גטניו נ' קסלסי ואח'

רקע

1. לפני תביעה כספית על סך 111,196 ₪ בגין נזק שלטענת התובעת נגרם לה בעקבות תאונת דרכים מיום 2.1.20 במהלכה נפגע רכב מתוצרת BMW מס' רישוי 303-86-201 (להלן: "הרכב" או "הרכב הנפגע") שהיה בבעלות בעלה המנוח על ידי רכב הנתבעת 2 שהיה נהוג בידי הנתבעת 1 (להלן: "הרכב הפוגע").

התובעת היא אלמנתו ויורשתו של מי שהיה בעל הרכב במועד קרות התאונה, מר שלמה גטניו ז"ל (להלן: "המנוח"), והנתבעת 3 היא מי שביטחה את הרכב בעת קרות התאונה.

2. אין מחלוקת כי ביום 2.1.20 נהגה בתו של המנוח ברכב הנפגע ובעת שנסעה בתוך מעגל תנועה נכנס הרכב הפוגע לשטח המעגל ופגע ברכב בצידו האחורי-ימני וגרם לו נזק וכי האחריות הבסיסית לקרות התאונה מוטלת על הנתבעות 2+1 (ראו עדות בת המנוח בעמ' 7 לפרוטוקול שורות 14-13 ועדות הנתבעת 1 שנהגה ברכב הפוגע בעמ' 22 לפרוטוקול שורות 32-30).

ביום 5.1.20 ערך השמאי שחוות דעתו הוגשה מטעם התביעה, מר אשר גואטה, בדיקה לרכב הנפגע בעת שהותו במוסך, כאשר בדיקה זו הוזמנה ממנו לצורך דו"ח פרטי ולא לצורך הפעלת הביטוח ועל כן לא עודכנה הנתבעת 3 בדבר בדיקתו מיד לאחר ביצועה כפי שהיה קורה אילו נמסר לו שהדו"ח מיועד גם עבורה (ראו עדותו, עמ' 17 לפרוטוקול שורות 15-4).

יוער כי חוות דעת השמאי נערכה באופן סופי רק ביום 20.4.20 – שלושה וחצי חודשים מאוחר יותר – ונקבע בה כי שוויו המלא של הרכב לולא התאונה היה 179,837 ₪ וכי ערך הרכב במצבו הניזוק עומד על 80,926 ₪ כאשר – "הרכב ימכר במצבו הניזוק למאור ישראל. התמורה בעבור הרכב בסך 80,926 ₪ תועבר לבעל הרכב גטניו שלמה" (הערה בעמוד הראשון של חוות הדעת) ונוכח היחס בין גובה הנזק שנאמד לשווי הרכב לולא ניזוק הגדיר השמאי את הרכב כמצוי במצב של "אובדן להלכה".

3. בין המנוח לבין סוחר רכב בשם מאור ישראל מילר (להלן: "הסוחר") סוכם כי הסוחר ירכוש מן המנוח את הרכב במצבו הניזוק ולשם כך נערכו ונחתמו על ידם שני מסמכים:

• ביום 28.1.20 חתמו המנוח והסוחר על מסמך מודפס שכותרתו "זיכרון דברים לקניית רכב יד שנייה" על פיו התחייב הסוחר לרכוש מן המנוח את הרכב תמורת 80,926 ₪ (להלן: "זכה"ד").
• ביום 29.1.20 חתמו המנוח והסוחר על מסמך קצר בכתב יד שכותרתו "הסכם מכירת ב.מ.ו מס' רישוי ..." על פיו התחייב הסוחר להעביר למנוח סכום של 179,837 ₪ וכי קבלת הרכב לידיו מותנית בהעברת מלוא סכום זה לחשבון הבנק של המנוח והעברת רישום הבעלות על שמו (להלן: "ההסכם בכתב").

הסכום הנקוב בהסכם בכתב הועבר במלואו אל המנוח והרכב נמסר לסוחר, אשר בהמשך מכר אותו לצד שלישי תמורת 170,000 ₪ (ראו עדותו, עמ' 10 לפרוטוקול שורות 18-9) לאחר שלטענתו תוקן על ידו (עמ' 11 שורות 19-16), אולם עלות התיקון בפועל לא הוכחה.

כבר עתה יש מקום להעיר כי ההערה המובאת לעיל מתוך חוות דעת השמאי בדבר מכירת הרכב לסוחר מנוסחת בלשון עתיד הגם שחוות הדעת נחתמה הרבה לאחר המכירה, אולם כפי שהתברר השמאי היה מודע מראש להתקשרות האמורה וככל הנראה הוזמן מטעם הסוחר אך ההערה לא תוקנה ללשון עבר במועד חתימת חוות הדעת – בו יש להניח כי נבחנה שוב – ועל כך בהמשך.

4. ביום 19.3.20 העביר עו"ד אלנקווה, ב"כ המנוח ובהמשך התובעת בהליך הנוכחי, לנתבעת 3 הודעה על תאונת הדרכים והחלו להתנהל בין הצדדים מגעים בדבר גובה הפיצוי אולם במועד מסויים לאחר מכן הודיע המנוח לנתבעת 3 כי אינו מכיר את עוה"ד האמור ואינו מעוניין בהפעלת הפוליסה לאחר שתמורת הרכב כבר שולמה לו במלואה על ידי הסוחר וממכתב הדחייה של הנתבעת 3 (מוצג 2 בתיק מוצגיה, שנשלח לאחר הגשת תביעה זו) עולה כי אף העביר לידיה את שני המסמכים הנ"ל שנערכו בינו לבין הסוחר.

מעדות הסוחר הוברר כי לא בכדי טען המנוח שאינו מכיר את עו"ד אלנקווה באשר באותה עת דובר בעוה"ד של הסוחר ולא שלו והסוחר אף העיד כי המנוח המחה לטובת עוה"ד שלו את זכות התביעה לאחר שקיבל ממנו את מלוא שווי הרכב וכי התמורה שתתקבל בגין התביעה – שבאותו שלב נאמר כי תופנה אל המזיקות/הנתבעות 2+1 – אמורה לעבור מעוה"ד אליו או אל מי מטעמו (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 31-17).

לאחר שלא המזיקות (=נתבעות 2+1) ולא המבטחת (=נתבעת 3) שילמו מאומה בגין הנזק הנטען הוגשה התביעה שלפני, המופנית הן כלפי המזיקות והן כלפי מבטחת הרכב, בגין ההפרש בין שוויו המלא של הרכב לולא הנזק שנגרם לו בתאונה לבין שווי שרידיו, תחילה בשם המנוח ולאחר מכן הוחלף ביורשתו שהיא התובעת הנוכחית.

עוד יוער כי טרם הגשת התביעה לא נשלחה דרישה נוספת אל הנתבעת 3 לאחר שהקודמת בוטלה על פי הודעת המנוח כי אינו מעוניין בהפעלת הביטוח.

5. עיקר טענות ההגנה של הנתבעות 2+1 היו כי לא ייתכן שהנזקים הנתבעים והמפורטים בחוות דעת השמאי מטעם התובע נגרמו כתוצאה מן התאונה וכי מדובר בתביעה מנופחת ומופרזת שנועדה להוציא מהן כספים שלא כדין.

עוד טענו הנתבעות 2+1 לאשם תורם מלא, או למצער, מכריע של נהגת רכב התובע.

כאן המקום להעיר כי בשונה מן הנטען בכתב ההגנה מטעם הנתבעות 2+1 העידה הנתבעת 1 בהגינותה כי האשמה שלה ולא טענה מאומה ביחס לאשם תורם מצד נהגת הרכב הנפגע (עמ' 22 לפרוטוקול שורה 30).

נראה כי הנתבעות 2+1 לא ידעו בעת קבלת כתב התביעה את מלוא העובדות המתוארות לעיל ועל מעורבות הסוחר בפרשה (הדבר נאמר במפורש ובאופן נחרץ בסיכומים מטעמן, אלא שלא ניתן להעיד בשלב הסיכומים ולא מפי עוה"ד) ולאחר שנחשפו לכך השליך הדבר על טיעוניהן בשלב הסיכומים והן טענו כי לא המנוח או התובעת עומדים מאחורי התביעה אלא הסוחר ומי מטעמו תוך ניסיון להתעשר על חשבונן והכרזה על הרכב כמצוי במצב של אובדן להלכה ללא כל הצדקה מקצועית ובשיתוף פעולה פסול בין הסוחר לשמאי מר גואטה הגם שהרכב תוקן בסכום נמוך מאוד.

6. עיקר טענות ההגנה של הנתבעת 3 היו כי אין כיסוי ביטוחי לאירוע המתואר בכתב התביעה שכן המבוטח-המנוח הודיע לה שאינו עומד מאחורי התביעה ואין בכוונתו להפעיל את הפוליסה עקב התאונה וכי מכר את הרכב תמורת 179,837 ₪ – סכום העולה כדי השווי המלא של הרכב ללא כל הפחתה בגין הנזק ועל כן לא נגרם לו כל נזק בר פיצוי.

באופן כללי הוסיפה הנתבעת 3 וטענה כי הנזק הנטען מופרז ומנותק מן המציאות.

7. בפתח ישיבת ההוכחות הודיע ב"כ התובעת על כך שהמנוח נפטר וכי יש להחליף את זהות התובע כך שהתובעת תהיה אלמנתו ויורשתו, התקיים שיח מחוץ לפרוטוקול בניסיון לבחון פתרונות מוסכמים ומשהדבר לא צלח והתביעה עמדה על ניהול ההליך כפי שהוא נשמעו העדויות ועתה באה עת ההכרעה.

דיון והכרעה

8. התביעה דנן הוגשה בגין נזק שנגרם למנוח בעקבות התאונה אשר שיעורו הנטען הוא כגובה ההפרש בין שווי שרידי הרכב על פי חוות דעת השמאי מר גואטה לבין שוויו המלא לולא ניזוק בתאונה לאחר ששווי השרידים הופחת.

דא עקא, מחומר הראיות שלפני עולה כי נזק כאמור כלל לא נגרם לתובעת או למנוח, מאחר שהמנוח קיבל את מלוא שווי הרכב על פי חוות דעת השמאי מר גואטה בסך 179,837 ₪ בתמורה למכירתו לסוחר.

אמנם הסוחר טען כי ההפרש בין שווי השרידים על פי הערכת השמאי למלוא שווי הרכב לולא ניזוק הועבר אל המנוח כהלוואה בלבד ולא כתמורה וכי במידה שהנתבעת 3 לא תשלם לו פיצוי בגובה מלוא ההפרש יושב לו סכום ההלוואה, אולם לא הביא ולו בדל ראייה או עדות תומכת לטענה זו ואף לא נטען על ידי התובעת או הסוחר כי הסכום האמור אכן הושב לידיו על ידי המנוח או התובעת או אפילו כי נדרש על ידו לאחר שהנתבעות לא שילמו עבור הנזק הנטען.

הטענה כי מדובר בהלוואה אף עומדת בסתירה, לכאורה, לאמור בהסכם בכתב שאין בו רמז לכל התנייה מסוג זה ונאמר בו קטגורית כי העברת הרכב מותנית בקבלת הסכום המשקף את שווי הרכב המלא ללא נזק לחשבון המנוח.

אמנם הוגש גם זכה"ד, בו לכאורה נאמר כי הרכב נמכר לסוחר תמורת שווי שרידיו בלבד, אלא שגם מסמך זה אינו כולל אזכור כלשהו של ההלוואה הנטענת ומיד יום למחרת חתימתו נחתם בין הצדדים לעסקה ההסכם בכתב המאוחר אליו, אשר גם אם היתה כוונת הצדדים מלכתחילה לבצע עסקה כמתואר בזכה"ד לכאורה שינה מהוראותיו בכך שנקבע בו כי המכירה היא תמורת מלוא שווי הרכב כאילו לא ניזוק ללא זכר להלוואה.

אך חשוב מכל ביחס לזכה"ד – הוכח בבירור כי אינו משקף נאמנה באופן מלא את כלל תנאי העסקה בין המנוח לסוחר.

9. בעדותו ניסה הסוחר להסביר את ההסכם בכתב כך (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 19-17) –

"ב-29.01 התקשרה לקוחה שמכרנו לה את הרכב ואמרה שהיא לא רגועה ורצתה הסכם רק על כך שתקבל ממני את כל הכסף עבור הרכב. אז עשינו את המסמך בכתב יד."

בהמשך עדותו נשאל הסוחר שנית בעניין זה והשיב כהאי לישנא (שם, שורות 35-29) –

"ש: מפנה אותך להסכם – בהסכם המכירה כתוב שאתה  משלם 179,837 ₪ עבור הרכב. לא כתוב שחלק זה הלוואה.  מה נכון?

ת: קניתי את הרכב ב-80,926 ₪.

ש: אז מה שכתוב בהסכם בכתב יד לא נכון?

ת: ברור. זה היה יום למחרת רק כדי שהלקוח יהיה רגוע שהוא מקבל את מלוא סכום הרכב.

ש: למה לא ציינת זאת בכתב התביעה?

ת: למה אתה צריך לראות זאת. זה לא קשור אליך."

אין בדברים אלו ולו שמץ של הסבר לאי אזכור ההלוואה והמחאת זכות התביעה בהסכם בכתב, אשר יוזכר כי הסוחר כלל לא התכוון לחשוף לפני מי מן הנתבעות או בית המשפט, כפי שטען שזכותו לעשות, ואם כך הדבר – מה מניעה היתה מצידו לציין במסמך פנימי בין הצדדים את העובדה שההפרש בין שווי השרידים למלוא שווי הרכב במצב תקין ניתן כהלוואה, ולו למניעת מחלוקת עתידית בינו לבין המנוח, אילו אלו היו פני הדברים?!

העדר זכר להלוואה ללא כל הסבר, הקביעה הפוזיטיבית בהסכם בכתב כי – "הקונה מתחייב להעביר ... למוכר ... סכום של 179,837 ₪  עד ליום ראשון את כל הסכום הנ"ל 179,837 ₪ תאריך העברת הכסף עד 2.2/20 קבל(צ"ל קבלת – א"ב) הרכב לקונה מותנת בהעברת בעלות ובהעברת הכסף לחשבון ..." – וכל זאת ללא כל התנייה ובהעדר בדל ראיה או אף טענה בדבר דרישה להשבת הסכום שנטען כי שולם כהלוואה אינן מתיישבות עם טענת ההלוואה.

בשולי הדברים אעיר כי ביחס לשאלה את מי נועד ההסכם בכתב להרגיע אמר הסוחר אמירות סותרות, שעה שאנו רואים לעיל כי במקום אחד טען שנועד להרגיע את המנוח ובמקום אחר טען שמי שהיתה בלחץ היא דווקא זוגתו – אמירות שנאמרו בהפרש של משפטים בודדים, ובמקום נוסף שוב חזר הסוחר על הטענה שזה נועד להרגיע דווקא את המנוח (עמ' 12 לפרוטוקול שורה 2).

10. לא זו אף זו, מחומר הראיות עולה בבירור כי הלכה למעשה אין מדובר בתביעה של המנוח או של התובעת אלא בתביעה של הסוחר שרק נחזית להיות תביעתם, כאשר הסוחר העיד – "במצב כזה, שבפוליסה דוחים את התביעה ולא משלמים את הכסף, אני פונה לבעל הרכב שחתום לי ושאני תובע במקומו" (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 12-11, ההדגשה כאן ובכל מקום בפסק הדין שלי ואינה במקור אלא אם נאמר אחרת).

ברם, בהמשך, ממש משפטים ספורים לאחר מכן ולאחר שהבין את הבעייתיות הגלומה בעדותו זו, תיקן קמעה את גרסתו והעיד כך (שם, שורות 27-20) –

"ש: אז התביעה היא בעצם שלך?

ת: לא. לא שלי.

ש: אז למה אמרת "באמצעות עוה"ד שלי"?

ת: אני מלווה את הכסף לבעל הרכב. אני לא מבוטח שלך.

ש: שמעתי מה אמרת ושואל שוב – התביעה בעצם היא הכסף שאתה שילמת למנוח? זו התביעה?

ת: יש המחאה בלתי חוזרת למנוח. הוא קיבל ממני את הכסף והמחה את הזכות לעוה"ד.

ש: ועוה"ד אמור להעביר את הכסף אליך?

ת: אלי או למי מטעמי."

אין כמעט צורך לציין כי לבד מן האמירה הפורמאליסטית-טכנית של הסוחר כי התביעה אינה שלו מלמד בבירור כל יתר המידע שמסר בעדותו בדבר המחאת זכות התביעה לטובתו – שמא באמצעות בא כוחו – תמורת תשלום מלוא שווי הרכב כאילו לא ניזוק כי הוא העומד מאחורי התביעה והוא מי שלכאורה נגרם לו נזק במצב הנוכחי ולא המנוח או התובעת-יורשתו.

ויוזכר, עורך הדין המטפל בתביעה הוא עורך דינו של הסוחר שהמנוח כלל ללא הכיר.

מציאות זו, העדר אזכור להלוואה ולו ברמז אף בהסכם בכתב שנועד להיות מוצנע בין הצדדים לעסקה והטענה להמחאת זכות בלתי חוזרת מאת המנוח מצביעות על האפשרות שאין מדובר בהלוואה אלא בעסקת מכר לכל דבר תמורת מלוא שווי הרכב הנפגע כאשר הסוחר התכוון לקבל את הפיצוי עבור ההפרש בין שווי השרידים למלוא שווי הרכב באמצעות המחאת זכות התביעה – אם מן המזיקות ואם ממבטחת הרכב.

אפשרות זו נתמכת גם בעדות הסוחר כי לא הסביר למנוח מאומה באשר לדרך בה עליו לפעול מול המבטחת-הנתבעת 3, בעובדה שמי שפנה אל הנתבעת 3 בראשית הדרך בדרישה לפיצוי היה עוה"ד שלו והעובדה שהמנוח לא היה מעורב כלל בולטת אף יותר נוכח הודעתו למבטחת כי אינו מכיר את עוה"ד ואינו מעוניין להפעיל את הפוליסה לאחר שקיבל את מלוא התמורה עבור הרכב ללא רמז להלוואה (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 12-9).

הסוחר אפילו אישר, כלאחר יד ובשיגרא דלישנא, את העובדה שמדובר למעשה בתביעה שהוא העומד מאחוריה וזאת בדבריו אלו (שם, שורות 4-3) –

"ש: במהלך עדותך סיפרת שאתה עושה זאת כדי לתבוע את הנהג של הרכב הפוגע.

ת:  או את הפוליסה, לסירוגין."

11. זאת ועוד, הסבריו של הסוחר לעובדה שהסתיר את ההסכם בכתב מבית המשפט ורק לאחר שהנתבעת 3 קבלה אותו מן המנוח היתה זו היא שחשפה אותו לפני בית המשפט, היו אלה –

"אני מבחינת החוק צריך לתת לך זכ"ד מול המנוח של קניית הרכב במצבו הניזוק. זה הדבר היחידי שאמור לעניין אותך. זה שאני בוחר לתת הלוואה למישהו ולפתות אותו לקנות ממנו את הרכב זה עניין שלי ולא שלך" (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 5-3)

"למה אתה צריך לראות זאת. זה לא קשור אליך" (שם, שורה 35)

"זה הסכם בינינו שלא היה צריך להגיע לשום מקום. זה היה משהו להרגיע אותו" (עמ' 12 לפרוטוקול שורה 2).

כמעט אין צורך להבהיר כי לא ניתן לקבל הסברים אלו, באשר מדובר במידע מהותי הנוגע לשאלת הנזק שנגרם, למי נגרם, וכן לעילת התביעה ולזהות העומד מאחוריה בפועל, אשר חובה היתה על התובע – תהא זהותו אשר תהא (וכאמור, לטעמי, באופן מהותי היה זה הסוחר) – לגלות לבית המשפט.

חשוב מאוד להדגיש כי עילת התביעה, כפי שתוארה בכתב התביעה, שונה תכלית השוני מתיאור העובדות שהתרחשו בפועל כפי שהתברר לאחר שמיעת העדויות ולמעשה מעילת התביעה האמיתית, ולכל פרשת מכירת הרכב לאחר התאונה והענקת ההלוואה הנטענת בגובה הנזק תוך המחאת זכויות התביעה לידי עוה"ד של הסוחר והצורך להשיב את ההלוואה אם לא ישולם פיצוי אין ולו רמז בכתב התביעה הגודר את חזית המחלוקת ואמור לתאר את העובדות המקימות את עילת התביעה.

12. עתה אזכיר ואדגיש כי כתב התביעה המקורי לא הוגש כלל נגד הנתבעת 3 אלא רק נגד הנתבעות 2+1 ורק לאחר הגשת כתב ההגנה מטעמן וישיבת קדם משפט ראשונה, שעסקה בשאלות הנוגעות לטענת האשם התורם וגובה הנזק תוקן כתב התביעה והוספה הנתבעת 3, אולם גם אז לא טרח הגורם האמיתי העומד מאחורי התביעה להציג את התמונה במלואה ואת העובדות המקימות את הנזק למי שלכאורה ניזוק.

לא זו אף זו, בפתח ישיבת ההוכחות ולאחר שהודע לבית המשפט על פטירתו המצערת של המנוח התקיים שיח מחוץ לפרוטוקול (שמטבע הדברים לא אציג את פרטיו באשר נערך באופן זה) אולם בתום שיח זה לא ביקש ב"כ התובעת לתקן את התביעה כדבעי ועמד פעמיים על קיום ישיבת ההוכחות במתכונת הקיימת של ההליך (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 9-1), כאשר בדיעבד ומתוך העדויות למדנו לדעת כי ככל הנראה לכל אורך הדרך נוהל ההליך כשהוא משקף את האינטרס של הסוחר ומטעמו ולמצער לא רק את האינטרס המובהק של התובעת.

13. בהקשר זה יוזכר כי הגשת כתב תביעה שאינו משקף את העובדות כהווייתן במודע והסתרת מידע מהותי מבית המשפט הן, כשלעצמן, נוהג פסול ונפסד העולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט ופעולה בחוסר תום לב, אשר לגביה נקבע בפסיקה זה מכבר כך (בר"ע 305/80 רפאל שילה נ' שלמה רצקובסקי, פ"ד לח(3) 449, 463 (1981)) –

"חובתו זו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים "בדרך מקובלת ובתום לב", מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו. המבחן לפעולתו זו אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל הדין באשר לנכון ולראוי ... אי-קיומה של חובה זו עשוי להביא, בנסיבות מתאימות, לכך כי הפעולה המשפטית לא תשתכלל"

(וראו גם תקנות 4, 5 ו-42 לתקנות סדר הדין האזרחי וכן בש"א 2236/06 עזרא חממי נ' אלברט אוחיון (5.6.2006) פסקה 10 ועוד רבים).

14. לסוחר לא יכולה להיות עילת תביעה נגד הנתבעות 2+1 נוכח העובדות שתוארו בעדותו מאחר שלא ניתן להמחות זכות תביעה בנזיקין כהוראת סעיף 22 לפקודת הנזיקין, ויודגש כי ענייננו הוא דוגמה מובהקת לחשש שביסוד איסור זה (וראו ע"א 10217/16 ב.ת.ב - בניני תעשיה באר-שבע בע"מ נ' רפאל ג'ינר (17.1.2019) פסקה 11).

ודוק, כפי שהובא לעיל, אין מדובר אלא בתביעה שרק למראית עין הוגשה על ידי המנוח בעוד שהלכה למעשה היא תביעת הסוחר, הגם שהכחיש זאת מן השפה ולחוץ.

בנסיבות אלו לא חל החריג שנקבע בפסיקה כצמצום להוראת סעיף 22 לפקודת הנזיקין המתיר המחאת פירות תביעה בנזיקין להבדיל מעצם זכות התביעה (ראו למשל, בתמצית, רע"א 6250/23 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' שריף איוב (10.1.2024) פסקה 10), כך שברי כי אין הסוחר יכול לזכות בסעד נגד הנתבעות 2+1 מכח העובדות שנחשפו לבסוף בבית המשפט ולא קיבלו ביטוי הולם בכתב התביעה.

גם כלפי הנתבעת 3 לא יכולה לעמוד לתובע עילת תביעה מכח המחאת הזכות מאחר שלא היתה מחלוקת על טענת הנתבעת 3 כי המנוח עצמו הודיע לה באופן פוזיטיבי שאין בכוונתו להפעיל את הפוליסה לאחר שקיבל תמורה מלאה עבור רכבו וברי כי למקבל המחאת זכות לא יכולה להיות זכות עודפת על זו של הממחה, מה גם שהסוחר עצמו העיד כי ידוע לו שאינו יכול לתבוע את הנתבעת 3 במישרין מכח הפוליסה (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 8-3).

15. כלל האמור לעיל מוליכנו למסקנה הברורה – כי כלל לא הוכח הנטען בכתב התביעה כאילו למנוח, ובעקבותיו לתובעת, נגרם הנזק הנטען בעקבות התאונה או כי המנוח/התובעת הם העומדים מאחורי התביעה באופן אמיתי, לאחר שהמנוח קיבל את מלוא שווי הרכב מן הסוחר, ומנגד הוכח כי למי שבפועל עומד מאחוריה – הוא הסוחר – לא עומדת עילת תביעה כלפי הנתבעות.

בנסיבות אלו אינני נדרש להכריע בסוגיית הקשר הסיבתי בין הנזקים לתאונה ולהוכחת גובה הנזק.

16. בסיכומי התביעה באה הפנייה למקרה שנטען כי דומה לנידון דידן, בהיותו כולל הלוואה ממבטחת הרכב לניזוק עד לקבלת הפיצוי, ובית המשפט קיבל את טענת התובע כי הוא נדרש להשיב את ההלוואה עם קבלת הפיצוי (ת"א (שלום ת"א) 40106-12-20 ירון גראי נ' יוניון מוטורוס בע"מ (18.5.2022) מפי כב' השופט נצר סמארה), ולא רק שהתביעה ביקשה להקיש מהתם להכא אלא אף עלתה מצידה טרוניה כלפי ב"כ הנתבעת 3 אשר טען כי מעולם לא נתקל במקרה כגון דנן אך שם ייצג את התובע.

דא עקא, עיון בפסק הדין האמור מלמד כי המקרה בו עסק רחוק מענייננו כרחוק מזרח ממערב, ראשית מאחר ששם הכל נעשה בגלוי, תוך הצגת הדברים כהווייתם על ידי שני הצדדים, ללא אינטרס סמוי של מי שאמור בסופו של דבר להרוויח מכל המבנה העקלקל ומבלי להעלים תשתית עובדתית שלמה ומהותית, שכן במקרה הנידון בפסק-דין זה הציג התובע – ""אישור אי הגשה" מטעם מבטחת הרכב ... בו מפורט גם עצם ההלוואה, גם הטעמים למתן הלוואה, גם הסבר כי רישום תביעה בפוליסה, כאמור בנספח 4 לתצהיר מענה על שאלון הנתבעות, הוא עד להשבת התמורה, וגם כי אין בכך כדי לייקר את הפרמיה בעת חידוש הפוליסה." (פסקה 29.19 לפסק הדין).

זאת ועוד, נותנת ההלוואה – מבטחת התובע – לא היתה מעורבת בהליך וההלוואה ניתנה לו באופן אישי עד שיקבל את מלוא התמורה מן הנתבעת.

למעלה מן הנדרש אעיר בזהירות כי ייתכן – ואינני קובע מסמרות – שאילו נעשו הדברים גם בדידן כדין ובגלוי, תוך תיעוד מסודר של כלל ההסכמות הנטענות בין הסוחר למנוח, המחאתה רק של הזכות הניתנת להמחאה ולא זכות התביעה ולא פחות חשוב מכך – גילוי העובדות המלאות המשקפות נאמנה את ההתקשרות לבית המשפט בכתב התביעה, ניתן היה במישור העקרוני להגיע לתוצאה שונה ולבחון את שאלת גובה הנזק, אולם מסיבותיו לא פעל הסוחר כך ואין לו על מי להלין זולת על עצמו.

17. אחר כל האמור ורק להשלמת התמונה אזכיר כי מחקירותיו הנגדיות של השמאי מטעם התביעה, מר אשר גואטה, עולה כי מדובר בדו"ח פרטי ולא כזה שנועד להפנייה אל המבטחת (עמ' 17 לפרוטוקול שורות 9-5), אשר לא יודעה תחילה בדבר התאונה ולא ניתנה לה הזדמנות לבדוק את הרכב טרם תיקונו, וכי השמאי מר גואטה לא ידע לומר מול מי מבין המעורבים עמד בקשר – המנוח או הסוחר (שם, שורות 28-27) – אך ידע על הסכם המכירה לסוחר.

והנה, סכום הנזק שנקבע בחוות דעת השמאי מר גואטה עומד על 40.99% משוויו המלא של הרכב, כאשר עד נוסף מטעם התביעה – מר יצחק זריהן, אשר העיד אמנם בהליך זה רק כחוקר תאונות אך הוא גם שמאי רכב בהכשרתו (ראו בפתיח לחוות דעתו, עמ' 29 בתיק מוצגי התביעה) – העיד במפורש כי 40% הוא שיעור הנזק המינימלי להכרזת אובדן להלכה בעוד השמאי מר גואטה התחמק ממענה ישיר לשאלה בדבר שיעור הנזק המינימלי לאובדן להלכה תוך טענה כי חברות הביטוח "משחקות עם זה" אך ציין רק שיעורי נזק גבוהים יותר.

וראו זה פלא, בענייננו העריך השמאי מר גואטה נזק בשיעור הנושק לרף התחתון שניתן להגדירו כאובדן להלכה, הגם שבדיעבד התברר כי לא כל החלקים שקבע כי יש להחליפם הוחלפו אלא תוקנו, כפי שהעיד שמאי הנתבעות 2+1 מר אופיר דישלו – שרק הוא מבין העדים שהעידו בדק את הרכב הנפגע פיזית לאחר תיקונו (עמ' 6 לחוות דעתו שהוא גם עמ' 6 לתיק מוצגי הנתבעות 2+1), בעוד השמאי מר גואטה אישר כי לא הוא בדק את הרכב לאחר התיקון אלא אולי שמאי אחר ממשרדו (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 12-11).

והנה, למרות התיקון במקום החלפה ולמרות הכרזתו כמצוי במצב של אובדן להלכה קודם לכן, נמכר הרכב לצד שלישי לאחר התיקון במחיר הנושק לשוויו המלא כפי שאישר בחצי הפה הסוחר (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 11-9), כך שנראה כי אכן לא היה צורך בהחלפה כעדות השמאי מר דישלו וכי עצם החלפת כנף הרכב שערכה ניכר היא ש"גזרה עליו מוות במובן של הכרזתו אובדן להלכה" וכך גם לגבי החלפת הדלת (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 36-24).

עוד יושם לב לעובדה שבפועל תוקן הרכב בסכום העומד על כמחצית(!!!) מעלות התיקון שהעריך השמאי מר גואטה, כפי שאישר הסוחר בחקירתו הנגדית (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 19) ואין מדובר בהבדל מינורי.

על רקע זה העובדה שבחוות הדעת נאמר שהרכב ימכר, בלשון עתיד, הגם שנחתמה חודשים לאחר מכירתו בפועל מעוררת חשש שמא יש כאן ניסיון נוסף לטשטש את העסקה הסמויה מן העין שנחשפה כאמור לעיל ויש ספק לגבי טענת השמאי מר גואטה כי מדובר בטעות כתיב.

התנהלות זו מעוררת אי נוחות רבה ויוצרת חשש שמא אף השומה – שכאמור נערכה באופן שלא איפשר למבטחת הרכב לבדקו טרם התיקון – נערכה באופן שנועד לשרת את האינטרס של הסוחר, שרק לו אינטרס בהכרזה על אובדן להלכה הגם שיכול היה לתקנו במחיר נמוך הרבה יותר מזה שנקבע בשומה ואז למכרו במחיר ריאלי ובה בעת לקבל את סכום הפיצוי מחברת הביטוח ולצאת ברווח מפולפל.

אבהיר מיד כי אינני קובע קביעות כאלו כממצא, אולם בשים לב למכלול הקשיים האופפים את מעורבות הסוחר בפרשה והתנהלותו יש בהחלט רגליים לחשש האמור.

סיכום

18. המורם מכלל האמור הוא שהתביעה נדחית במלואה כנגד כל הנתבעות.

19. בשים לב לתוצאה, להגשת כתב תביעה מטעה לבית המשפט ולעמידה על ניהול ההליך במתכונת זו תישא התובעת בשכר המומחים מטעם הנתבעות ובנוסף בשכ"ט כל אחד מב"כ הנתבעות בסך 10,000 ₪.

רק לפנים משורת הדין לא הטלתי הוצאות לטובת אוצר המדינה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תוך 60 יום.

ניתן היום, ט"ו תמוז תשפ"ד, 21 יולי 2024, בהעדר הצדדים.