ד׳ נגד מ׳

עניינה של תובענה זו בשאלה האם זכאית התובעת לסכום הקבוע בהסכם הממון שבין בני הזוג כפיצוי מוסכם בשל הודעת הפירוד שנתקבלה מאת הנתבע.

רקע:

1. התובעת (להלן: "התובעת") נישאה לנתבע (להלן: "הנתבע") ביום 7.6.2016.

    

2. בין הצדדים נערך הסכם ממון מיום 30.5.2016 (להלן: "ההסכם") שאומת בידי נוטריון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), עת זה נערך לפני הנישואין.

    

3. במסגרת ההסכם, שקבע הפרדה רכושית בין בני הזוג, גם בהתייחס לדירת המגורים שהייתה בבעלותו של הנתבע בעת הנישואין, נקבע בין היתר כך:

    

   "4. דירת המגורים

   4.1. מוסכם כי ככל והצדדים יתגוררו בדירה/בבית מגורים של צד אחד הרי מגוריו של הצד השני, הנם מגורים כ- "בר רשות ללא תמורה", אשר נתאפשרו כתוצאה מן הרשות שניתנה לו ע"י הצד האחד במסגרת חייהם המשותפים. רשות זו תסתיים תוך 100 יום ממשלוח הודעת פירוד ע"י מי מהצדדים למשנהו ו/או ע"פ דרישה בכתב של צד לצד האחר במהלך חייהם המשותפים, והדירה ו/או בית המגורים יפונה על ידי הצד האחר ללא תנאי תוך 100 יום ממסירת הדרישה לידיו/ה.

    

   מוסכם כי ככל ויהא על האשה לפנות את דירת/בית המגורים של האיש, עקב הודעת פרוד שנשלחה על ידי האיש, תהא זכאית האשה לקבל מהאיש סך של 100,00 ₪ (צ"ל 100,000 ₪ ) במעמד וכנגד הפינוי.

    

   למרות האמור לעיל מוסכם כי במקרה של פטירת מי מן הצדדים במהלך ניהול חייהם המשותפים הרשות כאמור תסתיים תוך 365 יום ממועד הפטירה והדירה ו/או בית המגורים יפונה על ידי הצד האחר ללא תנאי תוך 365 יום ממועד הפטירה.

    

   [...]

    

   10. פרדו מרצון

   10.1 מובהר מוסכם ומוצהר כי כל אחד מבני הזוג יהא רשאי, לפי שיקול דעתו ועל פי בחירתו, להפסיק את החיים המשותפים בהודעה בכתב שתימסר על כך לצד האחר (לעיל ולהלן: "הודעת הפירוד)."

    

   (התיקון בסוגריים אינו במקור ואולם אין לגביו מחלוקת, ל.א.).

    

    

   עיקר טענות התובעת:

    

4. כתב התביעה של התובעת קצר ומפרט את עיקר טענתה. התובעת טענה כי לא הייתה מעוניינת בגירושין, נכון למועד הגשת התביעה, והתביעה הוגשה על ידה לאחר שהשלימה עם העובדה כי אינה יכולה לכפות על הנתבע את הנישואין ולאחר שזה הגיש תביעה לגירושים לבית הדין הרבני, אליה כרך הנתבע גם את עניין מזונותיה וכתובתה.

    

5. לטענת התובעת, ביום 7.4.2021, ללא כל התראה מוקדמת, שלח הנתבע הודעת פירוד. הודעת הפירוד, מסבירה התובעת בגילוי נאות עוד בכתב התביעה, התקבלה בידה עת שהתה זמן מה בבית הוריה בשל מגפת הקורונה.

    

6. נוכח משלוח הודעת הפירוד, מבקשת התובעת לקבוע את זכאותה לפיצוי הקבוע בסעיף 4.1 להסכם כמצוטט לעיל.

    

    

    

    

   עיקר טענות הנתבע:

    

7. הנתבע, מאשר בכתב הגנתו, את דבר המגורים של הצדדים לאחר נישואיהם בדירה בבעלותו ברחוב ...... (להלן: "הדירה").

    

8. הנתבע מאשר כי הוגשה על ידו תביעת גירושין תוך שבמסגרתה פירט הוא את הטעמים שהביאו אותו להגיש את התביעה כש"הקש ששבר את גב הגמל", כטענתו, היה עזיבתה של התובעת את המגורים המשותפים בדירה עוד ביום 21.12.2020 וחוסר הסכמתה לשוב ולהתגורר עמו. על כן, מאשר גם הנתבע כי לא נותרה לו ברירה אלא לשלוח הודעת פירוד בהתאם להוראות הסכם הממון.

    

9. לטענת הנתבע, הודעת הפירוד לא הביאה את התובעת לעזוב את הדירה אלא היא עזבה את הדירה חודשים קודם לכן ללא כל סיבה והצדקה ועברה להתגורר בבית הוריה. זאת גם על אף ניסיונותיו של הנתבע לשקם את היחסים.

    

10. הנתבע מפרט כי אף פנה ליועץ נישואין שמונה כמומחה מטעם בית הדין הרבני שקבע ביום 31.10.2021 כי אין כל סיכוי לשלום בית בין הצדדים. עוד מפנה הנתבע לדברים שנאמרו על ידי התובעת לפני בית הדין הרבני הנכבד ביום 5.7.2021 שם השיבה כי תסכים להתגרש וכי לא תהיה לה כל דרישה מהנתבע ככל שימצא יועץ הנישואין כי אין התאמה בין הצדדים ואין סיכוי לשלום בית.

     

11. הנתבע דוחה את דרישתה של התובעת לפיצוי הקבוע בהסכם וטוען כי לא התקיימו התנאים הקבועים בו המקימים את הזכאות לפיצוי מוסכם. הזכאות, כך טוען הוא, היא רק מקום שבמקרה של הודעת פירוד שתשלח מיוזמתו של הנתבע תידרש היא לעזוב את הדירה ואולם לא כך הם הדברים.

     

12. הנתבע משיב לטענותיה של התובעת ומסביר כי קדמה להודעת הפירוד עזיבתה של התובעת עוד ביום 21.12.2020 את הדירה באופן השולל ממנה כל זכות שהיא לקבלת הסך של 100,000 ₪.

     

     

    ההליכים בין הצדדים:

     

     

13. הליך זה שהתנהל לפני אינו ההליך היחיד שנוהל בין הצדדים. הנתבע כאמור הגיש תביעה לבית הדין הרבני, עוד קודם לתובענה דנן, וזו התנהלה במקביל להליכים שלפני ואף ההכרעה שם ניתנה עוד קודם לפסק הדין כאן אולם לאחר שנשמעו עדויות הצדדים.

     

14. לכתבי הטענות של הצדדים צורפו גם כתבי הטענות שהוגשו לפני בית הדין הרבני לרבות פרוטוקולים והחלטות בית הדין הרבני הנכבד, שם גם ראיתי את התיאור המפורט של התובעת את האירועים שקדמו להודעת הפירוד. התובעת התייחסה בכתב הגנתה שם, ארוכות, הן לקשיים שחוותה במהלך החיים המשותפים עם הנתבע והן לעניין הצורך לצאת מהדירה לבית המגורים של הוריה בשל מגפת הקורונה, החשש מלחלות והצורך בבידוד מעת לעת. זה המקום לציין כי הפער בין הצדדים הוא בשל התייחסותם השונה לאירועים אלו, התייחסותה זו אף הביאה לריחוק שהוביל לפרידה.

     

15. ביום 7.4.2021 נפתח הליך יישוב סכסוך בבית הדין הרבני ובאותו היום נשלחה לתובעת הודעה ובה הביע הנתבע את רצונו לסיים את החיים המשותפים ביניהם תוך עדכון בדבר פתיחת ההליך דנן.

     

16. בדיון שהתקיים לפני ההרכב בבית הדין הרבני עוד ביום 5.7.2021 העידה התובעת כך:

     

    "ביה"ד לאשה: הבעל רוצה להתגרש.

    האשה: אני לא רוצה. חיינו טוב. אני אפיי לא מבינה איך הגעתי לפה. נכנס פה משהו לא הגיוני. עשיתי הכל למענו ואני לא יודעת איך זה שבתאריך 7.4.21 אומר לי שהוא רוצה להתגרש.

    ביה"ש: אבל את לא בבית שבעה חודשים.

    האשה: אני לא בבית לא בגללי.

    ביה"ד: את לא צריכה להיות מופתעת שאמר לך שהוא רוצה להתגרש, כשאת שבעה חודשים עזת את הבית ולא חזרת.

    האשה: אבל דברנו טוב איך ומה לעשות ואיך ניתן לשפר.

    נפרדנו לא בכלל שרצינו להיפרד, היתה הסכמה שאני הולכת לתקופה מסוימת אצל הוריי עד שיסיים את ענייניו. אני לא יצאתי מהבית כדי להיפרד העובדה שכל הדברים שלי נשארו בבית.

    ביה"ד: אנו מבקשים שתאמרי את הדברים יותר ברור.

    האשה: ההורים שלי בסיכון גבוה ומאז שהתחילה הקורונה אמרתי לבעלי שאנו צריכים להזהר. העסק שלי נמצא גם אצל ההורים שלי, והגענו להסכמה לשמור כמה שאפשר כדי לשמור על ההורים שלי.

    ביה"ד: נפרדתם כדי שהוא לא ידביר אותם ותדביקי את ההורים שלך.

    האשה: כן.

    [...]

    ביה"ד: אם כן את משלמת על נישואייך בגלל שאת רוצה לשמור על ההורים שלך. את הדעפת שלא להיות עם בעלך שבעה חודשים כדי להיות עם ההורים שלך שלא ידבקו. ואת אומרת שאת מתפלאת למה הגעת לפה.

    האשה: הוא היה גם צריך לטפל בדירה שברשותו, והוא אמר לי כדי לשמור על ביטחונך תשארי עם ההורים שלך.

    ביה"ד: האם את מוכנה לחזור להתגורר איתו בבית.

    האשה: לאחר שיעשה בדיקת קורונה.

    ביה"ד לבעל: האם עד לפני הקורונה היה הכל טוב.

    הבעל: לא ממש.

    [...].

    ביה"ד: אם היא לא הייתה עוזבת את הבית, האם המצב היה ממשיך כך.

    הבעל: זה לא היה ממשיך לנצח, ראיתי שאין שותפות, והיו תקופות שהיה יותר קל. "

     

17. בעקבות הדברים שעלו בדיון, הוציא בית הדין הרבני הנכבד תחת ידו את ההחלטה מיום 7.7.2021 תוך אמירה מפורשת כך:

    "אין כל ספק בכך שתמונת המצב בין בני הזוג אינה נורמטיבית בכל קנה מידה, ודרוש שינוי מן הקצה אל הקצה ביחס של הצדדים (כפי הנראה בדגש על האשה) לחיי נישואין. "

     

18. ביום 14.2.2022 התקיים דיון נוסף לפני בית הדין הרבני שפרוטוקול הדיון הונח לפני. שם, במסגרת תביעת הכתובה של התובעת, התייחס בית הדין הרבני גם לאפשרות של פשרה וגם לתשלום הפיצוי המוסכם כקבוע בהסכם הממון כפוף לזכות קיזוז בהתאם לתוצאות ההליך המתברר לפניו.

     

19. ביום 28.11.2022 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה נחקרו הצדדים שניהם והוגשו לאחריה סיכומי הצדדים.

     

20. בסיכומי התובעת, זו חזרה על טענותיה, תוך שהיא הרחיבה מעבר לכתב התביעה בהתייחס למסגרת הנורמטיבית מכוחה הוגשה התביעה ולשיטתה, נוסח סעיף 4.1 קובע באופן ברור כי ככל ותשלח הודעת פירוד על ידי הנתבע, תהיה התובעת זכאית לתשלום כאמור בהסכם.

     

21. בסיכומיה מדגישה התובעת את הדברים שעלו גם מהלך עדותה וחקירתה הנגדית כי הגורם המשמעותי שגרם למרחק הפיסי בין הצדדים ושהותה באופן זמני בבית הוריה, הוא התפרצות מגפת הקורונה שכן לולא זאת, לא הייתה כל כוונה של התובעת להתרחק מהנתבע או לעזוב את הדירה וכל בקשתה הייתה לשמור על עצמה ועל קרוביה.

     

22. עוד מדגישה היא כי המעבר לבית המגורים של הוריה היה בהסכמה של הנתבע ובעידודו. כך לא ציפתה התובעת, ששמרה על קשר עם הנתבע כל הזמן ששהתה בבית הוריה, לפירוד והופתעה מהודעת הפירוד. כן ציפתה היא , נוכח הפחדים שמלווים אותה בצל מגפת הקורונה, פחדים שהקפיאו אותה, למחווה מצד הנתבע שיבין את מצבה והקושי מולו היא ניצבת ויעניק לה את המענה הראוי על מנת שתוכל לשוב לדירה.

     

23. כך גם מצביעה התובעת בסיכומיה על העדר כוונה לעזוב את הדירה שכן הותירה בדירה את מרבית, אם לא כל, חפציה האישיים. מצביעה התובעת על הבנתו של הנתבע את הדברים בהקשר זה, מתוך עדותו, כי לא ניתן היה להסיק שאין לתובעת כוונה לחזור לדירה.

     

24. התובעת מסכמת ומבקשת לכבד את ההסכם על הוראותיו ובענייננו, את ההוראה הקובעת את הפיצוי המוסכם עת הנתבע הוא זה ששלח את הודעת הפירוד.

     

25. לסיכומי הנתבע צירף זה את פסק דינו של בית הדין הרבני מיום 12.2.2023, שם מתייחס בית הדין הרבני הנכבד, ארוכות, לנסיבות המעבר של התובעת לבית המגורים של הוריה במהלך התפרצות מגפת הקורונה תוך קביעה כי במעשה זה נגדעו חיי הנישואין, אין היא זכאית לכתובתה תוך שהתקבלה תביעת הגירושין. טוען הנתבע בהקשר זה כי מדובר במעשה בית דין שמכוחו קיים השתק פלוגתא בשאלה העיקרית שבמחלוקת.

     

26. הנתבע חוזר ומדגיש בסיכומיו את העובדה כי התובעת עזבה את המגורים המשותפים עמו בדירה ללא כל סיבה והצדקה, עברה להתגורר בבית הוריה ולא הותירה לו ברירה אלא להודיע על פירוד. כך גם מפנה הנתבע לעדותה של התובעת עת הצביעה לנתבע תנאים לחזור לדירה. כך גם לא חזרה התובעת לדירה עם משלוח הודעת הפירוד על אף שהייתה לה האפשרות לעשות כך שכן לא הייתה כל דרישת פינוי הדירה מאת הנתבע.

     

27. לתובעת ניתנה הרשות להגיש סיכומי תשובה, גם בזיקה לפסק דינו של בית הדין הרבני מיום 12.2.2023.

     

28. בסיכומי תשובתה חזרה התובעת על כך שהוראת סעיף 4.1, בחלק הקובע את הפיצוי המוסכם, אין קשר בין שהייתה בבית לבין הפיצוי המוסכם. ממילא, לטענתה, הנתבע לא סתר את טענתה של התובעת כי הוא זה שהמליץ לתובעת , נוכח חששותיה, לעבור לישון באופן זמני בבית הוריה. וכראיה, חפציה נותרו בדירה.

     

29. משיבה התובעת שנשען הנתבע על פסק דינו של בית הדין הרבני על מנת להתחמק מקיום הוראה בחוזה שאינה לרוחו. כך גם מסבירה כי אין מדובר בהשתק פלוגתא שכן אין דמיון בין השאלות שבמחלוקת שנדרשת כל ערכאה לברר. והואיל ומדובר בהוראה חוזית שיש לקיימה, יש לאכוף את החיוב הקובע פיצוי מוסכם. שאלת "האשמה" אינה רלוונטית ועל כן אין לקשור בין מה שנפסק על ידי בית הדין הרבני ובין החיוב החוזי הנתבע.

     

     

    דיון והכרעה:

     

     

30. אומר כבר בפתח פסק הדין ובמפורש. אין פסק דין זה קובע שאלת אשם במחלוקת שבין הצדדים שהובילה לפרידתם ולגדיעת חיי הנישואין. פסק דין זה עוסק בשאלה האם זכאית התובעת לפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 4.1 להסכם תוך הבנה של מטרת החיוב והתנאים המקימים את הזכאות לפיצוי המוסכם.

     

31. הדברים נכתבים במפורש נוכח זאת שבמהלך הדיונים גלש מעט הדיון גם לשאלות שהתבררו לפני בית הדין הרבני והוכרעו על ידו. הדברים התערבבו, מטבע הדברים, שכן גם מפרשים הצדדים באופן מעט שונה את הוראת סעיף 4.1 להסכם.

     

32. שעה שלפנינו הסכם, שמבקשת התובעת לאכוף הוראה אחת מכלל הוראותיו, יש לבחון את הדברים גם בהתאם לסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") שקובע כיצד יש לפרש את ההסכם:

     

    "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."

     

    ובהמשך, סעיף 26 לחוק החוזים קובע את עניין ההשלמה של הסכם:

     

    "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים".

     

33. על האופן שבו על בית המשפט לפרש את הסכם, נכתב על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד בעמ"ש 5146-12-21, 5077-12-21, פלוני נ' פלונית, פורסם במאגרים משפטיים, 08.06.2022 (להלן: "פס"ד פלוני") כך:

     

    "חוסר בהסכם דורש תהליך של פירוש או השלמה. מדובר בשני כלים שונים. פרשנות הסכם חושפת את כוונת הצדדים ומניחה כי הצדדים התייחסו לפרט שנראה חסר ויש לדלות את הסכמתם מתוך החוזה או מתוך נסיבות כריתתו ואילו הכלי של השלמה, מניח כי הצדדים לא נתנו דעתם לפרט זה במסגרת ההסכם. כפי שציינו פרופ' כהן ופרופ' פרידמן: "ההבחנה בין פרשנות החוזה להשלמתו ברורה עניינית, אך קשה להחלה ויישום מעשי" (כהן ופרידמן, חוזים א' (1991) 271). לעיתים לצורך פרשנות ההסכם, גולשים אל תהליך השלמת החסר (אהרן ברק, פרשנות במשפט - תורת הפרשנות הכללית (1992), 470-471). "

     

    בהמשך פסק הדין הובאה הסקירה המשפטית בהקשר זה והיא חשובה גם לענייננו:

     

    "בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכשת ישראל בע"מ (20.11.19) ציין כב' השופט שטיין כי:

     

    "בכל הקשור לענייני פרשנות והשלמת החסר, מקרה זה נשלט על ידי הלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995)), אשר קבעה כי חוזה יש לפרש, בראש ובראשונה, לפי תכליתו הסובייקטיבית, דהיינו: לפי כוונתם המשותפת של הצדדים לחוזה, כפי שזו עולה מנוסחו ומנסיבות כריתתו, אשר צריכים להישקל ביחד ולא לחוד ... כמו כן קבעה הלכת אפרופים, כי באין אפשרות לקבוע את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה על ידי התחקות אחר כוונות הצדדים, על בית המשפט לפרש את החוזה לפי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו: באופן שמשלב את לשון החוזה והמטרה אשר משתמעת ממנה עם חובות הגינות ותום-לב החלות על הצדדים ... בפועלו לפי כלל זה, בית המשפט נדרש לענות על השאלה "מהן ההתחייבויות שבעלי החוזה נטלו על עצמם – זה כלפי זה – כעניין שבעובדה?" הכלל השני בא להשלים את העובדות החסרות באמצעות נורמות התנהגות המשתייכות למארג הערכים החברתיים. כלל זה מסמיך את בית המשפט לעצב עבור הצדדים חיובים וזכויות על בסיס שיקולים נורמטיביים ולקוראם אל תוך החוזה".

    6. המלומדים גבריאלה שלו ואפי צמח בספרם דיני חוזים 526-528 (מהדורה רביעית 2019), מציינים כי:

       "לעקרון תום-הלב מקום חשוב בפירוש חוזה ובהשלמתו ... הוא חל ומשפיע בכל תחומיו של דין זה, ובכללם תחום עיוננו – תחום הפירוש וההשלמה ... חוזה יש לפרש, בהיעדר נתונים על אומד דעתם של הצדדים, בהתאם לאומד הדעת שהיה לצדדים אילו נתנו דעתם לבעיה הפרשנית הניצבת בפני השופט וחשבו עליה ... חוזה יש לפרש על פי האינטרסים המקובלים על צדדים הוגנים וסבירים ליחס החוזי, באופן שיגשים ערכים של סבירות והגינות. בהקשר זה יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים על יסוד ההנחה כי פעלו כאנשים הוגנים וסבירים ... עקרון תום-הלב מהווה גם מקור להשלמתו של חוזה."

        

        

34. לטובת פרשנותו של ההסכם, תחילה יש לקרוא את לשון ההסכם ולתת לה משקל כבד בבחינת דעתם של הצדדים. לשון ההסכם מהווה את גבול הפרשנות הנכונה כך שלא תתקבל פרשנות שאינה תואמת את לשונו ועדיפה פרשנות המעניקה את המשמעות הפשוטה לכתובים. רק כאשר לשון ההסכם אינה חד משמעית נתחקה אחר מאפיינים חיצוניים להסכם בניסיון להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים ובין היתר להתנהגותם במהלך ניהול המשא ומתן או זו שלאחר ההסכם (ראו תה"ס 39922-09-20 ר' ל' נ' ת' ל', פורסם במאגרים משפטיים, 11.9.22).

     

35. על מטרת ההוראה הקובעת את שיעור הפיצוי המוסכם, ניתן ללמוד מהוראות ההסכם ובפרט נוכח הפרק בו מצויה ההוראה דנן תחת הכותרת "דירת המגורים". וליתר דיוק, ההקשר של ההוראה חשוב כמו גם נוסח הסעיף הרלוונטי במלואו.

     

36. סבורתני כי נפלה התובעת לכלל טעות בקריאתה את הוראת סעיף 4.1 ובחלק הקובע את זכאותה לפיצוי מוסכם בסך של 100,000 ₪. טוענת התובעת כי הזכאות לפיצוי הקבוע בסעיף 4.1 קמה עם משלוח הודעת פירוד על ידי הנתבע (כך למשל בסעיף 13 ובסעיף 14 לסיכומיה). עם זאת הסעיף, זה הקובע את הפיצוי המוסכם, קובע 2 תנאים מצטברים המקימים את הזכאות לפיצוי תוך שחשוב לקרוא אותו בהקשר הנכון.

     

37. סעיף 4.1 מתייחס למגורים המשותפים בדירה. וכשקוראים את החיוב בגין הודעת פירוד יש להתייחס לפרשנות הראויה כך שאין מקום לנתק את הוראת החיוב בגין פיצוי מוסכם מהסעיף כולו. וודאי לא כאשר הקביעה בדבר הפיצוי המוסכם היא חלק מסעיף.

     

38. הוראת סעיף 4.1 אינה קובעת פיצוי מוסכם בשל הפירוד גרידא. אין מדובר בפיצוי בשל אשמת מי מהצדדים בפירוד עצמו. על כך ניתן ללמוד מיתר סעיפי ההסכם ובפרט מהוראת סעיף 9 וסעיף 10 על תתי הסעיפים בהם המתייחסים לפירוד מרצון והשלמת הליך הגירושין.

     

39. פרק 9 ופרק 10 להסכם הגירושין מתייחסים להליך גירושין ופירוד מרצון תוך שהצדדים הסכימו כי "כל אחד מבני הזוג יהא רשאי, לפי שיקול דעתו ועל פי בחירתו, להפסיק את החיים המשותפים בהודעה בכתב שתימסר על כך לצד האחר (לעיל ולהלן: "הודעת הפירוד")." ואם כך, הרי לו עמדת התובעת כי די במשלוח הודעת פירוד כדי להקים את הזכאות של הפיצוי המוסכם, הרי החיוב היה מופיע בצמידות להוראות פרק 9 ופרק 10 להסכם. אך לא כך הדבר. הפיצוי המוסכם נקבע בתוך פרק 4 ובין הוראות סעיף 4.1. אין מדובר בהוראה עצמאית אלא כזו המתייחסת למגורי הצדדים בדירת מגורים בצד אחד תוך קביעת פיצוי מוסכם ככל והמגורים, כפי שאירעו בפועל, יהיו בדירה בבעלות הנתבע.

     

40. כפי שציינתי בפתח הכרעתי, אין פסק דין זה עוסק בשאלה מי הגורם שבגינו נגדעו החיים המשותפים של השניים. הכרעה זו נדרשת בשאלה האם בשל הודעת הפירוד, שאין מחלוקת כי נשלחה על ידי הנתבע, נדרשה התובעת לעזוב את דירת המגורים.

     

41. הלכה למעשה המחלוקת בין הצדדים גם בשאלה מי הגורם מבין השניים לפרידה והפרשנות של כל אחד מהם לאירועים שהובילו לפרידה, היא זו שהובילה גם למחלוקת בין השניים בפרשנות שהם נתנו להוראה בסעיף 4.1 להסכם.

     

42. אין מחלוקת בדבר העובדות. המחלוקת היא בעיקר בנקודת הראיה של כל אחד מהצדדים לאירועים שהובילו למשלוח הודעת הפירוד והפרשנות השונה שנתן כל אחד מהם לאותן עובדות.

     

43. כך טענה וטוענת התובעת הן לפני והן לפני בית הדין הרבני כי לא הייתה לה כל כוונה להיפרד מהנתבע והמעבר לבית המגורים של הוריה היה בנסיבות בהן ביקשה לשמור על עצמה ועל הוריה מפני החשש להידבק ב"קורונה" תוך הבנתה כי מדובר בשהייה זמנית בבית הוריה וזו תלויה גם בשיתוף הפעולה של הנתבע עמה בהקשר זה, שיתוף פעולה שהיא טוענת שקיבלה ממנו, לכל הפחות סברה כך.

     

44. אל מול גרסה זו של התובעת, שהובאה כאן בקצרה, עומדת גרסתו של הנתבע לאותם אירועים וכי למעשה לשיטתו המצב בין השניים לא היה טוב לגמרי גם אם מתעלמים מהתפרצות מגפת הקורונה והחשש הכבד של התובעת מפני המחלה. בתפיסתו של הנתבע את האירועים, ראה הוא בשהייתה של התובעת בבית הוריה כעזיבה שכן זו, אף אם הייתה אמורה להיות זמנית, התארכה עוד ועוד כשהתובעת לא נענית לבקשתו לחזור לדירת המגורים, או אז החליט לשלוח את הודעת הפירוד. על כן, לטענתו, אין בהודעה כדי להקים את החיוב שכן לא מתקיים התנאי המצטבר השני והוא שהודעת הפירוד הובילה לעזיבתה של התובעת את דירת המגורים.

     

45. אף אם אני מוצאת לקבל את גרסת התובעת כי סברה ששהייתה בבית הוריה היא זמנית, לא מצאתי כל גרסה עובדתית מפי התובעת אימתי תקופה זו הייתה אמורה להסתיים ובאלו תנאים. מקובלת עלי גרסת התובעת כי לא הייתה לה כוונה להיפרד ולא הייתה לה כל כוונה לעזוב את דירת המגורים לצמיתות. עם זאת, אין ספק כי מדובר בשהייה ממושכת שסיומה לא נקבע ולא נצפה נכון למועד שליחת הודעת הפירוד והתארך חודשים קודם לכן.

     

46. פרשנות ראויה של ההסכם, זו הקובעת בסעיף 4.1 את הפיצוי המוסכם, חייבת להתייחס להקשר של הדברים, כפי שכבר ציינתי לעיל, והקשרם של הדברים הוא מקום המגורים נכון למועד הודעת הפירוד. במועד בו נשלחה הודעת הפירוד, לא שהתה התובעת בדירת המגורים מספר חודשים. אין מדובר בתקופה קצרה אלא כזו שבשל התארכותה, העיד הנתבע כי לא הובילה אותו לשלוח את הודעת הפירוד.

     

47. אכן למדתי מעדויות הצדדים, כך גם מכתבי הטענות לפני בית הדין הרבני והפרוטוקולים שהוגשו לעיוני, כי הקשר בין הצדדים ידע עליות וירידות וכך גם אפשר שהיו ביניהם פערים שנמצא כי לא ניתנים לגישור ואולם אין אני מכריעה בשאלה התיאורטית מה היה קורה לו התובעת לא הייתה עוזבת את דירת המגורים ועוברת לבית הוריה ולו לתקופה זמנית בשל מגפת הקורונה. כך גם אין אני עוסקת בשאלה מה היה קורה לו מגפת הקורונה לא הייתה מתפרצת ונכנסת בין בני הזוג.

     

48. כאמור הפנו הצדדים להליכים שהתקיימו לפני בית הדין הרבני והגם שפסק הדין של בית הדין הרבני ניתן לאחר שהסתיים שלב ההוכחות, התרתי את הגשתו שכן אין מדובר במסמך שמחייב את חקירת הצדדים או מי מהם מחדש תוך שלנתבעת נתנה הזכות להשיב בסיכומי תשובה.

     

49. לטענת הנתבע, הקביעות העובדתיות בפסק דינו של בית הדין הרבני מקימות את עילת ההשתק. על השתק דיוני, משמעותו והמבחנים מתי יש לקבוע כי חל השתק, נכתב רבות בפסיקה וההלכה הפסוקה עקבית בעניין זה ו"מושתתת היא על עקרון סופיות הדיון, ובמסגרתה אפשר להבחין בשני כללים עיקריים – 'השתק עילה' ו'השתק פלוגתא'. השתק עילה מקים מחסום דיוני בפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה, מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך" (ראו ע"א 1041/97‏ סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ''ד נד(1) 642).

    בהמשך אותו פסק דין בע"א 1041/97, מפנה בית המשפט הנכבד גם לתנאים בהם יקום המחסום הדיוני של "השתק פלוגתא" המונע מבעל הדין לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסוימת שנדונה בין אותם בעלי דין:

    "א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

    ב.קוים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית-המשפט ביחס לאותה פלוגתא.

    ג.ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא, בקביעת מימצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא הנובע מהיעדר הוכחה.

    ד.ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בתובענה הראשונה."

     

50. יש מחלוקת בין הצדדים, זו גם הייתה לפני בית הדין הרבני, בפרשנות של כל אחד מהם לאותם אירועים. עם זאת פרשנות זו של האירועים אינה יכולה לשנות את העובדות וממילא העובדות אינן שנויות במחלוקת.

     

51. בית הדין הרבני הנכבד נדרש לשתי שאלות: האם קיימת עילת גירושין יען מרידתה של התובעת ועזיבתה את הבית לא מחמת רוע אלא מ"תמימותה"; הגירושין של הנתבע מחמת עזיבת התובעת את דירת המגורים יצאה מהבעל או מהאישה בזיקה לתביעת כתובתה. בית הדין הרבני הנכבד נדרש אף הוא לשאלה בדבר שהותה של התובעת חודשים ממושכים מחוץ לדירת המגורים והסיבות לכך. כך גם התייחס הוא לאפשרות של אשפוז ממושך ואף במקרה של מאסר חלילה ואולם נסיבות אלו שונות שכן כאן מדובר בבחירה, הגם שנבעה מדאגה כנה של התובעת להוריה ומחשש אישי שלה מאפשרות להידבק במחלה. תוצאת פסק דינו של בית הדין הרבני הנכבד מביאה אותו למסקנה כי הגירושין יצאו מהאישה שכן "בעת פתיחת תיק תביעת הגירושין, חלפו כבר שבעה חדשים מאז עזיבתה של האישה כשהיא מותירה את בעלה בגפו וגורמת לו צער רב ..." ובהמשך פוסק הוא בזיקה לכתובתה כי " תביעת הגירושין של הבעל הורתה ולידתה רק מחמת עזיבת האישה את הבית והתנהגותה התמוהה..."

    בעת עדותה של התובעת, התרשמתי מתיאוריה הכנים על הקושי שחוותה בהתמודדות מול התפרצות מגיפה הקורונה והחששות העמוקים שהיו לה כתוצאה מתוצאות אפשריות של הידבקות בקורונה. גם במהלך העדות התרגשה התובעת כשתיארה את הפחדים שלה בהקשר זה (ראו שורות 8-11 ושורות 27-28 עמוד 19 וכן שורות 8-12 עמוד 20 לפרוטוקול מיום 28.11.2022). יש לזכור את התקופה הרלוונטית שאז המגיפה הייתה בשיא התפרצותה, התושבים נדרשו לשהות לעתים בבידוד וניתנו הוראות לריחוק חברתי. על אלו כנראה עוד ילמדו הדורות הבאים בשיעורי היסטוריה ואולם הצדדים שלפני חוו את השלכות המגיפה והריחוק החברתי על בשרם עד כדי שהביאו למשבר ביחסים. וכך גם העידה התובעת:

    "לא יכולתי בגלל זה לחזור. אתה שוכח. זה תקופת קורונה. תקופה שאנשים, זה לא כמו היום הסתיימה, אני עושה במירכאות כי יש אנשים שמבחינתם היא הסתיימה, או קיי? עדיין יש אנשים חולים, עדיין אנשים מתים מקורונה. למרות שאנחנו שוכחים אותם, אנחנו לא מתייחסים אליהם. הם בשבילנו כלום אבל בסדר."

    ראו שורות 10-14 עמוד 24 לפרוטוקול מיום 28.11.2022.

     

    ובהמשך אפשר להתרשם מהקושי של התובעת גם כיום:

     

    "ת. לא. מן הסתם מתוך מה שאני, תראו אני באותו זמן לא ידעתי בדיו מה עלי לעשות. ומה הסכנות, ואיך להימנע. אבל מתוך ההסתכלות היום, שנייה. מתוך ההסתכלות היום שאני קצת יותר מבינה את מה שקורה עם כל הנגיך הזה והכל, אני רואה על עצמי שאני מסוגלת להסתבובב עם מסכה (העדה בוכה).

    כב' הש' אקוקה: גבירתי צריכה הפסקה לצאת לשתות מים?

    העדה, גב' ....: אני לא שותה מים. שנייה. אני רואה על עצמי היום שאני מסוגלת להסתובב עם מסכה 24 שעות, דבר שלא חשבתי שאני יכולה, שזה משהו שאפשר. אז אני מבינה שאני הייתה (לא ברור). אני פשוט באותה תקופה לא ידעתי כיצד אני יכולה, אני להימנע. איך אני יכולה בעצם ליצור את ההפרדה, את היכולת הזאת לשמור על (לא ברור) והיום אני כבר מבינה את זה יותר טוב. אני גם רואה שאני מאד נזהרת. אני מאד חוששת שמישהו ימות בגללי. פשוט אני חוששת על, המשפחה שלי במצב סיכון מאד גבוה. אתם פשוט לא מבינים עד כמה. "

    שורות 2-14 עמוד 31 לפרוטוקול מיום 28.11.2022.

     

52. לשם הכרעתי אין אני נדרשת להכרעתו של בית הדין הרבני דווקא שכן הכרעתי נשענת על העובדות שאינן שנויות במחלוקת ללא הצורך בקביעה, כפי שנדרש בית הדין הרבני לקבוע, האם יש עילת גירושין וזכאות לכתובה, היינו מי הגורם ש"אשם" והאם מדובר בפרידה שנבעה כתוצאה מרצון התובעת או מרצון הנתבע.

     

53. בהכרעתי, די לי בכך שאין מחלוקת של ממש בין הצדדים בדבר העובדות הרלוונטיות להכרעה, היינו בשאלה אימתי החלה שהותה של התובעת בדירת הוריה – ועל כך אין מחלוקת כי שהותה החלה חודשים לפני הודעת הפירוד -ועל כך שהודעת הפירוד נשלחה לתובעת על ידי הנתבע וזו נתקבלה בידה כשהיא לא שוהה בדירת המגורים מזה מספר חודשים. ובהקשר זה אין נחיצות להכריע בשאלה האם עזיבתה את דירת המגורים לבית הוריה נעשתה על דעת הנתבע אם לאו שכן בפועל המגורים, נכון למועד שליחת הודעת הפירוד, כבר היו מופרדים.

     

54. העידה התובעת לפני, כמו גם לפני בית הדין הרבני, כי לא הייתה לה כל כוונה לעזוב את דירת המגורים לצמיתות וודאי שלא להיפרד מהנתבע קודם שנשלחה הודעת הפירוד (שורות 23-24 עמוד 11 לפרוטוקול הדיון מיום 28.11.2022). כך גם השיבה כי הודעת הפירוד התקבלה בהפתעה (שורות 33-34 עמוד 19 לפרוטוקול מיום 28.11.2022) ויחד עם זאת העידה כי היו בין הצדדים חילופי דברים בדבר התנאים לפיהם תוכל התובעת לשוב לדירת המגורים ואולם לא הצליחו הם לגשר על הפער (שורות 13-15 עמוד 12 לפרוטוקול מיום 28.11.2022).

     

55. התובעת עצמה העידה כי עוד קודם להודעת הפירוד, לא הותיר לה הנתבע, לשיטתה, ברירה אלא להישאר ללון בבית הוריה (שורה 32 עמוד 11 לפרוטוקול הדיון מיום 28.11.2022). נחזה כי הפערים בדבר האופן שבו יחיו הצדדים יחד כשבחוץ עדיין מתפשטת מגפת הקורונה תוך שמעת לעת גם שומעים על מוטציה חדשה של המחלה, לא אפשרה לצדדים לגשר על הפער לטובת חזרתה של התובעת לדירת המגורים. וכך מוסיפה להעיד התובעת:

     

    "תראה, כשאנחנו מדברים בכל ערב בעצם, .... בעצם אומר לי שהוא לא רוצה יותר בעצם לשמור על שגרת הקורונה שנהגנו בה. אני חשבתי שאי חוזרת ואני אוכל להמשיך ולחיות יחד עם .... אבל ברגע שהוא מפחיד אותי וגורם לי בעצם כל הזמן לפחד ואומר לי שהוא הולך לקניות והוא הולך לשם והוא הולך לכאן, אני מה אני יכולה לעשות?"

    שורות 15-19 עמוד 25 לפרוטוקול מיום 28.11.2022.

     

56. גם אם אקבל את גרסתה של התובעת כי הייתה לה כוונה לשוב אל הנתבע ובלבד שיקבל את התנאים שלה למגורים משותפים בזיקה למצב התחלואה והחשש מהידבקות בקורונה (כפי שתיארה היא בעצמה בשורות 10-27 עמוד 21 לפרוטוקול מיום 28.11.2022 וכך גם תיאר הנתבע בעצמו בשורות 29-36 בעמוד 36 ושורות 27—33 עמוד 41 ושורת 18-24 עמוד 42 לפרוטוקול מיום 28.11.2022), ומוכנה אני לקבל את עמדתה של התובעת כי המגורים בנפרד לתקופה של מספר חודשים לא נבעו מכוונה ליצור קרע ולהיפרד - הגם שבפועל זה מה שהוביל את הנתבע להבשיל לקראת ההחלטה לשלוח את הודעת הפירוד - הרי אין באמור כדי לשנות מכך שבפועל התנאי של עזיבתה כתוצאה מהודעת הפירוד לא מתקיים בענייננו. וזהו העיקר.

    מקום שהתנאי המצרפי להודעת הפירוד לא מתקיים, היינו לא נדרשת התובעת לעזוב את דירת המגורים כתוצאה מרצונו של התובע להיפרד, אין קמה זכאותה לפיצוי.

     

57. בעדותה דווקא חיזקה התובעת את המסקנה כי עזיבתה את דירת המגורים צריכה להיות עזיבה פיסית כתנאי מצרפי להודעת הפירוד שכן להבנתה את הסכם הממון, ככל שהצדדים גרים יחדיו ומתקבלת בידה הודעת הפירוד, קובעת הסכם הממון בהוראתו בסעיף 10 כי ישנם 100 ימים בהם נדרשת היא להיערך לפרידה (שורות 4-7 עמוד 34 לפרוטוקול מיום 28.11.2022). אם כך, הרי גם לשיטת התובעת הודעת הפירוד אינה מאפשרת שיקום מערכת היחסים אלא זמן התארגנות ובנסיבות ובזמן שנשלחה הודעת הפירוד, ממילא התובעת כבר לא לנה בדירת המגורים מספר חודשים, תקופה העולה על 100 ימים לטובת התארגנות כאמור.

    אציין כי קבלת גרסה אחרת, היינו קבלת עמדת התובעת כי עם הודעת הפירוד היא הועזבה מדירת המגורים, תהווה הנחה כי עם הודעת הפירוד לא הייתה עוזבת התובעת את דירת המגורים לטובת שהייה, אף זמנית וקצרה, בבית הוריה ועניין זה לא הוכח. לא נטען כי דבר לגבי מקום מגוריה של התובעת כיום וההתארגנות לטובת האמור, גם מבחינה כלכלית.

     

58. אמנם במהלך חקירתה הנגדית הציגה התובעת גרסה לפיה קיימת אפשרות שהנתבע תכנן את הפירוד וניצל את ההזדמנות שהתובעת לנה בבית הוריה כשהוא יוצר מצבים שמהם חששה וחוששת התובעת בזיקה למגפת הקורונה ובכך מאלץ אותה להישאר מחוץ לדירת המגורים ולהטיל עליה את האשמה בפירוד (עדותה בעמודים 25-26 לפרוטוקול מיום 28.11.2022) ואולם, אם נסכם את הדברים, שותפה אני לאמירה של בית הדין הרבני, בהתייחסו בפסק דינו למשבר שבין הצדדים כך:

     

    "כבר בדיון הראשון מיום 05/07/2021 התרשם ביה"ד, כי אין בפנינו זוג שמי מהצדדים עשה פעולות או מעשים רעים בכוונה תחילה כנגד זולתו, אלא יש כאן בני זוג שדרכם המשותפת לא צלחה..."

     

59. מכלל האמור לעיל, לא מצאתי כי התקיימו מלוא התנאים הקבועים בסעיף 4.1 להסכם הקובע את זכאותה של התובעת לפיצוי המוסכם.

     

60. נוכח כל זאת, התובענה נדחית.

     

61. שאלת ההוצאות – בשים לב להיקף כתבי הטענות שהוגשו בתיק, העובדה שהתקיימה ישיבה מקדמית אחת וישיבת הוכחות, כך גם עת רק התובעת והנתבע העידו, אני מורה על חיובה של התובעת בהוצאותיו של הנתבע בסך של 15,000 ₪.

     

62. מתירה פרסום פסק הדין תוך השמטת כל פרט מזהה.

     

     

    ניתן היום, ט"ז אייר תשפ"ג, 07 מאי 2023, בהעדר הצדדים.