ"ש 24074-09-12 , נעתרתי לתובענת האחים לגבייתם מעיזבון המנוחים. יצוין שהיו אלה הנתבעת 1 והנתבע 3 אשר נשאו במרבית הוצאות ההורים, ולא התובעת.

     127. נכון למועד זה, בהתאם לעדויות מהימנות שהוצגו בפני, כמעט ולא יכלו ההורים למשוך כסף מהבנק, או להפקיד שיקים, שכן לא היה כיסוי מספיק בחשבון. מעבר לכך, את כל ההתנהלות הכלכלית ניהלו האחים בלבד.

     128. רבה התמיהה אם כן, כיצד יכולה הייתה המנוחה לשלם עבור הכנת הצוואה. בחקירתה העידה עוה"ד צ' כי אין בידה תיעוד של אופן תשלום שכר טרחתה, אך העידה שהיא בטוחה שהמנוחה היא ששילמה לה בעצמה את שכר טרחתה, בעת המפגש ביניהן.

     129. בהערת אגב אציין שמצופה מעו"ד שעורך צוואה כי ישמור בתיקו של הלקוח הן את התרשומות שערך והעתקים ממסמכים שקיבל מאת הלקוח, לצורך הכנת הצוואה, כשם שישמור טיוטות וחשבוניות להוכחת התשלום. לעניינים אלה עשויות להיות השלכות אף ביחס להוכחת מועד חתימת הצוואה.

     130. כיצד שילמה המנוחה עבור הכנת הצוואה? זאת לא ניתן לדעת, כשם שלא ניתן לדעת אם בכלל שילמה. ניתן להניח שאם אמנם שולם הסכום ע"י המנוחה הרי שהתובעת היא שציידה את אמה בסכום, במזומן או בשיק, וזאת חרף הכחשת התובעת, שכן אין דרך אחרת והגיונית בה יכולה הייתה המנוחה לבצע את התשלום.

     131. ניתן לסכם ולקבוע שהתנהלותה ועדותה של התובעת לא עוררו אמון. המדובר בבעיית מהימנות קיצונית שבית המשפט נתקל בה רק לעיתים נדירות. לשם הקיצור היה מקום להביא דוגמאות בודדות בלבד שכן תקצר היריעה מלפרט את הסתירות בין המוצהר בתצהיר לבין עדות התובעת בבית המשפט ואת הסתירות שנתגלו בדבריה בכל אחת מההזדמנויות בהן נחקרה בביהמ"ש.

     132. התובעת לא העידה באופן ספונטני. היא הוכנה היטב לכל חקירה וחקירה, קראה בעיון רב את הפרוטוקולים של חקירות קודמות בהן נחקרה. ראו עמ' 185, ש' 24, עמ' 192 ש' 5, ערכה טבלאות, פתקיות ורשימות. בעניין זה ראוי לקרוא את החלטתי בדיון מיום 7.3.13, עמ' 192 ש' 9 ואילך. תשובותיה של התובעת היו מתוכננות מראש והתובעת הייתה מודעת לסתירות בעדויותיה, אך הדבר לא הועיל ונוצרו גרסאות חדשות. יש מקום להתייחס לגישתה של התובעת בכל הנוגע לחובה להעיד את האמת ולניסיונותיה להסביר את גרסאותיה הסותרות או את הימנעותה להשיב לשאלות:

          א."קראתי את הפרוטוקול של הדיון ההוא, ששאלת אותי אז. כל דבר אחר שאני אומר עכשיו אז הוא לא יהיה אותו דבר. אני רוצה למנוע התקפה מהנושא הזה של איך אמרתי אז ועכשיו אני אומרת אחרת. עכשיו זה השערות שעלו במוחי ..." (עמ' 185, ש' 24 ואילך).

          ב."אמרתי שתמיד היו שתי אפשרויות, אני לא יכולה להתחייב. באותו רגע הוצאת את זה ממני. במקומות אחרים עניתי משהו אחר. אם רוצים לדעת אפשר לדעת, אם רוצים ללחוץ עלי אז יצא מה שאתה רוצה." (עמ' 195, ש' 12).

     133. במהלך הדיון מיום 17.11.11 ניתנה ההחלטה הבאה: "לפני מספר ימים הגישה עו"ד ד', בשם מרשתה, בקשה לדחיית מועד הדיון שהיה קבוע לאתמול, בטענה שהיא קיבלה את המינוי רק בזמן האחרון, אחד ממועדי הדיון אינו נוח לה וברצונה להגיש בקשה להמצאת ראיות נוספות. הבקשה נדחתה ובמועד שנקבע לדיון התייצבה באת כוחה וטענה שאין באפשרות מרשתה להגיע לדיון בשל סיבה רפואית נפשית. בסופו של דבר הוריתי לתובעת להתייצב ולאחר מספר דקות היא הופיעה באולם. התובעת הגיעה באיחור אך התקיים דיון לגופו של ענין, היא נחקרה, לא ביקשה לשבת ולא היה כל סממן לבעיה רפואית".

     134. התובעת טענה שכאשר הרישום ביומנה מחוק - אות הוא שהפעולה שאמורה הייתה להתבצע לא התקיימה. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם עדותה בעמ' 182, ש' 10-23, שם טענה שאין משמעות מסוימת אחת לסימון בצבע מסוים ביומן שלה ובהמשך, במילותיה היא: "היומן שלי זה לא אורים ותומים, יש דברים שאני כותבת ולא עושה, יש דברים שאני לא כותבת ועושה. לא כל המעשים והמחשבות שלי עוברות דרך היומן".

          בהמשך, נשאלה ע"י ביהמ"ש:

          ש. לפי התשובות שלך, היומן הזה אין לו משמעות לגבי אירועים שהיו או לא היו.

          ת.אני חושבת שאי אפשר לעשות הכללה. יש לשער שחלק מהאירועים הכתובים וסומנו וי עשיתי אותם.

     135. כאמור, גם במענה לשאלה האם עוה"ד צ' היא שהכתיבה לתובעת את נוסח הצוואה והיא הורתה למנוחה לכתוב זאת בכתב ידה, השיבה התובעת "לא יודעת". וכשנשאלה האם היא נתנה למנוחה את נוסח הצוואה בכתב יד השיבה שאינה זוכרת (עמ' 125 לפרוטוקול מיום 16.11.11). אין צורך לומר שחזקה על התובעת שהייתה זוכרת עובדות אלה ואני מסיק שתשובתה המתחמקת נועדה להימנע ממתן עדות שקר.

     136. ב"כ הנתבעים הצביע לפני התובעת על תרשומת נוספת ביומנה הנושאת את הכיתוב "עורכת הדין א'". גם כאן לא השיבה התובעת בפסקנות האם התייעצה עם עוה"ד א' ביחס לצוואה, והשיבה "אולי".

     137. התובעת העידה כי ביום 20.1.94 ראתה את המנוחה מעתיקה את נוסח הצוואה מטיוטה. כששאלתי אותה מדוע, אם כן, מופיע ביומן, ביום 12.3.94 הרישום "שאמא תעתיק את הצוואה", שהרי היא העתיקה אותה עוד ביום 20.1.94, עצרה באת כוחה את החקירה והחלה לדבר על נושא אחר, וכאשר שבה ונשאלה התובעת בעניין, חמקה ממתן מענה קונקרטי לשאלה. בדיון מיום 1.7.12 העידה התובעת כי אינה זוכרת את עניין העתקת הצוואה אך ציינה "יכול להיות שהיתה לה טיוטה ורציתי שהיא תעתיק אותה מחדש ..." (עמ' 148, ש' 2).

     138. כך גם באשר לתכתובת ביומן מיום 12.3.94 בה נכתב "שאמא תעתיק את הצוואה" התבקשה התובעת לספק הסבר למילים, ושוב, טענה שאינה זוכרת במה מדובר. כך גם באשר לתרשומת החמורה מיום 24.3.94 בה נכתב "לתת לאמא להוסיף את התאריך לצוואה. לצלם ולתת לצ'" לא סיפקה התובעת כל הסבר והשיבה כי אינה זוכרת. יצוין כי אי מתן מענה לשאלה זו מעורר את השאלה, מדוע רשמה התובעת לעצמה להוסיף תאריך לצוואה, כאשר הצוואה נחתמה יותר משבועיים קודם לכן ונשמרה במשרדה של עוה"ד צ'. גם שאלה זו לא בחרה התובעת להפריך, וכל שהשיבה היה שאינה זוכרת.

     139. במענה לשאלה מדוע התובעת רשמה לעצמה להביא עותק של הצוואה לעוה"ד צ', לאחר שכבר היה העתק בידה, השיבה התובעת: "כמו שאמרתי קודם, לא ידעתי אם לצ', או שאמא לא זכרה אם יש לצ' את כתב היד. לכן חשבתי, או חשבנו, או היא חשבה, או אני חשבתי, שכד(א)י שלצ' יהיה את כתב היד". (סימני הפיסוק אינם במקור – ש"א). כפי שניתן לראות נתנה התובעת במענה לשאלה פשוטה זו 4 אפשרויות שונות שאינן מתיישבות זו עם זו – כאילו ציפתה שהחוקר יבחר את התשובה.

          כשרותה של המנוחה לצוות- חוות דעת המומחה:

     140. די היה בקביעה שהתובעת הייתה מעורבת בעריכת הצוואה כדי לפסלה ואולם במקרה דנן מתוספות לעילות לפסילת הצוואה גם העילה של היעדר כשירות. כבר עתה אציין שהוכח לפני שהמנוחה לא הייתה כשירה לצוות את רכושה, במועד המופיע על גבי הצוואה.

     141. כידוע, כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו, וכל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק-דין של בית-משפט, סעיפים 1 ו- 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962. מכאן שכל אדם כשר לעשות צוואה, אלא אם כשרות זו נשללה ממנו כדין.

     142. בסעיף 26 לחוק הירושה, שכותרתו "כשרות לצוות", נקבע: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".

     143. בפסיקה נדונה השאלה מה פירוש המונח "להבחין בטיבה של צוואה". הכללים סוכמו על פי שלושה מרכיבים עיקריים: מודעות המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו, מודעותו באשר לתוצאות עריכת הצוואה על יורשיו. ראו: ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל, לה(3) 101 (29.4.81). ע"א 15/85 מזרחי נ' רז ואח', מא(4) 454 (1987).

     144. עוד נקבע בפסיקה שעל המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו, כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש חולניים, תעתועי דמיון ומחשבות שווא. ראו: ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק, מח(3) 705 (1994); ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' רינה מרום, מט(1) 318 (1995); דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, נב(2) 813 (1998).

     145. עקב המחלוקות שהתגלעו בין הצדדים בשאלת כשירות המנוחה לצוות במועד חתימת הצוואה, הוריתי על מינוי דר' ו' כמומחה מטעם בית המשפט לבחינת כושרה של המנוחה לצוות.

     146. דר' ו' הוא מומחה בנוירולוגיה, התמחה בנוירולוגיה התנהגותית, לשעבר מנהל המחלקה הנוירופסיכוגריאטרית והיחידה הנוירוהתנהגותית בביה"ח ......, מנהל המרפאה הנוירולוגית והיחידה לנוירולוגיה התנהגותית ב........, מחוז .........., חבר המועצה המדעית, עמותת מחלת אלצהיימר ומחלות דומות ובעל ניסיון רב בהגשת חוות דעת לבתי המשפט.

     147. יוזכר שגם מינוי זה שימש כר נרחב למחלוקת בין הצדדים והגיע אף לפתחו של ביהמ"ש המחוזי, אשר דחה את בקשת רשות הערעור שהגישה התובעת אף בעניין זה. ביום 17.4.14 נחתמה חוות דעתו של דר' ו' (להלן: "חוות הדעת").

     148. בחוות דעתו פירט המומחה את התיעוד הרפואי של המנוחה. יצוין, כי לפני המומחה היו מונחים העתקי התיקים הרפואיים של המנוחה, תכתובות שונות, דוחות CT, וחוות דעת מומחים רפואיים שונים, חלק הארי שבהם, מתיעוד התובעת עצמה. המומחה סקר את ההיסטוריה הרפואית של המנוחה, לאורך תקופה של למעלה מ-10 שנים. חוות דעתו המקיפה מדברת בעד עצמה.

     149. בין היתר הסתמך המומחה על מכתב לפרופסור ד' מיום 3.2.92, בו צוין שהמנוחה "פיתחה קשיי זיכרון לפני כ- 5 שנים באותו זמן שבעלה נפגע עם דמנציה ודיספזיה". מכתב רפואי מחודש ספטמבר 2000 בו צוין כי "הנ"ל סובל ממחלת אלצהיימר מזה למעלה מ-5 שנים [...] ועתה יש הידרדרות קשה עם קושי בשמות, אי התמצאות, ודלות בהתעניינות", וכן מכתב למשרד הפנים מיום 18.12.02, בו צוין כי ..."אלה היו סימנים של מחלת אלצהיימר שהתפתחה והלכה עם הידרדרות פרוגרסיבית עד היום". וכן כי: "כבר ב-1993 נזקקה למינוי אפוטרופוס בגלל אי יכולתה לטפל בענייניה הכספים" (ראו בהרחבה עמ' 8 - 11 לחוות הדעת).

     150. סוף דבר, קבע דר' ו' כי לפי דעתו לא הייתה המנוחה מסוגלת לערוך צוואה בתאריך 8.3.94, בהיעדר יכולת קוגניטיבית לעשות זאת. עיקר מסקנתו של דר' ו' התבססה על חוות דעתו של פרופ' ר' מיום 14.9.93, בה המליץ על מינוי אפוטרופוס לניהול ענייניה הכספיים של המנוחה, את סיכום האשפוז מיום 10.11.93, בו צוין כי "כנראה מדובר בדמנציה רגילה" של המנוחה, וכן את מכתבה של העובדת הסוציאלית גב' ד' מיום 10.4.94, בו ציינה כי המנוחה אינה מסוגלת לבצע שום תפקיד מהתפקידים של עקרת בית, וזיכרונה לטווח הקצר פגוע מאוד.

     151. בהתבסס על החומר שלפניו, קבע דר' ו', כי בתקופה הנדונה סבלה המנוחה מדמנציה ומירידה קוגנטיבית, מרמה בסיסית קודמת לרמה הפוגעת בתפקיד היומיומי.

     152. עוד הדגיש דר' ו', כי בתצהיר בני המשפחה מיום 2.2.94 שצורף לבקשה למינוי אפוטרופוס עלה כי לטענת ילדי המנוחה, המנוחה אינה מבינה את ערכו של הכסף ואופן ניהולו (ראו עמוד 15 לחוות הדעת).

          חקירת המומחה 

     153. ב"כ התובעת חקר את המומחה ארוכות. בחקירתו חזר המומחה על קביעתו בחוות הדעת לפיה במצבה הקוגניטיבי של המנוחה החל בשנת 1988 תהליך איטי של הדרדרות, כאשר במועד עריכת הצוואה כבר הייתה בלתי כשירה לצוות את רכושה. אזכיר שהתובעת עצמה טענה, במוצג נ/7 ובמוצג מומחה 13, שהמנוחה סבלה ממחלת אלצהיימר מאז שנת 1990.

     154. המומחה ציין כי בתחילה נחזתה המחלה כדיכאון, אשר נבע ממצבו של בעלה, אך לאחר מכן הוברר כי מדובר בדמנציה. וכדבריו: "היא עצמה החלה לסבול מדמנציה שהציגה בהתחלה כמעין דיכאון אך התברר אחרי כמה חודשים, לא שנים, חודשים, שהבסיס הזה היה דמנציה שהוכחה כמתאימה לאלצהיימר". (עמ' 296,ש' 16-19) ובהמשך, ציין המומחה כי: "יש שינויים קלים בהתנהגות, יש שינוי למשל תסמונת נוירו פסיכיאטרית קלה כמו דיכאון אבל אנחנו פוסט פקטום מבינים ששם זה התחיל". עמ' 298, ש' 20-21, עמ' 299, ש' 1.

     155. באשר לתיאור מצבה הקשה של המנוחה נכון למועד עריכת הצוואה הוסיף המומחה ותיאר בחקירתו, כך:

          "קושי זכירה ב- 3.2.92 לא עמדה בכלל בשאלות כגון זכירת שלושה דברים. זה דבר קשה לא לזכור בכלל שלושה דברים. זה בדיקה קלה ומי שלא עובר אותה זה דבר משמעותי מאוד. ב- 8/92 היא מכחישה הפרעת זיכרון. כבר מצאו הפרעת זיכרון אבל היא מכחישה אותה. כלומר יש פה אפקט של אי מודעות לדפיציט. חולה בפגיעות מהסוג הזה יכולים להראות אי מודעות לדפיציט וזה חלק חשוב בבעיה של כשירות לצוואה. ב- 30.11.92: תלונות שכחה, אי שקט, יש פה אי שקט. ירידה ביזימה. יש לה את זה. היא אומרת את זה". עמ' 348, ש' 11-20.

     156. עוד ציין המומחה בחקירתו שחולה עם פגיעה פרונטאלית יכול וישמע הגיוני ונהיר, אך בפועל הוא אינו כשיר מבחינה קוגניטיבית. "... חולים רבים עם פגיעה פרונטאלית כמו שהיה נראה לי שגב' ...' ז"ל סבלה ממנה יכולים לשוחח ולהישמע במצב תקין בסיטואציות מוגבלות כגון שיחה במרפאה וכו'". עמ' 364 לפרוטוקול, ש' 14-17.

     157. המומחה הביע אמון בטענת התובעת לפיה המנוחה אהבה אותה, וקיוותה להעניק לה דירה, אך קבע שברובד העמוק המנוחה לא הבינה את משמעות הציווי ומשכך לא הייתה כשירה לצוות. לדבריו, "כשאמא ז"ל הלכה עם ח' והייתה אצל דר' פ' או אצל עורך דין אמרה שהיא רוצה לערוך צוואה, אין לי ספק שזה באותו רגע זה היה הרגשה שלה, היה לה חשוב לתת לח'. והלוואי שהייתי יכול להגיד שזה תקף. אבל אחרי זה אתה בוחן, כל הבחינה שלי היא אחרי האירוע הזה, האם האירוע הזה היה בעל כשירות לערוך צוואה או לא, והאמירה שלי היא שלא. למרות שמכוון שהיא לא יכולה לעסוק בקונטקסט המלא של ההחלטה שלה. שהיא אהבה את ח', זה ברור לי". (עמ' 293, ש' 1-10).

     158. עוד ציין המומחה: "שהיא הרגישה חום ויחס לח' זה ברור לי ... זה ברור שזה היה. אבל לא זאת השאלה עכשיו. השאלה היא האם השיקול האמוציונאלי הזה עומד במבחן רציונאלי של החלטה. וזה אצלה לא. היכולת להגיד משפט "אני רוצה" לא מבטאת, אחרת לא היינו צריכים את חוות הדעת הזאת. אחרי שהיא אומרת איקס, וואי, אנחנו צריכים להבין האם האיקס וואי הזה עבר את כל תהליכי השיקול הנכונים, ואין את זה". (עמ' 305, ש' 8-15).

     159. הערכתו המקצועית של דר' ו' הייתה שהמנוחה כלל לא יכולה הייתה לבטא את בחירתה בעריכת הצוואה. ובמילותיו הוא:

          "לא הייתה בחירה לביטוי... כתבתי שהיא יכולה להגיד. אבל מה שיוצא, הבחירה הזאת היא לא בחירה. היא צריכה לבטא בחירה.

          ש:למה היא לא בחירה?

          ת:בגלל שהיא לא מסוגלת לבצע את השיקולים המתאימים". (עמ' 306, ש' 1-6).

     160. ועוד ציין באשר ליכולת הבחירה של המנוחה, בעמ' 307 לפרוטוקול, ש' 5-8: "כשיש למישהו פגיעה שיש לה, פרונטאלית, שכותבים עליה שהיא לא יכולה לנהל את ענייניה, אין יזימה, בדרך כלל זה מצב שאדם לא יכול לשקול שיקולים... פגיעה פרונטאלית הרבה פעמים מוציאה מין רפלקס, תגובה לא מבוקרת. כל התהליך של השיקול ההגיוני זה תהליך שמפעיל בקרה על ההחלטה. וזה לא קיים".

     161. המומחה הסביר בחקירתו את הסיבות לאי הכשירות: "אי כשירות לצוואה יכולה להיות בעקרון משתי סיבות או סיבה אחת דמנציה קשה, שאם היא קשה אז יש פגיעה, או דמנציה בכישורים מסוימים. ואני מדבר פה יותר על כישורים מסוימים שמייצרים בסוף בהתנהגות זה דמנציה אולי אפילו קשה, בן אדם שלא יכול לנהל את הבית באותה תקופה, זה כנראה כן קשה. אבל בדיבור יכולה להיראות יחסית טוב". (עמ' 333, ש' 5-11).

     162. בסיום חקירתו הוסיף דר' ו' כי לאבחנתו, כבר בשנות ה-80 סבלה המנוחה ממחלה בשם וסקולאר דמנציה, מחלה הנובעת מפגיעה בכלי דם. לדבריו, באותה עת לא היה נהוג לאבחן בזמן עריכת התיעוד הרפואי, אך כיום בהחלט היה מאובחן כך. כאשר נשאל ממתי לקתה במחלה האמורה, השיב: "כל השינויים , Vascular Cognitive Impairment אחרי זה וסקולאר דמנציה זה התהליך ...אבל אין לי שום ספק שהייתה פה תרומה של כלי דם. אני רוצה להראות לך עוד דבר. אם תסתכל .... .... בעמוד 11. ... ב- 2.1.96. תראה מה קרוי בלחץ הדם. אתה רואה לחץ דם שכיבה במיטה. לחץ דם בשכיבה 120/80 בעמידה הוא יורד. זה נקרא תת לחץ דם אורטוסטאטי. זה דבר שגורם להמשך הפגיעה המוחית. הוא גורם להמשך הפגיעה המוחית אבל זה לא הוזכר ולא טופל אף פעם". (עמ' 355, ש' 9-17, ו- 20-21)

     163. ב"כ התובעת הביע בסיכומיו התנגדות נחרצות למסקנות המומחה וביקש להסתמך על עדותו של דר' פ', אשר לדבריו, טיפל במנוחה בזמן אמת, מצא אותה כשירה לצוות את רכושה, ואף ציין, ביום 22.9.96, כי המנוחה "סובלת מתסמונת של דיכאון אגיטטיבי מתמשך עם סימני ירידה אורגנו מנטאלית לא קשה". לדבריו, בתרשומות שערך בזמן זה לא נכתבה המילה "אלצהיימר", וניתן להתרשם כי לא מצא את המנוחה במצב חמור עד כדי העדר כשירות.

     164. אינני מקבל דברים אלה ואני מעדיף את מסקנות המומחה אשר מונה על ידי ביהמ"ש וזאת לא רק משום שהתובעת עצמה טענה במסמכים שכתבה כרופאה, שאמה סבלה מאלצהיימר ומירידה קוגניטיבית עוד משנת 1990. עוד אוסיף שלא אחת נקבע בפסיקה, שרק נימוק כבד משקל ובולט, יצדיק את דחייתן של קביעות המומחה מטעם בית המשפט. ראו: ע"א 1240/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל ואח' (2.11.98). ע"א 2934/94 סולל בונה בע"מ נ' ארז איתן ואח' (2.6.96).

     165. חוות דעתו של דר' ו' היא חוות דעת אובייקטיבית ובלתי תלויה. היא מבוססת על ניתוח מסמכים רפואיים רבים, אשר סקרו את מצבה הרפואי של המנוחה במשך תקופה ארוכה. המומחה בחן את מצבה של המנוחה, את הבדיקות שעברה ואת התרופות שנטלה ובחן את השפעת מצבה הרפואי על מצבה הקוגניטיבי. הוא נחקר על חוות דעתו במשך שעות רבות ולא עלה בידי ב"כ התובעת למצוא ליקוי בחוות הדעת או בדרך הבדיקה. משכך מצאתי שיש לקבל את מסקנת המומחה ולקבוע כי המנוחה לא הייתה כשירה לצוות את רכושה ביום 8.3.94, מועד עריכת הצוואה.

          ראיות נוספות להעדר כשירות המנוחה

     166. גם תמליל השיחה בפגישה מיום 4.3.91, שהגישו הנתבעים, תומך בטענות הנתבעים. שם עולה, מדברי התובעת עצמה, שהמנוחה לא הייתה כשירה כבר בשנת 1991, כ-3 שנים לפני עריכת הצוואה.

     167. הנתבעת 1 הזכירה מקרה בו חשבה המנוחה שנקבעה לה פגישה, למרות שפגישה שכזו לא נקבעה. התובעת אישרה שהמנוחה סיפרה לה על אותה פגישה. בעקבות שכחתה זו ביקשו האחים להפנות את המנוחה לאנשי מקצוע. על כך השיבה התובעת: "אבל איך? אמא צריכה לבוא אליהם"... "אני לא סומכת על אמא שתגיע לשם לבד". עוד ציינה התובעת, באותה שיחה, שהמנוחה לא יוצאת מביתה, וכדבריה: "אבל היא לא יוצאת. יש לה חרדה".

          יצוין שבנסיבות אלה לא יהיה סביר שהמנוחה נסעה לבד לתל אביב, 3 שנים לאחר מכן, למשרדה של עוה"ד צ' לשם חתימה על הצוואה. אמנם בסופו של דבר הודתה התובעת בעדותה שבניגוד לדברים עליהם הצהירה בתצהירה, היא הסיעה את האם לתל אביב, אך היה זה רק בחקירתה, לאחר שהצהירה שהאם הגיעה לתל אביב לבדה, דבר בלתי מסתבר בעליל.

     168. באותה שיחה הודתה התובעת שהמנוחה שרויה בדיכאון, ולדבריה: "לי היא אומרת שהיא לא רוצה לחיות, רוצה להתאבד". עוד הוסיפה: "לקרוא היא מסוגלת? אי אפשר לדעת למה היא מסוגלת, כי עכשיו היא לא מרוכזת בגלל הבעיה הנפשית". ציטוט נוסף מדבריה בפגישה: "היא אומרת שהיא עסוקה כל היום ובעצם לא עושה כלום ... היא בכלל לא זזה. עד שהורידה ארוחת בוקר הגיעה ארוחת צהריים". ועוד – "יכולת הארגון שלה הוא לקוי, היא לא יודעת מה היא צריכה ומה לא צריכה. גם אם היו לה דברים היא לא תדע שיש לה".

     169. כבר ציינתי שהתובעת, רופאה במקצועה, טיפלה במשך השנים בענייניה הרפואיים של המנוחה וכתבה תכתובות רפואיות, אשר נמסרו לרופאים אשר טיפלו במנוחה. תכתובות אלה אשר נחתמו על ידי התובעת בציון התואר דר', ולעיתים תוך אזכור העובדה שהתובעת שימשה כרופאת ..... בקופ"ח ....., סייעו בזמן אמת בטיפול במנוחה ובעת הכנת חוות דעת המומחה סייעו באבחון מצבה של המנוחה במועד עריכת הצוואה.

     170. מן הראוי היה שבבוא המנוחה לחתום על צוואה, תהיה בידי עוה"ד צ' חוות דעת מקצועית עדכנית מאותו יום, בדבר כשירות המנוחה לערוך צוואה. לו הייתה חוות דעת שכזו יתכן שלא היה צורך במינוי מומחה לבדיקת כשירותה של המנוחה. דברים אלה מתחזקים נוכח מכתבו של דר' פ', אשר הציע עריכת בדיקה שכזו. נראה שהתובעת ניסתה לפעול על פי הצעת דר' פ'. מיומנה עולה שיום לפני יום חתימת הצוואה הביאה את המנוחה לדר' ר'. חרף הפגישה עמו והפגישה עם דר' פ', עדיין לא הייתה בידי התובעת תעודה רפואית ברורה ועדכנית והדבר אומר דרשני. בנוסף, דר' ר' כתב חודשים ספורים קודם לכן חוות דעת לפיה המנוחה אינה כשירה. היה זה בתמיכה לבקשה למינוי אפוטרופוס, אמנם העובדה שמונה לאדם אפוטרופוס, כשלעצמה, אינה פוסלת אותו מלערוך צוואה, הכול תלוי בנסיבות, עם זאת בסמוך למועד חתימת הצוואה, ביקרו התובעת והמנוחה אצל שני פסיכיאטרים והיה באפשרות התובעת לבקש תעודה שכזאת ולטענתה לא ביקשה, (ואני מטיל ספק בטענה זו).

          המסקנה היא שהיה צורך בהמצאת תעודה רפואית כאמור, תעודה שכזו לא הומצאה ועל כן יש לקבל את מסקנות המומחה בחוות דעתו.

     171. משכך, אני קובע שבמועד חתימת הצוואה, המנוחה לא הייתה כשירה לצוות את רכושה.

          השפעה בלתי הוגנת:

     172. יש להתייחס לטענה נוספת שהועלתה בהתנגדות לפיה התובעת השפיעה על המנוחה השפעה בלתי הוגנת לעריכת צוואתה בדרך בה ציוותה.

          מהי השפעה בלתי הוגנת?

     173. קיים קושי רב להבחין בין קיומו של רצון טבעי של קשיש נזקק לגמול למי שסעד אותו בחוליו או בזקנתו, למצב בו פועל אותו תשוש במצוות מטיבו.

     174. בס' 30 (א) לחוק הירושה נקבע: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

          הבסיס להוראה זו הוא שמי שמצווה על גורל רכושו לאחר מותו חייב לעשות כן מרצונו החופשי וצוואה שנעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת וכיוצא בזה, אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה ודינה ועל כן בטלה. אף במקרה זה הנטל מוטל על הטוען לה.

     175. בדנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועמ"ש (22.6.98) נקבע שבמקרה של יחסי תלות מקיפים ויסודיים, בין המנוח לבין הזוכה על פי הצוואה – הרי שנטל הראיה יוטל לפתחו של מבקש קיום הצוואה, אם יתקיימו שני תנאים: האחד, כי תלות המצווה במבקש קיום הצוואה הנה "כה מקיפה ויסודית עד שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי". התנאי השני, שהוראת הצוואה היא "בעליל לטובתו של הנהנה".

     176. אין כל ספק כי במקרה דנן מתקיים התנאי השני. באשר לתנאי הראשון נקבע בפסק הדין שלצורך בחינת תלותו של המצווה בנהנה יש לערוך 4 מבחנים:

          • מבחן העצמאות – בו נבחן עד כמה היה המנוח עצמאי מבחינה פיזית, שכלית והכרתית נכון למועד עריכת הצוואה.

          • מבחן הסיוע – במקום בו נמצא כי המצווה היה בלתי עצמאי, נבחן האם הקשר שהתקיים בין המצווה לנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו.

          • מבחן הקשר עם בני אדם אחרים – בו נבחן מה היקף הקשר בין הנהנה למצווה והאם המצווה היה בקשרים עם אחרים, כאשר ככל שהמצווה היה מנותק מאחרים, נכון למועד עריכת הצוואה, תתחזק ההנחה כי המצווה היה תלוי בנהנה.

          • מבחן נסיבות עריכת הצוואה – ככל שהתערבות הנהנה בעריכת הצוואה גבוהה יותר, הרי שנלמד כי קיימת השפעה גבוהה יותר על המצווה.

     177. כבר קבעתי שהמנוחה לא הייתה כשירה לצוות. לא יכול להיות חולק גם שהמנוחה לא הייתה עצמאית, היא הייתה תלויה ונזקקת. התובעת טענה שהיא הייתה זו אשר טיפלה בכל ענייניה הרפואיים. אמנם גם פ', בעלה של הנתבעת 1 , הוא רופא והוא הצהיר שגם הוא לקח את המנוחה לבדיקה נוירולוגית, עם זאת אין חולק שעיקר הטיפול הרפואי, לרבות המלצות על הצורך בבדיקות ובנטילת תרופות רוכז בידי התובעת. התובעת גם פנתה לגורמים רפואיים ואחרים, תוך ציון הכשרתה המקצועית ועיסוקה כרופאת .........

     178. המנוחה הייתה תלויה כלכלית, אך תלות זאת הייתה דווקא בנתבעת 1 ובבעלה ובנתבע 3, אך לא הוכח לפני שהמנוחה הייתה מודעת לתלות זו. ההיפך הוא הנכון. התרשמתי, גם מטיפולי בתובענה הכספית, שילדי המנוחה ניסו לשחרר את המנוחה מכל תחושה של מחסור כספי ומבלי לערב את המנוחה, פעלו, מאחורי הקלעים, לנהל את העניינים הכספיים.

     179. בצדק לא נטען כי התקיים מבחן הקשר עם אחרים, שכן כל ילדי המנוחה היו מסורים לטיפול בה, חופשיים לבקרה בכל עת ולשהות עמה. עם זאת התובעת עצמה טענה שהיה לה קשר מיוחד עם אמה וזאת גם בשל היותה הבת הקטנה, גם בשל העובדה שלא הייתה נשואה והתגוררה עם הוריה במשך שנים ארוכות. התובעת גם טיפלה בעניינים הרפואיים האינטימיים ביותר של המנוחה.

     180. הוכח גם שמתקיים מבחן נסיבות עריכת הצוואה, ובמקרה דנן, הוכחו נסיבות חמורות של מעורבות בעריכת הצוואה. על כן יש ליחס למבחן זה משקל משמעותי.

     181. הרשימה שבפסק דין מרום איננה רשימה סגורה. המדובר במבחני עזר לבחינת השפעה בלתי הוגנת, וברור שניתן להוסיף מבחנים, להגדיל את משקלו של מבחן מסוים ולהקטין את משקלו של מבחן אחר. במיוחד אמורים הדברים כאשר הצטרפותם של מספר מבחנים מכריעה. במקרה דנן ההגדרה המילולית להשפעה בלתי הוגנת התקיימה. הוכח שהתובעת פעלה במשך תקופה ארוכה, הן לפני מועד חתימת הצוואה והן לאחר מכן, יזמה והניעה את הליכי עריכת הצוואה והפעילה השפעה מסיבית ומטרידה על אמה. הוכחו גם מצבה המנטלי והקוגניטיבי הקשים של המנוחה, אשר יכלו לשמש קרקע פורייה לניצול.

     182. המסקנה היא שגם טענת הנתבעים בדבר השפעה בלתי הוגנת מצד התובעת מתקבלת.

          תמלול הקלטת המנוחה מיום 6.1.98

     183. התובעת ביקשה להוכיח את רצונה של המנוחה להוריש לה את הדירה, גם בהסתמך על תמלול הקלטת המנוחה מיום 6.1.98, כ – 3 שנים לאחר חתימת הצוואה.

     184. בהקלטה זו נשמעת המנוחה חוזרת ומתעקשת על כך שהיא מבקשת לצוות את דירתה לתובעת. דא עקא שדברים אלה נאמרים שעה שהמנוחה הייתה תשושה ושרויה בבלבול. מהתמלול ניתן להסיק שהמנוחה הייתה חסרת מודעות למצבה הכלכלי, היא לא ידעה שהדירה בה התגוררה נמצאה בבעלותה והתעקשה שאחרים רכשו לה אותה. המנוחה גם לא זכרה כמה חדרים יש בדירה.

     185. במהלך השיחה שבה המנוחה, לפחות 9 פעמים, על כך שיש לפנות לעורך דין על מנת לערוך צוואה, חרף העובדה שצוואה נחתמה 3 שנים קודם לכן. המנוחה לא זכרה מי היא עוה"ד צ', אשר ערכה את הצוואה כ-3 שנים קודם לכן ואשר נהגה לבקר בבית המשפחה עוד בתקופה בה התובעת והיא היו צעירות.

     186. לא רק זאת אלא שהמנוחה שכחה גם את דבר חתימת הצוואה ובמהלך השיחה שבה על הצורך הדחוף לערוך צוואה, ממש מחר, למרות שבתחילת השיחה הזכירה לה התובעת עובדה זו.

     187. על הפגיעה בזיכרון ניתן ללמוד גם מהעובדה שבתחילת הקטע המוקלט של השיחה אומרת התובעת למנוחה: "עכשיו אמא – ה' אני מקליטה..." והמנוחה משיבה: "בסדר" אך בהמשך אומרת המנוחה שלא ידעה שהתובעת מקליטה.

     188. ניתן לסכם ולקבוע שנוכח מצבה הקוגניטיבי של המנוחה, כפי שהוא משתקף גם מהתמליל, לא ניתן להשתכנע שהמנוחה רצתה באופן חופשי לצוות את הדירה לתובעת.

     189. מצד שני ניתן ללמוד מהתמליל על מעורבותה של התובעת בעריכת הצוואה. התובעת אומרת לאמה, אולי בלי משים, "אבל אנחנו עשינו משהו כבר לפני שנים..." ובהמשך, כאשר, המנוחה שבה בפעם המי יודע כמה על הצורך בכתיבת צוואה וכי יש לעשות זאת כבר מחר, מבקשת התובעת להרגיעה באומרה "... אנחנו סדרנו כבר באופן חלקי, אל תדאגי. והמנוחה שואלת: "מה? מה סדרנו?" אך התובעת אינה משיבה לא על כך והשאלה נותרת באוויר.

           

          לסיום

     190. העילות שהעלו הנתבעים בבקשתם שלא לקיים את הצוואה התקבלו. כל עילה כשלעצמה הייתה צריכה להביא לתוצאה זו ומובן שהצטברות העילות רק מחזקת את המסקנה שאחת דינה של הצוואה להתבטל, וכך אני קובע.

     191. התנהלותה של התובעת הייתה אחד הגורמים העיקריים לכך שההליכים במשפט זה נמשכו כ-7 שנים ועמם גדלו הוצאותיהם המשפטיות של הנתבעים. בעניין זה אפנה הן לצורך בחקירתה הממושכת של התובעת, הן בחקירת המומחה, אשר התארכה מעבר למקובל, הן בהתנגדות התובעת להצגת ראיות משמעותיות והן בבקשותיה להבאת ראיות נוספות, שלא במהלך הדברים הרגיל. בסה"כ התקיימו 12 ישיבות שיש לזקוף הצורך בקיום חלק מהן לחובת התובעת. לפיכך אני מחייב את התובעת לשאת בהשתתפות בהוצאות התובעים, כולם ביחד בסך 50,000 ₪, בנוסף על כך תישא התובעת במלוא התשלומים ששולמו למומחה ולחברת ההקלטות. סכום שלא ישולם בתוך 30 ימים יהא צמוד למדד המחירים לצרכן, לפי בסיס המדד הידוע היום.

     192. ניתן לפרסם את פסה"ד לאחר הסרת שמות הצדדים ופרטים מזהים, המזכירות תעביר החלטתי לצדדים ותסגור את התיק.

          נחתם ג' טבת תשע"ז, 01 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.

          

           

           

          הערת העורך: ערעור שהגישה התובעת על פסק הדין נדחה ע"י בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 23.4.17 בעמ"ש 26895-02-17.