גינזבורג נ' מדינת ישראל - המשרד לשירותי דת

האם זכאי התובע לקבל שכר של 'רב עיר' לאור ההכרה במעמדו כ'רב עיר' לפי תקנה 24(ב) לתקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר), תשס"ז-2007 אף על פי שאין מועצה דתית ברשות המקומית בה הוא מכהן? זו השאלה המונחת לפנינו.

1.התובע רב המועצה המקומית עומר מאז 1.9.75. בסע"ש 20993-05-14 יוסף גינצבורג – מועצה מקומית עומר ומדינת ישראל מיום 27.3.16 (להלן – ההליך הקודם) קבעתי שבהתאם לתקנה 24(ב) לתקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר), התשס"ז-2007, יש להכיר בתובע כ"רב עיר" מיום 6.9.07.

בהליך הקודם עתר התובע גם לתשלום הפרשי שכר, כך ששכרו ישולם כשכר "רב עיר". לעניין זה קבעתי שיש לבחון את השאלה כיצד יש לחשב את שכרו ואת השאלה אם הוא זכאי להפרשי שכר ואם כן- כמה, וזאת בשים לב לכך כי מדינת ישראל- המשרד לשירותי דת, פרסמה תנאי שכר של רבני ערים בהן יש מועצות דתיות, ובהתאם למכתבה של היועמ"ש של משרד הדתות, אין הסכם המתייחס לגובה שכרם של רבני ערים כדוגמת התובע, שאין בישוב בו הוא משמש כרב, מועצה דתית.

2.המדינה ערערה לבית הדין הארצי על פסק הדין בהליך הקודם בע"ע 17294-05-16 מדינת ישראל – יוסף גינצבורג והמועצה המקומית עומר. בפסק דינו מיום 29.3.20 דחה בית הדין הארצי (להלן- פסק הדין בערעור) את ערעורה של המדינה הן בנוגע לקביעה כי מעמדו של התובע הוא של רב עיר שנבחר לפי תקנות בחירות רבני עיר והן בנוגע לקביעה שתשלום שכרו של התובע הוא באחריותה הבלעדית של המדינה. באשר לשאלה בדבר שכרו של התובע קבע בית הדין הארצי כי אינו מביע עמדתו ביחס לסוגיה זו המתבררת במסגרת התביעה שבפנינו.

טענות התובע

3.התובע מבקש לפסוק לזכותו הפרשי שכר, הפרשי זכויות סוציאליות לרבות לקרן הפנסיה וקרן השתלמות בסך 1,646,000 ₪.

4.בתחשיבו, חילק התובע את תקופת העסקתו לשלוש תקופות:

הראשונה מחודש 9/07 ועד חודש 1/12. בגינה עתר לתשלום שכר כשכרו של יו"ר מועצה דתית לפי טבלאות שפורסמו לרשות מקומית עד 10,000 תושבים. שכרו של התובע בין השנים 2008 ועד 2011 היה אמור לעמוד על 23,000 ₪ לכל הפחות, כאשר שכרו עמד בפועל על 12,000 ₪. על ההפרשים האמורים יש להוסיף לטענתו תוספת ותק כל שנה 1% ובשנה חמישית של 4.5%, עד 25 שנה ולאחר מכן תוספת של 1% עד 40 שנה; תוספת ותק מקצועי ובסך כולל סך של 875,00 ₪ לתקופה הראשונה. בנוסף, עתר לתשלומי הפרשי הפרשות לקרן השתלמות ופנסיה תקציבית.

השנייה, מחודש 2/2012 ועד חודש 12/16. בגינה עתר לתשלום שכר בסך 17,500 ₪ בהתאם להחלטת ממשלה מס חכ/261. בגין אותה תקופה עתר התובע לתשלום הפרשי שכר בסך 309,390 ₪. על ההפרשים האמורים יש להוסיף תוספת ותק בשיעור 52% ובסוף התקופה, 56%. ובסך כולל 475,000 ₪ לתקופה השנייה. בנוסף, עתר לתשלומי הפרשות לקרן השתלמות ופנסיה תקציבית.

השלישית, מחודש 1/17 בהתאם להחלטת ממשלה מס חכ/58 מיום 1.1.17 שכר של רב עיר ברשות מקומית שמספר תושביה עד 10,000 ₪ יעמוד על 24,326 ₪ לחודש. בתוספת תוספת הותק בשיעור של 57.5% משכרותו של התובע הייתה צריכה לעמוד על סך של מעל 37,000 ₪ לחודש ובסך הכל בגין התקופה השלישית סך של 296,000 ₪ ולעתיד עד למתן פסק הדין הסופי. בנוסף, עתר לתשלומי הפרשי הפרשות לקרן השתלמות ופנסיה תקציבית.

5.עוד טען כי לעומר לא מונתה מועצה דתית, לאור מדיניות הממשלה שסברה שהדבר יביא לעימות בין האוכלוסייה הרפורמית ולאורתודוקסית בישוב ואת זה ביקשה הממשלה למנוע.

לטענתו, מדיניות הממשלה, פגעה למעשה בסיכויי המינוי שלו, על אף ששימש למעשה כרב עיר בישוב שמבחינת גודלו ראוי שיהא לו רב עיר. בסעיף 45 בסיכומיו, טען כי הוא זכאי לשכר על פי טבלאות של רבני עיר בישוב שבו מספר תושביו עולה על 10,000 ₪ נפש ופחות מ-20,000 נפש. לחילופין ביקש שנקבע כי מגיע לו שכר בהתאם לחישוב אותו ערך עברו משרד רו"ח לנדשטיין – קטורזה, במסגרת הדיון בערעור על פסק הדין, המתבסס על הסכם הפשרה שהתגבש בין הצדדים ובסך של 558,123 ₪ (סעיף 51 בסיכומי התובע). התובע הותיר לנו את שיקול הדעת בדבר פסיקת פיצויי הלנת שכר.

טענות הנתבעת

6.הנתבעת טוענת שאין בשינוי במעמד התובע, כדי להשפיע על שכרו שהרי התקנות עוסקות במעמדם הסטטוטורי של רבני ערים בלבד ואין בהן כל קביעה ממנה ניתן להסיק שהתובע זכאי לשכר ותנאים של רב עיר. מכל מקום, גם אם לאור השינוי במעמדו של התובע יש מקום לערוך חישוב שכר שונה, לטענת הנתבעת התובע אינו זכאי לשכר רב עיר "רגיל" המכהן במועצה דתית. שכן, הממשלה פרסמה טבלאות שכר רק של רבנים בערים שיש בהן מועצות דתיות, ואין הסכם קיבוצי החל על רבני ערים (בין שיש ובין שאין בהן מועצות דתיות). על כן, גם אם התובע זכאי לשכר השונה משכר של רב אזורי (בניגוד לעמדת הנתבעת), הרי שיש לבחון את שכר בהתחשב בנסיבות המיוחדות שנוצרו ובהתחשב במאפיינים החריגים של המקרה כאשר התובע מכהן ביישוב ללא מועצה דתית ובאשר הוא אינו בעל תעודת כשירות לכהן כרב עיר, כדרישת תקנה 4 לתקנות הקובעת את תנאי הכשירות הבסיסיים הנדרשים ממועמדים להיבחר לכהונה של רב עיר. התנאים לקבלת תעודת כשירות מוסדרים בתקנה 5 לתקנות והם מבוססים בעיקרם על שלושה אדנים. האחד, התאמה אישיותית לכהונה כרב עיר. השני, השכלה בסיסית נדרשת לכהונה כרב עיר והשלישי, כפיפות מוסדית להחלטות מועצת הרבנות הראשית לישראל. תעודת כשירות היא תנאי סף לבחירת רב עיר והיא גם מאפשרת רגולציה. התובע, אינו מחזיק בתעודת כשירות לכהן כרב עיר, על כן הדעת הנותנת כי שכרו של רב עיר שאינו מחזיק בתעודת כשירות, לא ישווה לשכרו של רב עיר המחזיק בתעודת כשירות לכהן בתפקידו וזאת אף לאור התכליות של תעודת הכשירות. לחילופין, טענה הנתבעת כי שכרו צריך לעמוד על שיעור של 60% משכרו של רב עיר, כי אין טבלאות שכר והסכמי עבודה המיועדים לרבני ערים שאינם מכהנים במועצות דתיות ומאחר שאין בידין תעודת כשירות כנדרש, מכאן שלא ניתן לגזור את שכרו של התובע באופן שווה משכרו מטבלאות השכר של רבני ערים המכהנים במועצות דתיות. על כן ולאור הלקונה הקיימת בעניין שכרם של רבנים כדוגמת התובע (רב עיר בישוב שאין בו מועצה דתית), יש לפנות למקרים דומים, כדוגמת מורים בלתי מוסמכים המועסקים כמורים. הכלל שנקבע בעניין זה הוא כי שכרו של מורה בלתי מוסמך יעמוד על 60% משכרו של מורה מוסמך בעלי ותק ודרגה זהים. הנתבעת ציינה כי התובע אינו מבצע תפקיד סטטוטורי של רב עיר, שהוא עריכת נישואין ומדובר בפעילות שהיא חלק ניכר מהפעילות המעשית של רבי עיר. עוד בעניין זה טענה הנתבעת כי למעשה, במהלך השנים השתכר התובע בשכר גבוה יותר מ-60% משכרו של רב עיר (פרק ו בכתב ההגנה והתחשיב המצורף כנספח ח בכתב ההגנה).

7.עוד טענה הנתבעת כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומשהתובע לא הציג מקור נורמטיבי המזכה אותו בתוספת השכר הנטענת, יש להורות על דחיית התביעה. המדינה טענה שיש לחלק את הסדרי שכר הרבנים לשלוש קבוצות: אחת, שכר רבני עיר המכהנים ברשות מקומית שיש בה מועצה דתית ושכרם משולם ככלל בהחלטת ממשלה; השנייה, רבני התיישבות רב אזורי או רב יישוב- שכרם נקבע בהסכם קיבוצי מיוחד משנת 1988 והשלישית, רבני עיר ברשות מקומית שאין בה מועצה דתית- במקרה כזה, מבחינה מעשית, המשרד לשירותי דת מעביר תקציב לרשות מקומית הרלוונטית בהתאם לגובה השכר של רב התיישבות ולא מעבר לכך ואף לאחר תיקון התקנות, אין שינוי בהקשר זה. למשרד אין כל ידיעה בדבר השכר שהרשויות המקומיות משלמות למועסקים על ידן. הנתבעת הפנתה אל סעיף 17(ג) לתקנות המלמד כי הנחת המוצא של מחוקק המשנה היא כי שכרו של רב עיר ברשות מקומית שאין בה מועצה דתית אינו מקביל לשכר רב עיר המכהן במקום שיש בו מועצה דתית אלא נמוך ממנו. עוד נטען כי התובע לא חתם על הסכם עבודה חדש ועם קבלת מעמד כרב עיר לא התווספו לו תפקידים או מטלות נוספות. הנתבעת חזרה על עמדתה לפיה רבנים במעמד רב עיר המכהנים ברשות מקומית שאין בה מועצה דתית, זכאים לשכר של רב התיישבות.

8.הנתבעת חלקה על חישובי התובע. התובע עתר לתשלום שכר בהתאם לטבלאות שכר המיועדות לרבני עיר ברשות מקומית שיש בה מועצה דתית, אך מבקש להמשיך וליהנות מתשלום זכויות והטבות שכר ייחודיות שמקורן בהסכמים הקיבוציים לרבני התיישבות. כך לעניין תשלום תוספת ותק. עוד טען ב"כ המדינה כי התובע לא הסביר מכח מה זכאי להפרשות לקרן השתלמות ולפנסיה תקציבית, כאשר הוא זנח את הטענה לפנסיה תקציבית במסגרת סיכומיו (סעיף 79 בסיכומיו). התובע לא העיד את רואה החשבון שערך את התחשיב מטעמו והתובע לא ידע להסביר את התחשיב אותו הגיש (סעיפים 84-86 בסיכומים). חוות הדעת שערך משרד רו"ח לנדשטיין – קטורזה ושות', אותה הגיש בסיכומיו, היא ראיה חדשה, שצורפה בניגוד לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, שיש להוציאה מהתיק, כאשר בכל מקרה מדובר בראיה שאינה רלוונטית לתובענה. כמו כן התובע הרחיב חזית בסיכומיו, ראשית כאשר טען לסעד חלופי לתשלום לפי חוות הדעת שהוגשה על ידו, בהתאם לפשרה שהתגבשה בין הצדדים. שנית, כאשר ביקש שכר לפי טבלאות שכר בנוגע לישוב בו מספר התושבים מעל 10,000 ועד 20,000, כאשר בכתבי הטענות שלו התבסס על טבלאות של ישוב עד 10,000 נפש. שלישית, בבקשתו למנות מומחה מטעם בית הדין. רביעית, בהוספת טענות עובדתיות שונות אשר לנתבעת לא הייתה הזדמנות להשיב עליהן. כך טען התובע לסיבות לאי הקמתה של מועצה דתית בעומר ולהפליה לכאורה בחסות משרד הפנים (סעיפים 98-108 בסיכומים), כאשר טענות אלה לא נטענו והתובע לא הוכיח אותן. אף הטענות של התובע לפועלו ותפקודו הן טענות חדשות המהוות הרחבת חזית אסורה. לעניין הפיצוי להלנת שכר, טענה הנתבעת כי מדובר בשכר שלא שולם במועד בגלל נסיבה שלמעסיק לא הייתה שליטה עליה, או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב שיש בהם ממש ועל כן בהתאם להוראות סעיף 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, אין מקום לפסיקת פיצוי ובנוסף לפי הוראות סעיף 17א לחוק הגנת השכר, עילה זו התיישנה.

דיון והכרעה

9.במועצה המקומית עומר אין מועצה דתית. עומר היא מועצה מקומית (ולא ישוב או שכונה). בתביעה קודמת אותה הגיש התובע בשנת 1988 (עב 1332/98) הוא עתר שבית הדין יקבע כי המדינה היא מעסיקתו, שיכיר במעמדו כ"רב עיר" ושיקבע את זכאותו לשכר בהתאם. בפסק הדין בעב 1332/98 שניתן ביום 15.7.03, קבעה כב' השופטת הופמן כי המדינה והמועצה הן מעסיקות משותפות של התובע ומיום 1.1.94 מוטל תשלום מלוא השכר- בהתאם להסכמה בין המדינה למועצה כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם 2000- על המדינה בלבד.

בית הדין הארצי בפסק הדין שבערעור מיום 29.3.2020 הפנה לפסק הדין של כב' השופטת הופמן בסעיף 4 לפסק הדין:

בקשתו של התובע שהיא הרלוונטית היום לענייננו- להכיר בו כ"רב עיר" ולזכותו בשכר בהתאם למעמדו כרב עיר, נדחתה, מהטעם שהוא לא נבחר בהתאם לתקנות בחירות רבני עיר, התשל"ה- 1974 (להלן- תקנות 1974). בית הדין הדגיש כי תקנות 1974 לא הסדירו בחירת רב מקומי מקום בו אין מועצה דתית, ולכן התובע אינו יכול ליהנות ממעמד "רב עיר" לצורך חישוב שכרו ולא די לצורך כך במילוי התפקיד בפועל.

בהקשר זה קבע בית הדין הארצי בפסק הדין שבערעור בסעיף 28 כי "תקנות 1974 יצאו ככל הנראה מנקודת מוצא כי בכל עירייה או מועצה מקומית תוקם מועצה דתית, שכן הליך הבחירה הקבוע בהן מחייב אסיפה בוחרת הכוללת בין היתר נציגים של המועצה הדתית..".

10.ביום 6.9.07 נכנסו לתוקף תקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר), התשס"ז- 2007 (להלן- תקנות 2007). שהחליפו תקנות קודמות משנת 1974. תקנה 6(א)(3) מאפשרת לשר לקבוע שיש לבחור רב עיר גם "ברשות מקומית שהיא מועצה מקומית או עיריה לא הוקמה מועצה דתית ולא מכהן בה רב עיר". עוד נקבעו בתקנות הוראות מעבר (תקנה 24), שהסדירו בין היתר את מעמדם של רבנים כדוגמת התובע, שמכהנים כרבנים במועצות מקומיות שאין בהם מועצה דתית: "במקום שאין בו מועצה דתית, רב שמונה כדין לפני יום י"א בטבת התשס"ז (1 בינואר 2007), לכהן כרב הרשות המקומית, או שהוא מכהן בתפקידו למעלה מ-5 שנים, ייחשב רב עיר שנבחר לפי תקנות אלה" (ראו תקנה 24(ב) לתקנות 2007).

בסעיף 31 בפסק הדין שבערעור, עמד בית הדין הארצי על תכליתה של תקנה זו: "לכאורה זו גם תכליתה של תקנה 24(ב) - להסדיר את מעמדם של אותם רבני עיר ותיקים שלא נבחרו בהתאם לתקנות 1974 מהטעם שלא הייתה מועצה דתית במקום כהונתם, ולהשוות את מצבם לרבני עיר שנבחרו כדין - בהתאם לתקנות דאז - ברשויות מקומיות שיש בהן מועצות דתיות. תכלית זו אף תואמת את אחת מהתכליות שעמדו לכאורה בבסיס התקנת תקנות רבני העיר בכללותן כפי שעולה גם מטיעוני המדינה, והיא מניעת איפה ואיפה בין רבני עיר המועסקים על ידי מועצות דתיות לבין רבני עיר המועסקים - בהעדרן של מועצות דתיות - על ידי רשויות מקומיות (מבלי שאנו מביעים עמדה לגבי היקף ההשוואה ומה נכלל בה)".

11.לטענת המדינה כאמור, התובע אינו זכאי לשכר של רב עיר, למרות ההכרה במעמדו "כרב עיר", משום שאין במועצה המקומית בה הוא מכהן, בעומר, מועצה דתית. שכר רבני העיר שמתפרסם במסגרת החלטות מממשלה, מתייחס לשכר רבנים עיר שבמקום בו הם מכהנים קיימת מועצה דתית. משאין בעומר מועצה דתית, הוריתי בפסק הדין הקודם שהמדינה תמציא חישובים מפורטים לגבי חישוב שכרו של התובע.

המדינה לא הגישה תחשיבים אלא טענה כי רבנים במעמד רב עיר המכנים ברשות מקומית שאין בה מועצה דתית, זכאים לשכר רב התיישבות (סעיף 64 בסיכומים), המדינה לא הניחה בפנינו הסבר מניח את הדעת, מפני מה יש לקבוע כי שכרו של התובע הוא שכר של רב התיישבות, בזמן שהוא אינו רב התיישבות.

סעיף 7(4) לחוק הרבנות הראשית לישראל, התש"ם-1980 מגדיר 'רב יישוב' כ"רב של מושב, קיבוץ, או יישוב אחר שאינו רשות מקומית שנבחר או נתמנה על באישור השר". עומר היא רשות מקומית, על כן, איננו מקבלים את טענת המדינה שיש לשלם לתובע שכר של רב התיישבות.

12.סעיף 1 לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971 קובע כי הקמת מועצה דתית, נמצאת בסמכותו של השר לשירותי דת אשר רשאי להקים מועצה דתית לפי הוראות החוק האמור, בכל רשות מקומית שאין בה מועצה כאמור.

בעומר אין מועצה דתית. התובע טען כי הסיבה לאי הקמת מועצה דתית מקורה במדיניות הממשלה שסברה שהדבר יביא לעימות בין האוכלוסייה הרפורמית והאורתודוקסית בישוב. איננו נדרשים לדון בשיקולים לאי הקמת מועצה דתית בעומר, אך אין באי הקמת מועצה דתית ברשות מקומית כדי לפגוע בזכויותיו של הרב המכהן כרב עיר באותה הרשות, כל עוד לא נקבע שכר אחר לרב עיר שאין בה מועצת דתית, וכן כל עוד המדינה לא הוכיחה שהוא מבצע תפקידים שונים ופחותים מרב עיר בה יש מועצה דתית.

שיקולים כדוגמת גודל אוכלוסייה, סמכויות הרב והיקף פועלו, הם שיקולים היכולים להיות רלוונטיים בקביעת שכרו של הרב, אולם, בענייננו, המדינה לא הוכיחה ולא הבהירה מפני מה על התובע להיפגע מן העובדה כי השר לשירותי דת לא הקים בעומר מועצה דתית ואף לא הציגה בפנינו שיקולים רלוונטיים אחרים וכן התחמקה מלענות על השאלה מפני מה לא הוקמה בעומר מועצה דתית.

התובע מכהן כרבה של עומר משנת 1975. מאז ועד היום, השר לא החליט על הקמת מועצה דתית בעומר. כאמור, השיקולים לאי הקמת מועצה דתית בעומר לא הונחו בפנינו ואף נציג המשרד לשירותי דת, מר משה דגן, לא ידע להשיב על השאלה (עמ' 9, שורות 4-15). המדינה הוסיפה וטענה כי לרב עיר במקום בו יש מועצה דתית, יש סמכויות נוספות כדוגמת רישום נישואין, סמכות אותה אין לתובע, אלא שפרט לתחום זה, לא פירטה בפנינו המדינה את הסמכויות האחרות, שלדעתה אין לתובע כרב עיר שאין בה מועצה דתית לעומת רב עיר שיש בה מועצה דתית. עניין זה אף עלה במסגרת הדיון בפני בית הדין הארצי, ועליו נכתב בפסק הדין שבערעור בסעיף 32: " במהלך הדיון בפנינו ב"כ המדינה אף נשאלה במפורש אילו תפקידים נוספים מבצע היה המשיב ככל שמוגדר היה "רב עיר", והפנתה לסמכות רישום הנישואין בלבד (תוך שב"כ המועצה הבהיר במענה לכך שממילא אין רלוונטיות לסמכות זו בעומר, נוכח הקרבה לבאר-שבע)".

אין בכתבי טענותיה של המדינה כל פירוט כאמור על אודות תפקידים נוספים אותם היה נדרש התובע לבצע ככל שהיה מוגדר כ"רב עיר" בישוב שיש בו מועצה דתית. אף על פי שהמדינה הגישה סיכומיה בתיק זה לאחר שניתן פסק הדין בבית הדין הארצי, היא בכל זאת לא פירטה מאומה.

13.ביום 20.5.20, הגיש התובע אל תיק בית הדין (בהעדר התנגדות מטעם המדינה- עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 28), העתק ממכתבה של עו"ד דינה לפידות עוזרת היועץ המשפטי במשרד לשירותי דת, שנשלח אל התובע, בו כתבה לתובע כי לאור תקנות 2007, מעמדו הוא של רב עיר. עוד הוסיפה עו"ד לפידות: "ואולם התקנות האמורות, כמו התקנות שקדמו להן משנת 1974, אינן עוסקות כלל בשכר רבני ערים. התקנות עוסקות במעמד הסטטוטורי של רבני ערים בלבד, ואין בהן כל קביעה ממנה ניתן להסיק שהנך זכאי לשכר של רב עיר", אלא שעיון בפסק הדין שניתן ביום 15.7.03 ע"י כב' השופטת יהודית הופמן בהליך עב' 1332/98, מגלה כי בזמנו טענה המדינה טענה הפוכה. באותו פסק הדין, נדחתה תביעת התובע כנגד המדינה והמועצה המקומית עומר, להכיר בו כרב עיר ולקבלת שכר בהתאם, בהתבסס על הקביעה כי תקנות בחירת רבני העיר משנת 1974, לא הכירו בתובע כרב עיר, לפי הליכי הבחירה שפורטו שם. עיון בסעיף 14.ח לפסק הדין האמור, שבמסגרתו פורטו טענות המדינה, נכתב כי לטענת המדינה "הענקת מעמד של "רב עיר" לתובע מחייבת פרוצדורה מפורשת וברורה הקבועה ב"חוק" וב"תקנות" שהתובע לא עמד בה בשום מובן ואופן. כל עוד לא נבחר התובע בהתאם ל"תקנות", לא קמה לו הזכות למשכורת המיועדת אך ורק ל"רב עיר" שנבחר בהתאם ל"תקנות". (ההדגשות אינן במקור- צ"פ)

והנה, היום, לאחר שהתקנות משנת 2007 הכירו ברבנים כדוגמת התובע, כרבני עיר, למרות מה שעולה ממכתבה של עו"ד לפידות וטענות המדינה בכתבי טענותיה בהליך זה, המדינה עדיין סבורה כי תקנות 2007 אינן מכירות בתובע כרב עיר לצורכי שכר.

המדינה לא הציגה בפנינו כל דברי הסבר לתקנות, בתמיכה לטענתה. כעולה מדברי פסק הדין שבערעור, בסעיף 34, הם אף לא הוצגו בפני בית הדין הארצי שדן בערעור שקבע: "נעיר כי המדינה לא הציגה בפנינו את דברי ההסבר לתקנות רבני העיר - בכלל וביחס לתקנה 24(ב) בפרט - ויש להניח כי הייתה עושה כן ככל שדברי ההסבר היו תומכים בפרשנותה".

14.אין בידינו לקבל את טענת המדינה לפיה יש הבדלים בין סוגים של רבני עיר. משהתובע הוכר כרב עיר, חרף התנגדותו של המשרד לענייני דת, אין לקבל את טענות המדינה לגבי כשירותו. בית הדין הארצי בפסק הדין שבערעור קבע כי "התקנה 24(ב) נועדה לקבוע הוראת מעבר שתחול על "רבני עיר" ששימשו בתפקידם בפועל, גם אם לא התקיים לגביהם כל הדרוש לפי התקנות הקודמות (תקנות 1974) ולהשוות את מעמדם למעמד של "רבני עיר" שנבחרו כדין..."

עוד נקבע בהקשר זה: "להסרת ספק נבהיר כי אי העמידה בתנאי הכשירות הנקובים בתקנות אין משמעה כי אין לרב הוותיק את הכישורים הדרושים לצורך ביצוע תפקידו, שהרי ככל שלא היו לו את הכישורים - יש להניח שלא היה ממונה לתפקיד מלכתחילה (ונזכיר כי מינויו של המשיב - לאחר מכרז עם תנאי כשירות ובהליך בחירה מסודר - אושר על ידי שני הרבנים הראשיים לישראל דאז כמו גם על ידי משרד הדתות), והוא לא היה ממשיך בו למעלה מחמש שנים (ובעניינו של המשיב - משך למעלה מ - 45(!) שנים)" (סעיף 33 בפסק הדין שבערעור).

המדינה לא הניחה בפנינו כל הסבר מניח את הדעת, לטענתה לפיה הכרת התובע כרב עיר בהתאם לתקנות 2007, היא רק לגבי המעמד אולם לא לעניין השכר, תוך נימוקיה (שוב), כי התובע נעדר תעודת כשירות. בפסק הדין שבערעור, בסעיף 33 קבע בית הדין הארצי: "כל טענותיה של המדינה על ייחודיות התפקיד; העדר האפשרות להסתפק בתקופת כהונה בפועל; או פגיעה בשוויון - הן טענות המתעלמות מהוראת תקנה 24(ב) לתקנות רבני העיר (שיש להניח שנוסחה תוך היכרות עם המצב בשטח ועם בעלי התפקידים אליהם היא מתייחסת), כמו גם מהעובדה שלעיתים קרובות נקבעות בחקיקה הוראות מעבר מסוג זה".

אנו סבורים כי העובדה שאין בעומר מועצה דתית, אינה צריכה לפגוע בתובע, מקום בו המדינה לא הראתה כל טעם אחר לפגיעה בשכרו של התובע ולתשלום שכרו רק כ"רב יישוב", אף על פי שאינו "רב יישוב" אלא "רב עיר" (ראו בעניין זה עדותו של מר משה דגן המאשר כי שכרו של רב יישוב אינו כשגרו של רב עיר בעמ' 8, שורות 9-10).

15.לאור האמור, מסקנתנו היא שהתובע זכאי לקבל שכר של 'רב עיר' וזאת לאור ההכרה במעמדו כ'רב עיר' לפי תקנה 24(ב) לתקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר), תשס"ז-2007 אף על פי שאין מועצה דתית ברשות המקומית עומר. אין בידנו לקבל טענת המדינה לפיה יש להמשיך לשלם את שכרו של התובע כשכר של רב התיישבות, גם לאחר שהוכר כרב עיר (ראו גם פסק הדין שבערעור בסעיף 35), בשים לב לתכלית התקנת התקנות ב-2007, ששינו מתקנות 1974 בין היתר ביחס לרבנים המכהנים ברשות מקומית שאין בה מועצה דתית והם מכהנים בתפקידם למעלה מ-5 שנים כדוגמת התובע, שיוכרו וייחשבו כרבני עיר. המדינה לא הציגה כל תימוכין חוקי להבדל בין רבני הערים המכהנים ברשות מקומית שיש בה מועצה דתית לבין רבני עיר המכהנים ברשות מקומית שאין בה מועצה דתית. לא הוצג בפנינו אף הסבר הגיוני לכך.

16.המדינה הציגה טענה חלופית לפיה יש להעמיד את שכרו של התובע על שיעור 60% משכרו של רב עיר המכהן ברשות מקומית שיש בה מועצה דתית לאור הסדרי התשלום וההבדל בין עובדי הוראה מוסמכים לעובדי הוראה בלתי מוסמכים. לאחר שבחנו טענות הצדדים, הראיות והעדויות שהונחו בפנינו, הגענו למסקנה כי דין הטענה להידחות. לא השתכנענו כי יש להקיש לענייננו מעניינם של עובדי ההוראה. לא הוכח כי השיקולים שנלקחו בחשבון לעניין קביעת ההסדר עם עובדי ההוראה, עולים בקנה אחד עם השיקולים שיש לשקול בענייננו וממילא המדינה אף גם לא הציגה אותם. על כן, אנו דוחים את טענתה של המדינה.

17.לאור ההכרה בתובע כרב עיר, יש לקבוע את שכרו לפי טבלאות שכר שפרסמה הממשלה. טבלאות השכר, שפרסמה הממשלה, מתייחסות לרבנים המכהנים ברשות שיש בה מועצה דתית, אך לא פרסמה כל טבלאות שכר המתייחסות לרבני עיר שאין בה מועצה דתית. המדינה לא הציגה בפנינו של טבלת שכר אחרת המתייחסת לרבני עיר. משהמדינה, אשר היא זו הנושאת בשכרו של התובע, לא הציגה בפנינו הסבר מניח את הדעת לקביעת שכר אחר לתובע, כאמור הן בהליך הקודם והן בהליך זה, יש על כן לקבוע כי הוא זכאי לשכר כשכר רב עיר לפי הטבלאות כאמור, שהן טבלאות השכר היחידות המתייחסות לרבני עיר.

18.מחובתו של מעסיק, קל וחומר מעסיק ציבורי, במיוחד באין הסכם קיבוצי, להגדיר בצורה ברורה את תפקידו של העובד, תנאי העסקתו כולל שכרו וכל התנאים הנלווים. עיקרון זה מצא את ביטויו גם בחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002. המחוקק ראה בכך חובה מיוחדת ועקרונית עד קביעת סנקציה פלילית למעסיק שלא מסר הודעה לעובד על תנאי עבודתו והסמיך את בית הדין האזורי לעבודה כבעל סמכות ייחודית לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין (ראו בעניין זה צבי פרנקל "פיצויים ללא הוכחת נזק, פיצויים ללא הוכחת נזק של ממון ופיצויים לדוגמה בחוקי העבודה בישראל" ספר סטיב אדלר (2016), הוצאת נבו עמ' 525-526).

המחוקק קבע בסעיף 7 לחוק זה שלעניינו – דין המדינה כדין כל מעסיק אחר.

זאת ועוד, סעיף 5א לחוק קובע שבתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2 לחוק ובכלל זה סך התשלומים המשתלמים לעובד והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת.

משבית הדין הארצי קבע שהתובע רב עיר, היה על המדינה להוכיח את תנאי עבודתו. המדינה לא הגישה על כך ראיות, למרות האמור בסעיף 32 בפסק הדין של בית הדין הארצי. המדינה לא עמדה בחובת ההוכחה שקבועה בסעיף 5א לחוק.

19.התובע העמיד את תביעתו על 1,646,000 ₪, להפרשי שכר מיום כניסת תקנות 2007 לתוקף (9/07). המדינה חלקה על חישובי התובע, במספר פרמטרים, אולם לא הציגה חישוב נגדי. על כן יש לקבל את תביעת התובע, בשים לב להשגות המדינה, בהן נדון להלן:

א.ראשית טענה המדינה כי ביחס לתקופה הראשונה, השכר הקבוע בטבלאות השכר, בהתאם להחלטת הממשלה, לא עמד על 23,000 ₪. המדינה טענה כי נספח ג לתביעה, אליו מפנה התובע מתייחס לרבנים שנבחרו לפני 1.1.06. אכן התובע לא הוכר כרב עיר לפני המועד האמור, אלא מחודש 9.07. על כן יש לבחון את שכרו של התובע בהתאם לעדכוני שכר והחלטות הממשלה, אשר עמדו בתקוף באותה העת. כמו כן טענה המדינה כי התובע הציג עדכונים שלא רלוונטיים לתקופה הראשונה (סעיפים 69-74) ולדידה יש לבחון את שכר רבני עיר לפי המפורט בסעיפים 13-21 בכתב ההגנה. התובע לא חלק על עדכוני השכר שהציג ב"כ המדינה. על כן, אנו קובעים כי יש לחשב את שכרו של התובע בהתאם לטבלאות השכר היחידות של רבני הערים (למרות שהן מתייחסות לרשות שיש בה מועצה דתית), שפרסמה הממשלה, ושהממונה על השכר עדכן במהלך השנים, ובשים לב למועד הכרתו של התובע כרב עיר בחודש ביום 6.9.07. המדינה תערוך את תחשיביה בהתאם למפורט לעיל, ובשיתוף פעולה מלא של התובע.

ב.שנית, המדינה טענה כי בסיכומיו הרחיב התובע חזית עת עתר לתשלום שכר לפי טבלאות בנוגע לישוב בו מספר התושבים מעל 10,000 ועד 20,000, בעוד בכתב התביעה, עתר התובע לתשלום שכר לפי חישובי טבלאות של רשות מקומית שיש בה מועצה דתית ושגודלה עד 10,000 תושבים יהודים (סעיף 100 בסיכומי המדינה). אכן מכתב תביעתו של התובע וכן נספח ה לתביעתו עולה כי התובע ערך חישוביו בהתאם לסכומים בטבלאות ביחס לרשות המונה בין 5,000 תושבים יהודים ועד 10,000 ואולם, בסעיף 51 בסיכומיו עתר התובע לתשלום הפרשי שכר על פי הקבוע בטבלאות השכר בנוגע לישוב בו מספר התושבים מעל 10,000 ועד 20,000. אשר על כן, אנו קובעים כי יש לקבוע את שכרו של התובע בהתאם לטבלאות אליהם הפנה בכתב תביעתו ותצהירו, דהיינו 5,001 תושבים יהודים ברשות ועד 10,000. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בתחילת שנת 2018 עומר מנתה, 7,613 תושבים בלבד. שכרו של התובע יתעדכן, כל עת עם עדכון השכר בהחלטות הממשלה ובהתאם לגודל האוכלוסייה בעומר.

ג.שלישית, המדינה טענה כי התובע עתר לתשלום תוספת ותק, אף על פי שמדובר בתוספת שמקורה בהוראות ההסכמים הקיבוציים לרבני התיישבות ולא בטבלאות שכר לרבני ערים. התובע צירף כנספח ז לתביעתו, טבלת שכר לרבנים במועצות דתיות, ממנה עולה כי הוא זכאי לכאורה לתוספת ותק. לאחר שבחנו את הטבלה האמורה, הגענו למסקנה כי אין בטבלת שכר זו כדי ללמד כי התובע, במעמדו כרב עיר, זכאי לתוספת ותק, בשים לב לכך כי הטבלה מפרטת זכאות לתוספת ותק לרבני מחלקה ושכונה. התובע לא ידע להסביר בעדותו מה מקור תביעתו וטען כי הוא "לא ערך את החישובים ואם צריך להביא את רואה החשבון, אז שיביאו" (עמ' 4, שורות 16-23). התובע לא הגיש תצהיר מטעם רואה החשבון, שערך את חישוביו ולא זימן אותו לעדות. על כן, דין התביעה לתוספת ותק מחודש 9/07- להידחות. משהוכר התובע כרב עיר, לרבות לעניין שכרו, יש לבחון את שכרו לעבר בהתאם לזכאותו על פי הטבלאות לרבני עיר, כפי שעדכן מעת לעת הממונה על השכר, תוך עריכת התחשבנות בהתאם.

ד. רביעית, התובע עתר לניכויים עבור קרן השתלמות. המדינה טענה כי התובע לא הסביר את המקור לתביעתו זו (סעיף 79 בסיכומי המדינה). התובע לא הפנה אל המקור ממנו נלמד כי קמה זכאותו לקרן השתלמות ועל כן, אנו דוחים את תביעתו ברכיב זה.

ד.חמישית, התובע עתר לקבלת פנסיה תקציבית. המדינה טענה במסגרת כתב הגנתה כי התובע לא זכאי לפנסיה תקציבית שעה שהוכר כרב עיר מיום 6.9.07, בעוד ש"היום הקובע" על פי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל- 1970, הוא 1.3.02 ועל כן אינו זכאי לפנסיה תקציבית אלא פנסיה צוברת (סעיף 56 בכתב הגנה). בסיכומיה הוסיפה המדינה כי התובע זנח את תביעתו לפנסיה תקציבית (סעיף 79 בסיכומים). לאחר שבחנו טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי דין התביעה ברכיב זה, להידחות מהטעמים אותם פרטה המדינה. אכן, הכרתו של התובע כרב עיר, הייתה לאחר "היום הקובע". כמו כן התובע זנח בסיכומיו רכיב זה.

סוף דבר

20.על כן, דין תביעתו של התובע להתקבל כך שהמדינה תשלם לתובע את שכרו כ"רב עיר" מיום הכרתו כ"רב עיר" -6.9.07, בהתאם לטבלאות שפרטה הממשלה ולפי עדכוני השכר ע"י הממונה על השכר, ביחס לרשויות מקומיות עם מספר תושבים יהודים מ-5001 ועד 10,000. מיום הגשת התביעה (13.8.17), ישולם שכרו כרב עיר, לפי טבלאות השכר ובהתאם לגודלה של האוכלוסייה ועדכוני השכר מעת לעת.

21.איננו מקבלים את תביעת התובע לפיצוי בגין הלנת שכר, שכרו של התובע כ"רב עיר" לא שולם לו עקב מחלוקת כנה שהייתה קיימת בין הצדדים בדבר עצם הזכות לתשלום שכרו כאמור. עם זאת אנו קובעים כי לסכומים שיגיעו לתובע, אם יגיעו לאחר הקיזוזים בין הצדדים לעניין תוספת הותק, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 13.8.17 ועד התשלום המלא בפועל. הצדדים ישתפו פעולה ביניהם לצורך חישוב הפרשי השכר המגיעים לתובע וההתקזזות האמורה. המדינה תשלם את הסכומים בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, בהתאם למפורט לעיל, בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

22.לאור קביעתנו לעיל, אנו קובעים כי המדינה תישא בהוצאות ובשכר טרחתו של התובע בסך כולל של 8,500 ₪. שעליה לשלם בתוך 30 יום.

23.פסק הדין ניתן בהרכב של שניים, בהתאם להחלטה מיום 16.12.19.

24.זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ל' סיוון תש"פ, (22 יוני 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.