החלטה בעניין שינוי צוואה שנערכה לאחר פטירת בן הזוג

הכרעה בשאלה המקדמית  - האם הצוואה ההדדית שנערכה על ידי המנוחה ביחד עם בעלה המנוח בשנת 2005, קודם לכניסתו לתוקף של תיקון מס' 12 לחוק הירושה,  מונעת מהמנוחה לערוך צוואה חדשה בשנת 2015, המשנה את הוראות הצוואה ההדדית?

1. בין הצדדים שלפני מתנהלים שלל הליכים הנוגעים לעיזבון המנוחה – הגב' מ.ל. ז"ל, שהלכה לבית עולמה ביום 10.2018 (להלן  - "המנוחה"), והותירה אחריה שתי צוואות, האחת משנת 2005, שנערכה ביחד עם בעלה המנוח, והשנייה משנת 2015, שנערכה על ידה לאחר שבעלה המנוח הלך לעולמו.

2. המבקשת מס' 1 – הגב' א.א., היא נכדת המנוחה, בתה של ש.ס. ז"ל שהלכה לעולמה לפני פטירת המנוחים; המבקשות מס' 2-3 – הגב' ס.מ. והגב' צ.מ., הן בנות המנוחה, דודותיה של המבקשת 1; המשיב – מר א.ל. הוא בנה של המנוחה, אחיהן של המבקשות 2-3 ודוד המבקשת 1;

3. הצדדים נחלקו לשתי מחנות - המבקשות התנגדו כולן לקיום הצוואה משנת 2015 (מטעמים של היעדר כשירות, מעורבות המשיב בעריכת הצוואה והשפעה בלתי הוגנת שלו על המנוחה) ועתרו לקיום הצוואה ההדדית משנת 2005 ; המשיב מנגד התנגד לצוואת 2005 (בשל קיומה של צוואה מאוחרת) ועתר מצדו לקיום הצוואה משנת 2015.

4. בדיון מיום 5.7.23 הסכימו הצדדים כי השאלה האם הצוואה ההדדית מונעת עריכת צוואה מאוחרת המבטלת את הוראותיה תידון כשאלה מקדמית על סמך סיכום טענות הצדדים, אשר לאחר הכרעה בה, וכפועל יוצא ממנה, ייקבע המתווה הדיוני בהליכים דנן. (ראו גם: החלטה מיום 4.2.24).

5. לאחר שהליך הגישור אליו הופנו הצדדים לא צלח, הצדדים הגישו סיכום טענותיהם בנדון, ואף הוגשה עמדתו של ב"כ היועמ"ש מיום 18.8.24, אפנה להכריע בשלב מקדמי זה בסוגיה הנדונה.

הרקע להליך

6. ביום 27.4.2005 נערכה על ידי המנוחה, ביחד עם בעלה המנוח- מר נ.ל. ז"ל (להלן- "המנוח"; ושניהם יחדיו – "המנוחים") – צוואה משותפת על גבי מסמך אחד שכונה על פי כותרתו – "צוואה", שנחתמה בפני שני עדים (להלן תיקרא – "הצוואה ההדדית", או "צוואת 2005").

7. להלן יובאו ההוראות הרלוונטיות לדיון לפנינו, ביניהן הוראת סעיף 11 - שהיא לב המחלוקת בהכרעה המקדמית דנן, שבשל חשיבותן לצורך הדיון יצוטטו להלן:

"3. כל הספקות שעלולות להתעורר בקשר ועם צוואה זו ו/או עם פרושה יהיו נידונות עפ"י הפוסק או הדעה המקיימת את הצוואה הזו ואת קנייני הזוכים בה ומכוחה.

4. מבלי לפגוע בכל האמור לעיל ובכלליות האמור לעיל, הרי אנו ל.מ....ול.נ.....מצווים בזה את כל רכושנו.....כל אחד לבן זוגו שיוותר בחיים, קרי אם אני מ.ל. אלך לעולמי לפני בעלי מר נ.ל., כל רכושי מכל סוג כאמור, יעבור לבעלי, כנ"ל אם אני נ.ל. אלך לעולמי לפני אישתי מ.ל., כל רכושי מכל סוג כאמור, יעבור לאישתי מ.ל..

5.למקרה שחו"ח בן הזוג היורש לא יהיה בחיים בעת פטירת אחד מאיתנו, בנותינו ובננו יתחלקו כמפורט להלן:

-          חסכונות שיצטברו בבנק לאומי....יתחלקו בין בננו ובנותינו בחלקים שווים ביניהם.

-          הדירה הנמצאת בקומת הקרקע בבית הנמצא ברחוב ... בX - ...., וכן המחסן,  הגג שמעל הדירה והמגרש שעליו בנוי הבית, יעברו לטובת בננו א.ל....

-          הדירה הנמצאת בקומה הראשונה של הבית ברחוב .... כאמור, כמו גם הדירה הנמצאת רחוב .... בשכונת .... ב- Y, תימכרנה ותמורתן תחולק שווה בשווה בין כל יורשינו החוקיים.

-          תכשיטים שיהיו קיימים אף הם יימכרו ותמורתן תחולק שווה בשווה בין בנותנו ובננו. בטרם יימכרו התכשיטים יש לקבל שמאות.

-          ספר התורה אשר נרכש על ידי (המנוח) יועבר לבני מר א.ל....

למרות האמור לעיל, חלקה של בתנו מ.י. בירושה לא יועבר לידיה אלא לידי אחיה א.ל., אשר יהיה נאמן לטובתה על הכספים ויהיה לו שיקול דעת בלעדי בלדאוג לצרכיה מתוך חלקה בירושה. (ההדגשה במקור – ה.ג.).

6. הננו מצווים כי עיזבוננו יוקנה ויועבר לפי הדין הנוהג במדינת ישראל על שם הנהנים עפ"י צוואתנו.....לצורך ביצוע צוואה זו הננו ממנים את עו"ד ג'ובראן ג'ובראן כמנהל עזבון והוא יהיה אחראי על ביצועה. ..... לגבי דירת המגורים ב-Y, מנהל העזבון יוכל למכור אותה רק לאחר חלוף שנה מפטירת בן הזוג הנותר, ובמשך שנה זו, יסדירו היורשים ביניהם כיצד ומתי לבקר בדירה ולשהות בה.

.....

11. 11. הננו שומרים לעצמנו את הזכות לשנות או לבטל את צוואתנו זו כולה או מקצתה בכל עת שנרצה ואולם כל עוד לא נשננה ו/או נבטלה – תעמוד צוואה זו בתוקפה."

5. יצויין כבר עתה כי הצוואה ההדדית נערכה כאמור ביום 27.4.2005, טרם כניסתו לתוקף של תיקון מס' 12 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן- "התיקון לחוק"), אשר נכנס לתוקף רק ביום 1.8.2005.

6. המנוח הלך לבית עולמו ביום 13.12.2010. כשנתיים לאחר פטירתו, עתרה המנוחה בת"ע 2226-04-13, בבקשה לקיום הצוואה משנת 2005, וביום 28.7.2014 ניתן צו לקיומה.

7. בחלוף כחצי שנה, ערכה המנוחה צוואה חדשה מיום 22.1.2015, שנחתמה בפני שני עדים (להלן תיקרא - "הצוואה המאוחרת" או "צוואת 2015").

8. הצוואה המאוחרת משנה מהוראות הצוואה ההדדית, כך שהחסכונות והכספים בבנק לאומי (....) שציוו המנוחים בצוואה ההדדית לכלל ילדיהם בחלקים שווים – יועברו במלואם לבן א.ל. (המשיב); הכספים והזכויות בבנק לאומי... וזכויותיה בבנק הבינלאומי .... – חשבונות משותפים ע"ש המנוחים שניהם (שכלל לא הוזכרו בצוואת 2005), יועברו לששת ילדיה ולחמשת נכדיה של המנוחה (המפורטים בצוואה המאוחרת) בחלקים שווים. בצוואה המאוחרת לא מוזכרות כלל שתי הדירות ברחוב ... ב-X, ואילו באשר לדירה ברחוב .... ב-Y, גם בצוואתה המאוחרת ציוותה המנוחה דירה זו לילדיה ונכדיה בחלקים שווים. כמו כן לא הוזכרו בצוואה המאוחרת התכשיטים שהוזכרו בסעיף 5 לצוואה ההדדית.

9. להשלמת התמונה יצוין כי במסגרת ההתנגדויות שהוגשו לצוואה המאוחרת, נטען בין היתר, כי בסמוך לעריכת הצוואה המאוחרת, הועברו הזכויות בשתי הדירות ב-X לשני ילדיו של המשיב, ללא תמורה; כמו כן נטען, כי ביום 15.2.18, מכרה המנוחה את הדירה ברח' ... ב-Y, לצדדי ג', באמצעות המשיב ואחות נוספת בשם נ'; טענות אלו אינן רלוונטיות לשאלה המקדמית שלפני בדבר היכולת לערוך צוואה מבטלת לצוואה ההדדית שערכו המנוחים יחדיו.

10. המחלוקת בהכרעה המקדמית דנן נסובה אודות יכולת המנוחה לערוך את הצוואה המאוחרת לנוכח הצוואה ההדדית, האם יש להחיל את הוראת סעיף א לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן- "חוק הירושה"), בהינתן כי הצוואה המאוחרת נערכה לאחר התיקון לחוק; מה המשמעות של הוראת סעיף 11 לצוואה ההדדית – האם הוא מאפשר לבני הזוג לבטל או לשנות את הצוואה בכל עת, שמא הוא מגביל את הזכות לשנות או לבטל את הצוואה ההדדית, לנוכח לשון הרבים בה נוקט הסעיף? והאם יש לראות בו משום 'הגבלה מפורשת או משתמעת' על יכולת המנוחה לשנות מצוואתה לאחר פטירת בן זוגה; כן חלוקים הצדדים אודות פרשנות סעיף 5 לצוואה, האם הוא מהווה הוראת יורש במקום יורש, או יורש אחר יורש, וככל שכך, האם יש בו כדי להגביל את המנוחה מלערוך צוואה נוגדת להוראותיו מטעם זה.

11. אקדים ואבהיר כי אין בהחלטה זו משום הכרעה ביחס לתוקפה של הצוואה המאוחרת לנוכח טענות ההתנגדות שהעלו הצדדים, אלא אך הכרעה בסוגיה המקדמית, האם בכלל ניתן היה בידי המנוחה לערוך צוואה מאוחרת לצוואה שערכה ביחד עם בעלה המנוח קודם לפטירתו;

12. ככל שייקבע כי הוראות הצוואה ההדדית מונעת שינוי חד צדדי על ידי בן הזוג שנותר בחיים - הרי שממילא הדבר יאיין את תוקפה של צוואת 2015 שערכה המנוחה לאחר פטירת המנוח, ומשכך אף יתייתר הצורך לדון בהתנגדויות שהוגשו בגינה; אולם, ככל שתידחה הטענה המקדמית, אדרש לדון בטענות ההתנגדות שהוגשו לצוואת 2015 לגופן, וייקבע מתווה דיוני לבירורן.

טענות המבקשת – הגב' א.א.

13. צוואת 2005, שקיבלה תוקף לקיומה ביום 28.7.14, היא צוואה הדדית כמשמעותה בסעיף 8א(א) לחוק הירושה והמנוחה לא יכולה לשנות את הצוואה, כולה או חלקה ע"י צוואת 2015.

14. המנוחים הסתמכו זה על זה, איחדו את רצונם המשותף, התייחסו אל עצמם בלשון רבים וקבעו הגבלה מפורשת בסעיף 11 לצוואה, כשהמנוחים מציגים עצמם כישות אחת, ולפיה הם יוכלו לשנות ביחד את הצוואה, וכל עוד היא לא תשונה ביחד – היא תקפה. המבקשת הפנתה לעניין זה לפסק דין של כב' השופט גורודצקי בת"ע 41295-09-16.

15. צוואת 2005 נערכה ביום 27.4.05, לאחר שהתיקון לחוק עבר בקריאה ראשונה ביום 22.3.2005 הליכי החקיקה היו בעיצומם וזמן קצר לפני כניסתו לתוקף. היינו - בעת עריכת צוואת 2005 שררה אווירה משפטית לפיה עקרון ההסתמכות יעוגן בחוק ללא צורך בקביעה מפורשת לכך בצוואה ההדדית. משכך אף לו הייתה צוואת 2005 שותקת וללא ההגבלה בסעיף 11 לצוואה, הרי לאור האווירה המשפטית הנ"ל אומד דעת הצדדים יפורש כמגביל שינויה באופן חד צדדי אף אם הדבר לא צוין מפורשות בצוואה.

16. לטענתה, קיום המגבלה לשינוי חד צדדי מתבקש גם לנוכח ההסדרים וההגבלות האחרות בצוואה –הגבלה של "יורש אחר יורש", בסעיף 5 לצוואה; מכירת הדירה ב-Y רק לאחר פטירת בן הזוג שנותר בחיים (סעיף 6 סיפה לצוואה); הסדר בצוואה לטובת בתם החסויה (הסיפה לסעיף 5 לצוואה).

17. עוד נטען כי על הצוואה המבטלת משנת 2015 חל הדין שהיה בעת עריכתה, היינו סעיף 8א(ב)(2)(ב) לחוק הירושה, ולפיכך שינוי מצוואה הדדית לאחר פטירת בן הזוג וחלוקת העיזבון, יכול היה להיעשות רק בתנאי הסעיף האמור, דהיינו- על ידי השבה של מה שהתקבל בצוואת 2005.

טענות המבקשות- צ' וס' מ'

18. בנות המנוחה, שאינן מיוצגות בעת הזו, שבו על טעמי התנגדותן לצוואה המאוחרת וטענו כי זו נערכה בהשפעה בלתי הוגנת מצד אחיהם, כאשר אמם אינה עצמאית, לא יודעת קרוא וכתוב, וספק גדול אם ידעה להבחין בטיבה של הצוואה והשלכותיה. הצוואה המאוחרת משקפת קנוניה מצד המשיב להשתלט על נכסי המנוחה תוך ניצול לרעה את האמון והקרבה הרגשית של המנוחה אליו; לפיכך עתרו לקיזוז הכספים שנטלו לעצמם המשיב ונ' (אחותם) מקופת העיזבון - טענות אלו, כאמור, אינן רלוונטיות לסוגייה המקדמית בה עסקינן.

19. לגופה של השאלה המקדמית שבמחלוקת - טענו האחיות (המבקשות) ... כי צוואת 2005 מהווה צוואה הדדית כמשמעותה בסעיף 8א לחוק הירושה ומאחר והיא לא בוטלה מעולם על ידי המנוחה על פי סעיף 8א(ב)(2)(א) לחוק הרי היא עומדת בתוקפה ויש להורות על קיומה.

טענות המשיב א.ל.

20. המשיב טען כי אין מחלוקת שהצוואה ההדדית נערכה קודם לתיקון 12 לחוק הירושה ועל פי סעיף 2 לתיקון, אין לו כל תחולה בנסיבות דנן, והדבר נקבע מפורשות גם בפסיקה; לפיכך ברי כי המנוחה יכולה הייתה לשנות את צוואתה בכל עת ולערוך צוואתה החדשה משנת 2015.

21. לטענתו, סעיף 11 לצוואה ההדדית אך מחזק את היכולת של המנוחה לשנות את צוואתה משנת 2005 שהרי לשון הטקסט ברורה והיא מורה מפורשות על כך שהמצווים שמרו לעצמם את הזכות לשנות או לבטל את הצוואה כולה או מקצתה, ביחד או כל אחד מהם לחוד, בכל עת באופן חופשי וללא הגבלה, וזאת בהתאם לדין החל באותה עת לפיו עקרון היסוד בדיני צוואות הוא כוחו של המצווה לשנות מצוואתו מתי וכפי שיחפוץ.

22. לדבריו אין כל מקום לקרוא לצוואה תכנים שאינם מוצאים ביטוי בטקסט ובכל מקרה כאשר נדרשים אנו לפרש את הוראת סעיף 11 לצוואה יש לבחון את אומד דעת המצווים בהתאם לדין שהיה בעת עריכתה, כפי שנקבע בפסיקה (עמ"ש 36694-10-16).

23. הפרשנות של המבקשות בנוגע לסעיף 11 לצוואה היא מוטעית ומגמתית, ובניגוד לטענתן סעיף 11 לא נועד כלל להגביל את שינוי או ביטול הצוואה; נהפוך הוא, הוא נועד לשמר את הזכות של המצווים לשנותה או לבטלה ללא כל הגבלה.

24. בכל הנוגע ללשון הרבים בה מנוסח סעיף זה, הרי הדבר נעשה מטבע הדברים לנוכח העובדה כי מדובר בצוואה של שני מצווים ואין בכך לשנות או להשפיע על הפרשנות של הסעיף שנועד לשמר את הזכות של המצווים, ביחד או לחוד, לשנות או לבטל הצוואה, כולה או חלקה; לו רצו המנוחים להגביל את שינויה או ביטולה של הצוואה ההדדית באופן חד-צדדי היו קובעים זאת בהוראה מפורשת בצוואתם.

25. לאור האמור טען המשיב כי המנוחה רשאית הייתה לבטל את צוואתה ללא קשר לצוואת בעלה המנוח שכבר קוימה.

26. בכל הנוגע לטענות המבקשות בנוגע להוראת סעיף 5 לצוואה, לדבריו מדובר בהסדר של "יורש במקום יורש" ומשירשה המנוחה את בעלה המנוח, אין לילדי המנוח כל זכות בעיזבון המנוח, והם יכלו לרשת את המנוח על פי סעיף 5 לצוואה רק אם המנוחים היו הולכים לבית עולמם בעת ובעונה אחת. מבלי לגרוע מהאמור טען המשיב בנוסף כי אף לו היה מקום לומר כי עסקינן בהסדר של יורש אחר יורש הרי גם אז הייתה למנוחה הזכות לבטל או לשנות הסדר זה.

27. גם ההסדר המתייחס לבתם החסויה של המנוחים בצוואתם אינו רלוונטי; וכך גם "ההגבלה" הנוגעת למכירת הדירה ב-Y, אשר לטעמו הייתה למנוחה הזכות לבטלה או לשנותה, כאשר ממילא ההגבלה הנטענת והמוכחשת הוטלה כביכול על עו"ד ג'ובראן שמונה בצוואה ההדדית כמנהל עיזבון, והיא אינה חלה כלל על המנוחה.

28. טענת המבקשות לפיה אין תוקף לצוואה מבטלת שנערכה לאחר תיקון מס' 12 הינה מוטעית, ועל פי הפסיקה יש לבחון את אומד דעתם של המצווים לעת עשיית הצוואה ההדדית ולא לעת עשיית הצוואה המבטלת (הפנה לעמ"ש 36694-10-16).

29. המשיב הדגיש כי הוראות ההשבה הקבועות בסעיף 8א לחוק אינן חלות בעניינינו עת הצוואה ההדדית נערכה לפני התיקון האמור, ולפיכך יש לדחות את טענת המבקשות לפיה זכיית המנוחה לפי סעיף 4 לצוואה ההדדית הייתה מותנית באי שינוי הוראות סעיפים 5-6 לצוואה, וכן את הטענה כי על המנוחה להשיב את מה שקיבלה.

עמדת ב"כ היועמ"ש

30. ב"כ היועמ"ש טענה למן ראשית ההליכים דנן כי מבחינה דיונית, יש לקבוע תחילה האם היה בידי המנוחה לשנות צוואתה ולכתוב הצוואה שהוגשה לקיום משנת 2015, מאחר והצוואה משנת 2005 שהוגשה זה מכבר לקיום הינה צוואה הדדית אשר נכתבה במשותף עם בן הזוג וקוימה זה מכבר לאחר פטירת בן הזוג המנוח; וכן האם סעיף 11 לצוואה ההדדית משנת 2005 אכן מאפשר לבני הזוג לשמור על הזכות לבטל או לשנות את הצוואה בכל עת; ככל שבית המשפט יסבור כי אכן יכולה הייתה המנוחה לכתוב צוואה מתוקנת ושונה – ב"כ היועמ"ש לא יתערב בבקשה לקיום הצוואה משנת 2015. ראו: עמדות ב"כ היועמ"ש מיום 2.11.20 בת"ע 38653-08-20 ומיום 13.10.20 בת"ע 38172-09-20.

31. במסגרת הליך קיום צוואת המנוח – ת"ע 2226-04-13 –ב"כ היועמ"ש ציינה בנוסף, כי: "נוסחו של סעיף 5 מעלה שאלות של פרשנות וזאת הואיל ומשמדובר בצוואה הדדית משמעות הסעיף לכאורה, כי לאחר אריכות ימיה של המבקשת שהיא הזוכה היום, יתקיימו ביחס לעיזבונה הוראות סעיף 5 באופן המקים זכויות ביתרת העזבון לילדים ולמעשה, מדובר בהוראות "יורש אחר יורש" ". ראו: תגובת ב"כ היועמ"ש מיום 24.12.13, סעיף 1 לעמדה.

32. לעמדת ב"כ היועמ"ש, על פי המבחן הצורני מהותי עסקינן בצוואה הדדית, על אף שבמקרה דנן הכותרת הינה "צוואה", שכן בסעיף 4 ביטאו המנוחים את רצונם המשותף בהדדיות לצוות את רכושם "כל אחד לבן זוגו שיוותר בחיים"; ובנוסף הצוואה מנוסחת בלשון רבים; כך שמדובר למעשה בצוואה של שניים המדברים בקול אחד.

33. לטענתה, מאחר והצוואה נערכה לפני התיקון לחוק יחולו עליה הוראות החוק שקדמו לתיקון, בהתאם לפסק הדין המנחה- בע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל. בפירוש צוואה הדדית יש להתחשב באומד הדעת המשותף- התכנית המשותפת שעמדה ביסוד הצוואה המשותפת וההדדית, רצונם המשותף ומטרותיהם המשותפות.

34. ב"כ היועמ"ש הפנתה לת"ע 40180/10 פלונית נ' אלמוני (מיום 19.6.11) אשר קובע כי מאחר ובהלכת זמיר נידונה צוואת ביטול שנערכה לפני תחולת התיקון לחוק, הרי מכלל לאו אתה שומע הן, כך שצוואת ביטול שנערכה לאחר התיקון לחוק, כגון במקרה דנן, תיפגענה ככל שאינן עומדות בדרישות החדשות שלאחר התיקון. בהסתמך על כך טענה ב"כ היועמ"ש כי על הצוואה המבטלת משנת 2015 לעמוד בתנאי סעיף 8א לחוק הירושה, תוך שציינה כי סוגיה זו מערבת שאלות של פרשנות חוק ולפיכך ההכרעה בהן מסורה לשיקו"ד ביהמ"ש.

35. מכל מקום, לטענתה במקרה דנן ניסוח סעיף 11 לצוואה בלשון רבים מלמד על כוונה לעריכת שינוי או ביטול יחד. לדידה, ניתן היה לצפות לפחות לביטוי "ביחד או לחוד" המייחס לכל אחד זכות עצמאית ונפרדת לשינוי או ביטול. אולם בהיעדרו, מסתברת יותר הטענה כי המצווים ביקשו לכבול את עצמם ל"צוואתנו האחרונה" ולהימנע מעריכת שינויים חד צדדיים (הפנתה לעמ"ש (ת"א) 51823-03-11 פלונית נ' פלוני (מיום 9.4.13)).

36. ב"כ היועמ"ש הוסיפה וטענה כי מלשון הוראות סעיפים 2 ו-3 לצוואה ההדדית ניתן אף ללמוד כי בני הזוג המנוחים ביקשו לעגן את תכניתם המשותפת באמצעות פרשנות המקיימת את קנייני הזוכים לפי הצוואה. פרשנות זו מקבלת תוקף נוסף באמצעות הוראת "יורש אחר יורש" – שלשיטתה נקבעה בהוראת סעיף 5 לצוואה, ומשמעותה היא כי המנוחה לא הייתה רשאית לשנות את זהות היורשים וזכויותיהם באמצעות עריכת הצוואה המאוחרת משנת 2015 (דוגמת ההוראה בסעיף 6 לצוואה בעניין הדירה ב-Y).

37. לטענתה, עמדת המשיב לפיה מדובר בהוראה של "יורש במקום יורש", אינה מתיישבת עם הוראות הצוואה כולה לפיהן המנוחים ביקשו לעגן במסגרת תכניתם המשותפת את "קנייני הזוכים" ולהימנע מפגיעה בהם ובקניינם. לשיטתה, אף לו לשון הצוואה סובלת לכאורה פירוש של הוראה זו כהוראת "יורש במקום יורש", אין בה לפגוע ברצון המפורש המובע בסעיפים 2-3 לצוואה ובמתווה המפורט בסעיף 5, אליו הגיעו המנוחים במשותף "לאחר שיקול דעת מעמיק וממושך....ומתוך הכרה מלאה ודעה צלולה שזו צוואתנו" (סעיף 9 לצוואה).

38. עוד ציינה, כי סוגיית הזכות לערוך שינוי בצוואה ההדדית צריכה להיבחן גם בנוגע למעשה הביטול ונסיבותיו. הצדדים טענו כי הצוואה המאוחרת נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת אונס תחבולה או תרמית. ככל שיוכח כי אלו נסיבות עריכתה היא בטלה לפי הוראת סעיף 30 לחוק. סוגיה זו מערבת שאלות עובדתיות וההכרעה בהן מסורה לשיקו"ד ביהמ"ש.

39. סיכומם של דברים הוא שלשיטת ב"כ היועמ"ש המנוחה לא הייתה רשאית לערוך צוואה המבטלת את הצוואה ההדדית באופן הפוגע בקנייני הזוכים בין בהתייחס לתניית הביטול האמורה בסעיף 11 לצוואה ובין לאור הוראת "יורש אחר יורש" הקבועה בסעיף 5 לצוואה.

דיון והכרעה

40. להלן אפנה לבחון השאלה הניצבת לפתחי בהכרעה מקדמית זו - האם בנסיבות המקרה דנן ניתן היה בידי המנוחה לשנות את הצוואה ההדדית שערכה ביחד עם בעלה באמצעות צוואה חדשה אותה ערכה לאחר פטירתו, אם לאו.

41. לצורך הכרעה בשאלה זו אעמוד תחילה על מהותה של צוואה הדדית, על הדין החל על צוואות הדדיות שנערכו קודם לתיקון מס' 12 לחוק הירושה, ועל רקע האמור אפנה לדון במחלוקות אודות פרשנות הוראות הצוואה, בפרט סעיפים 11 ו-5 לצוואה ההדדית.

צוואה הדדית – עקרון החופש לצוות אל מול עקרון ההסתמכות

42. נקודת המוצא לדיון היא כי עסקינן בצוואה הדדית של המנוחים משנת 2005, שנערכה במסמך אחד, ובה הוריש כל אחד מהם את כל עיזבונו לבן זוג הנותר בחיים, באופן הדדי (ראו סעיף 4 לצוואה) והיא נחתמה על ידי שניהם.

43. הדבר למעשה אינו שנוי במחלוקת. למן ראשית ההליך, כך התייחסה ב"כ היועמ"ש בעמדותיה לצוואת 2005 - כצוואה הדדית. המבקשות אף הן מתבססות בטיעוניהן על נקודת מוצא זו; ודומה כי אף המשיב עצמו מכיר בכך, ואינו חולק על היותה של הצוואה – צוואה הדדית, אלא אך על ההשלכה שיש למועד בו נערכה (טרם תיקון מס' 12 לחוק הירושה) לעניין האפשרות שיש לבן הזוג הנותר בחיים לבטלה או לשנותה לאחר שירש את עזבונו של בן זוגו (ראו סעיף 3 לסיכומיו; וכן סעיף 5 לתגובתו מיום 5/1/21 בת"ע 49861-11-20).

44. כפי שהובהר בספרות המשפטית ובפסיקה צוואה הדדית היא צוואה משותפת אשר ההסדרים שקבע אחד המצווים בה מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה האחר ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה. ראו: בע"מ 4282/03 אולגה לרנר נ' יעקב פייר (פליקס)(21.06.2005) ‏(להלן – "פרשת לרנר"); א' ברק, פרשנות במשפט – פרשנות הצוואה, כרך 5 (תשס"א), 69 (להלן – "פרשנות במשפט").

45. הפסיקה עמדה על כך שבניגוד לצוואה "רגילה", הרי שלגבי צוואות הדדיות קיימת סתירה בין שני עקרונות מרכזיים:

מחד גיסא - עקרון החופש לצוות - הכולל בתוכו את החופש של המצווה לשנות את צוואתו כרצונו, בכל עת, כמצוות סעיף 27(ב) לחוק הירושה, ובהתאם לו הוראה (בצוואה או מחוצה לה) השוללת את כוחו של המצווה לשנות את הצוואה או מגבילה אותו – בטלה. כמו כן, כל הסכם בדבר ירושתו של אדם – בטל (סעיף 8 לחוק הירושה);

ומאידך גיסא - עקרון ההסתמכות - של כל אחד מהצדדים לצוואה הדדית, בה כל אחד מבני הזוג מצפה כי בן זוגו האחר לא ישנה את הוראותיו, בין בחייו של הנפטר הראשון ובין לאחר פטירתו. ראו: ע"א 4402/98 יצחק מלמד נ' אשכנזי סלומון, פ"ד נג(5) 703,  (1999) (להלן – "עניין מלמד"); ות"ע (משפחה י-ם) 41295-09-16 א.א נ' י.א (המנוח) (15.08.2018).‏

הדין החל ביחס לצוואות הדדיות שנערכו לפני תיקון מס' 12

46. עובר לתיקון לחוק, גישת ביהמ"ש העליון הייתה שהוראות חוק הירושה, ועקרון "החופש לצוות" העומד ביסודו, חלים באותה מידה גם בצוואה רגילה וגם בצוואות הדדיות, ובהתאם לכך, רשאי כל מצווה לבטל בכל עת את צוואתו הקודמת, גם אם מדובר בצוואה הדדית. ראו למשל: ע"א 290/78 עוזיאל וינשנקר נ' אליאס אדלמן, פ"ד לד(1) 122 (1979)‏‏ (להלן – "עניין וינשנקר").

47. כפי שנקבע לעניין זה בע"א 576/72 משה שפיר נ' צבי אריה שפיר, פ"ד כז(2) 373 (1973) (להלן- "עניין שפיר"): "אכן. אצלנו המחוקק לא קבע מוסד של צוואות הדדיות, וכן לא קבע צורתן ותוצאתן, וכן קבע במפורש שהסכם בדבר ירושתו של אדם שנעשה בחייו של אותו אדם - בטל (סעיף 8 לחוק הירושה). אבל, אין מניעה ששני בני-אדם יעשו צוואות. האחד לטובת חברו ובעיקר מקובל הדבר בין בני-זוג. אין פסול בעריכת צוואות כאלה, אך כל אחד מן המצווים חפשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו. ואין דין מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואות, האחד לטובת רעהו."

48. בפסיקה ובספרות המשפטית נמתחה ביקורת על עמדה זו, בשים לב לייחודיות של צוואה הדדית, הבאה לידי ביטוי כאמור, בעקרון ההסתמכות של בני הזוג המצווים הדדית את רכושם האחד לשני, הראוי לגבור על עקרון החופש לצוות המקובל בצוואה "רגילה" - בה אין כל אינטרס הסתמכות הראוי להגנה (לא של היורשים ואף לא של המוריש).

49. באמרת אגב בעניין מלמד, קודם לתיקון חוק הירושה, הביע כב' הש' ברק (כתוארו דאז) הסתייגות מפסק הדין בעניין שפיר, וסבר כי: "...בצוואה משותפת והדדית עניין לנו בגמירת-דעת של שני מצווים הפועלים במשותף ובאופן הדדי. האין זה ראוי לקבוע כי עם מותו של מצווה אחד בצוואה משותפת והדדית אין המצווה השני יכול לחזור בו מצוואתו המשותפת וההדדית? אכן, שיטות משפט המכירות בצוואה משותפת והדדית קובעות כי כוח החזרה של המצווה מוגבל הוא .... המשפט הישראלי אינו מכיר בכך (סעיף 8(א) לחוק הירושה). על רקע זה מתעוררת השאלה מה הדין בישראל. ... תוצאה זו קשה היא. במשפט המקובל האנגלי התגברו על קושי זה בעזרת מוסד הנאמנות: עם מותו של מצווה אחד מבין שני מצווים משותפים והדדיים, הופך המצווה השני לנאמן. ייתכן גם שניתן לקבוע בישראל, כי לאור אינטרס ההסתמכות, ביטול הצוואה השנייה הינו פעולה שלא בתום-לב, בניגוד להוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, החלה גם על פעולה משפטית (כמו צוואה) שאינה בבחינת חוזה (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)).". יחד עם זאת, השאיר בית המשפט שם בצריך עיון את ההכרעה לעניין זה, הואיל ובנסיבות העניין שם לשון הצוואה הצביעה על כך שנשמרה הזכות לשנות את הצוואה.

50. בספרו פרשנות במשפט כב' השופט ברק קרא למחוקק לנקוט לעניין זה עמדה ברורה, קריאה שלימים נענתה בתיקון מס' 12 וחקיקת סעיף 8א לחוק הירושה. ראו: ברק, עמ' 71-72.

51. ואכן ביום 1.8.2005 פורסם ברשומות תיקון מס' 12 לחוק הירושה, אשר במסגרתו הוספה הוראת סעיף 8א לחוק הירושה, הקובעת "כברירת מחדל" כי צוואה הדדית אינה ניתנת לשינוי או ביטול, אלא בהתקיים התנאים שנקבעו בסעיף 8א(ב) לחוק, וככל שאין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת (סעיף 8א(ג) לחוק).

52. בסעיף 2 לתיקון, נקבעה הוראת מעבר, לפיה: "הוראות חוק זה לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו." ראו: ס"ח תשס"ה 2017, 714.

53. בעניינו, הצוואה ההדדית נערכה ביום 27.4.2005, קודם לכניסתו לתוקף של תיקון מס' 12 הנ"ל.

54. ההלכה בכל הנוגע לדין החל על צוואות שנערכו לפני התיקון לחוק, נקבעה בע"מ 10807/03 אליקום זמיר נ' רות גמליאל, פ"ד סב(1) 601 (2007)‏‏) (להלן – "הלכת זמיר"), שניתנה לאחר כניסת תיקון מס' 12 לתוקף, בה נקבע בדעת רוב (של כב' השופטת נאור אליה הצטרף כב' השופט ג'ובראן), כי הוראות התיקון אינן חלות על צוואות שנערכו לפניו, וכי אין מקום ללמוד דין מיוחד זה מכוח הפסיקה, ויש להחיל על צוואות הדדיות אלו את הגישה המסורתית הסוברת שעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות אינה מלמדת על רצון משותף של בני הזוג להגביל את יכולתו של כל אחד מהם לשנות את צוואתו לאחר מותו של אחד מהם, בהיעדר כל ראיה על כוונה משותפת אחרת, מפורשת או משתמעת, של הצדדים:

"חוק הירושה מלמדנו כי עקרון יסוד בדיני הירושה הוא כוחו של המוריש לשנות מצוואתו מתי וכפי שיחפוץ. כך, הסכם בדבר ירושתו של אדם שנעשה בחייו של אותו אדם - בטל (סעיף 8 לחוק); התחייבות של אדם לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה - "אינה תופסת" (סעיף 27(א) לחוק); הוראה בצוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה - בטלה (סעיף 27(ב) לחוק). בהעדר עיגון לכוונה משותפת אחרת של כותבי צוואות הדדיות, ולוּ באופן משתמע, אין, לטעמי, מקום לסטות מהוראות אלה. דעתי היא, כי אין בהדדיוּת בצוואות כשלעצמה כדי שניצור פרזומציה, כי כוונת הצדדים היתה להתנות על הוראות הדין (אם אכן ניתנות הן להתנייה). בני זוג שכתבו צוואותיהם לפני התיקון, כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין, הברורות למדי, בדבר אי הטלת הגבלות על שינוי הצוואה ... בענין בני זוג שכאלה - ובהעדר כוונה אחרת, מפורשת או משתמעת - לא ניתן, לדעתי, להניח כי רצונם היה להגביל זה את כוחו של זה בשינוי הצוואה. יתכן שכן, אך יתכן שלא. בהעדר כל ראיה על כוונה משותפת אחרת של הצדדים, לא ראוי, לדעתי, לקבוע לגבי צוואות שנעשו לפני החוק שהיתה כוונה משותפת להתנות על הדין ולהגביל את בן הזוג האחר.".    

55. סיכומם של דברים הוא כי בעוד שביחס לצוואה הדדית שנערכה לאחר תיקון מס' 12, עקרון ההסתמכות גובר על עקרון החופש לצוות, והוראת סעיף 8א (אשר נוספה לחוק בתיקון האמור), קובעת "כברירת מחדל" כי צוואה הדדית אינה ניתנת לשינוי או ביטול, אלא בהתקיים התנאים שנקבעו בסעיף 8א(ב) לחוק, וככל שאין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת (סעיף 8א(ג) לחוק);

56. הרי שבכל הנוגע לצוואה הדדית שנערכה לפני התיקון, עקרון החופש לצוות גובר על עקרון ההסתמכות, ו"ברירת המחדל" היא הפוכה - היא ניתנת לשינוי על ידי כל אחד משני המצווים, וזאת בכל עת, היינו- בין בחיי שני המצווים ובין לאחר פטירתו של אחד מהם, למעט מקרים בהם ניתן ללמוד מהוראות הצוואה על כוונה אחרת, מפורשת או משתמעת. ראו לעניין זה גם דברי כב' השופט שנלר בעמ"ש (מחוזי ת"א) 51823-03-11 פלונית נ' פלוני (9.4.2013)‏‏, פסקה 36 לפסק הדין.

האם הוראות סעיף 8א לחוק הירושה חלות על עניינו

57. הצדדים חלוקים האם הוראת סעיף 8א לחוק הירושה חלה בנדון דנן אם לאו, בנסיבות בהן הצוואה ההדדית נערכה קודם לתיקון מס' 12 אולם הצוואה המבטלת נערכה לאחריו.

58. כאמור, סעיף 2 לתיקון קובע כי: "הוראות חוק זה לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו." ראו: ס"ח תשס"ה 2017, 714.

59. כאמור, על פי הלכת זמיר הנ"ל, הוראת סעיף 8א לחוק הירושה אינה חלה על צוואות הדדיות שנערכו טרם כניסת התיקון לתוקף בהעדר עיגון לכוונה משותפת אחרת של כותבי צוואות הדדיות.

60. וכך נקבע לאחרונה על ידי כב' השופטת וילנר, בבע"מ 7884/23 פלוני נ' פלונית (10.9.2024)‏‏ (להלן – "בע"מ 7884/23")‏: "באשר לתחולת התיקון – בסעיף 2 לתיקון נקבע במפורש כי "הוראות חוק זה לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו". סעיף זה נוקט בלשון מעט עמומה, חלף נקיטה בלשון פשוטה המקובלת יותר בסעיפים מסוג זה (כגון: "הוראות חוק זה יחולו על צוואות שנעשו מיום פרסומו ואילך"; ... מכל מקום, נראה כי לשונו של סעיף 2 לתיקון נועדה להגביל את תחולת התיקון ביחס לצוואות שעמדו בתוקפן ערב חקיקתו – ואף לא נטען אחרת על ידי הצדדים בענייננו. לפיכך, ולאור החזקה הפרשנית הכללית שחוק אינו חל למפרע (ראו, למשל: בג"ץ 6051/95 רקנט נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(3) 289, פס' 24 לפסק דינו של השופט י' זמיר (1997); ע"א 27/64 בדר נ' לשכת עורכי־ הדין בישראל, פ"ד יח(1) 295, 300 (1964)), ומשלא מצאנו בתיקון הוראה מפורשת אשר מורה אחרת, יש להחיל את הוראות סעיף 8א לחוק רק על צוואות שנערכו החל מיום חקיקת תיקון מס' 12. ממילא, ביחס לצוואות שנערכו קודם לכן יחול הדין שהיה קיים ערב התיקון". ראו: פסקה 26 לפסק הדין (הדגשות שלי- ה.ג.)

61. כב' הש' וילנר המשיכה והבהירה שם, כי: "אמנם, סעיף 8א לחוק הירושה מתייחס לרכיב ההסתמכות בין הצדדים בקשר לצוואות הדדיות, וקובע כי "בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר". אולם, אין בהוראה זו כדי להשפיע על שאלת תחולת התיקון על צוואות שנערכו קודם לחקיקתו. כאמור לעיל, חזקה על כל דבר חקיקה, ובתוך כך גם על תיקון מס' 12, כי תחולת הוראותיו היא מיום חקיקתו והלאה. כמו כן, סעיף 2 לתיקון קובע כאמור הוראה המגבילה את תחולת הוראות התיקון ביחס לצוואות שנעשו ערב חקיקתו. בנוסף, לא מצאנו בחוק הירושה קביעה כי בניגוד ליתר הוראות החוק, הוראות סעיף 8א יחולו על צוואה בהתאם למועד חידוש ההסתמכות בין הצדדים לה, חלף מועד עריכת הצוואה – שהוא, באופן טבעי, המועד הרלוונטי לבחינת המצע המשפטי בו הצוואה נטועה". ראו: פסקה 31 לפסק הדין.

62. המבקשות טענו כי מאחר והצוואה המאוחרת נערכה בשנת 2015- לאחר התיקון לחוק - הרי שעליה לעמוד בתנאי סעיף 8א לחוק. ב"כ היועמ"ש טענה בעמדתה מיום 18.8.24 כי לכאורה על הצוואה המבטלת משנת 2015 לעמוד בתנאי 8א', אולם סוגיה זו מערבת שאלות של פרשנות חוק וההכרעה בהן נתונה לשיקול דעת בית המשפט. לשיטתה, המנוחה לא הייתה רשאית לערוך צוואה המבטלת את הצוואה ההדדית באופן הפוגע בקנייני הזוכים לפיה (ראו סע' 23-25 לעמדתה).

63. אולם, טענה זו עומדת בסתירה להלכה שנתקבעה בפסיקה לפיה אף אם הצוואה המאוחרת נערכה לאחר התיקון לחוק, יש לבחון את היכולת לשנות את הצוואה בהתאם לאומד דעת הצדדים בעת עריכת הצוואה ההדדית, שבעניינו נערכה כאמור עובר לתיקון החוק.

64. וראו דברי כב' השופט ש' שוחט בעמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 36694-10-16 ב.א. נ' י.ל (26.11.2017) (להלן – "עמ"ש 36694-10-16"), לפיהם: "מבחינה זו אין חשיבות שהצוואה המבטלת את הצוואה ההדדית נערכה לאחר כניסת התיקון לתוקף, שכן אומד הדעת של המצווים הדדית נבחן לעת עשיית הצוואות ההדדיות, בהתאם לדין שחל אותה עת, ולא לעת עריכת הצוואה המאוחרת המבטלת אותן". ראו: פסקה 9 לפסק הדין. (ההדגשות במקור – ה.ג.).

65. אציין, כי פסק דינו של כב' השופט גרינברגר בת"ע (משפחה ירושלים) 40180/10 פלונית ואח' נ' אלמוני(מיום 29.06.2011)‏, אליו הפנו המבקשות, אינו בגדר הלכה מחייבת, בהתאם לסעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה, שכן ניתן בביהמ"ש לענייני משפחה, ומכל מקום הוא ניתן קודם לפסיקה המאוחרת של ביהמ"ש המחוזי הנ"ל בעמ"ש 36694-10-16.

66. המבקשת 1 סומכת פרשנותה וטיעוניה לחילופין, על "האווירה המשפטית" ששררה בעת עריכת הצוואה ההדדית, ביום 27.4.2005, לפיה עקרון ההסתמכות יעוגן בחוק ללא צורך בקביעה מפורשת לכך בצוואה ההדדית; ועל רקע התיקון שעבר בקריאה ראשונה ביום 22.3.2005, עת הליכי החקיקה של התיקון היו בעיצומם.

67. אלא שכאמור, בהתאם להוראות המעבר לא ניתן אפוא להתייחס להליכי החקיקה של התיקון לחוק, אף לו היו בעיצומם, כדין החל על צוואות הדדיות לפני מועד פרסומו של התיקון וכניסתו לתוקף.

68. לכל היותר ניתן ללמוד מכך על הנטל המוטל, אף ביתר שאת, לפתחם של עורכי הדין שערכו באותה "תקופת ביניים" זו צוואות הדדיות, לדייק את הוראות הצוואה הדדית שנערכה ערב התיקון לחוק ולקבוע הוראה ברורה ומפורשת בצוואה האם באפשרות הצדדים לשנות את צוואתם או שבכוונתם למנוע האחד מרעהו את האפשרות לשנות את צוואתם; סבורתני כי ניתן ללמוד מכך לעניין פרשנות הוראת סעיף 11 במקרה דנן, כפי שיובהר להלן.

69. לאור האמור, הרי שאין תחולה להוראות התיקון (סעיף 8א לחוק הירושה) על הצוואה שלפנינו.

מצבים בהם יוגבל כוחו של המצווה לשנות צוואה הדדית שנערכה קודם לתיקון

70. בהלכת זמיר התייחסה כב' השופטת נאור למספר אפשרויות ביחס לצוואה שנערכה לפני התיקון לחוק, מעין זו שלפנינו:

"ניתן להעלות על הדעת - והכל לגבי צוואות שנערכו לפני התיקון בחוק - שלוש סיטואציות טיפוסיות (ולא בהכרח בלעדיות) של צוואות הדדיות משותפות: האחת הכוללת הוראה דומה לזו שנכללה בפרשת מלמד, ולפיה המורישים משאירים לעצמם זכות לשנות את הצוואה כרצונם לאחר פטירת אחד מהם; השניה - כשהצוואות ההדדיות "שותקות" בשאלה האמורה; השלישית - כשהצוואות ההדדיות, אוסרות על שינוי צוואתו של האחד לאחר מותו של האחר. הסיטואציה השלישית אינה מתעוררת בענייננו".

71. בכל הנוגע לסיטואציה הראשונה – הרי שזו הוכרעה בעניין מלמד, בו פירש כב' השופט ברק הוראה שנקבעה בצוואה הדדית שנידונה באותה פרשה, ולפיה - "הנני קובעת במפורש כי אני רשאית בכל עת שארצה, לבטל ו/או לשנות את צוואתי זו, להוסיף או לגרוע ממנה כרצוני. כל שינוי כזה יהיה מחייב במידה וייעשה בכתב ובנוכחות עדים כנדרש עפ"י דין", כהוראה אשר קובעת במפורש כי כל מצווה שומר לעצמו את הכוח לבטל בכל עת את צוואתו או לשנותה, גם לאחר פטירתו של מי מהם, וזאת לנוכח הביטוי "בכל עת", בו נקטו המצווים בצוואה.

72. בכל הנוגע לסיטואציה השנייה- בה הצוואה שותקת, נקבע בהלכת זמיר כי כאשר עסקינן בצוואה הדדית שנערכה לפני התיקון אין מקום להטיל על בני הזוג הנטל לקבוע במפורש הוראה אחרת שתלמד על כך שהם מבקשים להשתחרר ממגבלות הדין (המורות על חופש הציווי), ומכאן שניתן יהא ללמוד משתיקתם על תחולת הדין החל בעת עריכת הצוואה – המעניק בכורה לעקרון חופש הציווי לפיו, אין כל הגבלה על שינוי הצוואה.

73. כדברי כב' הש' נאור בהלכת זמיר: "הצוואות ההדדיות שבפנינו נערכו עוד בשנת 1990. בעוד שבני זוג אשר ערכו צוואות הדדיות לאחר תיקון החוק ומבקשים לשחרר זה את רעהו ממגבלות התיקון - עליהם הנטל לכתוב "הוראה אחרת"; אין מקום להטיל נטל דומה, ולמפרע, על מי שערכו צוואותיהם לפני התיקון"; וכן ראו עמ"ש 36694-10-16 הנ"ל.

74. בנוגע לסיטואציה השלישית – ככל שישנה הוראה מפורשת האוסרת על שינוי הצוואה ההדדית –סיטואציה זו אמנם לא נידונה בהלכת זמיר, אולם דומה כי בנסיבות מעין אלה יכירו בתוקפה המחייב של הוראה מפורשת מעין זו, בה למעשה אינטרס ההסתמכות יגבר על עקרון החופש לצוות. ראו: ת"ע (משפחה ירושלים) 41010/07 א.ב נ' ש.צ (31.5.2012)‏‏, פסקה 25 והפסיקה המאוזכרת שם.

75. נוסף על שלוש האפשרויות האמורות, ניתן פתח בפסיקה, אותו כינתה כב' השופטת וילנר בבע"מ 7884/23 הנ"ל כ"פתח צר", ללמוד על ההגבלה לשנות צוואות הדדיות לאחר פטירת אחד מבני הזוג עת הצוואה ההדדית נערכה קודם לתיקון 12 לחוק, וזאת על פי עקרון תום הלב, כהצעתו של כב' השופט ברק באמרת האגב בפרשת מלמד ובספרו הנ"ל.

76. שלושת השופטים בהלכת זמיר התייחסו לכך בפסק דינם – כב' השופטת נאור ציינה בהקשר זה כי: ".... ועוד: אבן פינה בניתוח של השופט ברק בפרשת מלמד ובספרו הוא כי היורש שנותר בחיים פעל שלא בתום לב. יתכן וניתן – ולא אקבע מסמרות בכך – לקבוע כך בסיטואציה השלישית שתוארה, בה למרות הוראה בצוואה המשותפת האוסרת על שינוי הצוואה, ערך היורש שנותר בחיים צוואה המשנה מן הצוואה המשותפת..." (פסקה 16 לפסק דינה) וכן: "שקלתי בכובד ראש אפשרות זו, ובסופו של יום אציע לחבריי כי לא נהפוך את אמרת האגב שבעניין מלמד להלכה" (פסקה 15 שם); כב' השופטת ארבל ציינה כי "אני סבורה כי ניתן לעשות שימוש בעיקרון זה במקרים הראויים לכך גם לצורך הגבלת כוחו של מצווה בצוואה הדדית לחזור בו מצוואתו....איני נכנסת לעובי הקורה בעניין זה, ראשית משום שאיני נצרכת לשימוש בעיקרון זה בעניין דנן....ושנית מאחר ואני סבורה כי השימוש בעיקרון תום הלב יתפתח ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות על עניין" (פסקה 20 לפסק דינה); וכב' הש' ג'ובראן, הבהיר אף הוא כי "ייתכן ובעתיד יבוא לפתחו של בית משפט זה מקרה מתאים אשר יצדיק החלתו של עקרון תום הלב. מכל מקום, בעניינינו, אינני נדרש לקבוע מסמרות בדבר" (פסקה 6 לפסק דינו).

פרשנות צוואה

77. הדין לעניין פרשנות צוואה נקבע בסעיף 54 (א) לחוק הירושה, לפיו: "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.".

78. סעיף זה מעגן את תורת שני השלבים בפרשנות צוואה שהתפתחה בפסיקה. השלב הראשון הוא בחינת אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה. במידה ואומד דעת המצווה ברורה ומפורשת, מסתיים הליך פרשנות הצוואה. במידה ואומד דעת המצווה אינה משתמעת מהצוואה, אז יש מקום להמשיך את מלאכת הפרשנות באמצעות מעבר לשלב השני, הוא התחקות אחר אומד דעת המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.

79. בהתאם לכך נקבע בעמ"ש (מחוזי חיפה) 7415-03-22 א' ט' ז"ל ואח' נ' י' ט' (14.08.2022)‏‏ שכאשר "...אומד דעתו של המנוח נלמדת מפורשות מתוך לשון הצוואה עצמה, ומשכך אין אנו נדרשים לעבור אל השלב השני בפרשנות הצוואה, הוא שלב פרשנות אומד דעתו של המצווה באמצעותן של נסיבות חיצוניות..... כידוע, בבסיס דיני הצוואות ניצב העיקרון הנגזר מהרצון לכבד את רצון המת - כי הרצון הקובע של המנוח הוא זה שמצא את ביטויו בלשון הצוואה. גבול פרשנותה של הצוואה הינה בלשונה, ולשון הצוואה ברורה ומוגדרת בהחלט, וכדברי בית המשפט העליון:   "[...] אמת, מלאכת הפירוש של צוואה אינה מוגבלת אך ללשון הצוואה, אך לשון הצוואה מגבילה את מלאכת הפירוש. ללשון הצוואה ניתן לתת מובן מרחיב או מצמצם, מובן רגיל או חריג, אך יש למצוא תמיד נקודת אחיזה "ארכימדית" בלשון הצוואה המאפשרת את הגשמת אומד-דעתו של המצווה (השווה ד"נ 40/80 קניג נ' כהן [9], בעמ' 715). ...השופט-הפרשן אינו רשאי להוסיף ללשון הצוואה או לגרוע ממנה. כל כוחה של הפרשנות הוא במתן משמעות לטקסט של הצוואה. גבול הפרשנות הוא גבול הלשון." (עיינו ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי [23 עמ'], נג(2) 817 (1999)...באין כל אמירה, אין כל "וו", עליו ניתן לתלות הוראה מנחילה.(ע"א 102/80 חיה שרה פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום בישראל, לו(4) 739 (1982)‏‏)" (ההדגשות שלי – ה.ג.).

80. אמנם, בפסק דין ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (12.05.1999) (להלן- "עניין טלמצ'יו") הציג כבוד השופט ברק גישה שונה, לפיה אין להגביל את בית המשפט מראש רק ללשון הצוואה ויש לעבור מגישת הפרשנות הדו-שלבית, לגישת פרשנות חד-שלבית, לפיה הלשון והנסיבות אינן קודמות זו לזו, ובית המשפט רשאי ללמוד על אומד דעתו של המצווה מכל מקור אמין; אולם, בפסקי דין מאוחרים יותר של בית המשפט העליון הובעה הסתייגות מגישת כבוד השופט ברק בעניין טלמצ'יו. ראו: ע"א 7631/12 ישראל אמסטר נ' קרן קיימת לישראל (12.8.2015)‏ (להלן- "עניין אמסטר"); בע"מ 8300/11 פלוני נ' פלוני (02.08.2012); ופסק דינה של חברתי, כב' סגנית הנשיאה השופטת אורלי שמאי כתב, תמ"ש (משפחה ירושלים) 39417-06-21 פלונית נ' פלוני (28.9.2023)‏, פסקאות 27-32 לפסק הדין והאזכורים שם.

81. כב' השופט דנציגר בעניין אמסטר, סיכם את ההלכה לעניין פרשנות צוואה וקבע: "...הגישה שהשתרשה בפסיקת בית משפט זה ..., עולה בקנה אחד עם אופן ניסוחו של סעיף 54 לחוק הירושה, והיא משקפת את הזהירות שבה על בית המשפט לפעול בבואו לפרש צוואה. על פי גישה זו יש בשלב ראשון לפרש ולבחון את אומד דעתו של המצווה מתוך הצוואה (פרשנות "פנימית"), ורק אם לא ניתן לעמוד על אומד דעתו מתוך הצוואה יש לפנות בשלב שני לנסיבות החיצוניות. גישה זו מניחה כי בבואו של המצווה לנסח צוואה הוא שקל היטב את דבריו וניסח את כוונתו בזהירות ובקפידה, ומשכך על בית המשפט להיזהר מאד במלאכת הפרשנות, תוך מתן משקל ניכר ללשון הצוואה לעומת הנסיבות החיצוניות שסובבות את עריכתה.... מתוך הנחה שהמצווה, בבואו להורות כיצד יחולק רכושו לאחר מותו, ערך את צוואתו לאחר התלבטות ומחשבה מעמיקים, ומשכך על בית המשפט להימנע מפרשנות שמתרחקת מהלשון הברורה ושעלולה הלכה למעשה להוביל לעריכה מחדש (ובדיעבד) של הצוואה. ... הדברים נכונים שבעתיים כאשר עסקינן בניסיון להעניק לצוואה – כחלק ממהלך פרשני, להבדיל מתיקון טעות שנפלה בצוואה – פרשנות שאין לה שום בסיס בלשונה הברורה והמפורשת של הצוואה... ספק בעיניי אם יש הצדקה כלשהי לנקוט במהלך פרשני של צוואה המעמיד את המצווה הספציפי – שכבר אינו בין החיים בשלב זה ולא ניתן לשאול אותו לדעתו ולכוונתו – בנעליו של מצווה סביר או תם לב או הגון, ולבחון מה צריך היה להיות אומד דעתו ההיפותטי בנסיבות העניין, אף תוך מתן פרשנות שאין לה עיגון כלשהו בלשון הצוואה. פרשנות כזו עלולה להפוך את בית המשפט מפרשן של הצוואה לעורך מחדש של הצוואה לאחר מותו של המצווה, דבר שאין לו שום הצדקה ושממילא בית המשפט אינו מוסמך לעשותו". שם, בפסקה 34 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר. (הדגשות שלי- ה.ג.)

עקרונות פרשנות צוואה הדדית

82. לנוכח עקרון ההסתמכות המייחד צוואות הדדיות, נקבע בפסיקה כי הפרשנות של צוואה הדדית צריכה להיות בהתאם לאומד הדעת המשותף של המצווים שניהם.

83. בפרשת לרנר הנ"ל נקבע: " בפרשנותה של צוואה משותפת והדדית ... באים אנו לאמוד את דעתם המשותפת של שני המצווים כאילו הם אחד. כאן באים אנו ללמוד על כוונתם של המצווים דווקא מתוך הדמיון ומתוך השוני שבהוראותיהם מתוך הזיקה והתלות שבין הצוואות – אם נעשו בשני מסמכים נפרדים – ומתוך תשומת לב לאינטרס ההסתמכות...".

וכן ראו דברי הנשיא (כתארו דאז) א' ברק בע"א 490/99 הקדש מנחם ובלומה אטינגר נ' אבן טוב ואח', פ"ד נז(5) 145, 156; וראו גם: ברק, בעמ' 73 לספרו.

84. הפסיקה קבעה כי יש לפרש הוראות צוואה הדדית בהתאם לכלים הפרשניים הנוהגים נכון למועד עריכת הצוואה. ראו: ת"ע (משפחה חיפה) 2652-09-17 מ' נ' ע'(31.12.2020)‏.

85. כפי שהובהר לעניין זה בעמ"ש 36694-10-16 הנ"ל: "על כן נתקבעה ההלכה, כי בני זוג שכתבו צוואותיהם לפני התיקון, כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין הנ"ל, בדבר אי הגבלות על שינוי הצוואה. ולכן בני זוג כאלה, בהעדר כוונה אחרת, מפורשת או משתמעת, לא ניתן להניח כי רצונם היה להגביל זה את כוחו של זה בשינוי הצוואה ולא נכון להטיל עליהם את הנטל המוטל על בני זוג שערכו צוואותיהם אחרי התיקון, לכתוב בהן במפורש "הוראה אחרת" בה הם מבקשים לשחרר איש את רעהו מהגבלות התיקון".

יישום הוראות הדין על הנדון

פרשנות סעיף 11 לצוואת 2005

86. במקרה דנן חלוקים הצדדים אודות הוראת סעיף 11 לצוואה ההדדית של המנוחים, אשר למען הנוחות יובא שוב נוסחה להלן:

"הננו שומרים לעצמנו את הזכות לשנות או לבטל את צוואתנו זו כולה או מקצתה בכל עת שנרצה ואולם כל עוד לא נשננה ו/או נבטלה – תעמוד צוואה זו בתוקפה."

87. האם סעיף זה נכנס בגדרי הסיטואציה הראשונה בהלכת זמיר האמורה לעיל- ומלמד כי המורישים משאירים לעצמם זכות לשנות את הצוואה כרצונם לאחר פטירת אחד מהם- כעמדת המשיב; שמא הוראה זו נכללת בגדרי הסיטואציה השלישית – האוסרת על שינוי צוואתו של האחד לאחר מותו של האחר, אלא אך שינוי של שניהם "יחד" אפשרי - כעמדת המבקשת 1.

88. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לקבל לעניין זה את עמדת המשיב. להלן אבאר.

89. לא מצאתי בהוראות סעיף 11 לצוואה משום הגבלה מפורשת או משתמעת על כוחה של המנוחה לשנות מצוואתה. נהפוך הוא, סבורתני כי יש לראות בהוראת סעיף 11 הוראה מפורשת, לפיה כל אחד מהמנוחים שומר את זכותו לבטל או לשנות בכל עת וזמן את צוואתו, וניתן ללמוד מכך על אומד דעת המנוחים וידיעתם שנשמרה להם הזכות לשנות או לבטל את הצוואה, באופן חד צדדי, וללא מגבלה, בהתאם לאפשרות הראשונה בפרשת זמיר. (השוו: תע (ת"א) 45887-11-21 י.ר נ' ע.ר.י (7.5.23)).

90. פרשנותם של המבקשת 1 ואף של ב"כ היועמ"ש להוראת סעיף 11 כמגביל את שינוי הצוואה, מבוססת על לשון רבים בה נוקט הסעיף ובנוסף על אומד הדעת המשותף של המנוחים, הנלמד לטענתם, מהוראות הצוואה כולה.

91. בהקשר זה הפנתה המבקשת בכתבי טענותיה לפסק הדין שניתן בת"ע (משפחה י-ם) 41295-09-16 א.א נ' י.א (המנוח) (15.08.2018)‏‏, בו למד חברי כב' השופט פ' גורודצקי, מהוראת ציווי דומה שנוסחה בלשון רבים, על הסתמכות מוגברת של המצווים, וקבע: "...בס' 8 לצוואה ההדדית קבעו המנוחים כי: "צוואתנו זו הינה האחרונה ותעמוד בתקפה כל עוד לא שונתה ו/או בוטלה ו/או הוחלפה על ידינו" ... המנוחים בחרו להשתמש בלשון רבים והם קבעו כי שינוי/ביטול/החלפה של הצוואה ייעשה על ידי שניהם ועל ידי שניהם בלבד. המשמעות של קביעה זו הינה כי אף מצווה אינו רשאי לבטל את הצוואה באופן חד צדדי. עוד ניתן ללמוד מקביעה זו כי כל שינוי/ביטול/החלפה של הצוואה ייעשה בחיי המנוחים (שכן ביטול על ידי שני המנוחים יחד, יכול להיעשות בעודם שניהם בחיים) וכי לא יהיה תוקף לביטול לאחר מות אחד מהם. לפיכך, "הצמדות" ללשון הצוואה – ואיש לא מנע מהמנוחים "לוותר" על סעיף זה או לנסחו בדרך שונה – מובילה למסקנה על פיה לביטול הצוואה ההדדית, לאחר מות אחד המנוחים, אין תוקף." (ההדגשה אינה במקור – ה.ג.).

92. אלא מאי, במקרה שנידון בפני חברי כב' השופט פ' גורודצקי, היה מדובר בצוואה שנערכה לאחר תיקון מס' 12, ומשכך היה מקום לפרשנות המתיישבת עם הדין החל עליה באותה עת ואשר לפי סעיף 8א לחוק מעניק תוקף לעקרון ההסתמכות אשר גובר על עקרון החופש לצוות בצוואה הדדית, ומגביל את האפשרות לשנותה או לבטלה לאחר פטירת אחד מבני הזוג, בבחינת הסדר ספציפי לעומת "חופש הציווי" הכללי הקבוע כעקרון יסוד בחוק הירושה; לפיכך, אינני סבורה כי ניתן להקיש מהפרשנות שהעניק כב' השופט פ' גורודצקי בפסק דינו לעניינינו אנו על סמך לשון הרבים בה נוסח הסעיף.

93. יתרה מזאת, הרי בנוסח הצוואה ההדדית שנידונה בפני כב' השופט גורודצקי לא הופיע הביטוי "בכל עת שנרצה", המופיע בנוסח של סעיף 11 לצוואה ההדדית הנידונה בענייננו.

94. בפרשת מלמד פורש הביטוי "בכל עת" על ידי כב' השופט ברק כמאפשר שינוי הצוואה ההדדית או ביטולה לאורך חיי המצווים שניהם, ולא אך עד למועד פטירת מי מהם: "דומה שהדיבור "בכל עת" משתרע על פרק הזמן שמעת עריכת הצוואה ועד למותו של המצווה, ואין הוא מוגבל אך ל"עת" אשר ממועד עריכת הצוואה ועד למותו של המצווה המשותף וההדדי. נמצא כי כנגד אינטרס ההסתמכות המצוי לכאורה בידי מצווה בצוואה משותפת והדדית ביחסיו עם המצווה האחר, באה הודעה מפורשת בצוואה שלפיה חרף ההדדיות נשמר כוח השינוי. ...הנה-כי-כן, אין מנוס מהמסקנה, כי ויקטוריה מלמד הייתה רשאית לשנות את צוואתה (הראשונה), ואין דבר בדיני הצוואה המשותפת וההדדית המונע זאת ממנה.". דברים אלה יפים אף לעניינינו אנו בו נקטו המנוחים בסעיף 11 לצוואה בביטוי "בכל עת שנרצה".

95. נוסף לאמור, יש טעם בדברי המשיב לפיהם לא ניתן ללמוד אך מ"לשון הרבים" שננקטה בהוראת סעיף 11 לצוואה על מניעות או הגבלה לשינויה, שהרי הצוואה שלפנינו נערכה על גבי מסמך אחד ומשכך כלל הוראותיה נוסחו בלשון רבים.

96. בפסק דינו בעמ"ש 51823-03-11, כב' השופט שנלר מצא אף הוא לדחות טיעון המבוסס על "לשון הרבים" בצוואה- ככזה המלמד על הגבלה על עריכת צוואה נוספת לאחר פטירת בן הזוג, ודבריו יפים אף לעניינינו אנו: "הבן תלה יהבו בלשון "הרבים" בה נוסח סעיף 8 האמור. אולם, בכך קיימת התעלמות מכך שניסוחה של הצוואה כולה הינו בלשון רבים. בלשון אחרת, אם אכן סעיף 8 לצוואה המשותפת, בלבד, היה מנוסח בלשון רבים, ניחא. אולם, מעת שלשון הרבים הינה הנוסח של כלל הצוואה, אין אני סובר כי יש להסיק מלשון הרבים את אשר הסיק בית משפט קמא. ..."; גם בעניינינו אנו, עת מדובר בצוואה משותפת של המנוחים שניהם, שנערכה על גבי מסמך אחד, הרי מטבע הדברים נוסחו כלל הוראותיה בלשון רבים, ולפיכך קשה לקבל הטיעון הנסמך על לשון הרבים בהוראת סעיף 11 בלבד.

97. המבקשת 1 בפרשנותה לסעיף 11 לצוואה, מתיימרת אפוא להוסיף את המילה "ביחד", על בסיס לשון רבים בה נקטו המצווים בסעיף זה, אולם בפועל המילה "ביחד" לא נכתבה בצוואה, ולמעשה אין כל הגבלה בלשון הצוואה על שינוי הצוואה דווקא ביחד, עת נקבע מפורשות כי הזכות לשנות את הצוואה או לבטלה תהיה נתונה בידי המצווים "בכל עת שנרצה".

98. בעניינינו אנו, אומד דעת המנוחים נלמדת מתוך לשון הצוואה – כאשר בעוד שפרשנותו של המשיב נתמכת באותו "וו" עליו ניתן לתלות המילים "בכל עת שנרצה" (שכאמור לעיל פורשו בפרשת מלמד ללא כל הגבלה ביחס לשינויה לאחר פטירת אחד משני המצווים); הרי שמנגד, פרשנות המבקשת לפיה מלשון רבים בה נקטו המצווים בהוראה זו ניתן ללמוד על הוספת המילה "ביחד", אין כל נקודת אחיזה "ארכימדית" בלשון הצוואה, מלבד הטענה כי היא מנוסחת בלשון רבים, וכאמור לעיל, עניין זה הוא אך מתבקש בנסיבות בהן מדובר בצוואה משותפת שנערכה במסמך אחד ולא בשני מסמכים נפרדים, ומשתרעת על פני הצוואה כולה ולא אך על הוראת סעיף זה.

99. לעניין החסר במילה "ביחד" בהוראת סעיף 11 לצוואה שלפנינו, יפים דברי כבוד השופט שנלר בעמ"ש 51823-03-11 הנ"ל, אשר סבר כי בכדי להסיק כי הכוונה המשותפת של הצדדים הייתה לאסור ולמנוע שינוי הצוואה נדרשות נסיבות מיוחדות ולשון ברורה: ‏‏ "עד כאן הצבענו על אשר מצוי בצוואה. אולם בכך לא סגי, ועלינו להידרש לאשר לא מצוי בה. מצופה היה כי אם נושא כה קרדינלי, כאפשרות שינוי חד צדדי של הצוואה, עמד בפני המנוחים בעת עריכת הצוואה, היה הדבר מוצא ביטוי באופן חיובי ולא על דרך הדיוק. דהיינו, היינו מצפים למצוא הוראה חד משמעית וברורה אשר בה יצוין מפורשות כנטען עתה על ידי הבן. זאת לא מצאנו. בלשון אחרת, מצאנו את הסעיף המאפשר שינוי הצוואה, וללא הגבלה אודות מועד השינוי, ובדומה ל"בכל עת". יתר על כן, העיקר "חסר מהספר" קרי, כי השינוי יכול ויהיה רק "יחד" או בצורה דומה." (הדגשה שלי- ה.ג.).

100. בעניינו, על אף שבסעיף 9 לצוואה הודגש על ידי המנוחים כי צוואתם נערכה "לאחר שיקול דעת מעמיק וממושך...", המנוחים לא מצאו להוסיף הגבלה כלשהי על שינוי הצוואה, ואף לא לציין את המילה "ביחד" בסעיף 11 לצוואתם, ויש בכך ללמד על אומד דעתם שלא לכבול או להגביל האחד את רעהו אך לכדי שינוי משותף של הצוואה.

101. דברים אלו יפים ביתר שאת בעניינו, עת כאמור הצוואה נערכה על רקע הליכי החקיקה של התיקון לחוק, כאשר סוגיה זו הייתה נתונה בדיון ציבורי ו"מונחת על השולחן", וככל שאומד דעת הצדדים הייתה להגביל שינוייה של הצוואה, הרי חזקה על עורך הצוואה שהיה מציין זאת בלשון מפורשת בצוואה, במסגרת סעיף 11 המתיר לצדדים לשנות את הצוואה בכל עת.

102. לעניין זה אוסיף, כי בעניין וינשנקר הנ"ל נידונה צוואה מיום 13.3.1975 (שנערכה לפני התיקון לחוק הירושה) ובה הייתה הוראה לפיה הצוואה תעמוד בתוקפה "כל זמן ששנינו ביחד לא נבטל או נשנה אותה"- ביהמ"ש הורה על בטלותה של הוראה זו וראה בה כהתחייבות הנוגדת את הוראת סעיף 27 לחוק הירושה באשר היא מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה. דהיינו הוספת המילה "ביחד" בסעיף 11 לצוואה הקודמת לתיקון לחוק, עלולה היתה להביא לבטלות הסעיף האמור; פרשנות כאמור עומדת בסתירה להוראות סעיף 3 לצוואה, לפיה יש לפרש את הצוואה על פי הדעה המקיימת את הצוואה; ראו לעניין זה גם סעיפים 39-42 לפסק דינה של הש' וילנר בבע"מ 7884/23 הנ"ל.

103. על אף שכאמור סבורתני כי לשון הצוואה לעניין זה נהירה, ואינה סובלת שני פירושים, למעלה מן הצורך אציין, כי אף אם אנקוט בגישת הפרשנות החד שלבית, ואבחן את הנסיבות החיצוניות לעריכת הצוואה – הרי שלא הוקמה לפני תשתית מתאימה על מנת לבסס הענקת פרשנות שונה לצוואה, באופן המאפשר שינוי משותף בלבד והוספת המילה "ביחד" להוראת סעיף 11 לה מנסיבות עריכתה.

104. לעניין זה, הסכמת המבקשות להכריע בטענה המקדמית על סמך סיכום טענות בלבד, ומבלי להביא לעדות את עורך הצוואה, עוה"ד ג'ובראן, נזקפת לחובתן לעניין זה, והן לא הרימו את הנטל להוכיח כי הנסיבות מצדיקות הענקת פרשנות שונה להוראות הצוואה המקימה מניעות לשנותה; כפי שנפסק לא אחת, אי-הבאתו של עד רלוונטי מקימה חזקה כי עדותו לא תסייע לבעל הדין, שנמנע מהבאתו. לעניין המשמעות לאי העדת עד רלוונטי ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991) והאזכורים שם.‏

105. הנה כי כן בעניינו אנו, לא הובאו כל ראיות שיש בהן להקים תשתית עובדתית, שהיה בה לבסס את הנטען אודות רצונם של המנוחים לאסור על הצד שיוותר בחיים שינוי חד צדדי של הצוואה או הסתמכות של מי מהמנוחים שלפני (בשעת עריכת הצוואה), כי כל אחד מהם לא ישנה את צוואתו לאחר לכתו לעולמו של בן זוגו; וכאמור לא ניתן ללמוד על הסתמכות מעין זה אך על בסיס לשון הרבים שננקטה בסעיף 11 לצוואה ואף לא מיתר הוראות הצוואה.

106. לעניין עקרון ההסתמכות של המנוחים הנלמד, לשיטת המבקשת וב"כ היועמ"ש, מהוראת סעיף 11 אף לנוכח יתר הוראות הצוואה, ובפרט סעיף 5 לה, אדרש להלן בדיון המתמקד במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים אודות פרשנות הוראת סעיף 5 לצוואה. עם זאת אציין כבר עתה כי לא מצאתי מקום להניח הנחה עקרונית בדבר הסתמכותם של המנוחים המגבילה את שינוי הצוואה ההדדית, עת עסקינן בצוואה שנערכה לפני התיקון לחוק.

107. לאור האמור, מסקנתי היא כי הוראת סעיף 11 לצוואה מאפשרת שינוי חד צדדי של כל אחד מהמצווים גם לאחר פטירת אחד מהם (בהתאם לסיטואציה הראשונה שנידונה בפרשת זמיר), פירוש אשר מתיישב הן עם הדין שחל בעת עריכת הצוואה והן עם לשון הצוואה ההדדית שלפני.

הוראת סעיף 5 לצוואה – "יורש אחר יורש" או "יורש במקום יורש"

108. הצדדים חלוקים כאמור, אף ביחס לפרשנותו של סעיף 5 לצוואה - האם משמעותו היא של "יורש אחר יורש" (כעמדת המבקשת וב"כ היועמ"ש); שמא כ"יורש במקום יורש" כעמדת המשיב; ככל שיוכרו הוראות הצוואה לעניין זה כ"יורש אחר יורש", הרי שבהתאם לסיפא לסעיף 42 (ב) לחוק הירושה אין בידי המנוחה לגרוע מזכות היורש השני באמצעות צוואה סותרת, ולטענת המבקשת יש בהוראה זו ללמד על אומד דעתם של הצדדים ביחס לעקרון ההסתמכות ולאורה יש לפרש את הוראת סעיף 11, באופן ששולל את יכולתה של המנוחה לערוך צוואה מבטלת.

109. לצורך הדיון במחלוקת זו ולמען הנוחות, אביא להלן את לשון סעיף 5 לצוואה ההדדית השנוי במחלוקת: "למקרה שחו"ח בן הזוג היורש לא יהיה בחיים בעת פטירת אחד מאיתנו, בנותינו ובננו יתחלקו כמפורט להלן:...."; בהמשך הסעיף פירטו המנוחים מהו הרכוש שנצבר להם וכיצד יחולק בין ילדיהם במקרה מעין זה.

110. לטענת המבקשת 1, הוראת סעיף 5 מלמדת על הסדר של "יורש אחר יורש" וכי זה ההסבר היחידי האפשרי לסעיף 5, אחרת לא היה צורך להזכיר את מתווה החלוקה לצאצאים בסעיף זה שהרי על פי סעיף 4 לצוואה בכל מקרה בן הזוג שנותר בחיים הוא שיורש תחילה את זה שנפטר וניתן היה לסיים הצוואה כאן. חזקה שהמנוחים לא השחיתו מילותיהם לשווא כשקבעו מנגנון הורשה מפורט לדור הבא הכולל הסדר נאמנות לגבי ירושת הבת מ.י. החסויה, והשהיית מכירת דירת המגורים עד לאחר שנה מיום פטירת בן הזוג הנותר (סעיף 6) וחלוקת תמורתה בין היורשים החוקיים (סעיף 5) – הוראות הרלוונטיות רק בהסדר של יורש אחר יורש. כמו כן טענה כי סעיף 3 לצוואה נקט בלשון רבים והתייחס לקיום "...קנייני הזוכים בה ומכוחה" והכוונה היא לזוכים האמורים בסעיף 5, שהרי ככל שהוא מתייחס לבן הזוג הנותר בחיים – מדובר ביחיד.

111. גם ב"כ היועמ"ש צידדה בפרשנות זו וטענה מצידה כי עסקינן בהוראת "יורש אחר יורש" אשר בהתאם לסעיף 42(ב) סיפה לחוק הירושה "... אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה"; לטענתה, מהוראות הצוואה ובפרט סעיף 5 לה ניתן ללמוד כי אומד דעתם של המנוחים בעניינינו והתכנית המשותפת שעמדה ביסוד הצוואה כולה הייתה כי תכנית החלוקה של נכסי העיזבון תתבצע כפי שקבעו בני הזוג בצוותא בסעיף 5 "לבנותינו ולבננו", אלא אם נאמר אחרת. ב"כ היועמ"ש למדה מסעיף זה כמו גם מסעיף 9 לצוואה בו נאמר על ידי המנוחים כי צוואתם נערכה "לאחר שיקול דעת מעמיק וממושך...", כי הם לא היו רוצים להניח לנותר בחיים "לרוקן" את העיזבון ולהעביר את הנכסים לצדדי ג' שאינם "בנותינו ובננו" לפי המתווה שפורט בסעיף 5 לצוואתם וספק רב האם בנסיבות אלה העברות המתנה שהתבצעו בסמוך לעריכת הצוואה המבטלת אינן מהוות חריגה ממתווה החלוקה עליו הורו המנוחים בסעיף 5 לצוואתם.

112. מנגד טען המשיב כאמור כי לנוכח לשון הצוואה מדובר בהסדר של "יורש במקום יורש" ולפיכך אין לילדי המנוחים כל זכות בעיזבון המנוח וההסדר שנקבע בסיפה לסעיף 5 אינו רלוונטי שכן ילדי המנוח יכלו לרשת את המנוח מכוח סעיף 5 רק אם המנוחה ובעלה היו נפטרים ביחד.

113. סעיף 41לחוק הירושה עוסק בהוראת "יורש במקום יורש" וזו לשונו:

"(א)המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש..." (הדגשה שלי - ה.ג.). 

114. סעיף 42 לחוק הירושהעוסק בהוראת "יורש אחר יורש", והוא קובע כדלהלן:

"(א)המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.

(ב)הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה..." (הדגשה שלי - ה.ג.).

115. בהלכת זמיר עמדה כב' השופטת נאור על ההבדל בין שתי הוראות החוק הללו: "עיון בשני ההסדרים מראה כי ההבדל ביניהם הוא גדול. בהסדר של "יורש אחר יורש", הקבוע בסעיף 42 לחוק, המוריש מורה כי במותו, יירש אותו יורש א'; וכן מורה המוריש כי לאחר מותו של יורש א', יירש את העזבון יורש ב'. עד להגעת הרכוש ליורש ב', ישנה, בלשונו של הנשיא ברק בעניין מלמד (בע' 712), "תקופת ביניים", בה יורש א' הוא הבעלים של הרכוש. יורש א', בתקופה זו, רשאי "לעשות במה שקיבל כבתוך שלו" (סעיף 42(ב)). יורש ב' יירש רק "מה ששייר" יורש א' (שם). ואולם, על יורש א' מוטלת מגבלה: הוא רשאי, אמנם, לנהוג ברכוש כמנהג בעלים, אך לא רשאי הוא לגרוע מחלקו של יורש ב' על ידי צוואה משלו (שם)...

שונה ההסדר של "יורש במקום יורש", הקבוע בסעיף 41 לחוק. לפיו, המוריש מורה כי רכושו יעבור ליורש א', אך אילו יורש א' לא יירש את המוריש, מהסיבות המנויות בחוק, יבוא בנעליו יורש ב'. ייעודו של הסדר זה הוא להסדיר מקרה בו המוריש צופה כאפשרות מצב בו מי שקבע כיורשו, לא יוכל לרשת אותו. המוריש קובע חליפין ליורש הראשון אותו קבע. אין בהסדר זה "תקופת ביניים" כמו בהסדר הקודם. היה ויורש א' ירש את הרכוש, הרי שההסדר מוצה, ותם ונשלם. יורש א' יכול להעביר את הרכוש הלאה בחייו, ולהוריש אותו - בין בצוואה, בין על פי דין - למי שיחפוץ". (פסקה 10 לפסק דינה).

116. לעניין משמעות הוראות אלה, כאשר הן מופיעות בצוואה הדדית, הבהיר כב' השופט ויצמן בעמ"ש (מחוזי מרכז) 39317-10-22 ד. י. א נ' ג. ק. (2.10.2023)‏‏, כי: "... צוואה הכוללת הוראת "יורש אחר יורש" מטילה מחוייבות נוספת על היורש הראשון שאינה קיימת במקרה של הוראת "יורש במקום יורש" ואפשר שהוראת צוואה הדדית שכזו יוצרת הסתמכות אף ללא צורך בהפעלת עקרון תום הלב."

117. בעניינינו אנו, מצאתי כי יש לראות בהוראות סעיף 5 לצוואה כהוראת ציווי של "יורש במקום יורש".

118. מעיון בפסיקה, הוראות דומות לסעיף 5 לצוואה שלפנינו פורשו כיורש במקום יורש.

119. בפרשת מלמד לשון ההוראה בצוואתה של ויקטוריה מלמד, היתה: "הנני מצווה כי כל רכושי מכל סוג שהוא, יועבר לאחר מותי לבעלי מלמד ישראל ואם חלילה, אני ובעלי נלך לעולמינו בו זמנית ו/או באותו יום, כי אז אני מצווה כי כל רכושי יחולק בחלקים שווים לי' מ' מרחוב XXX בת-ים וש' מ' מרחוב XXX בת-ים. כמו כן אני מצווה כי אם אמות לאחר מות בעלי מלמד ישראל, כי אז כל רכושי יחולק בחלקים שווים למ' י' מבת-ים רח' XXX ולבנו מ' ש' מבת-ים רח' XXX". הוראה מקבילה מופיעה בצוואה של ישראל מלמד (בעלה של ויקטוריה) תוך שנקבע כי היורשת הינה בת הזוג- ויקטוריה מלמד; כב' השופט ברק קבע כי מדובר בהוראת "יורש במקום יורש" והבהיר כך: "לפנינו הסדר של יורש במקום יורש ולא של יורש לאחר יורש. היורשת הראשונה היא ויקטוריה מלמד. אם היא לא תזכה על-פי הצוואה (שכן היא תמות לפני בעלה) יזכו על-פי הצוואה י' מ' ובנו. אם הבעל ימות ראשון, הזוכה היא ויקטוריה מלמד בלא שהצוואה קובעת דבר באשר למה שייעשה ברכוש לאחר מותה. במצב דברים זה לא נעשה כל ניסיון של המוריש לשלוט על רכושו לאחר מותו. עם מותו של המוריש עובר רכושו ליורש הראשון ... יהא היורש אשר יהא, הוא רשאי לעשות ברכושו כרצונו, בלא שהאיסור על עריכת צוואה – הכלול בהסדר של יורש אחר יורש – יחול עליו ." ראו שם, פסקאות 5 ו-12 לפסק הדין.

120. גם בפרשת זמיר נידונה הוראה דומה בצוואה וכב' השופטת נאור פירשה אותה כהוראת "יורש במקום יורש", כדבריה שם: "בענייננו מדובר בהסדר של "יורש במקום יורש". נביא בשנית את הקטע הרלוונטי מצוואת אם המבקשים: "5. את יתרת עזבוני במלואו אני מצווה בזה במלואו לבעלי יעקב זמיר (ת.ז. ...) בשלמות.   במקרה של פטירת בעלי לפני יעבור חלקו בעזבוני דהיינו יעבור מלוא עזבוני לילדינו א' ז' (ת.ז. ...), ח' ז' (ת.ז. ...) וד' ז' (ת.ז. ...) וזאת בחלקים שווים ביניהם ובמקרה חו"ח של פטירת מי מהם לפני יעבור חלקו בעזבוני לילדיו בחלקים שווים ביניהם". אמם של המבקשים קבעה, איפוא, כי מי שיירש אותה הוא המנוח (סעיף 5 לצוואה). אולם, היא צפתה כי ייתכן והמנוח לא יהיה בחיים בעת פטירתה, ולכן הורתה כי במקרה שכזה, יבואו ילדיהם המשותפים במקומו (סעיף 6). אין בצוואה כל התייחסות ליורש שיבוא אחר המנוח, במקרה בו המנוח הוא היורש. כפי שקבעו הערכאות קמא, זהו הסדר מפורש של "יורש במקום יורש" ... לאחר שירש המנוח את עזבון אשתו הראשונה, ומשלא קוים התנאי ברישא של סעיף 6 לצוואה, הרי שהוראות הצוואה של אם המבקשים מוצו. המנוח, אם כן, רשאי היה לצוות בצוואתו כפי שחפץ.". שם, בפסקה 10 לפסק דינה.

121. הוראה דומה נידונה לאחרונה בפני כב' השופטת ציפי כהן אביטן בתמ"ש (משפחה תל אביב-יפו) 23070-04-22 אלמוני נ' אלמונית (30.6.2024)‏‏, שם בה ציווה בן הזוג את מלוא זכויותיו ברכושו ללא יוצא מן הכלל "...לבעלותה המליאה והיחידה של אשתי הטובה והנאמנה...", וכי "במקרה וחו"ח אשתי... לא תהיה בין החיים ביום מותי, אזי יחולק רכושי וינוהל כדלקמן..."; בהמשך הוראה זו נקבע הסדר מפורט בנוגע לחלוקת העיזבון בין ילדיהם, במקרה בו כאמור אשתו של המנוח לא תהיה בין החיים ביום מותו. כב' השופטת אביטן קבעה שם, כי: "בענייננו, נראה כי לשון הצוואה ברורה דיה. המנוח ציווה את כלל רכושו לנתבעת 1 וציין כי: "במקרה וחו"ח אשתי ____ לא תהיה בין החיים ביום מותי, אזי יחולק רכושי וינוהל כדלקמן..." מלשון הצוואה עולה מפורשות כי זכותם של התובעים (כמו גם של הנתבעים 2-5) לרשת את עזבון המנוח קמה אך לאחר פטירתה של הנתבעת 1 (לאחר אריכות ימים ושנים). בבחינת "יורש במקום יורש". זאת בהתאם להוראות סעיף 41 לחוק הירושה... המנוח מורה, עפ"י לשון הצוואה, כי זכייתם של ילדיו בעזבונו תיעשה אך במצב בו אשתו לא תהא בין החיים במועד פטירתו. כי אז, ילדי המנוח יירשו את עזבונו במקום אשתו".

122. גם בצוואה שלפנינו לשון הצוואה כפשוטה ברורה היא, ומלמדת על הוראת "יורש במקום יורש". לא מצאתי בהוראות הצוואה שלפני כל התייחסות למצב של יורש שיבוא אחר המנוחה במקרה בו המנוחה היא היורשת, אלא רק למצב בו "בן הזוג היורש לא יהיה בחיים בעת פטירת אחד מאיתנו".

123. לעניין זה יוזכר שוב, כי המבקשת לא ביקשה להעיד את עוה"ד ג'ובראן שניסח עבור המנוחים את הצוואה ההדדית ואף הבהירה מפורשות בדיון קד"מ, כי "בסוגיה זו, יורש לאחר יורש כפי שציינתי. לא נצטרך להביא ראיות למעט לשון הצוואה" (עמ' 6 ש' 4 לפרוט' מיום 31.1.21). כך שהימנעותה מלהעיד את עוה"ד שערך את הצוואה נזקפת אפוא לחובתה גם לעניין פרשנותה את הוראת סעיף 5, אותה היא למעשה מבקשת ללמוד מהיקש ליתר הוראות הצוואה ולאומד דעתם של המנוחים בכתיבת הוראה זו בצוואתם ההדדית.

124. המבקשת וב"כ היועמ"ש מבקשות לפרש את אומד דעתם של המנוחים במקרה דנן, לנוכח יתר הוראות הצוואה ההדדית שערכו, וכן לאור מתווה החלוקה המופיע בסעיף 5, על פי בסיס עקרון ההסתמכות של המנוחים, שכל אחד מהם לא ישנה את הוראות הצוואה ולא יגרום לחלוקה הסוטה מהוראות אלה שנקבעו במשותף שנקבעו על ידי שניהם יחד, כדברי ב"כ היועמ"ש בסעיף 30 לעמדתה - "לפי אומד דעתם המשותף של בני הזוג, והתוכנית המשותפת שעמדה ביסוד הצוואה כולה...נראה כי בני הזוג לא ראו בעיני רוחם שינוי או ביטול חד צדדי של מטרותיהם המשותפות בכל הנוגע לעיזבונם ואופן חלוקתו בין הזוכים. הם לא היו רוצים להניח לנותר בחיים "לרוקן" את העיזבון ולהעביר נכסים לצדדי ג' שאינם "בנותנו ובננו" לפי המתווה הקבוע בסעיף 5 לצוואה אליו הגיעו "לאחר שיקול דעת מעמיק וממושך..." (סעיף 9 לצוואה) ".

125. דא עקא, כב' השופט דנציגר הבהיר בפסק דינו בעניין אמסטר הנ"ל, כי ספק אם ישנה הצדקה לנקוט בהליך פרשני של צוואה המעמיד את המצווה הספציפי (שכבר אינו בין החיים בשלב זה ולא ניתן לשאול אותו למה התכוון), בנעליו של מצווה סביר, ולבחון מה צריך היה להיות אומד דעתו ההיפותטי, תוך מתן פרשנות שאין לה עיגון כלשהו בלשון הצוואה (ראו הציטוט סעיף 81 לעיל).

126. כאמור לעיל, לא נמצא עיגון בלשון הצוואה דנן לרצונם של המצווים לכבול האחד את רעהו מלערוך שינוי מהצוואה ההדדית, אלא ההיפך מכך- בענייננו קבעו המנוחים מפורשות כי הם שומרים לעצמם את הזכות לשנות או לבטל את צוואתם, כולה או מקצתה - "בכל עת שנרצה".

127. הדברים אמורים ביתר שאת עת עסקינן בצוואה הדדית שנערכה לפני התיקון לחוק עת ברירת המחדל לגביה כאמור, כי ניתן בידי כל אחד מבני הזוג לשנותה בכל עת, גם לאחר פטירת בן זוגו, באין הוראה משתמעת או מפורשת אחרת, כהלכת זמיר הנ"ל.

128. ודוק, לנוכח הוראת סעיף 42(ב) סיפה הגורעת אף היא מעקרון חופש הציווי בדיני הירושה, מצופה היה כי תהיה הוראה חד משמעית המתייחסת אף למצב של "יורש אחר יורש" ולהגבלה על האפשרות לגרוע מחלקו של היורש האחר, ככל שזו אכן היתה כוונת המצווים – הוראה שבעניינו חסרה מן הספר.

129. בנסיבות דנן, אף לא מצאתי ביתר הוראות הצוואה שלפני ללמד על עקרון ההסתמכות האמור באופן שיש בו כדי לכבול את בני הזוג משינוי הצוואה באופן חד צדדי, ועל "תכנית משותפת" של המנוחים לקבוע בצוואתם הוראת "יורש אחר יורש", כפי שביקשו ללמוד המבקשת וב"כ היועמ"ש.

130. כך למשל, בכל הנוגע להוראה שבסעיף 6 לצוואה המתייחסת לעיכוב מכירת דירת המגורים כעבור שנה מפטירת בן הזוג הנותר – דומה כי מדובר בהוראה כללית ומקובלת שלא לעשות דבר בעיזבון משך שנה לאחר הפטירה, ולא מצאתי בהוראה זו כדי לחזק את גרסת המבקשת וב"כ היועמ"ש בפרשנותן להוראת סעיף 5.

131. לא מצאתי ממש אף בטענותיהן המבוססת על "לשון הרבים" בצוואה ככזו המלמדת על הוראת "יורש אחר יורש". אמנם, בראשיתו של סעיף 6 לצוואה נאמר על ידי המצווים כי "הננו מצווים כי עיזבוננו יוקנה ויועבר לפי הדין הנוהג במדינת ישראל על שם הנהנים עפ"י צוואתנו..."; ואף בהוראת סעיף 3 לצוואתם נקטו לעניין אותם נהנים בלשון רבים – "כל הספקות שעלולות להתעורר בקשר ועם צוואה זו ו/או פרושה יהיו נידונות עפ"י הפוסק או הדעה המקיימת את הצוואה הזו ואת קנייני הזוכים בה ומכוחה". אולם, כאמור אינני סבורה כי יש בלשון הרבים לכשעצמה לתמוך בפרשנות בה צידדו המבקשת וב"כ היועמ"ש להוראת סעיף 5, שהרי גם במצב של הוראת "יורש במקום יורש" יש לפעול לקיום הצוואה כלפי הנהנים שנקבעו בהוראת סעיף 5 לצוואה – כנהנים הבאים במקום בן הזוג היורש (שלא היה בחיים בעת פטירת בן הזוג המוריש), ככל ששני בני הזוג נפטרים ביחד או במצב בו לא נערכה צוואה אחרת לאחר פטירת המצווה הראשון ואזי הוראות הצוואה ההדדית יעמדו בתוקפן עת פטירת המצווה השני.

132. לאור כל האמור הרי שיש לראות בהוראת סעיף 5 הסדר של "יורש במקום יורש", וכפועל יוצא מכך הרי שלא ניתן ללמוד מהוראה זו על הסתמכות מוגברת של המנוחים לפני, ואין בה משום הוראה המגבילה את המנוחה לערוך צוואה חדשה, בהתאם לסיפא להוראת סעיף 42 (ב) לחוק הירושה, או ללמד על אומד דעתם של המצווים ליצור מניעות לשינוי הצוואה באופן חד צדדי.

133. למעלה מן הצורך אציין, כי אף אם תמצי לומר כי מדובר בהוראת "יורש אחר יורש", הרי שכפי שנקבע לאחרונה בפס"ד של כב' השופטת וילנר בבע"מ 7884/23 הרי שהלכת זמיר לא הוגבלה אך למצב בו הוראות הצוואה הינן בגדר יורש במקום יורש:

"אין עיגון לטענה שלפיה הקביעות של השופטת נאור בעניין זמיר התייחסו אך לנסיבות המקרה הקונקרטי  ("יורש במקום יורש") – ההפך הוא הנכון (ולעניין זה השופטת ארבל הסכימה עם השופטת נאור). על פניו, ההלכה שנקבעה שם מפי השופטת נאור התייחסה באופן כללי לזכות מצווה לשנות צוואה הדדית, יהיו תנאיה אשר יהיו."

מניעות לשינוי הצוואה מכוח עקרון תום הלב

134. בשולי החלטה זו אציין כי כאמור, קיים בפסיקה פתח להגבלת כוחו של המצווה לשנות צוואתו, באמצעות השימוש בעיקרון תום הלב, אם נמצא שהיורש שנותר בחיים פעל שלא בתום לב (ראו: הלכת זמיר, ופסק דינו של כבוד השופט וייצמן בעמש (מחוזי מרכז) 39317-10-22, אשר נהפך לאחרונה בבע"מ 7884/23).

135. פתח זה פורש בפסיקה כאמור בצמצום, כ'פתח צר' בלבד.

136. וראו דברי כב' השופטת וילנר בבע"מ 7884/23 הנ"ל, לפיהם אין בעצם ביטול צוואה הדדית משום חוסר תום לב, כדלהלן : "לא ניתן להחיל את דרישת תום הלב באופן שיביא להגבלת חופש הציווי בדיני הירושה. ובמילים אחרות: לא ניתן להשתמש בעקרון תום הלב החוזי כ"מעקף" להוראותיו המפורשות של חוק הירושה בעניין זה...הנה כי כן, אני סבורה כי קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה המנוח נהג בחוסר תום לב עת ביטל את צוואתו ההדדית, מוקשית ואינה יכולה לעמוד".

137. ודוק, כב' השופטת וילנר הבהירה כי אף אם ישנה הוראה מגבילה בצוואה ההדדית – וכאמור איני סבורה כי יש לראות בסעיף 11 לצוואה משום הוראה מגבילה - הרי שאין בשינוי הצוואה משום חוסר תום לב, וראו דבריה בפסקה 42 שם: "...אני סבורה כי יש קושי ממשי בגישה שלפיה, יתכן ויהא זה חוסר תום לב לשנות מצוואה הדדית אשר כללה הוראה המגבילה אפשרות זו – הוראה שהיא כאמור, חסרת תוקף משפטי. אימוץ הגישה האמורה, משמעותו, הלכה למעשה, החרגת הצוואות ההדדיות מתחולת חוק הירושה, ובפרט מסעיף 27 לחוק, ואיני מכירה סמכות שבדין להחרגה כאמור".

138. בעניינו, הצדדים כלל לא טענו כי המנוחה פעלה בחוסר תום לב, ולכל היותר העלו טענות כנגד התנהלותו של המשיב לעניין זה; כאמור, טענות ההתנגדות לצוואה ישקלו ויידונו במסגרת ההליך העיקרי.

139. למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופם של דברים לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות המצדיקות הגבלת כוחה של המנוחה לשנות את הצוואה ההדדית מכוח עקרון תום הלב; כפי שסברה כב' השופטת נאור בהלכת זמיר, אף אני סבורה כי ‏ "...כשלעצמי אין אני מוכנה לייחס למנוח חוסר תום לב, בהעדר אינדיקציות אחרות פרט לכך שנעשו צוואות הדדיות ". ראו: שם, בפסקה 16 סיפה לפסק דינה.

סיכום

140. אשר על כן, לא מצאתי בצוואה ההדדית שערכו המנוחים בשנת 2005 כמקימה מניעות המגבילה את כוחה של המנוחה לערוך את צוואת 2015, והנני דוחה את הטענה המקדמית לעניין זה.

141. לנוכח מסקנתי האמורה, יש להמשיך ולדון בהתנגדות לצוואת 2015.

142. בהינתן כי הוגשה לתיק זה מכבר חוות דעת בדבר כשירות המנוחה בעת עריכת צוואת 2015 (חוו"ד של פרופ' נוי שהוגשה ביום 9.9.22), ב"כ הצדדים מתבקשים לעיין מחדש ברשימות העדים שהוגשו מטעמם בשנת 2021 ולבחון את הנחיצות בהעדת כלל העדים שנתבקשו, שמרביתם נדרשו לעניין כשירות המנוחה, לנוכח חוו"ד שהוגשה ולנוכח ההחלטה המקדמית דנן.

143. הצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית: המתנגדים לצוואת 2015 יגישו תצהירי עדות ראשית של העדים מטעמם בתוך 30 יום; מבקש קיום צוואת 2015 יגיש תצהירי עדות ראשית של העדים מטעמו 30 יום לאחר מכן; הצדדים יצרפו לתצהירים כל מסמך עליו מבקשים להסתמך בהליך זה.

144. היה ומי מהצדדים מבקש לזמן לעדות עד המסרב או שנמנע ממנו ליתן תצהיר עדות ראשית יגיש בקשה מתאימה בעת הגשת תצהיריו ויפרט מדוע העדות רלבנטית ומה עשה בכדי לקבל תצהיר מאותו העד.

145. בתוך 10 ימים יגישו הצדדים רשימת מועדים מוסכמים לקיום קד"מ משלים לאחר שיונחו לפני תצהירי העדות הראשית.

146. סוגיית הוצאות המשפט תישקל במסגרת פסק הדין.

147. ההחלטה הותרה לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתנה היום,  ז' תשרי תשפ"ה, 09 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.