בפסק דין שכולו ביקורת נוקבת ושיעור לחברות הביטוח, השופט גיא הימן מבימ"ש השלום בת"א קבע כי אם רוצים להעביר מבוטח לפוליסה בעלת תנאים אחרים, יש להסביר זאת במפורש.
לפני כמה עשרות שנים, לפי הֶסדר שנקשר במקום עבודתה לשעבר, כוננו על שמה של עובדת מסוימת פוליסות ביטוח חיים בחברת הביטוח "הסנה", שברבות השנים נסגרה. כך קרה שתיק הביטוח התגלגל אל חברת מנורה מבטחים. הפוליסות היו מסוג של "תשואה מובטחת", שהובטחו באגרות חוב של המדינה וקבעו לבעליהן תשואה בשיעור מוסכם וידוע מראש.
המבקשת פרשה לגמלאות בשנת 1999. בהמשך היא החלה, לפי תנאי הפוליסות ולבקשתה, לקבל גמלה חודשית מן הכספים שנצברו.
בסוף שנת 2005 הודיעה מנורה על סיום תקופת הביטוח. האישה, שתחילה רצתה למשוך את כל כספיה ולחדול מכל התקשרות עם החברה, קיבלה פניות מ"מנגנון שימור" הלקוחות.
לאחר שיחות ופגישות עם שני נציגים של מנורה – שתוכנן שנוי במחלוקת – היא החליטה לחדש את הביטוח, מאחר שלדבריה, נציגי החברה הדגישו בפניה בין היתר את העובדה שניתן להמשיך את ההתקשרות בתנאים של "תשואה מובטחת", ותוך הגנה מחיוב מס במשיכה עתידית.
זאת אומרת, האישה טענה כי הובטח לה שלא יחול שינוי בתנאי ההתקשרות ולכן החליטה להמשיך להחזיק את כספה אצל מנורה.
אלא שבשלב מסוים היא גילתה כי למעשה מדובר בפוליסה אחרת, מסוג של "השתתפות ברווחים", המציעה תנאים אחרים.
בעקבות זאת הגישה האישה בקשה בבימ"ש השלום בתל-אביב, בה ביקשה "לחזור" לפוליסה הקודמת.
בתמצית, מנורה טענה כי המבקשת הסכימה לשינוי, מה גם שמדובר בפוליסה בתנאים טובים יותר.
המבוטח הוא צרכן
"למבקשת עומדת זכותה לעמוד על קיומו של החוזה, כפי שהבינה היא את תוכנו", פסק השופט גיא הימן.
השופט ציין כי מנורה לא הצליחה להביא לעדות שום אדם או מסמך שיוכל לתמוך בגרסתה כאילו המבקשת היא שביקשה לשנות את המסלול הביטוחי. כלומר, המשיבה לא הוכיחה שתנאי ההתקשרות החדשה היו ברורים למבקשת – לא הוכח שהמבקשת הבינה את משמעותו של שינוי הסיווג והסכימה לו.
השופט הוסיף כי "הדעת נותנת כי היה מי שדיבר על לבה של המבקשת לא רק שתותיר את כספיה בידי מנורה, אלא שתעשה זאת באמצעות פוליסה מסוג חדש".
לפיכך, ולאחר שניתח את המסמכים השונים, השופט קיבל את הבקשה וקבע כי כל פוליסות הביטוח שבהן בוטחה המבקשת אצל המשיבה הן פוליסות מסוג "תשואה מובטחת" ולא מסוג "השתתפות ברווחים" או כל סוג אחר, הגורע ממערך התנאים הביטוחי שאליו התחייבה מנורה לפי התקשרותן המקורית.
כמו כן, השופט חִייב את מנורה בהוצאות משפט בסך 1,650 שקל ושכ"ט עו"ד בסך 23,000 שקל.
יש לציין כי לאורך כל פסק הדין השופט מתח ביקורת על התנהלותה של מנורה, והבהיר כי בין חברת הביטוח לבין מבוטחיה נחתם חוזה צרכני, דבר המכפיף את חברות הביטוח לסטנדרט מחמיר (ולא סימטרי) של חובות גילוי ותום לב.
"נדרש להסביר למבוטח באורח נהיר את תנאיה החדשים של הפוליסה", כתב השופט, ולחיזוק דבריו ציטט את ביהמ"ש העליון, שבמקרה אחר קבע כי "שינוי פוליסה על-ידי חברת הביטוח לאחר שכבר נוצרה שגרה קבועה של נוסחי פוליסה מחייב את המבטח להעמיד את המבוטח על השינוי ולא להסתמך על כך שהמבוטח יקרא את הפוליסה מחדש".
- ב"כ המבקשת: עו"ד אורי בוים
- ב"כ המשיבה: עו"ד רוני חווצקי
עו"ד שרון פרס בן-חיים
עוסק/ת ב-
תביעות ביטוח ונזקי רכוש
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.