המשיבה אינה מוסמכת להטיל שעבוד לגביית חובות ארנונה מכוח סעיף 11א(2) לפקודת הגבייה, שכן סעיף 11א(2) אינו מתיר לגבות חוב ארנונה מנכס מקרקעין אחר של החייב, שאינו הנכס שבגין אחזקתו נוצר החוב.
בנדון הפנתה המבקשת לשני פסקי דין כדלקמן:
בג"צ 7009/04 עיריית הרצליה ואח' נגד היועמ"ש ואח' (פורסם במאגר "נבו").
עת"מ (ת"א) 54626-01-15 א.ש. נכסים ובניין בע"מ נגד עיריית ת"א (פס"ד מיום 18.5.2015, פורסם במאגר "נבו").
ג.משהטילה המבקשת את השעבוד דנן בגין חובות עירוניים, שלא נבעו מהדירה הנרכשת, לא ניתן היה להטילם מכוח סעיף 11א(2) לפקודת הגבייה, ולכן שעבוד זה בטל (void).
33.המשיבה חולקת בסיכומיה על פרשנות המבקשת בסוגייה זו, וטוענת כדלקמן:
א.המבקשת אינה מפרשת נכונה את הלכת בג"צ 7009/04, אותה יש לקרוא לאור השאלה שהציב בית המשפט שם, אשר היא – האם מכוח הכרזת שר האוצר, ניתן לראות בארנונה "מס המגיע על מקרקעי הסרבן", במשמעות סעיף 11א(1) לפקודת הגבייה, ולא במנותק ממנה.
ב.לכן את אמירתו של כב' הנשיא גרוניס, על פיה על חוב ארנונה חל סעיף 11א(1) ולא סעיף 11א(2) לפקודת הגבייה, יש להבין בהקשר בו היא נאמרה.
מהו ההקשר?
ביהמ"ש שם (סעיפים 70-72 לפסה"ד) מתמודד עם טענת המערער בע"א 6369/05 (שהיה אחד מן התיקים המאוחדים בהם ניתן פסה"ד), כי אין לראות בארנונה "מס המגיע על מקרקעי הסרבן". לטענת אותו מערער, החובה לתשלום הארנונה מוטלת על המשתמש בנכס בפועל (המחזיק), ולכן אין מדובר במס החל על המקרקעין.
לעניין זה, ובהקשר זה בלבד, קבע ביהמ"ש בבג"צ 7009/04 כי חוב ארנונה הוא בגדר "מס המגיע על מקרקעי הסרבן" וחל עליו סעיף 11א(1) לפקודת הגבייה הקובע שעבוד סטטוטורי, אף ללא רישום, ולא סעיף 11א(2) לפקודת הגבייה הדורש רישום.
יחד עם זאת, אין באמירתו זו של ביהמ"ש באותו עניין, כדי לקבוע כי כאשר החוב בגינו מוטל השעבוד הינו חוב ארנונה בגין מקרקעין אחרים, לא ניתן לעשות שימוש בסעיף 11א(2) לפקודת הגבייה, כפי שנעשה על ידי המשיבה במקרה דנן.
ג.בג"צ 7009/04 לא דן כלל בסיטואציה בה נרשם השעבוד על נכס אחר, שאינו הנכס בגינו נצבר החוב, ולפיכך בוודאי שלא היה בכוונת בית המשפט שם, להוציא תחת ידיו צמצום כה משמעותי של סעיף 11א(2) לפקודת הגבייה, מבלי שנדרש לפרשנותו לצורך העניין שהובא בפניו.
ד.לחיזוק פרשנות זו, מביאה המשיבה את פסק דינו של בית המשפט בעת"מ (ת"א) 7778-06-13 נורחיאן אשר נ' עיריית תל אביב-יפו (פסק דין מיום 10.3.15, פורסם במאגר נבו). שם ציין בית המשפט כי שעבוד מכוח סעיף 11א(2) לפקודת הגבייה, בגין חובות ארנונה שנוצרו בגין נכס אחר, מהווה שעבוד כדין ותקף.
עוד מביאה המשיבה לחיזוק טענתה את פש"ר (ת"א) 38067-08-10 סבאח נ' כונס נכסים רשמי ת"א (פורסם במאגר נבו ביום 21.11.12), כי ניתן לרשום שעבוד על מקרקעין, מכוח סעיף 11א(2) לפקודת הגבייה, בגין חובות שאינם על המקרקעין המשועבדים.
ה.סבורה המשיבה כי יש להעדיף פרשנות זו, המתאימה לתכלית החוק ולאכרזת שר האוצר הרואה בחוב הארנונה בגדר "מס", ואשר תיתן חיות ותוקף לסעיף 11א(2) לפקודת הגבייה.
ו.פסק הדין עליו מתבססת המבקשת, עת"מ (ת"א) 54626-01-15 המוזכר לעיל, נמצא בערעור בבית המשפט העליון, ולכן לא ניתן לראות בו כפסק דין חלוט.
34.סעיף 11א(1) לפקודת הגבייה קובע כדלקמן:
"מס המגיע על מקרקעי הסרבן יהיה שעבוד ראשון על אותם מקרקעין".
סעיף 11א(2) לפקודת הגבייה קובע כדלקמן:
"כל מס אחר המגיע מסרבן שהוא בעל מקרקעין יהיה שעבוד על המקרקעין אם נרשמה בפנקס המקרקעין הערה על כך על פי הודעת גובה המס; נרשמה הערה על שעבוד כאמור, תהא דרגתו נדחית בפני כל שעבוד של אותם מקרקעין שהיה רשום שעה שנרשמה ההערה".
סעיף 2(1) לפקודת הגבייה, מגדיר "מס", במילים הבאות:
"'מס' – לרבות מס הרכוש העירוני, כל הסכומים המגיעים בעד הלוואות זרעים... ,למס, ארנונה, הלוואה ותשלום אחרים שעל גבייתם הוכרז או יוכרז... על ידי שר האוצר כגבייה הכפופה לחוק הדן בגביית מסים".
באכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000, עליה חתום שר האוצר, נקבע כדלקמן:
"על גביית ארנונה כללית המוטלת מכוח חוק ההסדרים במשק המדינה... ועל תשלומי חובה המגיעים לרשות על פי דין (להלן – חובות לרשות המקומית) יחולו הוראות הפקודה למעט סעיף 10, וסעיף 11א(1) ייקרא כאילו המילה 'ראשון' נמחקה ממנו; החובות לרשות המקומית יהיו מס כמשמעותו בפקודה".
35.מהאמור בסעיפים דלעיל עולה לכאורה, כי ארנונה ויתר תשלומי החובה המגיעים לרשות המקומית על פי דין ניתנים לגבייה על פי פקודת הגבייה.
עוד עולה כי ארנונה מוגדרת בסעיף 2(1) לפקודת הגבייה כ"מס". לכן לכאורה ניתן לגבותה גם מכוח סעיף 11א(2) לפקודת הגבייה, שהרי סעיף זה עוסק בגביית "כל מס אחר המגיע מסרבן שהוא בעל מקרקעין".
36.אם כן, מה ההבדל בין סעיף 11א(1) לסעיף 11א(2) לפקודת הגבייה, בכל הקשור לגביית ארנונה?
לטעמי ההבדל בישום שני הסעיפים הנ"ל הוא כדלקמן -
כאשר חוב הארנונה רובץ על נכס שבבעלות החייב, כאשר החייב הוא גם המחזיק, יש לפעול לצורך השעבוד מכוח סעיף 11א(1) לפקודת הגבייה, ולא מכוח סעיף 11א(2) לפקודה זו. במקרה כזה מדובר על "מס המגיע על מקרקעי הסרבן". קרי, החוב מוטל על המקרקעין המשועבדים עצמם, ולכן יש להטיל השעבוד כאמור מכוח סעיף 11א(1) לפקודה.
בכל מקרה אחר בו אין זהות בין המחזיק לבעלים של הנכס, רשאית הרשות המקומית להטיל שעבוד מכוח סעיף 11א(2) לפקודת הגבייה.
37.מסקנתי דלעיל, לא רק שאינה סותרת את בג"צ 7009/04, אלא אף עולה בקנה אחד עימו, ואבהיר את דבריי.
בג"צ 7009/04 מתייחס לשאלה מאוד מוגדרת והיא: "האם מכוח אכרזות שר האוצר, ניתן לראות בארנונה משום 'מס המגיע על מקרקעי הסרבן', במשמעות סעיף 11א(1) לפקודת המיסים" (סעיף 68(ב) בפסה"ד שם).
כאמור, על הפרק שם עמדה שאלת החלתו של סעיף 11א(1) לפקודת הגבייה, ובית המשפט לא פירש, ולא התייחס, למקרים בהם ניתן לעשות שימוש בסעיף 11א(2) לפקודת הגבייה.
השאלה דלעיל עמדה שם על הפרק לנוכח טענת המערער בע"א 6369/05 כי אין לראות בארנונה "מס המגיע על מקרקעי הסרבן" [ציטוט מתוך סעיף 11א(1)], שכן החובה לתשלום הארנונה מוטלת על המשתמש בנכס בפועל (המחזיק). על כן, כך נטען, אין מדובר במס החל על המקרקעין, שהרי יתכנו מקרים רבים בהם הבעלים אינו המחזיק, ומטעם זה לא יהא הבעלים, באותם מצבים, הנישום החב בתשלום הארנונה (ראה סעיף 71 לפסק הדין בבג"צ 7009/04).
לאחר "שקלא וטרייא" סיכם הנשיא גרוניס בסעיף 73 לפסק הדין בבג"צ 7009/04 את מסקנתו לעניין המקרה בו יחול סעיף 11א(1) לפקודת הגבייה, במילים הבאות:
"לסיכום נקודה זו: נוכח הדמיון הלשוני בין סעיף 11א(1) לפקודת המסים וסעיף 8(א) לחוק ההסדרים, ובהתחשב בזיקה הברורה של הארנונה לנכס המקרקעין, איני רואה כל סיבה שלא לראות בארנונה משום "מס המוטל על מקרקעי הסרבן". מה גם שבסופו של דבר, שעבוד מכוח סעיף 11א(1) לפקודת המסים בגין חובות ארנונה, לעולם יוטל רק על חובותיו של מי שהוא הן הבעלים של המקרקעין, (ו)הן המחזיק בהם. השעבוד לא יכול להיות מוטל בגין חוב ארנונה של מי שהחזיק בהם בלא שהיה הבעלים (כגון שוכר). זאת, בהתחשב בלשונו הברורה של סעיף 11א(1) לפקודה, המחילה את השעבוד רק "על אותם מקרקעין" שבגינם צמח החוב ("מס המגיע על מקרקעי הסרבן יהיה שעבוד ראשון על אותם מקרקעין")...".
38.הנה כי כן, דברים ברורים וחד משמעיים של הנשיא גרוניס בבג"צ 7009/04, שעסק רק בפרשנות המילים "מס המגיע על מקרקעי הסרבן" שבסעיף 11א(1) לפקודת הגבייה, לנוכח טענת המערער בע"א 6369/05, ועל פיהם "שעבוד מכוח סעיף 11א(1) לפקודת המיסים בגין חובות ארנונה, לעולם יוטל רק על חובותיו של מי שהוא הן הבעלים של המקרקעין והן המחזיק בהם. השעבוד (מכוח סעיף 11א(1) – ח.ש.) לא יכול להיות מוטל בגין חוב ארנונה של מי שהחזיק בהם ולא היה הבעלים...זאת בהתחשב בלשונו הברורה של סעיף 11א(1), המחילה את השעבוד רק על אותם מקרקעין שבגינם צמח החוב..." (ציטוט מתוך סעיף 73 לפסה"ד).
39.פסק דינו של כב' הנשיא גרוניס לא עסק באפשרות שעבוד על פי סעיף 11א(2) לפקודת הגבייה במקרים אחרים, דוגמת המקרה דנן, בו השעבוד הוטל על נכס מקרקעין בגין חובות עירוניים, לרבות ארנונה, שנצברו לחובת המוכר בגין נכס מקרקעין אחר.
לטעמי, פסק הדין בבג"צ 7009/04 לא התכוון לשלול מהרשויות המקומיות אפשרות לעשות שימוש בסעיף קיים בפקודת הגבייה, סעיף 11א(2), לגביית חובות ארנונה ו/או תשלומי חובה אחרים המגיעים לה על פי דין, בכל מקרה אחר שלא ניתן להחיל את סעיף 11א(1), דוגמת המקרה דנן.
40.לא נעלם מעיני פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בעת"מ (ת"א) 54626-01-15, המוזכר על ידי המבקשת (ראה סעיף 32(ב) לעיל). יחד עם זאת, איני רואה עין בעין את קביעת ביהמ"ש שם, ובדיקה מלמדת כי תלוי ועומד ערעור בבית המשפט העליון על פסק דין זה.
41.לסיכום הדברים ייאמר, כי לא ראיתי מניעה מצד המשיבה לרישום השעבוד מכוח סעיף 11א(2) לפקודת הגבייה על הדירה, לנוכח חובות עירוניים, לרבות ארנונה של המוכר, בגין נכס אחר.
מכאן כי דין טענתה של המבקשת, שדין השעבוד הנדון להיות בטל ((viod להידחות, וכך אני מורה.
שאלה ג' – מעמדה של הערת האזהרה לטובת המבקשת מול השעבוד לטובת המשיבה
42.לאור מסקנותיי לעיל, ולנוכח רישומה של הערת אזהרה לטובת המבקשת הקודמת בזמן, מול השעבוד הרשום לטובת המשיבה מכוח סעיף 11א(2), שנרשם כדין לטעמי, עולה השאלה, מעמדו של מי עדיף? של הערת האזהרה או של השעבוד?
43.המבקשת בסיכומיה טוענת כי דין הערת האזהרה כדין "שעבוד", והיות שהערת האזהרה קדמה לרישום השעבוד, ממילא היא עדיפה על פני השעבוד. לכן יש להורות על הסרת השעבוד לנוכח רישום הערת האזהרה הראשונה בזמן.
44.מן העבר השני, טוענת המשיבה בסיכומיה כי השעבוד שנרשם לטובתה עדיף על פני הערת אזהרה מהטעמים הבאים:
א.הערת האזהרה אינה עולה כדי זכות קניינית דוגמת השעבוד הרשום לטובתה. לכן השעבוד קודם ועדיף על פני הערת האזהרה, אפילו נרשם אחריה בזמן.
ב.לחילופין, אפילו נראה בהערת האזהרה כעולה כדי זכות קניין של ממש, הרי לכל היותר מדובר בשתי זכויות שוות ערך (הערת אזהרה מצד אחד והשעבוד מצד שני), באופן שהאחת אינה גוברת על השנייה.
45.כאמור במקרה דנן הערת האזהרה לטובת המבקשת נרשמה ביום 29.10.2014 ואילו השעבוד מכוח סעיף 11א(2) לפקודת הגבייה נרשם לטובת המשיבה ביום 24.12.2014, כחודשיים אחרי.
46.סעיף 11א(2) לפקודת הגבייה קובע בסיפא שלו כי "נרשמה הערה על שעבוד כאמור, תהא דרגתו נדחית בפני כל שעבוד של אותם מקרקעין שהיה רשום שעה שנרשמה ההערה".
במילים אחרות, ככל שנגיע למסקנה כי הערת האזהרה היא בגדר "שעבוד", כמשמעות מושג זה בסעיף 11א(2) לפקודת הגבייה, היא תהיה עדיפה במקרה דנן, בהיותה קודמת בזמן, לשעבוד שנרשם לטובת המשיבה.
47.בשאלה זו דן המלומד, פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, בספרו "דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל", והגיע למסקנה כי לצרכי סעיף א(2) לפקודת הגבייה, דין הערת אזהרה כדין "שעבוד" הרובץ על המקרקעין הנדונים.
בלשונו, בעמ' 85-86, נאמר כדלקמן:
"השעבוד המוטל מכוח סעיף 11א(2) הוא להבטחתם של מיסים אחרים שהחייב התחייב בהם, וביניהם המיסים החשובים ביותר, כגון מס הכנסה. מאידך גיסא, מותנה תוקפו של השעבוד הזה ברישומו בפנקס המקרקעין, ומבחינת סדרי העדיפויות, הרי הוא נדחה מפני כל שעבוד אחר של אותם מקרקעין שהיה רשום שעשה שנרשמה ההערה אודות החבות במס.
לעניין זה יש לפרש גם הערת אזהרה שהיתה רשומה ביום רישום ההערה על החבות במס, כאילו היתה 'שעבוד' הרובץ על המקרקעין הנדונים...".
48.עמדה זו של פרופ' פרוקצ'יה אומצה על ידי הפסיקה.
נפנה בנדון לה"פ (חיפה) 131/99 אמסלם מיכאל נגד נציבות מס הכנסה ומס רכוש (פורסם במאגר נבו), שם ציין ביהמ"ש (כב' השופט שווילי) כדלקמן:
"ועתה לשאלה ב' שהצגנו, היינו האם הערת אזהרה נכנסת לגדר המונח 'שעבוד' בסיפא של סעיף 11א(2), לדעתי התשובה היא הן, ואני מצטרף בכך לדעתו של פרוקצ'יה בספרו הנ"ל, בעמ' 86. השעבוד בהקשר האמור הוא בטוחה להבטחת זכויות קדימה על פני זכאי אחר, והרי זה ייעודה גם של הערת אזהרה".
49.חיזוק למסקנה כי הערת האזהרה עולה כדי זכות קניינית, שוות ערך ל"שעבוד", ניתן למצוא גם בדבריו של המלומד פרופ' מיגל דויטש, בספרו "קניין", כרך ד', בעמ' 106, שם הוא מציין כי "דעתנו, אם כן, היא כי יש לראות הערת אזהרה כזכות קניינית...".
50. לא נעלם מעיני כי ישנה פסיקה, אף של ביהמ"ש העליון, הנזהרת מהכרעה כוללת בשאלת "קנייניותה של הערת אזהרה" אלא מעדיפה הכרעה בהקשרו הכולל של כל דיון ודיון (ראה למשל ע"א 558/88 איטונג בע"מ נגד לוי דוד ובניו בע"מ – פד"י מח(2), 102).
יחד עם זאת, במקרה דנן, העוסק בשאלה האם הערת האזהרה היא בגדר שעבוד לצורכי סעיף 11א(2) לפקודת הגבייה, התשובה לטעמי היא חיובית, בהתאם לדעתו של פרופ' פרוקצ'יה , שאומצה כאמור על ידי הפסיקה כמפורט לעיל.
51.סבורני גם ששיקולי צדק במקרה הספציפי דנן, מובילים למסקנה כי יש לראות בהערת האזהרה המוקדמת בזמן, כ"שעבוד" , ולהעדיפה על פני שעבוד שנרשם לאחריה.
כפי שצוין בסעיף 11(ב) לעיל, החוב נשוא השעבוד, בסכום של כ- 158,000 ₪, החל להיווצר כבר בשנת 2007.
למשיבה לא היה כל הסבר מדוע חיכתה כ- 7 שנים על מנת לבצע ולרשום את השעבוד, כשהייתה יכולה לצפות שהחייב/המוכר ימכור את הדירה במהלך השנים (ראה סעיף 11(ג) לעיל).
המשיבה גם לא ידעה להשיב איזה נסיונות עשתה במהלך השנים על מנת לגבות את החוב מהמוכר (ראה סעיף 11(ב) לעיל).
המבקשת לעומת זאת, סמוך לאחר חתימת החוזה, מיהרה לרשום הערת אזהרה לטובתה (ראה סעיפים 2-3 לעיל).
המבקשת מיהרה לרשום הערת אזהרה לטובתה כדי להבטיח את זכויותיה הקניינות שביושר (ראה מונח זה בע"א 189/95 בנק אוצר החייל נגד אהרונוב, פד"י נג(4), 199) על פני כל זכאי אחר, לרבות המשיבה.
לכן, גם הצדק מכוון אותנו לראות בהערת האזהרה, בהתייחס לסעיף 11א(2) לפקודת הגבייה, כ"שעבוד".
52.היות שהשעבוד (הערת האזהרה) לטובת המבקשת נרשם לפני השעבוד שנרשם לטובת המשיבה, הוא עדיף על פניו מכוח הוראות סעיף 11א(2) סיפא עצמו, כמפורט וכמצוין בסעיף 46 לעיל.
53.בנסיבות אלה, דין השעבוד שנרשם לטובת המשיבה להידחות מפני הערת האזהרה. משמעות הדבר היא, כי דין השעבוד לטובת המשיבה, שנרשם במועד מאוחר להערת האזהרה, מכוח סעיף 11א(2) לפקודת הגבייה, להתבטל, וכך אני מורה.
54.משזאת מסקנתי, גם אין לי צורך לדון בטענות המבקשת כי לפחות מן הראוי שהשעבוד יגבר על התשלומים שהעבירה המבקשת למוכר מיום הטלת השעבוד, או לפחות מהיום שנודע לה על השעבוד.
ברגע שקבענו לעיל, כי הערת האזהרה היא בגדר "שעבוד" הקודם בזמן ל"שעבוד" שנרשם לטובת המשיבה מכוח סעיף 11א(2) לפקודת הגבייה, הרי מכוח אותו סעיף עצמו יש לומר ששעבוד המשיבה נדחה מפני הערת האזהרה, ללא הבדלים בין תשלום ששולם לפני השעבוד ובין תשלום שהוטל לאחריו.
סוף דבר
55.לאור כל האמור לעיל, אני מורה כי דין השעבוד שנרשם לטובת המשיבה ביום 24.12.2014 מכוח סעיף 11א(2) לפקודת הגבייה, על הדירה, כהגדרתה לעיל, להתבטל, ולהיות מוסר מרישומו בלשכת רישום המקרקעין.
56.המבקשת ביקשה גם שאצהיר כי היא בעלת הזכויות בדירה, אך הצהרה זו אינה נדרשת לצורך הסרת המחלוקת בינה ובין המשיבה בשאלת השעבוד, כמתואר בהרחבה לעיל, וודאי שאין מקום גם להצהרה כאמור מבלי שהמוכר, הבעלים הרשום של הדירה, צורף כבעל דין לתובענה זו.
57.המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בתובענה זו בסכום של 8,000 ₪, שישולם לידי ב"כ המבקשת, תוך 30 ימים מיום מתן פסק דין זה, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.
המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.
ניתן היום, י"א אב תשע"ה, 27 יולי 2015, בהעדר הצדדים.