ד.ה.ב. נ' עיריית ירושלים

האם זכאית התובעת לתשלום גמלת שארים מן המשיבה כ"ידועה בציבור" של בן זוגה המנוח – זו השאלה המרכזית העומדת להכרעתנו.

נביא להלן את העובדות שאינן שנויות במחלוקת, טענות הצדדים, נתאר את עיקר הדיון שהתקיים, ונפרט את הכרעת בית הדין.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים

מר ח.א. ז"ל (לעיל ולהלן: "המנוח") היה גמלאי של עיריית ירושלים עד שנפטר ביום 20.7.2015.

המנוח והתובעת היו בני זוג בתקופה השנויה במחלוקת בין הצדדים (להלן: "בני הזוג").

בין המנוח לתובעת נחתם הסכם ממון בו קיימת, בין היתר, הצהרה על מגורים משותפים מינואר 2012. הסכם הממון קיבל תוקף של פסק דין בבית משפט לענייני משפחה ביום 20.3.14.

תביעתה של התובעת מיום 27.7.2015 לקבלת קצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי על יסוד טענה להיותה ידועה בציבור של המנוח אושרה, ובני הזוג הוכרו כידועים בציבור החל מיום 1.1.2012.

טענות הצדדים

טענות התובעת

המנוח והתובעת הכירו במהלך שנת 2011 והיו זוג עד למועד פטירתו של המנוח.

בני הזוג ניהלו יחסים של ידועים בציבור, ובכלל זה התגוררו יחדיו בדירתה של התובעת ברחוב X בירושלים, הם טיילו יחדיו בארץ ובחו"ל, הצטרפו אחד למשנהו לאירועים משפחתיים וניהלו משק בית משותף עד למועד פטירתו של המנוח.

המוסד לביטוח לאומי הכיר בבני הזוג כידועים בציבור החל מיום 1.1.2012.

טענות העירייה

התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה על פי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: "חוק הגמלאות"), הדורש להוכיח מגורים משותפים של שלוש שנים לפחות עובר לפטירתו של המנוח כתנאי להכרה בבני הזוג כידועים בציבור.

אין די בהכרה של המוסד לביטוח לאומי בבני הזוג כידועים בציבור, והרף הנדרש על ידי המוסד לביטוח לאומי נמוך מזה על פי חוק הגמלאות.

ההליך בבית הדין

התובעת פנתה לנתבעת בבקשה לשלם לה קצבת שאירים, והנתבעת התנתה את התשלום בפסק דין של בית משפט לענייני משפחה הקובע כי היא ידועה בציבור של המנוח.

בלית ברירה פנתה התובעת ביום 7.1.2016 בתביעה למתן סעד הצהרתי בבית משפט לענייני משפחה אשר הורה ביום 31.3.16 על מחיקת התביעה מחוסר סמכות עניינית.

תביעתה של התובעת לבית דין זה, ללא ייצוג, הוגשה ביום 16.5.16. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי שרבובה כנתבעת אינו ברור לה, אינו נכון, כי העירייה אינה צד להליכים מסוג זה, וכי אין לה לכאורה כל דרך להתגונן מפני התביעה. הנתבעת הגדילה לעשות עת טענה בכתב ההגנה כי אינה מסכימה עם החלטת בית המשפט לענייני משפחה, וכי חרף החלטתו היא סבורה כי הוא בעל הסמכות להכריע בתביעה למתן סעד הצהרתי על היותה של התובעת ידועה בציבור של המנוח.

בהחלטת בית דין זה מיום 23.11.16 נמתחה ביקורת על התנהלות הנתבעת שלא ביררה את זכאותה של התובעת ולא קבלה החלטה בעניינה טרם הגשת התביעה. בית הדין הורה לממונה על פרישת עובדים וגמלאות בעיריית ירושלים לקבל החלטה בשאלת זכאותה של התובעת לקצבת שאירים לאחר שזו תמציא לה את כל המסמכים שעמדו בבסיס החלטת המוסד לביטוח לאומי וכל מסמך אחר שיש ברשותה ושיכול להעיד על היותה ידועה בציבור של המנוח.

ביום 22.1.17 הודיעה הנתבעת כי לאחר בירור וחקירה, הממונה על פרישה וגמלאות החליטה שלא לאשר את תביעתה של התובעת, על יסוד הקביעה כי לא הורם הנטל המוטל עליה להוכיח את זכאותה על פי חוק הגמלאות.

ביום 23.4.17 התקיים דיון מקדמי בפני אב בית הדין, במסגרתו הודיעה הנתבעת, כדלקמן:

"על יסוד מלוא מהמסמכים שהונחו לפנינו אנחנו מסכימים כי המנוח והתובעת היו בני זוג והתגוררו יחדיו לפחות בשנה וחצי האחרונות לפני פטירתו." [ההדגשות הוספו – כ.א.ק].

במסגרת הדיון הנ"ל סוכם בין הצדדים כי התובעת תעביר לידי הנתבעת מסמכים נוספים ואלה ינהלו מו"מ לסיום המחלוקת מחוץ לכותלי בית הדין. ביום 20.7.17 הודיעה הנתבעת כי החלטת הממונה על הגמלאות בעינה עומדת. לפיכך, ניתן צו להגשת תצהירים והתיק נקבע להוכחות.

ביום 5.7.18 וביום 12.7.18 נשמעו ראיות הצדדים. בכלל זה, נשמעו התובעת והעדים מטעמה: גב' א.נ., חברת משפחה של המנוח (להלן: "גב' נ'"), מר מ.מ., בן דודתו של המנוח (להלן: "מר מ'"), גב' א.ד. אחותו של המנוח ובעלה מ' (להלן: "גב' ומר ד'"), מר שלום בן סימון שכן של התובעת (להלן: "מר בן סימון"), ובנותיה של התובעת גב' ט.פ. (להלן: "גב' פ'") וג.ב. (להלן: "גב' ב'"). אחיו של המנוח, מר ישראל חן שהגיש תצהיר, לא התייצב לדיונים. מטעם הנתבעת נשמעו העדים הבאים: מר א.ח., אחיו של המנוח (להלן: "מר א.ח."), גב' ש.ח. גרושתו של המנוח (להלן: "גב' ח'") ובתם מ.א. (להלן: "גב' א'"), מר נועם קדמי החוקר (להלן: "מר קדמי"), וגב' שושנה יטח הממונה על פרישה וגמלאות בנתבעת (להלן: "גב' יטח").

ביום 22.10.18 הוגש אחרון הסיכומים.

מהימנות עדים

כאמור בית הדין שמע 13 עדים: 8 מטעם התובעת ו-5 מטעם הנתבעת. כפי שיובהר להלן למעט העד א.ח., שעשה על בית הדין רושם שלילי והעדה ש.ח. שעדותה לא הייתה עקבית, העדים ככלל עשו על בית הדין רושם מהימן.

עדותה של התובעת הייתה סדורה, עקבית, ועלתה בקנה אחד עם טענותיה בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית ונתמכה במסמכים ובתמונות שהוגשו בתיק דנן.

עדותם של גב' נ', מר מ', מר וגב' ד', תמכה בעדותה של התובעת וביתר הראיות שהוגשו מטעמה, והן עלו בקנה אחד עם תצהיריהם ויתר העדויות. על אף הקרבה לתובעת ולמנוח לא היה נראה כי עדותם מגמתית, היא לא נסתרה ובחקירתם הנגדית מהימנותם לא נפגמה.

עדותו של מר בן סימון, שכנה של התובעת גם היא עשתה על בית הדין רושם מהימן. אין חולק כי למר בן סימון אין אינטרס בהליך, ועדותו לא נסתרה.

עדות בנותיה של התובעת, גב' פ' וגב' ב', היו מהימנות על בית הדין. העדות העידו עדות כנה, לא התאמצו לשכנע בגרסת התביעה, העיד מה שהן זוכרות ממערכת היחסים בין אמן למנוח ומה שלא זכרו לא התאמצו "לשחזר".

מר א.ח., אחיו של המנוח, העיד עדות בלתי קוהרנטית והתגלו בה סתירות רבות, עד שלא ניתן לבסס עליה ממצאים של ממש. בחקירתו בפני החוקר ובעדותו בפנינו, עדותו לא הייתה חד משמעית, לא היה בה קו עקבי והיא הייתה בלתי סדורה באופן מובהק. כך למשל, העיד העד שהתובע והמנוחה לא היו בני זוג וכשעומת עם גרסתו בפני חוקר, הוא חזר בו. במקום אחר, העיד העד כי בשנת 2010 המנוח היה מתגורר עם הוריהם ובהמשך הוא העיד כי התגורר אצלו במועד זה. מר א.ח. היה מסוכסך עם המנוח, ומתוקף כך לא היה מעורה בחייו הפרטיים של המנוח וזה ניכר מהודעתו בפני החוקר ומעדותו בפנינו.

עדותה של גב' ח', גרושתו של המנוח, הייתה בחלקה מפוזרת ובלתי עקבית, ונתגלו בה סתירות מסוימות. לעיתים עדותה נשמעה משכנעת ולעיתים מגמתית. כך למשל גב' ח' העידה כי על אף שהמנוח והיא התגרשו, המנוח המשיך להתגורר אצלה 10 שנים מ-2003-2013 בעוד שבפני החוקר היא העידה כי הוא התגורר עמה עד שנת 2007, 2008. במקום אחר, היא העידה כי המנוח התגורר בבית הוריו תחילה בדרך בית לחם בירושלים ואח"כ במעלה אדומים, בפני החוקר היא אמרה במקום אחד שמערכת היחסים בין התובעת למנוח הייתה תועלתנית ובמקום אחר אמרה שהתובעת טיפלה במנוח במסירות והיא העריצה אותה בשל כך.

בכפוף לאמור להלן, עדותו של החוקר הייתה סבירה בעיננו, בשים לב לראיות הספציפיות שהוא ליקט. אולם, אנו סבורים כי החקירה שבוצעה על ידו הייתה חלקית וחסרה. כך, החוקר הסתפק בחקירתם של שלושה: גרושתו של המנוח, בתם גב' א' שלא הייתה לה קרבה גדולה לאביה וא.ח. שכאמור היה מסוכסך עם המנוח. החוקר לא חקר את התובעת, האדם הקרוב ביותר למנוח ואשר ממנה יכול לאסוף את עיקר הראיות, והוא לא חקר קרובים אחרים למנוח כדוגמת בני משפחה שלא היו מסוכסכים עם המנוח, בנותיה של התובעת ועוד. גם משולי דו"ח החקירה שהוגש לנתבעת ניתן להיווכח כי החוקר בעצמו הבהיר שהחקירה חלקית, אולם הנתבעת לא ביקשה את השלמתה.

עדותה של גב' יטח הייתה מהימנה עלינו, אולם לא היה בעדותה כדי להשפיע על מאזן הראיות שכן עדותה הסתמכה על דו"ח החקירה החסר שהונח לפתחה, ולא היה בכוחה להוסיף על הראיות בתיק.

דיון והכרעה

כללי

לאחר שעיינו היטב בכתבי הטענות על נספחיהם, ושמענו את עדויות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, ונימוקינו מפורטים להלן. מהראיות שהונחו בפני בית הדין התרשמנו כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, והנתבעת לא הביאה ראיות סותרות ולא הזימה את הראיות שהוצגו על ידי התובעת.

סעיף 4(א)(1) ו-(2) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן: "חוק הגמלאות") קובע מי הם שאיריו של נפטר לעניין החוק כדלקמן:

"(א) אלה הם שאיריו של נפטר, לענין חוק זה:

(1)מי שהיתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה ולמעט מי שבשעת מותו היתה פרודה של קבע שלו (להלן - אלמנה);

(2) מי שהיה בעלה בשעת מותה, לרבות מי שהיה ידוע בציבור כבעלה וגר עמה אותה שעה ולמעט מי שבשעת מותו היה פרוד של קבע שלה (להלן - אלמן);"

לפיכך, תובע המבקש להיחשב כשאיר לעניין חוק הגמלאות ולא היה נשוי לנפטר, חייב להוכיח כי בינו לבין המנוח התקיימו יחסים של ידועים בציבור והתגוררו יחדיו.

סעיף 28 לחוק הגמלאות דן בזכאותו של שאיר לקצבה מכוח חוק הגמלאות וקובע כדלקמן:

"28. (א)זכאי לקצבת פרישה שנפטר - תשולם לשאיריו כל תקופת הזמן המפורשת בסעיף זה, ובכפוף להוראות סעיף 109 (ב) (2), קצבה באחוזים מהקצבה שהיתה מגיעה לזכאי אילולא נפטר, והם –

(1) לבן זוג, אם היה בן זוגו לפחות שלוש שנים שקדמו לפטירתו או נולד להם ילד...".

לפיכך, התובע, המבקש להוכיח זכאותו לקצבה מכוח חוק הגמלאות, נדרש להוכיח כי הוא והמנוח היו ידועים בציבור במשך שלוש שנים לפחות מיום פטירת המנוח.

העיקרון החוזר בפסיקת בית הדין הארצי לעניין הכרה ב"ידועה בציבור" הינו:

"השאלה בדבר הכרה באישה כ"ידועה בציבור" כאשתו של פלוני היא עניין שבעובדה אותו יש להוכיח בראיות. לעניין זה יש צורך בראיות כי האישה הייתה ידועה בציבור כאשתו של האדם בו מדובר, ושבציבור קיבלו את השניים כבעל ואישה, וכך התייחסו אליהם. יש צורך בראיות שהשניים התכוונו לקשר של תמיד, שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, אם כי מסיבה זו או אחרת לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב על פי הדין. השאלה אותה יש לברר במקרים כגון אלו היא האם בקשר שבין השניים היה מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, וכפועל יוצא מכך, במקרים המתאימים - האם עקב פטירת המנוח נוצר, לגבי מי שטוענת להיות הידועה בציבור שלו, מחסור כלכלי. יצוין כי גם בהעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תחשב כ"אלמנה", אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית".

בעניין זה בית הדין הארצי בפרשת קסידסיד קבע את הדברים הבאים:

"המבחן להכרה באישה כידועה בציבור כאשתו של פלוני הינו כפול: ראשית – על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית – עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים". (דב"ע נ"ג/ 6 -7 בטר – קג"מ, פד"ע כ"ז 135 בעמ' 140; דב"ע 6 – 37/ 97 פוגל – מבטחים, פד"ע לב' 372 עמ' 376).

כאמור לעיל, אין חולק כי המוסד לביטוח לאומי הכיר בבני הזוג כידועים בציבור החל מיום 1.1.2012 ועד למועד פטירתו של המנוח (20.7.2015) ואישר לשלם לתובעת גמלת שאירים. כפי שהובא לעיל בפרק הנורמטיבי, הגם שאין זהות מוחלטת בין ההוראות בעניין זה בחוק הגמלאות להוראות שבחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), בשני המקורות על הטוען לזכאות לגמלת שאירים להוכיח קיומם של יחסים של "ידועים בציבור" ומגורים משותפים. בשונה מחוק הגמלאות חוק הביטוח הלאומי אינו דורש הוכחת מגורים משותפים משך 3 שנים. עם זאת, המוסד לביטוח לאומי הכיר בתובעת כידועה בציבור משך תקופה העולה על 3 שנים עובר לפטירתו של המנוח. מכאן, אמנם, החלטת המוסד לביטוח לאומי אינה מחייבת את הנתבעת, אולם יש בקביעה של המל"ל כדי לבסס לדעתנו ולו ראיה לכאורה לזכאותה של התובעת לקצבת שאירים מהמשיבה. שכן המוסד לביטוח לאומי, האמון על כספי ציבור, מחלק כספים לזכאים להם על פי כללים קפדניים שנקבעו בחוק ובפסיקה. המוסד לביטוח לאומי אינו "מתנדב" לשלם קצבאות למי שאינם זכאים להן, וחזקה עליו כי פעל בעניינה של התובעת כפי שהוא פועל בעניינם של כלל המבוטחים - הרמיזות של הנתבעת לפיהן יתכן והגמיש את הכליים עם התובעת כיוון שהיא עובדת המוסד לביטוח לאומי, חסרות כל יסוד, והופרחו לאוויר בניסיון לסמא את עיני בית הדין מהעובדות לאשורן.

בכל מקרה, אף אלמלא החלטת המוסד לביטוח לאומי, שוכנענו כי התובעת הוכיחה בראיות מהימנות, שהמנוח והיא היו ידועים בציבור והתגוררו יחדיו במשך שלוש שנים לפחות עד פטירת המנוח.

מגורים משותפים

על מנת שתוכר זכאותו של ידוע בציבור לגמלת שאירים עליו להוכיח כי גר עם המנוח טרם פטירתו. יסוד המגורים המשותפים נדרש כאמור בסעיף 4(א)(1) לחוק הגמלאות. יסוד המגורים המשותפים הינו דינמי ומשתנה עם חלוף העיתים. לעניין זה נקבע בפרשת משעלי ,כדלקמן:

"התנאי שאישה גרה עם גבר, במשמעות של קוהביטציה, יכול ויינתנו לו ביטויים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים ואף בתנאים כלכליים שונים... המילים "והיא גרה עמו" בקשר ל"ידועה בציבור" הן מיותרות אם רואים בהן תנאי חיובי מצטבר"

כדי שתוכר זכאותה של ידועה בציבור לגמלת שאירים עליה להוכיח אפוא כי היא גרה עם המנוח טרם פטירתו. יסוד המגורים המשותפים נדרש כאמור בסעיף 4(א)(1) לחוק הגמלאות. דרישה זו נשמעת כאמור לעיל גם מהוראות חוק הביטוח הלאומי. כך, בסעיף 238 הימנו נקבע כי "אלמנה" הזכאית לגמלת שאירים היא "מי שהייתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו" ואשתו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, היא מי שהייתה "ידועה בציבור כאישתו והיא גרה עימו".

בהקשר זה בפסק הדין בעניין עליזה צרפתי, קבעה השופטת נילי ארד (כתוארה אז), כדלקמן:

"לטעמי, מגורים במשותף הם ביטוי למהות היחסים ולכוונת הצדדים לחיות חיי שיתוף של איש ואשתו. בילויים משותפים באירועים משפחתיים ובבתי מלון, ואף ביקורים תכופים בדירה ויחסי קירבה בין שניים, אין בהם כשלעצמם כדי להעיד על מגורים במשותף ועל ניהול משק בית משותף, כמשמעותם בסעיף 4 לחוק הגמלאות. שונה בעיני המשקל שיינתן לדרישת המגורים במשותף וקיום משק בית משותף כסממנים מכריעים למעמדה של הידועה בציבור כאשתו, אם מפאת גורם חיצוני אובייקטיבי נמנע מבני הזוג למלא את הדרישה, או שמא הייתה זו החלטה מודעת ורצונית של מי מהם".

כך, לדוגמה, בעניין סבן הוכר מעמדה של ידועה בציבור למרות שלא התגוררה עם המנוח "בשעת מותו" מחמת שבערוב ימיו התגורר בבית הורים או בדיור מוגן; ובעניין אחר הוכר מעמדה של ידועה בציבור על אף שלא התגוררה עם המנוח נוכח היותו של המנוח מאושפז בבית חולים תקופה ממושכת עובר לפטירתו.

בפסק בפרשת קסידסיד שהובא לעיל, קבע בית הדין כי:

"נוסיף לגבי הביטוי ו"גרה עימו" בהגדרת "אלמנה", כי דרישת המגורים יחדיו ראויה להתפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי, והיא באה להדגיש הצורך בקיום מבחן אובייקטיבי של ניהול משק בית משותף להכרה בידועה בציבור כאשתו של חבר או פנסיונר (עב"ל 241/05 זאמאמירי – המוסד); זאת בנוסף למבחן הכוונה של קשירת גורל ורצון לחיים יחדיו. עם זאת, יודגש, שעובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף".

מאז גירושיו של המנוח בשנת 2003 לא הייתה לו דירה משלו, ועד לשלב כלשהו במערכת היחסים עם התובעת – מועד השנוי במחלוקת בין הצדדים - הוא התגורר בחדר בבית אביו, בדירה בדרך בית לחם בירושלים ובהמשך בדירה ברחוב האלמוג במעלה אדומים. המנוח המשיך 'להחזיק' בחדר גם אם לא התגורר בו, והזיקה לדירה של בית אביו הייתה מושא לסכסוך משפחתי בין המנוח לאחיו א.ח. וח', שהתנגדו לכך שמא יהיו לו זכויות יתר בדירה לאחר פטירת אביהם (להלן: "הסכסוך המשפחתי").

הן התובעת והן גרושתו של המנוח, גב' ח', העידו כי גילו למנוח מחלת סרטן סביב מועד חתונת בתם ב- 1.3.14, וכי מאז לכל הפחות הוא התגורר עם התובעת. בהקשר זה יוטעם שגב' ח' לא שללה את האפשרות כי בניה"ז התגוררו יחדיו משך שלוש שנים.

הגם שמר א.ח. לא מסר גרסה סדורה בפני החוקר, הוא העיד שלכל הפחות בתקופת המחלה, המנוח התגורר עם התובעת. א.ח. לא ידע להגיד כמה זמן היו התובעת והמנוח בני זוג, הוא מסר כאמור לעיל מספר גרסאות בעניין זה ובאחת מהן הוא העריך שהיחסים ביניהם נמשכו כשנתיים שלוש.

כאמור לעיל גם הנתבעת בדיון המקדמי שהתקיים ביום 23.4.17, הודיעה כי על יסוד מלוא המסמכים שהונחו לפניה, היא מסכימה כי המנוח והתובעת היו בני זוג והתגוררו יחדיו לפחות בשנה וחצי האחרונות לפני פטירתו.

הגם שמ', בתו של המנוח, לא ידעה למסור פרטים רבים על מהות היחסים בין התובעת למנוח, בפני החוקר היא אמרה שהתובעת ואביה היו ביחד "הרבה לפני שהוא חלה".

גב' פ', בתה של התובעת, העידה כי המנוח עבר להתגורר עמן בבית אמה, מספר חודשים לאחר שהכירו, ולשאלת ב"כ הנתבעת אם יכול להיות שהוא עבר להתגורר עמן בינואר 2012, השיבה בחיוב.

בתה השנייה של התובעת, גב' ב' הציגה מסגרת זמנים ברורה וחד משמעית, היא העידה כי היא נסעה לטיול בדרום אמריקה בשנת 2012, והמנוח עבר לגור אצלן בבית, מגורים מלאים, עוד לפני שטסה. העדה העידה כי הוא היה שם רוב הזמן, לרבות בארוחות שישי ובחגים והוא אף אירח בני משפחה אצלן.

גב' ניסים, חברתו של המנוח ומי שבילתה עמו ועם התובעת זמן לא מבוטל, העידה כי כבר בשנת 2011, המנוח הודיע לה שהוא הכיר את התובעת, ולאחר כחצי שנה של זוגיות הם עברו לגור יחד בביתה של התובעת. גב' ניסים העידה כי היא ובן זוגה היו מגיעים אל התובעת הביתה לפני יציאה משותפת היו נפגשים בביתה של התובעת, והמנוח היה שם כדייר לכל דבר ועניין.

גם מר מ', בן דודתו של המנוח וחבר משותף לבני הזוג העיד כי הוא היה מבלה עמם זמן רב, ראה בהם כבני זוג לכל דבר ועניין וביקר אותם בביתה של התובעת. גיסו של המנוח מר ד' העיד כי המנוח הכיר את התובעת ב- 2011 ועבר לגור עמה. כך גם העידה אחותו של המנוח גב' ד', כי מאז שהתובע הכיר את התובעת, הוא עבר לגור עמה ב- 4 השנים האחרונות לפני שהוא נפטר.

לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי על תיבת הדואר של התובעת, בביתה, נרשם גם שמו של המנוח. שכנה של התובעת, מר בן סימון העיד כי ראה את המדבקה עם שמו של התובע בסוף שנת 2011, וזכר את המועד כיוון שסביב תאריך זה שהה בחו"ל בעיר ברצלונה. מר סימון הביא עמו לדיון את הדרכון כדי להוכיח את תאריך הנסיעה לחו"ל, אולם ב"כ הנתבעת לא ביקשה להגיש עותק מהדרכון כראיה בבית הדין.

נוכח מכלול הראיות שהונחו לפנינו, ואשר כאמור מצאנו אותן מהימנות ואשר ממילא לא נסתרו על ידי הנתבעת, מצאנו די להוכחת מגורים משותפים במשך 3 שנים עובר לפטירתו של המנוח.

משק בית משותף

דרישה נוספת לצורך הוכחת היות התובעת והמנוח ידועים בציבור היא כי בני הזוג נהלו משק בית משותף.

ההלכה הפסוקה הגדירה משמעות המונח משק בית משותף כדלקמן:

""משק בית משותף" פירושו שיתוף במקום המגורים, אכילה, שתייה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בימינו אנו בחיי יום יום כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם אם מכספו ואם מטרחתו ועמלו את חלקו כפי יכולתו ואפשרויותיו... היינו הקיום הכלכלי מושתת על שיתוף פעולה במאמצים ובאמצעים לשם קיום הצרכים הנ"ל (אכילה, שתיה, לבוש וכו') ולעניין זה אין נפקא מינא אם יש לבן הזוג חשבון נפרד".

תובעים בתיקים מסוג זה נתקלים לא פעם בקושי להצגת ראיות מוחשיות ולא כל שכן ראיות בכתב לקיומו של קשר זוגי ובפרט יחסים של ידועים בציבור. בין כלל חומר הראיות שהוצג, התובעת המציאה תמונות משותפות של השניים מבלים יחדיו שהועלו לרשת החברתית "פייסבוק" - המוקדמת שביניהן הועלתה לרשת ביום 12.8.12 כ- 3 שנים עובר לפטירתו של המנוח.

עוד הציגה התובעת אישור משטרה מיום 25.10.12 על פיו, בני הזוג היו מעורבים בתאונת דרכים ביום 2.10.2012 כנוסעים של אותו רכב. אומנם אין בכך כדי להוכיח כי המנוח והתובעת חיו כידועים בציבור, אולם יש בכך כדי לספק ולו באופן חלקי עוד פיסה מהתצרף המונח לפתחנו בתובענה דנן. אישור זה הינו המסמך בכתב המוקדם ביותר שנמצא בתיק שיש בו כדי להעיד על קיומה, של לכל הפחות, היכרות בין הצדדים במועד זה.

עוד הציגה התובעת אישור על תשלום בגין חופשות משותפות בארץ ובחו"ל במהלך שנת 2013, ומסמכים מאוחרים יותר המעידים על היעדרותה מהעבודה לצורך הטיפול במנוח לאחר שחלה במרץ 2014. כמו כן הציגה התובעת מודעת אבל שפרסם המוסד לביטוח לאומי - מעסיקה של התובעת – בו הוא "משתתף בצערה של התובעת עם מות בן זוגה" – אות להכרה בבניה"ז כידועים בציבור. מסמכים אלה, מעידים במובהק על קיומם של יחסים אינטימיים וקרובים בין בניה"ז, יחסים שהיו ניכרים גם לצדדי ג'.

כאמור לעיל, בין הצדדים נחתם הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין בבית משפט לענייני משפחה ביום 20.3.2014 על פיו בניה"ז חיים יחדיו כידועים בציבור מינואר 2012 ומתגוררים יחדיו בדירתה של התובעת. מובן כי הסכם זה לבד אינו יוצר יחסים של ידועים בציבור יש מאין, אולם הצהרה בכתב בין הצדדים, המוגשת לבית משפט, מהווה ראיה לכאורה לאמור בה, ובצירוף יתר הראיות והעדויות שנשמעו בתיק דנן, יש די כדי להרים את הנטל המוטל על כתפי התובעת.

זאת ועוד, המנוח ערך צוואה בחייו על פיה בחר לציין מפורשות כי אינו מוריש דבר לתובעת. כך, נרשם בצוואה:

"מתוך החלטה מודעת ובהתאם להפרדת הרכוש בהסכם הממון שנערך בינינו מיום 23.3.14 אני לא מוריש מאומה לגב' ד.ה.ב., ת.ז__".

אומנם אין בצוואה ראיה פוזיטיבית התומכת במישרין בטענותיה של התובעת, אולם אנו סבורים כי החלק בצוואה המזכיר את התובעת מהווה חיזוק מסוים לטענותיה. דווקא הצורך של המנוח להדגיש ברחל ביתך הקטנה שאינו מוריש דבר לתובעת, מעיד על קיומו של קשר זוגי בין השניים שאלמלא הצוואה היה עשוי להוליד זכויות משפטיות לתובעת, על חשבון בנותיו, דבר שהמנוח ביקש למנוע.

אין ברצונם של בני הזוג להפריד את רכושם, כדי לשלול קיומם של יחסים של ידועים בציבור. בשים לב כי מדובר במערכת זוגית מאוחרת, בין שני גרושים בגירים, עם ילדים גדולים, טבעי שכל אחד מבני הזוג ירצה לשמור לעצמו את מה שצבר במהלך השנים ולהוריש לילדיו הוא את רכושו.

זאת ועוד, התובעת העידה כי עקב הסכסוך המשפחתי המנוח היה מעוניין להגן גם עליה באמצעות הסכם הממון שמה מי מטעמו ידרוש לאחר מותו זכויות בדירה שלה, ונראה כי גם זו הייתה אחת הסיבות להסכם הממון. לפיכך אין אנו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה כוונת בניה"ז להפריד הפרדה מוחלטת בין רכושם מלמדת כי בניה"ז לא חיו חיי שיתוף.

במיוחד נכונים הדברים בשים לב כי המנוח בחייו, יחד עם התובעת, פנו ביום 8.2.15 למוסד לביטוח לאומי וביקשו כי זה יכיר בהם כידועים בציבור החל מיום 21.1.11, ובמסגרת פנייתם העלו על הכתב כי הם חיים יחדיו ומנהלים משק בית משותף, כבעל ואישה לכל דבר.

זאת ועוד, התובעת העידה ומצאנו עדותה מהימנה כי המנוח השתתף בהוצאות הבית, ושילם על בילויים משותפים. היא העידה כי המנוח לא החזיק בכרטיס אשראי והיה משלם במזומן.

בנוסף, בין העדים, משני הצדדים, הייתה תמימות דעים כי ממועד מחלתו של המנוח במרץ 2014, התובעת עמדה לצדו וטיפלה בו באופן מסור ביותר. כך למשל גרושתו של המנוח, העידה כי היא מעריצה את התובעת על האופן בו היא טיפלה במנוח, וכי גם המנוח ציין באוזנה כי התובעת מטפלת בו יוצא מן הכלל. בפני החוקר, גב' ח' העידה כי התובעת טיפלה בתובע כשחלה, באופן מסור ובלשונה, שהתה בבית חולים לידו "ולא זזה" ממנו.

גם גב' א', בתו של המנוח העידה בפני החוקר שהתובעת טיפלה בו, ושהוא התגורר עמה לפחות בתקופת המחלה.

גב' פ' העידה כי התובעת והמנוח נהגו ללכת יחד לקניות, וכי הוא היה דייר לכל דבר העניין כמוה וכמו אחותה שהתגוררו יחד באותה דירה. היא העידה כי חגגו את החגים ושבתות יחד, וכי המנוח היה כבן משפחה נוסף וכי בינה לבינו היו יחסים טובים. עוד העידה כי בנותיו ביקרו אותו בביתם. גם גב' ב' העידה כי בניה"ז ניהלו זוגיות לכל דבר ועניין, היא הוסיפה כי המנוח קנה להן מתנות בימי הולדת והן קנו לו.

מ.א. בתו של המנוח העידה שכשנסעה לטיול וביקשה מאביה לשמור על הילדים, הוא שמר עליהם אצל התובעת בביתה.

התובעת והמנוח היו יוצאים לבילויים משותפים רבים ועל כך העידו גב' נ', מר מ' ובניה"ז ד'. גב' נ' העידה כי ביקרה בביתה של התובעת אין ספור פעמים, וראתה שהמנוח היה גר שם. מר ד' העיד כי התובעת והמנוח השתתפו בכל השמחות שלו ביחד. גב' ד' העידה כי הוא היה גר אצל התובעת, היה מבקר בבית אביו תכופות אך היה חוזר לישון בביתה של התובעת. מר בן סימון העיד כי נהג לראות את המנוח בביתה של התובעת בבגדי בית, וראה אותו בסביבתה של התובעת לפני שחלה ובזמן המחלה.

המנוח הותיר ככלל את מענו בבית הוריו, אולם אין בכך בנסיבות העניין כדי לעמוד לתובעת לרועץ. תחילה יוזכר כאמור לעיל, כי המנוח היה רשום על גבי תיבת הדואר בביתה של התובעת. זאת ועוד, אין חולק כי בחלק מהתקופה הרלוונטית, המנוח ביצע דואר עוקב ודברי הדואר נותבו למענו בביתה של התובעת. כמו כן, מחומר הראיות מצאנו כי חלק מהמכתבים נשלחו למענו של המנוח אצל התובעת. עם זאת, אין חולק כי המנוח לא עדכן את מענו במרשם האוכלוסין מאחר והייתה לו, בעיניו, סיבה טובה לכך – הסכסוך המשפחתי. בשים לב כי הסכסוך המשפחתי מקורו בזכויותיו בדירת ההורים, הוא העדיף להותיר את מענו בבית הוריו ולשמור את חזקתו, ולו למראית עין, בחדר בבית הוריו. הן התובעת והן גב' ד' העידו, כי המנוח החזיק בחדר בבית הוריו ושמר עליו, סגור במנעול, נוכח הסכסוך המשפחתי. בשל האמור, שמירה על מענו בדירת ההורים והחזקה בחדר נעול, הגיונית בנסיבות העניין ועדותה של התובעת בעניין זה לפיה הוא לא רצה להעביר את כתובתו מתיישבת עם העדויות שנשמעו.

טרם נעילה נתייחס לשאלת "התלות הכלכלית" שנטענן להעדרה בסיכומי הנתבעת. בעניין זה קבעה ההלכה הפסוקה כי:

"השאלה אותה יש לברר במקרים כגון אלו היא האם בקשר שבין השניים היה מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, וכפועל יוצא מכך, במקרים המתאימים - האם עקב פטירת המנוח נוצר, לגבי מי שטוענת להיות הידועה בציבור שלו, מחסור כלכלי. יצוין כי גם בהעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תחשב כ"אלמנה", אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית".

עוד נקבע כי:

"כיום לעיתיים רבות מנהלים שני בני זוג חשבונות נפרדים באשר שניהם עובדים. יש לקחת בחשבון את המציאות של היום. מבחן התלות הכלכלית אינו עוד המבחן היחיד ולעיתים רבות אינו רלבנטי...".

בפסק הדין שניתן לאחרונה על ידי בית הדין הארצי בפרשת מזל סלח, נקבע שיש להמיר את דרישת "התלות הכלכלית" בדרישות אחרות המלמדות על "פגיעה כלכלית", או "חסר כלכלי" שנגרם לאישה עקב מות בן זוגה:

במסגרת כך יש להסתייג ולהימנע מן השימוש במושגים הטומנים בחובם עמדות סטראוטיפיות ומכלילות ביחס ל"תלותן" של נשים. מושגים העלולים לנגוס בערך השוויון בין המינים ולהביא אגב כך להנצחת מציאות קיימת באמצעות קיבוען של תפיסות שתרמו להתהוותה.

ניסוח מעין זה מצריך ויתור על הדרישה להוכחתה של "תלות כלכלית" של האישה בבן זוגה, שהינה היפוכה של העצמאות הכלכלית, כמו גם ויתור על הדרישה להראות כי אובדן בן הזוג מהווה בהכרח גם אובדן ה"מפרנס" או מוביל לחיי מחסור. זאת, כחלק מן התנאים הנדרשים להכרה במעמדה של אישה כ-"ידועה בציבור" של אלמוני.

תנאים אלה יש להמיר בדרישות אחרות המלמדות על "פגיעה כלכלית", או "חסר כלכלי" שנגרם לאישה עקב מות בן זוגה, בין ממשית ועכשווית ובין רעיונית או עתידית. פגיעה שהינה פועל יוצא של יחסי שיתוף משמעותי ומחויבות הדדית ברמה גבוהה ששררו בינה לבין בן זוגה, כך שמעצם אובדן השיתוף וקשירת הגורל ההדדית - ללא רלוונטיות ל"תלות" - נגרמת באופן טבעי גם פגיעה כלכלית. פגיעה זו באה לידי ביטוי הן בצורך המידי להסתמך על מקור פרנסה אחד בלבד, על הסיכונים והקשיים הטמונים בכך, הן בעלויות החיים הגבוהות יותר של אדם בודד להבדיל מזוג שחולק בעלויות משק הבית ומטלות החיים השונות, והן בצורך לשאת לבד במחיר הכלכלי הנלווה להתמודדות עתידית עם האירועים הקשים שצופנים בחובם לעיתים החיים. בעיקר בגיל המבוגר.

התובעת העידה כאמור כי המנוח השתתף בהוצאות הבית ושילם על הבילויים המשותפים, ובלשונה:

"ש. את מגדירה את אורח החיים שלכם, הזוגיות כחיי שיתוף כמו בעל ואישה וקיימתם משק בית משותף

ת. זה כולל הוצאות של הבית, תשלומים, זה לא חייב בקבלות ומסמכים, זה מה שהיה בינינו לכל דבר ועניין, הוצאות, נסיעות, בילויים ביחד, תשלומים יחד, קניות מזון ביחד. אירועים משפחתיים וכד'."

...

"ת...קניות שנעשו בשוק הוא שילם במזומן. הוא שילם לי במזומן לא היה לו חשבון בנק רק בנקט להוצאת כספים. הוא שילם לי את כל ההוצאות במזומן. למעט יציאות שלנו, בתי קפה בילויים וכו' שהוא שילם ולא אני."

. גם העדה גב' נ' העידה שהמנוח שילם על הבילויים המשותפים שלקחה בהם חלק.

התובעת העידה כי לא ניתן להגדיר אותה כמי שהייתה "תלויה" כלכלית במנוח, אלא שפטירתו מטבע הדברים הביאה לפגיעה כלכלית, שכן הוצאות שהיה טורם למשק הבית נפסקו, ובלשונה:

"ש. הייתה ביניכם תלות כלכלית. היית תלויה בהכנסות שלו.

ת. כן, באופן שהוא השתתף איתי בהוצאות שלנו. לא באופן תלותי, היום אני גרה לבד ומסתדרת."

התרשמנו כי התובעת, הינה אישה עצמאית, המכלכלת את עצמה ולא הייתה תלויה כלכלית במנוח, ועל פי הפסיקה שהובאה לעיל, אין בכך כדי לשלול ממנה את קצבת השאירים. למעלה מהצורך יוטעם כי מטבע הדברים, ובשים לב לכך כי המנוח השתתף בהוצאות משק הבית, ושילם על הבילויים המשותפים של בני הזוג, פטירתו הביאה לחוסר כלכלי מסוים, ודי בכך ממילא כדי לעמוד בדרישות הפסיקה בעניין זה.

סוף דבר

אשר על כן, על יסוד כל האמור לעיל, באנו לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה ולהצהיר כי התובעת הייתה בת זוגתו של המנוח והתגוררה יחדיו עמו ב- 3 השנים עובר לפטירתו - על כן זכאית הוא לקצבת שאירים מהנתבעת.

בנסיבות העניין, הנתבעת תישא בהוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 8,500 ₪. לא ישולמו הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד במועדם, יתווספו אליהם הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ערעור על פסק דין זה הוא בזכות. ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לצד המבקש לערער.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' כסלו תשע"ט, (14 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.