לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת (כב' השופטת פאני גילת כהן), לדחות בקשה לצו זמני המונע דיספוזיציה במשק 49 במושב "*****".
רקע והליכים
1.המבקש והמשיבים 1 עד 4 הם אחים, ילדיהם של המנוחים ח' ו-ח' פ' ז"ל (להלן: "המנוחים"). המנוחים ערכו צוואה הדדית ביום 18.07.2004, בה נקבע כי לאחר פטירת מי מהם, יזכה בן הזוג הנותר לבדו בכל הרכוש. בצוואה נכללו, בין היתר, הוראות בעניין משק 49 במושב "****" (להלן: "המשק"), לאחר ששני בני הזוג ילכו לבית עולמם. נקבע בצוואה ההדדית כי כל המיטלטלין המצויים במשק יועברו למבקש, ואילו המשק, ללא המיטלטלין, יונחל למשיבים 1 עד 4 בחלקים שווים. תחת פירוט עיקרי הרכוש שיתחלק בין ארבעת המשיבים נכתבו בצוואה הדברים הבאים:
"א. המשק החקלאי מס' 49 במושב ****, וכל זכויות הקרקע, ללא כל המטלטלין שעליו וללא מכסות החלב וכל אמצעי ייצור של חלב.
ב. כל המחוברים הקיימים במשק לרבות הבית והרפת.
ג. כל החסכונות הכספיים וכל הזכויות הכספיות שיש לנו ו/או שיגיעו לנו מכל מקור שהוא לרבות כספים הנמצאים בבנק הפועלים סניף קרית-מלאכי, בנק המזרחי סניף קרית-מלאכי, תגמולים במושבים בע"מ וכדו', למעט הזכויות עבור הספר שאבא כתב כמפורט בסעיף 8 להלן.
ד. כל הרכוש שפורט בסעיף זה יתחלק באופן שווה בין ארבעת הילדים.
הואיל ואנו אפשרנו לש', כעזרה זמנית, לשעבד את המשק ואת כל חסכונותינו לבנק, אנו מצווים כי לאחר פטירתנו ישלם ש' לכל אחד מארבעת האחים את חלקו על פי הצוואה. רק בתנאי זה אפשרנו לש' לשעבד את המשק ואת החסכונות לבנק".
2.בחיי ההורים המנוחים התנהלו הליכים משפטיים בין המבקש להוריו. ביום 17.07.2013 נחתם בין ההורים למבקש הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, בו התחייב המבקש לרכוש את חלקם של ההורים במכסות החלב, בסך כולל של כ- 1 מיליון ₪ בתשלומים חודשיים. משלא עמד המבקש בתשלומים, פנתה האם לבית המשפט בהליך למימוש ההסכם, והמבקש מנגד הגיש תביעה כספית נגד ההורים. לבסוף נחתם בין הצדדים (וצדדים שלישיים) הסכם פשרה נוסף בו הוסכם כי המבקש יקבל את זכויות המנוחים בעסק החקלאי (מחלבה), כנגד קיום צוואת המנוחים ללא כל התנגדות לה. ההסכם נחתם בסמוך לאחר פטירתה של האם המנוחה.
ביום 01.09.2016 ניתן צו קיום צוואת האם המנוחה, וביום 24.01.2019 ניתן צו קיום צוואת האב המנוח.
3.בחלוף כשנה, ביום 1.12.2019, הגיש המבקש (יחד עם בנו, המשיב 5) לבית המשפט לענייני משפחה בקשה למינוי מנהל עיזבון, ובמסגרתה ביקש צו מניעה זמני האוסר על ביצוע דיספוזיציה במשק. הוא טען כי יש למנוע מהמשיבים לבצע מחטף ולקבוע עובדות בשטח בניגוד לצוואת המנוחים, לפני שתוכרע המחלוקת בין הצדדים לגבי פרשנות הצוואה ההדדית, ולגבי יישום סעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965.
החלטת בית המשפט לענייני משפחה
4.בית המשפט קבע כי אין לחסום את דרכו של המבקש מלהגיש בקשה למינוי מנהל עיזבון, בפרט כאשר המנוחים עצמם הביעו רצון בצוואה כי ימונה מנהל עיזבון. נקבע אפוא כי עצם העתירה למינוי מנהל עיזבון, אינה משוללת יסוד.
יחד עם זאת נקבע כי אין זיקה בין הסעד העיקרי לבין הסעד הזמני. בצוואה, כך נפסק, קיימת הבחנה ברורה בין המיטלטלין לבין המשק עצמו. הוראות הצוואה בכל הנוגע למשק ברורות ואינן טעונות פרשנות, ועל פיהן אין למבקש חלק ונחלה במשק. מכיוון שכך, אין גם יריבות בין המבקש למשיבים לעניין המשק.
צוין כי המשיבים 1 עד 4 פועלים בינם לבין עצמם בשיתוף פעולה מלא, ואין ביניהם מחלוקות בנוגע לחלוקת העיזבון.
נפסק כי סעיף 114 לחוק הירושה אינו רלוונטי למקרה דנא, שעה שהמנוחים הניחו אחריהם צוואה, ומכל מקום במסגרת עתירה למינוי מנהל עיזבון, בית המשפט אינו נדרש להכריע בעניין זה.
הבקשה לרשות ערעור
5.הבקשה לרשות ערעור מבוססת על שתי טענות עיקריות.
האחת – זכויות המנוחים במשק הן זכויות אישיות שאינן חלק מעיזבון המנוחים, ועבירות הזכויות כפופה להסכם המשבצת. לשיטת המבקש, רק במקרה שבו נקבע בצוואה זוכה אחד במשק, אותו זוכה על פי הצוואה עדיף על פני כל היורשים על פי דין. מסקנה זו מבסס המבקש על סעיף 19ג(4) להסכם המשבצת (המבקש צירף הסכם משבצת מיום 19.3.2020).
השנייה – בסיפא של הוראת סעיף 5.ד. בצוואה ההדדית, הוקנתה למבקש הזכות לשלם לכל אחד מהמשיבים את חלקו על פי הצוואה. נטען כי למבקש ניתנה בצוואה זכות סירוב ראשונה לרכוש את זכויות השימוש במשק. לשיטתו, בסעיף 9 לצוואה המנוחים אף קבעו מנגנון לקבוע את הסכום שישולם תמורת זכויות המשיבים. הם ציוו על מינוי מנהל עיזבון שימנה שמאי לקביעת שווי המשק ופדיון זכויות המשיבים בו.
על פי פרשנות המבקש לצוואה, המנוחים הורישו לו את המשק, תוך חיובו בפדיון זכויות המשיבים. לטענתו, הבקשה לקיום הצוואה הוגשה מתוך ידיעה והסכמה כי המבקש הוא שירכוש את הזכויות במשק. באותה עת לא הייתה התכחשות לזכותו של המבקש. הייתה כוונה להגיע להבנות באשר לפדיון הזכויות, ולכן לא התבקש מינוי מנהל עיזבון. המבקש טוען כי רק בחלוף כמה חודשים נודע לו כי המשק פורסם למכירה.
6.המבקש טוען כי קיימת דחיפות למתן הסעד הזמני, כיוון שהמשיבים פועלים באופן נמרץ למכירת הזכויות במשק לצד ג'. מאזן הנוחות נוטה, כך נטען, לטובת המבקש, שכן אם יימכר המשק - לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו, ומנגד - לא ייגרם כל נזק למשיבים אם יינתן הצו.
המבקש מביע תמיהה על כך המשיבים מסרבים למכור לו את המשק, אם ממילא הם מחפשים רוכש.
תשובת המשיבים
7.המשיבים סבורים כי הבקשה לרשות ערעור היא בקשת סרק נעדרת עילה ושגויה מכל בחינה. לטענתם, הבקשה לקיום צוואה הוגשה בזמנו בהסכמה מלאה, בחתימת כל הצדדים, לרבות לעניין העדר הצורך במינוי מנהל עיזבון. לטענת המשיבים, המבקש מושתק השתק שיפוטי מוחלט, נוכח הגשת הבקשה המשותפת ונוכח הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. הגשת הבקשה כעת, 12 חודשים מאז ניתן צו קיום צוואה בהסכמה, מעידה על חוסר תום לב והיעדר ניקיון כפיים.
לטענת המשיבים, המבקש מנסה כיום, הלכה למעשה, להתנגד לצוואה, תוך הפרה יסודית של הסכם הפשרה וביזוי בית המשפט.
המשיבים מציינים, כי מאז צו קיום הצוואה הם פועלים בהסכמה מלאה ביניהם למציאת רוכש הולם למשק.
8.המשיבים מוסיפים וטוענים כי הוראות הצוואה אינן הוראות בדבר פיצול נחלה, ואין בהם שום הפרה של נוהלי רשות מקרקעי ישראל. הצוואה, לטענתם, עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה לגבי הורשת משק. בהתאם להלכה הפסוקה, בעל זכויות בנחלה יכול להוריש את המשק למספר יורשים בדרך של מכירת הזכויות וחלוקת התמורה ביניהם, שכן הדבר אינו מוביל לפיצול הנחלה. לכן הוראות הצוואה ההדדית בדבר מסירת הזכויות למשיבים לשם מכירתן וחלוקת התמורה ביניהם, הינם כדין.
נטען כי על פי הלשון הברורה של הצוואה, המבקש אינו יורש של המשק ואין כל רלוונטיות לסעיף 114 לחוק הירושה, מה עוד שממילא אין כוונה לפצל את הנחלה. המבקש עצמו הוא בעל נחלה, ולכן, לפי נהלי רמ"י, הוא אינו יכול לרשת נחלה נוספת.
לטענת המשיבים, הניסיון הפרשני הלולייני של המבקש, לטעון כי הוא יורש את המשק ועליו לפצות את המשיבים, הוא ניסיון פסול ותלוש מהמציאות, מה גם שהמבקש הוא בעל נחלה שאינו יכול לרשת את המשק.
9.עוד נטען, כי הסכם הפשרה משנת 2015 כלל בחובו תנאי, לפיו על המבקש לשלם למשיבים את מלוא הכספים שמומשו מתוך חסכונות ההורים המנוחים, בגין היותם ערבים להלוואות שונות שהמבקש החתים אותם עליהם. נטען כי המבקש לא העביר את הכספים בהתאם להסכם הפשרה והצוואה, וכיום הוא מנסה למנוע מהמשיבים לממש את חלקם בעיזבון, לאחר ששלשל מיליוני שקלים לכיסו מהעסק החקלאי של המחלבה.
דיון והכרעה
10.לאחר שבחנתי את כתבי הטענות של הצדדים והחומר שצירפו, באתי לכלל מסקנה כי הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור. לא מצאתי בהחלטת בית המשפט שגגה המצדיקה התערבות ערעורית.
בית המשפט קמא - שדן גם בהליכים הקודמים בין הצדדים - עמד על כך שבהתאם להוראות הצוואה, אין למבקש כל חלק ונחלה בזכויות במשק. לא שוכנעתי כי קביעה זו בטעות יסודה. הקביעה מושתתת על נוסח הצוואה, ומתיישבת עם ההסדרים המשפטיים שגובשו בהליכים קודמים בין הצדדים.
מבחינת לשון הצוואה, הרי שלכל אורך הצוואה ההדדית, המנוחים חוזרים ומציינים כי הם מורישים את המשק לארבעת המשיבים. כך נקבע בסעיף 4 (פסקה 3), וכך נקבע בסעיף 5.ד. בסעיף 5.ד. המבקש אכן הצטווה לשלם לכל אחד מארבעת המשיבים "את חלקו על פי הצוואה", אך זאת בהתייחס לשעבוד על המשק ועל החסכונות בבנק. מתוך הטקסט ומתוך ההקשר, ברור כי הסעיף עוסק בחובת המבקש לשלם למשיבים כדי לשחרר את השעבוד על המשק ועל החסכונות. הסעיף אינו מקנה זכות סירוב ראשונה למבקש, או כל זכות אחרת לגבי המשק. למעשה כלל לא מדובר ב"זכות", אלא בחובה המוטלת על המבקש כלפי המשיבים 1-4.
11.סעיף 9 לצוואה ההדדית, אליו מפנה המבקש, אין בו כדי לסייע בידי המבקש. בסעיף הביעו המנוחים תקוותם "כי שווי המשק וכל הרכוש שפורט בצוואתנו, יקבע בהסכמה בין ארבעת הילדים...". סעיף 9 תומך בכך כי הזכויות במשק הוקנו רק לארבעת הילדים (שהוגדרו בסעיף 4 לצוואה), ולא למבקש. מסעיף 9 עולה כי הסכמת המבקש כלל אינה רלוונטית בקשר למשק, וממילא אין לו כל נגיעה למנגנון של מינוי מנהל עזבון ומינוי שמאי. סעיף 9 ממחיש את הדרתו של המבקש מהזכויות במשק, ומיתר הרכוש שהונחל לארבעת המשיבים.
יוער כי המבקש ציטט באופן חלקי ומגמתי את סעיף 9 לצוואה, כאשר השמיט ממנו את המילים "בין ארבעת הילדים". עניין זה יובא בחשבון בפסיקת ההוצאות, כמו גם ההפניה המגמתית לבע"מ 1813/18.
12.גם ההישענות על הסכם המשבצת, אין בה כדי לסייע למבקש נוכח הוראות הדין וההתפתחויות בהלכה הפסוקה. ראשית יוער כי המבקש כלל לא הציג הסכם משבצת למועדים הרלוונטיים.
לגופם של דברים, הרי שעל פניו אין מניעה לקיים את הוראות הצוואה, ככל שלא ייווצר בפועל פיצול של הנחלה, היינו נשמר הרציונל של סעיף 19(ג) להסכם המשבצת של מניעת פיצול נחלות. דומה כי בהתאם למדיניות השיפוטית הנוהגת ומדיניות רמ"י, ככל שאין התנגשות בין ההגבלות בהסכם המשבצת ובחוק הירושה לבין הקבוע בצוואה, יש לשאוף לקיים את הצוואה מתוך עקרון העל לפיו "מצוה לקיים את דברי המת".
לכן, גם אם לא ניתן להקנות זכויות במשק עצמו לכל ארבעת המשיבים, אין לשלול אפשרות של מכירת הזכויות וחלוקת התמורה בין היורשים (ראו בע"מ 1813/18 פלוני נ' פלוני (ניתן ביום 23.6.2019)). מאחר שעל פי הצוואה המבקש אינו יורש של המשק, ספק אם הוא יכול בכלל להישמע בטענות בנוגע לסעיף 114 לחוק הירושה. ככל שיש רלוונטיות לסעיף, עניין נוגע למשיבים 1 עד 4, לרמ"י ולאגודה של מושב ****.
13.לבסוף, נראה כי יש ממש בטענות המשיבים לכך שהמבקש מנוע מטעמים דיוניים ונוכח עקרון תום הלב, מלהעלות טענות נגד יישום הוראות הצוואה, בשל הסכם הפשרה שאף קיבל תוקף של פסק דין. הצוואה ההדדית קובעת הסדרים ברורים ומפורטים לגבי הורשת הזכויות במשק לארבעת המשיבים. התחייבות המבקש לא להתנגד לצוואה, כוללת בחובה, כך נראה, גם התחייבות שלא להתנגד ליישום הצוואה כלשונה.
בסיכום הדברים, לא מצאתי שגגה בהחלטה המפורטת והמנומקת של בית המשפט לענייני משפחה המצדיקה רשות ערעור. הבקשה נדחית אפוא.
המבקש ישלם למשיבים הוצאות בסך 10,000 ₪.
העירבון יועבר למשיבים, באמצעות בא כוחם, על חשבון ההוצאות, והיתרה תשולם תוך 30 יום.
מתירה פרסום ההחלטה ללא שמות ופרטים מזהים.
ניתנה היום, כ"ג סיוון תש"פ, 15 יוני 2020, בהעדר הצדדים.
