גירושי אישה שלא מרצונה בשל הודאה בבגידה, מעשי כיעור, פירוד ממושך ומרידה הדדית – משמעות ההודאה ודברי הבעל בעניינה אל מול חרם דרבנו גרשום; ניצול החרם לנקמנות וסחיטה למרות אי־רצון האישה בבעלה; מהימנות מסמכי בית המשפט

רקע ועיקרי הטענות

הצדדים נישאו זה לזה כדת וישראל בשנת 73'. מאז פציעת הבעל בצבא בשנת 76' ידעו היחסים בין בני הזוג עליות ומורדות.

לטענת הבעל, בשנים 2001–2003 בגדה אשתו וזינתה עם כמה גברים, בעיקר עם מר [א']. האישה מכחישה כיום את בגידתה.

בשנת 2003 נפרדו הצדדים כשהבעל עזב את הבית, לטענתו בגלל איומים מצד האישה, ומאז חיים הצדדים בנפרד זה חמש־עשרה שנה.

הבעל הגיש תביעת גירושין בשנת 2007 ולאחר מכן שוב ב־2008. האישה סירבה לקבל גט עקב מחלוקת רכושית בין הצדדים המתנהלת בבית המשפט. באותה תקופה ועד היום חי הבעל עם בת זוג אחרת.

במהלך השנים 2009–2012 נערכו דיוני הוכחות רבים כולל שמיעת עדים ואף שמיעת עדותו של הנטען כדי להוכיח את בגידת האישה ואת עילת הגירושין. מחמת התמשכות הדיונים וחוסר התוחלת בהם ומחמת חוסר פעילות במשך כשנתיים החליט ההרכב הקודם לסגור את התיק בדצמבר 2014.

בה' בניסן תשע"ח (21.3.18) שב הבעל ותבע גירושין כדי שיוכל להמשיך בחיים חדשים לאחר חמש־עשרה שנות פירוד, האישה עדיין מסרבת לסידור גט עד שתיפתר המחלוקת הרכושית ביניהם.

לעיני בית הדין היו פרוטוקולים מבית המשפט וכן פרוטוקולי הדיונים בבית הדין בהרכב קודם.

בדיון בבית המשפט (תמ"ש 24560/5) הודתה האישה בקיום יחסי אישות עם הנטען הנ"ל:

[...] ת': בשלוש שנים אחרונות, כאשר [פלוני] לא גר בבית, זכותי לעשות בזמני החופשי מה שאני רוצה ועם מי שאני רוצה [...]

ש': האם נכון שכרגע את מנהלת רומן עם [א'] לרבות יחסי אישות מלאים מזה מספר שנים?

ת': לא מזה שנים רבות אלא מאז שהנתבע עזב את הבית.

ש': אם כך, לטענתך הרומן עם [א'] כולל יחסי אישות מלאים נתקיים מאז מרץ 2003?

ת': כן.

ושם בהמשך חקירתה הודתה האישה בניהול רומנים נוספים כבר בשנות הנישואין הראשונות, ב־1981:

ש': תאשרי לנו שבמקביל, וכבר בשנות נישואייך הראשונות, ניהלת רומן עם [...] בשם ד"ר [ב'] – בבית החולים [...] פרשה שהתפוצצה בשנת 1981, וגם הודית באוזני הנתבע [=פלוני] על קיומו של הרומן הזה והסברת לנתבע ששכבת עם ד"ר [ב'] פעם אחר פעם כי הוא 'ציוני גדול'. היה רומן או לא?

ת': היה רומן בינינו, באותו זמן מצב היחסים ביננו [=היחסים עם הנתבע] היה מצב קשה מאוד והרבה מריבות, וזה היה בשנת 1980–1981.

בט"ו בכסלו תש"ע (2.12.09) נחקר הנטען מר [א'] והודה שהיו יחסים קרובים בינו לבין האישה וכי היא נהגה להתלוות אליו ואל משפחתו, אך – לדבריו – ללא קיום יחסי אישות שאותם הכחיש מכול וכול אם כי הודה בנשיקות.

באותו תאריך הודתה האישה בבית הדין כי ניהלה רומנים עם [א'] הנ"ל ועם הרופא [ב'] הנ"ל אך ללא יחסי אישות.

בכ"ג בכסלו התשע"ב (19.12.11) העיד מר [...] כי בין האישה ל[א'] היה רומן ידוע לכול הכולל חיבוקים ו'נשיקות לוהטות'. בז' באדר התשע"ב (13.3.12) אמר הבעל כי ראה את אשתו דרך החלון מקיימת יחסי אישות ממש עם הנטען.

הבעל דורש בתביעתו לכפות לפיכך את האישה לקבל את גיטה.

יש לציין כי האישה הגישה לבית המשפט תביעה לפירוק שיתוף בין בני הזוג.

האישה מסרבת מכול וכול לקבל גט ומכחישה את כל הנ"ל, אומנם אין היא חפצה בבעלה והיא מודה כי אין שום אפשרות לשקם את היחסים ביניהם.

ב"כ האישה טען שאי אפשר לחייב אותה בגט מחמת חרם דרבנו גרשום ולכן יש להמתין עד לסיום המחלוקת הרכושית – אז תסכים האישה לקבל גט.

פסק דין

הצדדים חייבים להתגרש.

האישה חייבת לקבל את גיטה מבעלה במועד שיקבע בית הדין.

נימוקים

הנקודות לדיון הן:

א.         חרם דרבנו גרשום – האם שייך במקום שהאישה זינתה?

ב.         אמינות העדויות שבתיק.

ג.          מה דין אישה שהודתה שזינתה, ומה הדין כשיש עד אחד?

ד.         בעל הטוען שראה שאשתו זינתה – האם נאמן לאוסרה ולחייבה בגט?

ה.         האם אישה נאמנת לאסור את עצמה במקום שאין חשש לעיניה נתנה באחר?

ו.          האם אפשר לכפות גט בפירוד ממושך?

ז.          האם אפשר להתנות קבלת גט בסיום מחלוקות רכושיות?

א.   חרם דרבנו גרשום

הלכה פשוטה כי האישה מתגרשת בעל כורחה – "וכתב לה [...] ושלחה מביתו" וכדפסק מרן בשולחן ערוך (אבן העזר הלכות גיטין סימן קיט סעיף ו): "יכול לגרשה בלא דעתה."

אלא שרבנו גרשום מאור הגולה החרים שלא לגרשה בעל כורחה. ואף על פי שלא פסקו מרן בשולחן ערוך, הרמ"א כתב (שם): "וכל זה מדינא, אבל רבנו גרשום החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה, אם לא שעברה על דת, וכמו שנתבאר לעיל סימן קט"ו." וכך מנהג בתי הדין בישראל לפסוק את חרם דרבנו גרשום אף על קהילות הספרדים. ואולי מנהג זה נוסד בעקבות תקנות הרבנות הראשית משנים תש"ד ותש"י. ואף על פי לא תיקנו אלא להחיל את איסור נשיאת שתי נשים, מסתבר דסבירא לן דאיסור גירושין בעל כורחה נועד לאלם את איסור נשיאת שתי נשים, וחדא תקנה היא והא בכלל הא (ועיין פתחי תשובה אבן העזר סימן א ס"ק טז איזו תקנה חמורה יותר, ואין כאן מקום להאריך).

אלא דרבנו גרשום מאור הגולה לא החרים במקום שמצווה לגרש וכן פסק הרמ"א בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קיט סעיף ו): "יש אומרים דבמקום מצוה יכול לגרש אשתו בעל כרחה."

ואף למאן דפליג במקום מצווה, פשיטא דבמקום עבירה [אם לא יגרש] ליכא לחרם. וכן הובא בפתחי תשובה (אבן העזר סימן קיט ס"ק י):

דבמקום מצוה – עיין בספר תפארת ישראל על משניות סוף סדר נשים ברמזי אבן העזר לסימן זה שכתב וזו לשונו [לפנינו שם בסימן א ובשינוי לשון קצת]:

לשו"ת רש"ל [סימן סה] גם באשה שאינה יכולה לטהר לבעלה אסור לגרשה בעל כרחה. אך לשו"ת מהרח"ש ([חלק ד] סימן לג) ומים עמוקים ([חלק ב] סימן לב) ופליטת בית יהודה (סימן ו) כל שאינו יכול לדור עמה שרי לגרשה בעל כרחה, דבכהאי גוונא לא גזר [עיין בגט פשוט ס"ק יט מזה]. כן נראה לי דאם באיש כשאין לו גבורת אנשים כופין לו לגרשה כבסימן קנ"ד, מכל שכן באשה. וכן כתב אאמו"ר בתשובת אור ישראל בהך דדש מבפנים וזורה מבחוץ דאסור לשמש עמה (כדלעיל סימן כג סעיף ה) דאף אם תרצה לומר דרבנו גרשום מאור הגולה גזר גם במקום מצוה, על כל פנים במקום עבירה לא גזר.

עד כאן דבריו, ועיין שם עוד.

ולמעשה בעוברת על דת – שאף על פי שאין כופין את האיש לגרש מצווה עליו לגרש, וכל שכן בזינתה – פסק הרמ"א דיכול לגרשה בעל כורחה וזו לשון הרמ"א (שם סימן קטו סעיף ד):

[...] אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה. הגה: ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה, ויכול לגרשה בעל כרחה, ואין בזה משום חרם רבנו גרשום (תשובת מוהר"ם בהגהות מרדכי דיבמות וכן הוא ברשב"א סימן תתקנז).

ולכן פשיטא דבמקום שהוכחה זנות או אף מעשה כיעור בעלמא, דלא גרע מעוברת על דת, ליכא לאיסור דרבנו גרשום מאור הגולה.

ב.   אמינות פרוטוקולים

בנידון דידן, נכתב בפרוטוקול בית המשפט שהאישה הודתה שזינתה ממש, ואילו בבית הדין הכחישה ואומנם הודתה בקיום 'רומן' עם גברים זרים אך ללא יחסי אישות. בבית הדין נגבו גם עדויות המאשרות מעשי כיעור רבים אך לא זנות ממש.

יש לברר אפוא גם את היכולת לסמוך על הפרוטוקולים וגם את אמינות הודאת האישה והעדויות שנגבו.

ראשית, יש לדון באמינות ההלכתית של הפרוטוקולים של בית המשפט כאשר האישה מכחישה את האמור בהם.

[האישה לא נשאלה ולא אמרה אם היא מכחישה גם שאמרה את הדברים בבית המשפט או מודה באמירתם אך מתכחשת לתוכנם. משכך נדרש בירור הדין – אף לו יהי שהאישה מכחישה גם את האמירה עצמה, בירור הלכתי העדיף בעינינו על פני הארכת ההליך לצורך בירור דברי האישה בדיון נוסף.]

במשנה (גיטין י ע"ב) איתא: "כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם, אף על פי שחותמיהם עובדי כוכבים – כשרים." ובגמרא שם מבואר שאפילו ערכאות עכו"ם נאמנים במה שכתבו בכתביהם, מכיוון ד"שטרא ראיה בעלמא הוא, דאי לא יהיב זוזי קמייהו, לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא".

וכתבו תוספות שנאמנות זו היא מתקנת חכמים, וזו לשונם שם (דף ט ע"ב ד"ה "אף על פי"):

וכיון דלאו בני עדות נינהו, היה ראוי אפילו כל שטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים לפסול מן התורה, אפילו אותם העומדים לראיה. אלא תקנתא דרבנן הוא היכא דקים לן בסהדותייהו שהוא אמת דלא מרעי נפשייהו.

ופסקו המחבר והרמ"א בחושן משפט (סימן סח סעיף א) דשטרות העולים בערכאות באישור השופט (וכן "ספר שכותבין בו הערכאות") נאמנים בעדותן על מה שהיה.

והוסיף הסמ"ע (שם ס"ק ו):

ספר שכותבין בו הערכאות – פירוש: כרך שלהן שכותבין בו כל דבר הבא לפניהן כנהוג גם כן בזמנינו, אמרינן בו גם כן דלא מרעי נפשייהו לכתוב בו שקר.

וכעין זה איתא באבן העזר (סימן יז) דאפשר להתיר אישה עגונה לשוק כשיש רישום אמין אצל הערכאות, שכך כתב בפתחי תשובה (אבן העזר שם ס"ק נג) בשם שו"ת חתם סופר (סימנים מג, מד וצד), והוסיף:

ומסיים בסוף סימן צ"ד שכבר התיר זה תלתא זימני בנידון שבא לפניו שהיהודים שאלו משרי קאמידאנט והם כתבו למקום יענעראל קאמאנדא, ומשם נשלח תעודת מיתה העתיק מפנקס הערכי וחתום בחותם יד גדוליהם וחתום בחותם האמבעט ממושב השרים. והואיל והדבר יוצא מערכי לערכי וחתום גם בחותם האמבעט דהמזייף בו מחייב ראשו למלך, וחזקה גדולה דתרווייהו לא משקרי. וגם מדכתבו על הדואר והשיגו תשובתם על הדואר אין צריך קיום, דמי ישיב לשרי קאמידאנט תשובה על שאלתם בבי דואר כי אם מי ששלחו לו, ועדיף משטרי פרסאי.

יוצא מדברינו שרישומי פרוטוקולים אמינים דיים וברור שהאישה זינתה תחת בעלה לפי הודאתה בבית המשפט.

ועיין באוצר הפוסקים (סימן א ס"ק סג אות ט) דלעניין התרת חרם דרבנו גרשום מהני לסמוך על רישומי 'שר בית הסוהר' או הערכאות דוודאי לא גריעי מ'רגליים לדבר', עיין שם באורך.

ג.    הודאת האישה ועדות עד אחד

אך יש לדון בגוף ההודאה אם היא אוסרת את האישה:

הלכה פשוטה היא דאשת איש שאמרה לבעלה "אסורה אני לך מחמת זנות" אינה נאמנת שמא נתנה עיניה באחר כדאיתא במסכת נדרים (דף צ ע"ב):

בראשונה היו אומרים: שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה: האומרת "טמאה אני לך", "שמים ביני לבינך" ו"נטולה אני מן היהודים". חזרו לומר, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה: האומרת "טמאה אני לך" – תביא ראיה לדבריה [...]

וכן פסק המחבר בשולחן ערוך (אבן העזר סימן ו סעיף יב גבי אשת כהן, ושם סימן קטו סעיף ו גבי אשת ישראל) וכן פסק הרמ"א (שם סימן קעח).

ואף על פי כן אם בעלה מאמינה או שיש 'רגליים לדבר' אסורה לו וחייב להוציאה כדפסק מרן המחבר (שם סימן קטו סעיף ו):

אין עדים שזינתה, אלא שהיא אומרת שזינתה – אין חוששין לדבר זה לאוסרה, דשמא עיניה נתנה באחר. ודוקא שאין רגלים לדבר, אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת (פסקי מהרא"י סימן רכב), אבל איבדה כתובתה – עיקר ותוספת ומה שאינו בעין ממה שהכניסה לו. (ואם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה בתחלה כן, נאמנת) (הגהות מרדכי דקדושין). ואם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה – הרי זה חייב להוציאה, אבל אין כופין אותו להוציאה.

והוא הדין אם יש עד אחד והוא מאמינו כבי תרי חייב להוציא בגט (כמבואר שם בסימן קעח סעיף ו).

אומנם בזה נחלקו מרן המחבר (שם סימן קעח סעיף ט) והמהרש"ל, דלמהרש"ל (הובא בבית שמואל שם ס"ק ח) אם נאמן לו כבי תרי אף כשהאישה מכחישה חייב להוציא, ואילו למחבר רק בשותקת חייב להוציא, דלא מהני העד כשהאישה מכחישה אותו. ולכן בנידון דידן אי אפשר לסמוך על העד ובפרט למאן דאמר דדווקא במאמינו תמיד כבי תרי.

עוד הביא הרמ"א (סימן קעח סעיף ט) בשם יש אומרים דהבעל אינו יכול להאמינה שזינתה תחתיו שמא הוא נתן עיניו באחרת. ובנידון דידן, שהבעל כבר חי עם בת זוג, נראה שאף המחבר יודה שלא יכול לומר שמאמינה בכך.

ד.   הודאת הבעל

אלא דכאן הבעל טוען שראה בעצמו שזינתה ממש. ובזה יש לדון אם עדיף מאמרו לו היא או עד אחד שזינתה, דלדעת הרמ"א אינו יכול להאמין להם, ואם טוען שראה בעצמו – נאמן ואסרה עליו וחייב להוציאה, או שגם בזה לא יהא נאמן שמא נתן עיניו באחרת ורוצה לבטל את החרם.

בהגהות מיימוניות על הלכות אישות (פרק כד הלכה יח) כתב:

הורה רבי יוסף [על] האומר [על] אשתו שזינתה, דאינה אסורה עליו: לפי משנה אחרונה דאינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר, הכי נמי שמא עיניו נתן באחרת אחר תקנת רבנו גרשום שאינו יכול לגרשה בעל כרחה. ועוד נראה דיש לנדות האוסר אשתו כמגרשה על כרחה, דסוף סוף מבטל תקנת הגאונים. מנימוקי הר"י קורבי"ל וכן השיב הרב שמעיה מיינבי"ל בתשובה.

אם כן, סוברים רבי יוסף (המוזכר שם), הר"י מקורביל והר"ש מיינביל דאפילו טען שראה בעצמו אינו נאמן – שמא נתן עיניו באחרת. ואולי בנדון דידן שוודאי נתן עיניו באחרת לכולי עלמא לא יהא נאמן.

ועל פי דבריהם פסק בשו"ת הרמ"א (סימן יב): "ולכן נראה דלא יוכל פלוני הנ"ל לגרש אשתו בעל כרחה או להפסידה כתובתה כלל מאחר שאינו נאמן."

ופסק שם דאפילו 'שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא' ליכא, כיוון שאינו נאמן.

יתרה מזאת: כתב במרדכי (קידושין פרק האומר) בשם ר"ש, דלאחר תקנת הגאונים כופין אותו לשמש עמה, אפילו למי שלבו נוקפו לומר שלא להאכיל לאדם דבר האסור לו, והובאו דבריו להלכה בשם "יש אומרים" ברמ"א (סימן קעח סעיף ט).

עולה מהדברים דלדעת המחבר (בסימן קטו סעיף ז) אם אומר שראה בעצמו שזינתה חייב להוציאה. ובכהאי גוונא דחייב להוציא, אף על פי שאין כופין את הבעל להוציא, כופין את האישה לקבל גט וליכא לחרם דרבנו גרשום, כמו שפסק הרמ"א (סימן קטו סעיף ד) לעניין דין עוברת על דת, על דברי המחבר "ואם רצה לקיים אותה אחר כך, אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה":

הגה: ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה, ויכול לגרשה בעל כרחה, ואין בזה משום חרם רבנו גרשום (תשובת מוהר"ם בהגהות מרדכי דיבמות וכן הוא ברשב"א סימן תתקנז).

אלא דהרמ"א עצמו בתשובה הנ"ל פסק כרבנו יוסף והר"ש מיינביל, ושוב אין הבעל נאמן לומר שראה בעצמו ולכפותה לגט.

וכן כתב הנודע ביהודה (תניינא אבן העזר סימן יא) בשם מהר"ר טבלי, דבאמר שראה בעצמו לכולי עלמא אינו נאמן ומותרת לו, דאם לא כן – ביטלת חרם דרבנו גרשום דכל מי שירצה לגרש את אשתו יאמר שראה שזינתה! עיין שם (ועיין בפתחי תשובה סימן קעח ס"ק יט).

אבל הנודע ביהודה עצמו פסק (שם) להפך, שאם אמר שראה בעצמו – לכולי עלמא אסרה עליו, ודמי לאומרת "גרשתני" שנאמנת כיוון שהבעל יודע בשיקרה אם משקרת ולא מעיזה, והוא הדין כאן, שהרי אם משקר – יודעת בשיקרו ואינו מעיז ונאמן, וסבירא ליה שזוהי דעת הרמ"א בתשובה.

אומנם אחר בקשת המחילה מהגאון, המעיין בתשובת הרמ"א יחזה דשפיר הבינו מהר"ר טבלי, וסבירא ליה שאינו נאמן לאוסרה עליו, כר"ש מיינביל וסיעתו. ואף מסברה יש להקשות על הנודע ביהודה: דלמא דווקא באישה אמרינן דאינה מעיזה בבעלה, אבל האיש ודאי מעיז באשתו לשקר בפניה אף שיודעת בשקרו, ובפרט שאף באישה יש שפקפקו בנשים דזמננו דחציפי – שמא בטלה חזקה זו, כמבואר ברמ"א (ריש סימן יז).

ומכל מקום המבי"ט (חלק ג סימן קכו) כתב דגם הר"ש מיינביל וסיעתו לא מיירי אלא כשאומר שיודע בעצמו בלא שראה, אבל אם אומר שראה שזינתה – יודו שנאסרה, והנודע ביהודה (שם) כתב שגם הם לא התירו לו אותה מסברה זו אלא כסניף בעלמא.

סוף דבר:

בעל האומר שראה בעצמו את אשתו שזינתה:

המבי"ט והנודע ביהודה סברי דנאמן ונאסרה עליו, וסבירא להו דגם הר"ש והרמ"א יודו להם.

אך לדעת מהר"ר טבלי לכולי עלמא לא נאסרה עליו דאם לא תאמר כן ביטלת חרם דרבנו גרשום, וכדכתבו להדיא הר"ר יוסף והר"ש מיינביל, ולעניות דעתי נראה שכן היא דעת הרמ"א בתשובה.

יתרה מזאת, בשולחן ערוך שכתב שנאסרה עליו בטוען שראה שזינתה – אפשר לומר שכתב כך משום דלא פסק כלל את חרם דרבנו גרשום דגירושין בעל כורחה אסורים, ולכן לא חשש ל"עיניו נתן באחרת".

היוצא מכאן שעל אמירת הבעל ואמירת עד אחד שזינתה אין לסמוך ולאוסרה על בעלה, וממילא אי אפשר לכופה לקבל גט.

ה.   הודאת האישה במקום שברור שלא נתנה עיניה באחר

ועתה נשוב להודאת האישה בעצמה.

בפתחי תשובה (סימן קטו ס"ק כה) האריך בסברות אם במקום שברור לנו שלא נתנה עיניה באחר, כגון שאומרת בדרך תשובה שזינתה או שברור שחפצה בבעלה – שמא בכהאי גוונא מאמינים לה, וכן דעת החוות יאיר (סימן עב), ואילו הנודע ביהודה (קמא אבן העזר סימן ע ותניינא אבן העזר סימן יב) פסק דלא פלוג ותמיד חיישינן שעיניה נתנה באחר.

והוא הדין בנדון דידן שיחלקו, שהרי האישה דנן אינה רוצה גט ואף עכשיו מסרבת לקבל גט, וודאי שאינה רוצה להיאסר, ואם כן לסוברים שנאמנת – יכפו אותה לגט ותפסיד כתובתה.

עוד סברה מצינו בשו"ת הב"ח (סימן צח) שאם מודה שזינתה עם כמה אנשים נאמנת ונאסרת דאי משום 'עיניה נתנה באחר' די לה להודות במנאף אחד, וזו לשונו:

ותו דלפי עניות דעתי לא מציא הכא למימר דבשביל שנתנה עיניה באחר אמרה דטמאה היא, דאם כן היה מספיק לה שתאמר "טמאה אנכי לבעלי", "זניתי" אי נמי "זניתי עם פלוני", אבל כאן שהודית שזינתה עם שלשה מנאפים אין ספק שגילתה חטאיה הרבים בפני בית דין כדי לסדר לה תשובה על רוב פשעיה וקושטא קאמרה.

עוד כתב הב"ח (שם) סברה יסודית ביותר, דכל מאי דאמרינן שלא נאסרת משום עיניה נתנה באחר, היינו במודה מחוץ לבית הדין אבל במודה בבית דין בדרך הודאה גמורה – ודאי נאסרת, וזו לשונו:

דדוקא כשהיו דבריה ראשונים והאחרונים חוץ לבית דין, אפשר שתתן אמתלא לדבריה –שהיתה נותנת עיניה באחר מתחלה ועכשיו חזרה מדעתה. אבל הכא שהיתה מודית בפני בית דין בתורת הודאה גמורה לא מצי הדרה בה.

וכעין זה מצינו בשולחן ערוך (חושן משפט סימן פא סעיף יד) דהמודה בבית דין אינו יכול לטעון 'משטה אני בך'. ואף על פי שהש"ך (שם ס"ק נו) חלק על המחבר, מכל מקום גם הוא מודה ד'בדרך הודאה בבית דין' אי אפשר לחזור בו בטענת 'משטה אני בך' והוא הדין הכא.

ו.    מסקנת הדיון בשאלת חובת הגירושין בשל בגידת האישה בבעלה או עשיית מעשי 'כיעור'

מסקנת חלק זה של פסק הדין היא דאם היו הצדדים חפצים בשלום בית ושנתיר את האישה לבעלה היה מקום להקל, וכדרכם של חכמים להיכנס בדוחק גדול כדי לטהר ולהתיר אישה לבעלה.

אבל בנדון דידן שאינה חפצה בו כלל אין ענין להתירה לו. אדרבה: ממכלול החומרים בתיק ולאור ריבוי האינדקציות שאכן בגדה בבעל ממש, או לפחות עשתה מעשי כיעור רבים כפי הודאתה, יש לאוסרה עליו ולכופה לגט בהקדם האפשרי.

ז.    הלכת רבנו ירוחם והגר"ח פלאג'י

פירוד הצדדים הממושך הוא עילה נוספת לכפיית גט אף על הבעל וכל שכן על האישה:

הצדדים אינם חיים חיי אישות זה עם זה ואף מתגוררים בבתים נפרדים זה מזה, כאמור. הבעל חי באופן קבוע עם בת זוג, והאישה גם היא בעברה ניהלה מערכות יחסים עם גברים זרים, וגם עכשיו אינה חפצה כלל בבעלה אלא ברכוש שעליו הצדדים מנהלים מאבקים משפטיים קשים זה נגד זה בבית המשפט ובבית הדין זה כחמש־עשרה שנה.

לנוכח מסכת הטענות והעובדות הגיע בית הדין למסקנה כי כלו הקיצין ובלתי־אפשרי להשיב את הצדדים לחיים משותפים בשום צורה ודרך. מה עוד שהסקנו לעיל לריהטא דסוגיין שאישה זו אסורה לבעל.

עתה יש לנו לדון אם במצב כזה אפשר היה לחייב את הבעל לתת גט לאשתו ולשחררה, בפרט שלטענתו היא או קרוביה גורמים לכל המשבר מסיבות כלכליות או בשל רצון לשליטה בלבד – טענה שאותה מכחישה האישה מכול וכול, אילו היה הוא המסרב לגט. ומזה נלמד בקל וחומר לכפיית האישה, דפשיטא שרבנו גרשום מאור הגולה לא נתן לאישה כוח יותר מלאיש.

וכן כתב בשו"ת הרא"ש (כלל מב סימן א):

ועתה שתיקן הגאון רבינו גרשום ז"ל שאין לגרשה בעל כרחה איך יתכן שיתחייב לה שאר כסות ועונה, אם כן יפה כח האשה הרבה מכח האיש [...] דאלו נולד מום זה באיש אין אנו אומרין יכפוה להיות אצלו, אלא כופין אותו להוציא ויתן כתובה, ואם נולד באשה יכפוהו להיות אצלה ולפרנסה?! השתא באיש שאינו מוציא אלא לרצונו כופין אותו להוציא ויתן כתובה אם נולדו בו מומין, אשה שמתגרשת בעל כרחה לא כל שכן? אלא שרבינו גרשום עשה גדר לדבר – וכי לאו קל וחומר שלא עלתה על לבו על כיוצא בזה לעגן האיש לבטלו מפריה ורביה? אלא ודאי יגרשנה ויתן לה כתובתה כי כולי האי לא ייפה בתקנתו כח האשה מכח האיש, אך כי ראה הדור פרוץ ומזלזלין בבנות ישראל בזריקת גט ותקן להשוות כח האשה לכח האיש: כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה. אבל לא יתכן כלל לומר במקום שהאיש כופין להוציא לא יגרשנה בעל כרחה, ואף אם תמצא לומר שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בעל כרחה, מכל מקום במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה – כופין אותה לקבל גט, ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שאר כסות ועונה ואינה יכולה לומר "אין רצוני לקבל גט עד שיתן לי כתובתי", דזו אינה טענה כיון דמן הדין היא חייבת לקבל גט כאשר הוכחתי. נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב שהיה מחוייב לה, והנמצא אתו יתן והמותר כאשר תשיג ידו. הרי כתבתי לכם עניות דעתי, ואתם רבותי הורוני דעתכם, תורוני ואעשה ושלומכם ישגא לעד. אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

(וכאן יש להעיר על מחוקקי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה – 1995 סעיף 1(ג), שחייבו הסכמה של נשיא בית הדין הגדול בכפיית אישה לגט ולא בכפיית איש לגט והוא נגד דעת התורה).

בדברי חז"ל מצינו עילות גירושין רבות, ובהן: בגידה, עוברת על דת, אלימות, מרידה ועוד, והדברים מפורסמים. אך מה הדין בזוג החי בפירוד נפשי ופיזי ללא אחת מהעילות המנויות לחיוב או כפיית גט, והאם יש משמעות לשאלה מי אשם במצב הזה?

ראש הדוברים בעניין הוא רבנו ירוחם בשם רבו רבי אברהם בן אשמעאל, וכך כתב רבנו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק ח):

וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה "לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה", והוא אומר "אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט" – מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו. לאחר שנה: כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

דהיינו: במצב ששניהם אינם רוצים זה בזה אלא שהבעל מסרב לתת גט, כופין אותו לגרש אם עברה שנה ולא שבו זה לזה. ושם מיירי ששניהם אינם רוצים זה בזה, מרידה הדדית והוא כנידון דידן. ולכן, די לנו בהלכת רבנו ירוחם כדי לכוף את הבעל או את האישה לסידור גט, וכל שכן בצירוף מה שכתבנו לעיל.

ויתרה מזאת, מצינו בזה את דבריו המפורסמים של הגאון רבי חיים פלאג'י וזו לשונו בספרו חיים ושלום (חלק ב סימן קיב), שעל בית הדין להשתדל ולהפרידם זה מזה, אפילו היה צד אחד אומר שהוא רוצה שלום בית, וכל שכן כששניהם אינם רוצים זה בזה. וזו לשונו:

בדרך כלל אני אומר: כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים [...] וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות [...] פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים – עתידין ליתן את הדין, וכמו כן להיפך כשהאשה רוצה [...] וכדי להנקם מהאשה מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים – גם בזה לא בחר ה', ויש עונש מן השמים [...] והנני נותן קצבה וזמן לדבר באם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו מתווכי השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבית דין שאין תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו "רוצה אני" כדבר האמור ותמצא מה שכתב בזה בספר החסידים [...]

והוא מה שכתב בספר חסידים (סימן שפ) שלא לאסור דבר שאי אפשר לעמוד בו: "והחכם יתן את הדין שאין שם על לבו איזה דבר היתר מפני היצר."

זאת אומרת: בית הדין חייב לכוף את שניהם לגט כדי לאפרושי מאיסורא.

ואומנם בפסקי דין רבניים (חלק יג עמוד 362) כתבו הרבנים הגאונים הרב אליעזר יהודה ולדינברג, הרב יצחק קוליץ והרב אליעזר שפירא על דברי הגר"ח פלאג'י:

אבל אין להסתמך על תשובה זו, וערבך ערבא צריך. ואחרי בקשת המחילה, הגר"ח פלאג'י ז"ל יחידאה הוא בזה, ודבריו תמוהים כי אפילו במקרים של טענות חמורות שיש בהן ממש נפסק להלכה שמגלגלים את הזוג שנים על שנים ולא כופין לא אותה ולא אותו לגרש (ועיין ברמב"ם בפרק טו מהלכות אישות הלכה טו, ואבן העזר סימן עז סעיף ד וסימן קנד סעיף ז ברמ"א ועוד) ומכל שכן כשאין כל עילה בדבר והמפורסמות אין צריכות לראיה עד כמה שרבותינו ז"ל בכל הדורות חרדו שלא להגיע לידי החלטת כפיה לגט פיטורין. ומכיון שלא מצינו כזאת בהלכה – לכוף לתת או לקבל גט פיטורין בגלל חילוקי דעות וקטטות ומריבות ממושכות בין איש לאשתו, כאשר אין בסיס בהלכה לחייב עבור מריבות כאלה בגט פיטורין, ורק בגלל "שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם" – מסתבר לומר כי גם הגאון רבי חיים פלאג'י ז"ל לא כיוון בדבריו לכפיה כמשמעו, אלא התכוון לומר שיסובבו את פני הדברים עד שיסכימו לכך, וזאת כוונתו במה שכתב "עד שיאמרו רוצה אני" היינו עד ששניהם יסכימו להפרד זה מזה בגט פיטורין. וממה שכתב כן גם בנוגע לבעל, נלע"ד בזאת [צ"ל: דזאת] הכוונה גם בנוגע לאשה, דאחרת הרי בנוגע לבעל ישנו חשש לגט מעושה.

ועיין שם באורך מה שהביאו משו"ת דברי מלכיאל.

אלא ששם פסקו שאין לחייב ולכפות גט, אבל מ'כפייה בדברים' בעלמא לא דחו את הגר"ח פלאג'י. ועוד: מדבריהם ניכר דהתם היה מקום להחזיר את הצדדים זה לזה ולכן יצאו חוצץ נגד הוראת הגר"ח פלאג'י, אבל במקום שאפסו הסיכויים יודו לדבריו לפחות לשכנע את הצדדים לסדר גט.

וכבר כתב (אומנם במקרה קשה יותר) בשו"ת תשב"ץ (חלק ב סימן ח):

ומקרא מלא דבר הכתוב: "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב" (משלי יז, א), ועוד כתוב: "טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו" (משלי טו, יז). הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום.

סברת הדברים שביהדות נישואין הם ברית אמת בין איש לאשתו "והיא חברתך ואשת בריתך" (מלאכי ב, יד), וברית זו נועדה להיטיב עם הזוג ועם העולם, והיא חוזה שביניהם "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד), וחובה גמורה על כל אחד מהשותפים לעשות כל שביכולתו ומעבר לזה כדי לטפח ולשמר ולהעצים את הברית הזו. אך כאשר לא צלחה הדרך, והמעטפת המשפחתית הופכת לזירת מלחמה אכזרית על חשבון בני הזוג וילדיהם – מצווה להפריד ביניהם כדי להשקיט את השנאה, הקנאה והנקמנות, ואסור לדיין לשמש כלי ביד המנסה להינקם מזולתו או להרוויח רווחים ממוניים בעזרתם של הליכים משפטיים או בקשות שלום בית חלולות וחסרות סיכוי. שומה על בית הדין לסייע ביד בני הזוג לסיים את הקשר ביניהם לטובתם ולטובת ילדיהם וסביבתם.

וכדברים אלו כתב רבנו דון יצחק אברבנאל בפירושו לספר דברים (פרק כד):

אמנם סבת הגרושין היא כפי מה שאומר:

אין ספק שפעולות האדם בעולם הזה מורות אל אחד מחמש תכליות, אם לתועלת הממון ואם לאהבת הכבוד ואם להנאת הגוף ואם לשלמות הנפש ואם לטובת בנים. והנה בחברת האדם עם אשתו יושגו חמש התכליות האלה כי יהיה להם שכר טוב בממונם וירוויחו בחברתה, לפי שאין האדם כשאר הבעלי חיים המשיגים כל מלבושיהם בטבע גם מזונותם. ואמנם האדם יקנה אותם במלאכה ויצטרך אל הכנות רבות להגיע אליו, אשר האשה תעזור מאד בקנין הממונות והדברים ההם. ואם תועלת הכבוד מבואר בחברת האדם עם אשתו, לפי שהאדם בלא אשה גלה ממנו הכבוד ותפארת אדם לשבת בית, גם כי היא תמנעהו להפחית עצמו בהיפרדו עם הזונות למלא נפשו כי ירעב. גם ימשך מחברתה תועלת לגוף במה שתעזור האשה לאיש בכל עמלו ויגיע כפיו ובמה שתכין צרכו והנאת גופו. ואם תועלת הנפש גם כן מבואר כי חברת האדם עם אשתו תמנעהו מחטוא וללכת אחרי תאוותיו גם כי יקיים עמה מצות פריה ורביה מלבד שאר המצות הנלוות לאיש בהיותו בעל אשה. ואמנם שתועיל האשה בבנים גם כן היא מבואר כי האשה סבת מציאותם, והיא תגדלם ותחנכם וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בפרק הבא על יבמתו (יבמות סג): די לנו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא. ולכן צוותה התורה הא–לקית על חברת האדם ואשתו, וראה יתברך שלא טוב היות האדם לבדו והזהיר האשה שלא תהיה מזנה תחת בעלה, ולאדם אמר "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא, י).

האמנם כל התועלות האלה לא ימצאו ולא ימשכו בחברת האדם עם אשתו כי אם בהיותם מסכימים בטבע ובמזג כפי מה שאפשר, אשר זה יביא ביניהם האהבה וההסכמה וכמו שאמר "אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יח), רוצה לומר עזר דומה לעצמו ומסכים עמו מכל צד, עד שמפני זה בבריאת אדם הביא השם יתברך לפניו כל חית השדה ואת כל עוף השמים לראות מה יקרא לו, רוצה לומר אם ימצא להם מזג נאות ומסכים למזגו ולהתחלפות טבעיהם מטבעו, אמר "ולאדם לא מצא עזר כנגדו" (בראשית ב, כ), כלומר עזר מצא –שהיה ביניהם כמה נקבות – אבל לא שיהא נאות מסכים לטבעו וזהו "כנגדו" בדומה לו ולמסכים לטבעו, ולכן כדי להמציא ההסכמה והאהבה ביניהם לקח אחת מצלעותיו ויעש ממנה אשה ויביאה אל האדם כדי שתהיה ממזגו וטבעו, וכל זה להיות ההדמות והסכמת המזגים והמדות בין האדם ואשתו הכרחי ביצירתם. כי אם יהיו מתחלפים הנה לא יסכימו בפעולת ולא יסודר ענין ביתם ולא ימשך ממנו שום אחת מהתועלות הנזכרות. וטוב שיהיה האדם יחידי ולא בחברת הנחש הצפעוני האשה הרעה, וכמאמר שלמה ע"ה: "ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים" וגו' (קהלת ז, כו), ואמר: "טוב שבת על פנת גג מאשת מדינים [כתיב: מדונים] ובית חבר" (משלי כה, כד), וכמו שאמרו חז"ל בפרק הבא על יבמתו (יבמות סג, א): "זכה – עזר [לפנינו: עוזרתו], לא זכה – כנגדו", אשר כוונו בזה לומר שאין אמצעי באשה עם האיש, רצוני לומר שתהיה לא ל"עזר" ולא "כנגדו", אבל בהכרח תהיה אם לעזר ואם כנגדו, לפי שהדבר תלוי בין הסכמת הטבעים והתחלפותם ואיך יהיה מצוע בין השווה והבלתי שווה, ומפני זה צווה יתברך שכאשר האדם לא יסכים מזגו וטבעו לטבע אשתו כי זה הוא "והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר", שחלוף מזגיהם תסבב הסבה שאז יגרשנה, שמוטב לגרשנה משתרבה השנאה והריב והקטטה ביניהם. וכבר זכר הפלוסוף בהנהגת המדינה שמפני זה הסכימו האנשים באירוסין קודם שתנשא אשה לאיש כדי שבזמן האירוסין יבחנו שניהם, ואם ימצאו שניהם האהבה והשלום הנמשכים מהאותות המזגים והסכמתם יבא לידי נשואין, ואם לא יהיה כן לא ישאנה כי מוטב לגרשה בהיותה בתולה מבהיותה בעולה ונשואה, והוא טעם נכבד מאד בגרושין מלבד הטעם האחר שזכר הרב המורה בחלק ג פרק מט.

האמנם אם כבר באו להנשא ולא יבאו בהסכמה והאותות בשום צד, בחרה התורה שיגרשנה כי בחירת הרע במיעוטו, ואולי ישא אחרת דומה לטבעו ומזגו, והיא תנשא לאחר הדומה לה ולא יחיו כל ימיהם חיי צער ואולי יבאו לשפיכות דמים וגלוי עריות ולרעות אחרות ולזה אמרה תורה "כי יקח איש אשה ובעלה", רוצה לומר: אף על פי שתהיה בעולה לו, שיראה שהוא דבר בלתי ראוי לגרשה 'תחת אשר ענה', עם כל זה "אם לא תמצא חן בעיניו" או ששנאה כמו שאמרו ב'איש האחרון', שהוא אות אמתי מורה על התחלפות המזגים כמו שהאהבה ומציאות חן מורה על האותותם והדמותם, שאז יהיה ביד האדם לגרשה.

וכבר כתבו בזה רבות בדורות הקודמים ועוד יותר בדורותינו, לחייב את בני הזוג לנסות ולהשלים ביניהם, אך משכלו כל הקיצין יש לשכנעם להיפרד זה מזה, ולפעמים אף לחייב או לכפות גט על זה שמעכב בפועל, אם איש אם אישה.

החלטה זו תלויה בדקות הבחנת בית הדין ואומדן דעתו. לעיתים קשה אבחנה זו ודקה היא כחוט השערה, ואין דומה מקרה אחד למשנהו, וכפי שכתבו חברי בית הדין הגדול (אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל עמוד נד) – הרב הרצוג, הרב עוזיאל והרב קלמס:

היות ואין שום סיכויים לחיי משפחה תקינים ביניהם, יש להפרידם בגט פיטורין. אמת הוא שהנימוק הסתמי של 'אין סיכויים לשלום' דורש זהירות מרובה מצד בית הדין ואם נקבל דבר זה ליסוד מספיק, לא הנחת בת לאברהם אבינו [...] שכל בעל שנותן עיניו לאחרת יפרוש מאשתו וימרר חייה עד שבית הדין אחרי עבור איזה זמן יבואו לידי המסקנה שאין סיכויים לשלום [...]

אך סוף דבר, בנידון דידן לצדדים ולבית הדין ברור ונאמר במפורש שהאישה מעכבת את הגט אך ורק למען רווחים בסוגית הרכוש, ואין כאן אלא 'מריחת זמן' ועינוי דין.

סברה זו דיה לבדה כדי לכוף גם בעל סרבן בגט וכל שכן אישה המסרבת לקבל את גיטה בנסיבות אלו.

ח.   חרם דרבנו גרשום נועד להגן על אישה החפצה בבעלה ולא להיות כלי לסחיטה או נקמנות

יתרה מזאת: בנידון העומד לפנינו התברר לבית הדין שהאישה אינה רוצה בבעלה כלל, אינה חפצה לשוב לחיקו לעולם ואף פתחה לשם כך תביעה לפירוק שיתוף בבית המשפט והודתה בבית הדין שעיכוב הגט הוא אך ורק בשביל לסיים את המחלוקת הרכושית לשביעות רצונה ולא מתוך רצון או תקווה לשוב זה לזו.

והרי כל תקנת רבנו גרשום מאור הגולה נועדה להגן על האישה הרוצה בבעלה שלא יוכל לגרשה נגד רצונה, כשם שהאיש אינו מגרש אל ברצונו, לפיכך יש לדון: כשהאישה רוצה להתגרש ואינה חפצה בבעלה כלל, וכי למה ייתן לה רבנו גרשום מאור הגולה יכולת להשתמש בתקנתו בכדי להשיג רווחים רכושיים או יכולת לנקום וכדומה? הרי לא לשם כך נתקנה התקנה!

וכך כתבו הרבנים הגאונים הראשון לציון הרב יצחק ניסים, הרב יוסף שלום אלישיב והרב בצלאל ז'ולטי (פסקי דין רבניים חלק ז עמוד 112):

לכאורה כאשר עוברים על החומר של המתדיינים מתקבל הרושם כי במקרה דנן לא נשאר לאשה שום יחס חיובי כלפי בעלה ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו ואינה מעוניינת בבעלה בתור שכזה כלל.

ואם כך, הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האשה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד הוא לכאורה רק נקמנות גרידא, בחינת "תמות נפשי עם פלשתים", ותו לא. אם כי ייתכן שזה נובע מהצטברות של מרירות שהיא נוקטת בלבה כלפי בעלה, אך מסיבה זו או מסיבה אחרת – דבר זה לא משנה עצם העובדה שהיא בבחינת "לא בעינא ליה" משום שהוא שנוא עליה, ובכל זאת, אינה רוצה להיפרד ממנו, "אחזתיו ולא ארפנו", וניחא לה שהמצב הבלתי־נורמלי יימשך לעולמים, ו'ירעו שניהם עד שיסתאבו'.

ויש לדון אם תקנת רבנו גרשום מאור הגולה ז"ל לא לגרש בניגוד לרצון האשה כוללת גם מקרה כעין זה שאינה רוצה להתגרש לא מתוך כוונה שהיא מצפה לשובו או מטעם שאינה יכולה להיפרד מבעל נעוריה, אלא מפני שרצונה להחזיק בו כבבני ערובה.

מסתברא שלא על כגון זה תיקן רבנו גרשום מאור הגולה ז"ל.

עולה מדבריהם שכל תקנת רבנו גרשום מאור הגולה נועדה להגן על האישה, שלא יוכל בעלה להשליכה ככלי אין חפץ בו בשרירות ליבו, אך בשום אופן לא נועדה להיות כלי לשרירות ליבה של האישה.

מקור לסברה זו אפשר למצוא במי שהתגרשה ברצונה ונמצא פסול בגט, ועכשיו כבר מסרבת לקבל גט שפסק הרמ"א (סימן קיט סעיף ו) דיכול לגרשה בעל כורחה.

וכתב בפרי חדש (שם ס"ק ט) דאפשר שאפילו בפסול דאורייתא הדין נמי כן דלא תיקן רבנו גרשום מאור הגולה בכהאי גוונא. וכתב בשדי חמד (מערכת גירושין ב, ו) דאף על פי שהפרי חדש כתב בדרך 'אפשר', הסכימו האחרונים שכך הוא הדין וכך ראוי להורות, שאף בנמצא פסול מדאורייתא יכול לגרשה בעל כרחה, וכתב כן בשם העמודי אור.

והרי בפסול דאורייתא אין כאן גט כלל! אלא דסברא היא שכיוון שכבר נתרצתה בגירושין שוב לא חשיב 'בעל כורחה', ואין צריכים להגן עליה ולא תיקן רבנו גרשום מאור הגולה בכהאי גוונא.

ואומנם אפשר היה לומר שדווקא כשהסכימה כבר לקבל גט אלא שנמצא בו פסול אפשר להשלים את ההליך בעל כורחה, אבל כשלא הסכימה לגט – אף על פי שברור שאינה חפצה בבעלה – אכתי אסור לגרשה בעל כורחה. אלא שנראה דחדא סברא היא, שכל שאינה חפצה בבעלה כלל שוב אין צורך להגן עליה וכדכתבו הגאונים הנ"ל.

וכעין זה פסק מרן הראי"ה זצ"ל במי שנתגרשה בערכאות ואינה חפצה בגט כדת משה וישראל, דשרי לגרשה בעל כורחה.

וכך כתב בשו"ת עזרת כהן (סימן ד) וזו לשונו:

והנה, לא מיבעיא אם נתגרשה על ידי ערכאות ברצונה – יש לומר דלגבי ביטול החרם דגט בעל כרחה דמי למי שנתגרשה כדין ברצונה ונזדמן פסול בגט, דקיימא לן בסימן קי"ט בהגה דיכול אחר כך לגרשה בעל כרחה, ויש לומר דהוא הדין כשנתגרשה בערכאות, שעל כל פנים גילתה דעתה שחפצה בגירושין. וגם אם נתגרשה בעל כרחה בערכאות יש לומר דמכל מקום כיון דהיא עבריינית, והמכשול מוכן לה להנשא בערכאות בלא אימת מלכות, יש לומר דבכהאי גוונא לא גזר רבינו גרשום.

וכן כתב הראשון לציון הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (אבן העזר סימן ז) על פי הרמ"א והפרי חדש הנ"ל וזו לשונו:

והכי מסתברא, דבין אם נאמר שחרם רבנו גרשום מאור הגולה נעשה לטובתה משום קטטה או משום תיקון העולם, כגון זה – שהיא עצמה רצתה מדעתה וקיבלה גיטה – הרי מעשיה מוכיחים שאינה רוצה לשוב עוד לבעלה, ואין כאן עוד חשש קטטה ולא תיקון העולם.

וכעין זה כתב באגרות משה (אבן העזר חלק א סימן קטו), וזו לשונו:

אם היא השתדלה להתגרש בערכאות ואינה רוצה לחזור כלל לבעלה וגם לא לקבל גט, יש מקום לומר בסברא דבכהאי גוונא לא גזר הגאון, דלא תיקן אלא כשהיא רוצה להיות אשתו ולא כשאינה רוצה.

 (אומנם בנידון דידה לא הסכים כן להלכה, עיין שם).

עולה מהנ"ל דוודאי לא עדיף כוח האישה מהאיש, ובמקום שכופין את האיש לגרש פשיטא שכופין את האישה להתגרש, כדכתב הרא"ש. וכל שכן במקום שאינה חפצה בבעלה כלל, שיש לומר שלא תיקן רבנו גרשום מאור הגולה כלל, שלא תיקן אלא כדי להגן על אישה הרוצה בבעלה ולא בשביל ליתן בידה כלי לעגן את בעלה. ובכהאי גוונא, באישה סרבנית, שאין כאן אלא חרם דרבנו גרשום מאור הגולה יודו כולם לגר"ח פלאג'י שאפשר לכוף אותה לקבל גט בעל כורחה משפסו הסיכויים לשלום בית.

אומנם היתר זה צריך זהירות מרובה שלא יהפוך כלי בידי הבעלים לבטל את חרם דרבנו גרשום בהנף יד, וכן כתבו הגאונים הנ"ל (בפד"ר הנ"ל):

אלא שאכתי יש לומר, אף אם נניח כאמור לעיל דבכהאי גוונא לא תיקן רבנו גרשום מאור הגולה, מכל מקום אם נבוא להתיר באופן הנ"ל יפרוץ הדבר להתיר בכל גווני, ואם לא הא – לא קיימא הא.

ולסיום נביא את דברי רבינו יואל סירקיס, הב"ח, דלבית דין יש כוח לפי אומדן דעתם לכפות את האישה לגט, שלא תיקן רבנו גרשום מאור הגולה את החרם אלא על הבעל (ולא על בית הדין), וכך כתב בשו"ת ב"ח החדשות (סימן פד), וזו לשונו:

אין התקנה כי אם על הבעל, שהוא לא יגרשנה בעל כרחה, אבל הבית דין – ודאי יש כח בידם, לפי העניין שיפסקו שאשה רעה זו יכול הבעל לגרשה בעל כרחה, כי אין ספק שרבנו גרשום מאור הגולה לא נעלם ממנו שיעמדו פרוצות בדורות הבאים שאסור לקיימן, אלא ודאי לא תיקן רק שלא יגרש בעל כרחה מדעת עצמו, שלא יאמר כל הדיוט "קים לי באשתי זו שהיא פרוצה ועוברת על דת", אלא יברר הדבר בפני בית דין והם ידונו אם ראויה אשה כזו לגרשה בעל כרחה. וזה דבר ברור. ואפשר שזו הייתה דעת מהרש"ל בתשובה סימן ל"ג.

מסקנות

א.         רבנו גרשום מאור הגולה לא החרים בעוברת על דת, וכל שכן באישה מזנה.

ב.         כתבי בתי המשפט – ובהם הפרוטוקולים – אמינים ואפשר להשתמש בהם כראיה.

ג.          הודאת אישה שזינתה אינה אוסרת אותה אלא אם בעלה מאמינה, ובזמן הזה דחיישינן שעיניו נתן באחרת: לרמ"א אינה נאסרת אפילו מאמינה, וצריך עיון בדעת המחבר.

ד.         בעל הטוען שראה את אשתו מזנה: לשולחן ערוך – אסורה, ולרמ"א – מחלוקת.

ה.         הודאת האישה במקום שאין לחוש שעיניה נתנה באחר – מחלוקת אם אוסרתה או לא.

ו.          פירוד ממושך בין הצדדים ללא סיכוי לשלום בית הוא עילה לכפייה, במקום דכופין את האיש כופין את האישה. חרם דרבנו גרשום מאור הגולה משווה את האישה לאיש, אך לא מאלם את כוחה יותר מן האיש.

ז.          חרם דרבנו גרשום נועד להגן על האישה משרירות לב בעלה ולא לתת בידה כלים לסחיטה, ניצול ונקמנות, בפרט כשבית הדין משוכנע שעל הצדדים להתגרש זה מזה.

ח.         לפיכך קובע בית הדין כי הצדדים חייבים להתגרש.

הרב אוריאל אליהו

עברתי על הדברים שכתב באריכות ובהשקעה רבה ידידי הגר"א אליהו שליט"א, ובהם ניתח בטוב טעם את כל הנקודות העולות לדיון במקרה זה.

אני מסכים למסקנותיו, אלא: כדי שהדברים יבואו בסיכום קצר עם תוספת אופרטיבית הנדרשת לאור המסקנות העולות מפסק דינו, אוסיף בקצרה:

א. האישה הגישה תביעה לפירוק שיתוף בבית המשפט. תביעה לפירוק שיתוף כמוה כתביעה לגירושין, כך קיימת 'תביעת גירושין' גם מצד האישה.

ב. האישה הצהירה שאינה רוצה את בעלה בחזרה, אלא מבקשת לעכב את סידור הגט עד לאחר סיום ההליך הרכוש בבית המשפט. לפיכך קיימת כאן הלכת רבנו ירוחם הידועה שכאשר הצדדים אינם רוצים זה את זה, כופים אותם להתגרש.

ג. האשה מזנה תחת בעלה:

בפרוטוקול של בית המשפט מתאריך 6.9.2006 מתועד דיון הוכחות שבו נחקרה האישה על ידי בא כוח הבעל. ואצטט את הדברים מתוך הפרוטוקול (עמ' 30 שורות 19–24):

ש': תאשרי לנו שבמקביל וכבר בשנות הנישואין הראשונות ניהלת רומן עם [ב'] [...] היה רומן או לא?

ת': דבר ראשון היה רומן בינינו, באותו זמן מצב היחסים בינינו [– בינה לבין הנתבע] היה מצב קשה מאוד והרבה מריבות, וזה היה בשנת 1980, 1981.

באותו פרוטוקול (בעמ' 31 בשורות 6–7):

ש': תאשרי לנו שהיה רומן נוסף עם [ג']?

ת': [...] עם כל בית החולים, בסדר.

ובאותו פרוטוקול (בעמ' 33 שורות 15–24):

ש': תאשרי לנו שבילית עם [א'] בשעות הקטנות של הלילה בבתי מלון, לדוגמה מלון [...]

ת': אין לי תגובה. בשלוש שנים אחרונות, כאשר [פלוני] לא גר בבית, עשיתי מה שאני רוצה.

ש': האם נכון שכרגע את מנהלת רומן עם [א'] לרבות יחסים מלאים מזה מספר שנים?

ת': לא מזה שנים רבות אלא מאז שהנתבע עזב את הבית.

ש': אם כן לטענתך, הרומן עם [א'] כולל יחסים מלאים נתקיים מאז מרץ 2003?

ת': כן.

לאור הציטוטים הנ"ל לא נותר לבית הדין, אלא לקבוע קטגורית שהאישה זינתה תחת בעלה, וכנראה עם יותר מגבר אחד. כמו כן בפרוטוקולים מופיעים מעשי כיעור נוספים מצד האישה.
מעובדות אלו בלבד יש לחייב את האישה בגט.

ד. בנוסף, קיים כאן פירוד של חמש־עשרה שנה בין הצדדים שהוא, כאמור, בלתי־הפיך.

ה. טענת בא כוח האישה שאין לקבוע חיוב גט כבר בדיון ראשון – בלתי־ראויה:

ראשית, כבר התקיימו דיונים ממושכים בעניין תביעת הגירושין בהרכב הראשון;

שנית, כאשר בפני בית הדין מונח חומר ברור מאוד ומוכח עם כמה אלמנטים שכל אחד בפני עצמו די בו כדי לחייב את האישה בגט, ובפרט מעשי הזנות והכיעור של האישה, אין צורך לבזבז זמן שיפוטי נוסף כדי לקבוע חיוב גט.

לפיכך אפשר לקבוע כי האישה חייבת לקבל גט.

הרב אברהם מייזלס

פסק דין

לאור האמור פוסק בית הדין כדלהלן:

א.         הצדדים חייבים להתגרש בהקדם.

ב.         בית הדין קובע מועד לסידור גט ליום ג' בשבט תשע"ט (9.1.19) [...]

ג.          במעשה בית הדין ייכתב: "הצדדים אסורים לחזור ולהינשא, האישה אסורה להינשא ל[א'] ול[ב'] ואם תרצה להינשא ל[ג'] – הדבר יצריך בירור."

ניתן ביום כ"ד בטבת התשע"ט (1.1.2019).

הרב אברהם מייזלס                    הרב אוריאל אליהו                         הרב משה חביב

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה