בימ"ש שלום ת"א, ש' לימור בן שמן: פיצויים בגין נזקי גוף לתובע אשר בקטנותו בוצעו בו מעשים מגונים על ידי שכן

כללי

1. לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע בשל מעשים מגונים אשר ביצע הנתבע בגופו, בעת שהיה קטין כבן 6-7.
2. התובע יליד **.**.** וכיום בן 23.
3. הנתבע הינו קרוב משפחתו של התובע אשר התגורר בשכנות למשפחת התובע, קומה אחת מעל דירתם.
4. התובע ביסס את תביעתו על עוולת תקיפה, כליאת שווא, רשלנות, הפרת חובות חקוקות בפקודת הנזיקין ובחוק העונשין, פגיעה בזכות הקניין הגופני של התובע ופגיעה באוטונומיה.

החבות

5. הנתבע הורשע בכך כי במהלך התקופה שבין שנת 1997 לבין שנת 1999, עת התובע למד בכיתות א' ו-ב', ביצע בו הנתבע מעשים מגונים, בתדירות של פעם בחודש בקירוב, בסלון דירתו, בכך שהושיב את התובע עליו בכוח, אחזו בחוזקה, חיכך ודחף את איבר מינו לישבנו של התובע כאשר בגדי התובע על גופו. מעשיו של הנתבע נמשכו מספר דקות בכל פעם.
6. הנתבע הורשע בביצוע מעשים מגונים בקטין שטרם מלאו לו 14 שנה לשם גירוי וסיפוק מיני, ב-ת.פ. ****/**, אשר נדון בבית המשפט השלום בתל-אביב (התיק צורף במלואו למוצגי התובע). 
7. בית המשפט קבע בהכרעת דינו כי יש להעדיף בבירור את גרסתו של התובע ולראות בה גרסת אמת. גרסתו יצאה לאוויר העולם באופן ספונטני, כמעט כדחף לאו בר שליטה, לאחר ששנים היה הסיפור חבוי במעמקי נשמתו. לא ניכר בתובע כל רצון להגזים או לנפח את האירועים, לקשט אותם או להוסיף להם נופך כלשהוא. הוא תיאר בלשון קצרה ותמציתית את שעבר שעליו, ותו לא.  בית המשפט ציין כי מדובר בזיכרון ממושך אשר רדף את התובע במשך כל השנים שחלפו, והוא נצר אותו עמוק בליבו. שנים עברו עד שהצליח להוציא מפיו את מה שארע לו בהיותו ילד קטן, באותם מפגשים עם הנתבע, בעת שהרגיש את איבר המין המתחכך בו ואף שמע את הקולות היוצאים מפיו של הנתבע.

בית המשפט דחה בין השאר את טענת ההגנה שלפיה מדובר בעלילת שווא שכל מטרתה להתנקם בו בשל סכסוך בין המשפחות.

8. בית המשפט קבע כי מעשיו של הנתבע בעלי משמעות מינית והם מובילים למסקנה האחת והיחידה כי נעשו לשם גירוי וסיפוק מיני זאת, שכן לא יכול היה להיות הסבר אחר להגדרת אופי המעשים ואופן ביצועם. כמו כן דחה בית המשפט את טענות הנתבע  להעדר יסוד נפשי. עוד דחה בית המשפט כדברים בעלמא, את טענות הנתבע שעניינן ניתוח "ההתכווצויות" ( בהקשר של פורקן מיני), שכבות הבגדים והטענה כי האיבר הנוקשה שהרגיש התובע איננו איבר מין אלא חפץ אשר יכול להיות סיגריות, מפתחות, מצית ועוד.

בסופו של יום, על הנתבע נגזר עונש מאסר של 12 חודשים וכן נגזר עליו לפצות את התובע בסכום של 15,000 ש"ח ערעור על הכרעת הדין נדחה. בהקשר זה אציין כי עונשו של הנתבע הופחת לכדי 9 חודשי מאסר.

9. עסקינן אם כן בפסק דין חלוט בהליך פלילי, המהווה ראיה לכאורה במשפט אזרחי, לפי סעיף 42 א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971. אמנם, נאמר רק ראיה "לכאורה" אך הלכה למעשה לא כך הם פני הדברים, הואיל והמורשע אינו רשאי להביא ראיה לסתור אלא ברשות ביהמ"ש מטעמים מיוחדים שיירשמו ועל מנת למנוע עיוות דין (ס' 42ג לפקודה) (קדמי, על הראיות, חלק שלישי, בעמוד 1563, תא (ת"א) 52/97 ישרס חברה להשקעות בע"מ נ' שירה עם-דוד, ת.א (ת"א) 2191/02 אלמונית נ' פלוני, ע"א 3806/06 פלוני נ' פלונית (פורסמו במאגרים)).
10. הנתבע לא הגיש בקשה להבאת ראיות לסתור לפי סעיף 42 ג' לפקודת הראיות. במהלך ניהול התיק דחיתי חזור ושנה את ניסיונותיו הבלתי נלאים של ב"כ הנתבע להכניס בדלת האחורית את טענותיו כנגד קביעות בית המשפט בהליך הפלילי, מבלי שהגיש בקשה להבאת ראיות לסתור ומבלי שקיבל את רשות בית המשפט לכך.  הנתבע צירף תצהיר אחיו לעניין רוחב הגג שמול הסלון לעניין לקיחת כדור מהגג, אשר נועד לסתור ממצאים בהכרעת הדין הפלילי. כמו כן נדחה בין השאר ניסיונו להגיש בדיקת פוליגרף במסגרת מוצגיו.

מקום שבו לא ניתנה רשות להבאת ראיות לסתור, כמו במקרה דנן, שבו כלל לא נתבקשה רשות, הופך פסק הדין הפלילי לראיה כמעט מכרעת. הנתבע ביקש להדחיק את הרשעתו בפסק דין חלוט בגין מעשיו ,תוך המשך הטלת רפש בתובע ,אשר עולמו נחרב עליו בגיל כה רך בשנים. בניגוד לממצאים ולמסקנות הכרעת הדין, נטען בעזות מצח כי עסקינן ב-"תביעה וירטואלית", שלפיה התובע מבקש פיצוי עבור  "מחשבות שעלו בליבו בגיל 12 בגין מעשה הדמיה לפעולה מינית בלתי אפשרית שנעשה עמו בגיל 6-7 : קיום יחסי מין בבגדים מלאים תוך ישיבה על ברכי הנתבע" (ר' עמוד 30 ש' 30 לפרוטוקול, סעיף 7 לסיכומי ב"כ הנתבע וכיו"ב'),

1. היסוד הנפשי המיוחד הנדרש בעוולת התקיפה הוא "במתכוון". עם זאת הכוונה הנדרשת אינה יסוד נפשי של רצון להזיק ולפגוע אלא כוונה במובן הצר של מודעות לשימוש בכוח נגד גופו של אדם אחר, היינו מודעות לעצם המעשה (רע"א 1272/05 גד כרמי נ' דניאל סבג (פורסם במאגרים), ישראל גלעד, 'אחריות בנזיקין', סעיף 12.33 בעמוד 1201).
2. לנוכח הממצאים והמסקנות בהכרעת הדין בהליך הפלילי ולאחר עיון בתיק הפלילי ממנו עולה כי במספר הזדמנויות שונות, הנתבע הושיב את התובע עליו בכוח, אחזו בחוזקה, חיכך ודחף את איבר מינו לישבנו של התובע כאשר בגדי התובע על גופו, הנני קובעת כי המעשים אותם ביצע הנתבע בתובע ובמתכוון, בעל כורחו וללא הסכמה, מהווים תקיפה כמשמעותה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

די בכך כי יסודות עוולת התקיפה מתקיימים ולא נדרשת הרשעת הנתבע בעבירה פלילית מסוג תקיפה.

3. הנני דוחה  מכל וכל את טענתו של הנתבע בדבר אשם תורם אותו יש לייחס לתובע. לנוכח מהות המעשים הכרוכים באלימות, גילו של התובע ופערי הכוחות ביניהם, דין טענה זו להידחות על הסף. הנני מפנה לעדות התובע- "הלכתי אליו כי הייתי ילד" (עמוד 32 ש' 13). אציין כי ב"כ הנתבע לא טען לקיומה של הגנה במסגרת סעיף 24 לפקנ"ז.
4. לא שוכנעתי כי מתקיימת עוולה פרטיקולרית נוספת בדמות כליאת שווא כמשמעותה בסעיף 26 לפקודת הנזיקין, שכן אין בידי הממצאים והמסקנות אשר נקבעו בהליך הפלילי כדי לבסס יסודות עוולה זו.
5. ב"כ התובע לא פרס את טיעוניו לגבי החלת עוולות המסגרת, רשלנות והפרת חובה חקוקה, לצד עוולת התקיפה שהינה  עוולה פרטיקולרית. נקבע זה מכבר בהלכת גורדון כי "העוולות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אינן "איים" של אחריות, שכל המוצא עוגן על אחד מהם אינו יכול, בעת ובעונה אחת, להטיל עוגן גם באי אחר. הן גם אינן מגנטים של אחריות, באופן שכל הנמצא בתחום המשיכה של אחת העוולות מוצא ממילא מתחום המשיכה של עוולה אחרת. העוולות בפקודה הן רשתות רשתות, המוטלות, זו על גבי זו, על מערכת עובדות נתונה. לעתים אותה מערכת נתפסת על-ידי רשת אחת בלבד. לעתים היא נתפסת על-ידי מספר רשתות והכול על-פי אינטנסיביות השתי והערב ברשתות השונות.

לא פעם עשוי אותו אינטרס לקבל הגנתו הן על-ידי עוולה פרטיקולארית או מספר עוולות פרטיקולאריות, והן על-ידי עוולת מסגרת, כגון הרשלנות. העוולות הפרטיקולאריות הן בעיקרן עוולות "סגורות" (עם פתח מסוים בדמות ביטוי כגון "כדין"), ואילו עוולות המסגרת, ובעיקר הרשלנות, הן עוולות "פתוחות", המבוססות על יסודות "משפטיים", המבטאים מדיניות משפטית והמשתרעים על מערכות משתנות של מצבים, כשרשימת המצבים, עליה משתרעת הרשלנות, לעולם אינה סגורה. עוולת הרשלנות באה להטיל אחריות בגין נזק הנגרם בשל סיכון בלתי סביר, ואחריות זו משתרעת על תחומים משתנים של פעילות אנושית מהם "המכוסים" כבר על-ידי עוולות פרטיקולאריות ומהם קרקע בתולה.

בעובדה, שלעתים יש באירוע עובדתי מסוים כדי לקיים את יסודותיה של עוולה אחת ורק חלק מיסודותיה של עוולה אחרת, אין ולא כלום. העוולות השונות אינן כוללות סביבן חגורות של הסדרים שליליים, ולפיהן נשללת תחולתן של עוולות אחרות (פרטיקולאריות או מסגרת)" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד (לז) 1, 113, ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113, ע"א 3024/10 ג'ק וינר נ' גבריאל מויאל (פורסם במאגרים בעמוד 25 ואילך. כן ר' לעניין מורכבות סוגיית היחס בין עוולות המסגרת לבין הסדרים פרטניים אחרים- במאמרם של תמר גדרון ורועי אילוז, 'עוולת הפרת חובה חקוקה- סוס הפרא שרוסן יתר על המידה', ספר אור, בעמוד 141)).

6. יסודותיה של עוולת הרשלנות הם שלושה:

הראשון, התרשלות דהיינו קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) של המזיק כלפי הניזוק ואי עמידה בסטנדרט הזהירות הנדרש בנסיבות העניין, השני קרות הנזק  והשלישי, קיומו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתרשלות לבין קרות הנזק. אציין  כי בתקיפה מכוונת, במסגרת עוולת התקיפה, יש צורך להוכיח כוונה, אך אין צורך להוכיח סטייה מרמת התנהגות של אדם סביר. לעומת זאת, בתקיפה הרשלנית אין צורך להוכיח כוונה, אך יש צורך להוכיח התנהגות, הסוטה מזו של האדם הסביר. הגישה הפונקציונאלית הגמישה יש בה כדי לאפשר מעבר קל ממסגרת למסגרת כדי ליתן את מלוא ההגנה לאינטרסים, המוגנים על-ידי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. 

7. בענייננו, מכלול הנסיבות מצביע כי התקיים קשר משמעותי אשר נמשך במשך מספר שנים בין התובע ומשפחתו לבין הנתבע.  הנתבע היה שכנו של התובע וקרוב משפחתו. אביו של הנתבע היה מורה התובע ("מורי"). הנתבע היה באותה תקופה בגיר והתובע קטין רך בשנים. פער הגילים ביניהם כמו גם המעמד והסמכות, היה ניכר ומשמעותי. עולה מהכרעת הדין כי התובע ראה בנתבע "אדם גדול וחזק". התובע למד עם הנתבע בחברותא במצוות הוריו ובמסגרת בית הכנסת. מכלול הנסיבות מצביע אם כן על קרבה פיזית, משפחתית ורוחנית ועל אופי יחסים מיוחד בין המשפחות ובין התובע והנתבע.
8. על כן, הנתבע, המזיק, היה קשור במספר זיקות משמעותיות וקרובות לתובע, הניזוק. זיקות אלה הקשו על התובע ומנעו ממנו לספר על האירועים אשר ביצע בו הנתבע, עד אשר לא יכול היה יותר לשמור את הדברים בליבו פנימה. טפח מתחושותיו בא לידי ביטוי בסעיף 6 לתצהירו שם העלה את האפשרות כי לא סיפר את הדברים כיוון שרצה להגן על הנתבע כמי שהיה קרוב למשפחתו, התגורר בשכנות לדירת מגוריו ושאביו היה איש רוח ומחנך שחינך גם את התובע בקהילה. כן העיד לפניי כי בתור ילד לא ידע איך יקבלו את הדברים, למה עלה אליו ולא ברח עד שיום אחד התפרץ, לאחר ששתק עשר שנים (עמוד 32 ש' 8).
9. עוצמת הזיקות, בין המזיק לניזוק, מקימות חובת זהירות של הנתבע כלפי התובע. לצד כל אלה מחייבת המדיניות המשפטית הראויה, מבחינת הפרט והציבור כאחד,  הטלת חובת זהירות לשם הבטחת שלום גופם, כבודם ונפשם של קטינים, שהינה הדבר ההוגן,  הצודק והסביר לעשותו.

לאור כל אלה, מכוח מעמדו המיוחד של הנתבע כלפי התובע בד בבד עם המדיניות המשפטית הראויה, יש להטיל על הנתבע חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפיו.

הממצאים שלפניי מצביעים כי הנתבע הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו והתרשל בכך שעשה מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה בנסיבות אלה. בהקשר זה אוסיף כי גם מעשה ביודעין יכול להוות רשלנות (ר' ע"א 3024/10, כמפורט לעיל).

1. חוות הדעת שלפניי , כפי שאביאן בהרחבה בהמשך, מטעם התובע ומטעם מומחה בית המשפט מצביעות על נזק נפשי אשר נגרם לתובע בשל מעשי הנתבע וכן על קשר סיבתי בין מעשי הנתבע לבין הנזק שנגרם לתובע.
2. התובע טען בכלליות כי הנתבע הפר מספר חובות חקוקות על פי דין, תוך הפנייה להוראות שונות בחוק העונשין, התשל"ז-1977. לעניין סעיף 368 סימנים ה' ו-ו' נראה כי ב"כ התובע לא דייק בהפנייתו.  לענין החלת סעיף 348(א), בנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(3), הוא הסעיף בו הורשע התובע, כמקור החלת החובה חקוקה וכן לעניין סעיף 368ב', יש לבחון את הסוגיה בהקשרה הרחב. היינו האם ניתן להחיל את עוולת המסגרת של הפרת חובה חקוקה, במקום שבו החובות החקוקות הינן מכוח המשפט הפלילי.

י' גלעד מבחין בין חובות חקוקות שאין להן קיום מעבר לעבירה הפלילית המטילה אותן ושאינן יכולות להיות חמורות במובן הנזיקי (שכן הן מבוססות על הנחה ניתנת להפרכה של אשמה), לבין חובות חקוקות שיש להן קיום גם מעבר לעבירה הפלילית שבהפרתן, ושיכול כי תהיינה חמורות במובן הנזיקי, או אז ניתן להחיל את העוולה. לדידו קיימת אי בהירות בשאלה אם ומתי ניתן להטיל באמצעות העוולה של הפרת חובה חקוקה אחריות חמורה בנזיקין בשל הפרת חובות חקוקות של המשפט הפלילי, שכן ההבחנה מורכבת מבחינה מעשית ועיונית (י' גלעד, 'דיני נזיקין- גבולות האחריות', עמוד 1209 ואילך).

גישה ליברלית ורחבה יותר מוצעת במאמרם של תמר גדרון ורועי אילוז, ' עוולת הפרת חובה חקוקה- סוס הפרא שרוסן יתר על המידה', המפנים בין השאר להסדר העונשי של עברת סחר בבני אדם ולפסיקת בית המשפט העליון, בה הושארה סוגית האחריות הנזיקית ומקורותיה המדויקים בצריך עיון, תוך המלצה להסדר מקיף של הנושא. הכותבים מצדדים בהטלת אחריות דווקא בהפרת חובה חקוקה, המבוססת ישירות על הפרת איסור המופיע בחוק העונשין, כמתאימה יותר מבחינה מוסרית ומבחינה חברתית (ר' עמודים 165, 185 ו-190 במאמרם).

עם זאת, דומה כי בענייננו כאשר מקור החיקוק המבוקש הינו מעשה מגונה ותקיפת קטין על פי חוק העונשין, יש לקבוע כי עסקינן בחובות חקוקות שאין להן קיום מעבר לעבירה הפלילית המטילה אותן, לנוכח יסוד האשם הטעון הוכחה בהן על פי הדין הפלילי וכן לנוכח טיבן המהותי, המגן לכאורה על אותו אינטרס. על כן כאשר יש מענה לכאורה בעוולה הפרטיקולרית כמו גם בעוולת הרשלנות, אינני סבורה כי יש להחיל במקרה זה את העוולה של הפרת חובה חקוקה.

2. מוסכם עלי כי הנתבע פגע בכבודו של התובע באופן הפוגע בזכויות היסוד שלו, על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כמו כן, הנני סבורה כי קיימת פגיעה באוטונומיה שכן נפגעה זכותו של התובע על גופו, אך אני נמנעת מלקבוע כי בנסיבות מקרה זה קמה בגינה עילה נפרדת, אלא הדברים ישוקללו על ידי במסגרת פסיקת נזק בלתי ממוני.

הנני מפנה בין השאר לדבריו של א' פורת, שלפיהם "אב הנזק של פגיעה באוטונומיה נולד בתחום הרפואי אך עבר עם הזמן לתחומים אחרים. ההכרה באב נזק זה נעשתה במסגרת עוולת הרשלנות, אך המשך פיתוחו- בענין היס ובעניין תנובה- נעשה מחוץ לדיני הרשלנות. בעניין היס סברו שופטי הרוב שאפשר לפסוק פיצוי של פגיעה באוטונומיה בנוסף, ובנפרד, מן הנזק של עוגמת נפש, ונוצר מתח מסוים בין קביעה זו לבין קביעתו של בית המשפט בעניין תנובה, שלפיה נזק זה הוא סוביקטיבי באופיו. היותו של הנזק סוביקטיבי מקרב אותו מאוד לנזק של עגמת נפש ואולי אף ממזג אותו עמו.

שאלה פתוחה היא כיצד יתפתח - וראוי שיתפתח - אב נזק זה בעתיד. נרמז בכמה פסקי דין שלא מן הנמנע שתוכר בעתיד עוולה חוקתית של פגיעה באוטונומיה...פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה חיוני דווקא כאשר לא נגרמה פגיעה בגוף או ברכוש אלא רק פגיעה באוטונומיה, הטעם לכך הוא שבלעדי פיצוי במקרים אלו אפשר שהרתעת המזיקים תהיה חסרה" (א' פורת, 'נזיקין', כרך א', בעמוד 273 וכן ר' י' גלעד,' אחריות בנזיקין' עמוד 326).

3. במקרה שלפניי, כאשר מעשיו של הנתבע מקימים עוולה פרטיקולרית לצד עוולת הרשלנות, אינני סבורה כאמור כי יש להטיל אחריות נפרדת בגין פגיעה באוטונומיה.
4. לסיכום, אני קובעת כי הוכחו יסודות עוולת התקיפה והרשלנות וכי הנתבע אחראי לפצות את התובע בגין כל הנזקים שנגרמו לו עקב האירועים מושא התובענה.

הנזק

חוות דעת הצדדים

5. הצדדים הגישו חוות דעת בתחום הפסיכיאטרי.

על פי חוות הדעת של פרופ' עמיחי לוי, אשר הוגשה מטעם התובע, תוצאותיה של התעללות בילדות עלולות לפעול בנתיבים פסיכופתולוגים מרובים. דבר זה אכן אירע במקרהו המצער של התובע. התובע חווה מעשים מגונים בגיל צעיר למדי (6-8) וכתוצאה מהם לקה בתסמונת שבעיקרה הנה חרדתית/המנעותית (עם רכיב פוסט-טראומטי).

המומחה העריך את שיעור הנכות הצמיתה ב-25%. פרופ' לוי העיד ופרט את מכלול הסימפטומים הכרוכים בפגיעה מושא התובענה (עמוד 47 ואילך).

פרופ' לוי מנה בין השאר בטחון עצמי רעוע, פחד וחשש מאנשים אחרים, הרגשת נחיתות ונטייה להאשמה עצמית, פחד גדול מנטילת אחריות, קושי לעמוד בזמנים, קושי בביצוע מטלות, חוסר הנאה, אובדן מהיר של העניין במה שהוא עושה. פרופ' לוי עמד על כך כי הצלחתו של נפגע כזה בחיים ובתחום המקצועי צפויה להיות מזערית. הוא לא יכול ליזום או לעבוד באופן עצמאי, כל יום בשבילו זאת מלחמה מחדש לקום ולתפקד. כלומר הסיכוי שבן אדם יחיה חיים מלאים ויצרנים במקרה הזה נפגע פגיעה משמעותית (עמוד 51 ש' 4 ואילך, עמוד 52 ש' 28, עמוד 57 ש' 23). עוד מציין המומחה כי אין לתובע אף חבר קרוב גם בזמן השירות הצבאי וגם בזמן התיכון וכי הוא פוחד מאינטימיות אפילו מבני גילו (עמוד 53 ש' 26).

כאשר עומת עם דבר נישואיו של התובע, השיב כי במקרה שבן אדם הוא פגוע בנפשו, לעיתים נישואים זה קביים שעוזרים לו להסתדר ביום יום וכי אשתו היא מסד המשפחה, המבוגר האחראי שכן קשה לו לקבל החלטות של מבוגר (עמוד 51 ש' 30).

אשר להפיכת התובע לאב, העיד המומחה כי אינו מעריך את הקשיים כמו שצריך כי הוא בעצמו עוד לא גדל אלא פגוע (עמוד 52 ש' 7).

לעניין שירותו הצבאי, העיד המומחה כי התובע ראוי להערכה אך היה לו קשה מאוד לעשות את השירות, הרגיש צורך להתקלח מספר פעמים והרגיש קושי משמעותי להיחשף (עמוד 52 ש' 15 ואילך, עמוד 53 ש' 23).

לעניין הטענה כי מאורעות אחרים בחייו לדוגמא עדות לפיגוע השפיעו על מצבו הנפשי, העיד פרופ' לוי כי נפשו של התובע לא עסוקה בפיצוצים, בגוויות או בקורבנות שנפגעו אלא בדברים שנעשו לו בהיותו ילד רך בשנים ובאופן חוזר (עמוד 59 ש' 24-29).

אשר לסיווג התקנה 34, ההתייחסות בסעיף 34 ג' ו-34 ד' הינה להתאמה סוציאלית ולכושר העבודה. להערכתו קיימת פגיעה משמעותית וכי הדברים שמצא קיימים בשפע לגבי הדרישות בסעיפים אלה (עמוד 58 ש' 15 ואילך, עמוד 59 ש' 3).

6. על פי חוות דעת נגדית של ד"ר גוטליב,  נכון ליום מתן חוות הדעת מדדים אובייקטיבים מעידים על תפקוד שהוא בסך הכול נורמטיבי. התובע אינו חש צורך בטיפול פסיכולוגי. גם אם יש לו קשיים מסוימים, לא ניתן לקבוע כי יש בהם כדי להוות נכות וכן לא ניתן לקשר אותם באופן ישיר לאירועי המעשים המגונים. על כן קבע המומחה מטעם הנתבע כי לא נגרמה כל נכות לתובע. אעיר כי בניגוד ליתר המומחים, ד"ר גוטליב הינו פסיכולוג קליני ואינו פסיכיאטר .

ד"ר גוטליב אישר בעדותו כי תחום ילדים נפגעי ניצול מיני אינו תחום עיסוקו העיקרי וכי אינו מכיר את המאמר אשר צורף לחוות דעת מומחה התובע מאת נטע בר-גיא ופרופ' אריק שלו על השפעותיה של התעללות בשנות הילדות בפסיכופתולוגיה במבוגרים (ר' עמוד 40 ואילך).

דומה כי ד"ר גוטליב נמנע בחוות דעתו לדון לעומקם של דברים, במשמעויות אשר יש לייחס להתנהלות התובע.

ד"ר גוטליב התייחס בין השאר להצגת שאלה לתובע בדבר שקילת אפשרות כי התובע יעבור למקום אחר על מנת שלא יצטרך לראות את הנתבע. על כך התובע השיב כי "אם יש עכבר בבית, האם האנשים צריכים לעבור לבית אחר?". בהקשר זה ציין ד"ר גוטליב בחוות דעתו כי בכל מקרה לא היה בדבריו של התובע כדי להצביע על כך שיש עבורו משהו טראומתי בכך שהוא ממשיך לראות את הנתבע.

עולה מפתח עדותו, כי ד"ר גוטליב הסתמך בין השאר על מכתבים של ד"ר סטיץ' למשטרת ישראל מיום 6.9.06 וכן 17.9.06 (ת/1). על כן בית המשפט סבור כי יש לעיין בהם ולהביא את תוכנם. במכתבים אלה, כותב ד"ר סטיץ כי דווחו של התובע אמין וכי הוא סובל מחרדה, בלבול, מתח פיזי בזמן שמדבר ומעמיק בפרטי פרטים לגבי הקשר עם השכן. בנוסף, מבטא חרדה גבוהה לקראת מפגש אפשרי מזדמן עם השכן ובמיוחד לקראת עימות אישי עימו בבית המשפט. במכתב נוסף נכתב כי כל עימות אישי בין התובע לנתבע עלול להזיק קשות למצבו ולשיקומו.

לנוכח הדברים המובאים במכתבים, אל מול ממצאיו של ד"ר גוטליב בעת מתן חוות הדעת, מצופה היה כי תינתן התייחסות לתהליך אותו עבר התובע, לחלוף הזמן וליתר המשתנים שיש בהם לכאורה כדי להשפיע על מצבו. ואולם, ד"ר גוטליב הסיק לרעת התובע כי התובע מציג את הדברים בצורה כוללת ללא פירוט והסבר רב.

מנגד העיד מומחה התובע כי בהתחלה כאשר התובע בא לפגישה הוא הפגין חזות של "הכל בסדר" ולקח זמן עד שהוא נפתח וענה על השאלות בצורה שקצת פרטה את הקשיים שלו. מומחה התובע בדק אותו שוב לקראת הדיון ומצא כי התכונה של הקושי לספר על הפגיעות שלו קיימת גם עכשיו (עמוד 51 ש' 20).

7. אף בעדותו של התובע בבית המשפט, צפה ועלתה סערת רגשותיו, כאשר בהתחלה שמר על איפוק ואף לקוניות ובהמשך ביטא את הדברים בהרחבה (עמוד 33 לפרוטוקול).
8. לנוכח השוואת חוות הדעת, מצופה היה כי ד"ר גוטליב ידון במשמעות התנהלות התובע תוך ניתוח היבטיה של פגיעה מינית בקטין, כפי שנפגע התובע בילדותו. דהיינו, האם אופן הצגת הדברים על ידי התובע, בקצרה וללא פירוט, משמעה כי התובע מתמודד עם הטראומה ומעבד אותה ולחילופין מתקשה להתמודד עמה וקשייו נותרים בעינם. כמו כן התמודדות עם הסוגיה האם התנהלותו זו יכולה לשקף תסמונת אחרת, בין הכוללת פוסט טראומה ובין אם לאו. כך עולות תמיהות נוספות למקרא חוות דעתו, לנוכח ממצאיו כי התנהלות התובע מצביעה על חוסר אנרגיה, חוסר התלהבות ומידה מסוימת של חוסר נוחות במצבים חברתיים, חוסר ריכוז, קשיים מסוימים בהירדמות, סימנים קלים של בדידות חברתית והעדר שמחת חיים. לנוכח ממצאיו אלה, הנני מתקשה מאוד לקבל את מסקנתו בדבר העדר קשר ישיר בין אירועי העבר למצבו של התובע וכן מסקנתו בדבר העדר נכות. חוות דעתו נחזית כמגמתית והנני מעדיפה בבירור את יתר חוות אשר הונחו בפני, מטעם מומחה התובע ומטעם מומחה בית המשפט.
9. לאור הפערים בין חוות הדעת מונה כמומחה בית המשפט פרופ' קוטלר. פרופ' קוטלר קבע כי האירוע מושא התובענה והטראומה שהותירה חותמה בנפשו, נתנה את אותותיה בקווי האישיות, בדפוס ההמנעותי ובחוסר אמונו באנשים, כמו גם באספקט האפקטיבי (דיסתימיה). על פי התרשמותו, גם אם הנבדק מתפקד "על פניו" בתחום הנורמטיבי, הדבר אינו מפחית מהפגיעה הנפשית אותה חווה ומהתסמינים הנפשיים מהם סובל כיום ואותם מנסה להסתיר או להפחית ממשמעותם. מדובר בפגיעה מינית שמבחינת הנזק הנפשי הינה בעלת חומרה משמעותית, שכן האובייקט הפוגע הינו בן משפחה בדרגת קרבה גבוהה. הפגיעה התרחשה בגיל צעיר, שבו מתעצבים דפוסים של גבריות ומיניות שיתנו אותותיהם בבגרות, כמו גם העובדה שנאלץ לשאת סוד ובושה זו קרוב לעשור עד הגילוי.

בבואנו לדון באחוזי הנכות שפגיעה מינית זו גרמה, יש לקחת בחשבון שמדובר בצלקת פנימית, שתיתן אותותיה לאורך כל חייו. העובדה כי היו לתובע קשיי למידה, שהם כשלעצמם תורמים לפגיעה בדימוי העצמי, הופכת את התובע לפגיע יותר נוכח טראומטיזציה מינית זאת מקרוב משפחה שגר קומה אחת מעל בני משפחתו ושהיווה לתובע דמות של מחנך.

1. פרופ' קוטלר העריך את פגיעתו הנפשית הצמיתה של התובע בשיעור של 20% לפי סעיף 34ג', המבטאת את הפגיעה הנוכחית וההפרעות ארוכות הטווח על חייו כבוגר, המצוקה המתמשכת, קשיים בקשר עם בנות המין השני ואובדן האמון בזולת. עוד קבע כי על אף סירובו של התובע כיום לטיפול נפשי, להערכתו ראוי ל"שריין" סכום לטיפול פסיכולוגי במסגרת פרטית לכשיהיה בשל לכך וירצה בזה (24 פגישות, עלות ממוצעת לפגישה 400 ₪ בצירוף מע"מ).

פרופ' קוטלר נחקר על חוות דעתו וזו לא נסתרה. פרופ' קוטלר נשאל לעניין שיעור הנכות הצמיתה לאור השינויים החלים במהלך חייו הבוגרים של התובע. פרופ' קוטלר השיב כי ישנן השלכות ארוכות טווח לטראומה וכי אחרי שלוש שנים אם יש סימנים פוסט טראומתיים יציבים, בדרך כלל זו תסמונת כרונית. פרופ' קוטלר הרחיב בעדותו בדבר הפגיעה במרקם הפנימי שאינה מתבטאת בהכרח ברובד חיצוני. הקושי התפקודי הינו במישור התוך נפשי והבינאישי ומתבטא ביצירת אינטימיות, בזהות המין, ביכולת להביע רגשות, במתן אמון, בטיב הקשרים וכן קושי מול כוח וסמכות (עמוד 37 ש' 23 וכן ר' עמוד 38 ש' 3, ש'7, ש' 18, עמוד 39 ש' 1 ואילך).

פרופ' קוטלר העיד כי מדובר בצלקת פנימית המתבטאת בהעדר שלמות פנימית עד תום תוחלת חייו, אף אם התובע עובד או מקים חיי משפחה (עמוד 39 ש' 7-10). פרופ' קוטלר העיד כי לו היה מסווג את שיעור הנכות לאחר תיקון תקנה 34 לתקנות המל"ל, כפי הנראה הייתה עליה באחוזי הנכות שקבע, אולם פרופ' קוטלר בסופו של יום לא שינה משיעור הנכות אותו קצב בחוות דעתו (עמוד 39 ש' 22)

1. כפי שציין מומחה התובע, הנפגע נבדק על ידי שלושה אנשי מקצוע, אשר לא מצאו כי התובע משקר או מגזים. לעומת זאת, לפחות שניים מאנשי המקצוע, פרופ' קוטלר ופרופ' לוי, מצאו כי התובע ממעיט בסימנים, דבר המצביע על כך כי קשה לו לדבר על מה שהוא עבר, קשה לו לספר, הוא לא ממציא דברים אלא ממעיט אותם (עמוד 58 ש' 1 ואילך).
2. חוות הדעת של מומחה בית המשפט וכן מומחה התובע מצויות באותו מתווה המצביע על מכלול פגיעה בתובע בשיעור של 20% לפחות. ההפרש ביניהן מתבטא בפער של 5% נוספים, כאשר לפי מומחה בית המשפט תת הסיווג הינו לפי תקנה 34(ג) ואילו לפי מומחה התובע הינו בין 34(ג) ל-34(ד). לאחר עיון, הנני מבכרת את עמדתו של מומחה בית המשפט לעניין שיעור הנכות מתוקף משקל מעמדו כמומחה בית המשפט וידו הארוכה ולאחר שלא נסתרה חוות דעתו.

אשר על כן, הנני קובעת כי הנכות הרפואית הינה כקביעת מומחה בית המשפט, קרי שיעור של 20%.

שיעור נכותו התפקודית של התובע ושיעור הגריעה מיכולת השתכרותו

3. לטענת ב"כ התובע יש לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע הינה בשיעור של 30%. מנגד טוען ב"כ הנתבע כי אין קשר ישיר בין הנכות הנפשית לכושר ההשתכרות וכי דרכו של התובע סלולה ויכולותיו ידועות. על כן למעשה נטען להעדר נכות תפקודית וגריעה מיכולת השתכרותו.
4. תכליתה של הנכות התפקודית לאמוד את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של הנפגע, בשים לב לכך שמידה זו לא זהה בהכרח לשיעור הנכות הרפואית שנקצב לנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792).הקביעה בדבר הפגיעה התפקודית מסורה לבית המשפט, על פי שיקול דעתו וזאת בהתחשב בכישוריו ובסגולותיו האישיים של הנפגע על רקע עיסוקו כמו גם בהתחשב בדרגת הנכות הרפואית שנקבעה לו.
5. בבואי לאמוד את נכותו התפקודית של התובע וכפועל יוצא מכך את שיעור הגריעה מיכולת השתכרותו נדרשתי למכלול הנתונים הבאים:

התובע הצהיר כי נגרם לו  נזק חמור, אינו מסוגל לתת אמון באנשים והפך להיות חשדן אפילו כלפי קרוביו, דבר הגורם לו להיבדל מן החברה. התובע הצהיר כי הינו מעמיד פנים שהכול כשורה אצלו ומנסה לשדר שגרת חיים תקינה ונורמלית, למרות שזה לא כך. רק הוריו ומשפחתו הקרובה שיודעים על המקרה לפרטי פרטים, יודעים את העובר עליו, מלבדם אך ורק בעלי המקצוע שאצלם טופל ועמם שוחח חשו הזדהות והבנה עמוקה ואף יותר מזה את רחשי ליבו, כאביו ונזקיו הנפשיים שרודפים אותו יום יום, שעה שעה.

6. מסקנותיהם של המומחים משתקפות ושזורות באופן אותנטי בעדות התובע. אני מאמינה לתובע כי  תחושותיו הקשות ממשיכות וכי הוא מוצף רגשית בשל האירועים מושא התובענה. התובע העיד כי מבחוץ המעטפת שלו הייתה כבן אדם נורמטיבי אבל מבפנים לא היה נורמטיבי. היו לו קשיים מבחינה נפשית. בלימודים לא היה לו שקט נפשי ובקושי ישן בלילה, הרטיב עד כיתה ד', יש לו קשיי תקשורת בחברה (עמוד 27 ש' 8, עמוד 30 ש' 23, עמוד 33 ש' 11 ואילך). התובע העיד כי התגייס לצבא, שירת כלוחם בצנחנים וקיבל נשק ולא דיווח על קושי נפשי בצבא (עמוד 32 ש' 17). עם זאת, התובע העיד כי השירות היה לו קשה נפשית וגם ההגעה לצבא לא הייתה פשוטה מבחינת הקושי להגיע ליעדים ולממשם (עמוד 27 ש' 12 ואילך).
7. אשר למהלך חייו לאחר הצבא, התובע המשיך מספר חודשים ללמוד בישיבה. כיום עוסק בתורתו רק בביתו. התובע הגיע למסקנה כי הוא רוצה ללמוד. התובע לא הצליח להתקבל לפקולטה להנדסה שכן לא הצליח להשלים נושאים של פיזיקה ומתמטיקה. התחיל לימודי ****** במוסד לימודים אחר ובעת מתן העדות היה בסמסטר השני לשנה הראשונה ללימודיו. הלימודים אינם מקנים תואר אקדמי אלא תעודת *****. התובע לומד הרבה שעות על פני ארבעה ימים ומתפרנס במשרה חלקית ב-******** (עמוד 27 ש' 14 ואילך).
8. לעניין שידוכים, העידה אמו של התובע כי מאוד חששה שכן התובע לא הכיר ביוזמתו ולא יזם פגישה. הוא רצה להכיר אך היה שידוך שלא התקדם. הבחורה דחתה אותו ובטחונו התערער מאוד. לעניין נישואיו, העידה אמו כי התובע הכיר את אשתו במהלך שנת **** והם התחתנו לאחר חצי שנת היכרות. התובע העיד כי היה לו קושי בתחום השידוכים במיוחד בהתחלה. עם זאת אשתו זיהתה את הקושי שלו ופירשה את השקט, הבושה והפנימיות שלו ולבסוף הם נישאו לאחר חמישה חודשי אירוסין (עמוד 30 ש' 14 ואילך). כיום התובע נשוי ואב לילד.
9. התובע נשאל מדוע הוא מתפלל בבית הכנסת בו מתפלל הנתבע. תגובתו הכנה של התובע הייתה –" למה אני צריך לצאת? אני צריך להיות קורבן אחרי שהוא עשה לי את הדברים האלה? הוא צריך לצאת זה אבסורד. ... מי שעשה בי משהו רע, ואני צריך לצאת? מה השטות הזאת? אני עד היום נלחם על זה שאני לא נפגע אבל שיש לי קשיים נפשיים. אני לא קורבן" (עמוד 33 ש' 26 ואילך).

הנני סבורה כי יש להעריך תגובה זו של התובע, אשר דומה כי באה מתוך ניסיון להתמודד עם מעשיו של הנתבע וכן עם הנטייה להאשים את עצמו בקרות האירועים. אינני סבורה כי יש להיאחז בתגובתו כמצביעה על כך שלא היו הדברים מעולם.

1. הנתבע הצהיר כי לא ביצע את העבירה המיוחסת לו. עיון בתצהירו מעלה כי רובו ככולו עוסק בטענות אשר הועלו ונדחו על ידי בית המשפט בהליך הפלילי. עוד טען כי המעשה לא נעשה ולא יכול היה להיעשות וזאת בראיות שלא הובאו בפני בית המשפט שדן בתיק הפלילי. בפסק דיני לעיל עמדתי בהרחבה על משמעות פסק הדין החלוט אשר ניתן בעניינו של הנתבע.
2. לעניין הנזק הצהיר הנתבע כי אין קשר בין האירוע לבין תחלואיו של התובע. התובע סובל מדיסלקציה, אובחן כסובל מ-ADHD   ללא קשר עם המעשה, כמו כן חווה הלם פסיכולוגי בראותו גופות מרוטשות לאחר פיגוע חבלני. התובע אובחן כילד בעייתי כבר בגיל 4-5 ונלקח לרב לקבל ברכה. עוד נטען כי אחוזי הנכות שנקבעו על ידי מומחה בית המשפט מורכבים מכל ההיסטוריה הרפואית והאחרת של התובע ואינם מתייחסים אך ורק לאירוע. תצהירו של הנתבע ועדותו לעניין מצבו של התובע, אינם רלבנטיים ואין להם כל משקל, שכן אין הדברים מצויים בידיעתו.
3. ב"כ הנתבע מבקש לייחס חשיבות מכרעת לדו"ח אבחון פסיכו דידקטי מיום 15.1.07 (עמוד 30 ואילך למוצגי הנתבע). לטענתו, במשך האבחון אשר נערך לתובע, לא סיפרו התובע ואמו על האירועים נושאי התובענה. על כן לשיטתו אין כל קשר בין יכולת הלמידה של התובע לבין האירוע. למעשה ברקע, אף לפי קו החקירה, ניסה ב"כ הנתבע לסתור בדרך זו את הכרעת הדין בהליך הפלילי.
4. הבוחנת ציינה בתחום הרגשי בדו"ח האבחון כי  "ישנה תחושה של כוחות ניכרים עם קושי עצום לאסוף את עצמו, רצון להתמודד וחוסר אונים לממש, בעיית מיקוד, ניתוק הגנתי, תחושת פגיעה והעדר בטחון על רקע העבר. אמנם ישנם סימנים לקיומו של גורם סביבתי ורגשי ברור בתמונת תפקודו של א. אולם יש לשער, כי הבסיס לכל הנ"ל הוא בכל זאת אורגני ונוירולוגי ולכן ניתן לכלול אותם תחת הכותרת של ליקויי למידה".
5. האם העידה כי פנתה לאבחון על מנת שהתובע יקבל הקלות לבגרויות ולא לחשוף את מה שהוא עבר כי לא רצתה שיידעו בישיבה. העידה כי הגנה על כבודו של הילד אך רצתה להשיג את ההתאמות (עמוד 16 ש' 5). היה חשוב לה לתת למאבחנת להבין כי מדובר בילד נורמטיבי אבל עם קשיים של בעיות קשב וריכוז. המטרה הייתה לעבור בגרויות ולא לקבל טיפול. אולי לא דייקה אך לא רצתה שהתיק של המאבחנת יגיע ליועצת עם הדברים שהיו מופנמים (עמוד 18 ש' 30).

האם העידה כי האבחון היה לפני שהדברים נחשפו ולא ידעה לקשר את הדברים. האם ציינה כי התובע הרטיב במיטה במשך תקופה מסוימת וכי היו לו התפרצויות הכוללת רקיעת רגליים ומכות לקיר. לשאלה מתי הבחינה כי לבנה יש דיסלקציה השיבה "באיזה שהוא שלב זה יצא לפועל כשהתגלו הקשיים שלו ואז זה התגלה. כנראה שזה היה חבוי אצלו המקרה וזה כנראה השפיע עליו" (עמוד 18 ש' 4). לאחר קבלת האבחון, התגלו דברים אצל פסיכולוג שגם המאבחנת וגם היא לא ידעו (עמוד 19 ש' 31, עמוד 20 ש' 19 ואילך).

5. הנתבע צירף למוצגיו תעודות בית הספר המתייחסות לכיתות ג', ד' ומחצית שניה של כיתה ה'. עם זאת אין בכך כדי לקבוע ממצאים שכן על פי דו"ח האבחון שעליו מתבסס הנתבע, החלה הירידה בהישגי התובע בכיתה ט'. הנני מקבלת את הסבריה המשכנעים של האם.
6. התובע העיד לעניין ליקויי הלמידה כי הצורך באבחון היה בשל התאמות לבגרויות אשר היוו קרש ההצלה שלו. במהלך האבחון ישב עם המאבחנת ותיאר את בעיותיו, בנוסף למבדקים אשר נערכו לו (עמוד 28 ש' 10 ואילך). בלימודים היה מרגיש שהוא פחות מכולם, לא מצליח במבחנים. "המורה היה מסביר, הייתי יושב בכיתה, ופתאום אני חושב על המקרה ועל זיכרונות. זה היה הקושי שלי כביכול הכול בסדר ואף אחד לא יודע מה אני מרגיש" (עמוד 31 ש' 27- עמוד 32 ש' 6).
7. דו"ח האבחון עמד בפני פרופ' לוי מומחה התובע. המומחה העיד כי מדובר בלקות למידה לא קיצונית, אשר לא השפיעה על נפשו, זאת אומרת שהערכת הנכות בחוות דעתו אינה לוקחת בחשבון את לקות הלמידה (עמוד 56 ש' 31). המומחה מציין כי לבודקת לא נמסרה ככל הנראה "פרשת השכן", הדברים היו עלומים אך אף על פי כן נמצא שיש סימנים לקיומו של גורם סביבתי ורגשי ברור בתמונת תפקודו (עמוד 54 ש' 30). האם נתנה הערכה "ורודה" זה אולי מה שהיא רצתה לראות. הייתה פה אי ידיעה והייתה גם הכחשה מכיוון שהאם ראתה דברים לא בסדר אבל כנראה היה לה קשה להכיר עד כמה (עמוד 55 ש' 3 ואילך).

על פי פרופ' לוי, התובע לא סיפר על האירועים באבחון שכן כמו נפגעים פוסט טראומטיים אחרים, צפן שנים את הדברים בסוד, התבייש בכך למרות שהוא לא אשם, זו טיבה של טראומה ופוסט טראומה (עמוד 56 ש' 8 ואילך). המומחה העיד כי לתובע רצון ויכולות אבל מרגע שבן אדם נפגע, הסיכוי שלו ללמוד כמו בן אדם אחר, הוא נפגע. גם אם התובע ישלים את לימודיו, הנקודה הבעייתית היא תעסוקה אחר כך. גם אם הוא יצליח צפוי שהוא יהיה בתחתית המדרג וההשתכרות שכן אין לו בטחון עצמי, הוא פוחד מאנשים ומאחריות (עמוד 53 ש' 8).

8. פרופ' קוטלר נחקר לעניין קשיי הלמידה של התובע. פרופ' קוטלר העיד כי בתפיסת עולמו, גדולה פגיעה בנער שהוא לקוי למידה שכן התשתית הקוגניטיבית שלו היא יותר רעועה. הוא פגיע יותר ומרגע שמצא שיש לו נכות נפשית, זו הנכות הנפשית שקבע. השילוב של  לקות הלמידה אינו מעלה לו את הנכות הנפשית, אלא רק מגביר את החומרה של הפגיעה. כלומר עולה מעדותו, כי לקות הלמידה לא שוקללה בשיעור הנכות וכי מלוא הנכות הנפשית שנקבעה הינה בגין האירוע.
9. התרשמתי כי עדויות התובע ואמו מהימנות ואמינות, עדויותיהם קוהרנטיות ומתיישבות זו עם זו. מנגד, הנני דוחה את גרסת הנתבע, המתנהל עדיין מתוך תחושה עצמית כוזבת שלפיה הדברים לא אירעו כלל.  מכל האמור יוצא כי שיעור נכותו התפקודית הינו בגובה הנכות הרפואית, קרי בשיעור של 20%. 

חובת הקטנת הנזק

1. לטענת ב"כ הנתבע על התובע להקטין את נזקו ולפנות לקבל את הטיפולים שעליהם המליץ מומחה בית המשפט. התובע הצהיר כי הוא מודע לכך שעליו לקחת טיפולים פסיכולוגים או פסיכיאטרים, אך אין לו את כוחות הנפש לכך, ואינו מוכן לשוב ולנבור בפצע הפתוח שאינו מגליד לעולם. התובע חזר והעיד על כך במהלך עדותו (ר' עדותו בעמוד 26 ש' 30, עמוד 32 ש' 29, עמוד 33 ש' 8). האם העידה כי לתובע לא היה קל כשהוא חזר מהטיפולים. הוא היה מפורק (עמוד 23 ש' 14).
2. על פי עדות פרופ' קוטלר, מתן הטיפול בדרך של פסיכותרפיה מותנה במוטיבציה שכן הרבה נפגעים של פגיעה מינית, לא אוהבים לפתוח את המורסות ובהעדר מוטיבציה כל הדיון בטל. עוד הוסיף כי ככל שהזמן חלף ובעניינו שני עשורים וככל שהעניין מוטבע עמוק ולא נפתח, גם הסיכוי להתיר את זה קשה יותר (עמוד 36 ש' 12, עמוד 37 ש' 5).
3. על פי עדות פרופ' לוי, מומחה התובע, טיפול יכול לסייע אך לא לרפא. מצב נפשי מהמעגל הפוסט טראומטי לא מחלים או נרפא. כשהוא כרוני הוא קיים ונמשך לאורך חיי האדם, אפשר להקל על מנת שהיום יום יהיה פחות עגום וקשה (עמוד 47 ש' 22, עמוד 48 ש' 14). פרופ' לוי העיד כי כאשר בן אדם חרד מאוד שלא לגעת, שלא להתקרב לתכנים הפוסט טראומטיים, לא מוכן לדבר על זה, לחשוף את זה. עצם החשיפה גורמת לו לכאב נפשי רב מאוד. אז היכולת של הטיפול לעזור היא נבלמת. הרבה פעמים הטיפול בנפגע פוסט טראומה עצמו כואב וכן תוצאותיו. זה כמו לחטט בפצע. על כן נדרשת מוכנות נפשית לטיפול (עמוד 48 ש' 18 ואילך, עמוד 49 ש' 6 ואילך).
4. בנסיבות העניין אינני מקבלת את הטענה כי יש לזקוף לחובתו של התובע את סירובו לפנות לטיפול נפשי בשלב זה של חייו. בנסיבותיו הקשות של המקרה שלפניי עמדתו של התובע מובנת,  ואינני סבורה כי  התובע מפר את חובתו להקטין את הנזק.

הפסד שכר לעתיד

4. למען הסדר, אציין תחילה כי לא נדרשו בסיכומי התביעה הפסדי שכר עבר ועל כן אף אני לא נדרשתי לכך. התובע כיום הינו בן 23 אשר ניזוק בשלב מוקדם שבו טרם נתגבש מסלול חייו המקצועי. העיקרון הנהוג בפסיקה לגבי קטינים או צעירים בתחילת דרכם המקצועית הינו אומדן כושר ההשתכרות על-פי השכר הממוצע במשק (ר' לעניין זה ע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח נ' גיל צ'יבוטארו (פורסם במאגרים)).
5. עוד נקבע כי במקום שבו השכר הממוצע במשק משמש מדד לאומדן שכרו של ניזוק אזי הלה ייקבע לפי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על פי החלופה הכוללת גם את שכרם של העובדים הזרים ושל עובדי השטחים (ע"א 267/12 דוידנקו נ' הפול- המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (2.7.12)). בהתאמה, על פי לוח 4.1 של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (כולל משרות של עובדים זרים) השכר הממוצע במשק נכון לחודש אוקטובר 2014 הוא סך של 8,931 ₪. מכל האמור יוצא כי סך הפיצוי בגין הפסדי השתכרות לעתיד עד גיל 67, יעמוד על סך של  519,932 ש"ח (על פי בסיס השכר שקבעתי לעיל במכפלת הנכות התפקודית ובמקדמי ההיוון).

הפסד הטבות סוציאליות ואובדן פנסיה

6. אשר להפסד הטבות סוציאליות ופנסיה הרי שהפרשות אלה הן חובה שבחוק ומכאן יש לפסוק פיצוי בגינן (לעניין הפסד הטבות סוציאליות בעניינם של צעירים וקטינים שטרם השתלבו במעגל העבודה ר' ב-ע"א 9079/04 אלון נ' לאופר (פורסם במאגרים 15.4.07), ע"א 7157/07 אי.אי.ג'י. ביטוח זהב בע"מ נ' עזבון המנוח מוריס אברהם ז"ל (פורסם במאגרים 17.3.08)).
7. חישוב הפסד הפרשות המעביד לפנסיה על פי ת"א (מחוזי חי') 16951-04-10 ע.מ.מ ואח' נ' ע.מ.ר ואח' (פורסם במאגרים, 31.12.13) מעמיד אם כן את סך הפיצוי לתובע בגין ראש נזק זה על 62,392 ₪.

הוצאות רפואיות

8. בהתאם לחוות דעת מומחה בית המשפט יש מקום לפסוק לתובע סכום כסף למימון טיפולים פסיכולוגים במסגרת פרטית, 24 פגישות בעלות של 400 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה מסתכם בסך של 11,328 ₪ כולל מע"מ ובמעוגל 11,330 ש"ח. מחד גיסא התובע עומד על כך כי אינו מעוניין בטיפולים אלה, ומאידך גיסא סבור המומחה מטעם בית המשפט שיתכן שבעתיד יבשילו התנאים לכך וכבר עתה יש מקום להעמיד לזכות התובע את הכספים הללו.

בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפניי, עמדת המומחה מטעם בית המשפט (היא גם עמדת התביעה בסיכומיה) מקובלת עליי ועל כן סך הפיצוי בגין ראש נזק זה יועמד בהתאמה על 11,330 ₪.

עזרת הזולת

9. בגין ראש נזק זה נדרש בסיכומי התביעה פיצוי גלובאלי בסך של 60,000 ₪. ואולם, פיצוי זה נדרש ללא כל הנמקה, ללא דיון בתשתית הראייתית או למצער הפניה כלשהי לראיות. במצב הדברים האמור, התובע לא עמד בנטל ההוכחה לפיצוי הנדרש ועל כן טענותיו לעניין זה נדחות.  

כאב וסבל

1. ב"כ התובע עותר לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 120,000 ₪ וכן לפיצויים עונשיים בסכום זהה. לטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו "לא הוכח באיזו סבל מדובר" וכן לא הוכח על מה חפץ התובע לקבל פיצויים מעבר לפיצויים אשר נפסקו כנגדו בהליך הפלילי.
2. הנני דוחה את טענות ב"כ הנתבע מכל וכל. כפי שהובא לעיל על ידי, עסקינן במעשים מגונים בקטין ובבן משפחה, אשר אירעו במספר הזדמנויות ונמשכו במהלך תקופה. מעשיו הבזויים של הנתבע פגעו בתובע בהיותו בגיל הרך, בשלב רגיש ואקוטי במהלך החיים והסבו לו נזק נפשי משמעותי.
3. בנסיבות העניין הנני מקבלת את עמדת ב"כ התובע ופוסקת לתובע בגין ראש נזק לא ממוני, פיצוי כולל בסך  120,000 ₪, לגבי כל עילות התביעה, קרי: תקיפה, רשלנות, פגיעה באוטונומיה, והפרת זכויותיו על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (ת.א. (חי') 854/07 פלונית נ' אלמוני, ת.א (ת"א) 2191/02 אלמונית נ' פלוני, ע"א 3806/06 פלוני נ' פלונית (פורסמו במאגרים)). אבהיר כי פיצויים אלה הינם בנוסף לאלה שנפסקו לתובע בהליך הפלילי.
4. עם זאת, לא שוכנעתי כי יש מקום להורות על פיצויים עונשים, לנוכח העונש הפלילי אשר הוטל על הנתבע במסגרת התיק הפלילי ויתר הנסיבות שבפני. ההלכה הפסוקה הינה כי ביהמ"ש לא ייטה לפסוק פיצויים עונשים במסגרת הליך אזרחי, אלא במקרים חריגים. יתר על כן, במקרה שנגזר עונש בהליך פלילי, מדובר יהיה בחריג שבחריגים (רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני, בו דן בית המשפט העליון בפיצויים הראויים להשתלם לקטינה שנפגעה מעבירות מין שביצע בה הנאשם שהיה שכנה וכן ר' דיון בפיצויים עונשים ב-ע"א 4576/08 ליה עטרה בן-צבי נ' פרופ' יהודה היס, (פורסמו במאגרים)) .

סך הפיצוי

4. אשר על כן, התובע זכאי לקבל מן הנתבע פיצוי בגין נזקי הגוף שאונו לו, כדלקמן:

פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד             519,932 ₪

הפסד הטבות סוציאליות ופנסיה             62,392  ₪

הוצאות רפואיות                                    11,330 ₪

כאב וסבל                                              120,000 ₪

                                                   =============

ובסה"כ:                                               713,654 ₪

5. הנני מורה על אישור העיקול הזמני אשר הוטל ביום 11.3.10, בהחלטתו של כב' הרשם כהן, על זכויותיו של הנתבע בנכס מקרקעין הידוע כחלקה ****בגוש ****, במרשם המקרקעין ב-*****. כמו כן הנני מורה על החזרת סכום העירבון בסך של 7,500 ש"ח אשר הפקיד התובע בקופת בית המשפט כתנאי למתן הצו.

6. לסיכום, הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע בפיצוי  בסך של 713,654 ₪. כמו כן הנני מחייבת את הנתבע בהוצאות משפט וכן בשכ"ט עו"ד בסכום כולל של  168,422 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ועד מועד התשלום בפועל.

7. הנני מתירה פרסום פסק דיני זה לאחר חסיון פרטים מזהים- לטיפול המזכירות.

ניתן היום,  כ"ח טבת תשע"ה, 19 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.