העירייה סירבה להכיר בזכאות בת זוגו של גמלאי לכספים משום שלטענתה לא הוכח שהיא גרה עמו ב-3 השנים האחרונות לחייו. אלא שעדויות, תמונות ומסמכים שהגישה האישה הוכיחו לעירייה שטעתה.
עיריית ירושלים חויבה לאחרונה לשלם גמלת שאירים לזוגתו של גמלאי עירייה שנפטר ב-2015. סגן נשיא בית הדין לעבודה בירושלים השופט כאמל אבו קאעוד קבע כי בניגוד לגרסת העירייה, עדויות משפחת בני הזוג ושכניהם, תמונות ומסמכים לרבות אישור מביטוח הלאומי, הוכיחו כי בת הזוג גרה עם המנוח והייתה הידועה בציבור שלו לפחות ב-3 השנים האחרונות לחייו, ולכן עונה על תנאי הזכאות.
לפי גרסת האישה היא הכירה את המנוח ב-2011 והפכה לזוגתו הרשמית בתחילת 2012, כפי שמעיד הסכם הממון שלהם שאושר בבית המשפט למשפחה ב-2014.
זמן קצר לאחר מותו בקשתה לקבל קצבת שאירים מביטוח לאומי התקבלה והוא הכיר בה כידועה בציבור של המנוח. לעומת זאת, בקשתה ליהנות מזכויות הפנסיה של בן זוגה בעירייה נענתה בסירוב משום שלפי גרסת העירייה היא לא עמדה בתנאי חוק הגמלאות כיוון שחיה עם המנוח רק בשנה וחצי האחרונות שלפני מותו ולא 3 שנים כנדרש.
למה שביטוח לאומי ישלם?
אולם השופט כאמל אבו קאעוד סבר כי העירייה טעתה וקיבל את התביעה. השופט ציין כי חמישה עדים מטעם התובעת, כולל חברה טובה של המנוח, שכן ובני משפחה של השניים, אישרו באופן עקבי את גרסתה שלפיה היא והמנוח חיו בדירתה מתחילת 2012, כך שעברו יותר מ-3 שנות מגורים משותפים עד מותו ביולי 2015.
לעומת זאת, החוקר שנשלח לבדוק את גרסתה מטעם העירייה ביצע חקירה חלקית וחסרה, שלא כללה עדים רבים, ולא הצליחה לסתור את ההוכחות הרבות מטעם התובעת למשך המגורים המשותפים.
כך, השופט ציין כי אמנם החלטת הביטוח הלאומי לא מחייבת העירייה אולם יש בה כדי לשמש אינדיקציה לקיומם של מגורים משותפים במשך תקופה העולה על שלוש שנים. בהקשר זה נכתב כי ההנחה היא ש"המוסד לביטוח לאומי, האמון על כספי ציבור... אינו 'מתנדב' לשלם קצבאות למי שאינם זכאים להן".
בנוסף נקבע כי יש שלל ראיות אחרות שמוכיחות את חייהם המשותפים של התובעת והמנוח במועד הרלוונטי, כמו תמונות שלהם בחופשות בארץ ובחו"ל ובבילויים באירועים משפחתיים, כמו העדויות של מכריהם וכמו העובדה שהתובעת טיפלה במנוח במסירות כשחלה בסרטן כשנה לפני מותו.
בנוסף ישנן עדויות על כך ששמו הופיע על תיבת הדואר של התובעת כבר ב-2011 והוא ביצע "דואר עוקב" לכתובתה ב-2012. בתוך כך השופט ציין כי העובדה שהמנוח הותיר את כתובתו הרשומה בבית הוריו לא משנה כלל, בין היתר לנוכח הסכסוך המשפטי בינו לבין אחיו על הזכויות בבית זה.
כמו כן נקבע כי הסכם הממון שקבע הפרדה רכושית בין בני הזוג לא שולל את העובדה שניהלו מערכת יחסים זוגית שכללה משק בית משותף, בפרט כשמדובר ב"פרק ב'" ואך טבעי כשכל אחד רצה לשמור את רכושו לילדיו.
לסיכום השופט קבע כי התובעת עונה על תנאי החוק וזכאית לקצבת שארים מהעירייה, וזו חויבה לשלם לה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של 10,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עורך דין איתמר כהן
- ב"כ הנתבעת: עו"ד בת שבע ויצמן
עו"ד אורן סודאי
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.