1.בקשה זו, שעל דרך המרצת-פתיחה, יש לקבל במלואה. קביעתי היא כי כל פוליסות-הביטוח נושא-הבקשה, ובן בוטחה המבקשת אצל המשיבה, הן פוליסות מסוג "תשואה מובטחת". אין סוגן "השתתפות ברווחים" או כל סוג אחר, הגורע ממערך-התנאים הביטוחי ולו התחייבה המשיבה כלפי המבקשת לפי התקשרותן המקורית.
2.תחילה – לטענה בדבר-התיישנות. שמיעתן של הראיות לא הותירה מקום לספֵק כי הבקשה לא התיישנה. שכן, בלשונו של הסעיף השמיני לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, העובדות המקימות את עילת-הבקשה גילו עצמן לפנֵיה של המבקשת לכל המוקדם בשנת 2014. היה זה עם בקשתה, שהוגשה באותה שנה, למשיכתם של כספים מן הפוליסות. רק בעקבות כך נתברר למבקשת כי מן הכספים הללו ינוכה מס, לפי תנאי-התקשרות שאינם של "תשואה מובטחת". המבקשת, כמבוטחת סבירה, לא ידעה ולא יכׂלה לדעת קודם לכן כי לפי האופן, שבו סיווגה המשיבה, על-דעת עצמה, את תנאי-ההתקשרות משנת 2006 ואילך, לא תהא התשואה מובטחת אלא כפופה, בין השאר, לשיעור-הרווחים הנצבר ולניכויי-מס.
העובדה כי בחלק מן הדו"חות עמוסי-הפרטים, שנשלחו למבקשת בשנים מוקדמות יותר הופיע, בין היתר, הכיתוב: "סוג הקרן בה מושקעים הכספים – משתתף ברווחים – כללי", לא די בה להוליך למסקנה כי המבקשת צריכה הייתה לדעת שהסיווג שוּנה ויותר מזה, שהיה עליה להבין את משמעותו של הסוג החדש. מה גם, שבאחד מן הדו"חות האלה, מתוך שלושה בלבד שהציגה המשיבה בנספח ט' לתצהיריה, דווקא נרשם כי "סוג הקרן בה מושקעים הכספים: גובה הבטחת תשואה 4.25". העֵד המרכזי מטעם המשיבה, מר שוקי דרורי, התקשה להסביר את הכיתוב הזה אך לא יכׂל להתכחש לו. "יכול להיות שזו טעות", הוא העיד, "לא יודע להסביר כרגע את הדו'ח הזה" (פרוטוקול, בעמ' 25, ש' 16; בעמ' 26, ש' 6). "סביר להניח ש[הרישום הזה] הוא טעות", העידה עדה נוספת מטעם המשיבה, גב' שרית מזרחי. לשאלתו של בית-המשפט הודתה עדה זו כי הטעות – לפתחה של חברת-הביטוח מונחת (שם, בעמ' 28, ש' 17-7).
3.העובדות – פשוטות בעליל. לפי הֶסדר, שנקשר במקום-עבודתה שלעבר, כוננו על שמה של המבקשת, לפני עשורים אחדים, פוליסות של ביטוח-חיים בחברת-הביטוח "הסנה". האוהב בני ביתו אולי הבטיח עצמו להצילם מצרה ודְחקות, אך גורלה של חברת-הביטוח עצמה לא שפר עליה. כך ארע שתיק-הביטוח נתגלגל אל המשיבה, מנורה-מבטחים בע"מ. הפוליסות היו, מראשיתן, מסוג של "תשואה מובטחת" והן, כמוסבר בבקשה, פוליסות שהובטחו באגרות-חוב של המדינה וקבעו לבעליהן תשואה בשיעור מוסכם וידוע מראש. המבקשת פרשׁה לגמלאות בשנת 1999 ובהמשך היא החלה, לפי תנאי-הפוליסות ולבקשתה, לקבל גמלה חודשית מן הכספים שנצברו.
בסוף שנת 2005 שׂמחה המשיבה, כך לפי לשונם של מכתבים ששיגרה, להודיע למבקשת כי "בתאריך 1.1.2006 חל מועד תום תקופת הביטוח בפוליסה שבנדון" (נספח ד' לתצהירי-המשיבה). "נבקשך להעביר", נכתב, "טופס בקשה לתשלום", היינו, בקשה למשיכתם של הכספים. המבקשת, שממילא לא שׂבעה נחת מן השירות שקיבלה עד אז, סברה תחילה למשוך את כל כספיה ולחדול מכל התקשרות עם המשיבה. אך אז נכנס לתמונה מנגנון של "שימור לקוחות". נציגים מטעם-המשיבה דיברו על לב-המבקשת שלא לעזוב. המבקשת פגשה מספר פעמים במר דרורי שכבר הוזכר וכן שוחחה טלפונית עם נציג נוסף, מר יוסי שופן. לפי עדותה, המהימנה עלי, הדגישו נציגיה של המשיבה בייחוד את העובדה כי ניתן לחדש את ההתקשרות בתנאים של תשואה מובטחת ותוך הגנה מפניו של חיוב במס במשיכה עתידית. בתצהירה כתבה המבקשת:
"בהמשך לשיחות ופגישות שהתקיימו עם מנהלים ממנורה (יוסי שופן, שוקי דרורי) כולם המליצו להשאיר את הכסף בחברת הביטוח וזאת לאור התשואה הגבוהה המובטחת מראש, וכך עשיתי" (פסקה 7 לתצהיר. הסוגריים הם במקור).
מדוכן-העדים שבה המבקשת על עדות זו בתשובותיה בחקירה הנגדית. "נאמר לי", היא סיפרה, "רק לא לגעת בכספים משום שאני יכולה לא לשלם עליהם ריבית [צ'ל: מסים], זה פוליסות שלא משלמים עליהן ריבית [מסים], כל עוד אני לא נוגעת בהן. שאלתי: 'אם אני רוצה להעביר את זה לבנק מה יקרה?' אמרו: כשאני מעבירה לבנק זה פטור, אבל כשאני ארצה להשתמש בזה שוב, אני כבר אצטרך לשלם מיסים, זאת הסיבה ש[נשארתי]" (פרוטוקול, בעמ' 14, ש' 17-14).
מר דרורי, בעדותו, לא זכר דבר וחצי דבר מן הפגישות הללו. מר שופן לא נקרא – בידי צד זה או בידי האחר – לעדות. אפילו אקבל את הֵסבּרה של המשיבה כי שוב אין אדם זה נמנה עם עובדיה, אינני שותף לטרונייתה כי על המבקשת היה לאתרו וכי אם לא עשתה כן הרי זה משום שעדותו מערערת הייתה את עמדתה. לכך אין כל אחיזה בראיות וממילא טענה מסוג זה היא חרב-פּיפיות. לעובֶדת הנוספת שהעידה מטעם-המשיבה, גב' מזרחי, לא היה בשום שלב חלק במגעים עם המבקשת. כל עיקר בעדותה נסמך על "ייעוץ משפטי שניתן לי ולמיטב הבנתי", כלומר – לא על עובדות הידועות לה. בקיצור, המשיבה לא הצליחה להביא לעדות שום אדם, שיוכל לתמוך בטענתה כי לא זו בלבד שלא הובטח למבקשת המשך-התקשרות במסלול התשואה המובטחת, אלא שהייתה זו לא אחרת מן המבקשת שביקשה, והמשיבה באדיבותה כי רבה נעתרה, לשנות את המסלול לביטוח מסוג "השתתפות ברווחים".
4.ההבטחה כי לא יחול שינוי בתנאי-ההתקשרות – כוחה רב היה לה. המבקשת גמלה בלבה להוסיף ולהחזיק את כספה אצל המשיבה. היות, שהפוליסות הגיעו לסוף-חייהן החוזיים, נדרשה לצדדים היקשרות חדשה. כאן שב לתמונה "טופס הבקשה לתשלום" ובו דיברתי קודם לכן. המסמך הזה, גרסה המשיבה, נוצר אולי לשם משיכתם של כספים ולסיומה של התקשרות, אך לא אחרת מן המבקשת, כבפעולה של אלכימיה משפטית, עשאתו להסכם חדש. לא הסכם סתם היה זה אלא הסכם, המשנה את סוגן של הפוליסות לבקשתה של המבקשת. שכן, לא פחות מפעמיים באותו מסמך בן עמוד יחיד כתבה המבקשת, בכתב-ידה כי "אבקש להעביר את הכספים הנזילים הנותרים לפוליסה משתתפת ברווחים" (נספח ה' לתצהירה; מסמך מיום 26.1.2006). מה לך ראיה מובהקת מזו, הוסיף טיעונה של המשיבה והִלך, לידיעתה של המבקשת על אודות שינויו של הסיווג ויותר מזה – לעובדה כי הדבר נעשה לבקשתה-היא?
5.לא מניה ולא מקצתיה. אך קודם שאבאר את מסקנתי זו אדרש, כבמאמר מוסגר, לשתיים. ראשית, כל רבותה לא מצאתי בשאלה כלום הייתה זו המבקשת, שהציעה במסמך הזה למשיבה הצעה להתקשרות והמשיבה נאותה לקבלה; או שמא הייתה זו היעתרות, מצִדה של המבקשת, להצעה על-פה, שהשמיעוּ קודם לכן נציגיה של המשיבה באוזניה. השאלה מיהו המציע ומיהו הניצע – טפלה לעניננו. היות, ששני הצדדים רואים במסמך הזה מקור להתקשרות מחייבת, שאלה יחידה היא מה תוכנה של זו. אומר, רק, שההיגיון הבריא איננו מתיישב עם מסקנה כי פתע האיר עולם-הביטוח מאורו הגנוז על ידיעותיה של המבקשת וזו נעשתה בקיאה בסוגים של פוליסות ובכינוייהן. הדעת נותנת כי היה מי שדיבר על לבה של המבקשת לא רק שתותיר את כספיה בידי-מנורה, אלא שתעשה זאת באמצעות פוליסה מסוג חדש. רק מתוך רצון להימנע מנקיטתה של לשון חריפה יותר אומַר כי חסרת-שחר היא טענתה של המשיבה כי את המשפט הזה יש לפרש לחובתה של המנסחת-המבקשת, כאילו ניתן להטות ברצינות אוזן לטענה כי המבוטחת היא שניסחה, כאן ובכלל, את תנאי-ההתקשרות עם המבטחת.
שנית, בניסיון להתמודד עם הכתוב כּשָׁל כתב-הבקשה בטענה כי לא כתב-ידה של המבקשת היה זה. כאן טרחה המשיבה, ואף הוציאה הוצאות, בהעמדתו של כתב-היד לבחינתה של מומחית. אינני נדרש להרחיב במסקנתה של זו, שהשוותה את המסמך לכתבים אחרים של המבקשת ומצאה כי הכתב – כתב-ידה של המבקשת הוא. זאת, מן הטעם שלאחר עיון בחוות-הדעת הזו הודיעה המבקשת כי היא מקבלת את מסקנותיה של המומחית, אפילו שלא זכרה כי כתבה את הדברים. לי עצמי נהיר, אף בלא כישוריו של מומחה, כי כתב-היד הוא זהה. על כך למד אתה מהשוואה, אפילו חטופה, של המסמכים שהוצגו. אך אפילו המבקשת היא שכתבה את הדברים, ממש כשם שאת יתר-הפרטים במסמך היא מילאה בכתב-ידה, לא מצאתי כל בסיס לטענה כי היא הבינה את משמעותן החוזית והפיננסית של המלים שכתבה.
6.בעדויות על פה, שהעמידה המשיבה ושלא העמידה, כבר דיברתי. המגבלה הטבועה בחוסר-היכולת להביא מי, שיזכור דבר מן המשא-ומתן שהתנהל בין הצדדים עובר להתקשרות החדשה הותירה מעדויות אלו סברות, הנחות ומשאלות-לב בלבד, ששום עמדה משפטית לא תוכל למצוא בן מדרך-רגל יציב. עדי-המשיבה טענו, בתמצית, כי לא זו בלבד שבשנת 2006 שוב לא הציעה מנורה ללקוחותיה פוליסות מסוג של "תשואה מובטחת", אלא שאין זה מתקבל על הדעת כי המבקשת תעדיף תשואה מובטחת בת למעלה מארבעה אחוזים על פנֵיה של השתתפות ברווחים, שהציעה אז תשואה גבוהה במידה ניכרת.
להשקפתי, על טענות אלו לא ניתן לייסד הגנה. אתחיל מן הסוף ואומר כי המשיבה לא הוכיחה, בדרך שבה מוכיחים לבית-המשפט ענין שאיננו בידיעה שיפוטית, כי פוליסה מסוג של השתתפות ברווחים הציעה, בכוח או בפועל, תנאים טובים יותר מאלו שגדרו את ההתקשרות הקודמת בין הצדדים. שנית, לא נמצא למשיבה מי שיוכל להעיד על טיבו של המצג, שהציגו אנשיה במקרה המסוים הזה ובו, לצד הרצון המובן למכור מוצרים חדשים שייטיבו עמה, עמד רצונה להותיר בידיה את כספה של לקוחה ותיקה, שפתוחה הייתה לפניה הדרך ליטול את כספה, בתנאים נוחים, ולהפקידו בידי-אחרים.
7.השלכת-מלואו של היְהב על המשפט, שנוסף בכתב-יד, ממילא מחמיצה את העיקר. לב-הענין הוא זה: המשיבה נמצאה חסרה בהוכחה כי למבקשת נהירים היו תנאיה של ההתקשרות החדשה ובפרט השינוי הכרוך בה. היא לא הראתה בשום ראָיה כי חוזה, כפי שהיא עותרת לפרשו, נקשר בין הצדדים בגמירות-דעת וכי המבקשת הבינה את משמעותו של שינוי-הסיווג וממילא כי הסכימה לו. אמת, כל צורכו הוכח רצונה של המשיבה לשנות את תנאי-הפוליסה לאלה, שאפיינו את המוצרים שמכרה בשנת 2006. בה בעת, לא הוכח כי היא נקטה את כל המתחייב ממתקשר בחוזה, ובפרט מחברת-ביטוח הנקשרת עם צרכן, להקפיד בניהולו תם-הלב והגלוי של משא-ומתן לקשירתו.
המשיבה לא הראתה, לא בעדות על פה ולא בשום ראיה בכתובים כי עובר להתקשרות החדשה הונחו לפניה של המבקשת תנאיו הנהירים של חוזה חדש ופוליסה מפורטת, המגדירה באורח ברור את מאפייני-הביטוח מאותה עת ואילך. אדרבה, ההתמקדות במסמך הדל והסתמי של בקשה לפדיון-כספים המחישה את מה שלא עלה בידיה של המשיבה להציג – מסמכי-התקשרות מפורטים, שתוכנם הוסבר למבקשת עובר להיקשרות החדשה ושנתקיימו בם כל התנאים, העושים חוזה של ביטוח לחוזה כשר ובר-תוקף. המבקשת, מצִדה, העידה בבית-המשפט כי "לא הראו לי שום אפשרויות [חלופות השקעה], לא הראו לי אף פעם שום אפשרות. לא הראו ל[י] את נתוני התשואה המובטחת. אף אחד לא ישב איתי על זה, דיברו איתי באופן כללי לא להוציא את הכסף[,] שלא כדאי לי להוציא את הכסף. אף פעם לא [ניתנו לי אופציות שונות להשקעות]. ידעתי שהפוליסות עומדות להסתיים ב-2006 כשאני מגיעה לגיל 60, הוצע לי כשעזבתי ב- 1999 לקראת [ה]מחצית השנייה של 2005 ליצור קשר עם 'מנורה' ולהגיד להם אם אני מוציאה את הכסף או לא, כשכולם לאורך כל הדרך המליצו לי לא לגעת בכספים, להשאיר אותם ב'מנורה', לכן ביקשתי. שוקי דרורי היה זה שיזם את ההתקשרות איתי, לא אני איתו ואף פעם לא, לא הוצע לי, זאת אומרת, ניסו רק לשכנע אותי להשאיר את הכספים במנורה" (פרוטוקול, מעמ' 14, ש' 30; עמ' 15, ש' 27-22).
זולת הביטוי "להעביר לפוליסה משתתפת ברווחים", דבר וחצי דבר במסמך שהוצג לא דיבר בסיווג-הפוליסות או בשינויו. הכותרת, מאירת-עיניים, קבעה רק: "הנדון: בקשה לפדיון/סילוק/ביטול, פוליסות ביטוח חיים מספר: _______ על שמי". היא לא רימזה על היותו של המסמך הזה, לפי השקפתה של המשיבה, חוזה-ביטוח חדש. מכותרת זו ומהוראה נוספת שבמסמך – "ביצוע הפעולה יגרום לביטול או להקטנת הכיסוי הביטוחי הקיים", מבִין אתה כי ביסודו זהו מסמך, שתכליתו סיומם של היחסים המשפטיים. ואם בזאת לא די, הרי שמשפט נוסף שנכתב שם – "חידוש/הגדלה של הכיסויים הביטוחיים הנ'ל יהי[ו] כרוכ[ים] בהוכחת מצב בריאות וכתוצאה מכך תתייקר הפרמיה בהתאם לגיל" – מרחיק עוד את המסמך הזה, הנעדר הוכחה בדבר מצב-הבריאות ובדבר עלותה העדכנית של פרמיה בהתאם לגיל, מחוזה תקף לביטוח חדש.
לא זו בלבד, אלא שאיש לא טרח למלא את מספרה של הפוליסה במקום המיועד לכך. ביודענו כי למבקשת היו כמה פוליסות, אין זה נהיר לאיזו מאלה התייחס אותו מסמך לאחר שהמבקשת כתבה בו את שכתבה. בחלקו העליון של המסמך, נספח ה', הוסיף מאן דהוא, במועד כלשהו, מספר יחיד של פוליסה. המשיבה, שלא הייתה בידיה כל ראיה להראות מי כתב את המספר הזה; מדוע דווקא אותו ולשם מה, נאלצה, שוב, להסתפק בהשערה כי היה זה מספר "מוביל", שהתייחס לכל הפוליסות גם יחד. שום ביסוס לא נמצא להשערה הזו. העדה, גב' מזרחי, הודתה כי "אין לי שום ראיה עובדתית" לגרסה, שלפיה ידעה שהמבקשת כי המסמך הזה מתייחס לכל הפוליסות כולן (פרוטוקול, בעמ' 30, ש' 26).
8.מן הבחינה המשפטית נהירים שלושה ענינים: ראשית, כאמור, שני הצדדים טוענים כי יש בינם חוזה. איש מהם איננו מבקש לבטל את החוזה. שנית, אין בינם הסכמה בדבר תוכנו. שלישית, לא נתקיים אומד-דעת משותף בשעה, שמטרתה של המשיבה הייתה לקשור חוזה של "השתתפות ברווחים" ואילו המבקשת כיוונה לחוזה מסוג "תשואה מובטחת". צרירתם של שלושה אלה בצרור אחד מצמיחה את השאלות הבאות: [א] כלום דינו של חוזה כזה להיות מקוים, או שמא עומדת אך הזכות לבטלו לפי דיני הטעות או ההטעיה? [ב] אם יקוים, לפי מה יקוים?
9.התשובה היא כי למבקשת עומדת זכותה לעמוד על קיומו של החוזה, כפי שהבינה היא את תוכנו. יסוד לדברים הניח בית-המשפט העליון כבר בשנת 1977, בפרשה הביטוחית הידועה עטיה נ' אררט. באותה פרשה טענה חברת-הביטוח הנתבעת להיעדרו של כיסוי ביטוחי בשל אי-קיומו של תנאי מתנאֵי-הפוליסה. המבוטחים, מצדם, גרסו כי לא כך הוצגו לפניהם, עובר להתקשרות בין הצדדים, הפוליסה ומאפייניה. בית-המשפט, שראה לקבל את טענתם זו, קבע את הכלל אשר לא-מכבר שב כבוד השופט יצחק עמית וכינהו: "מבחן הציפיוֹת הסבירות של המבוטח" (ע"א 4024/13 תקווה – כפר להכשרה מקצועית בגבעות זייד בע"מ נ' פינקוביץ, בפסקה השביעית לפסק-דינו (פורסם במאגרים, 29.8.2016)). כך הוסבר המבחן הזה בפרשה עטיה, תוך שהוא מעוגן ברעיון של חובת תום-הלב במשא-ומתן לקשירת חוזה:
"[חברת-הביטוח] לא מצאה לנכון להעמיד את המבוטחים על השינוי היסודי שבין היקף הצעתם לבין היקף הביטוח. סבורני שהיה זה מחובת חברת הביטוח להסביר את הדבר למבוטחים ולהזהיר אותם שאינם מקבלים את הביטוח המבוקש. ודאי, הרשות בידי החברה שלא לקבל את ההצעה במלואה, אך ההגינות האלמנטרית דורשת – בפרט כשמדובר כאן בחוזה 'UBERRIMAE FIDEI' [חוזה-ביטוח של אמון מוגבר] – לגלות עיני המציע ולהסביר לו את ההבדל בין מה שביקש מהחברה ומה שזו קיבלה. אם יש צורך באסמכתה, הרי לך הוראתו המפורשת של סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל'ג-1973" (ע"א 846/76 עטיה נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לא(2) 780, 781 (1977)).
יותר מזה, אפילו העמדתה של פוליסה מפורטת לעיונו של המבוטח – מה שממילא לא הוכיחה המשיבה לפנַי כי עשתה – אין בה די. אלא, נדרש להסביר למבוטח באורח נהיר את תנאיה החדשים של הפוליסה. "שינוי פוליסה על-ידי חברת הביטוח לאחר שכבר נוצרה שגרה קבועה של נוסחי פוליסה מחייב את המבטח להעמיד את המבוטח על השינוי ולא להסתמך על כך שהמבוטח יקרא את הפוליסה מחדש" – דבריה של כבוד השופטת עדנה ארבל (רע"א 5695/06 סייף נ' מרעי, בפסקה 12 לפסק-דינה (פורסם באתר הרשות השופטת, 21.9.2009)).
גילוי-חֶסר, הוסיף וקבע כבוד השופט אלפרד ויתקון בענין עטיה, בא על תרופתו "בכך שנפרש את החוזה כפי שה[מבוטח], כצרכן 'ואיש קטן', רשאי היה להבינו. המבוטחים ביקשו ביטוח והם קיבלו ביטוח שהיה להם יסוד להאמין שהוא תואם את המבוקש. בל נשכח שהמדובר כאן בחוזה שדוגמתו נעשה לאלפים ורבבות בין מבטחים וציבור המבוטחים. משא-ומתן כזה צריך להיות פשוט, גלוי-לב ושווה לכל נפש" (ע"א 846/76 הנ"ל, בעמ' 782). ואם, באופן מיוחד, נדרשה לך קביעה בענינה של לא אחרת ממנורה חברה לביטוח בע"מ, הרי היא מצויה בדבריו הבאים של בית-המשפט העליון:
"בהעדר הודעה מצד מנורה על צמצום היקף הפוליסה בעת חידושה לתקופה נוספת, ממשיכים לחול התנאים וההרחבות שנקבעו בתקופת הפוליסה הראשונה גם בתקופת הפוליסה החדשה" (ע"א 7436/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, בפסקה 23 לפסק-דינו של כבוד השופט צבי זילברטל (פורסם באתר הרשות השופטת, 18.2.2016)).
ההתייחסות לציפיותיו של המבוטח, הדגיש בית-המשפט העליון בפרשה נוספת, נוקטת קנה-מידה אובייקטיבי. "בציפיות סבירות מדובר, ולא בציפיות שאינן סבירות, על-פי מבחן אובייקטיבי, אפילו היו הן ציפיות אמיתיות וכנות של המבוטח" (רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת-חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 281, 296 (כבוד השופט גבריאל בך) (1996)).
10.ביסוד-הדברים עומדות תפישתו של חוזה-הביטוח כחוזה צרכני וההבנה כי הצדדים לו אינם שווי-כוחות. מכאן פסיקתם של בתי-המשפט, המבקשת להכפיף את חברות-הביטוח לסטנדרט מחמיר של גילוי ושל תום-לב וחורגת, בכוונת-מכוון, מקביעתו של יחס סימטרי בין הצדדים. בעוד ש"חובת הגילוי של המבוטח כלפי המבטח הלכה וצומצמה במשך שנים בשורת פסיקות של בית המשפט העליון", כתבו פרופ' דודי שוורץ ודר' ריבי שלינגר, הרי ש"חובת הגילוי של המבטח, לאחר שנים שהיתה מנוונת בעיצובה החקיקתי והפסיקתי, הפכה לחובה מרכזית ואליה התווספה חובה מרחיקת לכת יותר, אשר על פיה, על המבטח לוודא כי המבוטח מודע לתנאי עיסקת הביטוח" (דודי שוורץ וריבי שלינגר "חוזה הביטוח: חובות גילוי ופרשנות" קרית המשפט ה 349, 352; 353 (תשס"ה). ההדגשה היא במקור). נדמה כי אין לך כמו הפרשה שלפנַי להמחיש קביעה נוספת של מחברים מלומדים אלה, היינו כי "המבטחים מפנימים בעצלתיים את התפיסה הצרכנית המאסיבית המשתרשת באמצעות פסיקת בית המשפט העליון" (שם, בעמ' 351).
בד בבד מוצאים את משכנם בכלל הזה, בדבר הכפפתו של חוזה-הביטוח לציפיותיו הסבירות של המבוטח, עקרונות מטה-צרכניים ובהם זה של קידום-היעילות בפעולותיהם של המבטח והמבוטח כאחד ושל הקצאה יעילה של סיכונים (רע"א 3128/94 רמת חן הנ"ל, בעמ' 297).
11.ההתקשרות הצרכנית שבין שני הצדדים במקרה שלפנַי; השינוי משגרה ביטוחית אשר נהגה במשך שנים ארוכות; ואי-הקפדתה של מנורה בחובת-הגילוי – כל אלה מוליכים למסקנה כי כל מקום יש להכיר בציפייתה של המבקשת, כמבוטחת סבירה, לכך שההתקשרות החדשה תהיה לפי תנאיה של זו הקודמת ולא גרועה הימנה. דבר זה מעמיד על כנו חוזה, שתנאיו הם כתנאיהן של הפוליסות שלעבר, היינו, חוזה של ביטוח מסוג "תשואה מובטחת", ביחס לכל אחת ואחת מן הפוליסות שעל-שם המבקשת.
הבקשה מתקבלת אפוא וניתן בזה צו הצהרתי כמבוקש בה.
12.בתוך 30 ימים מיום קבלתו של פסק-דין
זה לידיה תשלם המשיבה למבקשת הוצאות-משפט בסך 1,650 ש"ח. בקביעתו של שיעור נמוך זה של הוצאות נלקחו בחשבון סכומה של האגרה, מידת-הטרחה ואובדן-הזמן שנגרמו למבקשת, מחד גיסא, והעובדה כי למשיבה נדרשו שירותיה של מומחית לכתבי-יד, כמפורט לעיל, מאידך גיסא. עוד תשלם המשיבה למבקשת, בתוך אותו פרק זמן, שכר-טרחה של עורך-דין בסך, כולל מע"מ, של 23 אלף ש"ח.
ניתן היום, ד' שבט תשע"ז, 31 ינואר 2017, שלא במעמד-הצדדים.
